פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ו · הלכה ג
ישראל שקבל מכהן ולוי המעשרות לבעלים. בהא אפילו רבנן מודו לר' אליעזר דכיון דבעל השדה כהן משייר בשדה חלק א' מעשרה ולשם קנו לו המעשרות ומפ' בתוספתא היינו תרומה ומעשר ראשון והכי תניא התם ישראל שקבל שדה מכהן תרומה ומעשר ראשון לכהן ומעשר שני חולקין בשוה. לוי שקבל שדה מכהן תרומה לכהן מעשר ראשון ומעשר שני חולקין בשוה. כהן שקבל שדה מלוי מעשר ללוי תרומה ותרומת מעשר חולקין בשוה ע"כ:
אף הקרתני. כפרי שדרך בני כפרים לקבל שדות מבני הכרכים:
מ"ש לירושלמי. דס"ל לר' ישמעאל דכיון דמודו רבנן לר' אליעזר היכא דלבעל השדה חזי דשיורי שייר הכא נמי כיון דבעל השדה הוי ירושלמי יושב בירושלם לדידיה חזי מ"ש ושיורי שייר חלקו בקרקע:
יכול הוא הקרתני לעלות ולאכלו בירושלם. אע"ג דטרח וכיון דלדידיה חזי אע"ג דע"י טורח הוא שניהן שוין מה שאין כן בישראל שקבל מכהן ומלוי:
על דעתיה וכו' מתמיה תלמודא על דעתיה דר' ישמעאל וכי סבר ר' ישמעאל אילו כהן טמא וכו':
שמא אין חולקין במעשרות. משום דההיא שעתא הכהן טמא אינו יכול לאכול תרומה טהורה והלא יטהר וחזיא ליה:
ומשני לא דמי תמן יכול למכרה לכהן טהור אחר. ומשו"ה חולקין מה שאין כן במעשר שני שאינו יכול למכרו כדתנן במס' מ"ש אלא מה שיכולין אתם לומר היינו לעלות ולאכלו בירושלם וקסבר ר' ישמעאל דלא טרח הילכך הוי דירושלמי כדתנן במתני':