אור ברסלב

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו

פרק ג · הלכה ב

הלכה א

הרוצה לחזום. נר' בעיני שהוא כמו לחסום דהיינו לכרות העלין כמו שעושין לכרישין ולשומין ולצנונות דכלהו חזו לאכילה ולהקל ממשאו עקלן בידיו וקצצן והשליכן בדרך ומנא לן דחסימה לשון כריתה דתנן בפ' י"ו מכלים הסלים של עץ משיחסום ויקנב והיינו כשכורת אותן קצוות של נצרים או של גומי בסוף הסל וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה ועוד נראה לפ' שהוא כמו לעזום תר' ירושלמי ומלק את ראשו ויעזים את רישיה. ולא מימנעי רבנן מלהחליף סמ"ך בזי"ן כדכתיב נתעלסה באהבים וכתיב ועלזו לפניו, וכן שנינו במתני' שאינו מעושר ומפ' בגמר' כמו מחוסר:

הרוצה לחזום עלי ירק. מוכח בגמ' דבדמאי מיתנייא ובתוספתא משמע נמי דבדמאי מיתנייא דתניא התם הרוצה להחזים עלי ירק ולהקל ממשאו לא ישליך עד שיעשר ר' יוסי אומר ודאי אסור דמאי מותר משמע דת"ק אפי' בדמאי קאמר וכגון שלקח החבר מע"ה דמקח קי"ל דטובל כדאי' בפ"ק דמעשרות ובס"פ המביא כדי יין ואין צריך לאוקומה בירק שנאגד וקאמר דאם מפקירן על אם הדרך ולהשליכן לאיבוד לא יעשה כן אבל פשיטא דאם הפקיר דמהני ודמי להא דתנן בפ"ק דפאה ונותן משום הפקר ופטור וכו' עד שימרח הא מירח לא יפקיר ואם הפקיר מופקר כדאמרינן התם:

שאינו מעושר אלא מניין. מפ' בגמ' שאינו מחוסר לבעלים אלא מניין כלומר כבר קנה במשיכה או בהגבהה ואינו מחוסר אלא מניין שהיה להן מניין קצוב כמה קלחים נותנין במעה או בדינר א"נ שהתנו ביניהן כמה קלחים יתן והמנין כבר משלים תנאי המכירה ואינו חוזר בו הלוקח מטעם זה וקנייתו קיימת וכיון דזכה בו אי אפשר לו להחזירן עד שיעשר כדתנן לעיל שצריך לעשר את שהוא מוכר:

היה עומד ולוקח. כגון שהיה בורר אי זה מהן יקח ולא גמר בלבו לקנות והכי מפ' בגמ':

וראה טוען אחר. משא אחרת שיש בה אגודות אחרות יפות מזו מותר להחזיר בלא מעשר מפני שלא משך:

דר"מ היא. מתני' דקתני אפילו בדמאי לא יפקיר דר"מ היא דאמר בפירקין דלעיל לא התירו למכור בדמאי אלא לסיטון בלבד דמחמיר ר"מ בדמאי דאי אדם אחר שאינו סיטון רוצה למכור בגסה חייב לעשר הואיל ואין דרכו הגסה טפלה לו וה"נ מחמיר הכא דאפילו בדמאי לא יפקיר שאין דרכו של אדם להפקיר מאי דחזי ליה אלא א"כ יעשר כדפרישנא:

שהזוכה זוכה בדקה ואין המפקיר וכו'. פי' רבנו שמשון ז"ל כלומר זה שהשליך והפקיר לא דמי למוכר בגסה דאמר בפירקין דלעיל שהוא פטור מלעשר שהזוכה דהיינו אותו שמוצאן מלקט מעט מעט דהיינו דקה והקשה על זה הרא"ש ז"ל ולא ידענא מה צריך לטעם זה דהא דאמר לעיל דהמוכר בגסה פטור מלעשר היינו במוכר לחבר לפי שיודע שפטרו חכמים למוכר ויעשר הוא אבל במוכר לע"ה בכל ענין חייב לעשר דהכא נמי חייב לעשר משום ע"ה המוצאן דאילו חבר המוצאן יעשרן דמאי שירא שמא הושלכו אחר שנגמרה מלאכתן למעשר עכ"ד וכן כתב הרמב"ם ז"ל הטעם הזה בעצמו בפ' י"א דהיל' מעשר ותמהני וכי בעלי הגמרא קטלי קני באגמא הוו ונעלם מהם הטעם של אלו הרבנים ועוד מה שייך במלקט מעט מעט מה שימצא ילקוט אם ירצה דמופקר ועומד הוא ועוד מה שייך חיוב במוצא עלי ירק אלו לא בע"ה ולא בחבר דהא קיי"ל דהפקר פטור מן המעשרות ואפילו הפקיר דבר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בהדיא במס' מ"ש בפ' לא יאמר ומתני' דפרק קמא דפאה דתנן ונוטל משום הפקר עד שימרח דמשמע אבל אחר מירוח לא הא מוקמינן לה דבהפקר זוטא מיירי כגון דהפקיר לעניים ולא לעשירים וכב"ש אבל בהפקר רבא דכ"ע לא פליגי אפילו אחר מירוח נמי פטור. לכך נ"ל לפ' דה"ק אפי' רבנן מודו הכא דלא יפקיר אלא א"כ יעשר כי היכי דלא יפקיר חיובא דרבנן דבשלמא גבי מוכר אקילו רבנן בכל מוכר גסה משום דהזוכה כלומר המשתכר עמו דהיינו הלוקח יזכה בדקה ומשתכר בה ומפני גדרו של המוכר פטרוהו כדאיתא לעיל אבל הכא אין מפקיר הזה מפקיר בגסה כלומר דלא מפקיר בשופע ובעין טובה אלא מפני כובד המשא הוא שמפקיר ובעל כרחו הוא ומשום הכי אפילו בדמאי אחמור ובהא אפילו רבנן מודו:

כיון שאדם מפקיר דבר וכו'. פלוגתא דר"מ ור' יוסי איתא לעיל במס' פאה פ' ב"ש ובפ' אין בין המודר והכי תניא התם ר"מ אומר כיון שאדם מפקיר יצא דבר מרשותו ר' יוסי אומר אין הפקר יוצא מתחת ידי בעלים אלא בזכייה וה"פ ר"מ סבר מיד שהפקירו הוי הפקר ופטור מן המעשר ואפילו שקדם וזכה לו הבעל דהיינו הוא היינו אחר ור' יוסי סבר הפקר כמתנה מה מתנה לא זכי בה מקבל עד דאתיא לרשותיה אף הפקר לא נפיק מרשות מפקיר עד דאתי לרשות זוכה וכיון דלא זכי בה אלא הוא לא נפקא מרשותיה וחייב במעשרות כך מפורש במס' פאה פ' ב"ש וכי אמרינן לית הדא פליגא על ר"מ מסקנא דמילתיה דר' יוחנן היא להכריח אוקמתא שלו דמקשה לר' אלעזר דמוקי לה כר"מ דהיכי מצי לאוקומה כר"מ על כרחין אי אתה יכול לחלוק ולומר דהא כר"מ דהא כיון דהשליך העלין בארץ יצאו מרשותו והפקר גמור הוא ופטור מלעשר ומ"ט דמתני' אלא מאי אית לך למימר משום דהפקר דהכא בעין רעה הוא ולאו הפקר גמור חשיב דחיישינן שמא יעשה כן לכתחלה ואפילו ליכא כובד דהא אינו מפקיר אלא משום כובד המשא:

ואפילו על דר' יוסי לית הדא פליגא. לר' אלעזר קאמר לה כלומר ובהך אוקמתא גופא מצינא לאוקומה נמי אפילו כר' יוסי דהיינו דקאמינא דדברי הכל היא דאע"ג דר' יוסי סבר התם דעד דלא אתי לידי זוכה לא הוי הפקר אבל בזכיית אחר מיהת הא קא מודי דהוי הפקר וא"כ תקשי לך מתני' לר' יוסי דלדידיה מה איכפת לן דהשליך העלין דמאי אמרת דימלך ויחזור הוא ויזכה בהן כיון דזכייה דאחר ליכא אין הפקרו הפקר ובזכותו הוא דאיכא חששא ולא בהשלכה לאחר ולא יזכה עד שיעשר מיבעי ליה מאי לא ישליך דקתני בהשלכה ליכא מידי ואי דלא נמלך וזכי בהו אינש דעלמא הפקר גמור הוא לדידיה ומי לא מודי ר' יוסי דהויא זכייה כי זכי ביה אחרינא ומאי לא ישליך לא קשיא דכי אמר ר' יוסי היינו במפקיר כרמו שמפקיר ברבוי שופע דבעין יפה מפקיר ומשו"ה אפילו שהפקיר בלא מעשר כי אתי לידי זוכה הוי הפקר אבל הכא דאין מפקיר אלא הגרוע דהא עלין הוא דמפקיר ואפילו מאי דמפקיר לאו מדעתיה הוא אלא בעל כרחיה ואפילו שזכה אחר לאו הפקר הוא הילכך לא ישליך עד שיעשר כן נ"ל פי' סוגיא זו:

חזקיה אמר אינו מחוסר לבעלים וכו'. פי' הוא דמפ' למתני' דהלוקח ירק מן השוק דקתני טעמא דאינו מעושר אלא מניין ומפ' דמחוסר הוא דקאמר:

נוטל מן העליון. לשון ירושלמי הוא דלעלין קרי עליון ולא חשיבי וכדלעיל הילכך אין בהן משום גזל כדמייתי עובדא דר' אלעזר ששאל להביא לו מן הגדר קסם לחצות בו שיניו דאין דרך להקפיד עליו ובעלין נמי אין דרך להקפיד בהן ועוד שדבר מועט הוא דאין להפריש אלא מ"ש ותרומת מעשר:

אזיל סייגא דגברא. הלך הסייג של האיש דכולי עלמא שקלי מיניה ואזלי:

מוביל דקיסין. משוי של עצים:

לאו דר' זעירא כשר כל כן. כלו' לא אמר ר' זעירא זה בשביל שהיה מדת פרישותו כל כך שלא לקחת קסם מן הגדר דהא בעינן תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם ואין דרך לבא לחששא זו לומר שכל אדם יעשה כן אלא להודיע לתלמידים בדברים שהיצר תאב כגון ליטול פרי קטן מסל מלא פירות לפי שכל אדם יעשה כן וילך הסל להפקר:

ר' אבהו בש"ר יוחנן וכו'. מפ' למתני' כחזקיה דמחוסר קאמר אלא בתיקון פליג עליה דחזקיה שיתן דמי האחת מהן דמי המעשר ומתקן:

ולא נמצא עושה תקלה לבאים אחריו. שיסברו הכל שהן דמאי ויפרישו ממה שתיקן זה שהוא פטור על השאר שהוא חיוב:

ומשני עושה אותן ציבור לפניו. ואומר למוכר שלא יערבם עם שאר הירק אלא ימכרם לאחד לבדו:

ויקבע אותן לתוך פירותיו. פירכא היא דפריך תלמודא אדר' יוחנן אמאי תקינו דנותן דמים לבעל הירק שיעור אגודה יפריש מפירות ביתו עליהן דהכי תניא קובע אדם מעשרו פירות חברו וכו' והא הכא דלא חיישינן דילמא עושה תקלה וכו' דדילמא אתי לאפרושי מינייהו על אחרים:

ומשני תקנו בלוקח ולא במחזיר. ההיא ברייתא איירי בלוקח שהביאן חבר לביתו ולקחן אחר ומשו"ה מתקן להו בפירותיו דהא כו"ע ידעי דכיון דלקחן בודאי מתקן להו אבל במחזיר לא תקינו וסברי דילמא לא עישר ומשו"ה בעי למיתב דמי א' מהן וכדאמרן:

היה עומד ובורר. ולא משך כי ההיא דתניא בפ' הספינה הלוקח ירק בשוק בירר והניח בירר והניח וכו' אפילו כל היום כולו אינו חייב לעשר:

עד כדון באותו המין. כשבירר באותו מין עצמו אבל בבירר מין אחר שמא נאמר דחייב לעשר דדמי למחזיר ומסיק אפילו במין אחר וטעמא דלא משך כדתנן במתני':

תוכן העניינים

פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה