פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ח
ע"ה שאמר לחבר וכו'. מדקתני סיפא זו שלי וזו של חברי ונתערבו חייב לעשר מכלל דמיירי שלקח א' לעצמו ואחרת לעם הארץ אלא דרישא לקח סתם ובסיפא פירש ומפ' בגמ' דתנא דמתני' ר' יוסי היא ומפ' בפרק בכל מערבין דפליגי רבנן עליה דר' יוסי ואמרי צריך לעשר והיינו תנאים בני סיעתו דר' יהודה דגמ' דהכא דפליג עליה דר' יוסי ומפרש התם דבהכי פליגי דר' יוסי סבר יש ברירה ור' יהודה סבר אין ברירה ופירש"י ז"ל ע"ה שאמר לחבר שראה דהיה החבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר ליה עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך לעשר החבר דמאי אותה שנותן לעם הארץ אע"פ שלקח שלו ושל ע"ה סתם ולא פירש כשקנאן זו שלי וזו לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה לומר כשנותנה לעם הארץ שזו היא שלצורכו לקח ואין חבר זה מוכרה לו ור' יהודה סבר צריך לעשר משום דסבירא ליה אין ברירה ויש לומר זו שנותן לעם הארץ לצורך עצמו לקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ ומוכרה לו והיינו משום דסבירא ליה לבעלי הגמ' דהתם דכולי עלמא לא פליגי דודאי זכה הע"ה בככר וכאילו אתיא לידיה היא ומשום הכי פליגי אי חשיב מחליפה ומוכרה לו או לא ותלמודא דהכא לא ם"ל הכי ובגמ' יתבאר בס"ד:
גלוסקין. ככר של לחם:
ואם אמר זו שלי וזו של חברי. בגמ' אפרש:
תמן תנינן. בפרק בתרא דמס' פאה:
נאמנין על הלקט וכו'. עניים עמי הארץ שאמרו פירות אלו של לקט שכחה ופאה הן נאמנין ופטורין הלוקחין מהן מלעשר כדתנן בפ"ק דמס' חלה:
נאמנין בשעתן. דהיינו כל זמן הגרנות שהלקט והשכחה והפיאה מצויין בשעתן אין שלא בשעתן לא וטעמא כדקתני סיפא אין נאמנין אלא על דבר וכו' והכי נמי אין דרך בני אדם להביא פירות ארץ ישראל מעושרין לסוריא:
ומשני תמן שתיקתו חייב. דסתמא דגריסים לא הוו דלקט והרי הן אסורין וכי אמר דמעושרין הן לא מהימן כדתניא בתוספתא היה מוכר פירות בשביעית ואמר של ערב שביעית הן חייבין במעשר וחייבין בביעור פי' דסתמן הן דשביעית שפטורין מן המעשרות וחייבין בביעור ואיהו אמר של ערב שביעית וחייבין במעשרות ולא מהימן להפקיען מביעור ושדינן עלייהו תרי חומרי:
ברם הכא שתיקתו פטור. דסוריא רובה אינה חייבת במעשרות כדפרישית והכי תניא בתוספתא חזקת בעלי בתים שבסוריא אין מפרישין עליהן דמאי וכי אמר מעושרין הן נאמן לאקולי:
ותני את ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר לפיכך פירושו להקל נאמן. סיפא דתוספתא דההיא דלעיל היא והכי תניא לה היה מוכר פירות במוצאי שביעית ואמר של שביעית הן אינן פטורין ממעשר ומביעור שכל דבר ששתיקתו פטורה נאמן להחמיר לפיכך פירושו להקל פטור ע"כ. פי' כגון של שנת שביעית הן ומן כזיב הן שלא כבשוה עולי מצרים:
שהיה צווח כדי שיקנו ממנו לפי שראה שקונין מאחרים ולקמן בעי צווח לפי תומו שהיה הגוי סח עם חברו עסקיו וצווח בקול רם מעניני שדהו וכרמו כגון אלו הפירות הם מהכרם שאמרתי לך שעתה חרשתי אותו ונטעתי אותו:
פירות עזק הן. מפרדס מעוזק וגדר סביב לו לשמרו והיא שנת שביעית והוה לן למיסרינהו דתניא בתורת כהנים את ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר ורש"י ז"ל פירש דהאי עזק שם עיר שבארץ ישראל ופירותיה משובחין ואם היה גוי זה בחוץ לארץ והיה משבחן ואמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושל נטיעה אילן בחור הן משובחין מפירות אילן זקן:
אינו נאמן. דלא נתכוון אלא להשביח מקחו והכי מסיים לה התם בפרק בתרא דיבמות:
מגוי פלוני הבאתים. וידעינן ודאי ששדותיו ערלה:
הדא דתימר כותי כגוי. כלומר הא דקי"ל כותי כגוי בפרק קמא דחולין מי אמרינן היינו לענין שאינו נאמן באיסורין להקל כגון מצה ושחיטה ויין נסך אבל לאסור כגון הך דשמעתין של ערלה הן מי הוי נאמן לרבנן או דילמא כגוי לכל דבר אמרינן:
כישראל לכל דבר. אמרינן כר' שמעון בן גמליאל והכי איתא בפרק קמא דחולין ובפ"ק דגיטין ובפ' בתרא דקידושין והיינו היכא דאחזוק בה והכי איתא נמי לעיל בפרק מאכילין וקי"ל כר' בהא דדמות יונה מצאו להן והתם נמי אמרינן כגוים גמורים לכל דבריהם הילכך לא מהימני בין לקולא בין לחומרא:
רוב מכנסו משלו. שיהא רוב ממכרו משדהו אז חייב הלוקח לעשר אע"ג דלא קאמר שלי שחזקתו שמשדהו הביאם וכן פי' הרמב"ם ז"ל פרק י"ב דהלכות מעשר:
שהיה לו אריס בסוריא. ישראל שהיה לו קרקע בסוריא והוריד לה אריס שהוא עם הארץ למחצה ולשליש וכו':
ושלח לו האריס פירות ואמר ליה מעושרין הן הרי אלו מעושרין. משום דסוריא דרבנן הקלו ופסק הרמב"ם ז"ל זה הדין פרק ראשון דהלכות תרומות:
הלוקח סתם. שלא פירש החבר זו לי וזו לחברי. במה אנן קיימין. במאי עסקינן דאע"ג דקתני הלוקח סתם מכל מקום אם א"ל צא ולקח לי שלוחו הוא דהוי דכיון דעם הארץ העיר לבו של חבר לצאת לשוק ולקנות מסתברא כיון דיצא מיד שלוחו הוא דהוי וכיון דשלוחו הוא ומהימן ליה ומאי דיהיב ליה ההיא גופה הוא דהויא דידיה דעם הארץ משעה ראשונה וליכא חליפין כלל ומאי טעמא דר' יהודה:
ואי אמר ליה צא ולקח לך. כלומר אם תרצה לצאת לשוק יהא לעצמך א"נ אין כאן שליח כלל וכשלקח אע"פ שלקח שתים ודאי דלא לקח החבר אלא לעצמו וכי נמלך עם הארץ ושקיל חדא מינייהו דישרה אחת בעיניו ודאי דדידיה דחבר יהיב ליה ומוכר דמאי לעם הארץ הוא ומאי טעמא דר' יוסי:
ומשני בסתם. שלא אמר ליה צא ולקח לי ולא קח לך אלא החבר מעצמו היה הולך לשוק ליקח לו ירק או גלוסקין לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי כמו שכתב רש"י ז"ל ונתן לו מעות והוא לקח סתם ופליגי תנאי אי הפלטר מזכה לעם הארץ הככר או החבר:
ר' יוסי. סבר פלטר הוא דמזכה לעם הארץ שהוא בעל המעות ואע"ג דפלטר לא ידע מי הוא מכל מקום דעתו לזכות הככר לבעל המעות ולא לחבר דהוא הנותן וא"כ אין כאן יד דמקבל הככר ושליח אין כאן דלא יצא לקנות אלא בשביל עצמו הילכך לא זכה העם הארץ בככר כלל ובשעתא דאתיא לידיה הוא דזכי בה דוקא:
ור' יהודה. ם"ל הפלטר נתכוון לזכות ללוקח ואפילו אם המעות אינם שלו ואפילו בהקפה נמי הילכך כי שקיל חבר מידא דפלטר דידיה שקיל ולבסוף מוכר הוי לעם הארץ אבל אם אמר זו שלי וזו של חברי הנה החבר מזכה לי וזכה עם הארץ בה כיון דזכין לאדם שלא בפניו ואם נתערבו חייב לעשר דמחליף גמור הוי ואפילו הם ק' הנהו דעם הארץ ואיכא למימר חדא דחבר בטילא ברובא אפ"ה חייב לעשר דקי"ל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף וכו' זהו ע"ד בפי' סוגיא זו. וראיתי להרמב"ם ז"ל דאין דרכו דרך הגמ' וגם ר"ש ז"ל לא פי' בזה כלום:
אם נתן לו א' יתרה. בתוספתא מיתנייא גבי חמשה שאמרו לא' צא והבא לנו עשרה גלוסקיות ופליגי תנאי היכא שנתן לו במתנה המוכר ללוקח א' או שנים למי היא המתנה:
ה"ג בספרים שלנו כאן על ידי מעותיו של זה ועל ידי רגליו של זה שניהם חולקין. וכך פירושה שאני הכא דשני דברים גורמים המתנה א' שבא זה ברגליו להמציא לו המעות של הרווחה והוי כמו סרסור רבים ורגליו דלוקח חשיבי למוכר והמתנה שלו והב' המעות הללו סבה לפתוח לבו למתנה וא"כ הויא דבעל המעות לכך הוי של שניהן אבל רישא דלא לקח אלא לא' אין כאן מציאת חן לסרסור ור"ש ז"ל גורס גירסא אחרת דמשני מעות של זה ורגלים של זה ופירש הרב ז"ל כלומר שאמר הלוקח למוכר אני שלוחו של פלוני ולכך פטור מלעשר ע"כ וגרסתנו נכונה יותר:
אם החליף את המעה. לפי שמרויח בפרוטות ולא נתן אותה מעה עצמה של ע"ה צריך לעשר דקם ליה ברשותיה דחבר כדמפרש ואזיל:
והחליפן ואבדו חייב באחריותן. אפילו החליפן בשוגג שלא נתכוון לשליחות יד דומיא דמתני' דאילו לקחן והוציאן והניח אחרים במקומן היינו שליחות יד ממש וכן פירש הרא"ש ז"ל:
חייב באחריותן. ואפילו נאנסו דקמו ליה ברשותיה:
ובמחלק בידיו. לאו אנתערבו קאי אלא אשמעינן דמחלק בידיו נמי חייב ואפילו בלא נתערבו ובלא החליף את המעה נמי חייב לעשר את שתיהם וכדמוקי לה ר' אלעזר בשנטל חלקו לבסוף דהוי כמזבין ליה ותרתי בעינן כדמפרש ר' יונה:
אבל חלק בידו ולא אמר זו לי וזו לחברי. ונטל חלקו תחלה א"כ לאו נתערבו הוי דהא עיניו נתן בה אינו מעשר אלא על שלו דלא מזבין ולא מידי דהך דפיישא ממילא שקיל לה עם הארץ:
לא חילק בידיו וכו'. דלא מיזבן ליה ולא מידי אלא דעם הארץ שקל מנפשיה ולא איהו פלג ליה:
לפועליו. עמי הארץ או גוים:
לא משום שביעית. שמא יקחו בו פירות שביעית ואיכא משום פורע חובו מדמי שביעית וגרסינן בפרק בתרא דע"ז דאסור הכא ליכא למיחש שכבר פרע לו הדינר ואין שום חוב מוטל עליו לפרוע והן שאכלו האיסור:
ולא משום מעשר. אם עמי הארץ הן ולקחו שאינו מעושר ונמצא זה מאכילן הכא שרי דהא איהו לא ספי ליה מידי ולר"ת ז"ל דאמר דכל מעשר השנוי גבי שביעית מעשר שני הוא נפרש לה דקאי האי גברא בירושלם ונותן לו החנווני פירות מ"ש דשריין דבגברא אחרינא איכא משום פורע חובו ממ"ש:
ולא משום יין נסך. אם הן גוים ונמצא מאכילן יין נסך דמזונותיהן עליו ונהנה מיין נסך הכא שרי:
אבל אם אמר צא וקח וכו'. ואני פורע בשבילך וכדמפרשי לה אמוראי:
נעשה החנווני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל. ושליחותיה דבעה"ב קא עביד וחשיב דאיהו ספי להו בידים:
פועל זכה לבעה"ב. הפועל שלוחו של בעל הבית:
היה החנוני חרש על דעתיה דר' זעירא. דקאמר דחנוני שלוחו של בעה"ב כשהחנוני חרש הוי כמו קטן ואין שליחותו כלום ומפטר בעה"ב וליכא איסורא גביה אבל לר' הילא דפועל הוא שליח אסור:
וחושש. וה"ה דהוה מצי למימר איפכא כגון שהפועל חרש דלר' אילא אינו חושש ולר' זעירא חושש וחדא מינייהו נקט. ובפרק בתרא דעבודה זרה שקלינן וטרינן בהך ברייתא טובא:
ה"ג לא יאמר אדם לחברו. ובפרק בתרא דע"ז גרם בהך ברייתא לגוי ובתוספתא גרס לשניהן:
לאוצר. ממונה של אוצרות יין למלך או לשלטון העיר, ואית דגרס לעוצר לשון שלטון כמו זה יעצור בעמי ופי' הרמב"ם ז"ל בפי"ג דהי' מאכלות אסורות מלך שהיה מחלק יינו לעם ויקבלוהו עליהם אנשי העיר בכך וכך מעות אל יאמר אדם לגוי הילך מאתים זוז וקבל עליך אחריותי במקומי וקח היין שכתבו עלי לאחריותך ותמכור היין כרצונך ותפרע למלך דכיון דקאמר על ידי או תחתי הוי שלוחו ושכירו הוא ורוצה בקיומו ואסור כדאיתא בפ' בתרא דע"ז וק' לזה הפי' דבתוספתא קתני לא יאמר ישראל לגוי ולכותי ולמי שאינו נאמן על המעשרות הילך ק"ק זוז ופול תחתי וכו' ועוד דלא יתיישב פי' אלא ביין דאיסורי הנאה הוא ועוד דבסיפא קתני וכן לא יאמר אדם לחברו הילך ק"ק זוז ופול תחתי לאומנות והתם בישראל קמיירי אלא הנכון לפ' ישראל שאמר לע"ה אהובו טול לך ק"ק זוז וקנה חטים ופרנסתו של מלך או של שלטון לחדש זה או לשבת זו על ידי או תחתי ותן לאוצר של המלך ולשון שקול הוא כלומר שקול עצמך וצמצם בהוצאה לקנות בזול דברים הצריכים ואם תותיר יהא העודף לעצמך שהמלך יש לו מס על העם לתת לו כל א' כפי יכלתו יש לחדש ויש לשבת ונותן לו יושב העיר יין וחטה ומה שצריך וע"ה אינו נאמן על המעשרות ונותן למלך במקומו של זה החבר שהיה עליו לתת לו שבת זו או חדש זה נותן לו למלך טבלים ודברים האסורים ושלוחו הוי ופורע חובו בטבל ודברים האסורין וכן דעת הראב"ד ז"ל וכן דעת הערוך ז"ל שכתב והחבר היה רגיל להאכילו ולהשקותו וזה שנופל תחתיו ומשקהו יין נסך אסור ע"כ:
אלא אומר הילך מאתים זוז ופרשני מן האוצר. והכא גרסינן ומלטני מן האוצר, כלומר סלקני וקח מעות הללו דהשתא לאו שלוחו הוא:
הילך מאתים זוז ושקול על ידי לאומנות. נראה לי לפ' (ב) דהאי אומנות כי ההוא דתנן בפרק מי שמת אחין השותפין שנפל א' מהן לאומנות ומפ' בגמ' לאומנות המלך כגון שרי מלחמה שמלמד לבני המלחמה לצחוק בחרב שהוא אומנות או שומר העיר וכיוצא בו א"נ אומנות לחפור מוצא הכסף ומוצא הזהב ויש שם סכנה ולכך אסור לומר לו שקול דמשמע מצמצם בהוצאת הפועלים שיכנס תחתיו לאותה סכנה ואסיר דדמי לדאמרינן בפסחים מאי חזית דדמא דילך סומק טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי אבל אומר לו פרשני וכטעמא דאמרן:
הדרן עלך פרק המקבל שדה מישראל בס"ד