אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ט

הלכה ח

הטומן לפת וצנונות. לפת או צנונות להשתמר בקרקע שכן דרכו ואין מתכוין לנטיעה:

תחת הגפן. תחת עיקר הגפן:

אם היו מקצת עלין מגולין. דנראה דכוונתו לשמטן משם:

אינו חושש משום כלאים. ואע"ג דהא נתחבין שרשי הגפן תוך הלפת או תוך הצנון דהא רך הוא וקל לתחוב בו דבר עוקץ ואיכא משום מרכיב אילן בירק והאי בכל האילנות נמי אסור אפ"ה שרי ואפילו הוסיפה הגפן או הלפת מאתים שרי דאין כאן זריעה ומפ' בגמ' דלא סגי בעלין מגולין אלא שטמנן כשהן באגודה:

ולא משום שביעית. דאם היו מששית וטמנם בשביעית והוציאו גידולין כדרך שעושין הבצלים דאפילו בתלוש מוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסורין באכילה הני מותרין באכילה ואפילו לר"ש דלית ליה איסור ספיחין אשמועינן דאין בהן נמי משום קדושת שביעית ומותר למוכרן במלבוש ולמידי דלאו אכילה:

ולא משום מעשר. דאע"ג דמיתוסף מחמת לחלוחית הקרקע על אותו תוספת קאמר דלא בעי עישורי ולית בהו משום טבל. ולדעת ר"ת נפ' כך אם היו הבצלים או הצנונות משנה שלישית שהיא מעשר עני וטמנם ברביעית שהיא מ"ש והוסיפו גידולין לא צריכי פדיון כדין מ"ש:

ונוטלין בשבת. דאוחזן בעלין המגולין ולא חיישינן אם העפר ניזוז ונופל מאליו. וכתב רש"י ז"ל הא דנקט מקצת עלין מגולין משום נוטע בשבת נקט לה ולא משום מילי אחריני דאי אין מקצת עלין מגולין אין לו במה לאוחזן ע"כ:

הרי זה כלאים. ולוקה בגמ' מפ' לה ר' יוחנן דלוקה לת"ק בתוך ו' על ו' טפחים ובחבושין דהיינו שמוקפין גדר או זריעה:

ר' יהודה אומר אינו כלאים. אינו לוקה:

עד שיהו וכו'. ובמקורבין זה לזה בתוך טפח איירי וריש לקיש מפ' לה אפילו בזרע בחורבה איירי ות"ק סבר דלא אמרינן ראש תור בתחלת זריעה אלא ניחא ליה בערבוביא ור' יהודה סבר דהכא נמי אמרינן ראש תור ולא לקי אלא באין שם חורבה ובג' מינין או במוקפין זריעה או גדר:

לפת וצנונות. וראש שלהן עב ואין שרשן מסתעף ומסתבך בשרשי האילן כשאר ירק אבל שאר דברים כמו תרדין וכרפס וכיוצא בזה אסור ואפילו עלין מגולין ורמב"ש פי' לפת וצנון לפי שעה אין דרכן לצמוח ולכך לא נחיש להן הא שאר דברים לא כגון בצלים ושומין דרכן לצמוח ואפילו בזמן מועט הילכך חיישינן ור' יוחנן פליג עליה ואמר דבהטמנה לפי שעה לא חיישינן:

היא שאר דברים. שנכרכין ומשתרגין או צומחין מיד שרי בעלין מגולין כדמוקי לה ר' חייא לקמיה:

במה אנו קיימין וכו'. טעמא דר' יוחנן מפ' ואזיל תלמודא דקשיא לן עלה דמתני' היכי מתרצינן להני חידושי דמתני' לאיסורא אלא להיתירא הוא דמיתרצא:

או משום זרעים באילן. כלומר דאין תימר דמשום איסורא כשמתכוין לנטיעה תני לה דמתוך שהם רכין נתחבין שרשי האילן בהם דאיכא משום מרכיב ירק באילן אמאי תני גפן דחמירא דאית ביה תרתי משום מרכיב ומשום קידוש לאשמעינן אפילו שאר כל האילנות דלא שייך בהו קידוש אלא מרכיב לחודיה נמי דאסור ושביעית ומעשר נמי איכא ובשבת נמי איסור שבת איכא:

ואי משום שאינו רוצה בהשרשתן. כלומר ואין תימר דמשום היתרא הוא דנקט לה גפן דכשאין מתכוין לנטיעה שאינו רוצה בהשרשתן וכגון באגודה שרי ואפילו תחת הגפן דאית בה תרתי משום מביא אילן בירק ואית בהו משום קידוש כלאי הכרם אפ"ה מותר לפי שאינו רוצה בהשרשתן דדבר שאין מתכוין הוא אי הכי מאי טעמא נימא דלא שריא מתני' אלא בהני דהא כיון דטעמא משום דבר שאין מתכוין מותר הוא דשרי נשרי נמי שאר דברים תרדין וכרפס דדמי להא דתנן לקמן כשאגיע שם אלקטנו מותר אלא על כרחין דלפת וצנון לאו דוקא דהיינו כי טעמא דר' יוחנן:

מן דתני ר' חייא. בנוסח משנתנו היה שונה גבי כלאים:

אגודה של לפת אגודה של צנונות. דהיינו שלא כדרך שתילה דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן:

הוה לית טעמא דא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן. דלהכי מוקי לה ר' חייא באגודה ובעלין מגולין לאשמועינן דהיינו טעמא דמתני' דשריא בגפן בעלים אע"ג דאיכא תרתי מרכיב וקידוש באגודה דמוכחא דלאו דרך שתילה הוי ולאו משום לפת וצנונות גופייהו כדקאמר חזקיה הילכך אפילו בשאר ירקות נמי שרי דבאגודה תליא מילתא וכר' יוחנן. ולענין הלכה קיי"ל כר' יוחנן אע"ג דפליג אחזקיה רביה כיון דמסיק תלמודא כוותיה ועוד דר' חייא אביו מפ' נמי מתני' כוותיה וכדאסיקנא הילכך נקטינן הכא גבי כלאים דל"ש לפת ל"ש צנונות או שאר ירקות אע"ג דאיכא בהו שרכא אם היא אגודה ועלין שרי ואפילו תחת הגפן וכל שכן תחת שאר האילן. ולגבי שביעית ושבת ומעשר בעלין מגולין סגי ולא בעינן בהו אגודה דבגמ' דילן בפ' במה טומנין מייתי לה גבי איסור שבת ולא בעינן אגודה אלא עלין מגולין דכי תני ר' חייא אגודה אכלאים דוקא הוא דקאי וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב דהל' כלאים הטומן אגודת לפת וצנונות וכיוצא בה תחת האילן ואפילו תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואם אינן אגודה או שלא היו העלין מגולין חושש משום כלאים ע"כ. ובפ"א דהלכות שמטה כתב בלא אגודה וז"ל הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש ואם לאו אסור ע"כ, והראב"ד ז"ל למד מן הסוגיא הזו דאסור לזרוע זרעים וזרעי אילן כאחת והשיג על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א ומותר לזרוע זרעים וזרעי אילן כאחד ע"כ וכתב עליו א"א דבר זה אינו מחוור דבירושלמי פ"ק בפיסקא דהטומן לפת וצנונות תחת הגפן גרסינן במה אנו קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פי' אם לא היו העלין מגולין תחת כל האילנות נמי חושש משום כלאים ואי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון וכו' פי' אם תאמר משום רישא נקט לה גפן שאם היו העלין מגולין דאפילו תחת הגפן מותר לפי שאינו רוצה בהשרשתן וכו' נראה מכאן שהזרעים עם האילן אסרינן בזריעה וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה וכן נראה מהמשנה עכ"ד. ותמהני דמה שכתב הרמב"ם ז"ל שם הוא ברור בתוספתא ובמכילתין ובפ"ק דמס' פאה ומוכח לה מקרא ובפ"ק דקידושין נמי הכי משמע דאמרינן מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ותו לא דומיא דבהמות וליכא למימר דלענין מלקות הוא דילפינן וכמו שכתבתי וכן דעת התוס' פ' ד' מיתות והאי דפריך הכא אפילו שאר אילנות כבר פירשתי לעיל לאו משום לפת וצנון זה עם זה אלא דמשום תחיבת שרשי האילן תוך הצנון שהוא רך דהוי מביא ירק באילן פריך וזה בכל האילנות אסור וכן מוכח הלשון דקאמר אי משום זרעים באילן כלשון המשנה אין מביאין ירק באילן ולא קאמר זרעים ואילן אבל זריעת זרעים עם אילן שרי בכל אילנות דלא אסרה תורה אלא דוקא עם הגפן כדאיתא התם בפ"ק דפאה ובפ' כלאי הכרם. עוד למד מכאן דלפת וצנון אסורין זה עם זה ובא במחתרת להרוס דברי הרמב"ם ז"ל וניתן להצילו דלדברי הר"א ז"ל הכי פריך למה לי לפת וצנונות דמשמע דמשום דהיו כלאים זה עם זה קפיד שאינו רוצה בהשרשתן מטעם איסירא דאינהו גופייהו הוא דבעינן עלין מגולין אפילו שאר דברים נמי שאין כלאים זה עם זה בעינן עלין מגולין מטעם זרעים אצל אילן ולדעת זו כי תני ר' חייא אגודה להודיע דלא תנינן לפת וצנונות בהדי הדדי אלא לפת לחוד וצנונות לחוד כיון דהוו באגידה שרי דהא אינו רוצה בהשרשתן ולא בעינן עלין מגולין כי הוו אגודה ולא קתני מתני' אלא משום שבת דלא יזוז עפר ודלא כר' אלעזר בן תדאי דלקמן וכן כתב דעתו מפורשת בהשגה אחרת פ' שני בהדיא וז"ל א"א מפלפול השמועה ראיתי שלא תפסו אגודה אלא להודיע שאין לפת וצנון דיוקא ביחד אלא או לפת או צנונות לפיכך אם היו עלין מגולין אפילו לפת אחת אין בו כלאים עם הגפן וכ"ש עם שאר האילנות או אם היו אגודות אין בהן כלאים שהרי אינו רוצה בהשרשתן ואע"פ שאין עלין מגולין ולמאי דתני ר' חייא אגידה הא דקתני עלין מגולין לאו משום כלאים ומעשר ושביעית נקט לה אלא משום שבת ע"כ. ומה שחשב דלפת וצנון כלאים זה עם זה ובזה בנה יסודותיו תימה גדול הוא דהא אמרינן לעיל הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלין וכי היכי דלפת ונפוס לקולא הוא דהכי תנן במתני' ה"נ לפת וצנון. ועוד דפריך הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה ועלין דומין ותימר כלאים משמע דמעיקרא אמרינן דמשום פרי דומה שרי ומה שכתב שכן נראה מהמשנה אימוראי בקיאי במתני' טפי מינן אלא פי' השמועה כמו שכתבתי שם. ומה שכתב נמי דלר' חייא נמי דתני אגודה הא דתני עלין מגולין לאו משום כלאים וכו' אלא משום שבת אמת הוא בגמ' דילן כי מייתי לה בפ' במה טומנין לא הזכירו שם אגודה אבל קשה ר' חייא כיון דמודי דבעלין מגולין סגי גבי כלאים למה לי למיתני הכא אגודה דאי לאשמועינן דכי איכא אגודה דבלאו עלין מגולין סגי ליתא דיותר דרך זריעה הוא עלין מגולין ובלאו אגודה מאגודה ובלאו עלין מגולין, וכ"ת דלגבי איסורא קמ"ל דבלאו אגודה ועלין דאסיר ממתני' שמעינן לה ועוד דבשמעתין הא אסיקנא דלהתירא תני לה ונתקיימו כל דברי הרמב"ם ז"ל ולא נפל דבר אחד מכל דבריו:

פגה שטמנה בתבן. תאנה שאינה מבושלת כל צרכה וטמנה בתבן להתבשל שהוא חם קצת וסתם תבן הוי מוקצה לבנין:

וחררה שטמנה בגחלים. שלא תאבד חומה:

אם מקצתן מגולין. שיכול לאחזן במקום המגולה והתבן והגחלים נשמטין ונופלין:

תוחבן בשפוד ובסכין ונוטלן. ואפילו אין מקצתן מגולין ובפ' כל הכלים גרסינן בכוש או בכרכר:

ור"ש מתיר. אפילו שעושה חריץ כיון דאין מתכוין:

מותר לטלטלן. דאין מזיז עפר ובמקומו עומד:

אוף אנן תנינן וניטלין בשבת. דלית בה משום מזיז וס"ל דמתני' רבנן היא וכדלקמיה ובעפר שרוי במים קאי:

דר"ש היא. ולא תסייעיה מהכא דמודין לו:

אית לך שביעית ר"ש. וכיון דתני משום שביעית משמע דמתני' רבנן דלא כר"ש דהא אפילו ספיחי שביעית גופייהו שרי ר"ש באכילה כדאיתא בפ' הפיגם ומייתי לה בפ' מקום שנהגו:

ומסיק לעולם ר"ש היא ודקשיא לך דעדיפא מינה שרי ר"ש הכא לאו משום איסור אכילה תני לה אלא לגבי קדושה איצטריך למימר דאין בהן משום קדושת שביעית ולית בה בהני לפת וצנונות משום לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד אבל שרו לסחורה ולכל מה דבעי מה שאין כן בשאר ספיחים ולעולם לא תסייעיה. ואיפסיקא הילכתא כר' אלעזר בן תדאי במס' שבת פ' כל הכלים וכר"ש בגרירה בפ' במה מדליקין:

זרע שני מינין בבקעה או בחורבה. כלומר זרען במפולת יד יכסה אותן בעפר כדרך הזורעין בבקעה או בחורבה דאין כאן חבישה או שנפלו תוך שדה תבואה שיש כאן חבישה אלא שחלקן גדר:

ר' יוחנן אמר פטור. דהא בחורבה אין כאן חבישה ובתוך שדה תבואה הא נתחלקו ובתר נפילתן בארץ אזלינן:

ריש לקיש אמר חייב. דאחר יציאתו מתחת ידו לזורען אזלי':

על גבי הים על גבי סלעים וכו'. דכל הני לאו מקומות זריעה נינהו דמ"מ כוונה לזריעה בעינן והכא אפילו כוונה ליכא ואפילו חשב כן בטלה דעתו אצל כל אדם:

טרשין. אבנים חדין וקשין ובלשון ישמעאל טרש:

ע"ג פיטרא. לשון לעז הוא ובלשון ארמי צונמא:

בזורע ע"מ להתקין גדר וכו'. להתקין גדר בין שני המינין דמ"מ ליכא כוונת חבישה:

ולענין שבת עד שתנוח. הזורע בשבת אותן מינין השנויין שם דלפחות בעינן בהו שנים בעינן שירדו תכופים ולא מחולקין דבעינן מלאכת מחשבת דהא נתכוון לזרוק ד' וזרק ח' פטור כדאיתא פ' כיצד הרגל:

הזורע חטה ושעורה כאחת. משמע דטעמא שזרען בבת אחת ואפילו בחורבה:

בנתונים תוך ו' על ו'. דאע"ג דשדה תבואה הוי בית רובע כדתנן לקמן פ' כל סאה מ"מ ללקות שיעורו בו' על ו' כשיעור ערוגה ותו בעינן דלהוו חבושין תוך שדה תבואה או תוך גדר כי היכי דלא מצינן למימר בהו ראש תור:

בהדא ר' יהודה אומר אינן כלאים. בתמיה דבשלמא אי מיירי בחורבה מצינן למימר דטעמא משום דכשהן שני מינין ליכא חבישה וחשבינן כאילו השדה מהאי גיסא זרוע ממין זה ומאידך גיסא ממין האחר והוי האי ראש תור והאי ראש תור שפיר והכי מפ' לה ריש לקיש בשמעתין אלא השתא דמיירי בו' על ו' מוקרח תוך שדה תבואה או תוך גדר הא איכא חבישה בשני מינין ומאי טעמיה:

ר' יהודה כדעתיה דר' יהודה אומר וכו'. לקמן בפ' ערוגה תנן ר' יהודה אומר ששה באמצע ושרי בערוגה שש מינין צלע על צלע ואפילו חבוש נמי שרי ר' יהודה אם יש לו טפח לזה וטפח לזה דלקמן בפ' ערוגה תנן היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר דר' עקיבא שרי ואפילו חבושה מג' רוחותיה כיון דשורה היא ואינה רחבה אלא כשיעור מילואו של ירק ור' יהודה פליג עליה התם ואמר דכך חבושה מג' רוחות כמו מד' רוחות הילכך בעינן שיעור שדה ירק דהוא טפח ויליף לה התם מקרא דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק משמע דשיעור גן ירק כשיעור פרסת רגל הילכך הכא אע"ג דתבואה הויא ליכא מלקות אלא בג' מינין ובתוך טפת אבל שני מינין ואפילו תוך טפח לא מיחייב דשדי האי להך גיסא לטפחו והאי להך גיסא לטפחו:

מאן דבעי מקשי על הדא דר' זעירא וכו'. מי שיקשה לו הך תירוצא דר' זעירא ויאמר היכי יליף דר' יהודה דהכא מדר' יהודה דהתם דמשום דאקיל גבי ירק דשרי לזרוע טפח אצל טפח דשרי נמי במתני' גבי תבואה הכי והא לא דמו הילכות תבואה להילכות ירק דזה בית רובע וזה בששה ולפעמים בשורה ארוכה במלואו סגי כדאיתא לקמן בפ' כל סאה יתרץ דבריו דר' זעירא אליבא דר' יוחנן הכי ויאמר דמדרבנן נשמע לר' יהודה ולא יקשה לו דלעולם דר' יהודה מודי לרבנן דחילוק יש בין תבואה לירק ובו' על ו' לכתחלה מיהא אסור ב' גרעינין וכדמפ' ואזיל אלא כי היכי דלרבנן תבואה לאיסור בית רובע דלכתחלה צריך שעור בית רובע לכל תבואה ותבואה דלהוי האי שדה לחוד והאי שדה לחוד:

וללקות ו' על ו'. דאינו לוקה משום כלאים עד שיהו קריבין וזרועין תוך ו' טפחים וחבושין:

כן ר' יהודה. סובר גבי תבואה דאכתי ו' על ו' מדרבנן הוא דאסירי אפילו בשני גרעינין ולוקה בג' גרעינין בטפח דאי אתה יכול לומר בשני גרעינין שהן תוך טפח דחבושין הם שאני אומר זה לכאן וזה לכאן אלא כשהן ג' נמצא האמצעי חבוש וחייב ואינן כלאים דקתני במתני' היינו דאינו לוקה אבל לא שיהא מותר לו לעשות כן:

ופריך והתני ר' יהודה מתיר. דמפ' בתוספתא דר' יהודה דמתני' שרי לכתחלה לקיימן ואפילו איסור דרבנן ליכא:

וקשיא. וצריכין לתירוצא של קשיא דלעיל דאין חילוק בין תבואה לירק לר' יהודה:

והתנן ר' יהודה אומר אינן כלאים. ואי בתר זריקת יד אזלינן מ"ט דר' יהודה והא תכופין וסמוכין היו בידו ואדעתא דהכי זרען:

פתר לה עד שתנוח. דס"ל לר' יהודה כר' יוחנן דבתר נפילה אזלינן וחלקן גדר פטור וריש לקיש סבר כרבנן ולהכי בעי ר' יהודה ג' מינין דבתר נפילה אזלינן ובעינן הוכחה בתר נפילה ובג' הוי אמצעי חבוש:

לאו אפילו נחה ר' יהודה מתיר. דמשמע אפילו שמקיים מה שכתוב מתיר לקיימן כן ולריש לקיש אמאי והא איכא מחשבה ומעשה דס"ד דכי היכי דפליג ריש לקיש אדר' יוחנן בת"ק ה"נ דפליג בדר' יהודה דנהי דבעי תנוח ובכלאים מחוברים שלא יתחלקו אבל חבושין דהיינו מוקפין לא בעי:

ומשני ריש לקיש כדעתיה. ריש לקיש מפ' מילתיה דר' יהודה כדעתיה דס"ל לריש לקיש לקמן ראש תור הבא מחורבה על זריעה קמא שרי לקיים כן לרבנן דכיון דזריעה קמא מוכחא מילתא דשדה באנפי נפשה הויא הלכך מין אחר שיצא באויר קטן לשפה שלו דחינן ליה לבר ולא לגו אבל שני מינין בחורבה חייב דלא מוכחא מילתא ור' יהודה מדמי שני מינים בחורבה לראש תור הבא מחורבה על זריעה ולא חשיב להו שני מינין בערבוביא ומשו"ה לא לקי:

ראש תור הבא מחורבה מותר. לקמן בפ' כל סאה איתא לפלוגתייהו וס"ל לחזקיה דשדה חרבה אצל שדה חטים ונכנס מורשת קרן החורבה בתוך שדה של חטים כמין ראש תור מותר לזרוע באותו ראש תור איזה מין שירצה דלא מימשיך בהדי האי זרוע הסמוך אלא בהדי חורבה הוא דמשיך ושרי וחזינן כאילו החורבה כולה זרועה מאותו המין ולא מחזי כלאים כדרך ראש תור חטים הנכנס בשדה שעורים דשריא משום דנראה כסוף שדהו כדתנן לקמן בפ' כל סאה, וה"נ יפרש ריש לקיש דלר' יהודה האי חטה אע"ג דהיא גרידא ואינו סמוך אצל שדה חטים הוי כמו ראש תור לגבי שעורה ודיינינן כל החרב זרוע חטים ומותר דראש תור הבא מחורבה מותר ואפילו נחה ר' יהודה מתיר לקיימן ואע"ג דליכא הוכחה השתא נמי נימא ראש תור ורבנן סברי דלא דיינינן הכא ראש תור דבתחלת זריעתו ניחא ליא בערבוביא ומשו"ה מחייב ריש לקיש הזורע שני מינין בחורבה וריש לקיש דאמר דראש תור הבא וכו' היינו דחזקיה פסק כר' יהודה וריש לקיש ס"ל כרבנן:

מעתה אפילו שני חטים ושעורה. נמי לא לילקי כיון שבנתכוון לעבירה קשרי ר' יהודה הכא נמי נימא דחזינן דחטה של כאן הוא ראש תור וחטה של כאן הוא ראש תור ונשאר שעורה לבד:

וכן היא. אמת היא דגם זה פטר בה ר' יהודה אלא היכי דמי דמחייב במתני' כגון שהיה גדר מכאן וגדר מכאן וחטה מכאן וחטה מכאן ושעורה חבושה באמצע דהכא ליכא למימר ראש תור ור' מתניה תירץ תירוצא אחרינא אליבא דריש לקיש:

הדא דתימר שאין שם חורבה. לצד החטים אלא רה"י או גומא:

אבל יש חורבה לשם מותר. דאפילו שני חטים ושעורה אליבא דר' יהודה דחזינן לחורבה כאילו זרועה חטים והוי ראש תור. ראש תור פי' רש"י ז"ל ראש שורה כשמחסר החורש המחרישה מקצר שם כמו מורשא דקרן. ולדעת הרמב"ם ז"ל הוא בלשון עדי דכתיב נאוו לחייך בתורים כזה $ והנכון שהוא מלשון תורים וראש התור לחרטומו הוא משולש. ולשון אחר פי' רש"י ז"ל פ"ק דסוכה:

הדרן עלך פרק החטים והזונין בס"ד

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה