אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ו

פרק ה

הלכה א

המקבל שדה מישראל. חבר שקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע וזרעה החבר בין שקבלה מישראל בין שקבלה מן הנכרי:

חולק. לפני הבעלים מה שהוציאה השדה ואינו לא מעשר ולא תורם אלא יהיב להו פירות בטיבלייהו ואשמעינן דאע"ג דהתבואה נגמרה מלאכתה ביד ישראל וקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ליחוש לחלק דיהיב לגוי חלקו דאריס הוא דהויא ומחליף ליה במנתא דגוי והוי ליה מוכר טבל ותנן לעיל אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר והוה אמינא ליעשר וליתיב ליה א"נ ליחוש דכי יהיב חלקו לגוי בלא מעשר פורע חובו בטבל הוא ותניא לקמן דאסור לפרוע חובו בדברים האסורים באכילה ואיתא נמי בפ' השוכר את הפועל אפילו הכי שרי וטעמא מפ' בגמ' דתקינו קולא זו במקבל שלא תבור ארץ ישראל ומתני' רשב"ג היא ורבנן פליגי עליה ואמרי דבגוי תורם ונותן לו:

החוכר שדה. שקיבלה עליו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה וכיון דקימא עליה באחריותה כדידיה דמיא הילכך תורם ונותן לו ובדין הוא דבעי עישורי נמי דמיחזי כמוכר טבל אלא טעמא דמודי רשב"ג דבתורם סגי דכיון דלא ראה פני הבית ולאו טבל ודאי הוי מדאורייתא והפקעת מעשרות נמי ליכא דהא בעל השדה בודאי יעשר כתקנתא דרבנן בתרומה דתורם סגי, והיינו דקתני סיפא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו דבישראל הוא דמקילינן דלא ליעשר משום דליכא הפקעת מעשרות דבעל השדה יעשר אבל גבי נכרי דאיכא הפקעה חייב לעשר ור"מ פליג עלייהו דרבנן כדאיתא בגמ':

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה שדה ומאותו המין. לכאורה משמע דקאי אף אמקבל דרישא וה"נ משמע בתוספתא דתניא התם המקבל שדה מישראל תורס ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו ע"כ וקשה לזה דבגמ' אמרינן דרבנן מודו לרשב"ג דמקבל מישראל חולק לפניו וא"כ ברייתא דקתני דמקבל מישראל תורם ונותן לו מני לא רבנן ולא רשב"ג, אלא ודאי דמתני' עיקר ור' יהודה אחוכר דוקא קאי ולא שכיח לתת לו משדה אחרת אלא בחוכר דהא מצי אמר ליה כל לא עבדא מהכא הוא דיהיבנא לך השתא נמי מהכא תשקול אבל במקבל דהיינו אריסות לא שכיח ומקבל דקתני בתוספתא חוכר הוא דהוי דלכולהי קרי תנא מקבל כדאיתא בבבא מציעא פרק המקבל. ובגמ' נמי מייתינן להך ברייתא דתנינן בה פלוגתא דר"מ ורבנן ובחוכר תנינן לה וכן עיקר וכן כתב הרא"ש ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק אימתי דר' יהודה גבי חוכר וה"פ אימתי סגי ליה לחוכר בתורם ולא בעי לעשורי בנותן לו מאותה שדה ומאותו המין שגדל בשדה דדמי למקבל באריסות דמדידיה יהיב ליה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפילו מאותו המין או ממין אחר אפילו מאותה שדה כיון שזרע מקצת שדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דהוי מחליף ממש ומוכר טבל וחשו הכא אף לטבל דרבנן:

החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. סתמא היא דאפילו רבנן דאמרי לעיל המקבל ותורם הכא מודי דמעשר ובגמרא מפרש טעמא דאמאי לא חשו הכא שלא תבור ארץ ישראל כמו ברישא:

המקבל שדה אבותיו מן הגוי. בגמ' מפ' שגזלה הגוי מאבותיו דהכי מפ' בב"מ פ' השואל וכיון דחביבה לו שהיתה של אבותיו קנסוהו שיעשר דמתוך שיכבד עליו שיעשר לאחרים ובוזזים זרים יקננה מן הגוי ולא יניחנה בורה דשל אבותיו הויא וחייס עלה:

מישראל חולק. דליכא הפקעת מעשר:

מן הגוי תורם. דאיכא הפקעה וקשה דבשלמא רשב"ג נוכל לומר דם"ל יש ברירה וכדי שלא תבור א"י סמכו לומר יש ברירה אלא רבנן מ"ט אמאי לא החמירו עליו אלא דתורם ותו לא דהא אסיקנא בפ' מאכילין דאפילו לא נשאר לתקן אלא מעשר עני הוי טבל ובמיתה מה הועילו חכמים בתקנתן יש לומר דכיון דבורה קיבלה לזורעה וחשו דלא תבור ארץ ישראל כדלקמן כיון דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כדאיתא במס' מעשרות ואיתא נמי בפ' הפועלים וכיון דחולק להם חלקם בגרן שלא ראה פני הבית במעשרות לא מיחייבי אבל גבי תרומה גדולה דמפריש בשדה מיד אחר המירוח כדתניא לקמן במס' מעשרות מצא פירות בשדה מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר ופטורין מתרומה דאי אפשר לגרן שתעקר אלא א"כ נתרמה ממנה תרומה גדולה וטעמא דכתיב ראשית דגנך בתרומה בדיגון תליא מילתא הילכך אתרומה גדולה חשו אבל אמעשר לא חשו:

ה"ג ותני כן המקבל שדה מן הגוי תורם ונותן לו אמר רשב"ג והכי איתא בתוספתא בריש פירקין ולא גר' החוכר דמה שייך הכא:

אם ירצה הגוי הזה שלא לתרום. שלא יתרום הישראל פירותיו וס"ל לרשב"ג דלא מקרי פורע חובו בטבל אלא היכא דאם הגוי ידע בהכי לא שקיל ליה דאינו רוצה ליהנותו אבל אי ידעינן ודאי דאינו רוצה לתורמן אלא כמות שהן דכיון דאין תורמין אלא מן המובחר אותו מובחר איהו קא בעי ליה לא מיקרי פורע חובו בטבל:

אתם גם אתם לרבות שלוחכם. מייתי לה הכא משום דפרכינן עלה מברייתא דרשב"ג:

לרבות שלוחכם. בפרשת קרח בענין מעשר כתיב כן תרימו גם אתם תרומת ה' והוה ליה למכתב כן תרימו אתם דדרשינן גם לרבות שלוחכם וקסבר ר' ייסא דאין הגוי נעשה שליח מחברו גוי אבל לישראל עושה גוי שליח ור' זעירא פליג עליה דמינה ומינה ילפינן כדמפ' ואזיל:

לא בישראל. בתמיה מי לא איירי רחמנא בישראל דאתם אשולחים קאי ובישראל קא עסיק וכי מרבינן גם לשלוחים ישראל וכי ממעטינן לשולחים גוים אפילו בישראל שלוחיהן הוא דממעטינן:

הא אם רצה תורם. הישראל והוי ישראל שלוחו והויא תרומה וקדשה:

במאמין על ידו. שנותן לו נאמנות דהוי אפוטרופוס על נכסיו ודמי לבעל בההיא מיירי רשב"ג והכי קי"ל כר' זעירא דתרוייהו ישראל בעינן:

החוכר בפירות. שנתן לבעל השדה שכירות הקרקע בפירות:

השוכר במעות. בתוספתא קתני לה הכי וקאי אהא דתניא התם דמודי ר' שמעון בשוכר דאפילו ר"ש דפליג לקמן גבי חוכר בשוכר מודי ומפרש טעמא משום דשוכר הוי במעות כלומר ומוכר גמור הוא דהתנאי היה במעות ונותן לו פירות ומשו"ה מפ' מה בין חוכר לשוכר והכי תניא התם החוכר שדה מן הגוי מעשר ונותן לו ר"ש אומר תורם ונותן לו לפיכך אם עמד הגוי ונתגייר או שמכרה לישראל מעשר ונותן לו שכר ממנו שדה מעשר ונותן לו מה בין חוכר לשוכר שוכר במעות חוכר בפירות ע"כ:

עד כדון ישראל. עד כאן לא שנינו דחולק ומניא לפניו אליבא דרשב"ג אלא כשישראל הוא שמקבלה מן הגוי אבל כשהגוי או הכותי מקבלה מישראל מי בעי לעשורי בעל השדה או לא:

למי שאינו נאמן על המעשרות. פי' ישראל חשוד דאילו ע"ה בסיפא קתני לה וכן פי' הראב"ד ז"ל בהשגות:

אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דתנן בפ"ק דע"ז אין משכירין להם בתים בא"י ואין צ"ל שדות ויליף לה התם מדכתיב לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע:

בקבלה. באריסות למחצה לשליש ולרביע:

צריך לעשר על ידיו. בשבילו על חלקו דאין בידו להפקיע המעשרות:

לע"ה דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

עונת המעשרות. בפ"ק דמס' מעשרות מפורשת עונתן:

אינו צריך לעשר. על חלקו של ע"ה דלגבי דע"ה הוא דרמיא:

משבאו לעונת המעשרות צריך לעשר. על חלקו דכיון דרמיא עליה תו לא פקע:

עד כדון במקום שישראל מצויין. הוא דאסור להשכירן משום דאיכא הפקעת מעשר:

במקום שאין ישראל מצויין. מהו להשכירן דהא בורות ועומדות הן וליכא הפקעה:

מקום שאין ישראל מצויין כהדא סוריא. מותר להשכיר כמו בסוריא דבסוריא קי"ל כר' וכדלקמן דאמר בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות:

והדא סוריא נשמעינה מן הדא. כלומר וסוריא גופה מנא לן דשריא כר' יוסי ומפ' נשמעינה מן הדא וכו':

חמץ. שם מקום בסוריא:

בר עשתור: משפחה באותו מקום:

הא לעשר על ידיהון אינו צריך לעשר על ידיהם. כיון דשרי להשכיר ומינה נפקא לן דהילכתא כר' יוסי דשרי להשכיר:

קבל ממנו. ישראל מן הגוי באריסות למחצה וכו' השדה זרועה כדמפ' ואזיל:

שדה לקצור בחטים. לקצור השדה ולעשות כל המלאכה עד שיהו חטים ברורים דהיינו לעמר ולדוש ולזרות ולהבר ולברור ולעשות כרי:

ענבים לבצור ביין. לבצור הענבים ולדורכן עד שיהו יין:

זיתים למסוק בשמן. מסיקה בזיתים היא כמו בצירה בענבים וקבל עליו לעשות כל מלאכת הזיתים עד שיהו שמן אע"ג דאיהו לא זרעה אלא שקבלה מן הגוי עכשו כיון דנגמרה מלאכה ביד ישראל מעשר ונותן לגוי:

עד שלא זרע תורם. דכשקבלה עד שלא זרעה בעל השדה אלא דהמקבל גופיה זרעה קתני לעיל דרבנן סברי דהמקבל תורם ואיכא טעמא לחייבו במעשר דהא קרינן ביה תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר וכ"ש הכא דכי קבלה משזרעה הגוי ועמדה בקממותיה לקוצרה דמיפטר:

תקנו במקבל שלא תבור א"י. דמן הדין אפילי במקבל הוה לן לחיוביה לעשר וליתן לגוי מעושר כדפרישנא במתני' אלא אם היינו מחייבין המקבל לעשר היו נמנעין ישראל מלקבל שדות דאינו רוצה לזרוע לריק שיאכלוהו האויבים ומשו"ה תקון רבנן דבתרומה לחוד סגי:

ברם הכא זורעה הגוי. כבר זרועה ועומדת דהוי זרעה ולא שייך טעמא דתבור ואוקמוה אדינא:

בסהרי שבלים. שלא קבל אלא לתת העומרים במקום שעושין עיגול וקרוי סהר ובאותו מקום מאספין אותם תרגום ירח סיהרא ובשביעית תנן עושה סהר בית סאתים ובפרק עושין פסין עושה דיר או סהר:

מניח כמות שהן. דכיון שהוא לא זרען ולא נגמרה המלאכה ביד המקבל משו"ה פטור:

מאותו שדה שלא מאותו המין. כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כגון שקבל עליו לזורעה חטים וזרע במקצתה גם כן שעורים מעשר ונותן לו כדפרישנא במתני' דדמי למוכר טבל:

בין ממין אחר תורם ונותן לו. דכיון דהקרקע זורע אע"ג דחוכר הוי משום טעמא דלא תבור א"י הקלו ואע"ג דזרע מין אחר כיון דהקרקע קרוי על שם הבעלים ומדידיה הוא דיהיב ליה סגי בתורם דלהוי כמו דמאי אבל משדה אחר דמי למחליף ומוכר טבל:

מתני' כרשב"ג. כדאוקימנא רישא כרשב"ג וסיפא נמי רשב"ג ומקל רשב"ג במקבל בחכירות מן הגוי ומחמיר בחוכר מישראל דבעינן מאותו שדה ומאותו המין:

מה דתני ר' חייא כחכמים. ובתוספתא קתני לה בלשון חכמים ומחמרי בגוי דבעו תורם ומקלי בחוכר מישראל דבאותה שדה אפילו ממין אחר סגי בתורם:

ופליגין. בתמיה וכי חולק ר' יהודה דמתני' על רבנן:

ומשני מתני' במקום שלא נהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. ומשו"ה בעי מאותו המין דוקא והא לא קביל עליה בעל השדה והוה ליה מחליף כדפרישנא:

ומאי דתני ר' חייא במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. דנהוג לזרוע שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים ואע"ג דלא פירש ליה כמפורש דמי הילכך כי יהיב נמי שעורים מאותה שדה לא הוי מחליף וסגי בתורם ולעולם ר' יהודה כרבנן ס"ל ומתני' בחוכר שדה מישראל רבנן היא. והרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק כרשב"ג וכסתם משנתנו ואינו מחוור דהא לעיל סתמא דתלמידא מרבנן הוא דפריך ואמרינן איתא חמי עד שלא זרע תורם ומשזרע מעשר וטפי הוה ליה לאקשוייה מסתם מתני' עד שלא זרע חולק וכו' ואי משום דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ליתא דכסתם יחידאה לא קאמר כדאיתא במרובה. ואע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג במשנתנו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה הא מסקינן בפ' המפקיד דאימוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ור' יוחנן גופיה להכי אתא לדחוייה מהילכתא ולהכי אמר מתני' כרשב"ג אבל חכמים אומרים וכו' והוא אומר בכל מקום אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכבר כתבתי בפתיחה מה שכתב הרי"ף ז"ל בפ' אלו נערות גבי זו דברי ר' מאיר ועוד בפ' גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל גבי הלכה כרשב"ג במשנתנו והדין כללא לאו דוקא עד דאיכא טעמא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בב"מ בפ' המקבל ת"ל הא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ליתא לההוא כללא ולאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרשב"ג ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילפא לפום גמרא וכן כתב רבנו הגדול והוכיח מסוגיא דפ' המפקיד ודפ' המדיר ובפ' זה בורר פליג רבה בר רב הונא עליה דכללא והילכתא כבתראי. ואשכחינן טובא מרבנן אחרינא דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרשב"ג בהדיא כי ההיא דאמרינן במם' ביצה רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואמר רב יוסף וכו' הלכה כרשב"ג ובפ' יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחא דליתא לדרשב"ג וש"מ דבכל מקום ששנה אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא וכדברי רבנו הגדול ז"ל ע"כ:

הכא את אמר תורם ונותן לו וכו'. כלומר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דגבי ישראל תנן החוכר ממנו בתורם סגי ליה ולאו פורע חובו בטבל הוי אע"ג דחוכר הוא וטעמא כדאמרן דלאו טבל גמור הוא וגבי נכרי תנן מעשר וכו' ואמאי לא סגי ליה בתורם דהא איכא למיחש נמי הכא לטעמא דלא תבור ארץ ישראל:

קנסו חכמים בחוכר מן הגוי. דכיון דקבלה עליה אפילו לא עבדא מסתמא עשיר הוא א"נ יהיב דעתיה עילוה וחס עלה ולא יניחנה בורה ולהכי קנסוהו שיתן תבואה מעושרת לגוי כדי שיכבד עליו ויקננה ולא תהא א"י ביד גוים מה שאין כן במקבל דמינה ובה הוא דפרע לגוי ואי סלקא אית ליה ואי לא סלקא לית ליה מסתמא עני הוא א"נ לא יהיב דעתיה עילוה ואם יאמרו שיעשר יניחנה ומשו"ה לא קנסו וחוכר מישראל שאני דביד ישראל קיימא ולא שייך אנס:

תפשה מדת הדין בחוכר מן הגוי. קסבר דלא הוי קנס כדי שיקננה אלא דינא הוא דהוי כיון דקבלה עליה באחריות כדידיה דמיא ואיכא הפקעת מעשר להדיא לא חשו לתקנת שלא תבור:

ולא תפשה בחוכר מישראל. דליכא הפקעה דישראל סופו להפריש וקרוב לענין הזה פי' ר"ש ז"ל:

ה"ג מתניתא מסייעא לר' לא החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו. וה"ג נמי בתוספתא דהבאתיה למעלה ופלוגתא דר' מאיר ורבנן בחוכר מישראל קיימא והכי פירושו מתניתא מסייעא לר' לא דטעמא משום תפשה ולא משום קנם דאשכחן דר' מאיר פליג עלייהו דרבנן גבי חוכר מישראל וסבר דמעשר ונותן לו:

הא אי רבנין אמרין קנסו חכמים בחוכר מן הגוי ולא קנסו בחוכר וכו' ויש קנס בישראל. בתמיה כלומר אי טעמא דרבנן משום דקנסו שיקננה מן הגוי ולא קנסו גבי ישראל דהא ביד ישראל קיימא והיכי קאמר ר' מאיר מעשר וכי שייך לקנוס גבי ישראל שיקננה מן הישראל כדי שתעמוד ביד ישראל והא ביד ישראל קיימא אלא ודאי בהכי פליגי רבנין אמרין לא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל דליכא הפקעת מעשרות דישראל סופו להפריש ור' מאיר סבר אין תפשה מדת הדין אפילו בחוכר מישראל דכיון דטעמא דגוי הוא דכיון דקבלה עליה באחרייתיה כדידיה דמיא ומחליף הוא הכי נמי ביד ישראל:

ר' שמעון אומר תורם ונותן לו. טעמא כדמפרש ואזיל:

הא אי רבנין אמרין וכו'. כלומר אי סלקא דעתך דטעמא דרבנן היינו משום דינא דהא קבלה עליה באחריות ואיכא הפקעת מעשרות א"כ היכי פליג ר' שמעון על רבנן ואמר דסגי בתורם וכי סובר דליכא הפקעה גבי גוי וקבלת אחריות לאו כדידיה דמיא: אית בר נש דיימר הדא מילתא. בתמיה:

אלא כיני וכו'. אלא ודאי בהכי פליגי ר"ש ורבנן רבנן סברי קנסו כדי שיקננה דס"ל דלא חיישינן שיניחנה ותבור כיון דיהיב דעתיה עלה ור"ש חייש לטעמא דתבור כמו ברישא דמתני' דחשו גבי מקבל:

לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר. סיפא דר"ש היא כדתניא לעיל בתוספתא:

מ"ד תפשה ניחא. דס"ל לר"ש כר"ע דחוכר מישראל דהא קבלה עליה וכדידיה דמיא ומשו"ה נתגייר מעשר ונותן לו:

מ"ד קנסו כדי שיקננה. ור"ש חייש לשלא יניחנה ותבור כי נתגייר מאי הוי:

ומשני בידו. משום הכי נתגייר חייב לעשר שבידו של זה חבר המקבלה לעשר תקינו דאיהו מעשר ונראה דמנכה לו מחכירותו וכן כתב רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:

מן המסיקין שנו. בסמ"ך נראה לי והכי איתא בפרק הגוזל בתרא שזה הגוי היה מן האנסין וגזלה מאבותיו של זה:

מתוך שאתה אומר לו כן. שיעשר הוא דותק עצמו ופודה אותה.

הלכה ב

כהן ולוי שקבלו שדה מישראל. למחצה לשליש ולרביע:

כך חולקין בתרומה. ונותן לבעל השדה חלקו מתרומה והוא נותנה לכל כהן שירצה:

המעשרות שלהן. דלדידהו חזו ותחלה נוטלין תרומה ומעשר מכל השדה והשאר חולקין למחצה לשליש ולרביע:

שעל מנת כן באו. ואע"ג דלא פירשו כן בהדיא ם"ל לר' אליעזר דכמפורש דמי וטעמייהו מפרש בגמ'. והא דנקטי רבנן תרומה רבותא אשמעינן דאע"ג דתרומה לא חזיא ליה לישראל והוה אמינא דשיירה למקבל דחזיא ליה קמ"ל. ור' אליעזר נקט מעשר לרבותא דאע"ג דמעשר חזי לזרים וחזי לבעל השדה והוה אמינא דבמעשר מיהת שניהן שוין בו קמ"ל כיון דבעי למיסביה ללוי אחר משום גזל השבט מקבל קדים:

במה קנו. היאך זכו כשהכהן או הלוי לאו בעלי קרקע הן אלא מקבלין דהא אין להן חלק בקרקע אלא מה שמזכין להן הבעלים ובשלמא סיפא ניחא דבעלי הקרקע נינהו הילכך זכו דמשיירין לעצמן הן:

אי אתם מודיס דאם התנו ביניהם. דקנו והיאך זכו בשעת התנאי והא אין אדם מתנה דבר שלא בא לעולם ובשעת התנאי עדיין לא בא לעולם שום דבר אלא כיון דמכח אותו תנאי החזיק בשדה בשעה שקוצר או בוצר או תולש קונה דנעשה כאומר לו בשעת קצירה תלוש מן הקרקע ויתיפה הקרקע ויהא נקי לחרישה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני ועוד יפוי זה הוי כמו נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצרך שתקנה המעשרות ואע"ג דלא פירש אותו להדיא בשעת מעשה חשבינן ליה כפירש וה"נ כה"ג:

אמרי ליה אופנא לית לון. אופנא לשון מנהג הוא כדאמרינן בהגדת ילמדנו ואין אומה כאומה זו לדעת אופייה של אלהיה שפירושו מנהגיו ודיניו כלומר שאני התנו דהוי תנאי והוי כמי שמוותר לו קצת דהא אם רצה לתת לו רביע משום אריס ונתן לו שליש זכי אבל הכא שקבל סתמא וכי אין מנהג לבני הבקעה ודאי מנהג יש להם ובתר המנהג שנותנין להן בני הבקעה לאריסין אזלינן:

ומשני לון אופנא לית ליה סתמא וכו'. כלומר אין מן המנהג ראיה לכאן דקסבר דסתמא נעשה כאומר וכו' כדתנן שע"מ כן באו ורבנן סבירא להו דלא חשבינן לה כאלו אמר לו כן אלא דוקא במפרש לו בהדיא והכי מוקמינן מתני' בפ' הספינה דתנן התם הלוקח פשתן מחברו אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה ופרכינן עלה משום דתלש כל שהוא קנה ומשני אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל יפה לך קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה כך נ"ל סוגיא זו:

כהן מכהן. כהן שקבל קרקע מכהן:

למי נצרכה לר' אליעזר. דאילו לרבנן פשיטא דהא תנן במתני' דכהן המקבל מישראל אע"ג דלבעל הקרקע לא חזי דחולקין וכ"ש דלבעל הקרקע חזי כמו למקבל דודאי חולקין אלא לר' אליעזר הוא דנצרכה:

א"ל ע"מ שיהו המעשרות שלי. אבעל השדה קאי וכיון דהוא כהן וישראל הוא המקבל אין כאן משום כהן המסייע בבית הגרנות דאסור כדלקמן הילכך בין שאמר בעל השדה שלי יהיו בין שיאמר שלך יהיו בין שלי ושלך מותר:

כהן שקבל שדה מישראל. וא"ל בעל השדה דהיינו ישראל ע"מ שיהו המעשרות שלי מותר, אבל א"ל על מנת שיהו שלך אסור דמיחזי דיהיב להו משום דטרח בקרקע ואיכא משום שחתם ברית הלוי וכדלקמן:

שלי ושלך אסור. דאכתי מיחזי דקא יהיב ליה משום דטרח. קבלה ממנו כדרך המקבלין מותר וכו'. קס"ד דאפילו לא אמר ולא מידי אלא דאי מוזיל גביה יותר משאר המקבלין כגון דשאר המקבלין של אותה בקעה לרביע מקבלין ויהיב ישראל להאי כהן שליש דאסור דקא מוזיל דמרווח גביה המעשרות משום טירחא ומשו"ה פריך ובלא כך אין המעשרות שלהן כלומר ואפילו לא הוי כדרך המקבלין מי לא תנן ר' אליעזר אומר יש להן המעשרות דאתנו לר' אליעזר הך ברייתא וכולה חדא היא וסיפא דלעיל היא:

ומשני אלא הא כיני שלי שלי שלך שלי ושלך אם קיבלה וכו'. כלומר החולין המגיעין לחלקי הן שלי והמעשרות שהן שלך יהיו שלי ושלך והשתא אם קבלה ממנו כדרך המקבלין דלא אוזיל גביה במעשרות ולא בחולין מותר דלא מיחזי דיהיב ליה מעשרות משום טרחיה אבל במוזיל גביה אסור כיון דקאמר בשעת התנאי המעשרות שלי ושלך ומתני' בדלא מפרש ליה כלל במעשרות אלא סתם לשליש ולרביע והשתא הך ברייתא דתני קבלה ממנו לאו בבא באנפי נפשה היא אלא דמפ' בבא דשלי ושלך. והכי תניא בתוספתא כהן שקבל שדה מישראל וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי מותר שהמעשרות שלך אסור א"ל שלי ושלך אם קבלה עליו כדרך שמקבלין עליהן מותר ואם לאו אסור:

ה"ג תניא ישראל שקבל שדה מישראל ע"מ שיהו המעשרות של זה אסור. וה"פ א"ל ישראל בעל השדה ע"מ שיהו המעשרות של זה לוי או כהן קרובו או בן בתו אסור כדמפ' לקמיה:

ולא דא היא קדמיתא. דהא תני לעיל ישראל שקבל שדה מכהן בין שאמר הכהן בעל השדה המעשרות שלי או שלך או שלי ושלך מותר דכיון דלא טרח ליכא משום שחתם ברית הלוי וכ"ש הכא דהוי בעל השדה ישראל:

ומשני ר' אחא אם תרצה ביניהון. כלומר אם תרצה סלע או איזה טובת הנאה אסור כיון דלא שקלה איהו ויהיב סלע בשביל קרובו מיחזי דקא יהיב אגרא לשיתננו לכהן או ללוי המעשרות וחשיב כאילו הכהן או הלוי קרובו גופיה יהיב ליה ואיכא משום שחתם ברית הלוי אבל היכא דקאמר אני אטלם לעצמי דאיהו מקבלו שרי דמישראל לישראל הוא דשקיל אגרא וס"ל לר' אחא דאדם יכול לקבל ממעשרותיו טובת הנייה דהיינו דבר מועט כדלקמיה וכדפרישנא:

מותר כשקבלה כדרך המקבלין. דס"ל לר' יוסי בר זבידא דאין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה ואפילו ישראל מישראל ומוקי הא דתניא ע"מ שיהו של זה אסור שלא קבלה כדרך המקבלין אלא דמוזיל גבי הנהו מעשרות שנותן לקרובו בההוא סלע ואיכא משום שחתם והא דתני סיפא שאטלם אני מותר היינו כי לא מוזיל גביה כלל אלא בטרחו לוקחן לעצמו וברייתא דלעיל דתניא ישראל שקבל מכהן בין שלי או שלך או שלי ושלך מותר כלהו כדרך המקבלין עסקינן כיצד המעשרות שלי ואתן לך כנגדן חולין או שלך ואטול חולין כנגדן ולעולם דלא יהיב בהו מידי:

אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. כגון ההיא דאמרינן פ' אין בין המודר התורם משלו על של חברו טובת הנייה של תורם ומפ' שם הר"ן ז"ל זכאי בנתינת התרומה זה התורם ותהא טובת הנייה שלו דהיינו שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן דאילו כהן אסור למיתב ליה מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו דכהן המסייע בבית הגרנות קרינן ביה שחתם ברית הלוי ע"כ והכי איתא בריש פ' עד כמה:

אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. ואסור לקבל עליהם שום ממון:

לו יהיו. ומשמע להנייתו יהיו שיכול לקבל כהן הנייה:

יתנם לכל מי שירצה. ולמעוטי פרט שכחה ופאה דאמרינן פ' הזרוע דאין בידו ליתנן לכל מי שירצה אלא כל הקודם זכה דכתיב בהו תעזוב:

יעלו בעל כרחו. משנה היא בפי' בתרא דנדרים דתנן אמר קונם כהנים לוים נהנין לי יטלו על כרחו מתנות כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דידהו הוא דשקלי ואי אמרת טובת הנייה אית ליה אמאי יטלו על כרחו ממונא שקלי מיניה:

ומשני דהתם קאמר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר. דאסר עליה כל הכהנים שבעולם ומתנה לבטל ולעבור על דברי תורה הוי ומשו"ה על כרחו שקלי ליה:

תדע לך. דהיינו טעמא דמתני' דבסיפא דההיא תנן כהנים או לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים ולא אותם שאוסר עליהם הנייה דכיון דאיכא למאן דיהיב ליה מדעתיה ובטובת הנייה כי שקיל ליה האי דאסר עליה הנייה אסור דקא שקיל ליה דידיה:

אומר הוא ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה וכו'. תוספתא היא במכילתין אלמא דשקיל ישראל בשביל הבכור סלע:

ברוצה ליתנו לשני כהנים. ובן בתו של זה הישראל הנותן סלע א' מהשנים ושרי דהא משעה ראשונה יהיב פלגא להאיך ויהיב סלע דליתיב ליה כוליה דהא יהיב ליה פלגא בחנם ודרך כבוד:

בהדא כהן לישראל אסור. כלומר מהך ברייתא משמע דדוקא ישראל לישראל שרי אבל כהן שיאמר כן לישראל אסור ולר' יוחנן דמוקי לה ברוצה ליתנו לשנים אמאי נקט ישראל לישראל אפילו כהן לישראל מ"ט אסור דלא משמע איסורא דשחתם אלא היכא דלא בעי למיתב ליה אלא בדמים או היכא דכהן טרח כגון דמסייע אבל להמציא לו הכשר יותר לא משמע דאיכא שחתם:

לא אגיבון. לא השיבם ר' זעירא:

ור' חזקיה פליג ואמר שתשובה זו השיבם, דכי היכי דלר' יוסי בר חנינא אסור מפני מראית העין ולאו מדינא דהא שרי ליתנם בטובת הנייה אף ר' יוחנן אית ליה כהן לישראל אסור דאפילו הכא גזר:

חילול קדשים יש כאן. כדתניא לקמיה ולא יחללו את קדשי בני ישראל והם מחלין אותן דאין נותנין להן חלקן בכבוד אלא בשביל טרחן או בדמים:

יותר מכאן אמרו תרומתן אינה תרומה. לא ס"ל לתנא דהך ברייתא כי ההיא דתניא בפ' עד כמה בקשו חכמים לקנסן ולהיות מפרישין תרומה עליהן ומפני מה לא קנסום דילמא אתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב והכא סבר דקנסום ממש:

וכהניה במחיר יורו. דכיון דאין נותנין להן חלקם בכבוד אלא כשמסייעין או בדמים מורים להם ההוראות במחיר כיון דאין להם פרנסתם:

ציון שדה תחרש. כיון שבזיתם חלקו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב אני חלקך ונחלתך אני אבזה מקדשכם מחמד עיניכם:

המקדש בתרומות ומעשרות. משנה היא בם"פ האיש מקדש:

ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:

ואפילו הוא ישראל. דאין לו בכל אלו אלא טובת הנייה שבידו לתתן לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה בהן אלא טובת הנייה שהרי היא ג"כ צריכה ליתנם לכהן או ללוי ובההיא טובת הנייה מקודשת וקשיא לר' יוחנן דקאמר דאין לו בהן טובת הנייה:

ומשני בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן. דבירושה נפלה ליה והוו שלו דיורש כרעיה דאבוה היא וכיון דאבי אמו מצי למכרה לכהנים דדידיה הוא ה"נ מצי האי יורש ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהי' תרומה כר' יוסי בר חנינא אלא שפסק דטובת הנייה אינה ממון והכי אמר עולא בפ' האיש מקדש אבל רבנו חננאל ז"ל כתב עלה אע"ג דסלקא שמעתא דטובת הנייה אינה ממון קי"ל דממון הויא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנין לי בפ' ואלו נדרים דטובת הנייה ממון ומילתיה דר' בא עיקר וכן הלכה ע"כ וכתבו הרא"ש ז"ל ס"פ האיש מקדש:

מי חטאת ואפר חטאת. מפ' התם בשכר הבאת האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומשו"ה מקודשת אבל בשכר הזייה או נתינת האפר במים אינה מקודשת דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם כאשר צוני וגו':

וא"ל על מנת. כהן שהוא בעל השדה א"ל על מנת שיהו שלי:

הן שלו. כגון ששייר לו בשדה א' מעשרה וכדלקמיה:

מהו שימכרם לכהן. מי קנה אותם כהן וכגון דיהיב ליה סלע בטובת הנאה ומי מצי למיהדר בעל השדה או לא:

לא עשה ולא כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ולד שפחתו. אינן בעין דלעביד בהו משיכה וכן בעוברי בהמתו:

אויר חורבתו. לית ביה מששא ואינו נקנה לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה:

והיך אפשר וכו'. תלמודא מפרש ואע"ג דאמר ר' אבהו המוכר אויר חורבתו לא עשה וכו' יש אפשרות שתמכר וכגון באומר לו תלוש מן החורבה הזו ויפה לך קרקע כל שהו והוי כמו נעל גדר כל שהו וקני ואגבו קני אויר דכוותה דמוכר מעשרות דאמר ר' אבהו לא עשה וכו' והכא גבי מתני' אמרינן דכהן אומר לישראל כשהקרקע הוא לפניו שיאמר לו תלוש מן הקרקע וכו' וקונה מעשרות אגבו והכי הילכתא והכי איתא לעיל:

מת אין לבניו במעשרות. דשלי קאמר ולא תימא שיורי שייר בקרקע א' מעשרה ומוריש לבניו:

אפילו ביורשין שאינן מדברי תורה. כגון דמת האי כהן והיה לו בת קטנה ונשאה לאחר מיתת אביה ומתה כשהיא קטנה דאמרינן בפ' האשה רבה דבעלה ירית לה מדרבנן וקאמר הכא דאית ליה להאי בעל הני מעשרות דכל יורשין במשמע:

מכרה לאחר אין לו במעשרות. דהא כל זמן שהיא לפניו קאמר:

חזר ולקחה ממנו. מי חזר תנאו למקומו או לא:

דתנינן תמן שהמגרש את האשה. משנה היא בכתובות סוף פרק הכותב:

לכתובה אבל לא לתנאים. כתובה כגון מנה מאתים במקומו עומד אבל לא תנאים אחרים דכיון דגרשה פקע דהכא נמי כה"ג:

קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כדתנן במתני' ישראל שקבל מכהן המעשרות לבעלים:

נשאת לישראל חולקין במעשר. דמכי נשאת לא חזו לה:

נתארמלה חזרה לתחלתה. והוו המעשרות דידה אלמא דלא אמרינן כיון דפקע פקע:

ומשני כאן שמכר כאן שקבל. ברייתא דכהנת היא בעלת השדה כדקתני בה ישראל שקבל שדה מכהנת כיון דקרקע בחזקתה קאי כי נתארמלה חזרה לדינה הראשון וכי קאמר ר' חייא דאין לו במעשרות דכיון דפקע פקע היינו שמכר:

והתני ר' חייא מכרה. בהך ברייתא דכהנת תני ר' חייא דאם מכרה הכהנת שדה זו לכהן דמאי דמשעבד לה מקבל הוא משועבד והמעשרות שלה:

ומשני תמן יצאה מרשות שניהן. כדתני לעיל כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך וחזר הלוקח ומכרה לאחר ומשו"ה אפילו כי חזר הלוקח גופיה ולקחה אין לו למוכר קמא במעשרות כלום דיצא מרשות הבעלים:

ברם הכא יצאו מרשות מוכר ולא יצא מרשות לוקח. דהיינו המקבל דמשעביד לה ומשום הכי שעבודה קיים:

שלא ליטעם כרם באותן ד' שנים. דערלה ורבעי מפקעי לה ממעשרות:

איסטיס. אינריקו ואינו אוכל ופטור מן המעשרות כדאמרינן בעלמא אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה והיינו נמי טעמא דקנים:

שלי לעולם יכול ליטעה כרם וכו'. דהכי קאמר ליה כל זמן שתהא מחוייבת במעשרות הם שלי ויכול לומר לסוף העולם תהא חייבת במעשרות ולעולם מצי למידחי ליה:

אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא. ארישא קאי באחד שאמר לו ד' שנים וזרע בה קנים:

וחייביה מיתן ליה חד מן עשרה דקניא. משום קנס:

וא"ל על מנת שיהו המעשרות שלי. ישראל בעל השדה אמר ליה כן:

לעולם אסור שאין כהן עושה כהן. אין כהן הלוקח יכול לעשות לישראל כהן:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר ליה. בעל השדה דהוא כהן לישראל:

על מנת שהמעשרות שלי. אפילו אמר ליה ד' שנים אסור ומקשה רישא לסיפא:

ומשני כאן זיכהו בדבר שהוא ברשותו. דהיינו רישא דהלוקח הוא כהן יכול לזכותו בשלו אבל סיפא הלוקח ישראל ואינו יכול לזכות למוכר במה שאינו שלו ומיירי שזיכה לו שלא בשעת מכירה דאילו בשעת מכירה הא אמרינן לעיל דשייר לו קרקע. והרמב"ם ז"ל בפ"ו דהי' מעשר משמע מלשונו דגריס הכא ברישא ישראל שקבל שדה מכהן ובסיפא גריס כהן שקבל שדה מישראל וא"ל על מנת קאי אמקבל וטעמא דכיון דישראל בעל הקרקע זיכהו במה שאינו שלו איכא איסורא דכהן המסייע וכו' ואתי שפיר דזה לשונו שם ישראל שקבל שדה מכהן ומלוי וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי ד' או ה' שנים מותר ע"מ שהן שלי לעולם אסור שאין כהן עושה כהן ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי ע"כ:

הלכה ג

ישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן מודו לר' אליעזר דכיון דבעל השדה כהן משייר בשדה חלק א' מעשרה ולשם קנו לו המעשרות ומפ' בתוספתא היינו תרומה ומעשר ראשון והכי תניא התם ישראל שקבל שדה מכהן תרומה ומעשר ראשון לכהן ומעשר שני חולקין בשוה. לוי שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין בשוה. כהן שקבל שדה מלוי מעשר ללוי תרומה ותרומת מעשר חולקין בשוה ע"כ:

אף הקרתני. כפרי שדרך בני כפרים לקבל שדות מבני הכרכים:

מ"ש לירושלמי. דס"ל לר' ישמעאל דכיון דמודו רבנן לר' אליעזר היכא דלבעל השדה חזי דשיורי שייר הכא נמי כיון דבעל השדה הוי ירושלמי יושב בירושלם לדידיה חזי מ"ש ושיורי שייר חלקו בקרקע:

יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלם. אע"ג דטרח וכיון דלדידיה חזי אע"ג דע"י טורח הוא שניהן שוין מה שאין כן בישראל שקבל מכהן ומלוי:

על דעתיה וכו' מתמיה תלמודא על דעתיה דר' ישמעאל וכי סבר ר' ישמעאל אילו כהן טמא וכו':

שמא אין חולקין במעשרות. משום דההיא שעתא הכהן טמא אינו יכול לאכול תרומה טהורה והלא יטהר וחזיא ליה:

ומשני לא דמי תמן יכול למכרה לכהן טהור אחר. ומשו"ה חולקין מה שאין כן במעשר שני שאינו יכול למכרו כדתנן במס' מ"ש אלא מה שיכולין אתם לומר היינו לעלות ולאכלו בירושלם וקסבר ר' ישמעאל דלא טרח הילכך הוי דירושלמי כדתנן במתני':

הלכה ד

המקבל זיתים לשמן. לא שנא ישראל שקבל מכהן ומלוי ול"ש כהן ולוי שקיבל מישראל אילנות דזיתים על מנת לעבדן ולמוסקן ולעטנן בבית הבד ולטחנן ולעשותן שמן וקבל אותם למחצה לשליש ולרביע שיקח ממדות שמן:

כדרך שחולקין בחולין כך וכו'. לא מיבעיא כהן שקבל מישראל דרבנן סברי חולקין במעשרות אלא אפילו ישראל שקיבל מכהן דתנן לעיל דמודו רבנן לר' אליעזר דהמעשרות לבעלים הכא חולקין וטעמא מפ' בגמ':

ר' יהודה אומר וכו'. מפרש בגמ' טעמיה:

למחצית שכר. למחצית הריוח כגון שקבלן עליו בשומא בכך וכך מעות ומוכרן למחצית הריוח וכגון דיהיב ליה שכר עמלו או טובל בציר עמו כדאיתא באיזהו נשך דליכא משום רבית:

ר' יהודה עבד זיתים כקרקע. כלומר מצינן למימר דטעמא דר' יהודה היינו דעבד זיתים כקרקע דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע והוי כמו ישראל שקבל קרקע מכהן דתנן לעיל המעשרות לבעלים ורבנן סברי דלא דמי דבההוא אמרינן דמשייר בקרקע מקום לזכות בו א' מעשרה וכדלעיל, ובכהן שקבל קרקע מישראל חולקים אבל הכא שכבר זיתים עומדים למסוק דלמלאכה דעכשיו הוא דמקבלן אע"ג דבעלים הוו כהן לא דייני בהו המעשרות לבעלים ומשום הכי חולקין דפועל הוי ולא אריס:

מעתה. כלומר דמיד ישלים עבודתו וילך וכתלושים דמו כיון דמעתה חזו למסקן:

דאין יסבור ר' יהודה כר' אליעזר וכו'. כלומר דאי ס"ד בטעמא דר' יהודה דס"ל כר' אליעזר דאמר שהמעשרות שלהן שעל מנת כן באו ולאו משום דעבדינן ליה כקרקע אלא דחשבינן להו כפירשו בהדיא כדאמר ר' אליעזר לעיל ה"נ ליתני בדר' יהודה כהן ולוי שקבלו מישראל וכל שכן ישראל שקבל מכהן ולוי דמעשרות לבעלים ובמתני' לא תני דפליג ר' יהודה על רבנן אלא דוקא בישראל שקבל מכהן ומלוי אבל כהן ולוי שקבלו מישראל מודי להו אלמא דטעמא דר' יהודה משום דעבד להו כקרקע וס"ל בהו מאי דס"ל לרבנן כי עביד אריס בקרקע וחולקים:

פרחו של כהן שהיתה שומה. כי ההיא דתני בפרק איזהו נשך השם פרה לחברו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינר אם לא אשיבנה לך ואני אעלה לך בשכר שאחרוש בה סלע בחדש דמותר ואין זה רבית לפי שלא עשאה דמים ומפ' התם שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם הפחת אלא דוקא אם תמות או תשבר דכל כמה דלא קביל עליה זולא לא מלוה היא:

הבכור לכהן דברי ר' יהודה. דס"ל דלעולם היא ברשות הבעלים:

לשניהם. ויש לישראל טובת הנאה בחציו:

אי אתם מודים לי במעשרות שדהו שהוא שלו. של בעלים כהן כדתנן לעיל ישראל שקבל שדה מכהן ולוי המעשרות לבעלים ובודאי דהכי דינא בחכירות:

מפני שהשדה גופה לכהן. ועושה בה מלאכתו של בעל השדה:

והפרה גופה לשניהם. דהא מושכרת למלאכתו של שוכר:

השם באחריות שניהם. כדפרישית דזולא הויא דבעל הפרה ומיתה ושבירה באחריות דשוכר:

באחריות הנותן. נותן דמים:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה