פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק ט · הלכה ג
תכריכי המת.במס' נדה פ' האשה פליגי בה אמוראי ר' ינאי אמר לא שנו לסופדו אבל לקוברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקוברו מותר דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. ותימה דליתסר משום לועג לראש דאפילו ציצית אמרינן בפ' התכלת דרמי' ליה בההיא שעתא משום לועג לראש כ"ש שאין להלבישו כלאים ותירץ רבנו שמשון ז"ל דשאני כלאים דלחי דומיא דמת דלא מיתהני כלל לא אסיר דבעינן הנייה פורתא כדמשמע בריש יבמות דבעינן העלאה דומיא דלבישה לאפוקי מוכרי כסות. ולא מסתבר לי דטלית דאין בה הניית לבישה גם מציצית פטורה דכתיב אשר תכסה בה ומוכרי כסות מוכרין בלא ציצית ואמאי רמי' להו לשכבי ציצית ותירץ הרא"ש ז"ל דבציצית איכא לועג לרש טפי. לפי ששקולה כנגד כל המצות כדאמרינן וראיתם וזכרתם:
מרדעת החמור. קשה היא ולא חיישינן שמא תכרוך עליו נימא כמו בכרים וכסתות וכתב הרמב"ם ז"ל והוא שלא יהא בשרו נוגע בה ואין נראה דהא לא תנא מרדעת גבי כרים וכסתות דאמרינן בהו הכי ומשמע דאפילו נוגע במרדעת מותר לפי שהיא קשה ביותר וכן דעת רבנו שמשין ז"ל והרא"ש ז"ל והא דתניא בנדה פ' האשה בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא יעשנו מרדעת לחמור אבד שאני דחיישינן כיון דלא מינכר ביה הכלאים יקרענו כשיצטרך לו מעל המרדעת ויעשה טלאי לבגדו וילבשנו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל עצמו:
ואפילו להוציא עליה את הזבל. קשיא לי דלעיל שרי ר' יוחנן לתת בגד כלאים על בגדיו דלא ינבלון מאנוי וי"ל דהתם לאו הנייה אבל הכא שהזבל יכבד עליו מלבד שהמרדעת חוצצת בין בגדיו והזבל שלא יטנף מצלת נמי לגופו שלא יכבד כגליו הזבל ויכאב לו וחוצצת נמי בפני הריח כנ"ל:
מוכרין כדרכן. לובשין בגדי כלאים להראותן בשוק כדי שיראה הלוקח מדת הבגד ארכו ורחבו ויראה אם ראויים לצרכו. ומפ' טעמא בפ"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב לא תלבש שעטנז וכתיב לא יעלה וגו' דומיא דלבישה דאית בה הנייה למעוטי מוכרי כסות:
בחמה מפני החמה. שיציל להן הכלאים מן החמה:
ובגשמים. שלא יפלו הגשמים במלבושיו כדי שלא יזיק לגופו ומהכא מוכח בפ' כירה דדבר שאין מתכוין מותר אפילו במידי דכי קא מכוין איכא איסורא דאורייתא וכי הך סתמא קמ"ל:
והצנועין. והכשרין המחמירין על עצמן:
תופרין. כדרכן על יריכותיהן הבגד:
ובלבד שלא יתכוונו. להתחמם:
נעשה חפשי מן המצות. דס"ל דמצוא בטלות לעתיד לבא דהיינו כשיעמדו המתים בלבושיהן אין בהן איסור כלאים דמתן שכרן דמקמי הכי הוא דאכלי. והך סוגיא אזלא כר' יוחנן דלעיל דפ' האשה * דכתיבנא דמרי דהאי תלמודא הוי וסוגיא דריש פירקין הכי משמעא דאמרינן ר' מונא היה לו בגד בשלשים ריבוא דינר ויהביה לר' חייא בר אדא וא"ל זבנת למת והוה עלוי עד דהוא מיכריך וכן פסק הרמב"ם ז"ל כסתמא דמתני' דאפילו לקברו שרי וכן פסק הראב"ש ז"ל דאפילו לקברו שרי:
ולאו מתני' היא אלמנה שאמרה וכו'. מתני' היא בפ' הנושא בכתובות ומאי רבותיה דר':
ומשני דלא יימרון לה ביתא דנשיותא הוא. ומשועבד הבית לכבוד הנשיאות שהיו מזרע דוד המלך ע"ה והמלוכה היתה להם בנחלה ואין הגון שיעבר כבוד הנשיא מפני האלמנה ודמי לבקתי דאמרינן התם תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי:
ובעלה נתון במדינת הים. דאינה נכנסת בגבול אחרים אבל הכא דצריך שיעבור הנשיא מפני האלמנה לא מיחייבי והיינו רבותיה דרבי:
מפני המחלוקת. של בני כרכים דהוא נפטר בצפרי ואמטיוהו לבית שערים שיאמרו מנעתם מינן המצוה. לשון אחר אל תספדוני בעיירות שיש בהן אנשים הרבה דרך עברתם מפני המחלוקת של בני כפרים קטנים שיאמרו אין אנו כדאין להספיד ר' בתוכנו הילכך לא תספדוני לא כאן ולא כאן:
יוסף אפרתי ויוסף חפני. מפ' בפ' הנושא דקדים ערסייהו לערסיה ונקברו תחלה קודם פטירת ר' ולההוא עלמא הוא דקאמר והאי דאמר הכי דלא לימרו מילתא הואי בהו ועד האידנא זכותא דר' הוא דאהניא להו פי' נזקק להודיע שימותו וישרתוהו שם דלא לימרו בני העולם כיון שלא זכו להתעסק בו מילתא דאיסורא הואי בהו והאי דלא שכיבי בשני דר' זכותא דר' אהניא להו:
תתהפך כחומר חותם. כמו החומר אשר ביד היוצר מתהפכת צורתם. חותם לשון זכר ונקבה שהוא החותם של הבורא להיות כבתחלה ויתיצבו כמו שהיו לבושים:
קורדקייא. ג'אפיניש בלעז:
לא נבהת. לא נבוש לשבת כאבל בין החתנים:
לא גבהית. ואהיה כחתן בין האבלים כדאיתא בפ' כל היד:
חיוורין חפיתין. לבנים מגוהצין מלשון חף אנכי דמתרגמינן שזיגתאי אנא ותרגום ורחצת קרבו ירושלמי ותשזיג:
אלבשוני ברגסי. לשון לעז הוא מכנסים שלי:
צפראי אמרין. אנשי צפרי ששם נפטר:
אודיק לון בר קפרא. השקיף עליהן:
מצוקים ואראלים. צדיקים ומלאכים כדכתיב כי לה' מצוקי ארץ:
ואשרוניה תמני עשרי כנישין. הושיבו שמנה עשרה מושבות ומעמדות ושמא הטעם הוא משום דחיה בצפרי שבע עשרה שנה ולי"ח נפטר:
ואחתוניה לבית שערים. הורידוהו לבית שערים דצפרי יושבת בראש ההר כצפור כדאיתא בפ"ק דמגלה:
ותלה לון יומא. המתין להם היום שלא חשכה:
בר מן קצרא. חוץ מן הכובס דכל יומא הוה אתי לגביה כדאיתא התם בפ' הנושא:
ומן גובהן. ומתוכם:
תלת עשרה שנין חשש בשינוי. ובפ' הפועלים קביל עליה תליסר שנין שית בצמירתא ושבע בצפדינא:
לא מתה חיה. לא מתה שום יולדת בשעת לדתה:
מינכס. ממטו ליה לשחיטה:
איך אנשמת. היאך נתרפאת:
ממה שעשו זקני בתירא לזקני. הילל הזקן:
דשדון גרמון מנשיאותא ומנוניה. בפסחים פ' ואלו דברים אמרינן שהיו נשיאים ובשביל שראו להילל הזקן שהיה גדול בתורה ועלה אצלן מבבל עזבו נשיאותן ומינוהו נשיא עליהן:
דהוא מן יהודה ואנא מן בנימין. דרב הונא היה ראש גולה בבבל בזמן רבי ושאל רבי לר' חייא מה אני בשעיר והשיב לו הרי צרתך בבבל כדאיתא בפ' כהן משיח:
ואנא בנימין. מצד האב מצד אמי אני מיהודה ובפ' אע"פ אמרינן דמשפטיה בן אביטל שהיתה אשתו של דוד קא אתי:
נתכרכמו פניו דר'. נצטער ונתבייש על שבא כדאמרן לעיל שאמר לו הרי צרתך בבבל:
ארונו בא. שנפטר בבבל וליתא כדלקמן שלאחר שמתו ר' ור' חייא ובניו הוא שנפטר אלא ששנה דבריו מפני השלום:
אי לכם חיות שבארץ ישראל. יולדות שעד עכשו ר' מקבל יסורין על כל בני דורו וכתיב ובחבורתו נרפא לנו:
חמייה גו בני. ראהו בתוך בית המרחץ ולא קם מפני ר' ישמעאל ואע"ג דבבית המרחץ פטור כדאיתא בפ"ק דקידושין מ"מ הידור מיהת בעי ליה למעבד:
אהן דאת מתני שבתיה. זהו שאתה מספר שבחו בתמיה':
ייעול עלי. יבא עלי קללה וקיצר וכינה:
דאין סחית לא וכו'. אפילו כשהייתי רוחץ עצמי לא הייתי מרגיש: אשגרית עיני בכל ספר תלים אגדה. שלא אשכח מדרש תהלים:
בגין סכנתא. שהיה מתבודד ומשקיף בעיון כל כך ויפול באחת הפחתים:
חד גרדי. אורג אחד:
וחכים את ליה. ואתה מכירו. תרגום ירושלמי הכר נא חכים כען:
למחמי ר' חייא רבא. בפ' הפועלים גרסינן ריש לקיש הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא למערתיה דר' חייא איעלמא מיניה וכו':
ריבץ תורה וכו'. מפ' לה בפ' הפועלים כי הוו מינצו ר' חנינא ור' חייא א"ל ר' חנינא לר' חייא בהדי דידי קא מינצת דחס ושלום אי משתכחא תורה מישראל מהדרנא לה מפילפולי וא"ל ר' חייא לר' חנינא בהדי דידי קא מינצת דעבדי לתורה דלא תשתכח מישראל מאי עבידנא אזילנא ושדינא כיתנא וגדילנא נישבי וציידנא טביי ואכילנא בשרייהו ליתמי ואריכנא מגילתא וכתיבנא חמשה חומשי תורה וסליקנא למתא ומקרינא חמשה ינוקי בחמשה חומשי ומתנינא שתא ינוקי שיתא סדרי משנה ואמרנא להו עד דהדרנא ואתינא אקרו אהדדי ואתנו אהדדי ועבדי לה לתורה שלא תשתכח מישראל והיינו דאמר ר' כמה גדולים מעשה חייא וא"ל ר' ישמעאל ברבי יוסי ואפילו ממר. א"ל אין, א"ל ואפילו מאבא א"ל חס ושלום לא תהא כזאת בישראל ופירש"י ז"ל ריבץ תורה לשון המרביץ שדהו משקה, ור' חנינא בר חמא שאמר ר' עליו ישב בראש, שדינא כיתנא זורע אני זרעוני פשתן, שדינא משליך אני, וגדילנא נישבי קולע אני חוטין ממנו לעשות רשתות ומכמורות נישבי כמו אין פורשין נישבין לשון שבי. וציידנא טבי ואני צד צביים, ואריכנא מגלתא ומתקן אני העורות לעשותן קלפים, וסליקנא למתא למקום שאין מלמדי תינוקות, לחמשה ינוקי לכל אחד ספרו, ומתנינא על פה המשניות והברייתות שיתא סדרי משנה, לשיתא ינוקי. אקרו אהדדי למדו זה את זה מקראו, ואתנו אהדדי למדו זה את זה סדרו לא תהא כזאת לא תאמר כזאת בישראל ע"כ:
דהוה גלי. דר' חייא מבבל הוה כדאיתא במס' סוכה חזרה ונשתכחה עלו ר' חייא ובניו ויסדוה:
את הוה גלי למילף. ללמוד:
והוא גלה ללמד. שמיום שגלה יכניה והחרש והמסגר עמו היתה ישיבה קבועה בבבל:
כד דמך רב הונא ריש גלותא. בבבל נפטר והוא אותו שאמרנו למעלה שהשיב עליו ר' חייא לר' הרי צרתך בבבל:
אסקוניה להכא. העלוהו כאן לארץ ישראל:
דהוא מן דידהון. שגם הוא מבבל כמו ר' חייא:
אנא עליל מיהב ליה. בגמ' דילן פ' אלו מגלחין מפ' טעמא אמר להו רב חגי אנא מעיילנא ליה דאוקימתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי ומשמע לי קמיה וידעי בעובדיה דיומא חד אתהפיכא ליה רצועה דתפילי ויתיב עלה ארבעין תעניתא ופי' רש"י ז"ל ומשמע לי קמיה שמשתי לפניו ולמדתי ממנו, איתהפיכא לה רצועה דתפילי ולא היו נוייהן לבר:
עילא את בעי דאת גבר סב. עלילה אתה מבקש שאתה זקן ואם תמות תזכה לישב אצלן:
יהבון משיחתא ברגלי. תנו חוט של משיחה ברגלי שאם אבעת ואצעק אתון גרשין לי בחבל:
תלת דנין. מריבין ומדיינין שלא היו רוצין לקבל לרב הונא אצלם:
יהודה וחזקיה. בני ר' חייא הוו כדאיתא בס"פ הבא על יבמתו:
ואין עוד. ראוי לישב אצלך. ומשמע הכא דרב הונא ריש גלותא נפטר אחר ר' חייא ובניו וה"נ משמע בפ' ואלו מגלחין וכתבו בתוספות והקשה הרב דמשמע בירושלמי שמת רב הונא קודם ר' חייא דא"ל ר' חייא לר' ארונו בא והכא משמע שר' חייא קודם רב הונא מת ונ"ל דרב הונא אחר הוה ואותו שבימי ר' חייא אין זה רב הונא תלמידו של רב ומיהו קשה דבירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי משמע דזקפיה ר' חגי לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפ' ר"ח דרב הונא ריש גלותא הוא ע"כ. ויותר נכון לומר דרב הונא דלעיל הוא דהא ריש גלותא קאמר לעיל וה"נ אמרינן הכא, אלא ששינה ר' חייא דבריו מפני השלום:
תלה עינוי מסתכלא. לראות אי זה דבר:
איתאמר ליה אפיך אפיך. נאמר לו לר' חגי בת קול לומר נוס נוס מכאן שלא יזיקוך תרגום וסיסרא נס ברגליו אפך:
נפיש לרב הונא. התרחק וצמצם עצמך והרבה לו מקום לרב הונא שיעור שיוכל לשבת בו שישב אצלך כיון שבא לכאן דלאו אורח ארעא להחזירו ולא קביל עלוי מותיב. לא קבל עליו רב חגי להושיבו שם הארון של רב הונא כדרך הארונות אלא בזקיפה כדאיתא בגמ' דילן:
והיה רב חגי. בן שמנים שנה ונכפלו לו שנותיו. ובגמ' דילן הכי איתא עייליה הוה גני יהודה מימינה דאבוה וחזקיה משמאליה אמר ליה יהודה לחזקיה קום מדוכתיך דלאו אורח ארעא דקאי רב הונא בהדי דקם קם בהדיה עמודא דנורא וחזייה רב חגי ואיבעית וזקפיה לארוניה ונפק ואתא והאי דלא איענש משום דזקפיה לארוניה דרב הונא. ופי' רש"י ז"ל הוה גני בקבר איבעת נבעת ונפחד זקפיה לארונא דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה, והאי דלא מיענשי דבי ריש גלותא שהן צוו לרב חגי שיכניס ארונו לשם משום דזקיף לארוניה שלא הושיבו דרך כבוד ביניהן שאלמלי הניחו כדרכו היו נענשין. אית דגרסי והאי דלא איענש רב חגי משום דזקיף ארונו ע"כ:
יעקב כל הן דהו מהו מנכי. כל היכא שיהא נקבר מה היה חסר, כן תגין עליו זכותו במצרים כמו בארץ ישראל:
דברים בגב. כמו בגו והכי אית בגמ' דילן בס"פ בתרא דכתובות ופי' רש"י ז"ל יש כאן דברים מסותרים וצריך לתת להם לב:
לעס עליה. על ארץ ישראל אבל אינו נותן בארץ אחרת:
רבותינו שבגולה הפסידו. בתמיהה:
מחליד הקב"ה לפניהם את הארץ. והיינו גלגול שמתגלגלין העצמות עד ארץ ישראל וחיים שם:
אפילו כגון ירבעם בן נבט וחבריו. בתמיהה:
גפרית ומלח שריפה כל ארצה. לקמיה מפ' לה:
מה הן שאל להן וכו'. מהו התשובה של גפרית ומלח זה שאל לזה וזה לזה:
ולא שמעינן כלום. מה השיבו בני המדרש:
מאי כדון. כמו מאי הוה עלה מהו עכשו המסקנא:
ומסיק כיון שנשרפה ארץ ישראל נחתם בזה גזרת המוסר כדכתיב והגביר ברית לרבים שבוע אחד למלכים שהיה להם מרות ורבנות והגביר המוסר עליהם עד שבוע והיינו שבע שנים ושם באתם נצבים נמי כתיב לעברך בברית ה' אלקיך א"נ דאלה דברי הברית הכתוב בסוף התוכחות מקרא נדרש לפניו ולאחריו הוא וקאי נמי אתוכחות דאתם נצבים ואתי שפיר דיש לו פרשה וסתומה:
כותיים שבה. כותיים שהושיב בה סנחריב כדכתיב במלכים:
מטליות מטליות. חתיכות חתיכות כמו מטליות דשלש על שלש דמס' שבת:
יש בידו שתים. שתי עונשין:
ריגליה דבר נשא וכו'. רגליו של אדם ערבון שלו להעמידו שם בכל מקום אשר הוא מבוקש:
ויפול שם. ולא כתיב וימת בתוך ביתו אלא שנפילתו גזורה שם:
תרין אסקריבטורי. בלשון לעז הוא סופרים וכן כתוב בספר מלכים ובכתובות פ' הנושא גרסינן איסקריטורי:
אמר מלה ויהבון בחללא. אמר שלמה שם ונתן אותם במקום ששמו חללא ובגמ' דילן פ' החליל גרסינן שדרינהו למחוזא דלוז:
ונסתון מן תמן. ולקחן משם מלאך המות:
אתא גחיך לקבליה. היה משחק כנגדו:
מאן יהיב ליה אילין להן דאישתלחית מיסבונין. מי יתן לי אלו למקום אשר שולחתי לקחתם:
אידמיך תמן. שם בח"ל:
והא איכא ימא דחמץ. פירכא היא ואמאי לא תני ליה וחמץ א"י היא ולא כבשה עזרא והכי משמע במס' דמאי בפרק המקבל:
דקולטינוס. מלך רומא הוה:
והקוה נהרות ועשאו. ואינו קדום כשאר ימים ולהכי לא תני ליה:
עולה להר ישימון ומוצא כמין כברה. ומשום דאיירי לעיל בים טבריה קאמר לה ובפ' במה מדליקין לגמ' דילן גריס לה הכי א"ר חייא הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים וזו היא בארה של מרים ופי' רש"י ז"ל כמין כברה סלע עגול ועשוי ככברה, זהו בארה של מרים שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה ע"כ:
היא מכוונא וכו'. היא מכוונת כנגד הפתח האמצעי של בית הכנסת הישנה של סרונגין שם מקום או שם משפחה:
הוו מטיילין באסרטין. כמו סרטיא דמס' שבת ופרש"י ז"ל מסלה ההולכת מעיר לעיר ובלשון יון קורין איסטרטא: