פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ט
הלכה א
אין אסור משום כלאים. משום כלאי בגדים:
צמר ופשתים. צמר בגמ' מפ' צמר אילים ורחלים דוקא ומפ' לקמן דהיינו כי הוי שוע טווי ונוז ופשתים שאין לו שם לווי ובגמ' יליף לה מקראי:
אלא צמר ופשתים. דכתיב לא תלבש צמר ופשתים יחדיו:
אין מיטמא בנגעים. נגעי בגדים:
אלא צמר ופשתים. דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים ומפ' בגמ' דוקא לבנים אבל גבי כלאי בגדים בין לבנים בין צבועים כדאיתא בגמ':
אין הכהנים לובשין לשמש במקדש אלא צמר ופשתים. כלומר הבגדים שאין בהן כלאים כגון כתונת ומצנפת ומכנסים בעינן של פשתים דוקא ולא של משי ולא מצמר גפן והאבנט שיש בו כלאים של צמר ופשתים הוא דהוי והני בהדיוטים וחשן ואפוד דכ"ג של כלאים ניהו אלא חוטי זהב טווי בחוטן ובגמ' יליף לה מקראי:
שטרפן זה בזה. וערבן:
אם רוב מן הגמלים מותר. לערב פשתים עמהן ובגמ' מפ' דוקא צמר רתלים עם צמר גמלים או צמר ארנבים דנתערב בהיתר הוא דבטל ברוב כדין כל יבש ביבש דקי"ל חד בתרי בטיל:
וכן הפשתן והקנבוס. דאם רוב קנבוס מותר לערב בו צמר:
השיראין והכלך. מפ' בגמ' להו:
אין עראי לכלאים. בפ' התכלת מפ' לה הכי אין דין עראי לכלאים שאע"פ שאין הגדול יוצא בה אם נארג בה כלאים יש בה איסור לבישה דלא יעלה עליך כתיב ואע"ג דלאו שמה לבישה ובגמ' דהכא מייתי ברייתא דקתני בה דאפילו במקדש נמי אין עראי:
לא ילבש כלאים על גבי עשרה לבושין. דלא תימא אין כאן הנייה:
ואפילו לגנוב בו את המכס. שיהו סוברין שהוא גוי ויפטרוהו מלפרוע המכס א"נ שאין נותנין מכס ממה שלובשין ואע"פ שאין כוונתו להניית מלבוש אלא להבריח בו את המכס ובפ' הגוזל בתרא מפ' מתני' דלא כר' עקיבא דתניא אסור להבריח בו את המכס ר' שמעון אומר משום ר' עקיבא מותר להבריח בו את המכס בשלמא לענין כלאים בהא קא מיפלגי דמר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומוקי לה במוכס שאין לו קצבה או במוכס שעומד מאיליו שלא ברשות המלך ואפילו יש לו קצבה:
ת"ל לא יעלה עליך. בפרשת קדושים ואפילו בלאו לבישה נמי אסור:
לא יפשיל את הקופה. של כלאים ואפילו לאחוריו שיש כאן עלייה:
פשתים של ים או קנבוס. יש מין פשתן שקרוי פשתן של ים ואית דגרסינן פשתים שלם ויש מין אחר שקרוי פשתים קנבוס וכן בלשון לעז נקרא לינו קאנבו ואינו נקרא פשתים סתם ממעט להו משום דיש להן שם ליווי:
אלף אילים צמר. מיעוטא הוא:
צבוע בידי שמים. כגון רחלים שחורים ואילים שחורים שאינו מיטמא:
בין צבועים בין לבנים. דליכא מיעוטא גבייהו כדאיתא בנגעי בגדים כדלקמן:
בד שעולה יחידי. קנה יחידי דאין לו בדים וענפים בקלחו האמצעי אלא הוא לבדו ואין הפשתן בא אלא מן הקנה האמצעי כן פי' רש"י ז"ל במס' יומא פ' בא לו:
צמר עולה יחידי. נימא נימא לבדה:
פירש בקבלה. ע"י יחזקאל:
בשערי החצר הפנימית וביתה. ביום הכפורים משתעי קרא ולפני ולפנים ואין לך אלא פשתן לחודיה:
ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש. וכתיב ביחזקאל פארי פשתים יהיו על ראשם:
אתה דורש שש. דגבי אבנט:
משש. דכתיב במקום אחר ומנו גבי פארי המגבעות ושש דפארי המגבעות גמר מפארי דכתיב ביחזקאל דהוא פשתים:
תכלת וארגמן. דכתיב באבנט ודאי צבע בעמרא נינהו דמה תולעת שני דבר שיש בו רוח חיים דהיינו התולעת אף כל דבר שיש בו רוח חיים ואם כן צבע התכלת והארגמן כלו צמר הבא מן החי:
מה צמר שאין בו שם לווי. ומשו"ה שריא מתני' כי נתערב צמר בצמר:
אף פשתים שאין לו שם לווי. הלכך פשתן ופשתן שנתערבו שריין צמר גבייהו:
צמר ופשתן שטרפן. אין בו שום היתר דהיינו הוא דאסר רחמנא ואפילו חוט א' בא' אסור וכן כתבו בתוספות בנדה פ' האשה גבי הא דתניא התם בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לגוי וא"ת וליבטיל ברובא כדפרכינן בסוף תמירה גבי שער נזיר שנארג בבגד ידלק וליבטיל ברובא ומשני בציפרתא שארג בו צורת ציפור דחשיב ולא בטיל וי"ל דלא שייך ביטול ברוב אלא כשהאיסור מעורב בהיתר אבל כלאים ששניהן מותרין ונאסרין ע"י תערובת כך אסור המרובה כמו המועט ע"כ דבריהם:
ליטרא ועוד צמר גמלים. דבטלים הצמר והפשתן בו שהוא רבה על שניהן:
מה פליגין. בתמיה מה זה אפשר שחולקין תמה הוא:
ומשני לא אינו כן אלא מה דאמר רב אסור בפני עצמו. הצמר והפשתים דכל שהו בכלאים אסור:
מערבתה עם אחרן. כדאמרינן לעיל מביא ליטרא ועוד וכו':
זבנת למת. קנית לי מקח שאין לי בו הנייה אלא למת שמצאתי בו כלאים וחושש אני בו שיש בו חוט של כלאים נאבד בתוכו:
והוה עלוי עד דו מיכרך. היה אצלו בשמירה שלא רצה למכרו כדי שלא ימכרו אותו לישראל עד שמת ועשו לו תכריכין ממנו לקברו:
כי מייתי מיניה מבי קצרא. מבית הכובס שיש לו כלים מהרבה אנשים ותופר בכל א' וא' אות להכיר כל בגד של מי הוא:
עשרה קייטין מפשפשין ליה. שהאומנין חייטין מכירין אם נתן הגוי באי זה מקום חוט של כלאים:
נבל דעמר. מין בגד הוא:
בגין פיפא. נראה בעיני דהיינו גרגרים של צמר שעושה הבגד חדש ונקרא כן על שם שמתחבר מתרגום וחברת ותלפיף ומשום סייג שלא ישתחק כלי על גב חברו ויתדבק ויקח זה מזה היה מצוה שלא יתן כלי על גבי כלי:
מיטקסא. משי בלשון יון:
אנבין קיסראי. משי גס ממקום ששמו קיסרין:
כילכא שמו. פי' הרמב"ם ז"ל יש בכרכי הים כמו צמר שגדל על האבנים שבים המלח תבניתו כתבנית הזהב והוא רך ביותר וכלך שמו ואסור עם הפשתן מפני מראית העין שהוא דומה לצמר רחלים ובפ' במה מדליקין בגמרא דילן מפ' תלמודא גושקרא שמיה והוא פסולת של משי ובלשון לעז קרוי כוכוליו:
כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין. דבר המותר כפי הדין ואסרוהו מפני מראית העין שהרואה חושדו בדבר עבירה:
אפילו בחדרי תדרים אסור. דהיינו במקום שאין אדם רואהו:
פשתן שצבעה בחרת. אין דרך לצבוע הפשתן אלא הצמר וכשהפשתן צבועה שחור אסור לעשות ממנה אימרא דהיינו לחזק בית הצואר שקורין קולייאר לבגד לבן של פשתן ללובשו בפרהסיא אסור משום דמיחזי צמר והוי כלאים:
ובכרים ובכסתות מותר. שתשמישן בבית ואע"ג דאפילו כלאים גמורין לא מיתסרי כדתנן במתני' התם בריקן ואיצטריך הכא אפילו מלאים ואפילו על גבי מטה ואפילו בשרו נוגע בהם והשמא פליגא אדרב. וכתב רבנו שמשון ז"ל ומסתברא דלא לחנם נקט אימרא אלא לפי שחוט של אימרא עשוי לחזק הבגד שלא יקרע ודרך לטוותו עב וגס כעין מטוה של צמר שהוא גס ומתוך שהוא צבוע דאיכא תרתי טועין בו לומר שהוא צמר ויש שם משום מראית העין:
בחרת. מפ' בפ' כל היד חרת שאמרו דיו:
ואם זה מקום צנוע. שאין עובר שם אדם מותר:
פרצופות שמטילין מים וכו'. פרצופות אדם חלולין שעושין הגוים וממשיכין מעין המים מתוך פיהן לנוי:
בכרכים. דרך יושבי כרכים להתנהג בגדולה וענייני נוי ולהכי נקט בכרכים:
אין שוחטין בגומא. לכתחלה שלא יהא נראה כמקבל דם לע"ז ואפילו לתוך ביתו. אבל עושה הוא גומא לתוך ביתו. ומפ' לה בפ"ב דחולין דה"ק הרוצה לנקר חצרו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט והדם שותת והולך לגומא:
ובשוק לא יעשה כן. ואפילו בענין שמותר לעשותו בחצר לפי שאין אדם חש לנקר השוק הילכך מחקה המינים ומחזיק ידיהם בחוקותיהם אלמא שמותר בחצר מה שאסור בשוק:
הגיע לחצר החיצונה. במס' שבת פ' חבית תנינן לה הכי מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש הגיע לחצר החיצונה וכו' פי' לחצר החיצונה הסמוכה למבוי העיר שהוא מקום המשתמר:
שוטחן בחמה. לנגבן:
אבל לא כנגד העם. שלא יחשדוהו שכיבסן היום בשבת והתם מוקי רב נפשיה כתנאי:
ביב שהוא קמור. פ' כיצד משתתפין היא שנוייה:
ביב. חריץ העשוי לקלח בתוכו שופכין שבחצר לרה"ר:
שהוא קמור ארבע אמות. שהוא מכוסה במשך ארבע אמות:
אין שופכין. לתוך הביב מים בשבת דכי שפיך בגויה מקלח בהדיא ובכח לרשות הרבים הרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו והיינו אליבא דרבנן ור' אליעזר בן יעקב פליג התם:
אם היתה מזחילה.של גג:
מותר. דדרך הנשמים של הגג שיורדין אל המזחילה:
עונת גשמים מותר. בימות הגשמים סתם הצנורות מקלחין הן ואמרי מי גשמים נינהו אבל בימות החמה אע"ג. דצנורות השכנים מקלחין לביב שלו ואע"ג דיש בו שיעורו המפורש שם ואדם רוצה שיבלעו מים במקומן איכא למיחש שמא יאמרו צנורו של פלוני מקלח מים בשבת:
צנורות מקלחין אסורין. ברייתא היא:
ותני עלה בר קפרא ואם היה מקום צנוע מותר. וקשיא לרב:
ולית להון קיום. אין להם תירוץ. והרי"ף ז"ל פסק כרב בפ' חבית ורבנו נסים גאון פסק דלא כוותיה וכוותיה מסתברא מתוך סוגיא דהכא וההכרח שהכריח הרי"ף ז"ל לפסוק כרב אינו הכרח וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל לפסוק דלא כרב:
כרים וכסתות. הם קשים שאין דרכן ליכרך על בשרו והתירו כשאין בשרו נוגע בהן:
בריקן ובנתון על גג האסטווה. פי' הראב"ד ז"ל נראה דהיינו טעמא דכשהוא ריקן בנתון על האצטווה דשרי שכן מנהג העולם דאין פורשין בגדים על גב האסטווה אלא משום נוי וכבוד בעלמא והוה ליה כמו מוכרי כסות שאין מתכוין כלל לצורך גופן כי אם ליפות האצטבה ולכבוד הבית ובשביל כך יכול הוא לישב עליו דאפילו אם תכרך נימא על בשרן אין לחוש שהרי אין כאן צורך גופו כלל באותו שהוא תחתיו כי אם לנוי בעלמא ואורחא דמילתא דכל אדם היושב עליו אינו מכוין להתחמם בו ולא להנאת גוף האדם היושב עלוו אבל כשהוא מלא אז הן להניית הגוף ולפיכך הוא אסור לישב עליהם דאיכא למיחש לכריכת נימא על בשרו וגם שהוא מתחמם וכל דבר שיש בו חמום ומתכוין להתחמם בו אסור בכל ענין בין בדרך לבישה בין בדרך הצעה עכ"ד:
אסור דבר תורה. כשהוא כלאים של תורה לפיכך פושט עצמו בשוק:
גדול כבוד הרבים שהוא [דוחה] * לא תעשה. כגון אבדה מהלכת והיה זקן ואינה לפי כבודו דאיכא לאו דלא תוכל להתעלם דחינן לאו דלא תוכל משום כבוד הבריות ובפ' מי שמתו דחי לה שאני התם דכתיב והתעלמת:
מאן דיתיב ליה. ללמוד:
לא אמר ליה ולא כלום. ומשמע דהאי שיכבא לא הוי קרי ופסק בעל ה"ג אי לא קרי כי איכא דמעסקי ביה לא מבטלינן וה"ה לאשה ותינוק ורב נטרנאי ז"ל כתב כי ליכא עשרה מבטלינן:
לא אמר ליה ולא כלום. דאע"ג דאין לדבר דברי תורה תוך ד' אמותיו של מת כדאמרינן בפ"ק דברכות אם אינו יודע שיש שם מת אין זקוק לומר לו:
שלח מאנך והב ליה. פשוט בגדיך ותן לו הקפיד על שאמר לו כיון שלא היה זקוק וצוהו לפשוט בגדיו ולהלבישו. ופסק הרא"ש ז"ל כשהוא בעצמו מוצא כלאים בבגדו והן של תורה אין חכמה ואין עצה לנגד ה' וצריך לפשטן מיד ואפילו בשוק אבל אם אדם אחר רואה כלאים בלבוש חברו ולבוש הכלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות אין להפרישו בשוגג:
אין עראי בכלאים בבית המקדש. כגון אבנט למ"ד שהיה כל ימות השנה של כלאים אם היה לבוש הכהן בו שלא בשעת עבודה אין היתר עראי בו דעראי לגבי כלאים הוי קבע:
אם הפליג. איכא היסח הדעת וטעון טבילה:
ואם לשעה טעון קידוש ידים ורגלים. ולא אמרו שיפשוט עצמו כשידבר עמו אע"ג דבההיא שעתא אינו עובד עבודה ומוקי לה בבגדי לבן ביום הכפורים שאין בהן כלאים, והא דתניא אין עראי דאסור היינו בבגדי זהב דחשן ואפוד של כלאים הוו ובפ' בא לו אמרינן דאפילו בבגדי קדש ניתנו ליהנות בהן ואין כאן חטא מעילה משום כלאים אסור וכי מייתי ברייתא התם דבין בשעת עבודה בין שנא בשעת עבודה מותר דטעמא שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן היינו כשאין בהן כלאים כגון למ"ד אבנטו של כ"ג זהו אבנטו של כהן הדיוט דלית ביה כלאים או בגדי לבן ביום הכפורים אבל אי יש בו כלאים פשיטא דאסור דתנן אין עראי לכלאים והרמב"ם ז"ל פסק כן והראב"ד השיג עליו ולא דקדק בשמועה זו חוץ מכבודו ז"ל. ואחר זה מצאתי שכתבו התוספות בפ' התכלת דמסקינן ביומא דכלאים לא שרו אלא בשעת עבודה והיינו כדפרישית ובפ"ק דערכין גרסינן הכי הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים איצטריכו ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואישתרי כלאים להו לא ליחייבו קמ"ל נהי דאישתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי ע"כ. והא דתניא בתוספתא בגדי כהן גדול שיצא בהן למדינה חייב ובמקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור מפני שהן ראויין לעבודה איכא למימר דשאני כהן גדול דכיון דמוזהר שלא ליטמא לקרובים כל שעה ושעה חשיב עליה כשעת עבודה כדכתיב ומן המקדש לא יצא ועוד שהרי משמש בכל משמרה שירצה כדאיתא בשקלים מה שאין כן בשאר כהנים ומש"ה פטור אבל אסור הוא כאוקמתא דהכא ודפרק בא לו. וזהו שדקדק הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי דהיל' כלאים שכתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ודוקא בהדיוטים מיירי וכדפרישנא ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל שהשיג עליו א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר. ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא של כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים ע"כ מצאתי וביומא אינו אלא תוספתא במכילתין מצאתי ופטור מצאתי שאינו לוקה שלא כעדותו ואדרבא בפ' בא לו איפכא משמע ופוק חזי לרבוותא רבותינו הצרפתים שהעידו כדברי ומה שהשיג עוד דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים הוא התנצלותו של רבנו משה ז"ל ומשם ראיה דלא מיירי גבי כהן גדול דגבי כהן גדול אינו לוקה דחשן ואפוד לבוש כהן גדול הן ואיהו לא מיירי דלוקה אלא בכהן הדיוט ולהכי כתב אבנטו וכדפרישית:
שלא תהא נימא אחת עולה על בשרו. ובפ' בא לו מסקינן דאפילו דמפסיק מידי ביני ביני גזור דאמר ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל אמר ר' משום קהלא קדישא דבירושלים אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהן:
הלכה ב
מטפחות הידים. הן אותן שהם רגילין לפרוש על השלחן ולקנח בהן הידים כך פי' רבנו שמשון ז"ל והרא"ש ז"ל ואינו נכון חדא דמטפחות הידים קתני ולא מטפחות השלחן ועוד דאותן אינן קשין כלל והנכון שהן אותן שמנגבין בהן הידים שהן קשין קצת:
מטפחות הספרים. מפות הספרים שמכסין אותן בבגד עב וקשה כדי לשמרם שלא יתלכלכו ויתקלקלו:
מטפחות הספג. כשאדם יוצא מבית המרחץ מביאין לו ומסתפג בה והיא ג"כ קשה קצת:
ור' אליעזר אוסר. בשלשתן ובגנר מפ' טעמא:
מטפחות הספרים. המגלחין בני אדם במספרים פורשין מפה על גופן שלא יתלכלכו וההיא רכה היא שמקנחין בה הפנים ומודו בה כולי עלמא:
תמן תנינן. במס' כלים פ' כ"ד:
שלש מטפחות הן. לדינין חלוקין:
של ידים טמאה מדרס. בגמ' מפ' טעמא:
של ספרים טמאה טמא מת. ולא מדרס:
תכריך נבלי בני לוי. נבלי הלוים שמנגנין בהן בדוכן כורכין אותן במטפחות לשמרן שלא יתבקעו ואינה חשובה וטהורה מכלום:
שנותנה על הכסת וישן עליה. וכיון שמכביד גופו עליה טמאה במדרס הזב וטמאה תחת עשר מצעות דמשכב תחתון הוי אב הטומאה כעליון:
נותנה תחת אצילי ידיו. וסומכין עליה במקום כסת מה שאין כן במטפחות ספרים שיש בהן קדושה כדאיתא במגלה ואין נהנה ממנה:
אית תנאי תני מחלף. ותני הכי מטפחות הידים ומטפחות הספרים ומטפחות הספג אין בהן משום כלאים דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרין:
יהיב מפה. של כלאים היתה:
ואינו אסור משום כלאים. דהא סומך עליה:
ומשני דלא ינבלון מאנוי. שלא יתטנפו כליו כלומר שלא ישפך המרק על בגדיו ודבר שאין מתכוין מותר:
ביעתא במפה דאית בה כלאים. ביצה מגולגלת כשהסירוה מן האש. על שלא יתכוונו בחמה מפני החמה. דגבי מוכרי כסות קתני לה דאסור להוליכן עליו להגן מפני החמה בעת החמה ובגשמים וכו' וה"נ כיון שהמפה מונעו שאינו נכוה בחוס הביצה אסור בהנאת המלבוש להכי הוא כחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:
מפני שהוא עושה אותן כמין תיק. דמניחה בבגדיו על ארכובותיו:
ונותן ספר תורה עליה. שלא ילחצנו ויכאב לו והנייה איכא הילכך אסור:
שמחמם בה ידיו. כשקורא בספר בימי הקור:
בלא כן אינו אסור משום כלאים. כלומר מדבריך משמע דאם לא מפני טעם זה החמום לא היה אסור משום כלאים ור' אליעזר כי אסר מטעם כלאים קאסר והלא אסור בהנייה הוא מטעם דתשמיש קדושה הוי:
ומשני ליה ולא רב הוא. כלומר רב הוא מרה דשמעתא דהא ר' בא בשם רב קאמר לה ורב גופיה הוצרך לומר הלכה כדברי האוסר משום כלאים הא לאו הכי הוה שרי וא"כ צריכין לפרושי טעם האוסר דהא ליכא ביה לא לבישה ולא העלאה ושתק ר' בון בר חייא:
ואקשי ליה ר' יונה לר' בון דאמאי לא אקשית ליה לר' בא זו הקושיא שהיה מסולק ובולם פיו מלהשיב דהא בלא טעם כלאים אין שום היתר לכרוך בה ידיו בימי הקור דהא תשמישי קדושה היא ואסורה בהנייה היא ולא היה לו תשובה ולית לן אלא טעמא דר' יונתן בדר' אליעזר:
פעמים שהוא רואה רבו ומתעטף בו. ויוצא להקבילו ואיכא העלאה והיינו טעמא דר' אליעזר וגבי מטפחות ידים הא פרישנא טעמא במשנת כלים שנותנה על הכסת וישן עליה א"נ מפני שנותנה תחת אצילי וכו' וקיי"ל כר' אליעזר ושלשתן אסורין דמשנת כלים קיימא כוותיה וכן פסק הרמב"ם ז"ל דשלשתן אסורין:
כלנרי נשים. לא איתפרש לי וראיתי שפי' רבנו חננאל כלינרין רסן הסוס ושמא מה שנוהגין בארץ מצרים לשום נגד פניהם מסוה ומניחין בו נקבי העינים בלבד והוי דוגמת רסן. ואחר ראיתי בירושלמי דבמה אשה שפירשו רעלות כלינראה ופי' בעל הערוך ז"ל משימות בגד על ראשן ומכסות כל הפנים ואין נראה אלא העינים וקושרות אותו למעלה ירושלמי רעלות כלינראה ע"כ כלומר מונע הראייה כמו שפירשתי ושמן בערבי ג'רץ. ושרינן משום כלאים דהא אין בו משום חמום וגריע מן וילון דביצה דמעשה מחיצה קא עביד ולא שייך הכא טעמא דשמש מתחמם כנגדו דאין חושש האדם בימי הקור בפניו מגולות דהבל הפה מחממן. ויש גורסין אסורין דמתכוונין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים:
הלכה ג
תכריכי המת.במס' נדה פ' האשה פליגי בה אמוראי ר' ינאי אמר לא שנו לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקוברו מותר דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותימה דליתסר משום לועג לראש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דרמי' ליה בההיא שעתא משום לועג לראש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותירץ רבנו שמשון ז"ל דשאני כלאים דלחי דומיא דמת דלא מיתהני כלל לא אסיר דבעינן הנייה פורתא כדמשמע בריש יבמות דבעינן העלאה דומיא דלבישה לאפוקי מוכרי כסות. ולא מסתבר לי דטלית דאין בה הניית לבישה גם מציצית פטורה דכתיב אשר תכסה בה ומוכרי כסות מוכרין בלא ציצית ואמאי רמי' להו לשכבי ציצית ותירץ הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי. לפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרינן וראיתם וזכרתם:
מרדעת החמור. קשה היא ולא חיישינן שמא תכרוך עליו נימא כמו בכרים וכסתות וכתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא יהא בשרו נוגע בה ואין נראה דהא לא תנא מרדעת גבי כרים וכסתות דאמרינן בהו הכי ומשמע דאפילו נוגע במרדעת מותר לפי שהיא קשה ביותר וכן דעת רבנו שמשין ז"ל והרא"ש ז"ל והא דתניא בנדה פ' האשה בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא יעשנו מרדעת לחמור אבד שאני דחיישינן כיון דלא מינכר ביה הכלאים יקרענו כשיצטרך לו מעל המרדעת ויעשה טלאי לבגדו וילבשנו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו:
ואפילו להוציא עליה את הזבל. קשיא לי דלעיל שרי ר' יוחנן לתת בגד כלאים על בגדיו דלא ינבלון מאנוי וי"ל דהתם לאו הנייה אבל הכא שהזבל יכבד עליו מלבד שהמרדעת חוצצת בין בגדיו והזבל שלא יטנף מצלת נמי לגופו שלא יכבד כגליו הזבל ויכאב לו וחוצצת נמי בפני הריח כנ"ל:
מוכרין כדרכן. לובשין בגדי כלאים להראותן בשוק כדי שיראה הלוקח מדת הבגד ארכו ורחבו ויראה אם ראויים לצרכו. ומפ' טעמא בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב לא תלבש שעטנז וכתיב לא יעלה וגו' דומיא דלבישה דאית בה הנייה למעוטי מוכרי כסות:
בחמה מפני החמה. שיציל להן הכלאים מן החמה:
ובגשמים. שלא יפלו הגשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו ומהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במידי דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא וכי הך סתמא קמ"ל:
והצנועין. והכשרין המחמירין על עצמן:
תופרין. כדרכן על יריכותיהן הבגד:
ובלבד שלא יתכוונו. להתחמם:
נעשה חפשי מן המצות. דס"ל דמצוא בטלות לעתיד לבא דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין בהן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי. והך סוגיא אזלא כר' יוחנן דלעיל דפ' האשה * דכתיבנא דמרי דהאי תלמודא הוי וסוגיא דריש פירקין הכי משמעא דאמרינן ר' מונא היה לו בגד בשלשים ריבוא דינר ויהביה לר' חייא בר אדא וא"ל זבנת למת והוה עלוי עד דהוא מיכריך וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דמתני' דאפילו לקברו שרי וכן פסק הראב"ש ז"ל דאפילו לקברו שרי:
ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה וכו'. מתני' היא בפ' הנושא בכתובות ומאי רבותיה דר':
ומשני דלא יימרון לה ביתא דנשיותא הוא. ומשועבד הבית לכבוד הנשיאות שהיו מזרע דוד המלך ע"ה והמלוכה היתה להם בנחלה ואין הגון שיעבר כבוד הנשיא מפני האלמנה ודמי לבקתי דאמרינן התם תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי:
ובעלה נתון במדינת הים. דאינה נכנסת בגבול אחרים אבל הכא דצריך שיעבור הנשיא מפני האלמנה לא מיחייבי והיינו רבותיה דרבי:
מפני המחלוקת. של בני כרכים דהוא נפטר בצפרי ואמטיוהו לבית שערים שיאמרו מנעתם מינן המצוה. לשון אחר אל תספדוני בעיירות שיש בהן אנשים הרבה דרך עברתם מפני המחלוקת של בני כפרים קטנים שיאמרו אין אנו כדאין להספיד ר' בתוכנו הילכך לא תספדוני לא כאן ולא כאן:
יוסף אפרתי ויוסף חפני. מפ' בפ' הנושא דקדים ערסייהו לערסיה ונקברו תחלה קודם פטירת ר' ולההוא עלמא הוא דקאמר והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי בהו ועד האידנא זכותא דר' הוא דאהניא להו פי' נזקק להודיע שימותו וישרתוהו שם דלא לימרו בני העולם כיון שלא זכו להתעסק בו מילתא דאיסורא הואי בהו והאי דלא שכיבי בשני דר' זכותא דר' אהניא להו:
תתהפך כחומר חותם. כמו החומר אשר ביד היוצר מתהפכת צורתם. חותם לשון זכר ונקבה שהוא החותם של הבורא להיות כבתחלה ויתיצבו כמו שהיו לבושים:
קורדקייא. ג'אפיניש בלעז:
לא נבהת. לא נבוש לשבת כאבל בין החתנים:
לא גבהית. ואהיה כחתן בין האבלים כדאיתא בפ' כל היד:
חיוורין חפיתין. לבנים מגוהצין מלשון חף אנכי דמתרגמינן שזיגתאי אנא ותרגום ורחצת קרבו ירושלמי ותשזיג:
אלבשוני ברגסי. לשון לעז הוא מכנסים שלי:
צפראי אמרין. אנשי צפרי ששם נפטר:
אודיק לון בר קפרא. השקיף עליהן:
מצוקים ואראלים. צדיקים ומלאכים כדכתיב כי לה' מצוקי ארץ:
ואשרוניה תמני עשרי כנישין. הושיבו שמנה עשרה מושבות ומעמדות ושמא הטעם הוא משום דחיה בצפרי שבע עשרה שנה ולי"ח נפטר:
ואחתוניה לבית שערים. הורידוהו לבית שערים דצפרי יושבת בראש ההר כצפור כדאיתא בפ"ק דמגלה:
ותלה לון יומא. המתין להם היום שלא חשכה:
בר מן קצרא. חוץ מן הכובס דכל יומא הוה אתי לגביה כדאיתא התם בפ' הנושא:
ומן גובהן. ומתוכם:
תלת עשרה שנין חשש בשינוי. ובפ' הפועלים קביל עליה תליסר שנין שית בצמירתא ושבע בצפדינא:
לא מתה חיה. לא מתה שום יולדת בשעת לדתה:
מינכס. ממטו ליה לשחיטה:
איך אנשמת. היאך נתרפאת:
ממה שעשו זקני בתירא לזקני. הילל הזקן:
דשדון גרמון מנשיאותא ומנוניה. בפסחים פ' ואלו דברים אמרינן שהיו נשיאים ובשביל שראו להילל הזקן שהיה גדול בתורה ועלה אצלן מבבל עזבו נשיאותן ומינוהו נשיא עליהן:
דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין. דרב הונא היה ראש גולה בבבל בזמן רבי ושאל רבי לר' חייא מה אני בשעיר והשיב לו הרי צרתך בבבל כדאיתא בפ' כהן משיח:
ואנא בנימין. מצד האב מצד אמי אני מיהודה ובפ' אע"פ אמרינן דמשפטיה בן אביטל שהיתה אשתו של דוד קא אתי:
נתכרכמו פניו דר'. נצטער ונתבייש על שבא כדאמרן לעיל שאמר לו הרי צרתך בבבל:
ארונו בא. שנפטר בבבל וליתא כדלקמן שלאחר שמתו ר' ור' חייא ובניו הוא שנפטר אלא ששנה דבריו מפני השלום:
אי לכם חיות שבארץ ישראל. יולדות שעד עכשו ר' מקבל יסורין על כל בני דורו וכתיב ובחבורתו נרפא לנו:
חמייה גו בני. ראהו בתוך בית המרחץ ולא קם מפני ר' ישמעאל ואע"ג דבבית המרחץ פטור כדאיתא בפ"ק דקידושין מ"מ הידור מיהת בעי ליה למעבד:
אהן דאת מתני שבתיה. זהו שאתה מספר שבחו בתמיה':
ייעול עלי. יבא עלי קללה וקיצר וכינה:
דאין סחית לא וכו'. אפילו כשהייתי רוחץ עצמי לא הייתי מרגיש: אשגרית עיני בכל ספר תלים אגדה. שלא אשכח מדרש תהלים:
בגין סכנתא. שהיה מתבודד ומשקיף בעיון כל כך ויפול באחת הפחתים:
חד גרדי. אורג אחד:
וחכים את ליה. ואתה מכירו. תרגום ירושלמי הכר נא חכים כען:
למחמי ר' חייא רבא. בפ' הפועלים גרסינן ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא למערתיה דר' חייא איעלמא מיניה וכו':
ריבץ תורה וכו'. מפ' לה בפ' הפועלים כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצת דחס ושלום אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי וא"ל ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזילנא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טביי ואכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתיבנא חמשה חומשי תורה וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שתא ינוקי שיתא סדרי משנה ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה שלא תשתכח מישראל והיינו דאמר ר' כמה גדולים מעשה חייא וא"ל ר' ישמעאל ברבי יוסי ואפילו ממר. א"ל אין, א"ל ואפילו מאבא א"ל חס ושלום לא תהא כזאת בישראל ופירש"י ז"ל ריבץ תורה לשון המרביץ שדהו משקה, ור' חנינא בר חמא שאמר ר' עליו ישב בראש, שדינא כיתנא זורע אני זרעוני פשתן, שדינא משליך אני, וגדילנא נישבי קולע אני חוטין ממנו לעשות רשתות ומכמורות נישבי כמו אין פורשין נישבין לשון שבי. וציידנא טבי ואני צד צביים, ואריכנא מגלתא ומתקן אני העורות לעשותן קלפים, וסליקנא למתא למקום שאין מלמדי תינוקות, לחמשה ינוקי לכל אחד ספרו, ומתנינא על פה המשניות והברייתות שיתא סדרי משנה, לשיתא ינוקי. אקרו אהדדי למדו זה את זה מקראו, ואתנו אהדדי למדו זה את זה סדרו לא תהא כזאת לא תאמר כזאת בישראל ע"כ:
דהוה גלי. דר' חייא מבבל הוה כדאיתא במס' סוכה חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה:
את הוה גלי למילף. ללמוד:
והוא גלה ללמד. שמיום שגלה יכניה והחרש והמסגר עמו היתה ישיבה קבועה בבבל:
כד דמך רב הונא ריש גלותא. בבבל נפטר והוא אותו שאמרנו למעלה שהשיב עליו ר' חייא לר' הרי צרתך בבבל: