פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי חלה· רבי שלמה סירליאו
פרק א
הלכה א
חמשה דברים. בספר הפרפראות בפר' שלח לך תלה תגין על ה' לומר חמשה דברים חייבין בחלה ע"כ, ובירושלמי מפ' אמאי לא תנא חמשת המינין כי אורחיה דכוליה תלמודא דחמשה דברים הן ולא חמשה מינין דהא שעורים ושבולת שועל מין אחד וכוסמין ושפון מין אחד כדתנן בריש פ"ק דכלאים, והקשה החכם הר' משה פיזנטי ז"ל דהא תנינן לה חדא זימנא במנחות החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל ושפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה וכו' ואם כן למה תנינן לה תרי זימני ותו איכא למידק דהכא תנא מנינא והתם לא תנא, ותו אפילו הכא למאי איצטריך למתני מניינא, ואיכא למימר דהתם אגב גררא נקטיה משום עומר וחדש דמישתעי ביה ומשו"ה תני הכא מניינא והתם לא תני מניינא, א"נ נקט מניינא לאשמעינן דאלו החמשה מצטרפין אידך לא כדמפ' ואזיל ומצטרפין וכו' ע"כ:
ומצטרפין זה עם זה. בירושלמי מפ' בבלול דאם ערב קמח חטים וקמח שעורים וקמח כוסמין וכו' ועשה מהן עיסה אחת שיש בה שיעור דחמשת רבעים חייבת בחלה, ודוקא חמשת מינין אלו חייבין בחלה משום דבאין לידי חמוץ אבל שאר כל המינין אינם באים לידי חמוץ אלא לידי סרחון, פי' הרגמ"ה ז"ל שם במנחות פ' ר' ישמעאל סרחון פי' שמתגדלין אבל אין מחמיצין ע"כ: בפי' ר"ע ומצטרפין זה עם זה להשלים שיעור העיסה החייבת בחלה וכו', כתב עליו הר' יהוסף ז"ל פי' זה נ"ל טעות גמור כי במשנה תנן שה' דברים אלו חייבין בחלה ומצטרפין כולם יחד ואם תקשה למה הוא צריך לומר במתני' שמצטרפין כיון שאפילו עיסת חטים ועיסת אורז שנתערבו חייבין בחלה כנז' לקמן בפ"ג העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כ"ש שני מיני דגן גם מ"ש שמין בשאינו מינו אין מצטרפין אינו אמת, לכן נ"ל לפרש ששני מיני צרוף יש חד מצטרפין זה עם זה אפילו כשלא נילושו יחד אלא שנשכו זה בזה כדתנן לקמן החטים אינן מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין ובכאן שאמר כולם מצטרפים יחד ר"ל משנבללו הקמחים ולא יש בזה כשיעור ולא בזה ובין שניהם יש אז מצטרפין וחייבין בחלה אבל מין אחר אינו מצטרף ופטורין מן החלה והא דתנן העושה עיסה מן החטים ומן האורז וכו' ר"ל דוקא כשיש בעיסת החטים לבד בלא האורז כשיעור חלה ועל כן גם האורז מצטרף עכ"ל ז"ל:
ואסורים בחדש מלפני העומר ומלקצור לפני הפסח. לפני הפסח דקתני מתני' היינו לפני קצירת העומר אבל כיון דפסח יום טוב הוא ולא קצרי משו"ה אמר לפני הפסח הרגמ"ה ז"ל שם במנחות (דף ע:) וכן נראה דגריס ג"כ הר' שמשון ז"ל ואסורין בחדש מלפני העומר ומלקצור מלפני הפסח, אבל הרמב"ם ז"ל נראה דגריס ואסורין בחדש מלפני הפסח ומלקצור מלפני העומר וע"ש בגמ' מנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות ע:) בתלמוד המוגה דגרסינן התם מאי קודם לעומר ר' יונה אמר קודם קצירת העומר ר' יוסי בר זבדא אמר קודם הבאת העומר ופרכינן עליה דר' יונה הכי לפי גירסת רש"י ז"ל תנן אסורין בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח בשלמא למאן דאמר קודם הבאת העומר דעד הבאת העומר אכילה אסורה היינו דלא עריב תנא אכילה וקצירה כי הדדי משום דקצירה שריא ממוצאי יו"ט ואכילה לא שריא עד הקרבת העומר אלא לר' יונה דאמר אין אכילת חדש אסורה אלא עד קצה"ע ליערבינהו וליתנינהו אסורין בחדש ולקצור לפני העומר הואיל ותרווייהו אקודם קצירה קיימי א"א איתמר דלא תיקשי לחד מינייהו אסיפא איתמר אם השרישו קודם לעומר העומר מתירן מאי קודם לעומר ר' יוסי בר זבידא אומר קודם הבאת העומר ר' יונה אומר קודם קצירת העומר, אח"כ נזדמן לידי פי' הר"ש סיריליו ז"ל וז"ל ואסורין בחדש מלפני הפסח הא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד ששה עשר בניסן אסור לאכול ממנו למר עד שיאור היום ולמר עד הקרבת העומר ואשמעינן דלחם האמור היינו לחם דחמשת המינים דגמרינן לחם לחם ממצה ובירושלמי מפ' אמאי לא תני מלפני העומר כמו גבי קצירה, ור' יוחנן ס"ל דה"ק ואסורין בחדש מלפני הפסח פי' מלפני ביעור ושריפת הנותר מן הפסח דהיינו ביום ששה עשר דאפי' בליל ששה עשר קיי"ל דאין שורפין אותו דאין שורפין נותר אלא ביום כדאיתא בפ"ק דפסחים (דף ג.) ופסק כן הרמב"ם ז"ל פי"ט מהל' פסוה"מ, ואיכא התם מאן דתנא ואסורין בחדש מלפני העומר מלפני הקרבת העומר דאפילו ביום ששה עשר צריך להמתין עד שיקרב העומר אבל אה"נ דבזמן הזה משהאיר היום של ששה עשר הותר החדש מיד, ומלקצור מלפני העומר הכא כולהו מודו דפירושו מלפני קצירת העומר דהיינו עד אחר שעה אחת שעברה מליל ששה עשר ע"כ:
ואם השרישו קודם לעומר. בירושלמי וגם בבלי פ' ר' ישמעאל דמנחות (דף ע:) פליגי אמוראי אי קודם הבאת העומר קאמר דהיינו האיר יום ששה עשר אי קודם לקצירת העומר והיינו ליל ט"ז ויליף לה בפ' ר' ישמעאל (דף עא.) מדכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה משמע משעה שקרוי נזרע בשדה ונשרש יש היתר למעשיך דהיינו קצירה ומפ' התם מתי זמן השרשה ע"כ:
כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכו' יכול כל הדברים חייבין בחלה. כ' מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל וז"ל יכול כל הדברים חייבין בחלה. דהא באכילה תליא רחמנא וכל הראוי לאכילה במשמע ע"כ, משמע מדבריו דקס"ד דיכול הוא ממלת אכלכם שהיה במשמע שכל דבר הנאכל חייב בחלה ואתיא לחם דלאו כולהו אלא לחם דוקא, וצריך עיון דא"כ אמאי קאמר ת"ל מלחם ולא כל לחם לימא יכול כל הדברים הנאכלין חייבין בחלה ת"ל לחם ומה איכפת ליה מולא כל לחם, ונראה דה"ק יכול כל הדברים חייבין בחלה לאו אכל מידי דאכילה קאמר אלא מדחזינן דכתיב לחם וכתיב ראשית עריסותיכם שהוא כל דבר הנערס יכול כל הדברים הנערסין ונעשים לחם ת"ל מלחם במ"ם מקצתית לומר ולא כל לחם ומהו מלחם מחמשת המינין בלבד כדמפ' לקמן, ומקשה ליה כיון דדרשת למ"ם תפסת מועט תפסת וא"ל אלא חטים ושעורים דדרך העולם לעשות מהם לחם ועוד דהני תרי אשכחן דמצתן וחמצן הוי למזבח:
ומשני דראשית עריסותיכם חד ומלחם הוה דרשינן מלחם הנערס ולא כל לחם ולא הייתי תופס אלא הני תרי דאיקרו לחם לכו"ע אבל כתיב ראשית עריסותיכם אחר דתרי ראשית עריסותיכם כתיבי בפ' חלה בסדר שלח לך וא"כ אתי לרבות חמשת המינין:
ומקשה וריבה הכל. אימא דעריסותיכם תניינא לרבות כל דבר הנערס ואפי' אורז ודוחן:
ומשני דר' יוסי בשם ר"ל אמר דתני ר' ישמעאל כן. דלא מרבינן מראשית עריסותיכם אלא חמשת המינין בלבד ולקושית דריבה הכל לא חש לה דהוה משני אחר שריבה ומיעט מרבה אני את חמשת המינין שהוא מינו ומוציא אני את אלו שאינו מינו כדרך התלמוד:
ור' יונה ור' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל עוקרין הדרשה מעיקרא מכח קושית וריבה הכל ואומרים דר' ישמעאל לא היה דריש מיעוט מלחם וריבוי מעריסותיכם אלא מתחלה מג"ש דלחם לחם קא מפיק לה:
דנאמר לחם בפסח. לחם עוני:
ונאמר בחלה. לחם הארץ גמרינן:
מה לחם דבר שבא לידי מצה וחמוץ. דכתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות ומהנהו הוא דיוצא אדם חובתו בפסח:
אף לחם דחלה. כן ושאר כל הדברים בדקו ואינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סרחון זהו פירוש הסוגיא בכללות. והר"ש ז"ל בפי' המשנה וז"ל אומרים בירושלמי אי כתיב באכלכם את לחם הארץ הייתי אומר כל הדברים חייבין בחלה ת"ל מלחם ולא כל לחם אי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ע"כ. הנה מתבאר מדבריו דס"ד דיכול יהו כל הדברים חייבין בחלה אינו ממשמעות באכלכם אלא ממלת לחם אי הוה כתיב בלא מ"ם כמו שכתבנו, אמנם ממרוצת לשונו שכתב ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה הכל ע"כ ותו לא משמע שהוא מפ' וריבה הכל דהכא למסקנא ובניחותא בלי קושיא וצריך לדעת איך יפרש כן שאם ריבה הכל א"כ אפילו אורז ודוחן ומנא לן דחמשת המינין דוקא, ואפשר לומר דריבה הכל דקאמר אי מפרש ליה בניחותא ולמסקנא הכי קאמר ריבה הכל מה שהוא מחמשת המינין והיינו טעמא מן הסברא שכתבנו דכל שהוא מרבה וממעט מרבה אני את מינו וכו' ולכן מסיק וריבה הכל כלומר כל שהוא מינו, ולפי פירוש זה אתי שפיר הנמשך ממנו דר' יוסי בשם ריש לקיש אמר דהכי תני לה ר' ישמעאל כלומר דלא ריבה אלא חמשת המינין כדאמרן, ור' יונה אמר בשם ר' ישמעאל דלא תני לה הכי אלא מפיק לה מג"ש דלחם לחם וכו'. וא"ת למאן דמפיק לי' מג"ש דלחם לחם א"כ לישתוק קרא ממ"ם דלחם ולימא לחם בלבד ומג"ש גמרינן דלא כל לחם אלא הבא לידי מצה וחמוץ כלחם דפסח, וי"ל דאין ה"נ אי לא הוה כתיב ראשית עריסותיכם וריבה אבל אחר דכתיב רבויי דראשית עריסותיכם הוה אמינא דהך ג"ש לאו להכי אתיא דהא איכא תרי רבויי להכי כ' מלחם והשתא גמרינן ג"ש מפסח, ובספרי הירושלמי דחסר מלת דלחם לחם בר' יונה ור' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל ט"ס הוא:
א"ר מנא אזלית לקסרין וכו'. כ' מהר"ש סיריליו ז"ל וז"ל ר' מנא פליג על בני דורו שאמרו דר' יונה היה אומר דר' זעירא אמר ליה בשם ריש לקיש ואינו כן דר' מנא הלך לקסרין ושמע לר' אחוה בר זעירא דהוה אמר דאביו דהיינו ר' זעירא היה אומר משום ר' ישמעאל עכ"ל. כלומר ולא משם ריש לקיש והיינו משום שהוא הולך לשיטתו דכמה שאומר כאן ר' יונה ר' זעירא ריש לקיש בשם ר' ישמעאל פי' הוא ז"ל דר' יונה הוה אמר לה בשם ריש לקיש ר' זעירא וריש לקיש בשם ר' ישמעאל ומשו"ה קאמר דהא דר' מנא בא לחלוק עליו שמעולם לא אמר הכי ר' זעירא בשם ריש לקיש אלא בשם ר' ישמעאל, ואינו מן המחוייב זה דכשאומר ר' יונה ר' זעירא ריש לקיש בשם ר' ישמעאל אינו מוכרח שזה בשם זה אמרו כן וכל הנפרטים פה הוא כל אחד בשם חבירו, אלא ה"פ דר' יונה ור' זעירא ור"ל כולם אמרו הלכה זו בשם ר' ישמעאל ויתכן שכל אחד אמר כן במקומו והצד השוה שבהן שכולם בשם ר' ישמעאל אמרו. ואחר שהדבר כן מה פליג ר' מנא שאמר דר' זעירא היה אומרו בשם ר' ישמעאל הלא הוא אמר כן נמי ומאי פליג, אלא נ"ל דר' מנא סייעתא הוא דקאמר כמה דאמרינן לעיל דא' מן הנפרטין היה ר' זעירא שהיה אומרו בשם ר' ישמעאל כן אמר ר' מנא שגם הוא אזל ושמע לר' אחוה בר' זעירא שהיה אומר כן נמי בשם ר' ישמעאל אלא לסיועי קא אתיא:
קרמית. בפ' כל שעה דבבלי (פסחים לה.) אימא מאי קרמית אמר אביי שיצינתא מאי שיצינתא אמר ר' פפא שיצינתא דמשכחתא ביני כלניתא. ופי' רש"י שיצינתא קצח שקורין כיילה בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור, ל"א שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשפון ע"כ. ובערוך כ' קרמית עכב כדאמרינן קרמי באגמא ע"כ. שוב ראיתי כתוב קרמית מין של הגרגרים הנמצאים בין החטין המלאים קוצים:
חייבת בחלה. שגם הוא בא לידי מצה וחמוץ ואתיא לחם לחם כדמפ' לקמן, ודע שהלשון הכתוב בספרי קרמית חייבת בחלה ותו לא וכן היא שנוי' ג"כ בפ' כל שעה (פסחים דף לה.) אבל בנוסחת מהר"ש סיריליאו כ' אורז וקרמית חייבין בחלה. ושמא מצא כן בתוספתא ויש מקום לגירסתו בלאו הכי מדתניא בפ' כל שעה בבלי (פסחים לה.) א"ר יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חמוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח וכן היה ר' יוחנן בן נורי אומר קרמית חייבת בחלה ע"כ. הרי שלר' יוחנן בן נורי החידוש הוא בקרמית וכ"ש באורז דגם הוא חייב בחלה:
ר' יוחנן בן נורי אומר בא לידי מצה וחמוץ ורבנין אמרין אינו בא לידי מצה וחמוץ. כך הוא הלשון הכתוב בספרים כאן ובפ' כל שעה דהכא, ויש מקום לפרשו כך דאתי למיהב טעמא לר' יוחנן בן נורי שאמר שחייבת בחלה לרבנן דמתני' דהכא שאמרו ה' דברים חייבין בחלה ותו לא יצאו קרמית וכולהו דאינן חייבין:
ואמר דר' יוחנן בן נורי דאמר דחייבת בחלה הוא דסבר דבאה לידי מצה וחמוץ ואתיא לחם לחם, ורבנן דהך מתני' דידן דאמרו ה' דברים לבד ולא קרמית היינו דסברי דאינה באה לידי מצה וחמוץ:
ומקשי ויבדקוה. ויראו אם באה לידי מצה וחמוץ אם לאו ומשני דבהא הוא המחלוקת:
ועל עיקר בדיקתה הם חולקין. דמר אמר בדקוה ומצאוה באה לידי מצה וחמוץ ומר סבר בדקוה ומצאוה שאינה באה לידי מצה וחמוץ, או ה"ק לרבנן בדקוה ולא מצאו אותה באה לידי חמוץ ומצה כלומר לא מצאו ברור כן אלא ספק הוא להם, וזה נכון דמייתי לה גבי הא מתני' דתפוח שריסקו ומדמי לה דכמו דהתם אין תבשילו ברור כך הכא אין חמוצו ברור, וזה הוא הפי' המתייחס לפי הנוסחא הכתובה בספרים, ובנוסחת מהרש"ס הנז' כתוב וז"ל תניא א"ר יוחנן בן נורי אורז וקרמית חייבת בחלה וחכמים פוטרים במאי פליגי ר' יוחנן בן נורי אמר באין הן לידי מצה וחמוץ ורבנין אמרין אינן באין לידי מצה וחמוץ, ועם שהפי' אחד הוא מ"מ מנוסחא זו למדנו דאיכא חכמים דפליגי אר' יוחנן בן נורי בברייתא עצמה ופטרי לקרמית מחלה, ועל זה אתי שפיר יותר כל הסוגיא וביאורה:
תמן תנינן. בפ' עשירי דמסכת תרומות:
תפוח של תרומה:
שריסקו. שכתשו מקצת כתישה:
ונתנו לתוך עיסה. של חולין:
אסורה. העיסה כולה שכבר הוא העיקר אצלנו דכל שהחמיצה התרומה לחולין שאותן חולין תרומה וטעמיה הוא דהרי הוא כנותן טעם ולא בטיל:
ותני ר' יוסי אומר מותר. עלה דהא מתני' תני בתוספתא דר' יוסי מתיר:
(מה פליגין גי' הרש"ס ז"ל) מפליגין. חסר ה"א ופתרונו מה פליגין כלומר במאי הא מפלגי ותלוי מחלקותם:
ואמר דבמחמץ במימיו פליגי. כלומר הא דפליגי ת"ק ור' יוסי שזה אוסר וזה מתיר הוא משום דמסכימים תרווייהו דהא דקאמרה מתני' החמיצה כלומר שנמעך התפוח ויצאו מימיו ובאותם המים נשארה העיסה חמוצה, ות"ק סבר חימוצה ברור והוי נותן טעם ולא בטיל ור' יוסי סבר אין חימוצה ברור ומתיר:
אבל. בדברירא לן שאינו מחמץ במימיו אלא בגופו:
דברי הכל מותר. דמסריח וחמץ נוקשה הוא:
ר' יוסי כדעתיה כמה דו אמר תמן. בפ' כירה (שבת לח:) על מתני' דאין נותנין ביצה בצד המחם בשבת בשביל שתתגלגל ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר משום דאין תבשילו ברור:
כן אמר הכא. בתפוח שריסקו שאע"ג דהוא מחמץ:
אין החימוץ ברור. ולהכי מייתי לה הכא לומר דמאן דפליג אר' יוחנן בן נורי בקרמית ואמר שאינה חייבת הוא משום דאין חימוצה ברור, ובתרומות פ' בצל ובשבת פ' כירה ובכל שעה דפסחים דהכא מייתי להך סוגיא:
כמה דאת אמר אין לך בא לידי מצה וחימוץ. מילתא בא"נ היא דאשמעינן תלמודא ולא ממימרא דר' אחא וכן בפ' כירה ובפ' בצל ובפ' כל שעה דמייתי להא דר' אחא לא תני להא גבה:
אין לך נגרר עם כולן אלא חטים ושעורין. בא לומר דלא תסברא דהא דפליגי רבנן עליה דר' יוחנן בן נורי ואומרים דקרמית אינה חייבת בחלה היינו בההיא לחודה אבל אם נערסה בחמשת המינים מצטרף וחייבת ונגרר הוא עם כולן הא ליתא אלא כמו שהכלל הוא דאין לך בא לידי מצה וחמוץ אלא חמשת המינים בלבד ה"נ כלל זה יהיה בידך דאין לך נגרר עם כולן אלא עם אלו והם החטים והשעורים:
ר' הילא בשם רשב"ל. פליג עליה בתרתי חדא דאין שום נגרר אלא אורז דמודו רבנן לר' יוחנן בן נורי בהא דעם חטים נגרר חמוצו ומחמיץ אבל קרמית לא ושנית פליג עליה דאפילו אורז לא אמרן אלא עם החטים אבל עם השעורים וכ"ש עם מין אחר [לא], וגירסת מהר"ש סיריליאו ז"ל דגריס בברייתא אורז וקרמית כדאמרינן לעיל א"ש כהא דהכא, ואם שהגירסא האחרת דקרמית לבד יכולה נמי להתפרש כפי' זה הא מרווחא טפי:
על קלי. של אורז:
משום חדש. דנאסר עד העומר למר עד הקרבתו ולמר עד הבאתו דבשלמא דלחם ילפינן ממצה לחם לחם אבל גבי קלי כל קלי במשמע:
ומשני דאיתקש ללחם ומאי דאסור בלחם אסור בקלי: ערס ד' רובעין בפני עצמן וחמצן ד' רובעין בפ"ע וערבן. ה"ג ונוסחת הספרים משובשת, וזהו פירושה ערס ד' רובעין בפ"ע וחמצן ולא היה בהם שיעור לטבול לחלה דה' רובעין בעינן לחיוב החלה כדתנן ה' רובעין חייבין בחלה, וד' בפ"ע ולא חמצן אלא היו מצה וערבן והשיכן בענין שנטבלו לחלה ונשבע לאכול כזית מאותם ארבעה שהיו מצה או שצריך שיאכל מצד הד' שהיו חמץ כגון שנשבע לאכול אותן חמץ, ומבעיא לן מי אמרינן כיון דלא בעי דמחברי דהאי חמץ והאי מצה ה"נ לאו ערוס הוא ולא מצטרפי:
והשיב לו ר' זעירא הרי בשעת חיובן. בשעת נשיכתן:
ראויין לבא לידי חמץ ומצה. וכיון דכל חד מהני ד' רובעין הוי בר מצה וחמוץ מצטרפין דהא חלה ממצה וחמץ גמרי ואע"ג דלאו לחם אחד הוי מינו ראוי להיות לחם אחד:
אתיא דר' יוסי כר' ירמיה. ר' יוסי דדריש לעיל דטעמא דמתני' משום דיליף ממיעוט דלחם ורבויי דעריסותיכם דבתר הנערס ומתחבר הוא דאזלינן א"כ כעין פרטא בעינן ולחם אחד קאמר כולו קשור. אתיא כר' ירמיה. דמספקא ליה הך בעיא דקסבר דכיון דהאי חמץ והאי מצה ואי אתה יכול לומר דחמץ הוי מצה ומצה הוי חמץ א"כ אינן מצטרפין נמי לטבול לחלה דעד שיהא קרוי לחם אחד בעינן וליכא:
ודר' יונה כר' זעירא. דר' יונה דדריש לעיל מינו קרוי לחם דקאמר דבתר דאתי לידי מצה וחמוץ אזלינן דלאו משום חבור וערוס ילפינן אלא מטעם חמץ ומצה הוא דילפינן אתיא כר' זעירא דהכא שהשיב לר' ירמיה הרי בשעת חיובן ראוי לבא לידי מצה וחמוץ:
אתיא דר' יוסי. דאמר לעיל ודריש מעריסותיכם דבר הנערס וכו':
כר' הילא. דסבר לעיל דאורז נגרר ונערס ומתחבר עם החטים דהא אורז אין בו חימוץ אלא מטעם עריסותיכם הוא:
אע"ג דאיהו פליג עליה. דר' יוסי דהא ר' הילא (אמר) לקמן בפ' אוכלין עראי דלא מיחייבי לא לרבנן דתמן ולא לרבנן דהכא אלא כשיהא בה דגן כשיעור ורובה דגן וטעמא דגן ולר' יוסי כיון דנערס ונתחבר סגי אע"ג דלא רובה דגן דלשון עריסותיכם קמדא בלע"ז מלשון ערשנו רעננה ערשו ערש ברזל, כך מצאתי פירוש סוגיא זו בנמוקי מהר"ש סיריליו הנז' והעתקתיהו כאן עיין עליו:
שמע כולהון מן אהן קרא. אמתני' דתני דחמשת המינין חייבין בחלה ומביא האי קרא לאסמכתא אשר הם השנויים במשנה, עשויה כשורה. כלומר ארוכה כדרך השורה שיש בה אורך. וכן שבולת עשוי כזנב השועל:
גבולו של לחם. דגבי לחם כתיב האי קרא וכתיב קמיה לחם יודק:
ולמדין מן הקבלה. בתמיה דהא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן והאי קרא בקבלה כתיב:
ומשני דכיון דכתיב שם גבי האי קרא אלהיו יורנו משמע שהיא הוראת ה' והיינו דבר תורה:
מתני' דר' ישמעאל היא. צריך לדעת דלכו"ע שבולת שועל מין של שעורים הם כדתנן במס' כלאים (פ"א מ"א) השעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה והטעם שגם הם שעורים מדבריים, ובזה נבא לפי' ההלכה אמר דמתני' דתני סדר זה החטים והשעורים והכוסמין ושבולת שועל והשיפון שחיבר הכוסמין לשעורים ונתן באמצע השבולת שועל בין כוסמין ושיפון ולא חברם כמו שחברם בכלאים ואמר הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה הוא דר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה שגם הוא סידר סדר זה ואמר כוסמין ושבולת שועל והשיפון וכמו שיתבאר לקמן:
יכול יביא מן הכוסמין וכו'. למנחת העומר:
ודין הוא. אין זה ודין הוא סייעתא למה שאמר לעיל כמו שהוא ברוב הברייתות אלא בא לסתור היכול יביא מן הכוסמין:
שכשרו לשאר כל המנחות. שבכולהו כתיב סלת ובפ' תצוה כתיב סולת חטים ואמרו שהוא בנין אב לכל סולת האמור בכל המנחות שהם חטים:
לא כשרו למנחת העומר. דמנחה זו מן השעורים היא באה ולא מדבר אחר וזו היא הלכה למשה מסיני כדאיתא פ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח:) ובתורת כהנים יליף לה מגז"ש דאביב אביב נאמר כאן השעורה אביב ונאמר במנחת העומר אביב קלי באש מה התם שעורים אף כאן שעורים:
לא כשרו לשאר מנחות. דס"ל דכל הני מין שעורים הוו ואנן חטים בעינן:
שאין מנחת סוטה באה מהן. דכתיב כי מנחת קנאות הוא מיעט אפילו את אלו שהן שעורים דהוא כתיב:
יצאו חטים מן הכתוב. כדאמרן לעיל דלא כשרו למנחת העומר מדכתיב אביב:
וכוסמין ושבולת שועל מק"ו. דלא כשרו לשאר מנחות. וליכא למימר השתא שעורים יוכיחו שהרי הן לא כשרו למנחת סוטה כאמור, א"כ נקטינן השתא דאי לאו ק"ו הוה אמינא דכשרים מטעם דהא גם הם מיני שעורים הם, א"כ מתני' נמי דסידרה שבולת שועל בין כוסמין לשיפון ולא חיבר כוסמין לשיפון וכבר ידוע לנו דשבולת שועל הוא מין שעורים וחיבר ג"כ הכוסמין לשעורין היינו לומר דשלשתן מיני שעורים ופזרן בין שני מיני השעורים וא"כ אתיא כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה:
מי סבור ר' יהודה בן פזי וכו'. ר' יוסי בא לבאר זה בריוח ואמר דהרואה שיראה שאמר ר' יהודה בן פזי דמתני' אתיא כר' ישמעאל דאמר יכול יביא וכו' ופסל כל הני למנחת העומר יבין מזה דמכלל דאיכא מאן דפליג ומכשיר כל הני למנחת העומר, לזה אמר מי סבור וכו' וכי תעלה על דעתך דר"י בן פזי סבור שמנחת העומר באה מן הכוסמין וכו' ותבין זה מדקאמר אתיא וכו' לא תסברא האי סברא אלא מה שאמר ר"י בן פזי אתיא וכו' כלומר לענין דהוו מיני שעורים אבל לא שמכלל דאיכא מאן דמכשיר למנחת העומר וקא מפרש טעמי':
[אילו מאן דאמר תאנים שחורות עלי וכו'], דאטו מי שאומר תאנים שחורות עלי בקונם:
שמא אינו מותר בלבנות. ודאי מותר:
דאלא שחורות אמר לבנות לא אמר. הכא נמי שעורה אביב אמר רחמנא ולא שבולת שועל אע"ג דהוו מין שעורים וזו הדרשה מוסכמת מכו"ע ומודים לר' ישמעאל:
[ברם כרבנין לא אתיא]. ומה שאמר ר"י בן פזי אתיא כר' ישמעאל מכלל דלא אתיא כשנגדו לא לענין דין ההכשר קאמר אלא לומר דברם כרבנין דמס' כלאים לא אתיא שהם אמרו שם דשלשה אבות הם חטים ושעורים וכוסמין ושיפון מין כוסמין ושבולת שועל מין שעורים, ותנא דמתני' סובר דשיפון וכוסמין מין שעורים, א"כ לדבר הזה הוא דאמר ר"י בן פזי דאתיא כר' ישמעאל דס"ל נמי דשלשתן מין שעורים ולאו למימרא דאיכא מאן דאמר דכשרין לעומר:
רבנן דקיסרין בעיין. שואלים לענינו לומר דרבנן דקסרין סוברין דלא כר' יהודה בן פזי דאמר דמתני' לא אתיא כרבנין דכלאים והם סוברין דאתיא, ותדע זה שהם דייקו דיוק אחר במשנה דאמאי לא תני חמשה המינין כמו שהורגל בתלמוד כל שיש לו מחמשת המינין מברך וכו' וכן רבים וזה שיעורו:
מה תנינן חמשה מינין. כלומר וכי שנינן במשנה חמשת מינין:
לא. שנינו:
אלא חמשה דברים. ולמאי הלכתא שנו כך לומר לך:
שני דברים מין אחד. והם שיפון וכוסמין:
ושנים. מהן:
מין אחד. והם שעורים ושבולת שועל, וה"ק השלשה מהן הן אבות והיינו החטים והשעורים והכוסמין ויש להם תולדות שבולת שועל של שעורים ושיפון של כוסמין, א"כ מדקאמרי שנים ממין אחד משמע דסברי כרבנן דכלאים דאילו כר' ישמעאל ארבעתם מין אחד והם שעורים:
תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין תנן דשני קבין שנגעו זה בזה אם הם של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור ועלה תנן:
איזהו מין במינו החטים אינן מצטרפים עם הכל אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים, נראה דיש דברים שאין החטים ושעורים מצטרפין עמם:
והכא את אמר ומצטרפין. זה עם זה דמשמע דמצטרפין עם הכל ועל בבא דמתני' דמצטרפין עם הכל קאי:
ומשני דלא קשיא דהתם באיזהו מין במינו מיירי בנשוך. כלומר שלא ערב התבואה או הקמחים או הבצקות ועשאן עיסה אחת אלא עשה מכל אחד עיסה ואחר כך חברן והשיכן בענין שנוגעת זה בזה ולפיכך אמר דאינו מצטרף:
וכאן מיירי בבלול. שעירב התבואות או הבצקות או הקמחים מתחלה ולכך אמר דמצטרפין עם הכל, ופירוש נשוך כלומר כשמפרידן נתלש איזה דבר מזו לזו ומייתי ראיה מתוספתא דכולן שבללן וכו':
ר' יוסי אמר לה סתם. להאי שנויא ולא הזכיר בו שם אומרו כלל:
ור' יונה. אמר להאי שנויא בשם ר' יוחנן:
עירס ראשי עיסות. כלומר מהו והכי קא מיבעיא ליה אם עשה ה' עיסות כל אחת מין בפ"ע ואח"כ עירס שעשה ראשיהן דקין וחבר הראשין אחת אל אחת בענין דאינו ניכר מין לעצמו מי אמרינן דחשיב אותו ערוס כבלול או לא:
ודחי ליה וההן נשוך לאו כמעורס הוא. כלומר מאי קא מבעיא לך וכי נשוך זה אינו כמעורס דאע"ג דנשוך בנגיעה הוא ויכול להפרידן בנחת מ"מ כשיבא להפרידן ישאר מזה לזה מעט ודמי למעורס ואמרינן בנשוך דאינו מצטרף הכא נמי אינו מצטרף:
מהו שילקו על חלתן דבר תורה. אבלול דמתני' קאי והכי קא מבעיא ליה מהו שילקה זה שאכלו מן התורה מי אמרינן דמין בחברו מתבטל ואי אפשר להתרות בו ולומר אל תאכל חלה של קמח שעורים שהרי נתבטלה בתוך של חטים וכוסמין וליכא למימר ליה נמי אל תאכל של חטים דכבר נתבטלה בתוך של שעורים א"כ אין כאן שם להתראה דומיא דפגול ונותר ששחקן דלקמן, או דילמא לא אליבא דריש לקיש:
ומשני דאין לוקין על חלתן. מידי דהוה אפיגול ואנותר ששחקן זה בזה דבטלו זה את זה ואין כאן שם להתראה דאמר ריש לקיש דאין לוקין וה"נ אזיל לשטתיה דאין לוקין ומתני' אתיא לאסור ולא למלקות:
ור' אלעזר. פליג עליה ואמר התם דלא בטלו וה"נ יאמר כן:
תמן. דפגול ונותר:
זה אסור וזה אסור. קודם חיבורן ומשו"ה יאמר ר' יוחנן דלא בטלו זה את זה:
ברם הכא שני דברים רבים. כלומר מתרבים וגוברים על אחד ומבטלין אותו קודם שיוטבל לחלה ויודה בזה ר' יוחנן א"כ לא דמו וליכא למימר האי כדעתיה והאי כדעתיה דיש הפרש ביניהם:
עשה חמש עיסות מחמשת מינין. מכל אחד מהמינין והוי בכל חדא שיעור טבל חלה ויש בה איסור טבל ואח"כ ערבן חתיכות קטנות ועשה מהן עיסה אחת והוה אמר ריש לקיש עלה אין לוקין על חלתן:
יאות. הוה קא מודינא לך דריש לקיש כדעתיה אבל אין הנידון כן ולא דמיין כדאמרן דמחלוקת הם:
הלל הזקן היה כורך שלשתן מצה ומרור כאחת. ובפ' ערבי פסחים (דף קטו.) קאמר טעמיה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוה כולם כאחד דאין מצוות מבטלות זו את זו:
חלוקין על הלל חבריו. וסוברים דאינן נאכלים כאחת דקא סברי מצוות מבטלות ומפ' טעמייהו בפ' ערבי פסחים (דף קטו.) מדכתיב יאכלוה כל חד וחד באפי נפשיה:
והא ר' יוחנן כרך מצה ומרור. כא' ואכלן ואם הוא אומר דחלוקין על הלל חבריו והם חכמים היכי עביד שלא כרצון חכמים ומקיים הלכה כהלל:
כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש. כתב מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל וז"ל כאן בשעת המקדש דכלהו דאורייתא ודאורייתא אדאורייתא מבטלי הוא דחולקין עליו חבריו על הלל הזקן שלא בשעת המקדש דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ולא אתי מרור דרבנן ובמטל טעם מצה דאורייתא ומשו"ה כרך כאן וכאן בשעת המקדש ולא פליג ארבנן דלא כרך אלא מצה ומרור שהם שני דברים ואין כח בזה לבטל את זה אבל אם היו שני דברים רבין על אחד לעולם אימא לך דס"ל דמבטלין אותו דהיינו מצה ומרור על הבשר או בשר ומרור על המצה, ע"כ לשון מהר"ר שלמה סיריליאו ז"ל הנז' מלה במלה, ולי מה יקרו דבריו מפנינים חדא דנראה מדבריו דיותר ראוי הוא לומר דכי הוו כלהו מדאורייתא דמבטלין זה את זה מכשהם דרבנן ודאורייתא דהתם אין סברא לומר דאתי מרור דרבנן ומבטל דאורייתא, וזה הפך הנמצא בתלמוד בבלי פ' ערבי פסחים (דף קטו.) דאיתמר התם ואפילו למ"ד דמצוות אין מבטלות זו את זו הני מילי בדאורייתא אדאורייתא או דרבנן אדרבנן אבל דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל דאורייתא. והשתא דס"ל דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן אתי מרור ומבטל למצה, הרי מבואר דיותר סברא לומר דכשהם דאורייתא ודרבנן אתי דרבנן ומבטל לדאורייתא מכשהם כולהו דאורייתא או כולהו דרבנן, ולפי פירושו כאן הוא בהפך, ותו נראה מדבריו דכשמתרץ כאן בשעת המקדש הוא למחלוקת שחלקו חבריו על הלל וכאן שלא בשעת המקדש הוא למה שכרך ר' יוחנן מצה ומרור דהוה שלא בשעת המקדש הוא למה שכרך ר' איך יתיישב מה שאמר אח"כ ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש שמוכרח הדבר לומר שהוא למה שכרך ר' יוחנן, ותו איך נאמר דזמנו היה בשעת המקדש ואילו הוה אמר בהפך כאן וכאן שלא בשעת המקדש שפיר דהוה אמרינן דמה שחלקו חבריו על הלל הוא לאחר המקדש ולאותו זמן חלקו על הדין ההוא, ואפשר לפ' דהכא דקאמר כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש אין הכונה משום דאורייתא אדאורייתא או דרבנן אדאורייתא אלא אתא לומר דכשחלקו חבריו על הלל הוא בשעת המקדש וזו היו ג' דברים והשנים רבים על האחד ומבטלים אותו ולפיכך חלקו עליו דאז היה פסח ג"כ אבל כאן שאכל ר' יוחנן מצה ומרור כרוכים היה שלא בשעת המקדש ופסח לא היה באותו זמן אלא שני דברים בלבד ולפיכך לא מבטלי זה את זה ומשום דתלה הדבר בשעת מקדש ושלא בשעת מקדש נרגש דלא נימא דמציאות המקדש והפוכו גורם לביטול זה את זה או העדר הביטול, לזה פירש דבריו ואמר ואפילו תימר כאן וכאן בשעת מקדש כלומר דמעשה דר' יוחנן שייך בשעת מקדש והיינו טעמא משום דשני דברים וכו' והוא פירוש מה שאמר למעלה:
כשם שאין האיסורין מבטלין זה את זה כך אין המצוות מבטלות זו את זו כך היא גירסת הספרים, ונראה דיש לסרסה שאין אנו למדים מצוות מאיסורים אלא איסורים ממצוות, והכי גריס לה בפ' כל הזבחים תניין (זבחים עח.) בשם ר' אלעזר עצמו כשם שאין המצות מבטלות זו את זו כך אין האיסורים מבטלין זה את זה מאן שמעת ליה דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו הלל הזקן דתניא היה כורכן בבת אחת ואוכלן משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוה, הרי נראה שהמלמד הן מצוות והלמד הם האיסורים, ופירוש איסורין מבטלין זה את זה כהא דאמר התם רב פפא הפיגול והנותן והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חברו ויבטלנה, כלומר שבלל כזית מזה וכזית מזה פטור ממלקות ואפילו התרו בו דאי אפשר דכשהוא לועס אותם בפיו נבלל מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב ולא ידעינן הי מינייהו בטיל וכשמתרין אותו לא ידעינן משום מאי מתרינן ביה ואנן בעינן התראה משום האיסור הלכך כי מתרינן ביה משום פיגול הוי התראת ספק דילמא אין האיסור בו וכן בנותר ואע"ג דלמסקנא ודאי חד מינייהו הוי איסור מ"מ בשעת התראה מיהא ספק הוא אם יעבור עליו אם לאו והתראת ספק לא שמה התראה ועלה קאמר התם ש"מ איסורין מבטלין זה את זה:
עשה עיסה מחמשת המינין. שעירב הקמחים והבצקות בענין שמצטרפין:
חמש עיסות ממין אחד. כל עיסה ממין אחד:
ועירבן. והשיך העיסה של חמשת המינין עמהם ואכל זר חלה דעיסה של חמשת המינין:
מהו שיבטלו חטים שכאן. הכרוכים של ה' עסיות לחטים הבלולים שכאן של עיסה מחמשת המינים. וכן שעורים שכאן של חמש עיסיות הכרוכים לשעורים שכאן הבלולים ולא ילקו על חלתן:
ודחי לה דלא כן א"ר יוסי שני דברים רבים על אחד. ובלא"ה פטור דבהא מודי ר' יוחנן לריש לקיש כדלעיל:
לא צורכא דא. פתרונו לא צורכה דא אלא ונפלה האלף', ופי' אין צורך לבעיא זו שהרי במה שאמר ר' יוסי היא מתורצת אלא הבעיא היא כן:
עשה חמש עיסיות. עיסה מכל מין מחמשת המינין ובכל עיסה כשיעור והויא טבל דבהא פליג ר' יוחנן וסבר דאפילו ערבן ועשאן עיסה אחת לוקין על חלתן דאיסור טבל של זו ואיסור טבל של זו חשיבא ואין איסורין מתבטלין:
וחזר ועשה חמש עיסיות מהן ולא ערבן. ואכל זר חלה של אחד מהם מי אמרינן כי חזר וחלקן ועשה חמש עיסיות אין החלקים שוים וחטים שבעיסה אחת שלא אכל חלתה רבו על חטים שבעיסה דאכל והוו חלק מועט ומוסף עליו מינים אחרים ומבטלים אותו וכחסר חשיב וכן שעורים שכאן של עיסה זו שלא אכל רבו על שעורים של עיסה שאכל חלתה ואין כאן שם להתראה ואין לוקין. משא"כ בפיגול ונותר דלעיל דכי שחקן וערבן לא חלקן ואיסורה מעיקרא התם קאי משא"כ הכא או דילמא שאני הכא דמעיקרא נמי הוו שמא דטבל בכל עיסה ולוקין ולא איפשיטא, ובפי' אשכנזי המודפס סביבות הירושלמי דפוס קרקה כ' חטים שכן צריך לגרוס חטים שבו מהו שיבטלו חטים שבו וכן כל שכן צ"ל שבו ע"כ, וטעות הוא שבכולם צריך לגרוס שכן ופי' שכאן חסר אל"ף ולא ידעתי למה רצה לעקש הישרה:
אית תנאי תני. וגורסין במתני' ואסורין בחדש מלפני הפסח:
ואית תניי דתנו. במקום מלפני הפסח מלפני העומר:
ומאן דגריס מלפני הפסח מסייע לר' יוחנן. דאמר דבין בזמן המקדש בין שלא בזמן המקדש היום מתיר ומשהאיר מזרח ביום ט"ז בניסן הותר החדש ואין צריך להמתין עד שעת הקרבת העומר כמו שיתבאר ומשו"ה תנו מלפני הפסח, והאי פסח אינו כל קרבן פסח או חג הפסח דהא פשיטא לן דעד י"ו בניסן אסור בחדש דכתיב ממחרת השבת והיינו יום י"ו בניסן אלא מה שאמר לפני הפסח כלומר לפני ביעור הפסח ושריפתו דכ"ז דאיכא פסח בעולם אסורים בחדש וכבר נודע דאינו נותר עד הבקר שהוא יו"ט ואין שורפין קדשים ביו"ט וליל ששה עשר נמי אין שורפין קדשים בלילה א"כ מוכרחים אנו לומר דהאי מלפני הפסח כלומר אסורין בחדש מלפני שריפת הפסח ועשיית דינו אבל משהגיע עת שריפתו הותר החדש והיינו כשהאיר דאז חל דין שריפתו ואם כן זהו כר' יוחנן דס"ל דהיום מתיר אבל למאן דפליג עליה וסבר דעד שיקרב העומר לא הותר לא אתיא גירסא דמלפני הפסח שהרי אין הדבר תלוי בהאיר מזרח לשיאמר לפני הפסח דהא לדידיה אפילו לאחר שריפת הפסח לא הותר עד הקרבתו:
ומאן דתני מלפני העומר מסייע לחזקיה. דסבר דלא הותר החדש עד שיקרב העומר כמו שיתבאר ולכך לא תנו אלא מלפני העומר ומפ' דהיכי גירסא זו סיוע לר' יוחנן וגירסא זו סיוע לחזקיה וקאמר תדע לך שהרי אמר ר' יונה בשם חזקיה וכו' ומבואר שם דר' יוחנן סבר דהיום מתיר וחזקיה סבר קרבן מתיר:
בשעת הקרבן, כלומר בזמן הבית דאיכא קרבן:
קרבן מתיר. דהיינו הקרבת העומר ולא קרבן הזבוח דהיינו כבש תמים בן שנתו וכדמפ' לה בת"כ עד הביאכם את קרבן אלהיכם זה העומר או אינו אלא זה הכבש צא וראה הבאה האמורה למעלה והבאתם את עומר מה הבאה האמורה שם עומר אף הבאה זו היא עומר ולא כבש:
שלא בשעת הקרבן, דהיינו אחר הבית:
היום מתיר. החדש דאיסור החדש נוהג בכל מקום ובכל זמן וטעמא דר' יוחנן הוא קרא דעצם היום הזה דכתיב שם משמע דהיום גורם ועד הביאכם דקאמר למצוה ולא ללאו וטעמא דחזקיה הוא מקרא דעד הביאכם וקרא דעצם היום הזה אתא לשלא בשעת קרבן כדאיתא במנחות פרק ר' ישמעאל (דף סח.) ובת"כ פ' אמור:
ר' יוסי בשם חזקיה וכו' מודה חזקיה וכו'. נראה דר' יונה ור' יוסי אמרו דבר א' בשם חזקיה אלא שהל' מתחלף ביניהם ולא מצאתי מקום לומר דפליגי באיזה דבר:
טעמא דר' יוחנן עד עצם היום הזה מלמד שהיום מתיר יכול אפילו בשעת הקרבן וכו'. כן כ' בספרי הירושלמי ולא יכולתי להלום האיך מיחסים טעם זה לדעת ר' יוחנן והא ר' יוחנן הוא דאמר דבין בשעת קרבן בין שלא בשעת קרבן היום מתיר, ואלו דברי ר' הילא אומרים דדוקא שלא בזמן המקדש אבל יכול אפילו בשעת קרבן ת"ל וכו' דמשמע דבשעת קרבן קרבן מתיר והוא דעת חזקיה. ומה גם דבפ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח.) מייתי מהאי קרא דעד הביאכם סייעתא לרב ושמואל דסברי כחזקיה ומקשו מיניה לר' יוחנן דאיתמר התם רב ושמואל דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר בזמן שאין בית המקדש קיים האיר מזרח מתיר מ"ט תרי קראי כתיבי עד הביאכם את קרבן אלהיכם וכתיב עד עצם היום הזה הא כיצד הא בזמן שבית המקדש קיים הא בזמן שאין בית המקדש קיים ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים היום מתיר דכתיב עד עצם היום הזה והכתיב עד הביאכם ומשני למצוה ופריך והתנן משקרב העומר ומתרץ למצוה ומקשו והתנן העומר היה מתיר במדינה ומוקי למצוה וכו' יעי"ש, הא קמן דרב ושמואל דסברי כחזקיה דבזמן הקרבן קרבן מתיר ובזמן שאין קרבן היום מתיר אית להו סיועא מהני תרי קראי דעד הביאכם ועצם היום הזה ור' יוחנן דסבר דבין הכי ובין הכי היום מתיר אית ליה קושיא מפסוק דעד הביאכם וא"כ איך קאמר ר' הילא הכא דטעמיה דר' יוחנן הכי ומייתי תרי קראי. וכבר ראיתי מי שרצה לומר דהא דקאמר הכא טעמיה דר' יוחנן יכול אפילו בשעת הקרבן וכו' דמיירי למצוה ועושה עירוב פרשיות זה עם זה ואינו נכון: לכך אי לאו דמסתפינא הוה אמינא דבמקום ר' יוחנן גרסינן כאן חזקיה וביחוד דלקמן לר' ירמיה דאמר בין בשעת הקרבן בין שלא בשעת הקרבן היום מתיר והיינו סברא דר' יוחנן בעצמה, מקשי ליה מתני' דעד עצם היום הזה מלמד וכו' יכול וכו' שברייתא זו הפך דעת ר' יוחנן ואי אפשר דהא טעמיה דר' יוחנן כדכתיבנא, ומ"מ יתכן דטעמיה דר' יוחנן הוא וה"ק דר' יוחנן דריש פסוק דעצם היום הזה לשלא בשעת המקדש ופסוק דעד הביאכם לבשעת המקדש, והדר קאמר יכול עד זמן הבאה דהיינו אחר הנץ החמה דאינו חייב בלאו אע"פ שיש איסור א"כ נמצא דמשתנץ החמה ליכא לאו והיינו כר' יוחנן דאמר היום מתיר כלומר שלא יהיה חייב [מלקות] אבל לא שיהיה מותר לגמרי, ומה שהקשו במנחות (דף סח.) ולקמן לר' יוחנן מהך מתני' היינו מרישא ולא מסיפא דטול בנתים ודוק:
ומודה ר' יוחנן. אע"ג דאית ליה היום מתיר ומשהאיר המזרח הותר החדש לאו לגמרי קאמר אלא לאפוקי דלאו ליכא אבל איסור מיהא איכא:
ובעי איסורו מהו. האי איסור דמודה ר' יוחנן מהו מן התורה קאמר או אסור דרבנן:
ור' ירמיה אמר דאסור מן התורה. לר' יוחנן והיינו דקאמר במנחות (דף סח.) דמקשי לר' יוחנן מקרא דעד הביאכם ומשני ליה למצוה והיינו דאורייתא וזהו דאמר כאן ר' ירמיה איסורו דבר תורה:
ור' יונה ור' יוסי אומרים. דלר' יוחנן אסור מדבריהם והאי דקאמר למצוה כלומר מצוה מן המובחר אי לא עבר ואין עליו איסור מן התורה אבל מדרבנן איכא איסור וכי קאמר נמי טול זמן הבאה מדרבנן קאמר:
דתנינן תמן. במנחות פ' ר' ישמעאל (דף סח.):
מנחות, מנחת מרחשת ומחבת ומאפה תנור:
ובכורים. להניפן במקדש מנחת בהמה. מנחת נסכים ומנחת סוטה:
ואם הביא פסול. ומפ' טעמא התם שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט יעו"ש:
ר' יהושע דרומיא. כלומר וא"ר יהושע בשם ר' יוחנן וכו' ועדיין סוף ההוכחה היא:
לא שנו. דאם הביא פסול:
הא ששה עשר. אם הביא כשר דלא מקרי אז קודם כיון דיומו הוא:
ואין תימר. דאסור דאמר ר' יוחנן הוא דבר תורה:
לא שניא היא י"ג י"ד וט"ו וי"ו. ואפילו בי"ו היה פסול דהא לא הותר מכללו אצל הדיוט אלא ודאי דמהכא משמע כסברא דילן דלר' יוחנן איסורו מדבריהם:
ועוד מן הדא דא"ר זעירא וכו' עד דעתיה דר' יוחנן. הוא הנוסחא הזאת מצאתיה בנמוקי מהרש"ס ז"ל. וכן כתבתיה והא לך פירושו שפי' הוא:
דרב ברבי מודעתון דבנוי דר' חייא רבא. הך מימרא דרב ברבי הוא רב סתם ומשום שהיה גדול בדורו קורין אותו ברבי. ומימרא דרב בגמ' איתא דאמר דבזמן המקדש אסור עד ההקרבה וקאמר עלה ר' זעירא דסבר רב כבנוי דר' חייא רבא ע"י שהיו קרוב להם וחזקיה סתם הוא בנו של ר' חייא רבא כדאמרינן ביבמות (דף סה:) והיינו חזקיה דאמר לעיל דהקרבן מתיר. ומודעתון קרוב שלהם כמו מודע לאיש ומודע לבינה וקאמר השתא אין תימר דמודה ר' יוחנן דאיסור עשה איכא עד ההקרבה:
רב ברבי דעתיה דר' יוחנן הוא, ואמר כוותיה ואיך אמר דכבנוי דר' חייא רבא סבר אלא ודאי דר' יוחנן לא סבר איסורו דבר תורה ומשו"ה אמר דסבר כחזקיה, ויש להסביר פירוש זה בנוסח שבספרים מעלה חטה ודוק:
והתנינן משחרב בית המקדש. גם זו משנה בפ' הנזכר (מנחות דף סח.) [שיהא יום הנף]. יום י"ו בניסן שהיו מניפין העומר:
כולו אסור. לאכול חדש:
אין תימר איסורו דבר תורה ניחא. דעבד ר' יוחנן תקנה על דין התורה דאיסור תורה מיהא איכא והיינו דגזר והתקין כל היום:
[אין תימר איסורו מדבריהם]. אלא אי אמרת איסורו מדבריהם:
יש תקנה אחר תקנה. היא גופא גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה:
מפני הרחוקים. בזמן המקדש אסורין בחדש עד חצי היום כדתנן התם הרחוקים מותרין מחצות היום ואילך וגזור כוליה יומא:
ומפני מה הרחוקין מותרין. סיפא דמתני' הוא התם:
והתנינן משחרב בית המקדש. אר' ירמיה בשם ר' חייא פריך דאמר דבין בשעת הקרבן היום מתיר ותחלה הקשה לו ממתני' דר' חזקיה ואחר כך הקשה לו מזאת המשנה ואמר והתנינן כלומר ותו קשיא לר' ירמיה דהא תנינן דגזור והתקין ריב"ז משחרב בית המקדש שיהא יום הניף כולו אסור ומשמע דבקרבן הדבר תלוי ומשו"ה השתא דליכא קרבן גזר כל היום ואי לדידך דאמרת דהיום מתיר ובהאיר היום תליא מילתא מאי שייך למטעי דגזר:
איתותבת קומי ר' ירמיה וכו'. זאת הקושיא הקשו אותה לפני ר' ירמיה ותרצו אותה באופן זה דהא דתני חזקיה שלא בשעת קרבן היום מתיר היינו כר' יהודה דאמר במתני' דפ' ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) והלא מן התורה אסור כל היום די"ו אחר הקרבן דכתיב עד עצם היום הזה ועד ועד בכלל כלומר עד כלות היום כולו וא"כ ריב"ז שהתקין שיהא יום הנף כולו אסור לא מטעם גזרה התקין לשתקשה ותאמר היא גופא גזרה אלא דס"ל כר' יהודה דאמר מן התורה אחר החורבן כל היום והתקין דקאמר כלומר דרש, ובפ' ר' ישמעאל דמנחות (דף סח.) מקשה זאת הקושיא ומתרץ ריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור דכתיב בעצם היום עד עיצומו של יום ועד בכלל ופריך והא מיפלג פליג דקאמר והלא, ומשני ר' יהודה דקא טעי בריב"ז דמדרבנן קאמר ולא היא אלא מדאורייתא קאמר ריב"ז, ומקשה והא התקין קאמר ומפרקינן התקין ודרש:
תמן חשו לצומא רבא תרין יומין. איידי דתני אין ב"ד מתעצלין מייתי נמי הא דצומא רבה דמסיק נמי דאין ב"ד מתעצלין ואמר ששם בבבל חוששין ועושין יום כפור ב' ימים דשמא אלול מעובר הוה וכן עשה ר' יצחק ונפסקה מעי שלו ומת. ופי' כרובה הוא מעי מלופף ונכרך כדאמרינן בויקרא רבא מכריסא לכנתא ומכנתא מעיא לכרובא קטינא ומכרובא קטינא לכרובא עביא:
העומר מתירן להדיוט. להביא מהם מנחות דעד השתא לא היו קוצרין ולא היו מביאין מנחות:
ר' יונה אמר. האי קודם לעומר דמתני' כלומר קודם הבאתן קאמר:
ור' יוסי אמר קודם קצירתו הוא:
א"ר יונה הבאה מתרת הבאה וקצירה מתרת קצירה. כלומר הא דאמינא לך קודם הבאה כלומר הבאה מתרת וקצירה מתרת מיהא הבאת העומר מתרת הבאת המנחות ותהא קצירתו מתרת הקצירה להדיוט:
ור' יוסי. אמר לא אלא הקצירה תהא מתרת הבאת המנחות והקצירה:
לפום כן חזי ר' יוסי בה. בתמיה כלומר וכי לפי זה הנאמר דר' יוסי אמר קודם לקצירה אפשר דהוא מראה דין זה ומהו הדין שהוא מראה:
קצר לרבים ונטמא. כלומר העומר שהוא לרבים ונטמא מה שקצר ואין לו מה להביא לקרבן:
חזר היחיד לאיסורו. דהבא להדיוט תלויה בשעת הקרבן עד שיקריב הקרבן וכיון דנטמא נדחה זהו הדין שהראה ר' יוסי התם, והשתא קא מתמה היכי סלקא דעתך דר' יוסי הוא דאמר הכא קודם לקצירה והא כו"ע ידעי דר' יוסי חזי בה וכו' ולדעתך דאמרת דהוא סבר קודם לקצירה הא כי קצר בהיתר נקצר ואישתרי ואמאי חזר היחיד לאיסורו:
אלא איפוך ר' יונה הוא דאמר קודם לקצירה ור' יוסי הוא דאמר קודם הבאה. והכי איתא במנחות דבבלי לסלקא דעתיה בגמ' ר' יונה אמר קודם לקצירת העומר ור' יוסי בר זבדא אמר קודם להבאת העומר:
זו בכרה. זו שמקריבין בעינן דבכרה:
והאחרת. לא בעינן בכרה להבאת מנחות דאפילו עשבים ואפילו השרשה לחוד העומר בא ומתיר:
ולאו קודם לקצירה אנן קיימין. דהא לא בכרה דומיא דבכרה ובכרה שקוצרין אותה לעומר בשעת קצירה הוא דכתיב כרמל דהיינו כר מלא ובאותו זמן הוא דדרשינן דהאחרת לא בכרה אבל מ"מ השרישה אלמא בשעת קצירה בעינן השרשה:
המנכש בי"ג בניסן. עשבים מבין התבואה:
ונתלש הקלח בידו. השבולת עצמה נעקרה בידו מן הארץ ובא לחזור ולשותלה:
שותלה במקום הטינא. כלומר במקום הטיט הלח שתמהר לקלוט קודם העומר שאם לא תקלוט אסורה עד העומר הבא כדאמרן במתני':
אבל לא במקום הגריד. שהוא מקום היובש שאינו ממהר לקלוט:
והרי יש כאן י"ד וט"ו. כלומר ואי ס"ד דמתיר השרשה קודם הבאה אמאי קתני המנכש בי"ג לתני בי"ד דאי משום דבעינן קליטה לפני העומר מכדי שמעינן ליה לר' יהודה דאמר בפ"ק דר"ה ובפ"ב דשביעית כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת וננקוט י"ד נמי דהא איכא י"ד וט"ו ומקצת י"ו עד הקרבת העומר דבי"ג פש ליה זימנא אלא מדנקט י"ג ש"מ דבהכנסת ליל י"ו בעינן שכבר יהא נשרש הילכך אין כאן שלשה ימים אלא כי מנכש בי"ג דהוו להו י"ג וי"ד וט"ו:
מילתיה דר' אבינא מסייע לי. דאמינא דסגי בהשרשה קודם הבאה:
תפתר וכו'. דהא ברייתא דהמנכש במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה כגון בגליל הילכך אין כאן מנכש בי"ד:
ופריך אבל במקום שנהגו לעשות מלאכה לאו בתלוש. דבתלוש הוא דנוהגין:
שמא במחובר. בתמיה ובכל מקום לא שייך למיתני מנכש בי"ד: