פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ג
מים ומלח ופירות המחוברין. מים או מלח או פירות המחוברין. וטעמא דמים לחודייהו או מלח לחודיה תנן בריש בכל מערבין הכל נלקח בכסף מעשר חוץ מן המים ומן המלח דבעינן מידי דזיין ומטבלין בו לאכילה ואפילו לר' עקיבא לא קדשי וה"ה עבדים ובהמה טמאה:
ופירות המחוברין. דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע לענין שבועה ואין כסף מעשר ולא הקדש מתחלל על הקרקע כדאיתא בת"כ ובפ' הזהב. והני לא שנא שלקחן בירושלם ל"ש חוץ לירושלם ול"ש בשוגג ול"ש במזיד:
ופירות שאין יכולין להגיע לירושלם. שנרקבין בדרך דאפילו ראויין ליגע אסור לפדות הכסף אלא תוך ירושלם כדכתיב והלכת אל המקום וגו' ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וכ"ש דהני נרקבין בדרך הילכך לא נראו ללוקחן בכסף מעשר:
לא קנה מעשר. והדמים קדושים ביד המוכר ויחזרו דמים למקומן, והא נמי בין בשוגג בין במזיד קאמר:
הלוקח פירות. חוץ לירושלם והן טהורים דאילו טמאים לא שייך למתני יעלו ויאכלו. ועוד תניא בתוספתא פירות טמאים בין בשוגג בין במזיד יחזרו דמים למקומן. וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא, לפי שלקח הפירות בדמי מ"ש חוץ לירושלם דאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר. אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי כתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה וגו' ומהני קראי מוכחינן לה לקמן בברייתא בסוף פירקין. וכן נ"ל דעת רש"י ז"ל בפ' האיש מקדש ולא כמו שחשבו התוס' בדבריו:
שוגג יחזרו דמים למקומן. שלא ידע שהיו דמי מעשר יקח המוכר פירותיו ויחזיר הדמים שנטל מן הלוקח דהך מכירה כמקח טעות דאילו היה יודע הלוקח שהיו דמי מעשר לא היה לוקח בהן פירות משום טורח הדרך וגם היה צריך להוצאות אחרות וכיון דשוגג הוא בטל מקח:
אבל במזיד. שידע שהיו דמי מעשר, הפירות יאכלו במקום, היינו תוך ירושלם דכתיב עלה אל המקום אשר יבחר ה':
ואם אין מקדש ירקבו. דלקוח אינו נפדה טהור בריחוק מקום כדתנן לקמן פ' לא יאמר, ואפילו תוך העיר חשוב ריחוק מקום דליכא לפני ה':
הלוקח בהמה. תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין ולכתחלה לא. ועוד דתכחיש גופה בדרך, ועוד דחיישינן לגידול עדרים. והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מ"ש ואם לקח בשוגג וכו' כמתני' וההיא ברייתא פירושא דהך מתני' היא וכדפרישית:
תעלה ותאכל במקום. בפ' האיש מקדש מפ' ר' יהודה בד"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים ואמזיד קאי אבל מתכוין להוציא מעות מ"ש לחולין, כלומר שלקחה לאכלה חוץ לירושלם בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן. ובין שוגג לאו אמתכוין להוציא לחולין קאי דא"כ לאו שוגג הוא והאי מתכוין דקתני אמזיד קאי וה"ק אבל לקחה לשם חולין דמזיד דידיה מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן:
שוגג. משום דמקח טעות הוא:
מזיד. דקנסינן ליה למוכר כדאמרינן התם לאו עכברא גנב אלא חורא גנב וסתמא דמתני' ר"מ היא דגריס מתחללין דיעבד בין חיים בין שחוטים:
ע"י עורה. דאפילו עורה נמי תקבר:
אין לוקחין עבדים וכו'. דמידי דאכילה בעינן כדתני באידך פירקא:
יאכל כנגדן. לשמואל משמע ליה דברים כפשטן יאכל בירושלם כנגד אותן המעות שהוציא עליהן אבל אין הכי נמי דקנאן המוכר והן חולין בידו וא"כ קשיא דרמי מתני' אמתני' דלעיל תנן הקונה פירות מחוברין לקרקע לא קנה מעשר ומשמע דכ"ש קרקע. ובגמ' מפ' לה:
קיני זבין וקיני זבות. דהוו שתי תורים או שני בני יונה א' לעולה וא' לחטאת ועולה כולה כליל וחטאת כהנים אכלי לה כיון דעולה לאו בת אכילה לא חזי וחטאת נמי אפילו הוי כהן בעל מ"ש ומשמרה שלו ואיהו עובד דאכיל לה איהו לא חזי דקי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
חוץ לאכילה. פשטא משמע דכל מידי דאכילה שרי ואפילו דגים וחגבים וכר' עקיבא היא:
תמן תנינן אין לוקחין. במס' שביעית פ' כלל גדול רבא:
וכא אומר הכין. בתמיה דאטו משום דשנה הכי בשביעית שנה כן גבי מ"ש בשיטפא דלישנא. והא איפכא שמעינן לה דבפחות מכן לא קנה מעשר דהיינו הקונה פירות מחוברים לא קנה מעשר והמעות קדושים ביד המוכר והכא משמע דקנה מוכר והן חולין בידו דומיא דשביעית:
כאן דרך מכירה כאן דרך חילול. פירושו כי ההיא דלולב הגזול מתני' בדרך מכירה מתחלל שמוכר לו קרקע בדרך מכירה ומשו"ה המעות קנויים אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל ע"י חילול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחילול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר:
כאן כשהמוכר קיים וכו'. כי תנן לעיל דלא קנה מעשר היינו דאיתיה וכי תנן הכא דיאכל כנגדן היינו שהלך לו המוכר שברח או שמת:
ר' יוסי בשם שמואל תמן נקנה המקח. לקמן גבי מתני' דקתני יאכל כנגדן ופליגי עלה כנגד מי ור' יוסי בר חנינא אמר כי פירא כנגד פירות מעשר עצמן הוא דיאכל לא כנגד מה ששוין העבד והבהמה טמאה ללוקח דלא קנאן המעשר ואם הוקרו ברשות המוכר הוקרו ושמואל קאמר דנקנה המקח ללוקח וכנגד מה ששוה המקח ללוקח הוא דתנן דהיינו העבד והבהמה טמאה וכיון דקאמר הוקרו ללוקח משמע דמתני' בדרך מכירה משמע ליה ותסתיים ורישא בדרך חילול מוקי לה: ובגמ' דילן פ' האיש מקדש מקשינן הך קושיא דגרסינן התם אמר מר אם לקח יאכל כנגדן ואמאי יחזרו דמים למקומן כי התם ואמר שמואל כשברח המוכר ואקשינן טעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח ומתרצינן לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. פי' ונקנסיה ללוקח נמי, ומשני לאו עכברא גנב וכו', ופריך ואי לאו עכברא חורא מאי קא עביד, ומשני מסתברא כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינך ע"כ. והרמב"ם ז"ל בפ"ז כתב הלוקח מים ומלח או פירות מחוברין או פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה המעשר אע"פ שיצאו המעות לחולין ע"כ. ודבריו מתמיהין דהא לא קנה מעשר קתני ומשמע דאין מתחלל והמעות קדושים ונראה שפסק כתירוצו דשמואל של כאן דאמר כאן דרך מכירה כאן דרך חילול, דבדרך מכירה המעות מתחללין ויוצאין לחולין ואפילו במידי דלאו אכילה. ופי' לא קנה דקאמר היינו דיאכל כנגדן. והראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר א"א זה שבוש אלא יחזרו הדמים למקומן אם לקחן מן המוכר ואם הלך לו יאכל כנגדן וה"ק שמואל בירושלמי ובגמ' דילן ע"כ. וזה כמו שפירשתי. והרמב"ם ז"ל פסק כתירוץ ראשון דהכא. והר"א ז"ל פסק כתירוץ העולה לפום גמרין. ומה שכתב הר"א ז"ל דשמואל קאמר לה הכי בירושלמי ובגמ' דילן, איברא ודאי דגמרין הכי איתא, אבל בירושלמי אסיקנא דשמואל הוא דתריץ כאן דרך מכירה כאן דרך חילול. ודעת הראב"ד ז"ל נכונה:
מתני' דר' עקיבא היא. תלמודא קא מסיק לפרושי מתני' אליבא דשמואל דאמר דמתני' במכירה דומיא דשביעית פרי ראשון היא דקנה המקח הלוקח וא"כ מתני' דקתני כל שהוא חוץ לאכילה יאכל כנגדן טעמא דבמידי דלאו אכילה הא במידי דאכילה כגון דגים וחגבים וכמהין ופטריות קונה ואפילו לכתחלה דהא מעשר ושביעית כי הדדי נינהו ובשביעית דגים וכמהין שרו לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדן:
ר' עקיבא היא. דדריש רבויי ומעוטי כדאיתא בפ"ג דשבועות:
ולד ולדות הארץ. כגון בקר ולד אמו וכן יין ולד חרצנים ושכר. ועוד בעינן גידולי קרקע שנבראו מן הארץ למעוטי דגים וחגבים שלא נבראו מן הארץ אלא מן המים:
פרי ולד פרי. ואפילו דגים בכלל שהן נולדים מדגים:
ומכשירי פרי. שמכשירין אוכל אחר לטבל בו וא"כ כמהין ופטריות דחזו לטבל בהן שרו ליקח אבל מים ומלח דלאו מכשירין נינהו לא. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז דכמהין ופטריות אין ניקחין בכסף מעשר אף על גב דהוי דלא כר' עקיבא משום דבפרק בכל מערבין נקטינן בפשיטות דאין ניקחין בכסף מעשר:
מתני' אמרה שאין מחללין מעות על הפירות בריחוק מקום וכו'. מר' חמא בר יוסף קא דייק כיון דמתרצינן דומיא דמתני' כאן כשהמוכר קיים וכאן שהמוכר הלך לו ומתני' כשהלך לו מיירי ומשו"ה תני קולא דיאכל כנגדן דלהחזיר דמים לא אפשר דאם היה אפשר פשיטא דאמרינן דיחזרו דמים למקומן כי התם דהא לא קנה מעשר איכא לאקשויי אמתני' מאי שנא דבחילול מעות בריחוק מקום בפירות דלא חזו תני יחזרו דמים וכו' ולא תני ביה קולא כי הלך לו המוכר דיאכל כנגדן ואילו גבי לאו אוכלא כגון עבדים ובהמה וכו' תנן ברישא דמכ"ש דלא קנה מעשר ויחזרו דמים למקומן וחזר ושנה במתני' במידי דלאו אכילה דכי הלך לו המוכר דיאכל כנגדן וגבי חילול מעות בריחוק בפירות דלא חזו לא תני הכי אלא חומרא שמענו וקולא לא שמענו אלא הא הוא דשמעינן ממתני' דבמידי דאכילה כו"ע ידעי מדאורייתא הוא דמקרא מלא דבר הכתוב בקר וצאן ולא חש למיתני משניות הפוכות דלא טעו אינשי לומר תנאי נינהו ובודאי דדחקי אנפשייהו ולתרוצינהו אבל חילול מעות בריחוק לא ידעי אינשי דמדאורייתא הוא דאסור ודילמא הוו אמרי תנאי נינהו ומשו"ה לא הדר ותני קולא בענין חילול בריחוק מקום כדאמרינן בעלמא איידי דחביבא ליה תנא ליה בהדיא. עוד נראה לפ' ונכון דייק מדקתני פירות שאינן יכולין להגיע לירושלם לא קנה מעשר הא יכולין להגיע לירושלם קנה מעשר אבל לכתחלה אסור לחלל מעות על הפירות בריחוק מקום:
דבר תורה. לקמן מפ' בברייתא מהיכא נפקא לן:
וקלסיה. דיפה דקדק וכדפרישנא:
וקנתריה. כדמפ':
והתנינן וכו'. הכי תנן לה לקמן פ' לא יאמר מי שהיו לו מעות בירושלם וצריך להן ולחברו פירות וכו' פירות בירושלם ומעות במדינה אומר הרי המעות ההן מחוללין על פירות הללו מעות בירושלם ופירות במדינה אומר הרי המעות האלו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלם אלמא דאע"ג דמעות במדינה יכול לחללן על הפירות וקשה לר' חגי דאמר דמדאורייתא נמי אסור ור' ירמיה לא היה מפ' מציעתא כדרך שפירשנו אלא כדרך התוס' דסברי דאפילו לכתחלה יכול לחלל הכסף חוץ לירושלם והיה מפ' אותה כפי' שלהן ז"ל. ומשני ליה ר' חגי שאני הכא דהא חד מינייהו בירושלם הוי:
מעות ופירות בירושלם וכו'. דקא מני בתוספתא עלה דההיא דפ' לא יאמר קא מני כולהו גווני דשרי, משמע דלא שנא הכי ול"ש הכי מצי מחלל:
בעא מהדר ביה. ר' חגי רצה לחזור בו:
דר"מ היא ורבנין אמרי וכו'. ההיא ברייתא דשריא תרוייהו חוץ למקום ר"מ היא דקסבר מעשר ממון גבוה הוא ולגבי רחמנא לא שייך קירוב מקום וריחוק מקום דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה:
ורבנין אמרי וכו'. שאר בני הישיבה חלקו על ר' אלעזר לומר לעולם רבנן היא אלא הא דשריא בדמאי ומתני' דהכא דדייקינן מינה דאיסור תורה בודאי:
מן מה דא"ר אלעזר דר"מ היא. כיון דא"ר אלעזר דההיא ברייתא ר"מ:
הדא אמרה. מדברים אלו למדנו דס"ל דההיא ברייתא בין בדמאי בין בודאי מיתוקמא ולר"מ שניהן מותרין ולרבנן שניהן אסורין דרבנן לא מפלגי, וטעמא דאיסורא דאורייתא הוי וגזור אפילו בדמאי ולא תהדר בך:
מעות על הפירות בירושלם בזמן הזה. הכי תנינן לה בתוספתא אין פודין מ"ש בירושלם בזמן הזה ואין מחללין מעות מ"ש בירושלם בזמן הזה והמחלל וכו'. וטעמא דאין פודין דקלטו להו מחיצות דחשבינן להן מחיצות ואין מחללין דאין כאן מחיצות:
אלו ואלו קדשו. דמספקא להו אי קדשא לשעתה ולעתיד לבא או לא וספק קדושים הן הילכך מספקא אלו ואלו קדשו:
מעות כמות שהן. והמעות בקדושתן והפירות חולין ואם בא לפדות הפירות במעות הפירות בקדושתן לחודייהו דס"ל דלא קדשה לעתיד לבא:
פירות על המעות. דזה חילול האמור בתורה הוא דפליגי ב"ש וב"ה ומעות כמות שהן דקתני שהמעות הן חולין קאמר:
אבל מעות על הפירות. דאפילו בזמן הבית אין מחללין בריחוק מקום דטיבעא אפירא לא מחללינן וכ"ש עתה דתוכה חשיב כחוצה לה דלית לה מחיצות ודברי הכל לא קדשו:
אין מקדש ירקבו. גבי לוקח פירות חוץ לירושלם וכי לקחן בחוץ במעות מ"ש לקחן ואפ"ה תפסה קדושתייהו אפירות אף על גב דלקחן בזמן שאין מקדש ומשום הכי ירקבו:
כי ירחק ממך המקום ונתת בכסף. שמעינן דאין פודין פירות על הכסף בירושלם אלא דוקא חוץ לירושלם:
בקירוב מקום אתה מחלל וכו'. דהכי כתיב קרא והלכת אל המקום ונתת הכסף וגו' ושמעינן שאחר שתכנס אל המקום אז תחלל הכסף על הפירות:
נקנה המקח. ללוקח וצריך לאכול כנגד מה ששוה המקח דהפירות או המעות נתחללו דמתני' במכירה איירי:
כי פירא. יאכל כנגדן דקתני כנגד פירות מעשר עצמו הוא או אי פרקינהו חוץ לירושלם דיוצאין לחולין כנגד המעות הוא דיאכל אבל לא כנגד מה שלקח כמו ששוים העבד והבהמה דקסבר דלא קנה מעשר:
מן מה דתנינן יאכל כנגדן. גבי קינין:
הדא אמרה קדשו. לשם קינין ועלו לבעלים לשם חובה וקשיא לר' יוסי בר חנינא דאמר כי פירא והא לא קנאן מעשר וחולין בעלמא נינהו:
ומשני ר' יוסי מכיון שמשך. הקינין מיד המוכר נקנה המקח ושל לוקח הוו ועלו לו לשם חובה:
מכאן ואילך וכו'. לסוף כי יהיב ליה מעות מעשר אותן המעות אינן דמי הקינין אלא מקח אחר והוו ביד המוכר אונאה ומקח טעות הוא אבל לא שנתפס קדושתן בקינין דלא קנה מעשר הילכך יאכל כנגד המעות אבל לא כנגד הקינין:
וצריך להקדישן. שסבור שלקחן מחמת הכסף והוא לא קנאן מחמת הכסף אלא מחמת המשיכה וכיון דלא נתכוון למיקני בהו במשיכה לא קני להו הילכך צריך להקדישן דקי"ל במס' יומא אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים וכו':