אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ג

פרק ב

הלכה א

מאכילין את העניים דמאי. היינו כב"ה דסיפא דקתני וחכמים אומרים גובין סתם וכו' דאילו ב"ש כיון דפליגי בסיפא ה"נ דפליגי הכא והכי איתא בפ' ג' שאכלו ובפ' בכל מערבין בהדיא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין:

העניים. בגמ' פליגי בהו אמוראי איכא מ"ד דדוקא בעניים חברים ואיכא מ"ד אפי' בעניים עמי הארץ:

אכסניא. אורחים ובגמ' פליגי אי אפילו בישראל או דוקא בגוים:

מאכיל את פועליו דמאי. בגמ' משמע שנותן להן סעודתן מדמאי בשכרן ומשום שהיה דמאי לא חשיב פורע חובו בטבל דאילו ודאי דכ"ע אסור לפרוע בו חובו ועניים היו וחברים וקסבר ר"ג דפועלים נמי דאע"ג דנהנין ממעשה ידיהן עניים חשיבי ורבנן פליגי עליה כדמוכח בגמ' אלא דבעל הבית מפריש ומאכילן:

את שאינו מעושר למעשר. בגמ' פריך משום שהוא כשר יפסיד ומשני לה:

בעניים חברים. מתני' דשריא עניים שפרנסתן קצובה על בני העיר דוקא בעניים חברים וכדלקמן וצריך להודיען ומי שרוצה להפריש יפריש:

ובאכסניא עוברת. אכסניא דתנן במתני' הייני לא שנא אורחים חברים שעוברין לדרכן לא שנא עמי הארץ דטעמא דלא ילינו שם בלילה דטרידי ואין להן פנאי להפריש ואפילו לאו עניים הן נמי כיון דעוברין לדרכן שרי:

בר' יהושע שהלך וכו'. והיה מוליך תלמידיו עמי ללמוד תורה עם ריב"ז:

לברור חיל. שם מקום ושם היתה ישיבתו של ריב"ז כדאמר בפ' אחד דיני ממונות אחר ריב"ז לברור חיל:

בני העיירות. עמי הארץ מביאין להן פירות לפרנסתן:

ואמרו לו. תלמידיו לר' יהושע פירות הללו בחזקת דמאי הם ומה אנו לעשר:

והשיב להן אם לנו כאן וכו'. דס"ל דאכסניא דמתני' בלא לנו מיתנייא אלא בעוברת:

בעניי עמי הארץ וכו'. אפילו בעניי עמי הארץ כדמפ' ואזיל דנמצאת נועל דלת בפני עמי הארץ שלא יתנו צדקה כיון דבעניי עמי הארץ מדקדקין עמהן לחשבן כרשעים:

מה מקיים ר' יוסי לאכסניא. אכסניא דמתני' במאי מוקי לה דבשלמא לר' יונה רישא דוקא בעניים חברים וסיפא. מוקי לה בין באכסניא של עמי הארץ בין באכסניא של חברים כיון דעוברת היא הקלו על מכניסי אורחים ועל האורחים אלא לר' יוסי הא תני רישא ע"ה עניים תושבים דפרנסתן קצובה וכ"ש אורחים:

ומשני לה כי ההיא דמפ' ר' אלעזר ברייתא דתניא בת"כ גבי פירות שביעית הגרים עמך לרבות האכסניא ומאי איצטריך ריבויא ומפ' ר' אלעזר דבאכסניא של גוי קאמר דשרי להאכילו פירות שביעית והכא נמי כה"ג בעי וקמ"ל דאע"ג דגוים ידן תקיפה הוה וכפורע חובו בדמאי הוי קמ"ל וזו היא דרך התוס' פ"ק דעירובין וטעמ' דר' יונה דעניים דקתני דוקא בחברים ולא בע"ה משום דכיון דע"ה חשודין על הדמאי לכ"ע שרי ולדידהו אסיר כדי שלא להחזיק בידן מה שהן מורין בו היתר:

וצריך להודיע. כשנותנין לעניים דמאי:

ואפילו מודיעו מה מועיל. דהא ע"ה מתוקן חשיב ליה:

ומשני מפני א' שאינו מתקן. שאם נודע לגבאין שגבו מבית א' טבל ודאי אז מודיעין להן ואומרים זה ודאי וזה ספק וק' לי לר' יונה דאמר דוקא בעניים חברים מתני' והא קתני סיפא וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והיינו בין למעשר בין לשאינו מעשר, וניחא לי דמאכילין שאני דהיינו דנותנין להן תמחוי דמוכן לאכול מיד וספו להו איסורא בידים בעיניה ומש"ה אסר ר' יונה לאינם חברים אבל סיפא גבאי צדקה קתני דנותנין להן קטנית או ירק ובההיא מודי ר' יונה דנותנין דלאו מאכילין בידים הן וה"נ משמע בעירובין דמייתי לה על מתני' דקתני ד' דברים פטרו במחנה דגבי פת מיתנייא ומשו"ה תני רישא מאכילין להודיעך כחן דב"ה ובסיפא תני גבאי צדקה להודיעך כחן דב"ש. ורש"י ז"ל בפ"ק דעירובין פי' אכסניא חיל המלך של ישראל שהולך למלחמה על אויביהם ומוטל על בני העיר לזונן. ודבריו נכונים לפי סוגיא דהתם דמייתי לה גבי מחנה דפטורין מן הדמאי וההוא במחנה היוצא למלחמה מיירי דמייתי עלה ברייתא דמלחמת הרשות דמותרין בעצים יבשים ובירושלמי נמי פרישו לה הכי והיינו כמו כי תצא מחנה על אויביך וסוגיא דהכא סברא דאכסניא היינו אורחים כי ההיא דאמרינן אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו בפ' החובל וחיל המלך מחנה איקרי ולאו אכסניא ועובדא דר' יהושע אורחים הוו ולאו הולכין למלחמה אלא ללמוד תורה ובההוא בעינן דלא לנו אבל בחיל המלך ל"ש לנו ול"ש לא לנו פטורין ואפשר נמי דכי מייתי ההיא דאכסניא גבי מחנה דלא גריעי מאכסניא אמרינן אבל פשיטא דקילי מיניהו דאפילו לנו לא חשיבא לינה דבחרבם עומדים דלא חשיבא לינה דשלום כלינה דאינה של שלום, כנ"ל פי' סוגיא זו ובזה לא יקשה מה שהקשה רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:

הדא אמרה וכו'. מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי שנותן להם סעודתן בשכרן וסבר ר"ג דלא חשיב פורע חובו בדמאי דלגבי עניים מתוקן חשיב ורבנן פליגי עליה אלמא ס"ל דאסור לפרוע חובו בדמאי וא"כ אלו שנותנין בבתים בכל ע"ש פת לעניים חוב חשיב ואסור ליתן דמאי:

כהדא דתני וכו'. דקתני בה גבי מעשר עני אין פוסקין מהן צדקה ואין פורעין מהן וכו' ודמאי דמי למעשר עני וה"נ כיון דאין פורעין אין פוסקין:

אחד שביעית. דכתיב בה ואכלו אביוני עמך ומ"ע דכתיב ביה ונתת ללוי ולגר וגו' ולא בפריעת חוב:

אין עושין מהן שושבינות. דשושבינות נמי נגבית בב"ד כדתנן בפ' מי שמת:

ואין משלמין מהן תגמולין. דדמי לפריעת חוב:

ואין פוסקין מהן צדקה לעניים. דכיון דמוטל על בני העיר לזונן חוב מיקרי:

וצריך להודיע. למקבלי החסד דמ"ע הוא משום דאסור לגנוב דעת הבריות ומדידיה קא יהיב ליה:

תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין פועל חבר שאינו מאמין לבעל הבית וההיא לאו משום דבעל הבית ע"ה והחבר אינו מאמינו דא"כ ליתני סתם פועל שעשה מלאכה אצל ע"ה ועוד אמאי תנא שאינו מאמין לבעל הבית דמשמע דאיהו לחוד לא מהימן ליה הא אחריני נמי לא מהימני ליה אלא בבעל הבית חבר נמי עסקינן ואינו מאמינו היינו דסבר בעל הבית עלי סמיך דאנא אפריש והשתא מקשה שפיר לרבנן דפליגי עליה דר"ג:

הכא את אמר בעל הבית מפריש ותמן את אמר דפועל מפריש דמצי בעל הבית ליתנו כך ולסמוך על הפועל:

ומשני תמן במאכילו מן המנויין. כגון פירות גדולים שהן מנויין דליכא טירחא לאפרושי מעשר מצי סמיך על הפועל אבל הכא במאכילו מן האבוס דלא ידע היכי מפריש ולהכי חייב בעל הבית להפריש:

ואינו נותן לתוך פיו. דבכל התורה קי"ל להזהיר גדולים על הקטנים והיינו שלא יאכילנו איסור בידים כדאיתא בס"פ חרש ביבמות וכ"ש גדול לגדול:

אבל בודאי אפילו לתוך עירו אסור. דהוי כמו מושיט כוס יין לנזיר דאסור כדאיתא בפ"ק דע"ז:

משל חולה. כלומר האי דשרינן לתוך ידו בדמאי היינו שהדמאי משל חולה דבשל רופא אסור דקי"ל דאין מוסרין דמאי לע"ה דתנן הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר:

אבל משל רופא אסור. משום דהוו טהרות ואין מוסרין טהרות לע"ה וכ"ש לגוי:

שלא יבא לידי תקלה. שיאכלנו ואינהו מוזהרין על אבר מן החי דקא עבר הרופא אלפני עור לא תתן מכשול:

בגין דו כשר יפסיד. מפני שהעני הזה דרכו לעשר יפסיד דהא כי מעשר מעשר שני ותרומת מעשר בצר ליה שיעורא:

ומשני נותן לו כדי תיקולו. כדי משקלו של המעשר שהוא מפריש יותר על הפרס שלו ולא חסר:

אפילו אם לא תגדרנו. למי שאינו מתקן דלא ישכח דרכיו המקולקלין:

לאחר זמן אי אתה יכול לגודרו. ועכשיו שהוא תחת ידך גדרהו:

אף הוא ממעט בצדקה. שאם יטרידו עליו לעשר ימנע מליתן צדקה לכשיהא לו יכולת ליתן:

גבאי צדקה. שגובין מעות לצדקה:

אוכלי שביעית. אוכלי ספיחי שביעית אחר הביעור כגון פת חטים או של שעורים אחר רביעה שנייה דמוצאי שביעית אפילו דשל גוים דאין בו משום ספיחי שביעית יש בו קדושת שביעית ובעי ביעור:

לא יהו מדקדקים. לומר להן אם הן פירות שביעית:

שלא נחשדו ישראל. ליתן פירות שביעית אלא או מעות מדמי שביעית או ביצים מדמי שביעית וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ח דשמיטה ויובל:

הדא דתימר. נתנו להן פת מותר:

ולא אוכלין. ספיחי שביעית:

מדקדקין. מפני חלתן המותרת שלא תתערב זו בהן:

מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה. כדמפרש ואזיל דמבריחו מן הקלה שאין אוכל הגבל ספיחי שביעית ומכניסו לחמורה דטבל בעון מיתה, שאם אין אתה מתקן לו חלה מכשילו אתה בטבל אבל אם אתה נותן לו רשות לתקן גם אם יכשל שיהא מספיחי שביעית קאי באיסור לאו דהיינו כר' עקיבא דאמר דספיחין בלא תעשה בת"כ ובפ' מקום שנהגו. א"נ איירי אחר הביעור דאסורין באכילה לכ"ע מן התורה דכתיב מן השדה תאכלו בזמן שיש בשדה למעוטי אחר הביעור והוי לאו הבא מכלל עשה ונראה כפי' קמא וה"ק ואפילו לדר' עקיבא דהוי היותר מחמיר אית ביה לאו והתם מיתה:

ומטבילו. דע"ה חשיב כזב:

ומאכילה לו. נמי דחשיד לאכול ספיחי שביעית:

ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה. דזה הגבל גבלה בטהרה ובמילי דחברות תניא לעיל בפ"ב אין מוסרין טהרות לע"ה ואע"ג דטבל דדילמא לא שהי עד הערב שמש ותרומה וחלה בעו הערב שמש כדתנן בפ"ק דמס' חלה:

ומשני משמרו עד הערב. כדי שיעריב שמשו:

ולא נמצא מחזיק ידי עוברי עבירה. דהא הוא חשוד לאכול ספיחי שביעית ואתה מאכילו בידים:

ומסיק משמרה עד ערב הפסח. דדילמא לא הוי מספיחים ואית בה לאו שלא להפסידה כמו שיתבאר בס"פ האשה אוכלת הילכך בערב הפסח הוא דשורפה כדתנן בפ"ק דפסחים:

הלכה ב

הרוצה לחזום. נר' בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלין כמו שעושין לכרישין ולשומין ולצנונות דכלהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקלן בידיו וקצצן והשליכן בדרך ומנא לן דחסימה לשון כריתה דתנן בפ' י"ו מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב והיינו כשכורת אותן קצוות של נצרים או של גומי בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום תר' ירושלמי ומלק את ראשו ויעזים את רישיה. ולא מימנעי רבנן מלהחליף סמ"ך בזי"ן כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו, וכן שנינו במתני' שאינו מעושר ומפ' בגמר' כמו מחוסר:

הרוצה לחזום עלי ירק. מוכח בגמ' דבדמאי מיתנייא ובתוספתא משמע נמי דבדמאי מיתנייא דתניא התם הרוצה להחזים עלי ירק ולהקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ר' יוסי אומר ודאי אסור דמאי מותר משמע דת"ק אפי' בדמאי קאמר וכגון שלקח החבר מע"ה דמקח קי"ל דטובל כדאי' בפ"ק דמעשרות ובס"פ המביא כדי יין ואין צריך לאוקומה בירק שנאגד וקאמר דאם מפקירן על אם הדרך ולהשליכן לאיבוד לא יעשה כן אבל פשיטא דאם הפקיר דמהני ודמי להא דתנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור וכו' עד שימרח הא מירח לא יפקיר ואם הפקיר מופקר כדאמרינן התם:

שאינו מעושר אלא מניין. מפ' בגמ' שאינו מחוסר לבעלים אלא מניין כלומר כבר קנה במשיכה או בהגבהה ואינו מחוסר אלא מניין שהיה להן מניין קצוב כמה קלחים נותנין במעה או בדינר א"נ שהתנו ביניהן כמה קלחים יתן והמנין כבר משלים תנאי המכירה ואינו חוזר בו הלוקח מטעם זה וקנייתו קיימת וכיון דזכה בו אי אפשר לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר:

היה עומד ולוקח. כגון שהיה בורר אי זה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות והכי מפ' בגמ':

וראה טוען אחר. משא אחרת שיש בה אגודות אחרות יפות מזו מותר להחזיר בלא מעשר מפני שלא משך:

דר"מ היא. מתני' דקתני אפילו בדמאי לא יפקיר דר"מ היא דאמר בפירקין דלעיל לא התירו למכור בדמאי אלא לסיטון בלבד דמחמיר ר"מ בדמאי דאי אדם אחר שאינו סיטון רוצה למכור בגסה חייב לעשר הואיל ואין דרכו הגסה טפלה לו וה"נ מחמיר הכא דאפילו בדמאי לא יפקיר שאין דרכו של אדם להפקיר מאי דחזי ליה אלא א"כ יעשר כדפרישנא:

שהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למוכר בגסה דאמר בפירקין דלעיל שהוא פטור מלעשר שהזוכה דהיינו אותו שמוצאן מלקט מעט מעט דהיינו דקה והקשה על זה הרא"ש ז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמר לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה בכל ענין חייב לעשר דהכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאן דאילו חבר המוצאן יעשרן דמאי שירא שמא הושלכו אחר שנגמרה מלאכתן למעשר עכ"ד וכן כתב הרמב"ם ז"ל הטעם הזה בעצמו בפ' י"א דהיל' מעשר ותמהני וכי בעלי הגמרא קטלי קני באגמא הוו ונעלם מהם הטעם של אלו הרבנים ועוד מה שייך במלקט מעט מעט מה שימצא ילקוט אם ירצה דמופקר ועומד הוא ועוד מה שייך חיוב במוצא עלי ירק אלו לא בע"ה ולא בחבר דהא קיי"ל דהפקר פטור מן המעשרות ואפילו הפקיר דבר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בהדיא במס' מ"ש בפ' לא יאמר ומתני' דפרק קמא דפאה דתנן ונוטל משום הפקר עד שימרח דמשמע אבל אחר מירוח לא הא מוקמינן לה דבהפקר זוטא מיירי כגון דהפקיר לעניים ולא לעשירים וכב"ש אבל בהפקר רבא דכ"ע לא פליגי אפילו אחר מירוח נמי פטור. לכך נ"ל לפ' דה"ק אפי' רבנן מודו הכא דלא יפקיר אלא א"כ יעשר כי היכי דלא יפקיר חיובא דרבנן דבשלמא גבי מוכר אקילו רבנן בכל מוכר גסה משום דהזוכה כלומר המשתכר עמו דהיינו הלוקח יזכה בדקה ומשתכר בה ומפני גדרו של המוכר פטרוהו כדאיתא לעיל אבל הכא אין מפקיר הזה מפקיר בגסה כלומר דלא מפקיר בשופע ובעין טובה אלא מפני כובד המשא הוא שמפקיר ובעל כרחו הוא ומשום הכי אפילו בדמאי אחמור ובהא אפילו רבנן מודו:

כיון שאדם מפקיר דבר וכו'. פלוגתא דר"מ ור' יוסי איתא לעיל במס' פאה פ' ב"ש ובפ' אין בין המודר והכי תניא התם ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכייה וה"פ ר"מ סבר מיד שהפקירו הוי הפקר ופטור מן המעשר ואפילו שקדם וזכה לו הבעל דהיינו הוא היינו אחר ור' יוסי סבר הפקר כמתנה מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דאתיא לרשותיה אף הפקר לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה וכיון דלא זכי בה אלא הוא לא נפקא מרשותיה וחייב במעשרות כך מפורש במס' פאה פ' ב"ש וכי אמרינן לית הדא פליגא על ר"מ מסקנא דמילתיה דר' יוחנן היא להכריח אוקמתא שלו דמקשה לר' אלעזר דמוקי לה כר"מ דהיכי מצי לאוקומה כר"מ על כרחין אי אתה יכול לחלוק ולומר דהא כר"מ דהא כיון דהשליך העלין בארץ יצאו מרשותו והפקר גמור הוא ופטור מלעשר ומ"ט דמתני' אלא מאי אית לך למימר משום דהפקר דהכא בעין רעה הוא ולאו הפקר גמור חשיב דחיישינן שמא יעשה כן לכתחלה ואפילו ליכא כובד דהא אינו מפקיר אלא משום כובד המשא:

ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא. לר' אלעזר קאמר לה כלומר ובהך אוקמתא גופא מצינא לאוקומה נמי אפילו כר' יוסי דהיינו דקאמינא דדברי הכל היא דאע"ג דר' יוסי סבר התם דעד דלא אתי לידי זוכה לא הוי הפקר אבל בזכיית אחר מיהת הא קא מודי דהוי הפקר וא"כ תקשי לך מתני' לר' יוסי דלדידיה מה איכפת לן דהשליך העלין דמאי אמרת דימלך ויחזור הוא ויזכה בהן כיון דזכייה דאחר ליכא אין הפקרו הפקר ובזכותו הוא דאיכא חששא ולא בהשלכה לאחר ולא יזכה עד שיעשר מיבעי ליה מאי לא ישליך דקתני בהשלכה ליכא מידי ואי דלא נמלך וזכי בהו אינש דעלמא הפקר גמור הוא לדידיה ומי לא מודי ר' יוסי דהויא זכייה כי זכי ביה אחרינא ומאי לא ישליך לא קשיא דכי אמר ר' יוסי היינו במפקיר כרמו שמפקיר ברבוי שופע דבעין יפה מפקיר ומשו"ה אפילו שהפקיר בלא מעשר כי אתי לידי זוכה הוי הפקר אבל הכא דאין מפקיר אלא הגרוע דהא עלין הוא דמפקיר ואפילו מאי דמפקיר לאו מדעתיה הוא אלא בעל כרחיה ואפילו שזכה אחר לאו הפקר הוא הילכך לא ישליך עד שיעשר כן נ"ל פי' סוגיא זו:

חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלים וכו'. פי' הוא דמפ' למתני' דהלוקח ירק מן השוק דקתני טעמא דאינו מעושר אלא מניין ומפ' דמחוסר הוא דקאמר:

נוטל מן העליון. לשון ירושלמי הוא דלעלין קרי עליון ולא חשיבי וכדלעיל הילכך אין בהן משום גזל כדמייתי עובדא דר' אלעזר ששאל להביא לו מן הגדר קסם לחצות בו שיניו דאין דרך להקפיד עליו ובעלין נמי אין דרך להקפיד בהן ועוד שדבר מועט הוא דאין להפריש אלא מ"ש ותרומת מעשר:

אזיל סייגא דגברא. הלך הסייג של האיש דכולי עלמא שקלי מיניה ואזלי:

מוביל דקיסין. משוי של עצים:

לאו דר' זעירא כשר כל כן. כלו' לא אמר ר' זעירא זה בשביל שהיה מדת פרישותו כל כך שלא לקחת קסם מן הגדר דהא בעינן תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ואין דרך לבא לחששא זו לומר שכל אדם יעשה כן אלא להודיע לתלמידים בדברים שהיצר תאב כגון ליטול פרי קטן מסל מלא פירות לפי שכל אדם יעשה כן וילך הסל להפקר:

ר' אבהו בש"ר יוחנן וכו'. מפ' למתני' כחזקיה דמחוסר קאמר אלא בתיקון פליג עליה דחזקיה שיתן דמי האחת מהן דמי המעשר ומתקן:

ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. שיסברו הכל שהן דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חיוב:

ומשני עושה אותן ציבור לפניו. ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרם לאחד לבדו:

ויקבע אותן לתוך פירותיו. פירכא היא דפריך תלמודא אדר' יוחנן אמאי תקינו דנותן דמים לבעל הירק שיעור אגודה יפריש מפירות ביתו עליהן דהכי תניא קובע אדם מעשרו פירות חברו וכו' והא הכא דלא חיישינן דילמא עושה תקלה וכו' דדילמא אתי לאפרושי מינייהו על אחרים:

ומשני תקנו בלוקח ולא במחזיר. ההיא ברייתא איירי בלוקח שהביאן חבר לביתו ולקחן אחר ומשו"ה מתקן להו בפירותיו דהא כו"ע ידעי דכיון דלקחן בודאי מתקן להו אבל במחזיר לא תקינו וסברי דילמא לא עישר ומשו"ה בעי למיתב דמי א' מהן וכדאמרן:

היה עומד ובורר. ולא משך כי ההיא דתניא בפ' הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח וכו' אפילו כל היום כולו אינו חייב לעשר:

עד כדון באותו המין. כשבירר באותו מין עצמו אבל בבירר מין אחר שמא נאמר דחייב לעשר דדמי למחזיר ומסיק אפילו במין אחר וטעמא דלא משך כדתנן במתני':

הלכה ג

המוצא פירות. וסתמן דנפלו מן הבעלים בלאו אדעתייהו:

נטלן לאכלן. דזכה בהו:

ונמלך להצניען. יעשר מיד ולא ישהה מעשרותיו שלא יהא תקלה לאחרים שיחשבו בני ביתו שכבר עישרן שהרי היו לפניו לאכול ואע"ג דהפקר פטור מן המעשר הכא בידע דראו פני הבית ונגמרה מלאכתן דטבל נינהו מיירי ולהכי מייתי בגמ' ברייתא דאין מעבירין על האוכלין ומשמע בפ' מי שהוציאוהו דבפת הוא דקאמר דאע"ג דאמרינן לעיל ובפ' לא יאמר דהפקר מהני לגבי מעשר ואפילו בדבר גמור שאני הפקר דגזל מהפקר דמעשר הפקר לאפקועי איסור דגזל מהני אפילו מציל מהגיים ואע"ג דעומד וצוח דדרשינן אשר תאבד ממנו וכו' אבל לאפקועי איסור מעשר הפקר דמדעתיה מהני והפקר דבעל כרחיה לא מהניא דקי"ל כב"ה דהפקר כשמטה בעינן והאי הפקר שלא מדעת הוא דשלא מדעתו נפלו וגבי גזל מהני דתנן מצא ברשות הרבים הרי אלו שלו:

בשביל שלא יאבדו. לא נתכוון לזכות בהן:

פטור. מלעשר דאינן שלו שירצה להחזירן לבעליהן אבל לשלחן לאחר אז צריך לעשר כדתני סיפא לא ישלח לחברו דמאי:

כל דבר שאין אדם רשאי. בגמ' מפ' לה:

לא ישלח לחברו דמאי. וכ"ש ודאי ואפילו בשיודיענו:

מתיר בודאי. וביודיענו ואוסר בדמאי דמשום דדמאי קל החמירו שלא ישלחנו אלא א"כ יעשר וטעמא דר' יוסי מפרש בגמ':

אין מעבירין על האוכלין. המוצא אוכלין בדרך אינו רשאי לעבור מעליהן ולהניחן שם:

הדא דתימר בראשונה. שלא היו בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל עכשיו שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין. ובפרק מי שהוציאוהו מפ' דדוקא שלימים מעבירין פתיתין אין מעבירין אלא נוטלין אותן דליכא למיחש בהו לכשפים דבפתיתין לא עבדי כשפים:

תמן תנינן. בפ' המניח את הכד:

ההופך את הגלל. בני הכפרים מדליקין בגלל יבש ולכך היה הופכו כדי שיתיבש מן הצד האחר ומשמע דבבעל הגלל קאמר:

ותני עלה אסורין משום גזל. התם פליגי אמוראי גבי ההיא דתנן כל הקודם בהן זכה איכא מ"ד דלא קנסו אלא שבחן מה שהשביחו בר"ה אבל גופן לא והיינו דתני דאסורין משום גזל ואיכא מ"ד דקנסו גופן ושבחן וכי קתני אסור משום גזל לאותו שקדם וזכה בהן:

והוא שהפכה ע"מ לזכות בה. גלל המופקר בר"ה הפכו כדי שיתיבש מהצד האחר ונתכוון לזכות בה אסור משום גזל:

הפכו שלא לזכות בו. אלא לפנות המקום אינו אסור משום גזל ואפ"ה חייב בנזקו:

וכא את אמיר הכין. דכשנטלן ע"מ שלא יאבדו פטור מלעשר משום דלא זכה בהן:

בעל הנזק וכו'. כלומר דדרשינן בעל התקלה בפ' הפרה:

ואי אתה מעשר משל אחרים. דכיון דלא נתכוון לזכות בהן כשל אחרים דמו:

מדה גסה. ישלח לחברו דמאי דמתנה כמכר וכי היכי דבמכר לא גזור ה"נ במתנה ואע"ג דבדקה נמי משתכר מקבל המתנה ולא הנותן מ"מ לא פלוג רבנן בין מתנה למכר:

מפני גדרו התירו גסה בדמאי. דהא מתני' ר' יוסי היא וכו' נ"ל דהכי פירושא דר' אבהו אתי לאכרועי דמהך ברייתא שמעינן דטעמא דשרו רבנן למכור בגסה בדמאי מפני גדר המוכר ותקנתו בגסה דאינו משתכר לא קנסו ובדקה דמשתכר קנסו כטעמא דר' אילא דלעיל דהא אשכחן בהך ברייתא דאתיא בשיטת ר' יוסי דגבי שולח גסה פטור מלעשר היכא דשרי גבי מכר אלמא דחשו לאכסרא אי לאו משום דמתנה כמכר וגבי דקה החמירו דגזור בשולח אטו מוכר דמש"ה תליא הך ברייתא שולח במוכר והיינו כר' יוסי דשמעינן ליה לר' יוסי גבי מכר טעמא דאכסרה משמע משום אכסרה הוא דהקלו ורבנן פליגי עליה בסלים כדפרישית דאין כאן מדה קבועה להשתכר ולא דמי לסיטון ופסק הרמב"ם ז"ל כדרבנן בפ' י"ח דהי' מעשר וז"ל סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע"פ שמוכרן אכסרא אסור למוכרן דמאי ע"כ. והשיג עליו הראב"ד ז"ל ואמר א"א לא ראינו מחלוקת על ר' יוסי שהוא מתיר במשנה ע"כ. וכבר בררתי שהרמב"ם ז"ל ראה וכן עיקר:

ר' יוסי ברבי היינו ר' יוסי דמתני' כדמוכח לקמן וברבי לכבוד:

שהוא ודאי. דרובא ישראל היא:

מרביצין עליו מים. כלומר והוי מוכשר ויזהר על הפרשת תרומה ומעשר שלא יגרום להן טומאה שלא במתכוין ואיכא לאו במטמא תרומה והשתא ניחא מה שהקשו התוס' פ"ק דחולין וא"ת ודילמא עישר והוצרך להודיעו משום הכשר דהא ליתא דאי ליכא אלא הכשר ותו לא מאי איכפת ליה:

ופריך ויעשר ממנו עליו. כיון דלית ליה אחר:

ומשני אין דרך בני אדם לשלוח וכו':

ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיעו. כלומר היכי למד שלא היה בידו אחר ודילמא לעולם ר' יוסי היה בידו אחר ומה שלא עישר משום דאזיל לטעמיה לפי שהודיעו שע"י כך היה אומר זה בא לידי מקסרין:

אע"ג דהוא פליג על רבנן. דר' יוסי פליג על רבנן במתני':

לא עביד עובדא. בנפשיה:

ולאו מפירות המותרין בקסרין הוא. דהא קיסרין שריא כדאיתא לעיל פ' מתעשרין והתם מנינן דברים הנמכרים בתוכה שהן מארץ עולי בבל ואסירי והן חטין ופת ויין ושמן ותמרים ואורז וכמון ולא תני בהו אתרוגין:

ולאו רבי התיר קיסרין. כדאיתא התם ותנא דהכא רשב"ג אביו היו ועדיין לא הותרה בימיו:

הלכה ד

המוליך חטין לטחון. וסתמא כשמוליך לטחון ממורחין ומתוקנין מוליכן:

לטחון כותי. בפ' הניזקין מייתי לה ופי' רש"י ז"ל לטחון שם האומן בלשון משנה ובלשון מקרא טוחן וכן מוסר קרוי בלשון משנה מסור:

בחזקתן למעשרות ולשביעית. שאינן חשודין להחליף וכיון שכן ליכא למיחש בהני שהחליפום בפירות ודאי שאינן מתוקנין או בפירות מעשר שני או בפירות שביעית ונימא דאסור למכרן או לעשות בהן סחורה או דאסירי באכילה משום ספיחי שביעית ואשמעינן דבחזקתן הן עומדין:

אבל לא לטומאה. דחיישינן שמא נגע בהן ובפרק הניזקין מפ' לה כגון שהוכשרו ומש"ה גבי תרומה טהורה אין טוחנין ומפקידין כדאיתא בתוספתא ומייתי לה התם:

לטחון הנכרי הרי הן דמאי. הרי הן ספק אם החליפן הגוי אם לאו ונוהג בהן דין דמאי:

אצל הנכרי כפירותיו. מפ' בגמ' הרי הן כפירותיו של נכרי וטבל ודאי נינהו דודאי גוי חלפינהו ותנא דמתני' דפליג אדר"ש ר"מ הוא ור"מ ס"ל דפירות גוי ודאי נינהו דאין קנין לגוי וכו' וצריך להפריש מהן מעשרות. ובגמ' מפרש מאי שנא רישא דחשיב להו דמאי וסיפא חשיב להו ודאי ומשני לה. ופליגי אמוראי בגמ' ר' יוחנן ור' אלעזר ר' אלעזר סבר כדפרישית דתנא דמתני' כר"מ דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר כדאיתא לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום וס"ל דמירוח הגוי אינו פוטר הילכך הוו ודאי מדאורייתא ור' יוחנן סבר חכמים ממש ומדרבנן הוא דאמרינן דפירות גוי זה ודאי ובדמרחינהו בין ישראל ובין גוי מיירי ואינו נוטל דמים מן השבע:

ר' שמעון אומר דמאי. ר' שמעון לא ס"ל דודאי חלפינהו אלא ספק חלפינהו ואפילו תמצא לומר דחלפינהו מדרבנן מפריש דר"ש לטעמיה דפליג עליה דר"מ וסבר יש קנין לגוי בא"י להפקיע מידי מעשר ומירוח הגוי פוטר מדאוריי' הילכך אי אחלפינהו גוי והיו ממורחין מדאורייתא פטור ופליגי אמוראי אי מהלכה מפריש או לא ואי לאו ממורחין הן וישראל בתר הכי הוא דגמר מלאכתן מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפ' לקמן בפ' הלוקח מן הנחתום דמשתיהן נוטל דמים מן השבט וקיי"ל כר"ש כדאיתא התם אבל מסוגיא דפ"ק דבכורות משמע דדוקא מתרומת מעשר הוא דנוטל דמים מן השבט דהמע"ה וקילי מדין דמאי דעלמא ושאר מעשרות יעכבם לעצמו כדין דמאי דעלמא:

נתחלפה קופתו אצל הטחון. שהטחון אינו מכירה ולא שהחליפה בכוונה דלחלופי לא חיישינן כדתנן במתני' אלא דנתחלפה לו בשוגג והרי החבר עצמו נמי אינו מכירה:

ויחוש. פירכא היא ואפילו לא הוחזק לטחון היום ע"ה כיון שבשאר הימים הוחזק לטחון ניחוש אפילו היום:

סירקי. סיעה של ערביים שהיתה מסתפקת יום א' להביא חטים ממקום האסור דהיינו מארץ עולי בבל לעולם חוששין לכל חיטיה וחייבין לעשר כל הלוקחים ממנה:

אי אפשר לה שלא להסתפק. דהא אומנותן בכך ליקח חיטים מקום הזול ולהביא למקום היוקר הילכך חיישינן לעולם שמא הביאו ממקום האסור אבל הטחון אינו מחזר הוא שיביאו לו החטים לטחון אלא הם עצמם מביאין לו ולא הוי נוטל מן הקבוע וכיון דלא הוחזק ע"ה אותו היום לטחון שרי:

כותיים נאמנין על הפקדון. ואפילו משנחשדו על עבודה זרה כדאיתא פרק קמא דחולין דמות יונה מצאו להם בהר גריזים:

מהו שיהא נאמן לומר. כותי משנחשד:

אמר לו עם הארץ. לחבר:

ישנים. הן מאשתקד ואינן מפירות שביעית. אם אתה מאמינו שנטל המתוקנין שלך:

האמינו שנתן. מתוקנין במיגו דאי בעו אמר לא נטלתי:

כותי את מאמינו שנטל. המתוקנין:

ואי אתה מאמינו שנתן. מתוקנים וטעמא מפרש לקמן:

אם אומר משלי הן. המתוקנים מ"ש כותי מעם הארץ דאפילו עם הארץ נמי אינו נאמן דאף על גב שאין מתוקנין הן בעינו הם מתוקנין:

ואם. מתוקנין דקאמר היינו פלוני חכם עישר לי אפילו כותי נמי אמאי אינו נאמן דהא מילתא דעבידא לאיגלויי היא ולא משקר:

ומשני דקסבר כמאן דאמר כותי כגוי. וגוי משקר אפילו בהאי גוונא דכתיב בהו וימינם ימין שקר אבל כי לא משתעי בחזקתן הן:

כאן קופות בקופות. פי' ר"י מסיפונטי ז"ל והוו דמאי:

פירות בפירות. כפירותיו ונ"ל הטעם גבי טוחן גוי יש לו קופות דעלמא שמביאין לו לטחון וכיון דאיכא קופות דישראל נמי בהדיא הוי דמאי דכיון דמחליף שמא החליפן בקופות חטים של ע"ה אבל גבי מפקיד דרך הוא להפקיד פירות ולהניחן בקרקע הנפקד ואין לחוש אלא פירות ישראל בפירותיו דגוי וכיון דמחליף הוה ליה פירותיו ואה"נ דגם בקופתו נמי מפקיד אלא דאינו צריך כיון דליכא ערבוביא דפירות אחרים ואע"ג דנקט ר' חייא בר בון כדי קופתו גבי ר"ש היינו שהביא הפירות לתוכה כשהפקיד אבל לעולם לא הניחה בבית הגוי אלא הוליכה עמו שהיא אצלו מדה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בדברים הללו. והראב"ד ז"ל פי' בהשגות טעם אחר ואמר דפירות בפירות ודאי דבנקל יכול לערב בהן וליקח מהן דלא מינכר אבל קופה בקופות דמאי דמתיירא שמא לא יכוין במילואה ע"כ. ויש לרבנו שמשון ז"ל ולהרא"ש ז"ל פי' אחר:

ה"ג ר' חנינא בעא קומי ר' מני מה כפירותיו ממש וכו'. והכי מוכח לקמיה והכי איתא נמי בפ' אין מעמידין בירושלמי:

כפירותיו ממש ופוטר טבל ברור במקום אחר. דיכול להפריש מזה על טבל ברור מדאורייתא ולפטרו וטעמא כר' אלעזר או דילמא כר' יוחנן וכפירותיו דקאמר היינו דחייבין בכלהו מעשרות ונותנן לבעליהן ואינו נוטל דמים מן השבט אבל לעולם דאינו פוטר בו טבל אחר:

א"ל ולכלרבא. כך תפרש דודאי כפירותיו ממש קאמר בין לקולא בין לחומרא. ולכלרבא לכל הספינה יכול לעשר באלו והאל"ף נבלעת כדרך הארמית:

ולא על יאות הוה ר' חנינא מתריס לקבליה. תלמודא קאמר לה בתמיה' כלומר בטעם גדול ובדין היה לו לר' חנינא להלחם נגדו של ר' מני שלא ירצה לקבל ממנו דפשיטא דלא קים להו לרבנן שזה טבל גמור:

מתריס. נלחם כדאמרינן בסוף יבמות מעשה בר' הושעיא ברבי שהתריס נגד פ"ה זקנים:

לא אמר ר' שמעון אלא כדי קופתו. כלומר ר"ש ות"ק לא פליגי אלא כדי קופתו והיינו בכדי שיעור קופת הגוי הנפקד כן שיעור של ישראל שהפקיד אצלו ובההיא הוא דהוי טבל ודאי לת"ק דס"ל דודאי חלפינהו ום"ל דמירוח הגוי אינו פוטר ור"ש סבר דמאי הוא וספק החליפן הוא ואפילו החליפן ומירחן אח"כ ישראל נוטל דמים מן השבט וכדלקמן אבל אם אין לנכרי אלא קופה אחת והפקיד אצלו שתים לת"ק אחת ודאי טבל ואחת ודאי בחזקתה מתוקנת ולר"ש אחת דמאי כשמרחן ואחת ודאי בחזקתה ופטורה דלא חיישינן שמא הביא הנכרי פירות מן החוץ והחליפן ורישא משום דאיכא קופות דעלמא ודישראל ע"ה מודו כלהו דהוו דמאי:

ואחת ודאי וכו'. פי' ר' שמשון ז"ל ואחת ודאי בחזקתה ופטורה לר"ש דכיון דאין לגוי אלא קופה אחת לא חיישינן שמא החליף ולת"ק אחת ודאי טבל ואחת מתוקנת בחזקתה:

בקיימות. שתיהן זה הדין שאמרנו כשנשאל לחכם היו קיימות שתיהן אבל אם נאכלה הראשונה השנייה הנשארת דמאי היא דלחומרא אזלינן דהאיסור כבר היה מוכיח ולת"ק השנייה ודאי טבל:

נטלו ממנו מאה בני אדם ק' סאין בבת אחת. ולגוי זה לא היה לו אלא סאה אחת כל אחד ואחד מתקן דמאי דבכל אחד ואחד איכא למימר דילמא לו החליף:

נתנום לאדם א' כבר נראו וכו'. כלומר לא תימא חזרו והותרו דלא פליגי ר"ש ורבנן אלא בכדי קופתו דוקא והא כבר נאסרו:

נטל הימנו אדם אחד ק' סאין בבת א'. ולנכרי לא היה לו אלא סאה אחת משלו הראשונה דמאי והשאר ודאי בחזקתן ומותרות:

כבר נראו להיות ודאי. בחזקתן וכבר הותרו ביד אחד ושוב לא יחזרו לאיסורן:

עשו פירות ישראל זה וכו'. גוי שהפקיד אצלו עם הארץ:

עשו פירות עם הארץ זה לפירות הגוי וכו'. ומשמע אפילו שפירות הגוי הוו מרובין הוו דמאי כיון דחיישינן לחלופי:

ומשני דאפילו הכא תוקי דלא אמר אלא כדי קופתו כדפרישית ולתנא קמא לא הוי ודאי טבל אלא כדי קופתו:

מאוצרה של יבנה. שכלו גויים וישראל מעט מטילין לתוכו כדאיתא בתוספתא פ"ק והכי איתא התם אוצר שישראל וגוים מטילין בו אם רוב גוים ודאי אם רוב ישראל דמאי מחצה על מחצה ודאי דברי ר"מ וחכמים אומרים אפילו כלו גוים וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי אמר ר' יוסי במה דברים אמורים באוצר יבנה אבל באוצר מלכים הולכים אחר הרוב אמרו לו אחר שהודית לנו על אוצר של יבנה שלפנינו שהוא דמאי א"ר יהושע בן קבסאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה והזה הטהור על הטמא טהור אחד מזה על טמא אחד ולא מצאתיו אלא באוצר יבנה בלבד ומאוצר יבנה למדתי שטהור אחד מזה על כמה טמאים ע"כ. והשתא מפרש לה היכי למד כן ר' יהושע בן קבסאי ומפסיק בגופא דבריי' ומפרש לה דאף על גב דסבירי ליה לרבנן במתני' דמירוח הגוי אינו פוטר ואפ"ה תני בתוספתא דסבירא להו דבשביל ישראל אחד שנתן שם סאה ספק מעושרת ספק אינה מעושרת עושה את הכל דמאי ולא אזלינן בתר רובא:

הדא אמרה שטהור אחד מזה על כמה טמאים. כי הכא דגרגיר אחד מתערב בכל סאה ומפקיעה מדין ודאי:

דתנינן אצל הנכרי וכו'. כלומר היכא אשכחן דרבנן סברי דמירוח הגוי אינו פוטר דמדמית לה לטמאים ודאי ומוכח לה בהא תנינן אצל הנכרי כפירותיו ואסיקנא דכפירותיו ממש קאמר ופוטר טבל ברור במקום אחר:

א"ר אלעזר חכמים שהן בשיטת ר"מ. כלומר הני חכמים דברייתא ודמתני' בשיטת ר"מ נינהו דר"מ אית ליה אין קנין לגוי בארץ ישראל כדאמרינן בפרק הלוקח מן הנחתום ומירוח הגוי אינו פוטר אית ליה והיינו טעמא דר"מ דפליג בתוספתא וסבר דרוב גוים ודאי ורבנן דהכא אזלי בשיטת ר"מ דפירות הגוי ודאי דאורייתא אלא דס"ל דסאה דישראל דספק מפקע כמה סאין דכוותיה דהזייה ונפקא מינה אליבא דר' אלעזר דכיון דודאי דאורייתא נינהו אסור לישראל לערב סאה לתוכו דאין מבטלין איסור דאורייתא לכתחילה ופירושא דברייתא דר' יהושע כדפרישנא:

ור' יוחנן אמר. לעולם חכמים ממש ודלא כר"מ ומדרבנן הוא דאמור דניעשר פירות הגוי ומש"ה כי נפלה של דמאי לתוכן כלהו חזרו דמאי ונפקא מינה דשרי לערובינהו ולבטלן ואפילו לכתחילה דאיסור דרבנן שרי לבטל ור' יהושע בן קבסאי הכי קאמר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון וגבי הזייה נמי כה"ג הוי:

מה טעם. הוי דרבנן ושרי לערובי:

כד תסאבון. כשתגיעו לזקנה:

מאיליהון קבלו וכו'. ולכך הקלו עליהן והם אמרו והם אמרו:

מפני גדר טהרות. שלא יזלזלו בתרומה לערבה ולהאכילה לזרים תרומה קרויה טהרות כמו מטמא טהרותיו:

קדשים. מ"ש דאיקרי קדשים וטעון מחיצה:

ואילו אמר לון מה הוה וכו'. כדי שלא יזלזלו בטהרות ובקדשים:

ומשני דהכי הוה אמר לון גבי מעשרות כמאן דאמר וכו'. כלומר דוקא גבי מעשרות:

כמאן דאמר מאיליהן. פלוגתא דאמוראי היא בפרק ג' ארצות:

מהלכה. מתקנתא דרבנן:

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה