פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי כלאים· רבי שלמה סירליאו
פרק א · הלכה ז
אין מביאין אילן באילן. סתמא קתני לה בין אילן סרק על גבי עץ מאכל או עץ סרק על גבי עץ סרק או עץ מאכל על עץ מאכל כדאיתא בגמ':
ור' יהודה מתיר ירק באילן. דקסבר דאין מתאחה ופועל בטל הוא כדאיתא בגמ':
והן מתאחין ונעשין כלאים. אלמא דירק ואילן חשיבי כלאים:
שהוא נותן זה בצד זה. זרע תפוח וזרע אבטיח מתאחין:
ברם הכא ירק באילן. דהיינו הרכבה של ירק באילן אין מתאחין:
יש ספרים דגר' הכי תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל על גבי עץ מאכל ולא גרסי עץ סרק על גבי עץ סרק ויש גורסין מניין שאין מרכיבין עץ סרק על גבי עץ סרק ולא עץ סרק על גבי עץ מאכל ולא עץ מאכל וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל ומסתברא כגירסא קמייתא דעץ סרק כיין שאין עושה פרי כחד מינא חשוב. ונ"ל דהנכון כגירס' אחרונה דמתניתי' מסייע לה כדפרישנא ועוד דאי משום דלא עביד פירא לא חשיב מינא וכאילו אינו הוא אי הכי אפילו עץ מאכל ע"ג עץ סרק לישתרי ועוד דגבי כלאים לא אזלינן בתר עשיית פרי אלא שמכחיש חכמת היוצר ח"ו דומה שהוא חכם מהבורא:
את חקותי תשמורו. כדמפ' ואזיל:
דר' אלעזר היא. דאיהי דריש לקמיה ובפ' ד' מיתות דהוזהרו בני נח בהרכבת האילן ובהרכבת בהמה מהאי קרא משום חוקים שחקקתי כבר ואסיקנא התם מדלא כתיב ושמרתם את חקותי משמע את חקותי אשר מעולם תשמורו מלמד שהזהיר כבר את נח ובניו עליהן ואלו הן החקים בהמתך וכו' שדך וכו' ומשמע בסמוך דאפילו מאן דדריש חוקים שחקקתי כבר אלמינהו סמיך והיינו משום דכתיב בפרשת בראשית דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ פרי עושה פרי למינו וכן גבי בהמה דכתיב ויעש אלהים את חית הארץ למינה וקשה דתרתי למה לי ומפ' ר"ת בפ' ד' מיתות דאי לאו את חקותי הוה אמינא למינהו לאו לאיסור כתיב שצוה כן לבני נח ואי לאו למינהו הוה אמינא את חקותי שחקקתי לך כבר במרה:
מעתה יהא אסור לאדם הראשון. בניחותא כלומר ומכאן דרש ר' אלעזר לקמן דכלאים נאסרו לאדם הראשון דהיינו כלאי בהמה וכלאי האילן:
חוקים שחקקתי בעולמי. נראה בעיני דדריש ליה ציורי וחקויי שציירתי בעולמי כמו וחקותה עליה את ירושלם, על כפים חקותיך ומש"ה פריך דאי הכי תאנה שחורה ע"ג לבנה נמי ליתסר:
ומשני ולא מכלאי בגדים למדת. דבריש מכילתין ילפינן כלאי בהמה מכלאי בגדים וכו' וכיון דגלי לן רחמנא בחדא דאלמינהו קפדינן ה"ה אכלהו. השתא נראה לתרץ דצריכי למינהו וחקותי דאי כתיב חקותי הוה אמינא כל צורותי בכלל ואפילו תאנה שחורה ולבנה ושור שחור ולבן קמ"ל למינהו ואי כתיב למינהו ולא כתיב חקותי הוה אמינא דישראל גמר מאדם הראשון ועוד דהא כתיב בהמתך דדוקא בהמה שלו קא מזהר אבל לא בהמת חברו וכ"ש בהמת גוי על בהמת גוי וכן שדך דוקא אילן שלו או זרעים שלו קמ"ל חקותי כל צורותי ואפילו דגוי, ובהמתך דכתיב אייתר לג"ש דפ' הפרה והכי דריש בת"כ כמה דרשות דלא סגי להו בהמתך ומוכח להו מחקותי ור' אלעזר נמי הכי דריש ליה אלא דס"ל דמשמעותא דקרא היא חקותי אשר מעולם צויתי לאדם ולנח תשמרו והיינו אזהרה דכתיב בהי ייעש אלהים את חית השדה וגו' שבני אדם ישמרו בה למינה ולא שאינה מינה וכן גבי אילנות ודשאים וכיון דפי' חקותי לשון חוקים וגזרות אע"ג דאשכחן ביה נמי לשון חוקיי דהיינו ציור תרתי שמעת מינה. והשתא מיתרצא ההיא דפ"ק דקידושין דאמרינן הרכבת האילן אסור בחו"ל אדשמואל דאמר קרא את חקותי תשמורו חוקים שחקקתי כבר והשתא למה לי דהא מהיקישא נפקא דאיתקוש שדך לבהמתך מה בהמתך בין בארץ בין בחו"ל אף שדך בין בארץ בין בחו"ל ועוד קשה דאשכחן לשמואל גופיה דדריש הך דרשא פ' ד' מיתות לפרישי טעמא דר' אלעזר ורבנן פליגי ובהאי דפרשינן לא קשיא כלל דמשום דכמה דרשות נפקא לן מחקותי דלא נפקא לן מבהמתך וכולהי מודו בהו נקיט לה. והתוס' תירצו דנהי דלא דרשי רבנן למינהו גבי בני נח משום דלא כתיב אזהרת כלאים גבי צוויין דאדם אבל גבי ישראל כיון דאשכחן דנצטוו ישראל על הכלאים מסתבר דכך מסר להן הגבולין של כל מין ומין דהיינו כל למינהו האמור בבראשית דהיינו חוקים שחקקתי בעולמי ונפקא מינה לרבויי דגים ועופות להרבעה להאי תלמודא א"נ לאשמועינן דגבי אילן אין איסורא כמו גבי זרעים אלא דוקא בהרכבה ולא הוה מפקינן קרא ממשמעותיה דכתיב לא תזרע אי לאו חקותי דאשכחן כבר למינהו במעשה בראשית ע"כ:
הרי דשאים כתיב בהן למינהו. כלומר כיון דכי כתיב חקותי שחקקתי כבר אלמינהו דהוזכר בהן קאי הרי דשאים כתיב בהן למינהו וא"כ יהו גוים מוזהרין נמי אכלאי זרעים ואיהו תני מותר הגוי לזרוע כלאי זרעים:
אין כתיב בצווי אלא בהוצאה. דגבי צווי כתיב תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע וגבי הוצאה כתיב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו:
א"כ למה נתקללה הארץ. כשלקה אדם דהשתא לא מסקינן טעמא ליטין ביזייא וכו' וכיון דשמרה מצוותה ועשתה סייג לצווייו:
ע"י שעברה על גזרותיו של הקב"ה. ועץ פרי שיהא טעם העץ כטעם הפרי:
והיא לא עשתה כן. אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי והכי איתא בב"ר פרש' ה':
שמחה בצוויה והוסיפה אילני סרק. ופי' הכתוב עץ פרי עץ שיהא בו פרי ולרמוז שעשתה ג"כ עץ שאינו עושה פרי כתב עץ עושה פרי לחלק שמדעתה הוסיפה זה:
יפה נתקללה. דכתיב ארורה האדמה כשנתקלל אדם נפקדה גם היא עוונה עליה ונתקללה בדין ולא נתקללה מיד שהקב"ה מעביר ראשון ראשון:
ליטין ביזייא דכן איינוק. ארורים השדים שכך הניקו ולפי שנברא מן האדמה קלל את האדמה. לשון יין קורין לדדין ויזיש תרגום עטיניו מלאו חלב ביזוהי איתמליאו חלבא:
ג' נכנסו לדין. אדם וחוה ונחש:
תמן תנינן. בב"ק ס"פ הפרה:
אלא בהמתך לא תרביע כלאים. ולא מישתמע אלא בהמה וחיה:
ועוף מנין. וה"ה חיות הים כדמשמע לעיל מניין שמוזהר בהרבעתן:
מאת חקותי תשמורו. רש"י ז"ל פי' דריבויא קא דריש ובב"ר פי' דמשמעות קא דריש דהיינו חיקויי וציורי ומ"מ סמכינן אלמינהו דהא כלהו מכלאי בגדים גמרי דכתיב ואת כל עוף כנף למינהו וגבי חית הים נמי כתיב ואת כל נפש החיה הרומשת אשר שרצו המים למיניהם:
ואית תנאי. תנא שונה ברייתות:
מבהמתך לא תרביע כלאים. ויליף בהמתך בהמתך משבת כדיליף בגמ' דילן בפ' הפרה:
הרכיב אילן והרביע עוף. מ"ד התראתו מחקותי תשמורו נפקא חייב שתים דבהרבעת עוף כתיב למינהו ובהרכבת אילן כתיב למינהו וכתב לך את חקותי תשמורו לומר חוקים שחקקתי בעולמי אני מזהיר לך וקיי"ל בפ' בתרא דיומא שהשמר דלאו לאו הוא הילכך חייב שתים דדמי לאוכל דם וחלב בהעלם אחד:
מ"ד מבהמתך לא תרביע אינו חייב אלא אחת. דאין שם אלא בהמה ועוף מדרשא אתיא ליה והרכיב אילן נפקא לן בפ"ק דקידושין מדאיתקש שדך לבהמתך מה בהמתך בהרבעה דהיינו מכניס מין תוך מין בידים אף שדך לא תזרע בהרכבה דמכניס מין תוך מין וא"כ כלה נפקא לן מבהמתך וליכא בדוכתא אחרינא קרא לזה לאוסרו וקרא לזה לאוסרו והוי לאו שבכללות הילכך אינו חייב אלא אחת:
ה"ג הרביע בהמה והרביע עוף מ"ד מחקותי תשמורו חייב שתים ומ"ד מבהמתך לא תרביע כלאים אינו חייב אלא אחת. ובספרים מוחלפת השיטה וצריכי הני מימרי חד לאשמועינן דלמ"ד מבהמתך אפילו בהרביע והרכיב דדמו לשני שמות פטר ואידך לאשמועינן דאף בהרביע והרביע דדמי לשם אחד מיחייב ב' למאן דדריש חוקותי תשמורו דהתורה חילקן בפ' בראשית דעל כל חד כתיב למינהו:
רכב של תמרה. היינו רכבא דדקלא המוזכרת בתלמוד והן זכר ונקבה. לעשות פרי:
מה זיתים אין בה הרכבה. משמע דאין מתאחה בהן שום מין אחר כשאר אילנות והא דאמר לעיל דזיתים ורימין מתאחין ויוצא מהן שיזפין היינו לזרוע הגרעינין בארץ אבל שיקבל סדן הזית שום דבר אינו מקבל והכי אמר לעיל אליבא דר' יהודה:
הא מכלל שיש בהן פסולת. כלומר ומכלל ברייתא זו משמע שיש בהן פיסולת דקתני אין מרכיבין זיתים בתמרה משמע דיש בהן פסולת דמתאחין בשאינן מינן:
ומשני שנייא היא שהוא עתיד למתקה. כלומר לא שמתאחה הזית באילן תמרה אלא מפני שנטיעה של אילן זית מרה ונוטעה בין הדקלים כדי שתינק מדבש הדקלים למתק הזית: