פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ט · הלכה ד
הברסים. ובערוך גריס ליה בדל'ת ומפ' בגמ' ברייא ופי' בערוך כגון גלופקרין שמכסין את המטות ונראה כמאן דגריס ליה ברי'ש והענין הוא כדאיתא במדרש ר' תנחומא פטשיהן אלו ברקים הנתונין על יריכותיהן ובלשון לעז בראקי והן מכנסים וברסים וברקים ובראיי הכל אחד אלא שמשתנה הלעז לפי המקומות:
ברדסים. מפ' בגמ' דולמא ובלשון ערב קרוי בורנוס ובלשון יון קוראין לכסות דו$למא:
דלמטיקון. מפ' בגמ' קובלין ומעפוריין קובלין פי' בערוך יש אומרים בלפ"ז קאפא ונראה שהוא כסות של ראש ובלשון יון קופולא, ומעפוריין תרגום ויתחפש באפר על עיניו וכריך במעפורייא ופי' בערוך בגד צמר שמתעטפין בו בארץ פלשתים, ויש אומרים סודר שמעטף בו ראשו וכשמגלח מניחו על ברכיו שיפול שם שערו ע"כ. והנכון שהוא סודר שנוהגין בארץ ישמעאל להניחו על הצואר ושני קצותיו תלויין לימין ולשמאל וקרוי שיידי ועשוי להסיר העפר מעל הלבוש ולכך קרוי מעפורת וגם של ספרים קרוי כן שעשוי להסיר השער והזוהמא:
ומנעלות הפינון. מפ' בגמ' דרדסין ובערך פנון פי' עדולדין עשויין מפסולת צמר ובלעז פידולי ופיסולת צמר קרוי בלעז פיינון וכל אלו אע"פ שלא היה מצוי הפשתן באותו הזמן כדאיתא בגמ' מכל מקום הני חשיבי ואיכא חשדא בהו דילמא תפרן הגוי בכלאים ולכך לא ילבשם עד שיבדוק:
וממדינת הים. בגמ' מפ' לה:
מנעל של זרב. בערוך גריס ליה בדל'ת של זרד ופי' מנעלים של עור שמגיעין עד הירך ובגמ' משמע דגרסינן זרב בבי'ת וכן גריס ר"י ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ופירשו לשון חימום מלשון בעת יזרבו נצמתו כלומר מנעל העשוי לחמום הרגל ועושין מנעלים כפולים שקורין בלעז פאנטופוי ובין שול'א לשול'א מניחין מוכין או צמר ותופרין השול"א בפשתן ואשמעינן דאין חוששין שמא נותנים ביניהם צמר ומותרין ע"כ. והרמב"ם ז"ל פי' לשון טלאי דבשביל שאין לו עקב שקורין טאלון נותנין שם חתיכת בגד כדי שלא תוזק הרגל וקאמר דאם אותה הרכבה דכלאים שרי וטעמא דעור הרגל קשה ואינו נהנה כשאר עור הגוף ואינו נכון והראב"ד ז"ל כתב בהשגות א"א כמדומה לי שזה כתב פי' על מנעל של זרב השנוי במשנה ואינו נראה מן הגמ' דאמרינן התם מנעל של זרב אית אחרין דזרבין עמרא מן לגו כלומר ואין חוששין לאותן מקומות שהן מיעוט והוא אסור הוא מפני שתופרין אותו בפשתן מבחוץ ומבפנים תפור הצמר וזורבין כמו תופרין ע"כ. ודברי ר"י והראב"ד ז"ל אחד הן ואמת. וזרב לשון צרב וזי'ן וצד'י מתחלפין מלשון ונצרבו בה כל פנים לשון רגיעת בשר אינקוג'ימיינטו בלע' שעשוי קמטים קמטים ויזורבו כשמתמעטין המעיינות הנהרות מתקטנים הנהרות המכזבים באותה שעה נצמתו כאילו לא היה נהר מעולם מפני שאין זחילתן ממים נובעין, והפאנטופו הצמר או הפשתן או המוכין הנתון בתוכו קמוט ותחוב בתוכו בכח ולכך קרוי מנעל של זרב דהיינו צרב:
דרדסין. פיאליש בלעז:
מה חוף הים. של ארץ ישראל:
ומדינת הים. דהיינו חוצה לארץ דכל חוצה לארץ קרוי מדינת הים כדאיתא בגיטין פ"ק וכל ח"ל אין צריך בדיקה אפי' לא הויא חוף הים. צור וקסרין הוו חוצה לארץ וחוף הים:
עכשו שהפשתה מצוייה בכל מקום צריכין בדיקה. וכת' רבנו שמשון ז"ל ולפי זה צריך ליזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן לתפור שלא יתפור בחוטי פשתן מנויה וגם המלבושים הניקחין מן הגוים או שניתנו לישראל במתנה ויש לסמוך להתיר לפי שבמקומנו הקנבם בזול מן הפשתן וטוב לאומן לתפור בו לפי שהוא חזק ואין ניתק החוט בשעת התפירה ואפי' המנעלים העשויין מבפנים בלבדים צריכין בדיקה שלא יהו תפורין בפשתן ע"כ. והרשב"א ז"ל כ' ונראה שמותר לתת לחייט ישראל חוטי קנבום אע"פ שחשיד לתפור בגדיו בפשתן אלא שיש כדי להחמיר מפני שיש בו טורח בתפירת הקנבום יותר משל פשתים ואפשר שמפני טרחו הוא מחליף ובודאי אסור לומ' לו לתפור בחוטי קנבוס שלו ע"כ. וכתב בעל מגיד משנה בפ"ח דמאכלות אסורות וראיתי עכשו שנהגו בהרבה מקומות לסמוך בזה אף על חייט גוי שקונה חוטי קנבוס לתפור בינו לבין עצמו ואפשר שכיון שיש היכר בין של קנבום לשל פשתן מירתת ולא אתי לחלופי דהא מרע אומנותיה ונתפש עליו ולא אמרו לחוש אלא בדבר שאי אפשר לעמוד עליו ע"י בדיקת האש דשל פשתן כבה מיד ושל קנבוס הולך ונשרף מתירא הוא להחליף ע"כ. ונ"ל שהסימן דועכו כפשתן כבו ועל זה הרב סומכין ופשט הנה כן והלכה רפופה היא והלך אחר המנהג:
אית אתרין דזרבין עמרא מן לגו. ואותן המקומות אסורין מפני שתופרין המנעל בפשתן ומבפנים מניחין הצמר או הפשתן בין שול'א לשול'א ואע"פ שאין כאן שוע טווי ונוז לבדים מדרבנן אסירי וכאן מחמת כח דריסת הרגל מתאחין זו בזו וזו בזו ומתלבדין ומתני' דשריא היינו משום דאין חוששין לאותן המקומות שהן מיעוט:
דיימר לבר ראשון. כך שם הרצען שלו:
מסאניה בכיתן. דלפעמים נותנין בתוכן אנפלאות של צמר והוי מחובר ומהודק צמר ופשתן ואסור כדלקמן:
פסיקיא דעמר. חגורה של צמר תרגום ותחת חגורה נקפה אתר דהוו אסרן פסיקיא:
דו שנץ גרמיה והיא לחתא לה. כשהוא חוגר עצמו ומהדק מתניו החגורה התחתונה מתרפה ויורדת:
שנץ' מלשון שנץ של סנדל כיסא בתר שנציה והן הרצועות שסוגרין ופותחין הכיס. ורבנו שמשון ז"ל פסק כר' זעירא ומכאן אני אומר דפיף שקורין אוריליו בלעז שמניחין במכנסים אם המכנסים מפשתן אסור לשום בו פיף מצמר וכן בהפך דהא לא שרינן הכא שתי חגורות אלא משום טעמ' כד דו שנץ גרמיה היא נחתא לה והכא אדרבה כדי לסדק המכנסים לגוף הוא. ועוד ראיה דאמרינן לקמן דמודי ר' אילא בהן דילבש דרדסין דעמר על גבי דרדסין דכיתן דהוא אסור די לא שלח עילאה לא שלח תתאה אלמא כיון דמהודק מאד אסור וכ"ש שהוא תחוב תוך הנרתק:
בגין דר' זעירא דר' זעירא אמר אסור. בתמיה וכי אתם שואלים לי משום דר' זעירא קא אסר אי איהו אסר ואנא שרינא:
דרדסין. אנפלאות שקורין פיאליש בלעז:
דאי לא שלח עילאה. שאם אינו פושט העליון אין יכולין לחלוץ התחתון והוי יחדו ואסור אבל לחפור המנעל בפשתן ולנעול אנפלאות של צמר מותר שחוט התפירה מובלעת בדופני המנעל ובפרט בזמננו זה וכן נהגו כל העולם עכשו:
גו גולתא. מצנפת הראש והוא של צמר:
חכים לרב הונא. אתה מכיר לרב הונא: