פירוש שלמה סיריליו על תלמוד ירושלמי דמאי· רבי שלמה סירליאו
פרק ג · הלכה א
מאכילין את העניים דמאי. היינו כב"ה דסיפא דקתני וחכמים אומרים גובין סתם וכו' דאילו ב"ש כיון דפליגי בסיפא ה"נ דפליגי הכא והכי איתא בפ' ג' שאכלו ובפ' בכל מערבין בהדיא תנא ב"ש אומרים אין מאכילין:
העניים. בגמ' פליגי בהו אמוראי איכא מ"ד דדוקא בעניים חברים ואיכא מ"ד אפי' בעניים עמי הארץ:
אכסניא. אורחים ובגמ' פליגי אי אפילו בישראל או דוקא בגוים:
מאכיל את פועליו דמאי. בגמ' משמע שנותן להן סעודתן מדמאי בשכרן ומשום שהיה דמאי לא חשיב פורע חובו בטבל דאילו ודאי דכ"ע אסור לפרוע בו חובו ועניים היו וחברים וקסבר ר"ג דפועלים נמי דאע"ג דנהנין ממעשה ידיהן עניים חשיבי ורבנן פליגי עליה כדמוכח בגמ' אלא דבעל הבית מפריש ומאכילן:
את שאינו מעושר למעשר. בגמ' פריך משום שהוא כשר יפסיד ומשני לה:
בעניים חברים. מתני' דשריא עניים שפרנסתן קצובה על בני העיר דוקא בעניים חברים וכדלקמן וצריך להודיען ומי שרוצה להפריש יפריש:
ובאכסניא עוברת. אכסניא דתנן במתני' הייני לא שנא אורחים חברים שעוברין לדרכן לא שנא עמי הארץ דטעמא דלא ילינו שם בלילה דטרידי ואין להן פנאי להפריש ואפילו לאו עניים הן נמי כיון דעוברין לדרכן שרי:
בר' יהושע שהלך וכו'. והיה מוליך תלמידיו עמי ללמוד תורה עם ריב"ז:
לברור חיל. שם מקום ושם היתה ישיבתו של ריב"ז כדאמר בפ' אחד דיני ממונות אחר ריב"ז לברור חיל:
בני העיירות. עמי הארץ מביאין להן פירות לפרנסתן:
ואמרו לו. תלמידיו לר' יהושע פירות הללו בחזקת דמאי הם ומה אנו לעשר:
והשיב להן אם לנו כאן וכו'. דס"ל דאכסניא דמתני' בלא לנו מיתנייא אלא בעוברת:
בעניי עמי הארץ וכו'. אפילו בעניי עמי הארץ כדמפ' ואזיל דנמצאת נועל דלת בפני עמי הארץ שלא יתנו צדקה כיון דבעניי עמי הארץ מדקדקין עמהן לחשבן כרשעים:
מה מקיים ר' יוסי לאכסניא. אכסניא דמתני' במאי מוקי לה דבשלמא לר' יונה רישא דוקא בעניים חברים וסיפא. מוקי לה בין באכסניא של עמי הארץ בין באכסניא של חברים כיון דעוברת היא הקלו על מכניסי אורחים ועל האורחים אלא לר' יוסי הא תני רישא ע"ה עניים תושבים דפרנסתן קצובה וכ"ש אורחים:
ומשני לה כי ההיא דמפ' ר' אלעזר ברייתא דתניא בת"כ גבי פירות שביעית הגרים עמך לרבות האכסניא ומאי איצטריך ריבויא ומפ' ר' אלעזר דבאכסניא של גוי קאמר דשרי להאכילו פירות שביעית והכא נמי כה"ג בעי וקמ"ל דאע"ג דגוים ידן תקיפה הוה וכפורע חובו בדמאי הוי קמ"ל וזו היא דרך התוס' פ"ק דעירובין וטעמ' דר' יונה דעניים דקתני דוקא בחברים ולא בע"ה משום דכיון דע"ה חשודין על הדמאי לכ"ע שרי ולדידהו אסיר כדי שלא להחזיק בידן מה שהן מורין בו היתר:
וצריך להודיע. כשנותנין לעניים דמאי:
ואפילו מודיעו מה מועיל. דהא ע"ה מתוקן חשיב ליה:
ומשני מפני א' שאינו מתקן. שאם נודע לגבאין שגבו מבית א' טבל ודאי אז מודיעין להן ואומרים זה ודאי וזה ספק וק' לי לר' יונה דאמר דוקא בעניים חברים מתני' והא קתני סיפא וחכמים אומרים גובין סתם ומחלקין סתם והיינו בין למעשר בין לשאינו מעשר, וניחא לי דמאכילין שאני דהיינו דנותנין להן תמחוי דמוכן לאכול מיד וספו להו איסורא בידים בעיניה ומש"ה אסר ר' יונה לאינם חברים אבל סיפא גבאי צדקה קתני דנותנין להן קטנית או ירק ובההיא מודי ר' יונה דנותנין דלאו מאכילין בידים הן וה"נ משמע בעירובין דמייתי לה על מתני' דקתני ד' דברים פטרו במחנה דגבי פת מיתנייא ומשו"ה תני רישא מאכילין להודיעך כחן דב"ה ובסיפא תני גבאי צדקה להודיעך כחן דב"ש. ורש"י ז"ל בפ"ק דעירובין פי' אכסניא חיל המלך של ישראל שהולך למלחמה על אויביהם ומוטל על בני העיר לזונן. ודבריו נכונים לפי סוגיא דהתם דמייתי לה גבי מחנה דפטורין מן הדמאי וההוא במחנה היוצא למלחמה מיירי דמייתי עלה ברייתא דמלחמת הרשות דמותרין בעצים יבשים ובירושלמי נמי פרישו לה הכי והיינו כמו כי תצא מחנה על אויביך וסוגיא דהכא סברא דאכסניא היינו אורחים כי ההיא דאמרינן אכסנאי שבא לעיר על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו בפ' החובל וחיל המלך מחנה איקרי ולאו אכסניא ועובדא דר' יהושע אורחים הוו ולאו הולכין למלחמה אלא ללמוד תורה ובההוא בעינן דלא לנו אבל בחיל המלך ל"ש לנו ול"ש לא לנו פטורין ואפשר נמי דכי מייתי ההיא דאכסניא גבי מחנה דלא גריעי מאכסניא אמרינן אבל פשיטא דקילי מיניהו דאפילו לנו לא חשיבא לינה דבחרבם עומדים דלא חשיבא לינה דשלום כלינה דאינה של שלום, כנ"ל פי' סוגיא זו ובזה לא יקשה מה שהקשה רבנו שמשון ז"ל בפירושיו:
הדא אמרה וכו'. מדקתני ר"ג היה מאכיל את פועליו דמאי שנותן להם סעודתן בשכרן וסבר ר"ג דלא חשיב פורע חובו בדמאי דלגבי עניים מתוקן חשיב ורבנן פליגי עליה אלמא ס"ל דאסור לפרוע חובו בדמאי וא"כ אלו שנותנין בבתים בכל ע"ש פת לעניים חוב חשיב ואסור ליתן דמאי:
כהדא דתני וכו'. דקתני בה גבי מעשר עני אין פוסקין מהן צדקה ואין פורעין מהן וכו' ודמאי דמי למעשר עני וה"נ כיון דאין פורעין אין פוסקין:
אחד שביעית. דכתיב בה ואכלו אביוני עמך ומ"ע דכתיב ביה ונתת ללוי ולגר וגו' ולא בפריעת חוב:
אין עושין מהן שושבינות. דשושבינות נמי נגבית בב"ד כדתנן בפ' מי שמת:
ואין משלמין מהן תגמולין. דדמי לפריעת חוב:
ואין פוסקין מהן צדקה לעניים. דכיון דמוטל על בני העיר לזונן חוב מיקרי:
וצריך להודיע. למקבלי החסד דמ"ע הוא משום דאסור לגנוב דעת הבריות ומדידיה קא יהיב ליה:
תמן תנינן. בפ' בתרא דמכילתין פועל חבר שאינו מאמין לבעל הבית וההיא לאו משום דבעל הבית ע"ה והחבר אינו מאמינו דא"כ ליתני סתם פועל שעשה מלאכה אצל ע"ה ועוד אמאי תנא שאינו מאמין לבעל הבית דמשמע דאיהו לחוד לא מהימן ליה הא אחריני נמי לא מהימני ליה אלא בבעל הבית חבר נמי עסקינן ואינו מאמינו היינו דסבר בעל הבית עלי סמיך דאנא אפריש והשתא מקשה שפיר לרבנן דפליגי עליה דר"ג:
הכא את אמר בעל הבית מפריש ותמן את אמר דפועל מפריש דמצי בעל הבית ליתנו כך ולסמוך על הפועל:
ומשני תמן במאכילו מן המנויין. כגון פירות גדולים שהן מנויין דליכא טירחא לאפרושי מעשר מצי סמיך על הפועל אבל הכא במאכילו מן האבוס דלא ידע היכי מפריש ולהכי חייב בעל הבית להפריש:
ואינו נותן לתוך פיו. דבכל התורה קי"ל להזהיר גדולים על הקטנים והיינו שלא יאכילנו איסור בידים כדאיתא בס"פ חרש ביבמות וכ"ש גדול לגדול:
אבל בודאי אפילו לתוך עירו אסור. דהוי כמו מושיט כוס יין לנזיר דאסור כדאיתא בפ"ק דע"ז:
משל חולה. כלומר האי דשרינן לתוך ידו בדמאי היינו שהדמאי משל חולה דבשל רופא אסור דקי"ל דאין מוסרין דמאי לע"ה דתנן הלוקח ירק מן השוק ונמלך להחזיר לא יחזיר עד שיעשר:
אבל משל רופא אסור. משום דהוו טהרות ואין מוסרין טהרות לע"ה וכ"ש לגוי:
שלא יבא לידי תקלה. שיאכלנו ואינהו מוזהרין על אבר מן החי דקא עבר הרופא אלפני עור לא תתן מכשול:
בגין דו כשר יפסיד. מפני שהעני הזה דרכו לעשר יפסיד דהא כי מעשר מעשר שני ותרומת מעשר בצר ליה שיעורא:
ומשני נותן לו כדי תיקולו. כדי משקלו של המעשר שהוא מפריש יותר על הפרס שלו ולא חסר:
אפילו אם לא תגדרנו. למי שאינו מתקן דלא ישכח דרכיו המקולקלין:
לאחר זמן אי אתה יכול לגודרו. ועכשיו שהוא תחת ידך גדרהו:
אף הוא ממעט בצדקה. שאם יטרידו עליו לעשר ימנע מליתן צדקה לכשיהא לו יכולת ליתן:
גבאי צדקה. שגובין מעות לצדקה:
אוכלי שביעית. אוכלי ספיחי שביעית אחר הביעור כגון פת חטים או של שעורים אחר רביעה שנייה דמוצאי שביעית אפילו דשל גוים דאין בו משום ספיחי שביעית יש בו קדושת שביעית ובעי ביעור:
לא יהו מדקדקים. לומר להן אם הן פירות שביעית:
שלא נחשדו ישראל. ליתן פירות שביעית אלא או מעות מדמי שביעית או ביצים מדמי שביעית וכן פי' הרמב"ם ז"ל פ"ח דשמיטה ויובל:
הדא דתימר. נתנו להן פת מותר:
ולא אוכלין. ספיחי שביעית:
מדקדקין. מפני חלתן המותרת שלא תתערב זו בהן:
מבריחו מן הקלה ומכניסו לחמורה. כדמפרש ואזיל דמבריחו מן הקלה שאין אוכל הגבל ספיחי שביעית ומכניסו לחמורה דטבל בעון מיתה, שאם אין אתה מתקן לו חלה מכשילו אתה בטבל אבל אם אתה נותן לו רשות לתקן גם אם יכשל שיהא מספיחי שביעית קאי באיסור לאו דהיינו כר' עקיבא דאמר דספיחין בלא תעשה בת"כ ובפ' מקום שנהגו. א"נ איירי אחר הביעור דאסורין באכילה לכ"ע מן התורה דכתיב מן השדה תאכלו בזמן שיש בשדה למעוטי אחר הביעור והוי לאו הבא מכלל עשה ונראה כפי' קמא וה"ק ואפילו לדר' עקיבא דהוי היותר מחמיר אית ביה לאו והתם מיתה:
ומטבילו. דע"ה חשיב כזב:
ומאכילה לו. נמי דחשיד לאכול ספיחי שביעית:
ולא נמצא מוסר טהרותיו לע"ה. דזה הגבל גבלה בטהרה ובמילי דחברות תניא לעיל בפ"ב אין מוסרין טהרות לע"ה ואע"ג דטבל דדילמא לא שהי עד הערב שמש ותרומה וחלה בעו הערב שמש כדתנן בפ"ק דמס' חלה:
ומשני משמרו עד הערב. כדי שיעריב שמשו:
ולא נמצא מחזיק ידי עוברי עבירה. דהא הוא חשוד לאכול ספיחי שביעית ואתה מאכילו בידים:
ומסיק משמרה עד ערב הפסח. דדילמא לא הוי מספיחים ואית בה לאו שלא להפסידה כמו שיתבאר בס"פ האשה אוכלת הילכך בערב הפסח הוא דשורפה כדתנן בפ"ק דפסחים: