אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ו · הלכה ב

הלכה א

כהן ולוי שקבלו שדה מישראל. למחצה לשליש ולרביע:

כך חולקין בתרומה. ונותן לבעל השדה חלקו מתרומה והוא נותנה לכל כהן שירצה:

המעשרות שלהן. דלדידהו חזו ותחלה נוטלין תרומה ומעשר מכל השדה והשאר חולקין למחצה לשליש ולרביע:

שעל מנת כן באו. ואע"ג דלא פירשו כן בהדיא ם"ל לר' אליעזר דכמפורש דמי וטעמייהו מפרש בגמ'. והא דנקטי רבנן תרומה רבותא אשמעינן דאע"ג דתרומה לא חזיא ליה לישראל והוה אמינא דשיירה למקבל דחזיא ליה קמ"ל. ור' אליעזר נקט מעשר לרבותא דאע"ג דמעשר חזי לזרים וחזי לבעל השדה והוה אמינא דבמעשר מיהת שניהן שוין בו קמ"ל כיון דבעי למיסביה ללוי אחר משום גזל השבט מקבל קדים:

במה קנו. היאך זכו כשהכהן או הלוי לאו בעלי קרקע הן אלא מקבלין דהא אין להן חלק בקרקע אלא מה שמזכין להן הבעלים ובשלמא סיפא ניחא דבעלי הקרקע נינהו הילכך זכו דמשיירין לעצמן הן:

אי אתם מודיס דאם התנו ביניהם. דקנו והיאך זכו בשעת התנאי והא אין אדם מתנה דבר שלא בא לעולם ובשעת התנאי עדיין לא בא לעולם שום דבר אלא כיון דמכח אותו תנאי החזיק בשדה בשעה שקוצר או בוצר או תולש קונה דנעשה כאומר לו בשעת קצירה תלוש מן הקרקע ויתיפה הקרקע ויהא נקי לחרישה כדאמרינן בפרק חזקת הבתים האי מאן דזכי זכיא אדעתא דארעא קני ועוד יפוי זה הוי כמו נעל וגדר כל שהוא ותהא שאולה לך להיות כחצרך שתקנה המעשרות ואע"ג דלא פירש אותו להדיא בשעת מעשה חשבינן ליה כפירש וה"נ כה"ג:

אמרי ליה אופנא לית לון. אופנא לשון מנהג הוא כדאמרינן בהגדת ילמדנו ואין אומה כאומה זו לדעת אופייה של אלהיה שפירושו מנהגיו ודיניו כלומר שאני התנו דהוי תנאי והוי כמי שמוותר לו קצת דהא אם רצה לתת לו רביע משום אריס ונתן לו שליש זכי אבל הכא שקבל סתמא וכי אין מנהג לבני הבקעה ודאי מנהג יש להם ובתר המנהג שנותנין להן בני הבקעה לאריסין אזלינן:

ומשני לון אופנא לית ליה סתמא וכו'. כלומר אין מן המנהג ראיה לכאן דקסבר דסתמא נעשה כאומר וכו' כדתנן שע"מ כן באו ורבנן סבירא להו דלא חשבינן לה כאלו אמר לו כן אלא דוקא במפרש לו בהדיא והכי מוקמינן מתני' בפ' הספינה דתנן התם הלוקח פשתן מחברו אם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא קנה ופרכינן עלה משום דתלש כל שהוא קנה ומשני אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל יפה לך קרקע כל שהוא וקנה כל מה שעליה כך נ"ל סוגיא זו:

כהן מכהן. כהן שקבל קרקע מכהן:

למי נצרכה לר' אליעזר. דאילו לרבנן פשיטא דהא תנן במתני' דכהן המקבל מישראל אע"ג דלבעל הקרקע לא חזי דחולקין וכ"ש דלבעל הקרקע חזי כמו למקבל דודאי חולקין אלא לר' אליעזר הוא דנצרכה:

א"ל ע"מ שיהו המעשרות שלי. אבעל השדה קאי וכיון דהוא כהן וישראל הוא המקבל אין כאן משום כהן המסייע בבית הגרנות דאסור כדלקמן הילכך בין שאמר בעל השדה שלי יהיו בין שיאמר שלך יהיו בין שלי ושלך מותר:

כהן שקבל שדה מישראל. וא"ל בעל השדה דהיינו ישראל ע"מ שיהו המעשרות שלי מותר, אבל א"ל על מנת שיהו שלך אסור דמיחזי דיהיב להו משום דטרח בקרקע ואיכא משום שחתם ברית הלוי וכדלקמן:

שלי ושלך אסור. דאכתי מיחזי דקא יהיב ליה משום דטרח. קבלה ממנו כדרך המקבלין מותר וכו'. קס"ד דאפילו לא אמר ולא מידי אלא דאי מוזיל גביה יותר משאר המקבלין כגון דשאר המקבלין של אותה בקעה לרביע מקבלין ויהיב ישראל להאי כהן שליש דאסור דקא מוזיל דמרווח גביה המעשרות משום טירחא ומשו"ה פריך ובלא כך אין המעשרות שלהן כלומר ואפילו לא הוי כדרך המקבלין מי לא תנן ר' אליעזר אומר יש להן המעשרות דאתנו לר' אליעזר הך ברייתא וכולה חדא היא וסיפא דלעיל היא:

ומשני אלא הא כיני שלי שלי שלך שלי ושלך אם קיבלה וכו'. כלומר החולין המגיעין לחלקי הן שלי והמעשרות שהן שלך יהיו שלי ושלך והשתא אם קבלה ממנו כדרך המקבלין דלא אוזיל גביה במעשרות ולא בחולין מותר דלא מיחזי דיהיב ליה מעשרות משום טרחיה אבל במוזיל גביה אסור כיון דקאמר בשעת התנאי המעשרות שלי ושלך ומתני' בדלא מפרש ליה כלל במעשרות אלא סתם לשליש ולרביע והשתא הך ברייתא דתני קבלה ממנו לאו בבא באנפי נפשה היא אלא דמפ' בבא דשלי ושלך. והכי תניא בתוספתא כהן שקבל שדה מישראל וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי מותר שהמעשרות שלך אסור א"ל שלי ושלך אם קבלה עליו כדרך שמקבלין עליהן מותר ואם לאו אסור:

ה"ג תניא ישראל שקבל שדה מישראל ע"מ שיהו המעשרות של זה אסור. וה"פ א"ל ישראל בעל השדה ע"מ שיהו המעשרות של זה לוי או כהן קרובו או בן בתו אסור כדמפ' לקמיה:

ולא דא היא קדמיתא. דהא תני לעיל ישראל שקבל שדה מכהן בין שאמר הכהן בעל השדה המעשרות שלי או שלך או שלי ושלך מותר דכיון דלא טרח ליכא משום שחתם ברית הלוי וכ"ש הכא דהוי בעל השדה ישראל:

ומשני ר' אחא אם תרצה ביניהון. כלומר אם תרצה סלע או איזה טובת הנאה אסור כיון דלא שקלה איהו ויהיב סלע בשביל קרובו מיחזי דקא יהיב אגרא לשיתננו לכהן או ללוי המעשרות וחשיב כאילו הכהן או הלוי קרובו גופיה יהיב ליה ואיכא משום שחתם ברית הלוי אבל היכא דקאמר אני אטלם לעצמי דאיהו מקבלו שרי דמישראל לישראל הוא דשקיל אגרא וס"ל לר' אחא דאדם יכול לקבל ממעשרותיו טובת הנייה דהיינו דבר מועט כדלקמיה וכדפרישנא:

מותר כשקבלה כדרך המקבלין. דס"ל לר' יוסי בר זבידא דאין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה ואפילו ישראל מישראל ומוקי הא דתניא ע"מ שיהו של זה אסור שלא קבלה כדרך המקבלין אלא דמוזיל גבי הנהו מעשרות שנותן לקרובו בההוא סלע ואיכא משום שחתם והא דתני סיפא שאטלם אני מותר היינו כי לא מוזיל גביה כלל אלא בטרחו לוקחן לעצמו וברייתא דלעיל דתניא ישראל שקבל מכהן בין שלי או שלך או שלי ושלך מותר כלהו כדרך המקבלין עסקינן כיצד המעשרות שלי ואתן לך כנגדן חולין או שלך ואטול חולין כנגדן ולעולם דלא יהיב בהו מידי:

אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. כגון ההיא דאמרינן פ' אין בין המודר התורם משלו על של חברו טובת הנייה של תורם ומפ' שם הר"ן ז"ל זכאי בנתינת התרומה זה התורם ותהא טובת הנייה שלו דהיינו שיתן לו ישראל דבר מועט שיתן אותה תרומה לבן בתו כהן דאילו כהן אסור למיתב ליה מידי לישראל כדי שיתן לו תרומתו דכהן המסייע בבית הגרנות קרינן ביה שחתם ברית הלוי ע"כ והכי איתא בריש פ' עד כמה:

אין אדם נותן מעשרותיו בטובת הנייה. ואסור לקבל עליהם שום ממון:

לו יהיו. ומשמע להנייתו יהיו שיכול לקבל כהן הנייה:

יתנם לכל מי שירצה. ולמעוטי פרט שכחה ופאה דאמרינן פ' הזרוע דאין בידו ליתנן לכל מי שירצה אלא כל הקודם זכה דכתיב בהו תעזוב:

יעלו בעל כרחו. משנה היא בפי' בתרא דנדרים דתנן אמר קונם כהנים לוים נהנין לי יטלו על כרחו מתנות כהונתם דלאו דידיה קא שקלי אלא דידהו הוא דשקלי ואי אמרת טובת הנייה אית ליה אמאי יטלו על כרחו ממונא שקלי מיניה:

ומשני דהתם קאמר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר. דאסר עליה כל הכהנים שבעולם ומתנה לבטל ולעבור על דברי תורה הוי ומשו"ה על כרחו שקלי ליה:

תדע לך. דהיינו טעמא דמתני' דבסיפא דההיא תנן כהנים או לויים אלו נהנין לי יטלו אחרים ולא אותם שאוסר עליהם הנייה דכיון דאיכא למאן דיהיב ליה מדעתיה ובטובת הנייה כי שקיל ליה האי דאסר עליה הנייה אסור דקא שקיל ליה דידיה:

אומר הוא ישראל לישראל הילך סלע זה ותן בכור זה וכו'. תוספתא היא במכילתין אלמא דשקיל ישראל בשביל הבכור סלע:

ברוצה ליתנו לשני כהנים. ובן בתו של זה הישראל הנותן סלע א' מהשנים ושרי דהא משעה ראשונה יהיב פלגא להאיך ויהיב סלע דליתיב ליה כוליה דהא יהיב ליה פלגא בחנם ודרך כבוד:

בהדא כהן לישראל אסור. כלומר מהך ברייתא משמע דדוקא ישראל לישראל שרי אבל כהן שיאמר כן לישראל אסור ולר' יוחנן דמוקי לה ברוצה ליתנו לשנים אמאי נקט ישראל לישראל אפילו כהן לישראל מ"ט אסור דלא משמע איסורא דשחתם אלא היכא דלא בעי למיתב ליה אלא בדמים או היכא דכהן טרח כגון דמסייע אבל להמציא לו הכשר יותר לא משמע דאיכא שחתם:

לא אגיבון. לא השיבם ר' זעירא:

ור' חזקיה פליג ואמר שתשובה זו השיבם, דכי היכי דלר' יוסי בר חנינא אסור מפני מראית העין ולאו מדינא דהא שרי ליתנם בטובת הנייה אף ר' יוחנן אית ליה כהן לישראל אסור דאפילו הכא גזר:

חילול קדשים יש כאן. כדתניא לקמיה ולא יחללו את קדשי בני ישראל והם מחלין אותן דאין נותנין להן חלקן בכבוד אלא בשביל טרחן או בדמים:

יותר מכאן אמרו תרומתן אינה תרומה. לא ס"ל לתנא דהך ברייתא כי ההיא דתניא בפ' עד כמה בקשו חכמים לקנסן ולהיות מפרישין תרומה עליהן ומפני מה לא קנסום דילמא אתי לאפרושי מן הפיטור על החיוב והכא סבר דקנסום ממש:

וכהניה במחיר יורו. דכיון דאין נותנין להן חלקם בכבוד אלא כשמסייעין או בדמים מורים להם ההוראות במחיר כיון דאין להם פרנסתם:

ציון שדה תחרש. כיון שבזיתם חלקו של הקדוש ברוך הוא כדכתיב אני חלקך ונחלתך אני אבזה מקדשכם מחמד עיניכם:

המקדש בתרומות ומעשרות. משנה היא בם"פ האיש מקדש:

ובמתנות. הזרוע והלחיים והקיבה:

ואפילו הוא ישראל. דאין לו בכל אלו אלא טובת הנייה שבידו לתתן לכל מי שירצה וגם היא לא זכתה בהן אלא טובת הנייה שהרי היא ג"כ צריכה ליתנם לכהן או ללוי ובההיא טובת הנייה מקודשת וקשיא לר' יוחנן דקאמר דאין לו בהן טובת הנייה:

ומשני בתרומה שנפלה לו משל אבי אמו כהן. דבירושה נפלה ליה והוו שלו דיורש כרעיה דאבוה היא וכיון דאבי אמו מצי למכרה לכהנים דדידיה הוא ה"נ מצי האי יורש ופסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהי' תרומה כר' יוסי בר חנינא אלא שפסק דטובת הנייה אינה ממון והכי אמר עולא בפ' האיש מקדש אבל רבנו חננאל ז"ל כתב עלה אע"ג דסלקא שמעתא דטובת הנייה אינה ממון קי"ל דממון הויא דהכי אסיק רבא למתני' דקונם כהנים ולוים נהנין לי בפ' ואלו נדרים דטובת הנייה ממון ומילתיה דר' בא עיקר וכן הלכה ע"כ וכתבו הרא"ש ז"ל ס"פ האיש מקדש:

מי חטאת ואפר חטאת. מפ' התם בשכר הבאת האפר ממקום למקום ושכר מילוי המים דמילתא דטירחא הוא ורחמנא לא רמיא עליה ושרי למשקל אגרא ומשו"ה מקודשת אבל בשכר הזייה או נתינת האפר במים אינה מקודשת דליכא טירחא ושכר לימוד מצוה הוא נוטל והתורה אמרה ראה למדתי אתכם כאשר צוני וגו':

וא"ל על מנת. כהן שהוא בעל השדה א"ל על מנת שיהו שלי:

הן שלו. כגון ששייר לו בשדה א' מעשרה וכדלקמיה:

מהו שימכרם לכהן. מי קנה אותם כהן וכגון דיהיב ליה סלע בטובת הנאה ומי מצי למיהדר בעל השדה או לא:

לא עשה ולא כלום. דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם:

ולד שפחתו. אינן בעין דלעביד בהו משיכה וכן בעוברי בהמתו:

אויר חורבתו. לית ביה מששא ואינו נקנה לא בכסף ולא בשטר ולא בחזקה:

והיך אפשר וכו'. תלמודא מפרש ואע"ג דאמר ר' אבהו המוכר אויר חורבתו לא עשה וכו' יש אפשרות שתמכר וכגון באומר לו תלוש מן החורבה הזו ויפה לך קרקע כל שהו והוי כמו נעל גדר כל שהו וקני ואגבו קני אויר דכוותה דמוכר מעשרות דאמר ר' אבהו לא עשה וכו' והכא גבי מתני' אמרינן דכהן אומר לישראל כשהקרקע הוא לפניו שיאמר לו תלוש מן הקרקע וכו' וקונה מעשרות אגבו והכי הילכתא והכי איתא לעיל:

מת אין לבניו במעשרות. דשלי קאמר ולא תימא שיורי שייר בקרקע א' מעשרה ומוריש לבניו:

אפילו ביורשין שאינן מדברי תורה. כגון דמת האי כהן והיה לו בת קטנה ונשאה לאחר מיתת אביה ומתה כשהיא קטנה דאמרינן בפ' האשה רבה דבעלה ירית לה מדרבנן וקאמר הכא דאית ליה להאי בעל הני מעשרות דכל יורשין במשמע:

מכרה לאחר אין לו במעשרות. דהא כל זמן שהיא לפניו קאמר:

חזר ולקחה ממנו. מי חזר תנאו למקומו או לא:

דתנינן תמן שהמגרש את האשה. משנה היא בכתובות סוף פרק הכותב:

לכתובה אבל לא לתנאים. כתובה כגון מנה מאתים במקומו עומד אבל לא תנאים אחרים דכיון דגרשה פקע דהכא נמי כה"ג:

קבל שדה מכהנת המעשרות שלה. כדתנן במתני' ישראל שקבל מכהן המעשרות לבעלים:

נשאת לישראל חולקין במעשר. דמכי נשאת לא חזו לה:

נתארמלה חזרה לתחלתה. והוו המעשרות דידה אלמא דלא אמרינן כיון דפקע פקע:

ומשני כאן שמכר כאן שקבל. ברייתא דכהנת היא בעלת השדה כדקתני בה ישראל שקבל שדה מכהנת כיון דקרקע בחזקתה קאי כי נתארמלה חזרה לדינה הראשון וכי קאמר ר' חייא דאין לו במעשרות דכיון דפקע פקע היינו שמכר:

והתני ר' חייא מכרה. בהך ברייתא דכהנת תני ר' חייא דאם מכרה הכהנת שדה זו לכהן דמאי דמשעבד לה מקבל הוא משועבד והמעשרות שלה:

ומשני תמן יצאה מרשות שניהן. כדתני לעיל כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שיהו כל המעשרות שלי כל זמן שהיא לפניך וחזר הלוקח ומכרה לאחר ומשו"ה אפילו כי חזר הלוקח גופיה ולקחה אין לו למוכר קמא במעשרות כלום דיצא מרשות הבעלים:

ברם הכא יצאו מרשות מוכר ולא יצא מרשות לוקח. דהיינו המקבל דמשעביד לה ומשום הכי שעבודה קיים:

שלא ליטעם כרם באותן ד' שנים. דערלה ורבעי מפקעי לה ממעשרות:

איסטיס. אינריקו ואינו אוכל ופטור מן המעשרות כדאמרינן בעלמא אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה והיינו נמי טעמא דקנים:

שלי לעולם יכול ליטעה כרם וכו'. דהכי קאמר ליה כל זמן שתהא מחוייבת במעשרות הם שלי ויכול לומר לסוף העולם תהא חייבת במעשרות ולעולם מצי למידחי ליה:

אתא עובדא קומי ר' אחא בר עולא. ארישא קאי באחד שאמר לו ד' שנים וזרע בה קנים:

וחייביה מיתן ליה חד מן עשרה דקניא. משום קנס:

וא"ל על מנת שיהו המעשרות שלי. ישראל בעל השדה אמר ליה כן:

לעולם אסור שאין כהן עושה כהן. אין כהן הלוקח יכול לעשות לישראל כהן:

כהן שמכר שדה לישראל ואמר ליה. בעל השדה דהוא כהן לישראל:

על מנת שהמעשרות שלי. אפילו אמר ליה ד' שנים אסור ומקשה רישא לסיפא:

ומשני כאן זיכהו בדבר שהוא ברשותו. דהיינו רישא דהלוקח הוא כהן יכול לזכותו בשלו אבל סיפא הלוקח ישראל ואינו יכול לזכות למוכר במה שאינו שלו ומיירי שזיכה לו שלא בשעת מכירה דאילו בשעת מכירה הא אמרינן לעיל דשייר לו קרקע. והרמב"ם ז"ל בפ"ו דהי' מעשר משמע מלשונו דגריס הכא ברישא ישראל שקבל שדה מכהן ובסיפא גריס כהן שקבל שדה מישראל וא"ל על מנת קאי אמקבל וטעמא דכיון דישראל בעל הקרקע זיכהו במה שאינו שלו איכא איסורא דכהן המסייע וכו' ואתי שפיר דזה לשונו שם ישראל שקבל שדה מכהן ומלוי וא"ל ע"מ שהמעשרות שלי ד' או ה' שנים מותר ע"מ שהן שלי לעולם אסור שאין כהן עושה כהן ע"כ. וכתב עליו הראב"ד ז"ל א"א נוסחא דתוספתא ישראל שמכר לכהן וזה עיקר וכן הוא בירושלמי ע"כ:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה