אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ד

הלכה ג

המוליך חטין לטחון. וסתמא כשמוליך לטחון ממורחין ומתוקנין מוליכן:

לטחון כותי. בפ' הניזקין מייתי לה ופי' רש"י ז"ל לטחון שם האומן בלשון משנה ובלשון מקרא טוחן וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור:

בחזקתן למעשרות ולשביעית. שאינן חשודין להחליף וכיון שכן ליכא למיחש בהני שהחליפום בפירות ודאי שאינן מתוקנין או בפירות מעשר שני או בפירות שביעית ונימא דאסור למכרן או לעשות בהן סחורה או דאסירי באכילה משום ספיחי שביעית ואשמעינן דבחזקתן הן עומדין:

אבל לא לטומאה. דחיישינן שמא נגע בהן ובפרק הניזקין מפ' לה כגון שהוכשרו ומש"ה גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם:

לטחון הנכרי הרי הן דמאי. הרי הן ספק אם החליפן הגוי אם לאו ונוהג בהן דין דמאי:

אצל הנכרי כפירותיו. מפ' בגמ' הרי הן כפירותיו של נכרי וטבל ודאי נינהו דודאי גוי חלפינהו ותנא דמתני' דפליג אדר"ש ר"מ הוא ור"מ ס"ל דפירות גוי ודאי נינהו דאין קנין לגוי וכו' וצריך להפריש מהן מעשרות. ובגמ' מפרש מאי שנא רישא דחשיב להו דמאי וסיפא חשיב להו ודאי ומשני לה. ופליגי אמוראי בגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר ר' אלעזר סבר כדפרישית דתנא דמתני' כר"מ דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום וס"ל דמירוח הגוי אינו פוטר הילכך הוו ודאי מדאורייתא ור' יוחנן סבר חכמים ממש ומדרבנן הוא דאמרינן דפירות גוי זה ודאי ובדמרחינהו בין ישראל ובין גוי מיירי ואינו נוטל דמים מן השבע:

ר' שמעון אומר דמאי. ר' שמעון לא ס"ל דודאי חלפינהו אלא ספק חלפינהו ואפילו תמצא לומר דחלפינהו מדרבנן מפריש דר"ש לטעמיה דפליג עליה דר"מ וסבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ומירוח הגוי פוטר מדאוריי' הילכך אי אחלפינהו גוי והיו ממורחין מדאורייתא פטור ופליגי אמוראי אי מהלכה מפריש או לא ואי לאו ממורחין הן וישראל בתר הכי הוא דגמר מלאכתן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפ' לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום דמשתיהן נוטל דמים מן השבט וקיי"ל כר"ש כדאיתא התם אבל מסוגיא דפ"ק דבכורות משמע דדוקא מתרומת מעשר הוא דנוטל דמים מן השבט דהמע"ה וקילי מדין דמאי דעלמא ושאר מעשרות יעכבם לעצמו כדין דמאי דעלמא:

נתחלפה קופתו אצל הטחון. שהטחון אינו מכירה ולא שהחליפה בכוונה דלחלופי לא חיישינן כדתנן במתני' אלא דנתחלפה לו בשוגג והרי החבר עצמו נמי אינו מכירה:

ויחוש. פירכא היא ואפילו לא הוחזק לטחון היום ע"ה כיון שבשאר הימים הוחזק לטחון ניחוש אפילו היום:

סירקי. סיעה של ערביים שהיתה מסתפקת יום א' להביא חטים ממקום האסור דהיינו מארץ עולי בבל לעולם חוששין לכל חיטיה וחייבין לעשר כל הלוקחים ממנה:

אי אפשר לה שלא להסתפק. דהא אומנותן בכך ליקח חיטים מקום הזול ולהביא למקום היוקר הילכך חיישינן לעולם שמא הביאו ממקום האסור אבל הטחון אינו מחזר הוא שיביאו לו החטים לטחון אלא הם עצמם מביאין לו ולא הוי נוטל מן הקבוע וכיון דלא הוחזק ע"ה אותו היום לטחון שרי:

כותיים נאמנין על הפקדון. ואפילו משנחשדו על עבודה זרה כדאיתא פרק קמא דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים:

מהו שיהא נאמן לומר. כותי משנחשד:

אמר לו עם הארץ. לחבר:

ישנים. הן מאשתקד ואינן מפירות שביעית. אם אתה מאמינו שנטל המתוקנין שלך:

האמינו שנתן. מתוקנין במיגו דאי בעו אמר לא נטלתי:

כותי את מאמינו שנטל. המתוקנין:

ואי אתה מאמינו שנתן. מתוקנים וטעמא מפרש לקמן:

אם אומר משלי הן. המתוקנים מ"ש כותי מעם הארץ דאפילו עם הארץ נמי אינו נאמן דאף על גב שאין מתוקנין הן בעינו הם מתוקנין:

ואם. מתוקנין דקאמר היינו פלוני חכם עישר לי אפילו כותי נמי אמאי אינו נאמן דהא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר:

ומשני דקסבר כמאן דאמר כותי כגוי. וגוי משקר אפילו בהאי גוונא דכתיב בהו וימינם ימין שקר אבל כי לא משתעי בחזקתן הן:

כאן קופות בקופות. פי' ר"י מסיפונטי ז"ל והוו דמאי:

פירות בפירות. כפירותיו ונ"ל הטעם גבי טוחן גוי יש לו קופות דעלמא שמביאין לו לטחון וכיון דאיכא קופות דישראל נמי בהדיא הוי דמאי דכיון דמחליף שמא החליפן בקופות חטים של ע"ה אבל גבי מפקיד דרך הוא להפקיד פירות ולהניחן בקרקע הנפקד ואין לחוש אלא פירות ישראל בפירותיו דגוי וכיון דמחליף הוה ליה פירותיו ואה"נ דגם בקופתו נמי מפקיד אלא דאינו צריך כיון דליכא ערבוביא דפירות אחרים ואע"ג דנקט ר' חייא בר בון כדי קופתו גבי ר"ש היינו שהביא הפירות לתוכה כשהפקיד אבל לעולם לא הניחה בבית הגוי אלא הוליכה עמו שהיא אצלו מדה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בדברים הללו. והראב"ד ז"ל פי' בהשגות טעם אחר ואמר דפירות בפירות ודאי דבנקל יכול לערב בהן וליקח מהן דלא מינכר אבל קופה בקופות דמאי דמתיירא שמא לא יכוין במילואה ע"כ. ויש לרבנו שמשון ז"ל ולהרא"ש ז"ל פי' אחר:

ה"ג ר' חנינא בעא קומי ר' מני מה כפירותיו ממש וכו'. והכי מוכח לקמיה והכי איתא נמי בפ' אין מעמידין בירושלמי:

כפירותיו ממש ופוטר טבל ברור במקום אחר. דיכול להפריש מזה על טבל ברור מדאורייתא ולפטרו וטעמא כר' אלעזר או דילמא כר' יוחנן וכפירותיו דקאמר היינו דחייבין בכלהו מעשרות ונותנן לבעליהן ואינו נוטל דמים מן השבט אבל לעולם דאינו פוטר בו טבל אחר:

א"ל ולכלרבא. כך תפרש דודאי כפירותיו ממש קאמר בין לקולא בין לחומרא. ולכלרבא לכל הספינה יכול לעשר באלו והאל"ף נבלעת כדרך הארמית:

ולא על יאות הוה ר' חנינא מתריס לקבליה. תלמודא קאמר לה בתמיה' כלומר בטעם גדול ובדין היה לו לר' חנינא להלחם נגדו של ר' מני שלא ירצה לקבל ממנו דפשיטא דלא קים להו לרבנן שזה טבל גמור:

מתריס. נלחם כדאמרינן בסוף יבמות מעשה בר' הושעיא ברבי שהתריס נגד פ"ה זקנים:

לא אמר ר' שמעון אלא כדי קופתו. כלומר ר"ש ות"ק לא פליגי אלא כדי קופתו והיינו בכדי שיעור קופת הגוי הנפקד כן שיעור של ישראל שהפקיד אצלו ובההיא הוא דהוי טבל ודאי לת"ק דס"ל דודאי חלפינהו ום"ל דמירוח הגוי אינו פוטר ור"ש סבר דמאי הוא וספק החליפן הוא ואפילו החליפן ומירחן אח"כ ישראל נוטל דמים מן השבט וכדלקמן אבל אם אין לנכרי אלא קופה אחת והפקיד אצלו שתים לת"ק אחת ודאי טבל ואחת ודאי בחזקתה מתוקנת ולר"ש אחת דמאי כשמרחן ואחת ודאי בחזקתה ופטורה דלא חיישינן שמא הביא הנכרי פירות מן החוץ והחליפן ורישא משום דאיכא קופות דעלמא ודישראל ע"ה מודו כלהו דהוו דמאי:

ואחת ודאי וכו'. פי' ר' שמשון ז"ל ואחת ודאי בחזקתה ופטורה לר"ש דכיון דאין לגוי אלא קופה אחת לא חיישינן שמא החליף ולת"ק אחת ודאי טבל ואחת מתוקנת בחזקתה:

בקיימות. שתיהן זה הדין שאמרנו כשנשאל לחכם היו קיימות שתיהן אבל אם נאכלה הראשונה השנייה הנשארת דמאי היא דלחומרא אזלינן דהאיסור כבר היה מוכיח ולת"ק השנייה ודאי טבל:

נטלו ממנו מאה בני אדם ק' סאין בבת אחת. ולגוי זה לא היה לו אלא סאה אחת כל אחד ואחד מתקן דמאי דבכל אחד ואחד איכא למימר דילמא לו החליף:

נתנום לאדם א' כבר נראו וכו'. כלומר לא תימא חזרו והותרו דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא בכדי קופתו דוקא והא כבר נאסרו:

נטל הימנו אדם אחד ק' סאין בבת א'. ולנכרי לא היה לו אלא סאה אחת משלו הראשונה דמאי והשאר ודאי בחזקתן ומותרות:

כבר נראו להיות ודאי. בחזקתן וכבר הותרו ביד אחד ושוב לא יחזרו לאיסורן:

עשו פירות ישראל זה וכו'. גוי שהפקיד אצלו עם הארץ:

עשו פירות עם הארץ זה לפירות הגוי וכו'. ומשמע אפילו שפירות הגוי הוו מרובין הוו דמאי כיון דחיישינן לחלופי:

ומשני דאפילו הכא תוקי דלא אמר אלא כדי קופתו כדפרישית ולתנא קמא לא הוי ודאי טבל אלא כדי קופתו:

מאוצרה של יבנה. שכלו גויים וישראל מעט מטילין לתוכו כדאיתא בתוספתא פ"ק והכי איתא התם אוצר שישראל וגוים מטילין בו אם רוב גוים ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אפילו כלו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי אמר ר' יוסי במה דברים אמורים באוצר יבנה אבל באוצר מלכים הולכים אחר הרוב אמרו לו אחר שהודית לנו על אוצר של יבנה שלפנינו שהוא דמאי א"ר יהושע בן קבסאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור אחד מזה על טמא אחד ולא מצאתיו אלא באוצר יבנה בלבד ומאוצר יבנה למדתי שטהור אחד מזה על כמה טמאים ע"כ. והשתא מפרש לה היכי למד כן ר' יהושע בן קבסאי ומפסיק בגופא דבריי' ומפרש לה דאף על גב דסבירי ליה לרבנן במתני' דמירוח הגוי אינו פוטר ואפ"ה תני בתוספתא דסבירא להו דבשביל ישראל אחד שנתן שם סאה ספק מעושרת ספק אינה מעושרת עושה את הכל דמאי ולא אזלינן בתר רובא:

הדא אמרה שטהור אחד מזה על כמה טמאים. כי הכא דגרגיר אחד מתערב בכל סאה ומפקיעה מדין ודאי:

דתנינן אצל הנכרי וכו'. כלומר היכא אשכחן דרבנן סברי דמירוח הגוי אינו פוטר דמדמית לה לטמאים ודאי ומוכח לה בהא תנינן אצל הנכרי כפירותיו ואסיקנא דכפירותיו ממש קאמר ופוטר טבל ברור במקום אחר:

א"ר אלעזר חכמים שהן בשיטת ר"מ. כלומר הני חכמים דברייתא ודמתני' בשיטת ר"מ נינהו דר"מ אית ליה אין קנין לגוי בארץ ישראל כדאמרינן בפרק הלוקח מן הנחתום ומירוח הגוי אינו פוטר אית ליה והיינו טעמא דר"מ דפליג בתוספתא וסבר דרוב גוים ודאי ורבנן דהכא אזלי בשיטת ר"מ דפירות הגוי ודאי דאורייתא אלא דס"ל דסאה דישראל דספק מפקע כמה סאין דכוותיה דהזייה ונפקא מינה אליבא דר' אלעזר דכיון דודאי דאורייתא נינהו אסור לישראל לערב סאה לתוכו דאין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה ופירושא דברייתא דר' יהושע כדפרישנא:

ור' יוחנן אמר. לעולם חכמים ממש ודלא כר"מ ומדרבנן הוא דאמור דניעשר פירות הגוי ומש"ה כי נפלה של דמאי לתוכן כלהו חזרו דמאי ונפקא מינה דשרי לערובינהו ולבטלן ואפילו לכתחילה דאיסור דרבנן שרי לבטל ור' יהושע בן קבסאי הכי קאמר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגבי הזייה נמי כה"ג הוי:

מה טעם. הוי דרבנן ושרי לערובי:

כד תסאבון. כשתגיעו לזקנה:

מאיליהון קבלו וכו'. ולכך הקלו עליהן והם אמרו והם אמרו:

מפני גדר טהרות. שלא יזלזלו בתרומה לערבה ולהאכילה לזרים תרומה קרויה טהרות כמו מטמא טהרותיו:

קדשים. מ"ש דאיקרי קדשים וטעון מחיצה:

ואילו אמר לון מה הוה וכו'. כדי שלא יזלזלו בטהרות ובקדשים:

ומשני דהכי הוה אמר לון גבי מעשרות כמאן דאמר וכו'. כלומר דוקא גבי מעשרות:

כמאן דאמר מאיליהן. פלוגתא דאמוראי היא בפרק ג' ארצות:

מהלכה. מתקנתא דרבנן:

ורבנן אמרי מפריש. מתקנתא דרבנן לר' יוחנן ומאי בינייהו:

ונוטל דמים מן השבע. תרומה שנותן לכהן ומעשרות לבעליהן מוכרן והדמים שלו לר"ש ולרבנן נותנן בלא דמים:

ואפילו כתרומת ח"ל אינה. קס"ד דכי נמי ודאי חלפינהו ובאמרחינהו ישראל נמי אשמעינן ר"ש דצריך להפריש ונוטל וכו' ומשו"ה פריך וכי גרעי הני דאמרחינהו ישראל מחלת ח"ל ומתרומת ח"ל כגון של בבל ומצרים דאפילו היא גופה לכ"ע אינו נוטל דמים מן השבט:

ונוטל דמים מן השבט. בתמיה כלומר שמא נוטל דמים וכו':

ומסיק דלא קאי אלא על עיקר טבלו של גוי דהיינו כי אמרחינהו גוי. ונקטינן לר"ש אליבא דר' יוחנן כי אמרחינהו ישראל מפריש ואינו נוטל דמים לא גרעי וכו' ומתני' דאפילו דאמרחינהו ישראל נוטל וכו' דס"ל דספק חלפינהו הוא דהוי וקי"ל אוקי ממונא בחזקת מריה נטלן ממורחין מן הגוי מעשרן והן שלו ונוטל דמים ולקמן פ' הלוקח מן הנחתום פליג ר' אושעיא אדר' יוחנן דלגמרי פטר ר"ש ואפילו מדרבנן. גרסינן בפ"ק דבכורות עלה דמתני' א"ר אלעזר להפריש כ"ע לא פליגי כי פליגי למיתבינהו בלא דמים ת"ק סבר ודאי חלפינהו ובעי מתבינהו לכהן ור"ש סבר דמאי. יתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא א"ל אביי טעמא דמספקא לן אי חלפינהו אי לא חלפינהו הא ודאי חלפינהו דלכו"ע בעי מתבינהו לכהן והא אמר ר' שמואל בר נתן א"ר חנינא הלוקח טבלים מן הגוי ממורחין מעשרן והן שלו דילמא כאן בתרומה גדולה כאן בתרומת מעשר. א"ל אדכרתן מילתא דא"ר יהושע בן לוי מנין ללוקח טבלים ממורחין מן הגוי שהוא פטור מתרומת מעשר שנאמר ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מבני ישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנן לכהן טבלים שאתה לוקח מן הגוי אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן ע"כ. ופי' רש"י ז"ל להפריש כו"ע לא פליגי דאפילו ר"ש דאמר ספק מספק לא אכיל טבלים שבמיתה הן ובעי אפרושי הכל דדמו לדמאי דע"ה דמפריש בעי מיתבינהו לכהן לקמיה פריך הא דאמרן מעשרן והן שלו. דמאי והמוציא מחברו עליו הראיה וישראל מוכר לכהן את התרומה והדמים שלו והאי דמאי לא דמי לשאר דמאי שנותן לכהן תרומת מעשר ותו לא דהתם איכא טעמא כדמפ' במס' סוטה משום דסבר ע"ה ללוי הוא דפקיד רחמנא למיתב ולא לדידי אבל הכא ההיא טעמא גופא דאיכא בתרומת מעשר איכא בתרומה גדולה. להא שמעתא דר' אלעזר. מעשרן והן שלו ואוקימנא דאמרחינהו ישראל מרשות גוי. בתרומת מעשר והן שלו. בתרומה גדולה פליגי ת"ק ור"ש ע"כ. ודע דפליגי בני מערבא אליבא דר' אלעזר סתמא דתלמודא ס"ל לעיל דלגמרי קאמר ר"מ דאין לו קנין אפילו לאכילת פירות ור' זעירא ם"ל לקמן דר"מ מודי דלאכילת פירות מיהת יש לו קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר והיינו כי מרחן הגוי דיש לו קנין פירות כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום אבל בגמ' דילן סברי כסתמא דתלמודא דלעולם ס"ל לר"מ אין קנין לגוי ודרשא דכי תקחו וכו' לר"ש היא דלר"מ לא אתיא. ולענין הלכה קי"ל כמ"ד מירוח הגוי פוטר דאיפסיקא הילכתא כוותיה לקמן ועוד מדפריך בבכורות פ"ק עלה דההיא דר' שמואל בן נתן דאמרחינהו מאן אילימא דמרחינהו גוי דיגונך אמר רחמנא ולא דיגון גוי וכיון דפריך בפשיטות הכי משמע דהכי קי"ל וכ"ש היכא דהפירות והמירוח הוי דגוי פשיטא דפטור. וליכא למימר דמשום בעלי כיסין דהיינו עשירים הרבה דיש להן קרקעות הרבה וחסין על רוב מעשרות ויקנום לגוים ויעשו מירוח הגוים ומפקעי להו ממעשר דהכי אמרינן במנחות ולעולם דחייבין מדרבנן וכי אמרינן מעשרן והן שלו היינו מדאורייתא הא ליכא למימר דא"כ כי פריך עליה דר' אלעזר מההיא דמעשרן והן שלו מאי קושיא לימא ההיא דר' אלעזר מדרבנן היא ואמאי דחיק נפשיה לאוקמא בתרומת מעשר וההיא דר' אלעזר בתרומה גדולה דוקא אלא ודאי סתמא דתלמודא לא סבירא ליה כי ההיא גזרה דבעלי כיסין וההיא דלוקח חטין ממורחין מן הגוי לאו דמרחינהו גוי הוא אלא כדפריש רש"י ז"ל שהיה ישראל אריסו של גוי וישראל מרחינהו והדר לקחן מן הגוי אי נמי כמו שפירשו התוס' ז"ל דהכי קאמר הלוקח טבלים מן הגוי והן עכשו ממורחין דהכי מוקי לה התם דמרחינהו ישראל מרשות הגוי. ומההיא דהקומץ רבא דר"ש שזורי אין ראיה אע"ג דמשמע התם דנפסקה הלכה כר"ש שזורי כיון דלא נתברר אהי גירסא קאי לא סליק לן מידי דאפשר דאקח מן השוק קאי אבל קח מן הגוי לא דס"ל כר"ש דלאו מועיל כלל דמן הפיטור על החיוב הוי והכי איתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום ואמרינן דר"ש פליג עלה ואיפסיקא הילכתא כוותיה התם. הילכך לדידן דקי"ל דמירוח הגוי פוטר לגמרי לר' זעירא דבני מערבא ואפי' לר"מ ולבני בבל לר' שמעון דוקא הילכך הירקות שעשאן אגודה הנכרי וכן הקטניות והחטים שנגמרה מלאכתן ביד הגוי פטורין ואפילו שהישראל עושה להן תיקון לאכילה דיש לגוי קנין נכסים ושוב אין להן חיוב. אבל ענבים כשבוצרן הגוי אדעתא דישראל בצר להו וישראל עביד להו גורן מחייבי וקי"ל נמי דנכרי ספק הוא דמחליף דקי"ל כר"ש ור' טרפון ס"ל נמי כר"ש. כי מפקיד ישראל אצל הגוי טבלים ממורחין אפילו בתרומה גדולה נוטל דמים מן השבט דספק חלפינהו הוא דהוי. ואם מתוקנין הפקידן פטור לגמרי ממה נפשך וכותי כגוי הוא לכל דבר כדקי"ל בפ"ק דחולין. והמוליך חיטיו לטוחן והן מתוקנין אם ע"ה הוא הרי הן בחזקתן שאינו חשוד להחליף כדאיתא בפ"ק דחולין ובלא הוכשרו. ואם הוכשרו טמאים דע"ה כזבין הן לכל דבריהן כדאיתא בפ' חומר בקודש. ואם טוחן כותי או נכרי הוא אע"ג דמשום חילוף הגוי ליכא למיחש וכדאמרן אפ"ה כיון דאית גביה קופות דעלמא שמוליכין לו לטחון חיישינן שמא החליפם בחטים של ע"ה וכן כ' הרמב"ם ז"ל ויפה כתב ומה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל אינו כלום. מה שהשיג עליו ואמר ואם מפני הספק הזה והלא ספק ספקא הוא תימה הוא דהא תנן לקמן מעשר את שהוא נותן לה וכו' מפני שחשודה מחלפת ולדידיה אמאי נימא ספק ספקא הוא ספק מחלפת ספק אינה מחלפת ואת"ל מחלפת מעושר נותנת לו אלא מאי אית לך למימר אלמוה רבנן לתקנתייהו משום דשכיחי דלא מעשרי וחשיב כחד ספקא עוד ק' דהראב"ד ז"ל חשב דהרמב"ם ז"ל מלבו הוציא אותו הטעם והאמת הוא דהרמב"ם ז"ל סובר דזהו טעם הגמ' של קופות בקופות וטעמא דמסתבר הוא המפקיד פירות אצל הנכרי אם היא שנה שביעית והן פירות האילן נוהג בהן תורת שביעית עדיין דספק החליפן הוא דאמרינן ואם בשאר שני שבוע והן תבואה או קטנית והן פירות מכנסו ועדיין לא נגמרה מלאכתן ביד ישראל אחר שלקח הפקדון מפריש מעשרותיו מטעם ישראל וכיצד תרומה גדולה נותנה לכהן בלא דמים ותרומת מעשר מוכרה לכהן ומעשר ראשון הוא שלו מההיא דר' שמואל בר נתן ואם לקח מע"ה והפקידן לגוי כיון דאיכא למימר דילמא חלפינהו והויא תבואת ע"ה דפטירא מתרומה אפילו התרומה מוכרה בדמים ותרומת מעשר נמי מוכרה בדמים לכהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל פי"א דהי' מעשר ופ"א דהי' תרומה. וכן מצאתי לרב ז"ל בתשובה וזה לשונו שם על ענין המעשר בזמן הזה וכו' עיקר הדבר הוא אם יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות אם אין לו ודבר זה מחלוקת ר"מ וחכמים וכבר נתבאר בגיטין בבבלי ובכמה מקומות בירושלמי שאע"פ שיש קנין לגוי בא"י להפקיע מן המעשרות מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מדברי סופרים. נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיתה לו קרקע בא"י חייב בתרומה ומעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הגוי ונותן מעשר ראשון ללוי כר' עקיבא וכן הלוקח פירות מחוברין מן הגוי בא"י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהן ונותנין לבעליהן הכהנים והלוים. ומי שאין לו קרקע ולקח פירות תלושין מן הגוי בא"י אם נגמרה מלאכתן ביד גוי פטורין שנ' ראשית דגנך ולא דגן גוי. ואם מרחן ישראל ברשות הגוי הרי זה מפריש עליהן תרומה גדולה בלבד ונותנה לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדאי לפי שאין באכילת מעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע"פ שהוא חלק הלוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות המעשר אלא תרומת מעשר שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל וגו' טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשים בגמ' בבכורות פ"ק ומפריש מפירות אלו מ"ש ופודהו ע"כ ואם שנה שמחייבת מ"ע יפריש מ"ע והרי הוא לבעלים נמי דאמר ליה לעני קאתינא וכו'. והראב"ד ז"ל חולק על זה בהשגותיו וסובר דמירוח הגוי חייב מדרבנן כר' יוחנן דפליג עליה דר' אלעזר דס"ל כרבנן ואין נראין דבריו דבבכורות לא חשו אלא לדר' אלעזר והמנהג פשוט כאן כדברי הרמב"ם ז"ל:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה