אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו

פרק א · הלכה ג

הלכה ב

אלו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. מפ' בירושלמי דאע"ג דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו אותה אפ"ה אשכחן דחלה חמירא דהא שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה אלמא אע"ג דמן ההפקר זכו דאין שום אחד יכול לומר עדיין זו שדה שלי אפ"ה רחמנא רבי להו בחלה כדאמרינן בעלמא משונה ביאה זו מכל ביאות שנאמרו בתורה שבכולן כתיב כי תבא או כי תבואו כי יביאך וכאן גבי חלה כתיב בבואכם להודיענו דבכניסתן לארץ מיד חייבין להפריש חלה והני כולהו כעין הפקר נינהו:

ומעשר ראשון שניטלה תרומתו. מפ' בירושלמי שניטלה ממנו תרומת מעשר אבל לא תרומה גדולה וכגון שהקדימו בשבלין דפטור מתרומה גדולה וחייב בחלה דחיוב חלה תלי בגלגול דעיסה וגורן חדש הוא דהא המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן כדתנן לקמן בפ"ב הילכך מיחייב, לשון הר"ס ז"ל מעשר ראשון וכו' כ' הר"ש ז"ל דבירושלמי מפ' שהקדימו בשבלים דפטור מתרומה גדולה וכן מעשר שני שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמרח ופדה אבל פדה ומרח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:

ומעשר שני שנפדה. בפ' חלק דף קי"ב אתיא ברייתא בפלוגתא דתניא עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי ר"מ וחכמים מחייבין אמר רב חסדא מחלוקת במ"ש בירושלם דר"מ סבר מ"ש ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא אבל בגבולין ד"ה פטור ופירש"י ז"ל אבל בגבולין שאין לה היתר אכילה אלא בפדייה ד"ה פטורה מן החלה דממון גבוה, ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה בשעת חיוב חלה דהיינו בשעת גלגול עיסה ולא קרינן ביה ראשית עריסותיכם אפילו פדאה לאחר מכאן פטורה מן החלה ע"כ. וסתמא דהכא דקתני ומ"ש שנפדה משמע שנפדה קודם גלגול וחייב בחלה לכו"ע והתם קאמר תנן התם אע"פ שאינה משנה וכן איכא טובא בתלמוד בס"פ הוציאו לו ובי"ט פ' המביא דף ל"ד ובפ' כיסוי הדם דף פ"ז ובפ' החולץ כדפ' שם תוס' ז"ל ובפ' העור והרוטב דף ק"ך ובפ' כל היד דף י"ז ובספ"ק דקידושין, ועיין במש"כ התוס' על ההיא דחלק בפ"ב דקידושין דף נ"ג, ואיתא לההיא ברייתא בפ' כל שעה דף ל"ח. ובפ' לולב הגזול דף ל"ה, ופי' הר"ש סיריליאו ז"ל ונראה דלפום גמ' דידן דמיירי שנתן את הקרן ולא נתן את החומש והוי פדוי דאין החומש מעכב ומשו"ה חייב בחלה והוא דנפדה מ"ש קודם שעשאו עיסה בענין דכי עשאו עיסה דהוי גורן לחלה חולין הוי ואע"ג דלא יהיב חומש פדוי הוא דבכולא תלמודא מוקמינן האי מתני' כה"ג אבל לפום הירוש' דליכא לאוקומה הכי דבירוש' פ' המוליך קאמר ר' יוחנן דאין המעשר פדוי מ"ט דאין לו תובעין וחיישינן לפשיעה נוכל לתרץ דאיידי דנקט הקדש נקט מעשר והקדש מודה ר' יוחנן התם דפדוי הוי דליכא פשיעה:

והקדש שנפדה. והוא שפדאה עד שלא עשאה עיסה והקדישו קודם מירוח דגורן דכי עביד ליה גורן פטור מן המעשרות דכתיב דגנך ולא של הקדש וגבי חלה דגורן דילה תליא בעריסה כדכתיב עריסותיכם כיון דעשאה עיסה אחר שפדאה עריסותיכם הוי ומיחייב אבל אם פדאה אחר שגלגלה פטורה כדתנן לקמן בפ' אוכלין עראי וקמ"ל אע"ג דלא יהיב חומש דפדוי מיקרי דאין החומש מעכב ע"כ, ורבינו שמשון ז"ל פי' ומ"ש והקדש שנפדו בעיסה של מ"ש בירושלם פלוגתא דר"מ ור' יהודה בפ' כל שעה דלר"מ פטורין משום דממון גבוה הוא וכתיב עריסותיכם ולר"י חייבין אבל בגבולין פטורין אפי' לר"י כדאמרינן בסוף חלק ומתני' דהכא בגבולין ואפי' כר"י ומפ' בירוש' מ"ש שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ומן המעשרות בד"א שמירח ופדה אבל פדה ומירח חייב בכל וה"ה לענין הקדש ע"כ:

ומותר העומר פטור מן המעשרות. סתם מתני' דלא כר"ע דמחייב לי' למותר העומר בחלה ובמעשרות במתני' דפ' ר' ישמעאל דמנחות:

רא"א תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. דכתיב כתרומת גורן כן תרימו אותה וקסבר נמי ר"א דאין אדם יוצא י"ח בפסח ואין חייבין עליה כרת, ונלע"ד דבזה יתיישב יתור לשון דקתני רא"א תבואה שלא הביאה שליש וכו' אע"ג דהוי סגי בדליתני ר"א פוטר בזו אף מן החלה וכדאשכחן בפ"ו דתרומות סימן ה' וחכמים מתירין באלו דקאי אתרתי בתרייתא דקתני התם וכדכתבינן התם. ור' אליעזר ביו"ד גרסינן ליה:

פרגין. אדמורידירא"ש בלע"ז וכל הני מין קטנית הן ומרבינן להו למעשר בירושלמי דריש מעשרות מקרא ופטורין הן מן החלה כדתני לעיל דגמר לחם לחם ממצה. והא דלא תני הקטנית ותו לא משום דתנן בפ"ב דמס' שביעית דבהני ד' אזלינן בתר השרשה משא"כ בשאר קטניות להכי תני להו באנפי נפשייהו:

ופחות מחמשת רבעים בתבואה. כ' הרא"ש ז"ל לכאורה היה נראה דחמשת רבעים יש למודדן בתבואה דכך היתה עיסת מדבר מלא העומר מן היו לוקחין ואח"כ היו טוחנין בריחיים וראיתי באשכנז שגודשין קצת הקמח לשיעור החלה ותליתי הדבר בזה בשביל שנפח הקמח הוא רב מנפח התבואה וקצת משמע כך לישנא דמתני' דתנן ופחות מחמשת רבעים בתבואה אלמא דבתבואה משערינן ומיהו אינה ראיה כל כך דלפי שהזכיר תחלה מיני קטנית דחייבין במעשר ופטורין מן החלה תני בתר הכי גם בתבואה נמצא דבר שחייב במעשר ופטור מן החלה כגון פחות מחמשת רבעים ולקמן בפ"ב תנן חמשת רבעים קמח חייבין בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבים והתם משמע דבקמח משערינן מדהזכיר קמח ועוד אי בתבואה משערינן אמאי איצטריך לאשמועינן הן וסובן ומורסנן פשיטא דסובן ומורסנן בכלל כיון דבתבואה מודדין ועוד דקתני סיפא ניטל מורסנן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין ואי משערינן בתבואה אמאי פטורין הרי יש כאן חמשת רבעים תבואה בתחלה אלא ודאי בקמח משערינן ואשמועינן ברישא דאע"ג דחמשת רבעים קמח בעינן סובן ומורסנן מצטרף בהדיה בעוד שלא ניטל מתוכו אבל בניטל מתוכו קתני בסיפא דאין מצטרף ע"כ. ואני אומר דמנהג הגודש שגודשין הנשים משום דר' יוסי פליג בפ"ק דעדיות על רבנן דאמרי חמשת רבעים ואיהו אמר חמשת רבעים פטורין חמשת רבעים ועוד חייבין והתם מפ' טעמא וחזינן סתמא דמתני' לקמן פ"ב נקיט כוותיה וגרסינן בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין והא אנן תנן חמשת רבעים קמח ועוד חייבין בחלה וכן הגירסא בהלכות וכן הגירסא בכל הספרים ורש"י ז"ל הוא שמחקו והתוס' ז"ל כתבו בפ' כלל גדול ובפ' אלו עוברין דבכל הספרים כתוב ועוד וא"כ סתם מתני' כר"י דעדיות ולכך נהגו לגדוש כדי שאחר נטילת החלה נשאר שיעור עיסה עדיין:

חמשת רבעים. חמשת רבעי קב דהיינו ה' לוגין צפוריים חייבין בחלה שהן שש ירושלמיות שהן שבע מדבריות וביצה וחומש ביצה כיצד כתיב עריסותיכם כדי עריסת מדבר דהיינו עומר לגלגלת והעומר עשירית האיפה והאיפה ג' סאין והסאה ששה קבין והקב ד' לוגין נמצא איפה ע"ב לוגין עישור של ע' לוגין ז' לוגין פשו להו ב' לוגין שהן י"ב ביצים עישור שלהם ביצה וחומש ביצה הרי עומר שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה הוסיפו בירושלים על המדות שתות והגדילו קבין ולוגין שתות מלבר שהוא חומש מלגו ונתנו שש הראשונות בחמש פשו להו לוג מדברי וביצה וחומש והן לוג ירושלמי כיצד לוג מדברי ששה ביצים תנהו בחמש ביצים גדולים הרי לוג ירושלמי חסר ביצה גדולה עשה מביצה וחומש ביצה מדברי שבידך ביצה ירושלמית שחומש ביצה הוא שתות מלבר להוסיף על ביצה מדברית להשלים ביצה ירושלמית הרי שש לוגין ירושלמיים והן חמש צפוריים שהצפורית עודפת על ירושלמית שתות כך מפורש בעירובין בפ' כיצד משתתפין (דף פג.) וכי הוי פחות מכאן משהו פטור מן החלה דעריסותיכם כתיב כדי עיסתכם וחייבין במעשר דלגבי מעשר ותרומה חטה אחת קדשה ויש בה תרומה ומעשר כדאיתא בפ"ב דקידושין (דף נח:):

הסופגנין. מפ' בגמ' טריקטא וטריקטא לשון קרעים קרע טרקאדוא בלע"ז וספוג כולו קרעים וסדקים ובערוך פי' להו נגולי העשויין בטיגן ובלשון ישמעאל קורין אותן ספגנים והיא עיסה רכה מאד ועושין אותה כמין ספוג וריש לקיש קסבר ואפילו בנעשה באור פטורין דטעמא דמתני' לדידיה היינו מעשה אילפס פטורין דאור מהלך תחתיהן ור' יוחנן פליג עליה דלאו באור מיירי דבאור טריקטא חייבת בחלה ותלמודא דהכא ובפ' כל שעה מפ' אליבא דר' יוחנן דהני פטורים דמיירי שאפאן בחמה או במשקה כדאיתא בגמ':

הדובשנין. מפ' בגמ' מלינאלא והוא לשון יון עיסה לושה בדבש וחלב והאי נמי אליבא דר' יוחנן שאפאן בחמה אבל אפאן באילפס ביבש חייבין והיינו משום דחלב ודבש מחברן:

והאסקריטין. מפ' בגמ' חליטין דשוק שהיו נוהגין לעשותן למכור בשוק ואומר לי לבי שהן אותן סנבושאש שעושין כמין כיסין וממלאין אותן ירקות ובצלים ונותנין בהן דבש ויש שעושין מגבינה ונותנין עליהם דבש ומטגנים אותן בשמן בעת אפייתן והאי נמי לר' יוחנן שאפאן בחמה א"נ דמילוי עיקר ולחם טפל ולא פרכינן עליה לקמן אלא מסופגנין ודובשנין ואפילו בתנור מודי דפטורין. ומנא אמינא לי' דאסקריטין לשון תיבות קטנות שיש בהן חלל דצפיחית בדבש מתרגמינן כאיסקריטין וצנתרות הזהב מתרגמינן כאיסקריטין וצפיחית כמו צפחת המים ובלשון לטין תיבה קטנה קורין איש קריטו:

וחלת המסורת. מפ' בגמ' חליטין דמוי שחולטין העיסה במים הבעלי בתים עשירים והכי איתא נמי בפ' כל שעה (פסחים לז.) זה חלוט של בעלי בתים שחולטין אותו במחבת דמחבת מתרגמינן מסריתא דכיון דע"י משקה נאפה אע"ג דאיכא אור תחתיו דכו"ע לא פליגי דפטור ובגמ' מפ' מ"ט דהני פטורין:

והמדומע. תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין בעודה תבואה או בעודה קמח דאילו בתר גלגול חייבת כדתנן בפ' אוכלין עראי והכהנים אוכלין אותו דהכהנים פטורין מן החלה כשאוכלין תרומה וטעמא משום דכתיב תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה כדאיתא בספרי. ובגמ' מפ' לה:

מנין שהם חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות. ולא פטר להו מחלה נמי:

א"ל. כהנא לר' הושעיא:

לא תימר לי תרימו כן תרימו. כלומר דבחלה כתיב חלה תרימו וכתיב נמי כתרומת גורן כן תרימו וזהו שאמר לו לא תימר לי וכי אין אתה מוכרח לומר לי שהכתוב אומר בחלה תרימו וכן תרימו א"כ רבויי תרומות הללו למה לומר לך דאע"ג דפטורה ממעשרות חייבת בחלה וזה שינויא חדא:

וחזר ואמר. שינויא אחריתא תדע למה חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות דגמרינן מי"ד שבע שכבשו ושבע שחלקו דהיו זוכים מן ההפקר והיו חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות, ורבינו שמשון ז"ל כתב זה הירושלמי בפירושו על המשנה ופירשו בזה הלשון פי' ר' אושעיא הי' תמיה מכל הני דתנן אמאי לא פטירי מחלה כמו מן המעשרות והשיב לו כהנא:

לא תימר לי. כלומר לא תקשי לי ממה דכתיב כתרומת גרן כן תרימו גם דיש ללמוד משבע שחלקו ושבע שכבשו שנתחייבו בחלה ונפטרו ממעשרות כדאיתא בפרק יוצא דופן עכ"ל, ביאור דבריו דכהנא הבין בדברי ר' הושעיא דמה שהיה תמיה למה חייבין בחלה הוא משום דכתיב בחלה כתרומת גרן כן תרימו וכשם שתרומת גרן פטורה גם החלה ראויה היה להפטר, ע"ז השיב לו כהנא דלא תקשי לי מזה דיש ללמוד משבע שכבשו ושבע שחלקו שהיו חייבין בחלה ופטורין ממעשרות, וזה הפירוש נכון הוא לולא דלשון חזר ואמר לא אתי שפיר דהיה לו לומר לא תימר לי תרימו וכן תרימו דגמרינן מי"ד שנה ומאי קאמר ומאי חזר ואמר:

זה אחד משלש מקריות מחוורין שבתורה. טעם להפקר הוא דפטור מן המעשרות וכיון דהפקר פטור היא פאה היא לקט היא שכחה דכולהו מטעם הפקר כדאמרן לעיל:

לאו כחולין הוא. בתמיה והוא דס"ד דניטלה תרומתו דמתני' בתרומה גדולה קא עסיק להכי בעי וכי לאו כחולין מתוקנין הן וכיון דחולין מתוקנין הן פשיטא דחייבין בחלה ופטורין מן המעשרות:

ומשני דניטלה תרומתו לאו תרומה גדולה אלא שניטלה ממנו תרומת מעשר המחוייב ללוים ומיירי שהקדים להוציא המעשר בעודו בשבלים קודם מירוח ומן הדין היה להקדים למעשר תרומה גדולה ומן הנותר נותן מעשר ראשון ללוי ועכשיו הערים וקדם ללוי כדי שלא יחסרנו אחד מהחמשים והוציא ממנו תרומת מעשר כדינו אבל תרומה גדולה לא הוציא ולמדתנו המשנה דפטור כדר' אבהו דאמר דמעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה:

א"ר יוסי. בא לתת טעם לדר' אבהו:

כתיב. בפרשת קרח בענין מעשר ראשון:

את כל חלבו וכו'. מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו, זהו לשון הכתוב ותרומה קרויה חלב וכיון דאמר חלבו וממנו כלומר חלבו המחוייב מעצמו שהוא תרומת מעשר המחוייבת ללויים:

ולא חלבו וחלב חברו. שהוא החלב המחוייב חברו להוציא והיינו הישראל דמן הדין הישראל נתחייב דקודם מעשר נתחייבה התרומה:

ור' יונה. מפיק ליה הא דר' אבהו מן הפסוק שבמעשר ראשון נמי:

דכתיב והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר. דבאומרו ממנו תרומת כלומר בתרומה המחוייבת ממנו שהיא מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר:

כשמירח ואח"כ הפריש תרומת מעשר. כלומר הא דר' יוסי ור' יונה דאמרי ממנו תרומת מעשר וכו' ולא תרומה גדולה ולא חלבו וחלב חברו היינו כשמירח ואחר המירוח הוציא תרומת מעשר שבו דכי חל עליה חיובא דמעשר דהיינו בתר מירוח רחמנא פטריה מתרומה גדולה ומשום הכא שייך ביה ממנו תרומת מעשר ולא תרומה גדולה:

אבל אם הפריש תרומת מעשר קודם מירוח כי הדר מירחו דחייל עליה חיובא דמעשר כיון דתו לא מפריש ממנו תרומת מעשר דהא מופרשת כבר לא מצינא קרינא ביה ולא תרומת מעשר ותרומה גדולה ולא חלבו וכו' דהא אזלא מיניה תרומת מעשר ומשום הכא חייב בתרומה גדולה וה"נ מיירי כשהפריש התרומת מעשר ממנו עליו:

אבל הפריש עליו ממקום אחר. תו לא קרינן ביה ממנו וחלבו דהיינו מניה וביה וזהו שאמר:

לא בדא. כלומר לא כזאת:

כמ"ד אינו כנכסיו. והוא ר"מ בפרק האיש מקדש דסבר דמ"ש ממון גבוה הוא ודמי להקדש וקרינן ביה דגנך ולא דגן גבוה הילכך מתרומה גדולה פטור מה דהיו ראויים ליתן הבעלים מאותו חלק אילו לא קדמו והפרישו:

ברם כמ"ד כנכסיו. והוא ר' יהודה בפרק הנזכר דס"ל ממון הדיוט הוא חייב בתרומה גדולה דדגנך קרינן ביה:

מעשר עני הואיל וכל עמא מודי שהוא כנכסיו. אם הקדימו בשבלין חייב בתרומה גדולה והאי דלא פטרינן ליה מקרא דמעשר מן המעשר דההוא במעשר ראשון איירי:

הוי פליגא היא מ"ד חייב אפילו תרומה שבו חייבת ומ"ד פטור אפילו חולין שבו פטורין. הוי אומר מופלגין סברותיהם זו מזו דלר' יהודה דחשיב נכסיו אפילו חלק התרומה שבו חייבת בחלה דאף על גב דתרומה דעלמא פטורה מן החלה כדאיתא בספרי הכא חייבת דהא שם מעשר שני עלה:

ולמאן דאמר פטור אפילו חולין שבו. כגון כל השאר חוץ מחלק התרומה קרוי חולין דשרי לזרים בערך התרומה שיש בו פטורים מן החלה דחשיב כמו הקדש:

מאן דאמר חייב. בתרומה גדולה כשהקדימו בשבלים:

עשאו תרומת מעשר על מקום אחר. מהו בלא פדאו וכו' עשאו כיון דטבל חשיב דמיחייב בתרומה גדולה וחזר ועשאו תרומת מעשר על מקום אחר:

מהו. שתחול עליו הך תרומה גדולה שאנו אומרים מהו חיוביה:

כגדיש שנדמע או כעיסה שנדמעה. כדמפרש ואזיל:

גדיש שנדמע. היינו כשהעמרים עשויין כרי קרויין גדיש ונופלין גרגרי חטים מהם כשמתייבשים ונופלים בקרקע ונפל בגדיש חטים של תרומה:

את אמר חייב. דכיון דכשלא נדמע הגדיש אילו קראו תרומה בשבלים אחד ממאה מן הגדיש הויא תרומה מק"ו ומה מעשר אע"ג דהקדים אהני קריאת שם תרומה שאינו מקדים לא כ"ש וא"כ כשנדמע שנפל בו תרומה מצא מין את מינו וניעור ומצטרפין חלק תרומות שבמעשרות ובעינן מאה כנגד כולן:

עיסה שנדמעה. כגון שנתערב בקמח חולין קמח של תרומה לא מיצטרפא שיעור חלה של קמח דחולין עם התרומה משום דבקמח ליכא חלה כדמפרש ואזיל:

עיסה. קמח ראוי לעיסה ועומד לכך שהוא מנופה אפ"ה פטור. עיסה לשון עירוב כמו אלמנת עיסה והכא מיבעיא לן האי מעשר שני שהקדימו בשבלים דאמרינן דלמ"ד נכסיו הוי דמחייב בתרומה גדולה והוא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר והשתא האי חיוב דמחייב בתרומה גדולה היכי מדמי ליה אם כמו הקמח דראוי להתחייב או כמו הגדיש דראוי שנוטלין ממנו תרומה דאין תימר דדמי לגדיש שנדמע אהני קריאת שם וכוליה הוי תרומה ולא פקע לה מעשר שני מיניה דנעור חלק תרומה ותרומת מעשר שבו ומגו דחייל שם במקצתו חייל בכולו אבל אין תימר דמדמינן ליה לקמח שלא נתקן א"כ לא אהני קריאת שם לחול ולא חלה ולא משני לה:

דתנינן תמן. לקמן פ"ב: ודע דכל פי' זה שכתב מראש ועד סוף לקוח מנמוקי מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל כאשר הסכמתי בהקדמתי דכל הלכה שהיא רופפת בידי ומוצא אני בה איזה ביאור לא' מן הגדולים על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי ומפני זה בהלכה זו על הרב הנזכר נסמכתי בפירושו ובנוסחתו ואני אבוא אחריו ומלאתי את דבריו אות באות מלה במלה:

מתני'. דקאמרה דמותר העומר פטור מן המעשרות אתיא:

ולא כר"ע. מפני דר"ע אית ליה בפרק ר' ישמעאל דמנחות (דף סו.) על מה שאמר ת"ק וחייב בחלה ופטור מן המעשרות קאמר ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות, וטעמא מפרש התם דלא נתנו מעות של הקדש בשלשה סאין של עומר אלא למה שהוא צורך בהן אבל למותר שאין צורך בהן לא ונמצא שהמותר מירוח הדיוט מיקרי. והא דתנן התם והשאר נפדה ונאכל לכל אדם וחייב בחלה ופטור מן המעשרות ור"ע מחייב בחלה ובמעשרות דמשמע לפום ריהטא דלא פליג ר"ע אלא אחיוב דמעשרות לבד אבל מודה הוא דהשאר נפדה ואי מירוח הדיוט הוי ואין צורך הקדש להן פדיה אמאי בעיא אפשר דר"ע אכולהו פליג וסבר נמי דלא צריך פדיון מעיקרא א"נ כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון מודה נמי שהשאר נפדה:

נאמר לחם בפסח. לחם עוני:

ונאמר לחם בחלה. מלחם הארץ:

כתרומת גורן כן תרימו. בפרשת חלה כתיב כן:

ולית ליה לר' אליעזר לחם לחם. לשון שאלה היא והכי קא בעי הא דר' אליעזר פוטר תבואה שלא הביאה שליש מחלה הוא דסבר דאע"ג דהיא באה לידי מצה וחימוץ פטור מקרא דכתרומת גורן ולית ליה ג"ש דלחם לחם דמצה וחלה או דילמא אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג את"ק דת"ק סבר דתבואה שלא הביאה שליש בא לידי מצה וחמוץ ור' אליעזר סבר דאינה באה לידי מצה וחמוץ והמחלוקת היא במציאות המצה והחמוץ:

ומשני דאשכח תני בש"ר אליעזר אינה חייבת בחלה. התבואה שלא הביאה שליש:

ואינה מוציאו י"ח בפסח. ומזה נראה דאית ליה ג"ש דלחם לחם אלא דסבר דאין בה מצה וחמוץ לצאת י"ח פסח דכי תימא דלית ליה ג"ש דלחם לחם וסבר דלענין חלה לא מעלה ולא מוריד ענין מצה וחימוץ מה ראה למתנינהו בהדי הדדי חלה ופסח ומאי עבידתיה דהא גבי הא. אלא ודאי דאית ליה ג"ש כדאמרן. ובנימוקי מהרש"ס פי' וז"ל ולית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם דמשמע דמודה ר' אליעזר דיוצא בה ידי חובתו בפסח וכיון דלחם חלה גמר מלחם מצה ללמד הי נינהו מינין חייבין והי נינהו מינין פטורין לימא דהאי מחוייב בחלה דקיי"ל אין ג"ש למחצה. ומשני קסבר ר' אליעזר דאינו יוצא ידי חובתו בפסח ואינו חייב כרת והיינו משום דכתיב כתרומת גורן הילכך אינה חייבת בחלה והדר גמר לחם לחם חמץ ומצה מחלה עכ"ד. וכמדומה מתוך לשונו שהוא מפרש ולית ליה לר"א לחם לחם בדרך קושיא ולא דרך שאלה ואצלי זה אינו מוכרח. ומיהו למה שפירשתי אפילו איכא לדיוקי דכיון שלמסקנא משני דר' אליעזר אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג דתבואה שלא הביאה שליש אין בה מצה וחמוץ א"כ לדידיה למאי איצטריך קרא לפוטרה מן החלה הא מג"ש גמרינן דעיסת חלה בעינן דיהא בה מצה וחמוץ וכיון דליכא כן בתבואה שלא הביאה שליש פטורה ול"ל לתלמודא לחזור אחר טעמא ולהביא פסוק לסייע לר' אליעזר. לכן אני אומר דאפשר דאשכח תני דקאמר לא מפרשינן ליה לשם תירוץ אלא סוף הקושיא ולא איפשיטא. ובזה נבוא להתיר זה. מעיקרא מקשי לשון קושיא וכי לית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם כלומר עד השתא דבמתני' לא אדכר טעמא לר' אליעזר סבור הייתי דר' אליעזר אית ליה ג"ש דלחם לחם אלא בהא פליג דתבואה שלא הביאה שליש ת"ק סבר דמחמיץ ואתי לידי מצה וחמוץ ור' אליעזר סבר דלא אתיא לידי מצה וחמוץ. ומפני זה פליג ארבנן ואמר דפטורה מן החלה כיון דבג"ש בעינן מצה וחמוץ והא ליכא אבל השתא דחזינן לתלמודא למיהדר אטעמא דר' אליעזר ומסיק דמקרא דכתרומת גורן אמר ר' אליעזר הכי א"כ מינה משמע דלית ליה לר' אליעזר ג"ש דלחם לחם דאי אית ליה אמאי איצטריך כדאמרן אלא ודאי דלית ליה קאמר ומשו"ה פריך וכי מדבריך נראה דלית ליה ג"ש ולית ליה בתמיה וכ"ת ה"נ דל"ל הא ליתא דאשכח תני בשם ר' אליעזר דאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח ואינה חייבת בחלה בהדי הדדי ואי ל"ל מאי עבידתיה דזה אצל זה כדאמרן אלא ודאי דמהתם דאשכח תני משמע דאית ליה ואת אמרת לית ליה וזו היא הפירכא דפריך ולא איפשיטא:

מהו שחייבין. שיהיו חייבין:

על לחם שלו. של תבואה שלא הביאה שליש:

משום חדש. דעד העומר יש איסור חדש ואליבא דרבנן מיבעיא דאליבא דר' אליעזר בין נאמר דאית ליה ג"ש דלחם לחם אלא שאינה באה לידי מצה וחמוץ ובין נאמר דלית ליה לכל הפנים הא תבואה שאינה שליש אינה לחם אבל אליבא דרבנן קא בעי מי אמרינן כיון דאית להו ג"ש וקאמרי דתבואה שלא הביאה שליש לחם מיקריא מהו שיהא חייבין על לחם שלה משום חדש מי אמרינן דכיון דכתיב לחם והאי לחם הוא שחייבין או דילמא גבי קלי כתיב ואיתקש ליה ומה קלי אין דרכו אלא אחר שליש אף לחם ה"נ:

ומשני דהכי הויא קושטא דמילתא וטעמא דאית גבייהו נמי כרמל ודרשינן כר מלא כלומר שיהיה הדגן מלא בשבולת ככר וכסת שהוא מלא נוצה כדפי' הערוך ז"ל והיינו שיהיה כבר נצמח ונתגדל וא"כ כיון דאיתקש לכרמל ולקלי וכרמלא הוא לאחר שהביא שליש ואין דרך לעשות הקלי קודם הבאת שליש לחם נמי הכי בעינן ליה:

א"ר זעירא כתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך. הרי הוא כנותן טעם למה תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן המעשרות ובפירקא קמא דמעשרות תנן מאימתי חייבין במעשרות וכו' התבואה משהכניסה שליש ומייתי התם בתלמוד הא דר' זעירא:

פשיטא. דלרבנן דמתני':

בההן פחות משליש. כלומר בתבואה שלא הביאה שליש ודאי דסברי שאם הפריש שני חלקים מתבואה שהביאה שליש ואחד משלא הביאה שליש לענין מעשרות דאינו נגרר אותו החלק לומר דחייב במעשרות אגב אותה שהביאה שליש משום דאמרה תורה את כל חלבו ממנו וגם אין תורמין מן הפטור על החיוב ושאני חלה דכתיב עריסותיכם ובערוס תליא מילתא דהיינו חיבור וכ"ש לר' אליעזר דפטר מחלה נמי. אך מה שנסתפק ר' יוסי בר חייא הוא לר' אליעזר דמתני' דמהו שיהא נגרר לענין חלה כעיסת האורז דתנן לקמן דמצטרף אם יש נותן טעם והכא נמי נתערב קמח דשליש עם פחות משליש ובכולם חמשה רבעים מי אמרינן דמודי דנגרר מיהא כענין אורז והא דקאמר במתני' דפטור מן החלה היינו בדלא נגרר אבל בנגרר אימא דמודה או דילמא אין תורמין מן הפטור על החיוב וחלה תרומה הויא ולא איפשיטא:

איזהו חדש וישן שבחלה. דתנן לקמן בפ"ד קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרים:

אחת הביאה שליש. לפני ר"ה ואחת אחר ר"ה:

לחלה אחת. היא ונוטלין מזו על זו כרבנן:

ולמעשרות. לא דבתר שליש אזלינן:

אחת פחות משליש ואחת עשבים. שתים לחלה דפחות משליש ראוי לחלה כרבנן דמתני' ועשבים אינה ראויה לפיכך אין מצטרפין אבל למעשרות הוו אחת דתרוייהו חדש הוו ותורמין מזו על זו:

בין לחלה בין למעשרות שתים. והוו חדש וישן לחלה ולמעשרות:

בנתים מהו. כדמפ' ואזיל העושה עיסה מן הטבל כלומר מתני' לא קתני אלא חייבין בחלה ופטורין מן המעשרות חייבין במעשרות ופטורין מן החלה ולא קתני כי חייבין בזה ובזה וכגון שהקמח עצמו יהא טבל בענין שהחלה יש בה חלק תרומה והתרומה יש בה חלק חלה והיינו בנתים כבראשונה בבבא קמייתא דחייבין בחלה ובמעשרות אי נמי תרוייהו איתנהו בה כבראשונה בנתים כבאחרונה ואית לה דין מדומע דמתני' דדרשינן תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה:

מנין שחלה חייבת בתרומה ותרומה חייבת בחלה. לר' יונה קאמר:

מחלה תרימו תרומה. דהו"ל למיכתב חלה תרימו:

מן קושוי פתרין הדין קרא. שם כפר קורין לו קושוי וחכמי אותו מקום היו פותרין הענין הזה מן המקרא דמראשית עריסותיכם דהיינו תרומה דקרויה ראשית תרימו חלה ואע"ג דמדומע פטור מן החלה שאני התם דהתרומה היה לה שעת הכושר דחזיא לכהנים אבל הכא לא הויא לה שעת הכושר דהא עודה בטבלה עשאה עיסה הילכך חייבת בחלה ונראה דקיי"ל כר' יונה דסתמא דתלמודא מפרש מילתיה וכן דעת הרמב"ם ז"ל:

כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה. בין הדביק ולבסוף הרתיח בין הרתיח ולבסוף הדביק כדאיתא בפרק כל שעה (פסחים לז.) והני תלתא אזלי בחדא שיטה דכתיב בהו לחם. ונראה לי דלגבי המוציא פליגי היינו דלא קבע סעודתיה עילויה דאילו קבע כולי עלמא לא פליגי דמברך המוציא ושלש ברכות והכי איתא בפרק כיצד מברכין:

אינו חייב בחלה. ומוקים למתני' דבמעשה אילפס הוא דפטר דאין לחם אלא האפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחד:

ובלבד על ידי משקה. דכי איתא משקה בטגונו היינו חלת המסורת:

שהיה האור מהלך מן הצד. היינו הדביק מבפנים ואבוקה כנגדו דפרק כל שעה (דף לז:) ופירש ר"ח שהדביק בתנור ולא הסיקו אלא מתבשל מהיסק שכנגדו ובההיא יוצאין בפסח דהא דרך בני אדם לאפות בתנור כה"ג:

מיליהון דרבנן פליגא. דסברי דהא גריעא טפי מכשהאור מהלך תחתיו ונחלקו המפרשים במאי פליגי ר' יוחנן ור"ל אי בבלילתן רכה או עבה עיין בהלכות הרמב"ם ז"ל ובהל' פסחים לרי"ף ז"ל:

שרובה תרומה. והחולין בטלין אגבה הילכך פטור מן החלה כאילו רוב חולין תרומה בטלה ברוב מן התורה וחייב בחלה והכא סבר דחלה בזמן הזה דאורייתא:

סאה דתרומה שנפלה על צ"ט חולין. דאכתי מדומע הוי וקסבר חלה דרבנן וקל הוא דאתי דמוע דרבנן ומפקע דרבנן ובשלהי יוצא דופן (נדה דף מז.) מפרש נמי דקסבר האי תנא דחלה בזמן הזה דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן דתרומה מדאורייתא בטלה ברוב והא דדרשי מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו מקדשו אסמכתא בעלמא היא דמדרבנן הוא דבעינן מאה דאי חלה בזמן הזה דאורייתא לא אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא והיינו אוקימתא דהכא:

הסאה פוטרת הכל. מחלה בשלמא לדידי מיירי כשרובו תרומה כשמואל:

עיגול בעיגולין דבר בריא שהתרומה עולה בידו. דס"ל לר"ל פרק הערל (דף פא:) דכל שדרכו למנות שנינו ותנן בפרק המפריש דעיגולין עולין וכשיפרישו אחד מפני גזל השבט מותרים ואמאי עולים כשמפרישים האחד שנפל לתוך מאה וכי דבר ברור הוא לו שהתרומה עלתה בידו:

ואת אמרת קל הוא. דתרומה בזמן הזה דרבנן והכי איתא התם:

אוף הכא קל הוא. דחלה בזה"ז דרבנן ואתי דמוע דרבנן ומפקע לה ושתק ריש לקיש וקבל תשובה זו:

ופריך תלמודא ויתביניה וכו'. היה לו לר"ל להשיבו:

שניא הוא עיגול בעיגולין שכבר בטלו. דהא אית מאה דצריכין לתרומה כנגדו ולקושיא דחשיבות דהא עיגול דרכו למנות מהני טעמא דרבנן היא משא"כ במשנתנו דליכא שיעורא:

אפילו חטים בחטים טוחן ומתיר. אפילו נדמע חטי תרומה בחטי חולין וידוע דכשטוחנין אותן מותירות והיה יודע דחטין דחולין יפות לא תימא לא יטחון בתחלה דקיי"ל אין מבטלין איסור לכתחילה קמ"ל דשרי מטעמא דתרומה בזמן הזה דרבנן ואפילו במקום דליכא כהנים נמי טוחן ומתיר כדמפ' התם וטעמא כדאמר בסוף פרק סאה תרומה דטוחן לכתחילה ומתיר כלומר והכא נמי איפשר דכי נדמע לא היה בו שיעור ואחר שטחן הוה ליה שיעורא ושרי:

בשהיו פחות מחמשת רבעים. וצריך להשלים השיעור בתרומה משו"ה פטור אבל אי איכא שיעור בלא תרומה ולא צריכא תרומה לאשלומי דבחולין לחודייהו איכא שיעורא חייב לאפרושי ואפילו אינו נאכל אלא לכהן:

ספק מדומע ונאכל משום דימוע. בפרק האוכל מזיד איתא ופירשנו שם דהיינו ההיא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה טמאה ואחת של חולין טהורים ונפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאיזה מהם נפלה אני אומר לתוך של תרומה נפלה והחולין יאכלו ניקודים ע"כ והני חולין ספק דמוע הן ואף על גב דנאכלין לזרים ואפילו הכא אין נאכלין אלא ניקודין משום דמע ואף על גב דלא חשיבי דמע אלא ספק דמע וקאמר ר' יוחנן אע"ג דנאכלין כן כדין דמע לא תימר דפטורין מן החלה כדין מדומע דאפ"ה חייבין בחלה ועלה קאמר ר' אבינא דוקא כשהיו יותר מחמשת רבעים שכתסלק חלק התרומה נשארו ה' רבעים חולין בענין דמחייבי בחלה אבל אם לא לש אלא ה' רבעים מצומצמין אף על גב דהוי מדומע הנאכל ניקודים פטור דהא כי שקלינן חלק התרומה בצר ליה שיעורא ורבינו שמשון ז"ל כ' מימרא דר' יוסי בר בון ולא ידעתי למה הרמב"ם ז"ל לא כתבו לא במדומע שאינו נאכל ולא במדומע הנאכל והטעם גבי מדומע שאינו נאכל דהרב ז"ל סובר דסוגיית יוצא דופן (נדה דף מז.) שכתב למעלה דחלה דרבנן ודימוע דרבנן ומפקע דרבנן ואפילו יש בו שיעור קאמר:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה