פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין
חלק אורח חיים · סימן ז
תשובה לחכם אחד מפורסם נ"י.
סעיף א
מש"כ כת"ר ליישב תמיהת התוי"ט בשבת פרק כלל גדול (משנה ב') שתמה על הב"י באו"ח (סי' הי"ז) שכ' דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אעפ"י שצריך לקשור יע"ש ותמה התוי"ט משבת (ד' ע"ד) דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא (כוורת) חייב י"א חטאות ואי חייטי' לפומי' חייב י"ג ופירש"י ואי חייטי' לפומי' לעשות לו שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע"כ וזו ודאי סתירה להב"י עכ"ד התוי"ט. וכ' מעכ"ת ליישב משום דאביי לשיטתו (במ"ק ד' ב':) דהעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות חייב שתים א"כ הו"ה בחורש בא"י חייב נמי שתים אחת משום חורש ואחת משום מחפה דהוא זורע א"כ קשה אמתני' דקתני חורש תיפוק לי' משום זורע ע"כ דמתני' לא מיירי במלאכות נפרדות ובאמת מיירי בעושה מלאכה אחת שיש בה הרבה מלאכות והאי זורע וחורש דקתני באמת דהיינו במחפה א"כ מה"ט בתופר ב' תפירות מחייב נמי משום תופר ומשום קושר דהו"ל מלאכה אחת מעין ב' מלאכות להכי ס"ל לאביי דהאי דעביד חלתא דתופר וקושר במלאכה אחת מחייב שתים משא"כ לדידן לא קי"ל כאביי ובאמת דהעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות אינו חייב אלא אחת:
א"כ ע"כ מתני' מיירי במלאכות נפרדות ולא בעושה מלאכה אחת מעין שתי מלאכות א"כ לק"מ תיפוק לי' משום זורע א"כ מה"ט לא מוכח מידי דתופר ב' תפירות מחייב תרתי משום תופר ומשום קושר אלא חדא ומיושב דברי הב"י ע"כ ד' כת"ר:
ולענ"ד דיסוד ד' התוי"ט אינם מובנים וצריכין ביאור כוונתו ז"ל וגם מה שנלע"ד בישוב קושייתו בדרך נחמד ואח"כ אתווכח עם כת"ר על יסוד דבריו והוא דבאמת מש"כ התוי"ט בשם הב"י שכל תופר אינו חייב על הקשר שעמה תמוה דהא הב"י (סי' שי"ז) לא כ' רק ד' הר"ן שכ' בשם הרא"מ דתפירה א"צ לקשור רק פ"א דאל"כ אלא דצריך לקשור ב' קשרים א"כ ליחייב נמי משום קושר א"ו מה שצריך לקשירה בתפירה אינו אלא קשר א' ולא הוה קשר כלל א"כ היכא דקושר ב' קשירות בתפירה גם הר"ן והרא"ם והב"י מודים דחייב גם משום קושר א"כ מה זה שהק' התוי"ט מהא דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא כו' דשם מיירי בקושר ב' קשרים א"כ ד' התוי"ט אינו מובן ע"כ צ"ל דכוונת התוי"ט להק' על הב"י והר"ן בשם הרא"מ הוא כך דאיך כ' דבתופר שצריך קשירה הוא קשר אחד הא מבואר מהאי דעביד חלתא דבתפירה עביד ב' קשרים כנלע"ד כוונת התוי"ט בפשיטות. ודלא כמו שהבין כת"ר:
ובזה נלע"ד ליישב ד' הרמב"ם פיו"ד מהל' שבת הל' ט) שכ' דתופר ב' תפירות חייב והוא שקשרן ותמה הרמ"ך אמאי לא כ' הרמב"ם שחייב שתים אחת משום תופר ואחת משום קושר והכ"מ הניח בתימה ע"ש ולמש"כ א"ש דהרמב"ם ס"ל כמ"ש הר"ן בשם הרא"מ דבתופר ב' תפירות א"צ הקשירה ב' קשרים אלא דסגי בקשר אחד ג"כ ומחייב משום תופר אבל משום קושר לא מחייב דלא הוה קשר כלל וא"ש ד' הרמב"ם ותמיהני על הרכ"מ דהניח בתימה הלא למש"כ בעצמו בב"י (סי' שי"ז) בשם הר"ן והרא"מ מיושב קושיית הרמ"ך:
אלא דמ"מ יקשה קושיית התוי"ט מסוגיא דשבת (ד' ע"ד) דהאי מאן דעביד חלתא מחייב שתים משום תופר ומשום קושר אלמא דצריך ב' קשרים בקשירה שבתופר אם כן גם על הרמב"ם יקשה קושיית התוי"ט הנ"ל:
ונלע"ד ליישב קושיית התוי"ט מעל הרמב"ם דהרמב"ם לשיטתו וממילא יתיישב ד' הר"ן בשם הרא"מ והוא דהנה הרמב"ם שם (הל' ט') כתב דהא דצריך קשירה בתופר היינו בתופר ב' תפירות אבל בתופר תפירות הרבה א"צ שום קשירה א"כ יקשה בלא"ה בכוורת דחייטי' לפומי' דהוה תפירות הרבה כמו דמשמע מפירש"י לעשות לו שפה א"כ א"צ קשירה כלל א"כ חסר ממנין י"ג חטאות דמונה אביי גבי חלתא. ע"כ נ"ל דהרמב"ם לטעמי' דהנה רש"י שם (ד' ע"ד:) כתב בד"ה ואי חייטי' וז"ל ומשום בונה ליכא לחיובי' לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים עכ"ל והתוס' שם חולקים עליו דבכולהו חייב משום בונה ע"ש והרמב"ם ז"ל כ' בהדיא (שם הל' י"ג) כד' התוס' שכ' וכן העושה כלי אדמה כגון תנור וחבית קודם שישרפו ה"ז תולדת בונה עכ"ל וכ' הה"מ דהרמב"ם ס"ל דחביתא וכולהו חייב משום בונה והשתא מתורץ חדא בירך חברתה דבאמת הרמב"ם לשי' דבתופר הרבה תפירות ליכא קשירה א"כ חסר להו ממנין י"ג חטאות ע"כ להרמב"ם לשיטתו משום דבכוורת ותנור וחבית איכא משום בונה א"כ אפיק קושר ועייל בונה. משא"כ לרש"י לשיטתו דבכולהו ליכא בונה ע"כ דאפיק בונה ומעייל קושר. משא"כ להרמב"ם והתוס' ושאר פוסקים דקיי"ל כוותייהו דבכלים נמי איכא בונה. א"כ החשבון הוא כך להרמב"ם ותוס' וש"פ בכוורת דבאמת החשבון י"א חטאות גבי כוורת כ' רש"י הוא עם מכה בפטיש שחותך ראשי הקנים ולהתוס' והרמב"ם הוא בונה דלא צריך לחתוך ראשי הקנים ואי חייטי לפומי' איכא תופר ומכה בפטיש וקושר מפקינן ועייל בונה. נמצא להרמב"ם וסייעתו דנגד חטאת הי"א דמונה רש"י דהוא מכה בפטיש ע"ז מונה הרמב"ם ותוס' לי"א בונה ונגד חטאת הי"ג דמונה רש"י קושר להרמב"ם ותוס' והר"ן והרא"מ מונים מכה בפטיש וא"ש ד' הרמב"ם ותוס' והר"ן והרא"מ ודברינו מוכרחים לשי' הרמב"ם והתוס' דס"ל דחייב ג"כ משום בונה א"כ הו"ל י"ד חטאות ע"כ כמ"ש דאפיק קושר ועייל בונה וא"ש הכל כנלע"ד ומיושב קושיית התוי"ט בע"ה:
ונשובה לדברי מעכ"ת ביסוד דבריו שכ' ליישב קושיית התוי"ט דמלבד דלמ"ש בביאור כוונת קושיית התוי"ט דלפי"ז אינו עולה מזור בתי' מעכ"ת דכוונת התוי"ט כמ"ש. (מלבד מש"כ במ"א בחדושי דממתני' אין הוכחה כלל דתיפוק לי' משום זורע וכתב' ראי' משוחט משום צובע ואכמ"ל א"כ אין ראי' כלל ממתני' להוכיח כמ"ש כת"ר). גם מה שדימה בעיקר דבריו דבתופר וקושר הו"ל מלאכה אחת מעין ב' מלאכות לע"ד אינו דהו"ל ממש ב' מלאכות נפרדות דבתחילה תופר ואח"כ קושר א"כ הו"ל ממש ב' מלאכות נפרדות ולא דמיא כלל לעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות דהתם המלאכה עצמה היא אחת אלא דיוצא ממנה ב' פעולות משא"כ כאן בתחילה תופר ואח"כ מלאכה אחרת שקושר אח"כ וזה פשוט ונסתר כל ד' כת"ר בזה לע"ד:
ומה דפשיטא לי' לכת"ר דאנן לא קי"ל כאביי דעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות דחייב שתים אלא דאינו חייב אלא אחת לא ידעתי היכן מצא דאנן לא קי"ל בזה כאביי דחייב ב' הלא הלכתא פסיקתא כרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים כדאמרי' בשבת ד' ע"ג ב') ובמ"ק רפ"ק (דף ב':) ובירושלמי פ"ז דשבת וכן פסק הרמב"ם בהל' שבת (פ"ח) וכן אמרי' בשבת (ד' ע"ג) אמר רב יוסף האי מאן דקטיל אספסתא חייב שתים והלכות פסוקות הן אלמא דהעושה מלאכה א' מעין ב' מלאכות חייב שתים ומה דקשה בד' הרמב"ם רפ"ח מהל' שבת (הל' א' ב') דפסק דבמנכש חייב משום חורש ומשקה מים לזרעים חייב משום זורע ולא פסק דחייב שתים בכל חדא כמו דמדמה הגמ' במ"ק (ד' ב':) לר"כ. יתבאר לפנינו (סעי' ב') בע"ה:
וראיתי להעתיק למעכ"ת מש"כ בסוגיא דרפ"ק דמ"ק (דף ב':) בעה"י ליישב קושיית הנוב"י וגם מה שהקשיתי עוד בזה הרבה:
הנוב"י מ"ת חאו"ח (סי' ל"א) תמה בהא דאמר במ"ק שם דמנכש ומשקה מים לזרעים דרב יוסף אמר משום זורע ורבה אמר משום חורש ופריך לי' אביי משום זורע אין משום חורש לא דלא מחייב תרתי בין במנכש ובין במשקה מים לזרעים והא אמר רב כהנא זומר וצריך לעצים חייב שתים וכן פריך לרבה משום חורש אין משום זורע לא והאמר רב כהנא. והקשה הנוב"י ל"ל לאביי למיפרך ארב יוסף מרב כהנא הו"ל למיפרך מרב יוסף אדרב יוסף דאמר בשבת (ד' ע"ג) דהאי מאן דקטיל אספסתא דחייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע אלמא דרב יוסף גופי' ס"ל דהעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות חייב שתים ועי"ש בנוב"י. ואנא אוסיף מיא ואוסיף קימחא לפענ"ד:
וק"ל ג"כ ל"ל לאביי למיפרך ארבה מרב כהנא מרבה אדרבה הו"ל למיפרך דהנה במכות (ד' כ"א:) קאמרי' אהא דתנן דיש חורש תלם א' ומחייב שמונה לאוין כו' ומשום חורש בכלאים ובשביעית וביו"ט וקאמרי' דהאי חורש היינו מחפה כדאמר ר' ינאי ור' יוחנן ופריך ולילקי נמי משום זורע ביו"ט כיון דמחפה הו"ל זורע ומשני רבה זאת אומרת דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט עי"ש והנה הגי' שם מוכרח דהוא רבה דהא בפסחים (ד' מ"ז:) קאפריך לי' אביי לרבה דאמר אמרי' הואיל כו' והא מר הוא דאמר חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט כו' יע"ש אלמא דהגי' הוא רבה. וקשה איך הוכיח רבה ממתני' דאין חילוק מלאכות ליו"ט מהא דאינו מחייב במחפה במתני' שם נמי משום זורע כמו משום חורש א"ו משום דאין חילוק מלאכות ליו"ט. דלמא לעולם יש חילוק מלאכות והיכא דעושה ב' מלאכות נפרדות בהעלם אחת חייב שתים והא דאינו מחייב במתני' בחורש דהיינו מחפה שתים משום חורש ומשום זורע משום דהו"ל מלאכה אחת מעין ב' מלאכות דאפי' בשבת גופי' אינו חייב אלא אחת כמו דס"ל לרבה במ"ק (ד' ב') במשקה מים לזרעים ומנכש דאינו חייב אלא משום חורש משום חורש אין ומשום זורע לא אלא ודאי מדהוכיח רבה במכות זאת אומרת דחילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליו"ט מדלא מחייב במחפה שתים ש"מ דס"ל דבשבת כה"ג הי' מחייב שתים אלא דביו"ט אין חילוק מלאכות א"כ הו"ל לאביי במ"ק (דף ב') למיפרך ארבה דאמר דבמשקה מים לזרעים ומנכש דאינו חייב אלא חדא ולא שתים ע"כ דס"ל דעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות חייב אחת א"כ תקשה מרבה דמכות (ד' כ"א) א"כ הו"ל לאביי למיפרך מרבה אדרבה טפי ולא מדרב כהנא:
ועוד ק"ל הא שם במ"ק (ד' ב':) פריך לרבה דאמר מנכש משום חורש מהא דתניא המנכש והמחפה בכלאים היה לוקה ר"ע אומר אף המקיים ולרבה דאמר מנכש משום חורש חרישה בכלאים מי איכא ומשני רבה כולה ר"ע היא מנכש ומחפה משום מקיים אלמא כמו דלרבה מנכש משום מקיים הכי נמי מחפה משום מקיים אבל לא משום זורע א"כ קשה איך הוכיח רבה במכות (ד' כ"א ע"ב) ממתני' דאין חילוק מלאכות ביו"ט דאל"כ יתחייב נמי במחפה משום זורע הא במחפה אינו אלא משום חורש דהא בכלאים לא מחייב במחפה לרבה אלא משום מקיים א"כ בשבת אינו אלא משום חורש ולא משום זורע ולע"ד קושיות אלו צריך ישוב.
ע"כ נלע"ד ליישב ולהוכיח מכאן דבר מחודש דבאמת היכא דעביד מלאכה אחת מעין ב' מלאכות ששתיהן יהיו אבות לכו"ע דחייב שתים משום דכיון דהוו במשכן חשיבי וכדאמרי' האי סברא לענין שתי אבות בהעלם אחד משא"כ היכא דעביד מלאכה אחת מעין ב' מלאכות דתרווייהו תולדות אזי בזה ס"ל לרבה ורב יוסף כיון דלא חשיבי לא אמרינן דחייב אמלאכה אחת מעין ב' מלאכות שתים והא דלא קאמר בריש ב"ק (ד' ב'.) ובשבת (ד' צ"ז) האי נפ"מ בין אב לתולדה משום דעדיפה מיניה קאמר רבותא דאפי' שתי מלאכות נפרדות בהעלם אחת כיון דהו"ל אב ותולדה דידיה לא מחייב אלא חדא וכמ"ש כה"ג התוס' בכתובות (ד' ק' ע"א) ד"ה בוררין כו' יע"ש והארכתי בזה במקום אחר בעז"ה והשתא יתיישב בזה כל הקושיות בחדא מחתא בע"ה. דבאמת הא דסבירא ליה לרבה דמנכש ומשקה מים לזרעים לא מחייב אלא חדא היינו משום דהו"ל תולדות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' שבת (הל' א' ב') וכ"כ התוס' בשבת (ד' צ"ז:) וכ"כ רש"י במ"ק (ד' ב':) להכי לא מחייב אלא חדא משא"כ מחפה דהו"ל אב (כמ"ש במק"א) דמחייב עליה בשביעית משום זורע כדתנן במכות ומשקה מים לזרעים פטור וכן עידור דהיינו מנכש מסיק דאינו אלא מדרבנן בשביעית משום דהו"ל תולדות ואתולדות לא מחייב אבל מחפה דחרישה בודאי הוה דהיינו דחורש ממש כדאמר האי תנא בא"י קאי דזרעי והדר חרשי ומני להו באבות בפ' כלל גדול וא"כ הו"ל אב דזורע מדמחייב בשביעית במחפה משום זורע א"כ כיון דמחפה הו"ל תרווייהו אבות החרישה והזריעה להכי אפי' לרבה במחפה היה חייב נמי ביו"ט משום זורע ומשום חורש תרתי אלא משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט וכן לרב יוסף בהאי דקטיל אספסתא בשבת (ע"ג) דחייב שתים אחת משום קוצר ואחת משום זורע דהו"ל קצירה וזריעה ממש והו"ל אב בפירי. משא"כ בזומר וצריך לעצים דהאי קצירה דעצים אינו אלא תולדה דקוצר ולא קוצר ממש וכמ"ש רש"י בשבת (ד' ע"ג:) דכ' להדיא דזומר עצים הו"ל תולדה דקוצר ויתבאר בזה לקמן בע"ה ראי' לזה מכריתות. והשתא שפיר פריך ליה אביי לרבה ורב יוסף דס"ל דהיכא דהמלאכה אחת מעין ב' מלאכות הו"ל תרווייהו תולדות כיון דלא חשיבי לא מחייב אלא חדא מהא דרב כהנא דווקא דס"ל דאפי' בתולדות ג"כ אמרינן דמלאכה אחת מעין ב' מלאכות חייב שתים דאמר זומר וצריך לעצים חייב ב' אע"ג דהו"ל תולדות כמ"ש. משא"כ במחפה וקטיל אספסתא דהו"ל אבות לכו"ע חייב מלאכה אחת מעין ב' מלאכות והכי קא מתרץ לה רבה ברייתא דמנכש ומחפה היה לוקה כולה ר"ע שר"ע אומר אף המקיים ה"ק דבין מנכש ובין מחפה היה לוקה לר"ע במחפה בודאי היה לוקה בלא"ה אפי' לכו"ע משום דהו"ל זורע ג"כ. אלא אפי' במנכש ג"כ היה לוקה משום מקיים ומה"ט במחפה ילקה ג"כ משום מקיים ומיושב בע"ה כל הקושיות וגם קושית הנוב"י בע"ה על נכון:
סעיף ב
ואמרתי להעתיק מש"כ בישוב ד' הרמב"ם התמוהים אשר עמעמו בו האחרונים ז"ל לעמוד על מקור דבריו ז"ל ולע"ד יש לי בזה דבר נכון בישובו בע"ה וקרוב לאמיתה כפי ענ"ד והוא:
הרמב"ם ז"ל ברפ"ח מהל' שבת (הל' א' ב') כתב וז"ל המנכש בעיקרי אילנות והמקרסם בעשבים או המזרד את השריגים כדי ליפות את הקרקע ה"ז תולדות חורש כו' (הל' ב') הזומר כו' המשקה צמחין ואילנות בשבת ה"ז תולדות זורע עכ"ל:
ותמה הכ"מ ושאר נו"כ דהוא נגד הסוגיא דריש מ"ק (ד' ב':) דאמר שם המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע כו' יע"ש בסוגיא א"כ לרבה בין במנכש ובין במשקה מים לזרעים תרווייהו משום חורש ולרב יוסף תרווייהו משום זורע והרמב"ם עשה פשר דבמשקה כר"י ובמנכש כרבה והניח הכ"מ בתימה יע"ש ובלח"מ:
והנוב"י מ"ת חאו"ח (סי' ל"א) הביא בשם הגאון מהר"י ברלין שהקשה לו ז"ל עוד קושיא עצומה דהרמב"ם סותר א"ע דהא בגמ' שם א"ל אביי לרבה לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא משום חורש אין משום זורע לא והאמר רב כהנא הזומר וצריך לעצים חיים שתים וקשיא ג"כ לרב יוסף דמחייב משום זורע לחוד הא לרב כהנא מחייב תרתי משום חורש וזורע ע"ש. וכיון דלרב כהנא מחייב במנכש ומשקה כו' תרתי משום זורע ומשום חורש א"כ הרמב"ם דפסק כרב כהנא היה לו לפסוק דחייב במנכש ומשקה כו' תרתי א"כ הרמב"ם אחז החבל בתרי ראשין ועוד הקשה הא בכ"מ קי"ל כרבה נגד רב יוסף בר משדה ענין ומחצה והכא פסק במשקה כרב יוסף ע"כ קושיית הגאון מוהרי"ב ז"ל והגאון נוב"י האריך בזה הרבה למצוא ישוב לזה יע"ש:
ולענ"ד דמקור דברי הרמב"ם הוא מירושלמי פ"ז דשבת (הל' ב') וא"כ כמו דדברי הרמב"ם סותרים א"ע כקושיית הגאון מוהרי"ב כמו כן ד' הירושלמי סותרים א"ע ואבאר בע"ה ע"נ כפי הנלע"ד והוא:
בירושלמי פ"ז דשבת הל' ב' איתא וז"ל כל דבר שהוא להנאת הקרקע חייב משום חורש החופר החורץ הנועץ והמדייר (שמעמיד על שדה בהמות לזבל) כו' המצית את האור בחישת הקנים (היינו שמצית האור בחישת הקנים שנשרשו ומעכבין המחרישה) ובאגד תמרים (כמו כן לבערם) הממלא את הנקעים שתחת הזיתים (ממלאן עפר) כו' וכל דבר שהוא להניית הקרקע חייב משום חורש עכ"ל ושם עוד (ע"ב) כל דבר שהוא מבחיל את הפירות (שמסייע לבשל הפירות) חייב משום זורע המבריך המרכיב והקרסם המזרד (פירש"י במ"ק ד' ג'. שחותך ענפים לחים יע"ש) ומשקה כו' וכל דבר שהוא להבחיל את הפירי חייב משום זורע כו' וקאמר עוד שם דזומר לרב כהנא חייב שתים כו' ההין דגזיז ספוג גומי קורילין חייב משום קוצר ומשום נוטע ההין דגזיז כוסבר כורתי כרפס גרגר כו' חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע עכ"ל הירושלמי הנה מבואר דירושלמי ס"ל כרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים וכמו כן כל מקום שעושה מלאכה אחת מעין ב'. א"כ תקשה גם הירושלמי דסותר א"ע דבזומר וכדומה פסק דחייב שתים כר"כ ובמנכש כמו המצית האור בחישת הקנים דהיינו מנכש או ממלא עפר שתחת הזיתים חייב משום חורש ובמשקה מים לזרעים ואילנות פסק הירושלמי דאינו אלא משום זורע א"כ סתרי אהדדי כיון דבזומר פסק הירושלמי כרב כהנא דחייב שתים:
ע"כ נלע"ד כוונת הירושלמי בדקדוק לשונם ז"ל הוא כך דכל דבר שעושה הפעולה בגוף הדבר השייך לה כמו מנכש דעושה המלאכה בגוף הקרקע דחופר הקרקע אעפ"י שמועיל לצמוחי אילנא חייב משום חורש לחוד וכן להיפוך דעושה גוף הפעולה באילן או בזרעים אע"ג דממילא מרפיא ארעא כמו משקה מים לזרעים ואילנות כיון דעיקר המלאכה הוא באילן וזרעים אזלינן בתר הפעולה הנראית חייב משום זורע ולא משום חורש כיון דעיקר המלאכה הוא לאו בקרקע רק בזרעים דכללא דמילתא דכל דבר שהוא עושה המלאכה בקרקע עצמה מיקרי המלאכה אחר הקרקע היינו חורש וכ"ד שהוא עושה המלאכה בצמחים מיקרי המלאכה אחר הצמחים דהיינו זורע וזהו ביאור דברי הירושלמי כל דבר שהוא להניית הקרקע ר"ל דעיקר הפעולה הוא בקרקע שנהנית ממנה בתחילה כמו החופר כו' אע"ג דממילא עושה פעולה טובה בזרעים ואילנות הו"ל חורש וכ"ד שעושה להבחיל הפירות היינו דעיקר המלאכה היא באילנות אע"ג דממילא מרפיא ארעא אזלינן בתר הדבר שהוא עושה בה והיינו דחייב משום זורע וזהו שאמר כל דבר שהוא מבחיל הפירות חייב משום זורע המבריך והמרכיב והמקרסם דהוא בגוף האילן והמשקה כו' אע"ג דממילא מרפיא ארעא חייב משום זורע לבד. אבל בזומר דעושה ב' הפעולות באילן הקצירה והנטיעה אזי חייב תרתי דאיכא הניית קצירה והניית אילן משא"כ במנכש דעיקר הנאה לקרקע דעושה בגוף הקרקע ולהיפוך במשקה מים לזרעים דעיקר הנאה בזרעים אע"ג דממילא מרפיא ארעא להכי במנכש מחייב משום חורש לחוד ובמשקה מים לזרעים חייב משום זורע לחוד כנלע"ד ביאור כוונת הירושלמי:
ומעתה יתבאר ד' הגמ' דמ"ק כמין חומר. דבמנכש ומשקה מים לזרעים לרבה משום חורש לחוד ולרב יוסף משום זורע לחוד ע"ז פריך להו אביי בין לרבה ובין לרב יוסף כך בשלמא אי הוה ס"ל לתרווייכו לחלק בין מנכש למשקה מים לזרעים דהיינו דבמשקה מים כיון דעיקר המלאכה בזרעים שהוא להניית פירי אזלי' בתרה דהו"ל זורע לא תיקשי ליחייב נמי משום חורש דהא מרפיא ארעא. משום דאזלינן בתר עיקר המלאכה וכן במנכש כיון דעיקר המלאכה בקרקע והנאתה אזלי' בתרה והו"ל חורש ולא זורע אע"ג דהו"ל ממילא ולא דמי לזומר דתרווייהו באילן והנאת קצירה ונטיעה שוין הן וכדס"ל לירושלמי לחלק בהכי לא הוה קשה מידי אבל השתא לדידך קשיא ולרב יוסף קשיא ר"ל לדידך קשיא אמשקה מים לזרעים משום חורש אין דס"ל לרבה משום חורש לחוד הא כיון דגוף הפעולה בזרעים כיון דמחייבת משום חורש אע"ג דאין החרישה בגוף הקרקע מ"מ מחייבת ליה אחורש כ"ש דהו"ל לחייב משום זורע דהוא בגוף הזרעים והוא להבחיל פירי א"כ הו"ל לחייב במשקה מים לזרעים כ"ש משום זורע וכן לרב יוסף קשיא דמחייב בין במנכש ובין במשקה מים משום זורע לחוד אתמהה בשלמא במשקה משום זורע לחוד משום דהו"ל בגוף הזרעים כמ"ש. אבל במנכש כיון דמחייבת משום זורע אע"ג דאינו אלא ממילא כ"ש דהו"ל לחייב משום חורש דיותר הו"ל בכלל חרישה מבכלל זריעה וכ"ת דכל דבר דעושה מלאכה אחת מעין ב' מלאכות לא מחייב אלא חדא והא אמר רב כהנא הזומר וצריך לעצים חייב שתים א"כ ה"נ בין לרבה ובין לר"י כיון דמחייב רבה במנכש משום זורע אע"ג דהוא עיקר המלאכה בקרקע כ"ש דהו"ל לחייב משום חורש ולחייב תרתי ובין לרב יוסף כיון דמחייב אמשקה משום חורש אע"ג דגוף המלאכה בפירי להבחיל כ"ש דהו"ל לחייב במשקה משום זורע ותרתי ליחייב. א"כ לדידהו דמחייבי אפועל הב' שאין בגוף הדבר כ"ש דהו"ל לחייב אגוף הדבר כמו ברב כהנת דמחייב ב'. אבל אביי בעצמו לא ס"ל כוותייהו אלא כירושלמי דמחלק בין העושה המלאכה בגוף הדבר כמו מנכש דחייב משום חורש לחוד כיון דעיקר המלאכה בקרקע אע"ג דממילא עביד לצמוחי וכן במשקה מים לזרעים כיון דעביד גוף הפעולה בזרעים מחייב משום זורע כמ"ש משא"כ בזומר דב' המלאכות באילן כאחד הקצירה והנטיעה להכי מחייב רב כהנא תרתי ולא קשה מידי מרב כהנא אלא דווקא לרבה ורב יוסף כנלע"ד לפרש ד' הגמ' דבבלי ע"פ הירושלמי הנ"ל והכין שפיר לן למיעבד דלא נימא דגמ' דידן חולק אירושלמי כל מה דמצינן למיעבד:
והשתא יתבאר בע"ה דברי הרמב"ם במקור נאמן מים חיים מד' הירושלמי וכתב וז"ל המנכש בעיקרי אילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים. כדי ליפות הקרקע ה"ז תולדת חורש עכ"ל ר"ל האי כדי ליפות הקרקע אכולהו קאי אמנכש כו' היינו דעושה כל הדברים בגוף הקרקע והוא הניית הקרקע כדאמר בירושלמי הכלל כל דבר שהוא להניית הקרקע אינו חייב אלא משום חורש משום דגוף הדבר הוא בקרקע והנאתו. אע"ג דהו"ל ממילא לצמוחי אילנא ואח"כ כתב הרמב"ם המשקה צמחים ואילנות ה"ז תולדות זורע והיינו כירושלמי דכיון דעביד בגוף האילנות להבחיל פירי חייב משום זורע לחוד ולא דמי לדרב כהנא דתרתי בחד גופא עביד ואיכא הניית קצירה והניית נטיעה והיינו דבמנכש פסק כרבה משום דירושלמי ס"ל הכי ובמשקה פסק כרב יוסף ג"כ משום דירושלמי כוותיה בזה וכדס"ל לאביי דעיקר בזה כשיטת הירושלמי כמ"ש. והעיקר שהרמב"ם תפס בזה כירושלמי משום דלרבה ורב יוסף לתרווייהו מקשי להו אביי אבל לירושלמי ניחא ולא קשה קושיית אביי כלל וכה"ג כ' הש"ך ביו"ד סי' רצ"ד יע"ש ומיושב בע"ה ע"נ ד' הרמב"ם כנלע"ד בזה:
סעיף ג
ופש גבן לברורי ד' הרמב"ם בפ"א מהל' כלאים (הל' א"ב) שכ' וז"ל הזורע שני מיני זרעים בא"י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיה חטה א' ושעורה אחד כו' וחיפה אותן בעפר בידו או ברגלו ה"ז היה לוקה ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן לא היה לוקה עכ"ל:
וכתב הכ"מ המנכש בפ' בתרא דמכות (ד' כ"א) ובריש מ"ק (ד' ב') המנכש והמחפה בכלאים היה לוקה ר"ע אומר אף המקיים משמע דלת"ק לא היה לוקה אבל איסורא איכא ופסק כוותיה ואע"ג דבריש מ"ק אמרי' כולה ר"ע ומ"ט קאמר מה טעם דמנכש ומחפה היה לוקה משום דר"ע אומר אף המקיים וכיון דרבינו פסק דמנכש ומחפה היה לוקה הו"ל למיפסק דאף מקיים היה לוקה י"ל דההיא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה דס"ל דמנכש משום חורש אבל לרב יוסף דמנכש משום זורע ברייתא כפשוטה ופסק כרב יוסף אבל קשה ע"ז דרבינו ברפ"ח מהל' שבת פסק כרבה דמנכש משום חורש וי"ל דאף למאי דמוקמינן כולה ר"ע משמע דר"ע הוא דאמר דמקיים היה לוקה ורבנן פליגי עלי' ואמרי לא היה לוקה ונקטינן כוותייהו:
א"נ מספקא לן אי פליגי רבנן עלי' ואמרי לא היה לוקה הו"ל ספיקא ולקולא וברפ"ז שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרי' עלה בירושלמי מה כר"ע דר"ע אמר דהמקיים בל"ת אמר ר' יוסי ד"ה שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל בשקיים ע"י מעשה היה לוקה כהדא דתניא המחפה בכלאים היה לוקה ע"כ משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי עלי' דר"ע ואמרי כשקיים שלא ע"י מעשה דאסור ולא היה לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרי' ריש מ"ק כולה ר"ע המקיים היה לוקה דווקא בעשה מעשה כגון מנכש ומחפה אבל במקיים בלי מעשה לא היה לוקה וק"ל דא"כ מנ"ל דאסור ועוד דירושלמי הוה תיובתי' עכ"ל הכ"מ ודברי הכ"מ תמוהין לכאורה דאכתי קשה לתי' הכ"מ דהא הרמב"ם פסק דמנכש משום חורש ואיך חייב במנכש בכלאים וע"כ משום מקיים וקשה כיון דפסק במקיים כרבנן דר"ע א"כ ממילא מנכש ליפטר א"כ ד' הכ"מ תמוהין:
וע"כ צ"ל כוונת הכ"מ דס"ל דבאמת לר"ע דאמר דמקיים היה לוקה היינו אפי' בלא מעשה דדרש שדך כלאים לא כדאמרי' במכות (ד' כ"א) מה"ט ס"ל להכ"מ אפי' במקיים בלי שום מעשה וע"ז פליגי רבנן עלי' במקיים בלי מעשה אבל במקיים על ידי מעשה אפי' לרבנן חייב משום מקיים דומיא דזריעה על ידי מעשה. א"כ במנכש שהוא ע"י מעשה חייב אליבא דכו"ע פסק כרבנן דג"כ היה לוקה לדידהו משא"כ במקיים שלא ע"י מעשה דלרבנן פטור פסק הרמב"ם כוותייהו:
וכן נראה מד' הירושלמי שהביא הכ"מ דלר"ע חייב אפי' בלי מעשה כלל ובזה פסק כרבנן כצ"ל כוונת הכ"מ:
אבל ק"ל טובא דא"כ לשי' הכ"מ אמאי דחיק ליה לרבה בריש מ"ק לאוקמי' כולה ר"ע דמנכש כו' משום מקיים לימא כפשוטו דבמנכש דהוא ע"י מעשה מודו רבנן ולכו"ע חייב אלא דר"ע ס"ל דאף המקיים שלא ע"י מעשה ג"כ חייב:
ע"כ נ"ל בהקדם מ"ש התוס' בע"ג (ד' ס"ד.) שכ' דר"ע דאמר מקיים היה לוקה היינו ע"י מעשה שעשה גדר אבל בלי מעשה לא היה לוקה דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו והוכחתם מוכרחת דבפ"ק דמכות (ד' ד':) קאמר דמ"ד דלאו שא"ב מעשה היו לוקין עליו יליף ממוציא ש"ר דאף דאין בו מעשה והיו לוקין עליו ופריך מה למש"ר דהיה לוקה ומשלם והו"ל חידוש ומשני ר"ל דיליף מעדים זוממין דאינו אלא דיבורא בעלמא ופריך מה לעדים זוממי' שכן קנס נמצא לר"ע דס"ל דע"ז קנס לא מצינן למילף מע"ז ז דשאני ע"ז דהו"ל קנס ע"כ דס"ל לר"ע דלשאב"מ לא היו לוקין עליו ע"כ תו"ד התוס' וק"ל לכאורה דלמא ר"ע סבר דיליף ממוציא ש"ר והא דתדחה דמש"ר הו"ל חידוש דהיה לוקה ומשלם דלמא ס"ל לר"ע כר"מ שם דבכ"מ היה לוקה ומשלם א"כ אינו חידוש ע"כ צ"ל משום דבאמת למאי דמסיק שאני ע"ז משום קנסא ההיא פירכא אזיל נמי אמש"ר ולא צריך לפרוך כפירכא קמייתא דשאני מש"ר דהו"ל חידוש משום דאפי' לר"מ נמי לא מצינן למילף ממש"ר משום דהו"ל קנסא כדפריך אע"ז א"כ שפיר הוכיחו תוס' דלר"ע לשאב"מ לא היו לוקין וכ"כ רש"י להדיא בע"ג (ד' ס"ד שם) דלר"ע דוקא ע"י גדר חייב דהו"ל מעשה וכ"כ התוס' בשבועות (ד"ד.) דר"ע ס"ל דלאו שאב"מ לא היו לוקין עליו. א"כ להכי הוצרך רבה לאוקמא כולה ר"ע משום דלר"ע נמי אינו חייב במקיים אלא בעושה מעשה ומינה לרבנן אפי' בעושה מעשה ג"כ פטור א"כ כמו דלרבנן בעושה מעשה ע"י גדר פטור ה"נ במנכש אבל לר"ע חייב במנכש משום דס"ל דמקיים ע"י מעשה חייב א"כ הרמב"ם דפסק במנכש משום חורש כרבה ע"כ דמנכש משום מקיים וכר"ע. אבל במקיים בעלמא בלא מעשה פטור אף לר"ע והרמב"ם פסק כרבה וכר"ע דמוקי רבה כוותי' דמנכש משום מקיים והיינו ע"י מעשה וכסוגיא דידן דס"ל דלר"ע דווקא על ידי מעשה כמ"ש רש"י ותוס' בע"ג ודלא כירושלמי דמביא הכ"מ דס"ל דלר"ע מקיים אף שלא ע"י מעשה חייב א"כ הרמב"ם פסק לגמרי כר"ע דהיינו דמנכש היה לוקה משום דהו"ל מקיים ע"י מעשה אבל במקיים שלא ע"י מעשה דהו"ל לאו שאב"מ אסור ולא היו לוקין והיינו כר"ע וכרבה דמוקי כוותי' בריש מ"ק והיינו דהרמב"ם לטעמיה דפסק במנכש כרבה וכתלמודא דידן דר"ע ס"ל דלאו שאב"מ אין לוקין עליו וא"ש:
ובתוספתא פ"ד דמכות איתא להדיא דמקיים כלאים עובר בל"ת ולא היו לוקין עליו דתניא התם המשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת אבל לא היו לוקין עליהם לפי שאין בהם מעשה זה הכלל כל ל"ת שיש בו כו' וכל שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו ע"כ וכתוס' דא פסק הרמב"ם בפ"א מהל' חמץ (הל' ג') דכ' דלא היה לוקה על בל יראה אא"כ קנה חמץ בפסח דעביד מעשה ע"ש וכ' הרב המגיד שהרמב"ם למד מתוספתא דמכות הנ"ל א"כ ראיה ברורה דלר"ע דווקא ע"י מעשה דאי אתיא כרבנן אפי' איסורא ליכא כדאמרי' בע"ג (ד' מ"ד) דאי רבנן מאי איריא עוקרין אפי' קיומי נמי שפיר דמי ע"ש אלמא דלרבנן אפי' איסורא ליכא א"כ ע"כ ברייתא דמכות הנ"ל אתיא כר"ע ומ"מ לא היו לוקין בלא מעשה א"כ מוכח להדיא דהרמב"ם דפסק דמקיים בלא מעשה לא היו לוקין ואסור היינו משום דהו"ל לשא"ב מעשה וכר"ע כמ"ש וד' הכ"מ צ"ע:
וזהו לע"ד שיטת היש מי שאומר שהביא הרכ"מ הנ"ל דכוונת היש מי שאומר כמ"ש דס"ל כשי' רש"י ותוס' בע"ג (דס"ד) דלר"ע דווקא ע"י מעשה היה לוקה אבל באינו עושה מעשה הו"ל לאו שא"ב מעשה וקי"ל דלא היה לוקה ועובר עליו וקושיית הכ"מ תמוה שהקשה ליש מי שאומר דמנ"ל דאיסורא איכא:
הא כיון דהרמב"ם פסק כר"ע וס"ל דלר"ע אם ע"י מעשה היה לוקה אבל בלא מעשה הו"ל לאו שאין בו מעשה ועובר בל"ת וכמבואר בתוספתא הנ"ל ומיושב נמי קושיא הב' של הכ"מ שהקשה להיש מי שאומר מירושלמי דאמר הכל מודים שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל בשקיים ע"י מעשה היה לוקה כהדא דתניא המחפה בכלאים היה לוקה אלמא מירושלמי תיובתא והנה כוונת הכ"מ דמירושלמי הוה תיובתי' ע"כ צ"ל כוונתו דליש מי שאומר דס"ל דהא דפליגי ר"ע ורבנן דווקא בעשה מעשה אבל בלא מעשה לכו"ע לא היה לוקה א"כ קשה מירושלמי דאמר דאדרבא דהיכא דעביד מעשה לכו"ע היה לוקה וכי פליגי ר"ע ורבנן באינו עושה מעשה כנלע"ד כוונת הכ"מ ולמש"כ לק"מ דאדרבא דהא מבואר דר"ע ס"ל דלאו שא"ב מעשה לא היה לוקה א"כ ע"כ הא דאמר ר"ע דמקיים היה לוקה ע"כ בדעביד מעשה ובזה פליגי רבנן אפי' ע"י מעשה א"כ אדרבא מתלמודא דידן דס"ל דר"ע ס"ל דלאו שאב"מ לא היו לוקין ע"כ הא דלר"ע מקיים היה לוקה היינו בדעביד מעשה וכמ"ש רש"י ותוס' בע"ג (ד' ס"ד) א"כ תלמודא דידן פליג ע"כ אירושלמי ומיושב קושיית הכ"מ כנלע"ד:
ותלי"ת אחר כותבי זה מצאתי לרבינו הגאון בטורי אבן במגילה (ד' י"ג:) שכ' כמ"ש דלרבנן אפי' במקיים ע"י מעשה ג"כ ליכא מלקות ובמקיים שלא ע"י מעשה ליכא איסורא כלל ודלא כירושלמי רפ"ח דכלאים שכ' וז"ל ועל הכלאים פי' לעקור כלאי זרעים הגדילים בשדות ונ"ל דסתמא כר"ע דאמר דמקיים ג"כ היה לוקה דאילו לרבנן מקיים כלאים ליכא איסורא כלל וא"צ לעקור והא ליכא למימר כדאמרי' בירושלמי פ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורין מלזרוע ומלקיים מה כר"ע אמר ר' יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה דלר"ע לאו שאין בו מעשה היו לוקין עליו ולרבנן לא היו לוקין עליו ומיהו אסור מה"ת כהדא דתניא המחפה בכלאים היה לוקה דע"כ לגמ' דידן ליתא אלא לרבנן ליכא איסורא כלל במקיים אפי' במקיים ע"י מעשה לא היה לוקה וראי' לזה מהא דע"ג (ד' ס"ד) דפריך ואי רבנן מאי אריא עוקרין אפי' קיומי נמי ש"ד וש"מ דלרבנן ליכא איסורא כלל במקיים כו' ועוד דלגמ' דידן מוכח דכי פליגי במקיים ע"י מעשה דווקא דאי שלא ע"י מעשה אפי' לר"ע לאו שאין בו מעשה לא היו לוקין כדמוכח בפ"ג דמכות (ד' ט"ז) כמ"ש התוס' שם ומינה דלרבנן אפי' ע"י מעשה לא היו לוקין עכתו"ד הטו"א. ולקמן נדבר בד' הטו"א אי"ה ותמיהני שלא הביא התוספתא דפ"ד דמכות שהבאתי לעיל דמוכח דע"כ דר"ע דאמר דאף המקיים היה לוקה היינו בדעביד מעשה דקתני דמקיים בעלמא לא היה לוקה דהו"ל לאו שאב"מ דלרבנן ליכא איסורא כלל כדמוכח בע"ג וכמ"ש. עכ"פ מבואר ד' הרמב"ם כמ"ש וזהו ממש שיטת היש מי שאומר הנ"ל:
אך ק"ל בדברי הרמב"ם דכ' דהמנכש או המחפה בידו או ברגלו היה לוקה. ובקיום כתב דאסור אפי' בקיום ע"י גדר משמע. מדלא חילק בקיום גופא משמע דמקיים ע"י גדר נמי פטור ואמאי הא כיון דע"י גדר הו"ל מעשה כמ"ש התוס' בע"ג (דס"ד) א"כ היה לוקה נמי בגדר:
ועוד ק"ל בסוגיא דמוקי לרבה דכולה ר"ע דמנכש ומחפה היה לוקה משום דר"ע אומר אף המקיים א"כ מנכש ומחפה דמקיים היה לוקה. ל"ל למנקט מנכש ומחפה כיון דהטעם הוא דהו"ל קיום ע"י מעשה אם כן מה"ט אפי' ע"י גדר נמי הו"ל מעשה ולמה ליה למינקט מנכש ומחפה דמשמע דע"י גדר אינו לוקה אתמהה:
ונלע"ד דבר מחודש לולא דמיסתפינא והוא. דהנה תנן בפ"ה דכלאים (משנה ו') הרואה ירק בכרם ואמר לכשאגיע לשם אלקטנו מותר כו' והתוס' בב"ק (ד' ק':) ד"ה נתייאש כו' כתבו דטעמא דמילתא משום דגבי כלאים כתיב לא תזרע כרמך כלאים משמע זריעה דניחא לי' ע"ש וכ"כ התוס' בב"ב (ד' ב'.) דלהכי נתייאש דווקא אבל לא נתייאש וחושב כל שעה לגדור אינו עובר עליו ע"ש נמצינו למידין מזה דגבי כלאים דאסר רחמנא דווקא דניחא ליה אבל לא ניחא ליה מותר ואינו עובר עליו ועיין תוס' יבמות (ד' פ"ג ב) ד"ה אין אדם אוסר כו' יעו"ש:
והשאגת אריה (סימן ע"ז) כתב דגבי שוחט הפסח על חמץ דכיון דתליא בביטול במחשבתיה לכו"ע לא היה לוקה דיכול לומר בטלתי החמץ אם לא שקנה חמץ אחר שש. דאי אפשר לבטל אח"ז איסורו ואפי' למ"ד התראת ספק שמיה התראה הינו דלבסוף עומד הדבר להתברר כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דהו"ל הת"ס דלמא דקודם שיעבור היום יאכל אבל כשעבר היום ולא אכל נתברר הדבר בזה ס"ל דהת"ס שמיה התראה משא"כ בביטול חמץ דבמחשבתו תליא מילתא מי יודע דלא ביטל יע"ש בש"א ועי' עוד בתוס' פסחים (ד' ס"ג:) שכ' כיון דהמותרה יכול לומר שוגג הייתי פטור יע"ש. [ועיין בנוב"י מה"ת חאו"ח סי' ס"א ובהג"ה מבן המחבר יע"ש] א"כ מעתה נחזי אנן בדידן במקיים ע"י גדר דכיון דקיום בלי מעשה לא היו לוקין עליו א"כ אמאי מחייבים ליה אשעתא דהקפת גדר הרי יכול לומר לא ניחא לי בכלאים ואעקור אותם. ואע"ג דחזינן לבתר הכי דנתייאש הימנו ולא עקר מ"מ בההיא שעתא הו"ל לאו שא"ב מעשה. א"כ ממ"נ אשעת עשיית הגדר כשיאמר דגודר רק בשביל התבואה והכלאים יעקר א"כ בוודאי פטור אעשיית גדר ומה דנשאר אח"כ ונתייאש ההיא שעתא הו"ל לאו שא"ב מעשה א"כ בשעת עשיי' הגדר יכול לומר דיעקרם וליכא התראה כלל דהא תליא במחשבתו ודלמא חשב לעקור כמו בביטול חמץ דלמא ביטל וה"נ דלמא חשב בעת עשיית הגדר דיעקרם וסגי ונפטר אעשיית הגדר כנלע"ד:
ומעתה נחזי אנן איך יתפרנס שיטת רב יוסף בריש מ"ק דס"ל דהברייתא כפשוטו דמנכש ומחפה משום זורע ור"ע חומר אף המקיים היה לוקה וע"כ ע"י גדר כמ"ש רש"י ותוס' בע"ג (ס"ד) ואמאי היה לוקה הא מצי למיפטר נפשי' מהתראה דכיון דתליא במחשבתו ויאמר דיעקור הכלאים וישאר כרם כשר ומה שגודר בשביל הכרם כשר ואמאי היה לוקה בשלמא לרבה ניחא דמוקי דכולה ר"ע ומנכש ומחפה משום מקיים א"כ חזינן דניחא ליה דהא מחפה הכלאים אבל לרב יוסף קשה כמ"ש:
ונ"ל עפ"י מש"כ התוס' במכות (ד' ט"ו:) דהא דנזיר שהיה שותה יין היה לוקה אע"ג דיכול למישאל אנזירותו והחכם עוקר מעיקרא ולמפרע שתה בהיתר. י"ל משום דאוקמיה אחזקה כמו דהשתא אילו שואל ה"נ לא ישאל אח"כ וכ"כ התוס' בשבת (ד' ד'.) וכ"כ התוס' בגיטין (ד' ל"ג) ד"ה ואפקעינהו כו' ע"ש ובזה יש ליישב קושיית השאגת אריה (סי' ע"ז) הנ"ל וכמ"ש בקו"א שם יעו"ש ואכמ"ל. א"כ מעתה דהנה בחולין (ד' פב:) אמר דאם זרע כלאים ב' פעמים בב' התראות היה לוקה שתים כמו בנזיר ששותה יין כל היום כולו דאם הותרה על כל שתייה ושתייה לוקה הרבה א"כ בזורע כלאים בהתראה ואח"כ מקיים הגדר בהתראה כמו דחייב אזריעה דהא חזינן דניחא ליה מה"ט היה לקי נמי אגדר אח"כ דאוקמי' אחזקה והי' לוקה שתים משום זורע ומשום מקיים בעשיית הגדר דאוקמיה אחזקה כמ"ש התוס' כנ"ל. א"כ לפי"ז לרב יוסף מצינן למימר דהא דמקיים ע"י גדר היה לוקה לר' עקיבא היינו בשזרע מקודם הכלאים דחזינן דניחא ליה ואוקמיה אחזקה:.
והיינו כל זה דזרע תחילה ואח"כ קיים על ידי גדר דאוקמיה אחזקה אבל בשקיים ע"י גדר לבד ולא זרע תחילה לא מצינן לומר דלוקה משום מקיים ע"י מעשה דאכתי מצי למיפטר נפשיה דלא ניחא ליה ויעקור אותם כמ"ש א"כ להכי נקיט הרמב"ם סתם דמנכש ומחפה היה לוקה דלא מצי למיפטר נפשיה כלל דהא חזינן דניחא ליה ומקיים ע"י מעשה היה לוקה כמ"ש דהרמב"ם כולה כר"ע עביד וכאוקימתא דרבה משא"כ בשקיים על ידי גדר לחוד לא לקי משום דמצי למיפטר נפשיה להכי סתם הרמב"ם וכתב דקיום אסור ואינו לוקה משום דמצי למיפטר נפשיה והיינו אפי' על ידי גדר כמ"ש. ומה דלא נקיט הרמב"ם היכא דזרע תחלה וקיים אחר כך על ידי גדר דהיה לוקה אף על הגדר משום דהרמב"ם פסק כרבה ולרבה אינו מוכרח זה כלל ואינו מתבאר בגמ' וא"ש ד' הרמב"ם:
ובזה י"ל קושיית הטו"א במגילה (ד' י"ג) שהביא ראי' דלרבנן ליכא איסורא מה"ת במקיים דלא כירושלמי רפ"ח דכלאים מהא דגרסי' בסוטה (ד' מ"ג.) דתנן התם אחד הנוטע וא' המבריך וא' המרכיב חוזר מעורכי המלחמה ופריך מהא דתניא דמבריך ומרכיב אינו חוזר ומשני מתני' בהרכבת היתר דחוזר ובריי' בהרכבת איסור במין באינו מינו ויליף מחיללו פרט להרכבת איסור והקשה הטורי אבן דהא שם תניא ולא חנכו פרט לגזלן ופריך לימא דלא כר"י הגלילי דאמר דחוזר מעבירות שבידו ומשני בדעביד תשובה. א"כ יקשה נמי הכא בהרכבת איסור לימא דלא כר' יוה"ג דהא הרכבת איסור ג"כ אסור לקיים כמו כלאי זרעים והשתא ליכא לתרץ דעביד תשובה דהא כל שעה דמקיימו עובר בל"ת דמקיים א"ו דלרבנן ליכא איסור כלל מה"ת ואתיא כרבנן עכתו"ד הטו"א והאריך בזה יעו"ש:
ולמ"ש אין ראיה כלל דלמש"כ ממתני' (פ"ה דכלאים) דאם אמר כשאגיע לשם אלקטנו אינו עובר עליו וכמ"ש התוס' בב"ק (ד' ק') דבעי' דומיא דזריעה דניחא ליה וכמ"ש. א"כ אדרבא כיון דע"כ צ"ל בהרכבת איסור דעביד תשובה דאל"כ לימא דלא כריה"ג דאמר דחוזר מעבירות שבידו ועכצ"ל דעביד תשובה א"כ כיון דמיירי ע"כ בעביד תשובה א"כ בוודאי השתא לא ניחא ליה והו"ל כמו כשאגיע לשם אלקטנו א"כ ליכא איסור במקיים כלל ומיושב קושיית הטו"א מהא דסוטה כנלע"ד בזה:
ועוד דהא בתוספתא פ"ד דמכות דתניא התם דהמקיים כלאים עובר בל"ת ולא היה לוקה משום דהו"ל לאו שאב"מ סיים שם וז"ל זה הכלל כל לאו שיש בו מעשה היו לוקין עליו ושאב"מ לא היו לוקין עליו חוץ מן המימר ונשבע ומקלל חבירו בשם עכ"ל התוס' ובמכות (ד' ט"ז.) ובשבועות (ד' כא) אמרי' אמר ר"י משום ר' יוסי הגלילי כל ל"ת שבתורה לאו שיש בו מעשה היו לוקין עליו ושאב"מ לא היו לוקין עליו חוץ ממימר ונשבע ומקלל כו' אלמא דהאי תוספתא דר"י הגלילי היא ומ"מ ס"ל דמקיים כלאים עובר בל"ת אלא דלא היו לוקין א"כ מוכח דר' יוסי הגלילי ס"ל כר"ע דמקיים בל"ת א"כ בודאי יקשה קושיית הטו"א לדוכתיה ותי' הטו"א אינו עולה דהא הגמ' קאמר גבי גזלן דאפי' תימא ריה"ג ובעביד תשובה ואי כמ"ש הטו"א דההיא דהרכבת איסור ג"כ כריה"ג ועביד תשובה וס"ל לריה"ג כרבנן דמקיים לית ביה איסור תורה הא מוכח דתוספתא דמכות דר' יוסי הגלילי היא כמבואר מגמ' דמכות ושבועות כנ"ל. א"ו כדכתיבנא דכיון דעביד תשובה א"כ לא ניחא ליה והו"ל ממש כמתני' דפ"ה דכלאים דכשאגיע לשם אלקטנו אינו עובר עליו וא"ש ועיין:
סעיף ד
וראיתי להגר"א ז"ל בביאוריו ביו"ד (רסי' רצ"ו) בהל' כלאי זרעים דיש לו שיטה אחרת בד הרמב"ם ובפי' הירושלמי רפ"ח דכלאים ואעתיק ד' ז"ל:
המחבר (סי' צ"ו סעי' א') בהל' כלאי זרעים כ' וא' הזורע או המנכש או המחפה כו' היה לוקה והוא לשון הרמב"ם שהבאתי (סעיף ב') אסור לזרוע כלאים לעובד כוכבים ומותר לומר לעובד כוכבים לזרוע לו כלאים ואסור לקיים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן לא היה לוקה עכ"ל המחבר. וכתב הגר א ז"ל (ס"ק ג) א' הזורע כו' אע"ג דפסק דלא כר"ע כמ"ש סעי' ב' ואם קיימן לא היה לוקה אבל בזה מודה ת"ק כמ"ש במכות (כ"א ב') נמנו וגמרו כו' אי לאו דקלסי' כו' אלמא לר' ינאי ור' יוחנן המחפה היה לוקה אפי' לרבנן ודלא כמ"ש בפ"ק דמ"ק ב' ב' כולה ר"ע כו' דדוקא לרבה אצטריך לפרושי כן ולכן פסק הרמב"ם כרב יוסף וכן אמרינן בירושלמי רפ"ח דכלאים והביאו הר"ש שם ירושלמי כתיב לא תזרע כו' אמר ר' יוסי ד"ה כהדא כו' ושם אמר ר"י בשם ר' ינאי המחפה בכלאים היה לוקה אמר ליה ר' יוחנן ולאו מתניתין היא כלאים בכרם איך אפשר כלאים ע"י חרישה כ"א במחפה והוה ר' ינאי מקלס ליה הזלים זהב כו' אמר ר"ל בתר כל אילין קילוסין יכול אנא פתר כר"ע דר"ע אמר המקיים כלאים עובר בל"ת כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ור"ל דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל אבל לענין מלקות ע"י מעשה ל"פ כלל עוד כתב הגר"א ז"ל (ס"ק ז') ואסור לקיים מתני' רפ"ח דכלאים ואפי' לת"ק וכנ"ל ואף שבב"כ ס"ד (לע"ד ט"ס וצ"ל בע"ג ס"ד) משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עובד כוכבים:
(ס"ק ח') ואם קיימן כו' כת"ק וכנ"ל ולמ"ש (בסי' א') אף לר"ע לא היה לוקה כמ"ש בירושלמי אלא שבגמ' דידן במכות לא משמע כן אבל מ"מ כיון דקיי"ל דלאו שאין בו מעשה לא היו לוקין עליו דין זה אליבא דכו"ע עכ"ל הגר"א:
וכל ד' הגר"א ז"ל צריכין ביאור ונלע"ד דכוונת הגר"א ז"ל בתחלת דבריו הוא כך דבאמת הרמב"ם ס"ל דמחפה הוא משום זורע כדמוכח להדיא במכות דאמר ר' ינאי ור' יוחנן דמחפה היה לוקה משום זורע אלא דר"ל הוא דאמר די"ל משום מקיים וכר"ע אם כן הוא דלא כאוקימתא דרבה במ"ק דאמר דמנכש ומחפה משום מקיים משום דס"ל לרבה דמנכש ומחפה אינו אלא משום חורש להכי מוקי כולה כר"ע אבל כיון דחזינן דר' ינאי ור"י ס"ל דמחפה משום זורע א"כ ע"כ כרב יוסף ס"ל דמנכש משום זורע וברייתא דקתני המנכש והמחפה בכלאים היה לוקה היינו משום זורע ות"ק דר"ע היא ור"ע מוסיף אף המקיים ולהכי פסק הרמב"ם כרב יוסף ברפ"ח מהל' שבת והיינו דס"ל להגר"א ז"ל דכמו דפסק הרמב"ם במשקה מים לזרעים כרב יוסף ה"נ במנכש והא דכתב הרמב"ם דמנכש הוא משום חורש היינו תרי גווני מנכש וכמ"ש הכ"מ שם ברפ"ח וכן הוא שיטת הרב המגיד שם דהרמב"ם פסק לגמרי כרב יוסף. ומשום דסוגיא דמכות ר' ינאי ור' יוחנן ס"ל כוותיה ובזה כיון הגר"א ליישב קושיית הגאון מוהרי"ב שבנוב"י מ"ת (חאו"ח סי' ל"א) שהבאתי לעיל (סעיף ב') שהקשה אמאי פסיק הרמב"ם כרב יוסף ע"ז תירץ הגר"א משום דלר' ינאי ור"י דס"ל דמחפה משום זורע א"כ לדידהו ברייתא דקתני המנכש ומחפה היה לוקה דלא כרבה דמוקי דכולה ר"ע וטעמא משום מקיי' ואוקימתא דרבה אינו אלא כריש לקיש דס"ל דמחפה הוא משום מקיים א"כ באמת במנכש נמי קי"ל כרב יוסף ותרי גווני מנכש וכשיטת המגיד והכ"מ וכמ"ש והיינו דס"ל להגר"א ז"ל דהא דמוקי רבה במ"ק כולה ר"ע קאי אתרווייהו בין אמנכש ובין אמחפה. דאף מחפה משום מקיים ודלא כמ"ש לעיל:
שוב כתב הגר"א ז"ל להוכיח מירושלמי למי רפ"ח דכלאים (שהבאתי לעיל ר"ם ג') דקאמר התם אמה דקתני במתניתין שם כלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים כתיב לא תזרע כרמך אין לי אנא זורע מקיים מניין ת"ל כו' מה כר"ע כו' אמר יוסי ד"ה היא הכל מודים באיסור שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה היה לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים היה לוקה ע"כ והנה בד' ירושלמי אלו מבואר. חדא דאף רבנן דפליגי עליה דר"ע במקיים מ"מ מודו דאסור אף בלי מעשה והיינו ע"כ מדרבנן דהא אפי' לר"ע היכא דמקיים בלא מעשה לא היה לוקה דהו"ל לאו שאב"מ וע"כ מדרבנן זהו דעת הגר"א בביאור הירושלמי דאמר דהכל מודים שהוא אסור והיינו מדרבנן ור"ע ס"ל דעובר בל"ת אלא דלא היה לוקה והא דקאמרי' בע"ז (ד' ס"ד) דלרבנן קיומי שפיר דמי היינו בשל עובד כוכבים כמ"ש הגר"א ז"ל, בסמוך (בס"ק וא"ו ז') יע"ש והא דאמר ר"ע אף המקיים לירושלמי נאמר דאף המקיים היינו בל"ת אבל מילקי לא הי' לקי כדאמר שם בירושלמי כלום אמר ר"ע ללקות. א"כ מזה לירושלמי דס"ל דרבנן מודו דאסור א"כ ע"כ דפליגי דלרבנן אינו אלא מדרבנן ולר"ע בל"ת ולא היו לוקין משום דהו"ל לשאב"מ כמ"ש. ומיושב קושיית המשנה למלך פ"א דכלאים והטורי אבן שהביאו ראי' דלרבנן מותר לכתחילה לקיים מהא דע"ג. דשם בשל עובד כוכבים ואין ראיה כלל וכ"כ בחי' הריטב"א שם בע"ג (ד' ס"ד) דהגמ' מיירי בשל עובד כוכבים והיינו בשלא קיים ע"י מעשה אבל בשקיים ע"י מעשה כהדא המחפה לכו"ע היה לוקה והיינו או משום זורע כפשטות הסוגיא דמכות (ד' כ"א) לר' ינאי ור"י כמ"ש רש"י שם או משום דהו"ל מקיים ע"י מעשה דמודו רבנן דהי' דלוקה אי התרו ביה משום מקיים ונפ"מ במקיים ע"י גדר וקיבל התראה באופן דניחא ליה בכלאים כנ"ל (סעיף ג') דג"כ היה לקי אפי' לרבנן או במנכש לרבה דחרישה בכלאים ליכא אבל משום מקיים ע"י מעשה היה לקי. אבל עכ"פ דמירושלמי מוכח דע"י מעשה היה לקי במחפה אפי' לרבנן וע"כ דלא כרבה דאמר דווקא לר"ע א"כ מה"ט דמנכש משום זורע כרב יוסף:
וזהו דלא כדברי הטורי אבן במגילה שהבאתי לעיל (סעי' ב') בביאור דברי הירושלמי שכ' דהכל מודים נ שהוא אסור היינו אף לרבנן בל"ת אלא דהו"ל לאו שאב"מ. אבל לר"ע היה לוקה אף במקיים בלא מעשה וע"ז הקשה על הירושלמי מע"ג וממכות ומסוטה ולמש"כ הגר"א נפל כל הבנין דהא דקאמר הכל מודים שהוא אסור היינו מדרבנן ולר"ע בל"ת ולא היו לוקין כנ"ל והא דע"ג (ד' ס"ד) בשדה של עו"ג וכמ"ש הגר"א (ס"ק ו' ז') וא"ש:
ותמיהני על הטורי אבן ז"ל איך ס"ל בביאור הירוש' דלר"ע במקיים בלא מעשה היה לוקה הא בירושלמי שם לקמן קאמר להדיא כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות כו' אלמא דלר"ע לא היה לוקה במקיים שלא ע"י מעשה ובאמת זהו כוונת הגר"א בהביאו ד' הירושלמי הזה דאמר וז"ל כלום אמר ר"ע אלא לעבור שמא ללקות והכא ללקות אנן קיימין ורצה לומר דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל עכ"ל הגר"א ז"ל כוונתו דכיון דלירושלמי דס"ל להדיא דלר"ע ג"כ לא היה לוקה א"כ במאי פליגי רבנן ואמרי דאסור כדאמר לעיל באיסור הכל מודים שהוא אסור ע"כ דבזה פליגי דלר"ע בל"ת ולרבנן איסור דרבנן ומש"כ הגר"א ור"ל דלרבנן אינו עובר אבל מ"מ אסור מדרבנן כנ"ל אבל לענין מלקות ע"י מעשה לא פליגי כלל עכ"ל קאי דבריו ג"כ אירושלמי שהביא מתחילה מרפ"ח א"ר יוסי כהדא:
וכתב עוד הגר"א ז"ל (ס"ק ח') ואם קיימן כו' היינו כת"ק לא היה לוקה ולמה שכתבתי בסעיף א' דאף לר"ע לא היה לוקה אלא דעובר בל"ת ולאו שאב"מ הוא ולרבנן אסור מדרבנן כמבואר בירושלמי. אלא דבגמ' דמכות לא משמע כן ר"ל דבמכות דקאמר ר' ינאי החופה בכלאים היה לוקה והיינו משום זורע וקאמר ליה ר"י לאו היינו מתני' דקתני דחייב שמונה לאוין כו' ובחורש בכלאים וחרישה בכלאים מי איכא ע"כ במחפה והו"ל זורע וקאמר ליה ר"ל די"ל דאתיא כר"ע דאמר כו' ואמאי לא דחי ליה ר"י בבבלי כדדחי בירושלמי דכלום אמר ר"ע אלא לעבור והכא ללקות וע"כ משום זורע אלא ודאי דס"ל לגמ' דידן דלר"ע היה לוקה אף במקיים. וכ"כ בפני משה בתוספותיו והיינו ע"י מעשה דמחפה נמצא דגמ' דידן ס"ל דלרבנן מחפה משום זורע ולריש לקיש לרבנן מחפה לית בה משום זורע ואלא משום מקיים ולר"ע הי' לוקה כיון דאית בי' מעשה ור' יוחנן ג"כ ס"ל כר"ל דלר"ע לוקה במקיים ע"י מעשה אלא דס"ל דמחפה הו"ל זורע ולירושלמי דאמר כלום אמר ר"ע אלא בל"ת אבל לא ללקות היינו אפי' ע"י מעשה דהא אמתניתין דמכות קאי דאית בי' מעשה ומ"מ קאמר דלר"ע אינו לוקה כנלע"ד בביאור דברי רבינו הגר"א ז"ל:
וכ"ז דלא כהפני משה בירושלמי מכות (פ"ג הל' ח') שכ' בכוונת הרמב"ם דס"ל דמחפה אינו משום זורע אלא משום מקיים ומפרש הסוגיא דמכות דר' ינאי ור' יוחנן ס"ל המחפה הוא משום מקיים והיה לוקה אפי' לרבנן ע"י מעשה וכשיטת הירושלמי רפ"ח דכלאים ודלא כפירש"י דס"ל דלר' ינאי ור' יוחנן הוא משום זורע אלא משום מקיים דווקא. ור"ל ס"ל דאפי' במקיים על ידי מעשה גם כן לרבנן לא היה לוקה יע"ש בפ"מ בתוספותיו וכן כתב בפ"ח דכלאים (הלכה א' בד"ה בתר כל אילין כו'):
ודבריו תמוהין לע"ד דאיך ס"ד לומר דסוגיא דידן במכות ס"ל לר' ינאי ור' יוחנן דמחפה משום מקיים ולא משום זורע א"כ איך יפרנס סוגיא דמכות דפריך ולילקי נמי משום זורע ביו"ט וקאמר רבה זאת אומרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט כו' יע"ש אתמהה כיון דמחפה לכו"ע אין בה משום זורע א"כ קושיית הגמ' וזאת אומרת דרבה אינו עולה כלל דכיון דמחפה אין בה משום זורע א"ו דלא כהפ"מ דודאי פשיטא דסוגיית הש"ס במכות פליג אירושלמי וס"ל דמחפה משום זורע וכפירש"י ותוס' וסוגיית הירושלמי דרפ"ח דכלאים דס"ל דבמקיים ע"י מעשה לכו"ע היה לוקה משום מקיים פליג. וד' הרמב"ם דפסק דמחפה היה לוקה לכו"ע הוא בין לירושלמי ובין לגמ' דידן או משום זורע או משום מקיים ודלא כרבה דמ"ק דס"ל דאפי' במקיים ע"י מעשה ג"כ לא היה לוקה לרבנן אלא לר"ע ולגמ' דידן דמכות מה"ט במנכש ג"כ הו"ל זורע ודלא כרבה וכמ"ש הגר"א ז"ל וכמ"ש לעיל בע"ה:
אלא דגם ד' הגר"א לא זכיתי להבין דאיך ס"ד דלרבה בין במנכש ובין במחפה הוא משום מקיים ולא משום זורע עד דכ' הגר"א ז"ל מזה להוכיח דסוגיא דמכות פליג ארבה והוכיח מה"ט דמנכש ג"כ משום זורע כנראה להמעיין בדברי הגר"א עד דכתב דמה"ט פסק הרמב"ם כרב יוסף וכמ"ש לעיל בביאור דבריו:
ותמיהני דהא רבה בעצמו במכות (וכמ"ש לעיל סעי' א' להוכיח דגרסי' רבה מהא דפסחים) קאמר זאת אומרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ביו"ט דאל"כ ליחייב במחפה נמי ביו"ט משום זורע ואי דס"ל דמחפה לית ביה משום זורע רק משום מקיים א"כ נסתר הוכחתו. א"ו דרבה ג"כ מודה במחפה דהוא משום זורע אלא דפליג אמנכש והא דקאמר כולה ר"ע המנכש ומחפה היה לוקה שר"ע אומר משום מקיים האי שר"ע אומר קאי אמנכש אבל לא אמחפה דהו"ל זורע ממש ואב הוא וכמ"ש לעיל (סעיף א') יע"ש. א"כ מה"ט אינו מוכח דסוגיא דמכות פליג ארבה כלל דמחפה לכו"ע הו"ל משום זורע אפי' לרבה א"כ במנכש י"ל משום חורש כרבה וזהו שיטת הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת וכמ"ש לעיל והרמב"ם דפסק ברפ"ח דכלאים במנכש ג"כ דהיה לוקה היינו דפסק לגמרי כר"ע דמקיים ע"י מעשה היה לוקה או כירושלמי דרפ"ח דכלאים דהיכא דעביד מעשה לכו"ע היה לוקה אפי' לרבנן וכמ"ש לעיל בע"ה:
סעיף ה
וביסוד דברי הירושלמי דפ"ח דכלאים יש להתבונן דק"ל טובא בהא דקאמר ר' יוחנן לר"ל דמתני' דמכות א"א כר"ע דכלום אמר ר"ע אלא לעבור בל"ת אבל לא ללקות ומתני' דכלאים קתני החורש כו' וחייב שמונה לאוין ע"כ כרבנן ג"כ אתיא. משמע מירוש' דלר"ע אפי' ע"י מעשה אינו לוקה ותמוה הוא דהא כיון דר"ע יליף מכרמך לא וכלאים שדך לא כדאמר במכות (ד' כ"א) ובמ"ק (ד' ב') ובירושלמי שם רפ"ח א"כ ממילא היכא דמחפה דעביד מעשה הו"ל לאו שיש בו מעשה ובודאי היה לוקה לר"ע. ועוד דהא בירושלמי שם (רפ"ח) מבואר דהיכא דמקיים ע"י מעשה לכו"ע היה לקי משום מקיים ומביא ראיה דתניא המחפה בכלאים היה לוקה ומשמע משום מקיים וכמ"ש הגר"א לעיל וכ"כ הפני משה בפ"ח שם בירושלמי [ומצאתי למהרא"פ בביאורו שכ' דהאי שמא הי' ללקות פליג אדר' יוסי לעיל רפ"ח דאמר דבקיים ע"י מעשה היה לוקה]. ואם נאמר כפשטות הירושלמי דהא דקאמר ר' ינאי דמחפה בכלאים היה לוקה היינו משום מקיים וכמ"ש הפ"מ שם וע"ז מביא ר' יוחנן ראיה ממתני' דמכות דכלאים בכרם בחורש וחורש בכלאי' ליכא וע"כ משום מחפה והיינו משום מקיים והיינו אפי' לרבנן דר"ע וכמ"ש הפ"מ א"כ ע"כ הא דקאמר ליה ר"ל בתר כל אילין קילוסין אמינא דאתייא כר"ע ע"כ כוונתו דבאמת לרבנן לא היה לוקה במחפה משום דלא דרשי דרשה דכרמך כלאים לא כר"ע וזורע נמי לא הוה אלא כר"ע אתייא דדרש כרמך לא למקיים ואם כן כשמחפה דהו"ל מעשה היה לוקה לר"ע. א"כ מאי האי דדחי ליה ר"י כלום אמר ר"ע אלא לעבור ולא ללקות אתמהה ללקות אמאי לא נהי דהיכא דמקיים בלי מעשה לא הי' לקי משום דא"ב מעשה אבל כשמחפה דהו"ל מעשה א"כ עקרת כל לאוין שבתורה והא ר' יוחנן גופי' אמר דמחפה היה לוקה אפי' לרבנן ולשיטת הפ"מ הוא משום מקיים א"כ כ"ש לר"ע א"כ איך קאמר דהיכא דע"י מעשה לא היה לקי לר"ע וצ"ל דה"פ כלום אמר ר"ע אלא היכא דבלא מעשה דהיינו דמקיים בעלמא בזה פליגי ר"ע ורבנן ור"ע אומר דעובר ולא היה לוקה דהו"ל לאו שאין בו מעשה אבל הכא דללקות וע"כ משום דהו"ל מעשה א"כ אפי' כרבנן אתייא והיינו דר' יוחנן ס"ל דהיכא דע"י מעשה לכו"ע היה לוקה ודוחק ולפי"ז אינו עולה ד' הגר"א ז"ל כלל שכ' דגמ' דידן לא ס"ל כירושלמי ולפמש"כ אין סתירה לגמ' דידן דמשום דגמ' דידן ס"ל דמחפה משום זורע וזהו ר' ינאי ור"י. ומתני' דכלאים בכרם משום זורע ואפי' לרבנן וע"ז קאמר ר"ל דאי לאו דקלסך כו' הו"א דמתני' ר"ע והיה לוקה משום מקיים ע"י מעשה דמחפה א"כ לר"ע בין לגמ' דידן ובין לירושלמי היה לוקה דהא לירושלמי אפי' לרבנן היה לוקה וכ"ש לר"ע אם לא דנאמר דלא כמ"ש לפרש ד' הגר"א וצ"ע:
ולולא דמיסתפינא הייתי מפרש ד' הירושלמי על אופן נאות בע"ה דבאמת גם הירוש' ס"ל דלר' ינאי ור"י דאמרי דמחפה הי' לוקה היינו דהו"ל זורע וכתלמודא דידן ור"ל אמר ליה לר"י די"ל דמחפה אינו משום זורע אלא דהו"ל מקיים וכר"ע והיה לוקה לר"ע במקיים ע"י מעשה והדר א"ל ר"י דלר"ע לא היה לוקה גם ע"י מעשה בכלאי הכרם ודלא כר' יוסי לעיל דס"ל דמקיים ע"י מעשה לכו"ע היה לקי וכן מצאתי למהר"א פולדא בביאורו לירושלמי ואע"ג דר"ע יליף דכלאים שדך לא והיה לוקה מכל מקום במקיים כלאי הכרם לא היה לקי והיינו דר' יוחנן לשיטתו בירושלמי ואמינא בי' טעמא רבא בע"ה:
דבירושלמי פ"ז דכלאים (הל' ג') אמר כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין ת"ל כרם ולא כלאים ומסיק ר' יוחנן תפתר בעובד כוכבים שזרע כרמו ולקח ממנו ישראל דאסור בהנאה משום כלאים שזרע הא"י ע"ש בירושלמי. ועתה נראה לע"ד דלר"י דס"ל דהאי קרא אתא לאסור בהנאה בשלקח ישראל כרם זרוע כלאים א"כ לית לן קרא לאסור מקיים כלאים בכרם לאיסור קיום דהא איסור קיים בכרם ילפינן בירושלמי (רפ"ח) מהאי קרא גופיה כרם ולא כלאים למקיים בלאו וא"כ כיון דילפינן מהאי קרא לענין איסור בהנאה שלקחו מעובד כוכבים כרם זרוע כלאים לא מצינן למילף לאיסור מקיים ותדע דהא לרבנן דס"ל דליכא איסור במקיים מ"מ מודו דאסור בהנאה כשלקח כרם זרוע מעובד כוכבים דהא ר' יוחנן לכו"ע קאמר דאסור בהנאה בשלקח כרם זרוע מעובד כוכבים (דהא כשהיה ביד עובד כוכבים לא הוה כל שתיעבתי דהא עובדי כוכבים לא נצטוו על הכלאי' כדאמרי' בסנהדרין ד' נ"ו:) אלמא דיותר מסתבר לאסור בהנאה מאיסור קיום. א"כ כיון דר' יוחנן ס"ל דקרא לאיסור הנאה הוא דאתא האי קרא לא תזרע כרמך כלאים כרם ולא כלאים ממילא לא ידעינן לאיסור קיום. אבל בכלאי זרעים דמותר בהנאה ממילא אייתר קרא שדך כלאים לא לאסור מקיים ע"י מעשה אבל בכלאי הכרם דאסור בהנאה כדתנן ברפ"ח דכלאים א"כ כיון דילפינן לאיסור הנאה לישראל שלקחו מעובד כוכבים אם כן לא ידעי' מקרא כלל לאסור מקיים וללקות אלא דילפינן מק"ו מכלאי זרעים מה כלאי זרעים דמותר בהנאה אסור בקיום כ"ש כלאי הכרם דאסור בהנאה כמבואר כ"ז ברפ"ח דכלאים כ"ש דאסור לקיים:
וראיתי להטורי אבן במגילה (ד' י"ג) שכ' ג"כ דהא דאסור בכלאי הכרם לקיים היינו משום דילפינן מק"ו דכלאי זרעים יע"ש ובאמת לכאורה דבריו תמוהין דהא הטורי אבן בעצמו מביא הירושלמי דרפ"ח דכלאים דע"י מעשה לכו"ע היו לוקין בכלאי הכרם ואיך לא ראה תחלת ד' הירושלמי דיליף מלא תזרע כרמך כלאים כרם ולא כלאים למקיים. ומה האי דכתב דילפינן מק"ו דכלאי זרעים א"ו הוא הדבר שדברנו דבאמת לר' יוחנן בפ"ז דכלאים הנ"ל מוכח דהאי קרא ילפינן רק ללקח ישראל כרם זרוע כלאים לאסור בהנאה ולא ידעי' כלל למקיים א"כ ע"כ לר' יוחנן לאסור מקיים בכלאי הכרם מק"ו וא"ש ד' הטו"א ג"כ. משא"כ הירושלמי רפ"ח דכלאים דיליף מקרא דכרמך הנ"ל למקיים באמת ס"ל דלוקח כרם מעובד כוכבים זרוע כלאים מותר כנלע"ד:
ומעתה כיון דלר' יוחנן איצטריך האי דרשה דכרמך ללוקח כרם זרוע כלאים מעובד כוכבים לאיסור הנאה א"כ מקיים ילפינן מק"ו וכמ"ש א"כ למאי דאמרי' במכות (ד' י"ז ב') דאין מזהירין מן הדין ע"ש:
א"כ ממילא לר' יוחנן לשיטתו ע"כ במקיים בכרם ליכא מלקות כלל אפי' ע"י מעשה דאצטריך האי קרא לאיסור הנאה וכמ"ש והשתא א"ש ד' ר' יוחנן בירושלמי דאמר ליה לר"ל כלום אמר ר"ע אלא לעבור ולא ללקות היינו בכלאי הכרם דלר' יוחנן לשיטתיה הנ"ל איצטריך האי קרא לאיסור הנאה ללקח ישראל כרם זרוע כלאים לאסור הנאה ומקיים ילפינן מכלאי זרעים מק"ו כמ"ש הטורי אבן הנ"ל ואין מזהירין מן הדין וכמ"ש. משא"כ בכלאי זרעים דמותר בהנאה כמבואר ברפ"ח דכלאים א"כ ליכא למילף ללקח ישראל שדה כלאים מעובד כוכבים. ע"כ קרא דשדך כלאים לא אצטריך לר"ע אלא למקיים והי' לוקה במקיים ע"י מעשה בכלאי זרעים לר' יוחנן ג"כ א"כ שפיר קאמר ר"י דמחפה בכלאי הכרם הי' לוקה היינו משום זורע וכדס"ל לתלמודא דידן וכמו שכתבתי כנלע"ד בזה:
וראיתי להגאון מהרא"פ בביאורו לירושלמי פ"ז דכלאים (הל' ג') שכ' דלהכי ס"ל לר' יוסי דישראל שזרע שדה של אחר דאסור אינו אלא לר"מ דס"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו משום דס"ל דאינו חייב במקיים כלאים כ"א במחפה ולר' יוחנן חייב במקיים אפי' באינו מחפה ע"ש ותמוהין דבריו דהא ר' יוחנן ס"ל להדיא בפ"ח דכלאים דדווקא מחפה הי' לוקה אלא ודאי כדכתיבנא דלאו לענין חיוב מקיים קאמר ר"י דלקח ישראל כרם כלאים מעובד כוכבים דהו"ל מקיים אלא דבמקיי' ס"ל באמת כרבנן דר"ע דליכא איסור רק לענין איסור הנאה קמיירי שם ברפ"ז דכלאים וכמ"ש:
ומה מאוד י"ל דר' יוסי ברפ"ח דכלאים דאמר דהיכא דמקיים ע"י מעשה הי' לוקה וכמ"ש לעיל:
היינו משום דר' יוסי לשיטתו לעיל שם בפ"ז דכלאים שהבאתי דס"ל דקרא דכרמך לא כו' לאסור בזרע כרם של אחר ומשום דאדם אוסר ד' שאינו שלו כר"מ ולא מוקי כר' יוחנן בלקח ישראל כרם של עובד כוכבים. היינו משום דלשיטתו אזיל ברפ"ח דכלאים דע"י מעשה הי' לוקה במקיים ויליף מהאי קרא גופיה דכרמך א"כ לא ידעי' לאיסור הנאה בלקח ישראל כו' והיינו דאנן קיי"ל דאין אדם אוסר כו' א"כ מיותר האי קרא למקיים והי' לוקה ע"י מעשה משא"כ ר' יוחנן לשיטתו דס"ל דהאי כרמך אתי ללקח כרם מעובד כוכבים א"כ לא ידעי' למקיים אפי' ע"י מעשה ולהכי ס"ל דכלום אמר ר"ע אלא לעבור היינו דילפי' מק"ו דכלאי זרעים ולא היו לוקין מן הדין כמ"ש וא"ש בע"ה:
ובזה נלע"ד ליישב מה שהשמיט הרמב"ם הך תירוצא דר' יוחנן בירושלמי פ"ז דכלאים הנ"ל דישראל שלקח כרם מעובד כוכבים דאסור בהנאה דלא הזכיר זה לא בפ"א גבי כלאים של עובד כוכבים ולא בפ"ה גבי המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דשם מקומו ולא כ' מהא דר' יוחנן כלום ולמש"כ א"ש דכיון דהרמב"ם פסק דמנכש ומחפה הי' לוקה ומנכש ס"ל להרמב"ם בפ"א מהל' שבת דהו"ל חורש א"כ ע"כ דבכלאים דכ' הי' לוקה היינו ע"כ משום מקיים כמ"ש. א"כ ס"ל כר' יוסי ברפ"ח דכלאים דע"י מעשה לד"ה הי' לוקה מקרא דכרמך כנ"ל א"כ לא ידעי' מקרא דכרמך כו' לישראל שלקח כו' כלל וכמ"ש א"כ להכי השמיט הך תירוצ' דר' יוחנן דישראל שלקח משום דר' יוחנן לשיטתו דאפי' ע"י מעשה ג"כ לא לקי דאיצטרך לישראל שלקח כו' משא"כ הרמב"ם לשיטתו וא"ש בע"ה:
ולפמ"ש דמחפה הוא משום זורע לכו"ע אפי' לירושלמי וכמ"ש א"ש נמי מה דק"ל מהא דירושלמי פ"א דדמאי (הל' ג') ובתוספתא (פ"ג דדמאי) דאיתא התם אין זורעין בטבל ואין מחפין בטבל אבל מחפין עם העובד כוכבים עכ"ל וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהל' מעשר (הל' ג') ע"ש בכ"מ ואי ס"ד דמחפה הו"ל מקיים כשי' הפ"מ דס"ל לירושלמי דמחפה משום מקיים והסיע שיטת הבבלי ג"כ דר' ינאי ור"י ס"ל דמחפה משום מקיים וכ' דכן כוונת הרמב"ם בפ"א מהל' כלאים דמחפה משום מקיים. א"כ בטבל היכן מצינו איסור מקיים. אלא ודאי דמחפה לכו"ע דהו"ל זורע וכמו דאין זורעין בל ה"נ דאין מחפין א"כ מבואר דגם הירושלמי ס"ל דמחפה משום זורע ודלא כהפ"מ בפ"ח בכלאים הנ"ל:
אבל טעמא דמילתא דאסור לזרוע טבל נלע"ד ע"פ מה דאמרי' בשבת (ד' כו.) אין מדליקין בטבל טמא בחול ופירש"י כ"ש בטהור ויליף מקרא דכתיב את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר כו' אין לך בו אלא משעת הרמה כו' וכתבו התוס' דאסור הנאה של כילוי בטבל ותרומה לזרים. אבל הנאה שאינו של כילוי שרי ע"ש וכ"כ התוס' בפסחים (ד' ט.) ד"ה כדי כו' דכל הנאה של כילוי אסור בטבל בין בטהורה ובין בטמאה א"כ מה"ט אסור לזרוע דאין לך הנאה גדולה של כילוי יותר מזריעה וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהל' מעשר דהנאה של כילוי אסור בטבל והיינו מה"ת כדיליף מקרא כמ"ש. א"כ לפי"ז יש לומר דטעם דמחפה הו"ל הנאה של כילוי אבל לא מטעם דמחפה כזורע אלא דלא גרע מכל הנאות של כילוי וכמו זורע גופיה דהאיסור משום הנאה של כילוי א"כ אפי' אי מחפה לא הו"ל זורע אבל מ"מ הטעם דהנאה של כילוי שייך נמי במחפה ודלא כהפ"מ דכ' דמחפה בטבל הו"ל משום זורע כנלע"ד:
סעיף ו
ובסיומא דמילתא אמרתי להעתיק מה דק"ל על דברי הרמב"ם בפ"ז מהל' שבת והוא:
הרמב"ם בפ"ז מהל' שבת (הל' ג') כתב דהזומר אילנות הו"ל מאבות מלאכות כמו זורע יע"ש. והנה נראה דרש"י בשבת חולק עליו שכ' בפ' כלל גדול (דף עג:) דזומר הו"ל תולדה יע"ש:
וק"ל לד' הרמב"ם מהא דכריתות (ד' ט"ו.) דפליגי שם רבה ורב יוסף אליבא דר"א דאמר דחייב על כל ביאה וביאה בהעלם א' אי קצר וקצר בשבת בהעלם א' לר"א. ס"ל לרבה דחייב ג"כ על כל קצירה משום דעביד תרתי מחייב ה"נ דעביד תרתי מחייב. ורב יוסף ס"ל דא"א לערבן הביאות להכי מחייב ר"א תרתי משא"כ בקצירה דאפשר לערבן ב' קצירות בקצירה אחת לקצור הב' גרוגרות ביחד. ופריך לרבה מהא דתניא ר"א מחייב על ולדי מלאכות במקום אבות מלאכות הא אב ואב בב"א פטור ולרבה דאמר דעביד תרתי מחייב ה"נ דעביד תרתי ואמאי פטור ומתרץ דהבמ"ע בדלית המודלית ע"ג תאנה וקצצן בבת אחת משום הכי מחייב ר"א הואיל ושמות מחולקין וגופין מחולקין דכוותה קצר וקצר בב"א דמיפטר שקצר ב' גרוגררות כאחת. אבל קצר גרוגרות וחזר וקצר כגרוגרות חייב לר"א ע"כ הסוגיא. נחזי אנן דהא דמשני בדלית המודלית ע"ג תאנה ע"כ כפירש"י דתאנים בתאנה ואין ענבים בגפן והיה צריך לבצור הגפן להסקה והתאנים לאכילה וקצרן בב"א דשמות מחולקין דקצירת תאנה לאכילה הו"ל אב [כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' שבת דאורה בתאנים הו"ל אב אלא דזה בזרעים וזה באילנות וכ"כ רש"י שם בשבת (ד' ע"ג)] וזומר שבצר הגפן להסקה הו"ל תולדה דקוצר דחייב לר"א אתולדה במקום אב וגופין מחולקין דזה גפן וזה תאנה והיינו בבת אחת מחייב אתולדה במקום אב הא אב ואב פטור בבת אחת דשם אחד וגוף אחד אבל קצר וחזר וקצר לר"א בשתי אבות חייב ג"כ. א"כ מוכח מזה דזומר אילנות לצורך הסקה אינו אב בקצירה ולא אמרי' מה לי קצירה דזרעים ומה לי קצירה דאילנות א"כ כ"ש בזומר ליפות האילן דהו"ל היפוך האב דזורע אלא דדמיא בתכלית הפעולה דאידי ואידי עבידי לצמוחי כ"ש דאינו אלא תולדה א"כ מסוגיא דכריתות הנ"ל מוכח להדיא כפירש"י דשבת דזומר בכלל הו"ל תולדה:
וה"נ משמע מריש מ"ק (ד' ב':) דקאמר רבא אפי' תימא רבנן אבות אסר רחמנא תולדות לא אשר רחמנא מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא לומר לך דאהני תולדות מחייב בשביעית אאחרינייתא לא מחייב וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהל' שמיטה (הל' ג') דזמירה הו"ל תולדה אמנם רש"י בשבת (ד' ס"ח.) כתב דאבות דשביעית זריעה זמירה קצירה ובצירה ואינך מלאכות הו"ל תולדות והיינו דרש"י כתב זה אליבא דאמת אחר דכתבינהו רחמנא להדיא בקרא הו"ל אבות והיינו בשמיטה אבל בשבת דלא כתיבן הו"ל זומר תולדה ובצירה אב משום דדמיא ממש לקצירה משום דבשבת רק ממשכן ילפינן א"כ אוקמינן אסברא החיצונה דהך דדמיא ממש לאב הו"ל ג"כ אב. משא"כ זומר דזה בפירי וזה באילנות והארכתי בזה בחידושינו ביתר דברי הרמב"ם וקושיות הרמ"ך שהקשה עליו ות"ל ישבתי בע"ה הכל ע"נ כ"ד ידידו הדו"ש תורתו באהבה:
השמטה מ"ש בסי' א' (סעיף א') ד"ה ובעיקר מד' תוס' נדה (ד ח') כו' שוב ראיתי דיש לדחות דע"כ לא כ' תוס' אלא משום דרבנן פליגי עלי' דר' יוסי ואין הלכה כר' יוסי אבל אי הוה פליג יחיד עלי' דר"י שם באמת הוה מצרפינן:
שם בד"ה בעיוני בזה כו' בשלמא בלא פירש"י י"ל דלהכי לא חשיב הלכה כר"א משום דר' אלעזר קאי כוותיה אבל לפירש"י דכ' דלהכי הל' כר' אליעזר משום דר"א קאי כוותי' קשה בשלמא התם גבי מיאון א"ש דהתם ר"ג ור' יהושע פליגי דלא הוה רבים אבל בהא דע"ג (ד' ל"א) גבי חותם בתוך חותם דכ' התוס' שם לתרץ משום דר"מ קאי כוותיה וקשה הא התם רבנן פליגי עליה דר"מ ולפרש"י תקשה קו' תוס' וקושיתנו:
שם (סעיף ג') והא דכתיב בפ' בא מצות בכורים דהוא קודם הדיבור היינו דקדשי אבל מצות פדיי' הוא אחר ביאתם לארץ כדכתיב והיה כי יביאך כו' תפדה כו' כמ"ש הרמב"ן על התורה ויעויין בכורות (ד' ד') וצ"ע. ואכמ"ל: