פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
החטים והזונין. זונין הן מין חטים גרועים כדאיתא בגמ' ועוד דמדמי חטים וזונין ליין וחומץ ומשמ' נמי הכי בב"ר פרש' כ"ח דגר' התם ר' יוסי לוליאני בר טברין בש"ר יצחק אמ' אף הארץ זינתה הוו זרעין לה חטים והיא מסקא זינין אילין זונייא מן דרא דמבולא אינון ע"כ. וגר' נמי בפרש' נ"ח כי אל ארצי ואל מולדתי א"ר יצחק חיטייא דקרתך זינין מנהון זרע ע"כ, ופי' רש"י ז"ל אותן זונין שעדיין נמצאין בתבואה נשתיירו מדור המבול והן כמו חטה דקה וארוכה ויש לה כמו זנב בסוף וקורין לה בלע' יוליו עכ"ל, ובערוך פי' שהן זרעונים שחורין הנמצאין בחיטים נגיליא בלע"ז ודברי רש"י ז"ל עיקר דהנהו דומין לחטים אלא שקרויין זונין מטעם זנות כדאית' בגמ' דמייתי קרא דולא תזנה הארץ ואינן ראויין למאכל שהן משכרין הרבה אבל נגיליא היא ראויה:
אינן כלאים זה בזה. ומותר להרכיבן או זרען לתוך בית רובע לכתחלה דבית רובע הויא שיעורא דשדה תבואה כדאית' לקמן בפ' כל סאה:
השעורים ושבולת שועל. כלו' עם שבולת שועל דוקא:
שבולת שועל. אוינא בלע"ז:
הכוסמין והשיפון. עם השיפון:
כוסמין. היא מין שעולין הגרגרין שלו כסדר עד קשר אחד ומשם חוזרין סדר אחר עד קשר. אחר ראשן של אלו לצד עיקרן של אלו וכן על זה הדרך אשקניא בלע"ז:
שיפון. סינטינו בלע"ז:
הפול והספיר. השתא תני מיני קטנית:
הפורקדן והטופח. כלהו מפ' להו בגמ' וקשי' לי כיון דכולה מתני' זוגי זוגי קתני כדאית' בגמ' והכי איתא נמי בפ' כל שעה אמאי תני גבי חטים וזונין אינן כלאי' זה בזה והדר עריב תביאה וקטנית בהדי הדדי הכי הוי ליה למיתני החטים והזונין, השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה, והיה נראה לתרץ דתנא רישא לגלויי סיפא ודוחק וניחא לי דמשום דזונין אינן מאכל אדם ותנן לקמן ס"פ כרם שחרב דכל דבר שאין כמוהו מקיימין אין מקדש בכרם ולא הוי כלאי' והוה אמינא דאפי' בשעורים לא הוו כלאים קמ"ל דדוקא גבי חטים לא הוו כלאים אבל גבי שעורים הוו כלאים כדאמר בגמ' אבל גבי אינך כולהו איפכא דהוה אמינא מטעם את חקותי וגו' ואפילו גבי חבריה הוי כלאים קמ"ל דכל חד לגבי חבריה לא הוו כלאים ולגופיה איצטריך ולאו לדיוקא והא דתני תבואה וקטנית בהדי הדדי משום דשיעורן שוה כדלקמן בפ' כל סאה כן נ"ל:
שני מיני חטים. כגון שחמתית ולבנה דפ' הספינה:
שני מיני פשתן. כגון פשתן סתם ופשתן של ים או פשתן קנבוס כדאיתא בפ' בתרא וטעמא דהוה לן למיסר כל הני דכיון דכתיב את חקותי תשמורו דדרשינן חיקויים שחקקתי בעולמי כלומר צורותי וחיקויי שצרתי בעולמי כולם במשמע:
פירש בבגדים לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. דבגד כלאים שעטנז דכתיב בפרשת קדושים היינו צמר ופשתן דוקא וכיון דכלהו איסורי דכלאים איתקוש להדדי בחד קרא וגלי רחמנא בחד וה"ה להנך וכלהו ילפי מכלאי בגדים מה כלאים דבגדים לא זה ממין זה וכו':
הא זונין עם השעורים כלאים. הא למה והא אינן אוכל:
דבר שאינו אוכל הוינא מיטעי ומיתני כלאים. כלומר כלום הייתי טועה לזרוע הדבר של אוכל מין בשאינו מינו ומשו"ה גזרי רבנן אפילו באינו אוכל כדקתני דעם השעורים הוי כלאים והא אפילו גבי כלאי הכרם דחמירי דאסירי בהנאה בין בהרכבה בין בשכונה ולא טעינן דבעי דבר שכמוהו מקיימים לאכילה כדאיתא בפ' כרם שחרב וכ"ש הכא בכלאי זרעים דקילי דשרו באכילה וכ"ש בהנאה דלא טעינן:
ומשני ר' אבא בר זבדא שכן מקומות מקיימין אותן ליונים. ומיקרי כמוהו מקיימין:
ופריך מה ר' אבא בר זבדא כר' אליעזר. והא ר"א שמיתי הוא:
דתנינן תמן. בפ' כרם שחרב:
קידש. ואסור בהנאה משום כלאים בכרם:
שכן מקומות בערביא מקיימין אותן לגמלים. ואיכא משום לא תזרע כרמך כלאים דדרשינן אף המקיים כדאיתא לקמן בפ' כלאי הכרם:
מה דרבנין סברי מימר. כלומר והוינן בה במאי קמיפלגי וכי נפרש בדברי רבנן דסברי אין מקום וכו' וכי תיסק אדעתין דרבנין וכו':
ויבדקו. ונראה:
ומסיק רבנין סברי דוקא מקום שמקיימין אותן אסורין ומקום שאין מקיימין אותן מותרין ומשו"ה אמרי רבנן דזורען במקום שאין מקיימין לא קדש דאזלינן בתר רובא דעלמא ור' אליעזר אסר בשאר מקומות אטו ערביא והשתא מסיק קשיא לר' בא בר זבדא דקאמר דמשום דאיכא מקומות דמקיימין אותן ליונים אסרינן להו בהדי שעורים אפילו במקומות שאין מקיימין:
ומשני תמן אין דרך בני אדם להביא קוצים ממקום למקום. לזרוע ומשו"ה לא חשבינן להו ולא מיתסרי אלא בערביא בלחוד אבל גבי זונין דרך בני אדם להביא זונין ממקום למקום לזרען ליונים משו"ה אסור לזרען עם השעורים:
מעתה יהו כלאים אפילו עם החטים. דקס"ד דטעמא דמתני' דשרי היינו משום דלא שייך בהו מקיים ועוד דלא חזו אפי' למאכל בהמה:
מין חטין הן אלא שהפירות מזנין. הילכך לא הוו כלאים עם החטים אבל עם אינך מיני תבואה הוו כלאים דמאכל בהמה ונשמר הוי:
תורמין מן היין על החומץ. דהוי מן היפה על הרע:
אבל לא מן החומץ על היין. דהוי מן הרע על היפה:
עבר ותרם תרומתו תרומה. בפ' הספינה איתא לפלוגתייהו ויליף לה מקרא דלא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו אם אינו קדוש נשיאות חטא למה מכאן לתורם מן הרע על היפה שתרומתו תרומה ופי' רשב"ם ז"ל אם תרימו חלבו כלומר מן היפה אין כאן חטא הא אם תרימו מן הרע שבאותו המין תשאו חטא שהתרומה תיקדש כמו שהיא רעה ואין תקנה להחליפה ולא לחזור ולתרום דאם אינו קדוש נשיאות חטא למה הא לא עבד ולא מידי ויחזור ויתרום מן היפה:
ר' אומר שני מינין. ולא הויא תרומה ואפי' בדיעבד כדאית' בפ' אין תורמין וקס"ד דשני מינין ממש קאמר ותנן אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה וכיון דחשיבי חומץ ויין שני מינין אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה וכיון דחשיבי חומץ ויין שני מינין אין תורמין לא מן היין על החומץ ולא מן החומץ על היין והא הכא חטין וזונין דמו לחומץ ויין יקרי ליה תנא דמתני' חד מינא וה"ה לגבי חומץ ויין:
והוה מסתכל ביה. ר' ירמיה לר' יעקב בר אידי בפנים זועפות לומ' שמקשה הבל:
הבא לך רצועה כאן. להלקות כלומר היאך אתה מסתכל בי בפנים זועפות מי לא תנן ולא הקפדן מלמד:
ומסיק תמן למעשר וכאן לכלאים. כלומר וגבי כלאים מודי ר' דהכל מין א' וטעמא דר' גבי תרומה מפ' לה בפ' הספינה דכו"ע ניחא להו בחמרא ולא ניחא להו בחלא ואיכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא והיינו טעמא דמקח וממכר ור' מדמי התרומה למקח וממכר דאיכא כהן דניחא ליה בחומץ ואיכא דניחא ליה ביין וכיון דתרומה ממונו של כהן ולא ידעינן מריה מאן ניהו דממון שאין לו תובעין הוי הילכך אינו תורם מזה על זה:
רבנין קדמאין כדבעון מקיימא הדא מילתא. לישב המשנה ואפילו אליבא דר' היו מעמידין אותה במאי דאוקימנא תמן למעשרות וכאן לכלאים וכיון דפרישו לה קמאי הכי שפיר מסתכל ביה בפנים זועפות ששגגת תלמוד הוא ותנן ששגגת תלמוד עולה זדון:
כלהון זוגות זוגות. כולהו מתני' זוגי קתני כדפרישנא במתני':
על הדא הילכתא. משנה זאת דמיירי במיני תבואה דכיון דירק כל יומא שלפי מיניה כדאיתא לקמן בפ' כל סאה ראוי להקל בו:
מן מה דאמר רב. בפ' כל שעה מותרין ליזרע בערוגה וקס"ד דבערבוביא קאמר וטעמא דכיון דכולן מין מרור הן נזרעין בערבוביא ולית בהו משום זורע כלאים ואמרינן עלה דההיא דר' יוחנן פליגא עליה דקאמר דזוגות זוגות שנינו משמע דאפילו גבי מתני' דחזרת וחזרת גלין עולשין ועולשי שדה דקאמר ר' יוחנן דעולשין וחזרת גלין הוו כלאים ואע"ג דתרווייהו מין ירק ומינא דמרור כדתנן בפ' כל שעה ומשמע דמימרא דר' יוחנן על כל פירקא ואפילו על מתני' דירק הויא. ובגמ' דילן בפ' כל שעה לא אקשינן לה הכי אלא מרב גופיה והכי איתא התם אמר רבה בר הונא אמר רב ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח כולן נזרעין בערוגה א' ופריך למימרא דלית בהו משום כלאים מתיב רבא חזרת וחרת גלין עולשין ועולשי שדה כרישין וכרישי שדה וכו' אינן כלאים זה בזה חזרת וחזרת גלין אין חזרת ועולשים לא וכ"ת כלהו בהדי הדדי קתני להו והאמר רב זוגות זוגות שנינו ומסיק מאי נזרעין דקאמר רב נזרעין כהלכתן:
ר' בא בשם רב כלהון זוגות זוגות. ור' בא אפילו בירקות דמתני' דחזרת קא מיירי ומודי לר' יוחנן ואתי השתא כגמ' דילן:
תמן הוא אומר כולן מין א'. גבי ירקות שמנו חכמים בפ' כל שעה דהיינו חזרת ועולשין וכו':
לא אמר אלא מיני ירקות הן ומותרין ליזרע בערוגה כהלכתן כשיעור הרחקתן וסדר זריעתן המפורש לקמן בפ' ערוגה ולא אשמועינן אלא דלא תימא דהוו כמו לפת דאע"ג דירק הוא תנן לקמן דאין זורעין אותו בערוגה והכי מסיק נמי בפ' כל שעה דחזרת איצטריכא ליה סד"א הואיל וסופה להקשות ניתיב ליה רווחא טפי קמ"ל. ומקשו הכא דבמתני' מסקינן דזוגי זוגי קתני אבל א' מזוג זה וא' מזוג זה הוו כלאים וא"כ כוסמין עם חטים הוו כלאים וכן שיפון עם שעורים או עם שבולת שועל וקשה דבפ' כל שעה ובמנחות פ' ר' ישמעאל תניא כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים ויש לתרץ דלענין חלה מיתניא ואכתי קשה דתנן בפ"ק דחלה החטין והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ותנן בפרק בתרא דחלה מין במינו חייב ושלא במינו פטור ואי זהו מין במינו החטים אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורין מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, בפ"ק פריך להו ומשני תמן בנשוך וכאן בבלול פי' הא דקתני כולן מצטרפין זה עם זה היינו בבלול אם בלול מכל חמשת המינין קמח ביחד ועושה מהן עיסה מצטרפין לחמשת רבעים להתחייב בחלה אבל אם עשה עיסה כל מין לבד והשיכן יחד מצטרפות כסדר השנוי בפ' בתרא דחלה דהיינו חטין עם כוסמין וכ"ש עם זונין ושעורים דמצטרפין עם כולן חוץ מן החטים ומ"מ אכתי קשיא דבפ' בתרא דחלה קתני דשעורים מצטרפין עם הכוסמין ובברייתא קתני כוסמין מין חטים וי"ל דאף מין חטים קאמר ושבולת שועל ושיפון מין שעורים דוקא וקשה דתנן במס' תרומות פ' אין תורמין כל שהוא כלאים בחברו לא יתרום מזה על זה וי"ל דהיינו דוקא לענין תרומה שניטלת בגרגירין קודם טחינה אבל חלה שניטלת מן העיסה כל שעיסותיהן דומות זו לזו מפרישין מזה על זה חלה כך העלו התוספו' ז"ל במס' פסחים ובמנחות ורבנו שמשון ז"ל ויש להרמב"ם ז"ל בהיל' חלה דעת אחרת והוא דרך מחוור וכתבתיו במס' חלה בס"ד. ונמצא עכשיו לפי דרך התוס' לענין זריעה אין לך אלא מה ששנינו במשנתנו ובסדר זוגות זוגות. לענין חלה בבלול כלהו חמשה מינין מצטרפין וכ"ש זונין. בנשוך יש חלוק בין חטין לשעורים דחטים חמירי ושעורים קילי דחטין אין מצטרפין אלא עם תולדתן דוקא והיינו חטין וזונין וכוסמין ושיפון מצטרפין ושעורין ושבולת שועל וכוסמין ושיפון מצטרפין ולענין תרומה כמו ששנינו דוקא הכא חוץ מזונין דאין מפרישין ממנו על החטים משום דאינו אוכל אדם כלל וגריע מתלתן וכרשינין וגבי תרומה ומעשר אכילה כתיבא:
ר' יוסי סבר שבפנקסו של ר' הילל היה כתוב פירוש דברי משנתנו ור' יונה סבר דבכותלו של ר' הילל היה כתוב:
ה"ג פולא, פישונא, גילבונא, מילותא, ספרווה, פסולתא. וה"פ פול פולא פאווא בלע"ז, הספיר פישינא פי' פול שחור, פורקדן גילבונא וכן הוא בלשון ערב, הטופח מילותא פי' הרמב"ם ז"ל קרטמו בלע"ז, פול הלבן ספרווה פאווא בלנקא בלע"ז לבן בלשון יון אספרון, שעועית פסולתא פי' הרמב"ם ז"ל גודיאוליש ובלשון לעז איטליא פיסולי:
כיני מתני' פול הלבן והשעועית. בתמיה כלומר כיון דפרשת לן דשעועית הוא פסולי אמאי קרי ליה תנא שעועית והלא אין דרכו כן דבכל דוכתי תני לה פול המצרי:
ומשני א"ר יונה וכו' משעשעת את הלב. יש שפירש מחלקת ור"י ז"ל פי' מטמטמת את הלב וטח את הבית מתרגמינן וישוע ית ביתא:
הלכה ב
קישות. פי' הרמב"ם ז"ל קישואין הן הנקראין אלפקוס בלשון ערב ובלע"ז קוגומברוש ומלפפון הן פיפינוש. וקשה דהיינו כמו שור שחור ושור לבן ומ"ט דר' יהודה אלא נראה כפי' ר"י מסיפונטי ז"ל דמלפפון היינו אותן המילוניש עגולים קטנים כמו תפוחים דמכלאים נינהו כדאיתא בגמ' ובגמ' מפ' טעמא דר' יהודה:
חזרת וחזרת גלין. עד השתא תני מיני ירקות שפריין נאכל ולא ירקן והשתא תני מינים שירקן נאכל. חזרת וחזרת גלין הנך נמי זוגות זוגות שנינו חזרת בחזרת גלין וכן עולשין בעולשי שדה אבל חזרת בעולשין הוו כלאים זה בזה:
כוסבר. קוליינדרו בלע"ז:
רמוצה. בגמ' מפ' לה וכן חרוב:
מעה אחת. לגרעין קורא מעה:
מפיטמא של קישות. מן הזרע של צד הפיטמת של קישות. מן הזרע של צד הפיטמת של קישות וזורעו פעמים שמשתנה צורתו ונעשה אבטיח וכן נמי כשנוטל מזרע של צד פיטמא של אבטיח וזורע פעמים שנשתנה צורתו ונעשה מלפפון וכיון דקישות נעשה אבטיח ואבטיח נעשה מלפפון א"כ קישות ומלפפון חד מינא הוא ור' יהודה סבר עיקר מלפפון בא מן כלאים כדמפ' ואזיל:
צווחין ליה בלשון יוני מלפפון. והיא מלה מורכבת לתפוחים קורין בלשון יון מילי ולאבטיחים קורין פיפוניי וזה שהוא מורכב מן שניהן קורין לו מילפפון הילכך לא הוי מלפפון מין קישות:
הקישות והאבטיח מה אמר בו ר' יהודה. כיון דקישות נעשית לפעמים אבטיח מודי או לא:
הקשואין והאבטיח והמלפפונות אינן כלאים. כדמפ' טעמא לעיל ור' יהודה פליג אכולהו:
ודחי דלעולם מהכא לא תפשוט דדילמא ה"ק הקשואין והמלפפונין אינן כלאים ור' יהודה פליג האבטיח והמלפפון אינן כלאים ור' יהודה פליג אבל קישות ואבטיח לא תני הכא מאי קסבר ר' יהודה:
וצריכא רבא: כלומר ומיבעיא לך:
חזרת. בפ' כל שעה מפ' חסא ובלעז ליטוגא:
חס דיגרין. תרגום גל דגורא כלומר הגדלים בגלים:
אנטוכין וסיתלי. לא איתפרש לי:
טרוקסימון. בפ' כל שעה מפ' הינדבי ובלעז אינדיבייא:
עילתון דחקלא. עולשין מדבריים ובלעז מושטורסו עילתין דחקלא ציקוריא שלוותיקא:
כרתי. פואירוש בלעז:
קפלוטין. פ' בערוך כרישין שיש להן ראש שמן קפלוטות בלשון יון קורין לראש קיפאלי:
והן ממתקין אותה ברמץ. אפר שיש בו גחלים דקות וכתב רבנו שמשון ז"ל דהך מסקנא לא קיימא בגמ' דילן בפ' הנודר מן המבושל דפריך התם לרב אשי דאמר דרמוצה דהיינו דלעת הטמונה ברמץ פרכינן עליה מהך דר' נחמיה ואסיקנא לה בתיובתא ואין דבריו נכונים דהתם רב אשי ה"ק דכל דלעת שטמונה ברמץ שריא ליה לנודר דלא אסיק אדעתיה לאוסרה עילויה דומיא דביצה טורמיטא דתנן התם דהיינו מין תבשיל שעושין בביצה לא שהוא מין ביצה ואקשינן עלה דכיון דקתני דלעת מצרית כלאים עם הרמוצה אלמא מין בפני עצמו הוא על שם שמאותן מינין נוהגין בני אדם לטמון ברמץ שהן מרין אבל שאר מיני דלועין אונן נקראין כך ואפילו אם טמנו אותן ברמץ וכן פי' הרא"ש ז"ל במסכת נדרים וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה:
כמין פול פרסי הוא וקצצוי וכו'. הגרעינין שלו דומין לגרעיני חרובין שהן דקין ועגולים ואין ארוכים ופשוטים כתורמלין של שאר פולין. קצצוי. פי' בערוך תרמלין וייניקאש בלעז ופי' ר"י ז"ל בלשון יון אגרי פאסולי:
הלכה ג
הלפת. נאכו בלע"ז והוא רחב כמין פת קטן רחב כדאמרינן בריש כיצד מברכין:
נפוס. מין צנון הוא ודומה כצורת הלפת ממש וקורין אותו ראכנו טורקישקו ומשינה קצת מטעם הצנון שהוא הארוך כן פי' רמב"ם ז"ל. ויש מי שפירש דנפוס הוא ספאנורא ואין השמועה מתחוורת על אותו הפי' שעינו של זה ירוק ועינו של הצנון לבן או שחור ועוד שאין העלין דומין ויש מי שפירש דנפוס הוא הצנון הארוך על שם שמתנפץ לפעמים כשתולשין אותו וצנון סתם הוא אותו שדומה ללפת ממש בעלין ובפרי. והנכון דנפוס נמי מין לפת אלא שלפת דומה לעיגול של פת כדאמרינן בריש כיצד מברכין ונפוס הוא משופע כמין בצל אלא שקצת אודם יש לו סמוך לעליו, ואתי שפיר דלקמן מפרש נפוס נפון ובלשון לע"ז קורין לו נמי נאכו ועוד דלקמן תנן דצנון ונפוס דומין זה לזה והוו כלאים:
תרובתור וכל הני מפ' להו בגמרא:
הכרוב. קיל בלעז:
כרוב דקיק. פי' בערוך מין של כרוב היא שמתגדל ועושה זרעונין והוא קבוץ ואין העלין נפרדין ובלשון ישמעאל אלקנביטא:
תרדין סילקי. אסילגאש בלעז:
לעונין חמועין. פי' הרמב"ם ז"ל ארמואילאש בלעז ונ"ל שהן איספנג דהן חמוצין קצת תרגום חמץ חמיע:
שימנית תימניתא. שים מדברי:
בצלצול פללגילא. צנינות בלשון ערבי פיגלא. וי"מ בצל של יער כך פירש בערוך:
פרמיעא. תורמים של מדבר ובלעז שאלווטיקו:
הלכה ד
ובאילן. משום דעד השתא איירי בתבואה וקטנית ומיני ירקות תני השתא ובאילן:
האגסין. פי' בערוך לשון ערבי אגאץ ובלעז פיראש:
קרוסטומלין. הן תפוחין שקרויין בלעז פירוש ארוכין ואין להם בטן כשאר תפוחין וכן צורת מדבריים ואח"כ הרכיבום בשאר תפוחי גנה וחזו לאכילה ובלשון יון קורין לעיר קשטרו ולתפוחים קורין מילי:
הפרישין. מפ' בגמ' אספרגילין ובלשון ישמעאל קורין לחבושין שקורין בלשון לעז ממריליוש ספרג'ל וכן פי' ר"י קידיניץ. וכתב רבנו שמשון ז"ל ואין נראה דאין דומין כלל לעוזרדין שקורין שורבאש ופשיטא דהן כלאים. ולי נראה לפ' דפרישין הן חבושין הרכין המתוקין פרושין לקדרה ועוזרדין דקתני הכא הן החבושין הקשין דהכי אורחיה למיתני גבי קנים עיזרדין והיינו קנים קשין כדאיתא בפ' בכל מערבין:
חזרור. מין תפוח מדברי ומשליכין פריו לחזירים:
אפרסקין. פרישקיש בלעז:
רימין. נישפוראש בלעז:
השיזפין. בלשון ערב זיפזוף אסופייפאש ונעשין אדומין מחמת שזיפת השמש:
ורימין. מפ' בברכות כנדי וכנדי משמע בפ' אלו טרפות שהן קשים כסלעים ונישפורש יש להן גרעינין קשין כאבנים ונראה שהם דומיש ומצויין בהן רימה ונעשין אדומין ג"כ:
כלהון זוגות זוגות. כדפרישנא לעיל:
כלהון מין א'. גבי פירות האילן הוא דקאמר הכי רב דאילו גבי קטנית וירקות הא אסיקנא דרב סבר זוגי זוגי קתני להו:
אף הככיים. איני יודע היכן היא שנוייה וקיימא לן כר' יהושע בן לוי וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' שלישי:
הא אגס על גבי חזרור אסור. דלא שרינן אלא מאי דתני במתני' לקולא:
הא חזרור על גבי אגס לא. דהא לא תני לאיסורא אע"פ שדומין זה לזה אלא תפוח וחזרור:
ומשני מה דהוה עובדא הוה עובדא. כלומר מעשה שאירע כך הוא אבל אה"נ דאסיר ג"כ חזרור ואגס:
קרדייא פרסקייא. בלשון יון קורין ללב קרדייא כלומר פרסקים המיישבים הלב:
תרדין על גבי ירבוז. סילקי עם אישפראגוש וי"מ ירבוז פינוג'ו:
כרוסבלנין. פי' בערוך לשון יון הן והן תרדין שבשדות ובלעז אטריפצי:
זרגין ולפת. פי' בערוך לשון ישמעאל הוא ובלשון קדש שריג גפן אלמו בלעז:
פיטרא סילינון. פיריגל בלעז ובלעז איטאליאנו פיטרוסיני:
בוטמין. תרגום תחת האלה בוטמא אילן שעושה פירות שקורין וילוטאש אינזינו בלעז:
פיסטקין. לשון ערב הוא:
הלכה ה
נפוס. מין לפת הוא וכן פי' התלמוד נאפון וצנון סתם הוא הארוך שמתנפץ כשתולשין אותו לפעמים ודומין זה לזה שמינם לבן לעולם:
לפסן. פי' בערוך מארוביו בלעז:
מעתה לפת וצנון יהיו כלאים. פי' ר"י הואיל והצנון והנפוס כלאים צנון ולפת נמי יהו כלאים שהרי העלין דומין:
יש מהן שהלכו אחר הפרי. פי' הרמב"ם ז"ל פ' שני דכלאים יש זרעים ואילנות אחרים אע"פ שהן שני מינין בטבען הואיל ועלין של זה דומין לעלין של זה או פרי של זה דומה לפרי של זה דמיון גדול עד שיראו כשני גוונין ממין א' לא חששו לכלאים זה עם זה שאין הולכין בכלאים אלא אחר מראית העין כיצד הלפת עם הצנון פי' הלפת ששרשו קצר דהיינו נפוס וקראו לפת משום שסתמו לצנון וזהו הקצר שפריהן שוין ממש וכן כ' הרב אינם כלאים זה בזה מפני שפריהן שוין הלפת עם הנפוס אינן כלאים זה בזה מפני שהעלין שלהן שוין אבל צנון הארוך עם הנפוס אע"פ שהעלין דומין זה לזה שהם לבנים למעוטי הצנון הקצר דלפעמים שחור פעמים לבן והפרי דומה זה לזה הרי אלו כלאים הואיל וטעם פרי זה רחוק מטעם פרי זה ביותר וכן כל כיוצא בזה ע"כ. וכן נראה פשט השמועה אלא שקשה לי היכן שנינו דלפת וצנון שרי כדי שיתמיה כן דילמא דהלכו בהן אחר טעם הפרי וי"ל דלא אסרה מתני' אלא היכא דדמו קצת דמיון רחוק כמו שיזפין ורימין אפרסקין ושקדים אבל שוין ממש שרי. והראב"ד ז"ל כתב דלפת וצנון כלאים זה עם זה והוכיח כן מסוגיא דלקמן דהטומן לפת וצנונות ושם נכתוב עליה במקומה בס"ד ודברי הרמב"ם ז"ל מפורשין כאן בשמועתנו:
הלכה ו
הזאב והכלב. הכא תני כלאי בהמה דהרבעה ביני בבי דאילן משום דתנא גבי זרעי אילן אע"פ שדומין זה לזה וכו' ובפ' כלאי הכרם תני כלאי בהמה דהנהגה:
כלב כופרי. גאלנו בלעז שצדין בו חיות:
יעלים קבריאולא בלעז והוא אקו הכתוב בתורה דמתרגמי יעלא:
הפרד והחמור. ואפילו הוי פרד דאמו חמור אסור עם החמור והכי אסיקנא בפ' אותו ואת בנו הכל מודים פרד עם האם דאסור:
ערוד. חמור הבר והוא יהיה פרא אדם תרגום ירושלמי מידמי לערוד, וכלאי בהמה דתני הכא כיון דתני זה בזה דומיא דכלאי פירות אילן משמע דבהרבעה מיירי דאסירי להנהגה כדמוכח בגמ':
הא כלב עם כלב כופרי אינן כלאים. דליכא אלא שם לווי ביניהן דאי ס"ד כלאים כי היכי דתנן הסוס והפרד והחמור החמור והערוד ליתני נמי הכלב וכלב הכופרי וטעמא דאינן כלאים היינו משום דתנן לקמן דכלב מין חיה בפ' כלאי הכרם ותניא בתוספתא דכלב כופרי מין חיה:
ודלא כר' מאיר. דאמר לקמן דכלב מין בהמה ומודי בכלב כופרי דהוא מין חיה כדמפ' ואזיל ותנן לקמן דבהמה עם חיה וחיה עם בהמה כלאים ואע"ג דההיא מיתניא גבי חרישה אהניא למתני' דהרבעה כדפרישית:
עוף לא תניתה. עופות דדמיין להדדי דאסירי משום כלאים לא תני הכא:
פיסיוני. כאיישאן בלעז:
שדומין זה לזה. דשלשתן בעלי רקמה הן, דנוצה שלהן מצוייר בגוונים נאים:
טווס. בלע"ז פאוון:
וכן חיה ועוף כיוצא בהן. משנה היא בפ' הפרה דקתני התם אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן דכלאים ולקמן יליף לה מקראי איכא מ"ד ילפינן בהמתך בהמתך משבת ואיכא מאן דיליף מחקותי תשמורו:
צורכה להא דר' יוחנן. דאייתי הא דתני בר דלייה דלא שמעינן מהתם:
תנינן הכא חיה. כגון יעלים ורחלים צבאים ועזים:
ופירש תנא תמן. מהיכא קא יליף לה והיינו דכל היכא דכתיב שור או בהמה גמרי משבת כדאיתא התם א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהווה והתם בפ' הפרה ילפינן כלהו בג"ש:
תנינן בהמה הכא. כלאי בהמה דדמו הסוס והפרד הפרד והחמור וכן גבי חרישה קתני לקמן כלאי בהמה אסורים זה עם זה ואע"ג דלא כתיב גבי הרבעה וכל בהמתך ולא גבי חרישה אלא שור וחמור ומתני' דהכא אשמועינן בין בכלאים דהרבעה בין בכלאים דחרישה:
ופירש תנא תמן. מהיכא נפקא ליה כדכתבינן:
חיה ועוף תניתה תמן ופירש תנא הכא. דקתני התם חיה ועוף וכו' ולא תני התם דאפילו היכא דדמו אהדדי דהוו כלאים:
ופירש תנא הכא. במתני' גבי חיה דצבאים ויעלים אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה וגבי עופות תני בברייתא תרנגול וטווס ופסיוני וגלי מתני' דהכא בחד בבא דפ' הפרה וה"ה לאידך הוי דצורכא לר' יוחנן:
ויאות בא להודיעך וכו'. ודאי צורכא לדבר דלייה כדקאמר ר' יוחנן דלא תני התם אלא שיש איסור כלאים בעוף אבל לעולם נימא דבעופות מחולקין קאמר ומקלס למימרא דר' יונה חברו:
המרביע בחית הים מהו. שיהו אסורין בכלאים דהרבעה וקא מיבעיא ליה הכי משום דכלאים דהרבעה מבהמתך דשבת גמרינן בפ' הפרה ולית לן לרבויי אלא כל מילי דיבשה דאדם רגיל לחמר אחריהם דבמחמר כתיב קרא דבהמתך כן כתבו התוס' בפ' הפרה וקשיא לי תינח למאן דיליף לקמן מבהמתך אלא למאן דיליף לקמן מאת חקותי תשמורו דדרשינן חיקויי וציורי צורות שצירתי בעולמי מאי איכא למימר לכך נ"ל דמשום דבימי המבול לא מתו דגים שבים כדכתיב מכל אשר בחרבה מתו ואי שייך בהו רביעה פשיטא דבאותו הדור רבעום או נרבעו ולא אשכחן דאיענש משו"ה מיבעיא ליה וצריכין אנו לומר לפי המסקנא דלא חטאו לא אדם בהן ולא הן בעצמן:
כתיב בהן למיניהם. דכתיב אשר שרצו המים למיניהם וגמר מלמינה דיבשה דכתיב ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו:
לא אמר כן. דשאל רב כהנא מריש לקיש מרביע בחית הים אלא שאמר בשם ריש לקיש בסתם כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו:
הותיב כהנא וכו'. סוגיא זו איתא בב"ר שהיא אגדת ארץ ישראל ורש"י ז"ל בפירושיו כך גורס הותיב כהנא הרי חית הים דכתיב בהם למיניהם מעתה כלאי הרבעה נוהג בהן ופי' ז"ל שם דחיה ועוף שנינו במשנה בפ' הפרה שהן כלאים בבהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים וגמר בהמתך בהמתך משבת ובירושלמי מפיק לה מאת חקותי תשמורו דרבוייא הוא ובדגים לא שנינו שיהו כלאים להרבעה ואם כדבריך שכל מי שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו דגים נמי נוהג בהן כלאים שאף הן חית הים דכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם חית הים קרי כל מינין שבפרשה הוו חיות כגון קוף וכלב וחתול וכיוצא בהן וישנן בים כדמפ' בהעור והרוטב כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה:
פריס כהנא מצודתיה על ריש לקיש. כלומר תפסו בדבריו:
וא"ר יונה יכיל. כלומר ועדיין לא צדייה דגבי הרבעת כלאים לא אמר ריש לקיש כל שכתוב בו למינהו כלאים נוהג בו:
יכיל אנא פתר לה משום מנהיג. כלומר בהנהגת כלאים הוא דאפשר לקיים אף בדגים ע"כ לשון הרב. וקשה דהא אפילו גבי הנהגה לא שנינו שיהא נוהג בדגים ונ"ל לתרץ בדוחק דכיון דתנן במתני' אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך ואדם דרכו למשוך ספינה בים ותני דמותר עם כולן הא זה עם זה אסור דכל היכא דאדם דאדם מושך תני איסורא בכולן והתוס' ז"ל בפ' הפרה כתבו דה"ג התיב כהנא הרי דגים שבים וכו' ומפרשים דבמין חיות הים שייך בהו הרבעה דיש להם זכרות דדמו להנהו דיבשה אבל בדגים לא שייך בהו הרבעה והכי פריך והרי דגים שנאמר בהן למינהו דכתיב ואת כל נפש החיה הרומשת נפש אלו דגים החיה כמשמעה וכי כלאי הרבעה נוהג בהן והיאך יכול להרביען והא אין להן זכרות וגבי כלאי הרבעה תנן לקמן בפ' כלאי הכרם דאינו אסור מן התורה אלא להרביע והיינו כדמפ' בפ' הפועלים אינו חייב אלא במכניס כמכחול בשפופרת וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט ומשני דהא דקאמר בדגים כלאים נוהג בהן היינו דוקא בהנהגה אבל בהרבעה לא משכחת לה ולהכי לא פריך לעיל אמרביע חית הים אליבא דר' ירמיה אלא אליבא דר' אחא דקאמר דכל שנאמר בו למינהו דהיינו אפילו סתם דגים כלאים נוהג בהן:
לכיסא. מין דג הוא:
יריקא. מין דג אחר הוא:
ואינון שייכין. מושכין דוגית א' וכיוצא בה וכלאים הם שאין דומין זה לזה וכלאים דחרישה אפילו בהנהגה בעלמא אסור דתנן אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג:
הלכה ז
אין מביאין אילן באילן. סתמא קתני לה בין אילן סרק על גבי עץ מאכל או עץ סרק על גבי עץ סרק או עץ מאכל על עץ מאכל כדאיתא בגמ':
ור' יהודה מתיר ירק באילן. דקסבר דאין מתאחה ופועל בטל הוא כדאיתא בגמ':
והן מתאחין ונעשין כלאים. אלמא דירק ואילן חשיבי כלאים:
שהוא נותן זה בצד זה. זרע תפוח וזרע אבטיח מתאחין:
ברם הכא ירק באילן. דהיינו הרכבה של ירק באילן אין מתאחין:
יש ספרים דגר' הכי תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל ולא גרסי עץ סרק על גבי עץ סרק ויש גורסין מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ סרק ולא עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל ומסתברא כגירסא קמייתא דעץ סרק כיין שאין עושה פרי כחד מינא חשוב. ונ"ל דהנכון כגירס' אחרונה דמתניתי' מסייע לה כדפרישנא ועוד דאי משום דלא עביד פירא לא חשיב מינא וכאילו אינו הוא אי הכי אפילו עץ מאכל ע"ג עץ סרק לישתרי ועוד דגבי כלאים לא אזלינן בתר עשיית פרי אלא שמכחיש חכמת היוצר ח"ו דומה שהוא חכם מהבורא:
את חקותי תשמורו. כדמפ' ואזיל:
דר' אלעזר היא. דאיהי דריש לקמיה ובפ' ד' מיתות דהוזהרו בני נח בהרכבת האילן ובהרכבת בהמה מהאי קרא משום חוקים שחקקתי כבר ואסיקנא התם מדלא כתיב ושמרתם את חקותי משמע את חקותי אשר מעולם תשמורו מלמד שהזהיר כבר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך וכו' שדך וכו' ומשמע בסמוך דאפילו מאן דדריש חוקים שחקקתי כבר אלמינהו סמיך והיינו משום דכתיב בפרשת בראשית דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ פרי עושה פרי למינו וכן גבי בהמה דכתיב ויעש אלהים את חית הארץ למינה וקשה דתרתי למה לי ומפ' ר"ת בפ' ד' מיתות דאי לאו את חקותי הוה אמינא למינהו לאו לאיסור כתיב שצוה כן לבני נח ואי לאו למינהו הוה אמינא את חקותי שחקקתי לך כבר במרה:
מעתה יהא אסור לאדם הראשון. בניחותא כלומר ומכאן דרש ר' אלעזר לקמן דכלאים נאסרו לאדם הראשון דהיינו כלאי בהמה וכלאי האילן:
חוקים שחקקתי בעולמי. נראה בעיני דדריש ליה ציורי וחקויי שציירתי בעולמי כמו וחקותה עליה את ירושלם, על כפים חקותיך ומש"ה פריך דאי הכי תאנה שחורה ע"ג לבנה נמי ליתסר:
ומשני ולא מכלאי בגדים למדת. דבריש מכילתין ילפינן כלאי בהמה מכלאי בגדים וכו' וכיון דגלי לן רחמנא בחדא דאלמינהו קפדינן ה"ה אכלהו. השתא נראה לתרץ דצריכי למינהו וחקותי דאי כתיב חקותי הוה אמינא כל צורותי בכלל ואפילו תאנה שחורה ולבנה ושור שחור ולבן קמ"ל למינהו ואי כתיב למינהו ולא כתיב חקותי הוה אמינא דישראל גמר מאדם הראשון ועוד דהא כתיב בהמתך דדוקא בהמה שלו קא מזהר אבל לא בהמת חברו וכ"ש בהמת גוי על בהמת גוי וכן שדך דוקא אילן שלו או זרעים שלו קמ"ל חקותי כל צורותי ואפילו דגוי, ובהמתך דכתיב אייתר לג"ש דפ' הפרה והכי דריש בת"כ כמה דרשות דלא סגי להו בהמתך ומוכח להו מחקותי ור' אלעזר נמי הכי דריש ליה אלא דס"ל דמשמעותא דקרא היא חקותי אשר מעולם צויתי לאדם ולנח תשמרו והיינו אזהרה דכתיב בהי ייעש אלהים את חית השדה וגו' שבני אדם ישמרו בה למינה ולא שאינה מינה וכן גבי אילנות ודשאים וכיון דפי' חקותי לשון חוקים וגזרות אע"ג דאשכחן ביה נמי לשון חוקיי דהיינו ציור תרתי שמעת מינה. והשתא מיתרצא ההיא דפ"ק דקידושין דאמרינן הרכבת האילן אסור בחו"ל אדשמואל דאמר קרא את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי כבר והשתא למה לי דהא מהיקישא נפקא דאיתקוש שדך לבהמתך מה בהמתך בין בארץ בין בחו"ל אף שדך בין בארץ בין בחו"ל ועוד קשה דאשכחן לשמואל גופיה דדריש הך דרשא פ' ד' מיתות לפרישי טעמא דר' אלעזר ורבנן פליגי ובהאי דפרשינן לא קשיא כלל דמשום דכמה דרשות נפקא לן מחקותי דלא נפקא לן מבהמתך וכולהי מודו בהו נקיט לה. והתוס' תירצו דנהי דלא דרשי רבנן למינהו גבי בני נח משום דלא כתיב אזהרת כלאים גבי צוויין דאדם אבל גבי ישראל כיון דאשכחן דנצטוו ישראל על הכלאים מסתבר דכך מסר להן הגבולין של כל מין ומין דהיינו כל למינהו האמור בבראשית דהיינו חוקים שחקקתי בעולמי ונפקא מינה לרבויי דגים ועופות להרבעה להאי תלמודא א"נ לאשמועינן דגבי אילן אין איסורא כמו גבי זרעים אלא דוקא בהרכבה ולא הוה מפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב לא תזרע אי לאו חקותי דאשכחן כבר למינהו במעשה בראשית ע"כ:
הרי דשאים כתיב בהן למינהו. כלומר כיון דכי כתיב חקותי שחקקתי כבר אלמינהו דהוזכר בהן קאי הרי דשאים כתיב בהן למינהו וא"כ יהו גוים מוזהרין נמי אכלאי זרעים ואיהו תני מותר הגוי לזרוע כלאי זרעים:
אין כתיב בצווי אלא בהוצאה. דגבי צווי כתיב תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגבי הוצאה כתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו:
א"כ למה נתקללה הארץ. כשלקה אדם דהשתא לא מסקינן טעמא ליטין ביזייא וכו' וכיון דשמרה מצוותה ועשתה סייג לצווייו:
ע"י שעברה על גזרותיו של הקב"ה. ועץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי:
והיא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי והכי איתא בב"ר פרש' ה':
שמחה בצוויה והוסיפה אילני סרק. ופי' הכתוב עץ פרי עץ שיהא בו פרי ולרמוז שעשתה ג"כ עץ שאינו עושה פרי כתב עץ עושה פרי לחלק שמדעתה הוסיפה זה:
יפה נתקללה. דכתיב ארורה האדמה כשנתקלל אדם נפקדה גם היא עוונה עליה ונתקללה בדין ולא נתקללה מיד שהקב"ה מעביר ראשון ראשון:
ליטין ביזייא דכן איינוק. ארורים השדים שכך הניקו ולפי שנברא מן האדמה קלל את האדמה. לשון יין קורין לדדין ויזיש תרגום עטיניו מלאו חלב ביזוהי איתמליאו חלבא:
ג' נכנסו לדין. אדם וחוה ונחש:
תמן תנינן. בב"ק ס"פ הפרה:
אלא בהמתך לא תרביע כלאים. ולא מישתמע אלא בהמה וחיה:
ועוף מנין. וה"ה חיות הים כדמשמע לעיל מניין שמוזהר בהרבעתן: