פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי מעשר שני· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ב
הלוקח בהמה לזבחי שלמים. ממעות מ"ש:
וחיה לבשר תאוה. דחיה פסולה לקרבן ולא לקחה אלא לאכלה בירושלם בכל שעה שירצה בשר כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך. והא דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט לה דעיקר מעות מ"ש לשלמים הן כדתניא בסיפרי ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים. אי מה להלן עולות אף כאן עולות ת"ל ואכלת ושמחת אתה וביתך וכתיב גבי עברת הירדן בפרשת כי תבוא והעלית עליו עולות לה' אלהיך וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך:
יצא העור לחולין. ואין דמיו טעונין מחיצה ודמי העור שלקח המוכר לא נתקדשו וחולין הן אע"ג דדמי מעשר שני נתן לו עליו ואע"פ שהעור מרובה בדמיו על הבשר. ובגמ' נפקא לן מקראי:
כדי יין סתומות. כדים מלאים יין סתומות. ובגמ' מפ' לה במוכר הדיוט שאינו אומן לעשות כלים ולמכרן:
יצא קנקן לחולין. בגמ' נפקא לן מקראי:
אגוזים ושקדים יצאו קליפתן כמהן. הא אתי מק"ו מצאן אגב גיזותיה דהא גיזה דלמינו קיימא ומרבינן צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאת לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ"ש:
התמד. מים הניתנין ע"ג שמרים וכדפרישית בסוף מעשרות דבעינן החמיץ ורמא תלתא ואתא ארבעה. ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואתא ארבעה. והכי מסקינן הכא:
הלוקח חיה לזבחי שלמים וכו'. לר' יוחנן דסבר בפ' התודה דהמתפיס מעות מעשר לשלמים קנו שלמים, כלומר דאלימא קדושת שלמים למיחל ע"ג מעשר שני ואין יכול לקנות מהן דבר אחר וכשירצה לפדותן בעי תרי חומשין לדידיה אתיא מתני' כפשוטה, וה"ק כיון דקנה חיה מדמי מעשר לשלמים וחיה הא ידע דלא חזיא לשלמים דחיה פסולה לקרבן כדאיתא בזבחים, ודאי לדמי הוא דקאמר שימכרנה ויביא בדמיה שלמים ובשר החיה מיהת יאכל בירושלם דפירות בעלמא הוא אבל עור החיה דחזי ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין דקנה העור שם שלמים לדמיו דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר ולא יצא העור מקדושת שלמים קאמר. וכן אם לקח בהמה ממעות מ"ש לבשר תאוה בלא הקרבה:
לא יצא העור לחולין. כדין תורת מ"ש דאין דרך מקח בכך דסתם בהמות הנקחות בדמי מ"ש דחזו לקרבן קרבין שלמים כדתניא בסיפרי ומייתינן לה לעיל וכי כתב רחמנא בבקר דמיניה דרשינן לעיל דלוקחין פרה על גב עורה ויוצא לחולין היינו כשהבשר לזבח ומבליע דמי העור בבשר בלקיחה דודאי קולא דקאמר רחמנא גבי לקיחת בהמה כשהלקיחה כדיניה הוא דקאמר אבל הכא דלאו כדיניה על כרחו נתפס השם לשלמים ויקנה מדמי העור לשלמים דלא מצי לאברוחי מן המזבח כולה אבל כשקנה חיה לבשר תאוה דקתני לעיל אין מבריח הראוי למזבח מן המזבח ויצא העור לחולין מקדושת מ"ש דגדולה מזו שרי רחמנא והיינו יין אגב קנקנו דלאו גופיה. ור' אלעזר ור' אמי פליגי עליה ומפרשי למתני' בענין אחר כדאיתא בגמ':
לא יצא הקנקן לחולין. דכיון שנהגו למכור היין בלא הקנקן לא יצא דמי הכלי לחולין דבאנפי נפשיה הוא. ועוד דגבי סתומות דשרי משום דיין מינטר אגביה והיינו נמי טעמא דסלי תאנים כשהן לחין דאילו קופה של גרוגרות הא מפלגינן לעיל בין דרוסות לשאין דרוסות:
פרה מפני עורה. שהעור מרובה בבשר:
וכן צאן מפני גיזתה. שגיזתה עיקר קניינו ודרשינן להו מדכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר דהוה ליה למכתב בקר וצאן ויין ושכר ואייתר בי"ת למדרש כל הני ובפ' בכל מערבי מצרכינן להו דאי כתב רחמנא בבקר הוה אמינא בקר הוא דמזדבן על גב עורו משום דגופיה הוא אבל צאן ע"ג גיזותיה דלאו גופה הוא אימא לא. ואי כתב רחמנא בצאן ע"ג גיזותיה הוה אמינא משום דמחובר בה אבל יין ע"ג קנקנו אימא לא. ואי כתב רחמנא ביין הוה אמינא משום דהיינו אורחיה אבל תמד משהחמיץ דקיוהא בעלמא הוא אימא לא כתב רחמנא שכר. ואי כתב רחמנא שכר הוה אמינא מאי שכר דבלה קעילית דפירא הוא אבל יין ע"ג קנקנו לא. ואי כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו משום דהיינו נטירותיה אבל צאן ע"ג גיזתה אימא לא כתב רחמנא צאן דאפילו ע"ג גיזתה וכו'. וחיה שלקחה ע"ג עורה אע"פ שדמי העור מרובין דיצא העור לחולין לא אשכחן בקרא. ונראה דלמדו אותו מדכתיב בכל אשר תאוה נפשך דהיינו בשר לתאוה דלא חזיא לקרבן והה"נ עופות דנוצה שלהן יוצאה לחולין. ואולי דלהכי איצטריך בי"ת דבבקר אליבא דבן בג בג. ועוד נראה דסתם פרה דעורה מרובה על הבשר כחושה וחולה היא ופסולה לקרבן היא והיינו חיה:
המוכר אומן. יוצר עושה כלי חרס וכן עבדן או רצען גבי בהמה צריך שיאכל בירושלם דמי שווי העור או הקנקן דכיון דאומן יהיב עיניה בעור וכו':
מקום שדרכן לימכר סתומות. דהוי הבלעה אבל פתוחות לא דהוי באנפי נפשיה ילאו מידי דאכילה הוא ולגבי אומן סתומות נמי כפתוחות דמו:
אם היה הלוקח אומן. לא יצא העור לחולין, וטעמא דכיון דמכיר בטיב כלי חרס ובעור נותן עיניו בקנקן ובעור דהוה ליה כמוכר או לוקח זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולא יצאו לחולין. והרמב"ם ז"ל פי' אומן תגר שדרכו למכור הקנקנים:
חותל של תמרים. פי' בערוך כלי שעושין אותו מחריות של דקל וממלאין אותו תמרים ואוכלין אותן לפי שעה כדאמרינן בפ' הפועלים כי תניא ההיא בתוחלני. וטעמא דאע"ג דסלי תאנים וענבים לא יצאו לחולין היינו דלא צריכי להו אבל הני כיון דדייבי דובשא ומתטנפין דרכן להניחן באותן כלים והוו כמו קליפי אגוזים ויצאו לחולין:
פטיליא של גרוגרות. בלע"ז אישפורטא שדרך לכובשם שם התאנים כשהן יבשים ודמי לחותל של תמרים. ותניא בסוף כלל גדול דמס' שבת דירושלמי חותל של תמרים ופטיליא של גרוגרות קורע ומתיר:
קופות של תמרים. שנותנין אותן שם כשהן מפורדין:
דרוסות. יצאו הקופות לחולין דצריכין לתמרים הן דכיון דדרוסות הן דמו כקליפה לפרי:
תמן תנינן. פ"ק דחולין:
התמד עד שלא החמיץ. מים בעלמא הוא ונוהג בו תורת פיסול מקוה, אם הוא חסר ונפלו בו מזה ג' לוגין פסלוהו ואינו נוהג בו תורת קיחת מעשר דבעינן פרי מפרי וכו' כדכתיב בקר וצאן:
משהחמיץ. הוי יין ונוהג בו קיחת מעשר ואין נוהג פיסול מקוה:
דתנינן תמן. פ' בתרא דמעשרות:
מתני'. דפ"ק דחולין דתלי טעמא בהחמיץ ולא בעי יתר מכדי מדתו ר' יהודה היא:
דברי הכל היא. ואפילו רבנן מודו בה דנקח בכסף מעשר דאפילו מים ומלח מעורבין ניקחין בכסף מעשר כדאסיקנא בפ' בכל מערבין. וטעמא דחזו לטבל בהן פתו והוא שעירב בהן שמן וע"י הבלעה כדאיתא התם. ולא פליגי אלא דוקא בחיוב מעשר:
לא קנה מעשר. משום דר' אלעזר ס"ל בפ' התודה דמתפיס מעות מ"ש לשלמים לא קנו שלמים דלא אלימא קדושתייהו לאתפוסי אמעשר ופרכינן עליה מהאי מתני' דתנן לא יצא העור לחולין אלמא דשלמים קנו לה לחיה כיון דאתפיס שם וסתמא לדמי קאמר ומשני לה התם איתמר עלה מאי לא יצא העור לחולין אינו בתורת שלמים לצאת העור לחולין, ופי' רש"י ז"ל דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין מ"ט דהוי כלוקח שור לחרישה דלא קנה מעשר והמעות קדושים ביד המוכר דואכלת ולא לסחורה ולא להפסד דרשינן במ"ש כי היכי דדרשינן בשביעית והיינו דמפ' הכא ר' אלעזר דלא יצא העור לחולין דקתני לא קנה מעשר הוא דקאמר כדקתני סיפא ויגד עליו רעו הוא לא יצאו דמי העור ביד המוכר לחולין. וצריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי יצא העור לחולין ועוד דהכא לא מעשר ולא שלמים קנאוהו:
על כרחו נתפס השם לשלמים. כדפרישנא במתני' דלא יצא העור לחולין כדין תורת מעשר שני דאין דרך מקח מ"ש בכך דקנה העור שם שלמים לדמיו וכר' יוחנן דפ' התודה. והכי ס"ל לר' יוסי לקמן דלא התירה התורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד מקרא דשם שם או מקרא דושמחת ושמחת ואין יכול לשנותו לד"א כיון דראוי' למזבח הילכך דמי העור לא יצאו מקדושת שלמים:
לא הוינא אמרין כלום. כלומר חוזרני בי מהא דר' אלעזר. ופסק הרמב"ם ז"ל פ"ז כר' אלעזר ולא ידעתי למה דהא ר' אלעזר ור' אמי תרוייהו תלמידי דר' יוחנן והוו וקי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב עד אביי ורבא כמו שכתבו הגאונים ז"ל. ואפשר משום דסוגיא דתלמודא הכא כר' אלעזר נקטינן כר' אלעזר:
בהמת מ"ש. שקנה מדמי מ"ש בהמה מעוברת לשלמים בירושלם כדינו:
לר"מ פטורה מן הבכורה. דהא שמעינן ליה דאמר מעשר ממון גבוה הוא וכתיב בכור בבהמת בני ישראל:
לר' יהודה חייבת בבכורה. דס"ל דמעשר ממון הדיוט הוא:
ילדה בכור אימוריו שיקרבו לגבי מזבח מהו. כלומר מי מיחייב לאכול כנגד אימוריו כיון דקרבי אימוריו לגבי מזבח. ולר' יהודה קא בעי לה:
ולא חל מ"ש על אימוריה. בפ' התודה אמרינן דלר' יהודה כ"ע לא פליגי דמתפיס מעות מ"ש לשלמים דקנו שלמים ולדידיה לא יצא העור לחולין אלא כיון דחזי ליקח בו בהמה לוקה בו בהמה לשלמים ועל כרחו נתפס השם לשלמים. והא הכא דבהמה שלמים הבאה מכח בהמה דבשר תאוה ודאי דחל מ"ש לר' יהודה על אימוריה ונמצא מבריח מן האכילה ואפ"ה לא קפדי' הכא נמי גבי אימורי בכור דבעיין לא קפדינן. ומבהמת זבח שלמים גרידא לא מצי מקשי דגזרת הכתוב הוא או מג"ש דושמחת או משם שם דבעיין הוא משום דבכור נתפס ולהכי אקשי ליה משלמים שהם נתפסים דהיינו דבאי מכח בשר תאוה:
בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר. כלומר שאני התם שלא בא קדושה לבהמת שלמים כדרכה אלא שלא כדרכה דהיינו מטעם שלקח תחלה בכסף מ"ש בהמה לבשר תאוה דלא מצי עביד וא"כ פקע ממנה קדושת מעשר דכי אתיא לשלמים הויא שלישי והויא קדושתה קלישא מה שאין כן בבהמת מ"ש שילדה דקדושה כדרכה הויא וחמירא:
לא התירה תורה. אע"ג דדחינן לקשתיה דר' ירמיה דבשר תאוה לא דחינן לה כדדחי לה ר' זעירא, אלא הכי הוא דדחינן לה, לא התירה תורה ליקח בכסף מעשר אלא שלמים בלבד ולא בשר תאוה וכיון שכן קדושתה קלישא, והשתא מפ' ואזיל מאי בינייהו:
ילדה בכור והקדישוה שלמים. שלקחה תחלה לבשר תאוה ואח"כ ילדה בכור ואח"כ הקדישה שלמים אם מיקריא קריבה כמצותה ואין צריך לאכול כנגד אימוריה או צריך, בהא פליגי דלמאן דאמר לא התירה תורה וכו' אלא שלמים הויא שלמים וקדושה כדרכה הויא קריבה כמצותה הויא ולא קפדינן אאימורין, ולמ"ד בלקיחתה פקעה ממנה קדושת מעשר הא נמי פקעה דהא בשעת לקיחה הוא דאזלינן וכשלקחה לבשר תאוה הוה ולא אקדשה שלמים אלא מפני שילדה בכור הילכך אינה קריבה כמצותיה ואאימורין קפדינן:
כל אילין מילייא הוינן אמרין. לחלק בין ר' יוסי ובין ר' זעירא:
ומתני' מסייעא לר' זעירא. במתני' מוכחא דטעמיה דר' זעירא איתא דשאני מקח ג' בקדושת מעשר דקליש:
דתנינן תמן. פ' התודה. והכי איתא התם מי שאמר היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שאמר אם ירצה:
ולא יביא מחיטי מ"ש וכו'. וטעמא דגופן מ"ש אלא ממעות הנתפסין מקדושת מ"ש יקנה לחמי אודה לשם תודה ויוצא. והשתא מה לי חטים מה לי מעות דהא מעות נמי אית בהו קדושת מעשר אלא על כרחך משום דאיתא לטעמא דר' זעירא דאמר בלקיחתה דבהמה דבשר תאוה פקעה וכו' וכי קונה שלמים הוי שלישי וקלישי הכא נמי כשקונה ממעות התודה ולחמה יצא דקלישא קדושת מעשר מינייהו דהוא שלישי מה שאין כן בחטים גופייהו דהוו ראשונים לא יצא ידי נדרו דאין נראה אלא שאוכל מ"ש שלו לפנים מן החומה:
ויביא מן החטים וכו'. מן החטים שגופן מ"ש יהו הד' חלות שיתרום מן התודה דהויין מ' כדכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן וכו' ואית בה ד' מינין ומכל מין נותן לכהן אחת והשתא השאר דלבעלים כלומר דבעלים אכלי להו לא מינכר אלא שיהו ממעות מ"ש דקליש קדושתן אבל הד' דהוו תרומה לכהן אמאי לא הוו מחטים גופייהו דמ"ש דהא מינכרי דמעיקרא שרו לזרים והשתא אסירי לזרים:
ומשני אם נשפך הדם. מי לא מודית דנפסל הלחם כולו דכולהו פסולין א"כ אין לחלקן וכולהו בעינן דלהוו ממעות מ"ש:
נפסל הלחם. הכי אמרינן בפ' התודה דכל שפיסולו אחר שחיטה קדש הלחם הילכך ישרף הלחם כיון דנשפך הדם:
גזרו על נקבה בעלת מום וכו'. משום דבתוספתא תניא אם היתה נקבה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן וכן אם היו פירות טמאים וכו' ואהך ברייתא קאי ר' יוחנן לפרושה דקשיא דבשלמא גבי פירות קנוס דלא קנה מעשר משום טומאה דאין לאכול מ"ש בטומאה אלא בהמה בעלת מום דיעבד נמי לא אמאי מ"ש משאר פירות טהורים דעלמא:
ומפ' מפני ולדה. שישהא אותו אצלו עד שיהא לו ולד ממנה שתתעבר ותלד והיינו טעמא דלקמן דיגדל עדרים שישהם אצלו לגדל ולדות והתורה אמרה גבי מ"ש ואכלת ולא לסחורה. ועוד דולדות נמי קדושים למ"ש וסתמן הוו לשלמים וניחוש שמא מעיל בהו:
על זכר בעל מום. שאין מגדלין מהן ולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:
אפילו תמימה. נקבה:
גזרה. לקמיה מפ' אהייא קאי:
והיו מבריחין אותה מע"ג המזבח. והיו מגדלין ממנה עדרים:
ואפילו חיה ואפילו עופות. דלית בהו קדושת מזבח לא יקח אלא א"כ הוו שחוטין:
אחד שביעית. דפרי אחרון נתפס ונוהג בו קדושת שביעית לאכלה ולא לסחורה וכן אין נאכלין אחר הביעור:
בין מ"ש. לענין לאכלו בירושלם וכן לבערו בשנת הביעור כגון שלישית וששית:
ה"ג מתחללין על נקבה בעלת מום. ודיעבד אין לכתחלה לא והכי איתא פ' לולב הגזול דלא שרי ר"מ אלא דיעבד כדפרישית:
בין חיין בין שחוטין. דלא חייש ר"מ דולמא יגדל מהן עדרים כדרים:
מרטוטין. כמו סמרטוטין, כלומר בגדים שחוקים וישנים כלומר דברים מקוטעין, עודנו קיים ואתם תולין בו דברים שאין בהן טעם. ור' זעירא הוה אמר האי טעמא על נקבה בעלת מום כדלעיל. ור' ירמיה שמע על הך ברייתא דא"ר יוחנן אפילו תמימה גזירה והוה קשיא ליה דבתמימה ליכא גידול עדרים דכיון דחזיא למזבח אין מאחרין אותה:
ומשני ליה דלא איתמרת. ההיא מימרא אלא כל שביעית. דגבי שביעית הוא דאמרינן דתמימה אפילו בדיעבד גזור דאין מחללין בה משום טעמא דעדרים עדרים דאין בשביעית מזבח אבל גבי מ"ש בתמימה לא גזרו אלא דתפיס בה קדושת מ"ש מ"ט דחזיא למזבח ואין מאחרין אותה:
אשכח תני עלה שביעית. אמורא שהיה מפ' דברי ר' יוחנן אשביעית. ע"כ פירשתי סוגיא זו כדמשמע לקמן דאין יכול לפדות הכסף אלא תוך ירושלם וגם זו על דרך רש"י ז"ל דהאיש מקדש ולא על דרך התוס' ז"ל דסברי דלכתחלה יכול לחלל כסף חוץ לירושלם וקרא ותלמודא דהכא ומתני' דייקי כדברי רש"י ז"ל וכדפרישנא: