אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ו · הלכה א

פרק ו

המקבל שדה מישראל. חבר שקבל שדה באריסות למחצה לשליש ולרביע וזרעה החבר בין שקבלה מישראל בין שקבלה מן הנכרי:

חולק. לפני הבעלים מה שהוציאה השדה ואינו לא מעשר ולא תורם אלא יהיב להו פירות בטיבלייהו ואשמעינן דאע"ג דהתבואה נגמרה מלאכתה ביד ישראל וקי"ל דבדאורייתא אין ברירה ליחוש לחלק דיהיב לגוי חלקו דאריס הוא דהויא ומחליף ליה במנתא דגוי והוי ליה מוכר טבל ותנן לעיל אין מוכרין את הטבל אלא לצורך ולחבר והוה אמינא ליעשר וליתיב ליה א"נ ליחוש דכי יהיב חלקו לגוי בלא מעשר פורע חובו בטבל הוא ותניא לקמן דאסור לפרוע חובו בדברים האסורים באכילה ואיתא נמי בפ' השוכר את הפועל אפילו הכי שרי וטעמא מפ' בגמ' דתקינו קולא זו במקבל שלא תבור ארץ ישראל ומתני' רשב"ג היא ורבנן פליגי עליה ואמרי דבגוי תורם ונותן לו:

החוכר שדה. שקיבלה עליו בין עבדא בין לא עבדא בכך וכך כורין לשנה וכיון דקימא עליה באחריותה כדידיה דמיא הילכך תורם ונותן לו ובדין הוא דבעי עישורי נמי דמיחזי כמוכר טבל אלא טעמא דמודי רשב"ג דבתורם סגי דכיון דלא ראה פני הבית ולאו טבל ודאי הוי מדאורייתא והפקעת מעשרות נמי ליכא דהא בעל השדה בודאי יעשר כתקנתא דרבנן בתרומה דתורם סגי, והיינו דקתני סיפא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו דבישראל הוא דמקילינן דלא ליעשר משום דליכא הפקעת מעשרות דבעל השדה יעשר אבל גבי נכרי דאיכא הפקעה חייב לעשר ור"מ פליג עלייהו דרבנן כדאיתא בגמ':

אמר ר' יהודה אימתי בזמן שנתן לו מאותה שדה ומאותו המין. לכאורה משמע דקאי אף אמקבל דרישא וה"נ משמע בתוספתא דתניא התם המקבל שדה מישראל תורס ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו ר' יהודה אומר אם נותן לו מאותה שדה ומאותו המין תורם ונותן לו ואם משדה אחרת או ממין אחר מעשר ונותן לו ע"כ וקשה לזה דבגמ' אמרינן דרבנן מודו לרשב"ג דמקבל מישראל חולק לפניו וא"כ ברייתא דקתני דמקבל מישראל תורם ונותן לו מני לא רבנן ולא רשב"ג, אלא ודאי דמתני' עיקר ור' יהודה אחוכר דוקא קאי ולא שכיח לתת לו משדה אחרת אלא בחוכר דהא מצי אמר ליה כל לא עבדא מהכא הוא דיהיבנא לך השתא נמי מהכא תשקול אבל במקבל דהיינו אריסות לא שכיח ומקבל דקתני בתוספתא חוכר הוא דהוי דלכולהי קרי תנא מקבל כדאיתא בבבא מציעא פרק המקבל. ובגמ' נמי מייתינן להך ברייתא דתנינן בה פלוגתא דר"מ ורבנן ובחוכר תנינן לה וכן עיקר וכן כתב הרא"ש ז"ל ורבנו שמשון ז"ל ואף הרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק אימתי דר' יהודה גבי חוכר וה"פ אימתי סגי ליה לחוכר בתורם ולא בעי לעשורי בנותן לו מאותה שדה ומאותו המין שגדל בשדה דדמי למקבל באריסות דמדידיה יהיב ליה אבל אם נתן לו משדה אחרת אפילו מאותו המין או ממין אחר אפילו מאותה שדה כיון שזרע מקצת שדה מין אחר כשיעור חכירותו חייב אף לעשר דהוי מחליף ממש ומוכר טבל וחשו הכא אף לטבל דרבנן:

החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו. סתמא היא דאפילו רבנן דאמרי לעיל המקבל ותורם הכא מודי דמעשר ובגמרא מפרש טעמא דאמאי לא חשו הכא שלא תבור ארץ ישראל כמו ברישא:

המקבל שדה אבותיו מן הגוי. בגמ' מפ' שגזלה הגוי מאבותיו דהכי מפ' בב"מ פ' השואל וכיון דחביבה לו שהיתה של אבותיו קנסוהו שיעשר דמתוך שיכבד עליו שיעשר לאחרים ובוזזים זרים יקננה מן הגוי ולא יניחנה בורה דשל אבותיו הויא וחייס עלה:

מישראל חולק. דליכא הפקעת מעשר:

מן הגוי תורם. דאיכא הפקעה וקשה דבשלמא רשב"ג נוכל לומר דם"ל יש ברירה וכדי שלא תבור א"י סמכו לומר יש ברירה אלא רבנן מ"ט אמאי לא החמירו עליו אלא דתורם ותו לא דהא אסיקנא בפ' מאכילין דאפילו לא נשאר לתקן אלא מעשר עני הוי טבל ובמיתה מה הועילו חכמים בתקנתן יש לומר דכיון דבורה קיבלה לזורעה וחשו דלא תבור ארץ ישראל כדלקמן כיון דקיימא לן אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כדאיתא במס' מעשרות ואיתא נמי בפ' הפועלים וכיון דחולק להם חלקם בגרן שלא ראה פני הבית במעשרות לא מיחייבי אבל גבי תרומה גדולה דמפריש בשדה מיד אחר המירוח כדתניא לקמן במס' מעשרות מצא פירות בשדה מפוזרין מותרין משום גזל וחייבין במעשר ופטורין מתרומה דאי אפשר לגרן שתעקר אלא א"כ נתרמה ממנה תרומה גדולה וטעמא דכתיב ראשית דגנך בתרומה בדיגון תליא מילתא הילכך אתרומה גדולה חשו אבל אמעשר לא חשו:

ה"ג ותני כן המקבל שדה מן הגוי תורם ונותן לו אמר רשב"ג והכי איתא בתוספתא בריש פירקין ולא גר' החוכר דמה שייך הכא:

אם ירצה הגוי הזה שלא לתרום. שלא יתרום הישראל פירותיו וס"ל לרשב"ג דלא מקרי פורע חובו בטבל אלא היכא דאם הגוי ידע בהכי לא שקיל ליה דאינו רוצה ליהנותו אבל אי ידעינן ודאי דאינו רוצה לתורמן אלא כמות שהן דכיון דאין תורמין אלא מן המובחר אותו מובחר איהו קא בעי ליה לא מיקרי פורע חובו בטבל:

אתם גם אתם לרבות שלוחכם. מייתי לה הכא משום דפרכינן עלה מברייתא דרשב"ג:

לרבות שלוחכם. בפרשת קרח בענין מעשר כתיב כן תרימו גם אתם תרומת ה' והוה ליה למכתב כן תרימו אתם דדרשינן גם לרבות שלוחכם וקסבר ר' ייסא דאין הגוי נעשה שליח מחברו גוי אבל לישראל עושה גוי שליח ור' זעירא פליג עליה דמינה ומינה ילפינן כדמפ' ואזיל:

לא בישראל. בתמיה מי לא איירי רחמנא בישראל דאתם אשולחים קאי ובישראל קא עסיק וכי מרבינן גם לשלוחים ישראל וכי ממעטינן לשולחים גוים אפילו בישראל שלוחיהן הוא דממעטינן:

הא אם רצה תורם. הישראל והוי ישראל שלוחו והויא תרומה וקדשה:

במאמין על ידו. שנותן לו נאמנות דהוי אפוטרופוס על נכסיו ודמי לבעל בההיא מיירי רשב"ג והכי קי"ל כר' זעירא דתרוייהו ישראל בעינן:

החוכר בפירות. שנתן לבעל השדה שכירות הקרקע בפירות:

השוכר במעות. בתוספתא קתני לה הכי וקאי אהא דתניא התם דמודי ר' שמעון בשוכר דאפילו ר"ש דפליג לקמן גבי חוכר בשוכר מודי ומפרש טעמא משום דשוכר הוי במעות כלומר ומוכר גמור הוא דהתנאי היה במעות ונותן לו פירות ומשו"ה מפ' מה בין חוכר לשוכר והכי תניא התם החוכר שדה מן הגוי מעשר ונותן לו ר"ש אומר תורם ונותן לו לפיכך אם עמד הגוי ונתגייר או שמכרה לישראל מעשר ונותן לו שכר ממנו שדה מעשר ונותן לו מה בין חוכר לשוכר שוכר במעות חוכר בפירות ע"כ:

עד כדון ישראל. עד כאן לא שנינו דחולק ומניא לפניו אליבא דרשב"ג אלא כשישראל הוא שמקבלה מן הגוי אבל כשהגוי או הכותי מקבלה מישראל מי בעי לעשורי בעל השדה או לא:

למי שאינו נאמן על המעשרות. פי' ישראל חשוד דאילו ע"ה בסיפא קתני לה וכן פי' הראב"ד ז"ל בהשגות:

אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן. דתנן בפ"ק דע"ז אין משכירין להם בתים בא"י ואין צ"ל שדות ויליף לה התם מדכתיב לא תחנם חסר קרי ביה לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע:

בקבלה. באריסות למחצה לשליש ולרביע:

צריך לעשר על ידיו. בשבילו על חלקו דאין בידו להפקיע המעשרות:

לע"ה דרוב עמי הארץ מעשרין הן:

עונת המעשרות. בפ"ק דמס' מעשרות מפורשת עונתן:

אינו צריך לעשר. על חלקו של ע"ה דלגבי דע"ה הוא דרמיא:

משבאו לעונת המעשרות צריך לעשר. על חלקו דכיון דרמיא עליה תו לא פקע:

עד כדון במקום שישראל מצויין. הוא דאסור להשכירן משום דאיכא הפקעת מעשר:

במקום שאין ישראל מצויין. מהו להשכירן דהא בורות ועומדות הן וליכא הפקעה:

מקום שאין ישראל מצויין כהדא סוריא. מותר להשכיר כמו בסוריא דבסוריא קי"ל כר' וכדלקמן דאמר בפ"ק דע"ז ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות:

והדא סוריא נשמעינה מן הדא. כלומר וסוריא גופה מנא לן דשריא כר' יוסי ומפ' נשמעינה מן הדא וכו':

חמץ. שם מקום בסוריא:

בר עשתור: משפחה באותו מקום:

הא לעשר על ידיהון אינו צריך לעשר על ידיהם. כיון דשרי להשכיר ומינה נפקא לן דהילכתא כר' יוסי דשרי להשכיר:

קבל ממנו. ישראל מן הגוי באריסות למחצה וכו' השדה זרועה כדמפ' ואזיל:

שדה לקצור בחטים. לקצור השדה ולעשות כל המלאכה עד שיהו חטים ברורים דהיינו לעמר ולדוש ולזרות ולהבר ולברור ולעשות כרי:

ענבים לבצור ביין. לבצור הענבים ולדורכן עד שיהו יין:

זיתים למסוק בשמן. מסיקה בזיתים היא כמו בצירה בענבים וקבל עליו לעשות כל מלאכת הזיתים עד שיהו שמן אע"ג דאיהו לא זרעה אלא שקבלה מן הגוי עכשו כיון דנגמרה מלאכה ביד ישראל מעשר ונותן לגוי:

עד שלא זרע תורם. דכשקבלה עד שלא זרעה בעל השדה אלא דהמקבל גופיה זרעה קתני לעיל דרבנן סברי דהמקבל תורם ואיכא טעמא לחייבו במעשר דהא קרינן ביה תבואת זרעך ואפ"ה מיפטר וכ"ש הכא דכי קבלה משזרעה הגוי ועמדה בקממותיה לקוצרה דמיפטר:

תקנו במקבל שלא תבור א"י. דמן הדין אפילי במקבל הוה לן לחיוביה לעשר וליתן לגוי מעושר כדפרישנא במתני' אלא אם היינו מחייבין המקבל לעשר היו נמנעין ישראל מלקבל שדות דאינו רוצה לזרוע לריק שיאכלוהו האויבים ומשו"ה תקון רבנן דבתרומה לחוד סגי:

ברם הכא זורעה הגוי. כבר זרועה ועומדת דהוי זרעה ולא שייך טעמא דתבור ואוקמוה אדינא:

בסהרי שבלים. שלא קבל אלא לתת העומרים במקום שעושין עיגול וקרוי סהר ובאותו מקום מאספין אותם תרגום ירח סיהרא ובשביעית תנן עושה סהר בית סאתים ובפרק עושין פסין עושה דיר או סהר:

מניח כמות שהן. דכיון שהוא לא זרען ולא נגמרה המלאכה ביד המקבל משו"ה פטור:

מאותו שדה שלא מאותו המין. כגון שזרע מקצת השדה מין אחר כגון שקבל עליו לזורעה חטים וזרע במקצתה גם כן שעורים מעשר ונותן לו כדפרישנא במתני' דדמי למוכר טבל:

בין ממין אחר תורם ונותן לו. דכיון דהקרקע זורע אע"ג דחוכר הוי משום טעמא דלא תבור א"י הקלו ואע"ג דזרע מין אחר כיון דהקרקע קרוי על שם הבעלים ומדידיה הוא דיהיב ליה סגי בתורם דלהוי כמו דמאי אבל משדה אחר דמי למחליף ומוכר טבל:

מתני' כרשב"ג. כדאוקימנא רישא כרשב"ג וסיפא נמי רשב"ג ומקל רשב"ג במקבל בחכירות מן הגוי ומחמיר בחוכר מישראל דבעינן מאותו שדה ומאותו המין:

מה דתני ר' חייא כחכמים. ובתוספתא קתני לה בלשון חכמים ומחמרי בגוי דבעו תורם ומקלי בחוכר מישראל דבאותה שדה אפילו ממין אחר סגי בתורם:

ופליגין. בתמיה וכי חולק ר' יהודה דמתני' על רבנן:

ומשני מתני' במקום שלא נהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. ומשו"ה בעי מאותו המין דוקא והא לא קביל עליה בעל השדה והוה ליה מחליף כדפרישנא:

ומאי דתני ר' חייא במקום שנהגו לעשות שעורים כפלים בחטים. דנהוג לזרוע שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים יותר מן החטים אע"ג דקבלה לזרוע בה חטים מסתמא קבל עליה לזרוע בה שעורים ואע"ג דלא פירש ליה כמפורש דמי הילכך כי יהיב נמי שעורים מאותה שדה לא הוי מחליף וסגי בתורם ולעולם ר' יהודה כרבנן ס"ל ומתני' בחוכר שדה מישראל רבנן היא. והרמב"ם ז"ל פ"ו דהי' מעשר פסק כרשב"ג וכסתם משנתנו ואינו מחוור דהא לעיל סתמא דתלמידא מרבנן הוא דפריך ואמרינן איתא חמי עד שלא זרע תורם ומשזרע מעשר וטפי הוה ליה לאקשוייה מסתם מתני' עד שלא זרע חולק וכו' ואי משום דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ליתא דכסתם יחידאה לא קאמר כדאיתא במרובה. ואע"ג דאמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג במשנתנו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה הא מסקינן בפ' המפקיד דאימוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן ור' יוחנן גופיה להכי אתא לדחוייה מהילכתא ולהכי אמר מתני' כרשב"ג אבל חכמים אומרים וכו' והוא אומר בכל מקום אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכבר כתבתי בפתיחה מה שכתב הרי"ף ז"ל בפ' אלו נערות גבי זו דברי ר' מאיר ועוד בפ' גט פשוט כתב הרי"ף ז"ל גבי הלכה כרשב"ג במשנתנו והדין כללא לאו דוקא עד דאיכא טעמא וכן כתב הרמב"ן ז"ל בב"מ בפ' המקבל ת"ל הא דאמרינן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו ליתא לההוא כללא ולאו דוקא הוא ובכל מקום אין הלכה כרשב"ג ואפילו במשנתנו אלא היכא דמוכחא מילפא לפום גמרא וכן כתב רבנו הגדול והוכיח מסוגיא דפ' המפקיד ודפ' המדיר ובפ' זה בורר פליג רבה בר רב הונא עליה דכללא והילכתא כבתראי. ואשכחינן טובא מרבנן אחרינא דפסקי בכמה דוכתי הלכה כרשב"ג בהדיא כי ההיא דאמרינן במם' ביצה רשב"ג אומר לא כל הביברין שוין ואמר רב יוסף וכו' הלכה כרשב"ג ובפ' יש נוחלין בענין כותב נכסיו לאחרים סוגיא מוכחא דליתא לדרשב"ג וש"מ דבכל מקום ששנה אין הלכה פסוקה כמותו אלא עד דאיכא טעמא וכדברי רבנו הגדול ז"ל ע"כ:

הכא את אמר תורם ונותן לו וכו'. כלומר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא דגבי ישראל תנן החוכר ממנו בתורם סגי ליה ולאו פורע חובו בטבל הוי אע"ג דחוכר הוא וטעמא כדאמרן דלאו טבל גמור הוא וגבי נכרי תנן מעשר וכו' ואמאי לא סגי ליה בתורם דהא איכא למיחש נמי הכא לטעמא דלא תבור ארץ ישראל:

קנסו חכמים בחוכר מן הגוי. דכיון דקבלה עליה אפילו לא עבדא מסתמא עשיר הוא א"נ יהיב דעתיה עילוה וחס עלה ולא יניחנה בורה ולהכי קנסוהו שיתן תבואה מעושרת לגוי כדי שיכבד עליו ויקננה ולא תהא א"י ביד גוים מה שאין כן במקבל דמינה ובה הוא דפרע לגוי ואי סלקא אית ליה ואי לא סלקא לית ליה מסתמא עני הוא א"נ לא יהיב דעתיה עילוה ואם יאמרו שיעשר יניחנה ומשו"ה לא קנסו וחוכר מישראל שאני דביד ישראל קיימא ולא שייך אנס:

תפשה מדת הדין בחוכר מן הגוי. קסבר דלא הוי קנס כדי שיקננה אלא דינא הוא דהוי כיון דקבלה עליה באחריות כדידיה דמיא ואיכא הפקעת מעשר להדיא לא חשו לתקנת שלא תבור:

ולא תפשה בחוכר מישראל. דליכא הפקעה דישראל סופו להפריש וקרוב לענין הזה פי' ר"ש ז"ל:

ה"ג מתניתא מסייעא לר' לא החוכר שדה מישראל תורם ונותן לו ר"מ אומר מעשר ונותן לו. וה"ג נמי בתוספתא דהבאתיה למעלה ופלוגתא דר' מאיר ורבנן בחוכר מישראל קיימא והכי פירושו מתניתא מסייעא לר' לא דטעמא משום תפשה ולא משום קנם דאשכחן דר' מאיר פליג עלייהו דרבנן גבי חוכר מישראל וסבר דמעשר ונותן לו:

הא אי רבנין אמרין קנסו חכמים בחוכר מן הגוי ולא קנסו בחוכר וכו' ויש קנס בישראל. בתמיה כלומר אי טעמא דרבנן משום דקנסו שיקננה מן הגוי ולא קנסו גבי ישראל דהא ביד ישראל קיימא והיכי קאמר ר' מאיר מעשר וכי שייך לקנוס גבי ישראל שיקננה מן הישראל כדי שתעמוד ביד ישראל והא ביד ישראל קיימא אלא ודאי בהכי פליגי רבנין אמרין לא תפשה מדת הדין בחוכר מישראל דליכא הפקעת מעשרות דישראל סופו להפריש ור' מאיר סבר אין תפשה מדת הדין אפילו בחוכר מישראל דכיון דטעמא דגוי הוא דכיון דקבלה עליה באחרייתיה כדידיה דמיא ומחליף הוא הכי נמי ביד ישראל:

ר' שמעון אומר תורם ונותן לו. טעמא כדמפרש ואזיל:

הא אי רבנין אמרין וכו'. כלומר אי סלקא דעתך דטעמא דרבנן היינו משום דינא דהא קבלה עליה באחריות ואיכא הפקעת מעשרות א"כ היכי פליג ר' שמעון על רבנן ואמר דסגי בתורם וכי סובר דליכא הפקעה גבי גוי וקבלת אחריות לאו כדידיה דמיא: אית בר נש דיימר הדא מילתא. בתמיה:

אלא כיני וכו'. אלא ודאי בהכי פליגי ר"ש ורבנן רבנן סברי קנסו כדי שיקננה דס"ל דלא חיישינן שיניחנה ותבור כיון דיהיב דעתיה עלה ור"ש חייש לטעמא דתבור כמו ברישא דמתני' דחשו גבי מקבל:

לפיכך אם חזר הגוי ונתגייר. סיפא דר"ש היא כדתניא לעיל בתוספתא:

מ"ד תפשה ניחא. דס"ל לר"ש כר"ע דחוכר מישראל דהא קבלה עליה וכדידיה דמיא ומשו"ה נתגייר מעשר ונותן לו:

מ"ד קנסו כדי שיקננה. ור"ש חייש לשלא יניחנה ותבור כי נתגייר מאי הוי:

ומשני בידו. משום הכי נתגייר חייב לעשר שבידו של זה חבר המקבלה לעשר תקינו דאיהו מעשר ונראה דמנכה לו מחכירותו וכן כתב רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:

מן המסיקין שנו. בסמ"ך נראה לי והכי איתא בפרק הגוזל בתרא שזה הגוי היה מן האנסין וגזלה מאבותיו של זה:

מתוך שאתה אומר לו כן. שיעשר הוא דותק עצמו ופודה אותה.

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה