פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין
חלק אורח חיים · סימן ו
תשובה לחכם אחד ומפורסם נ"י. ע"ד קושייתו שהקשה כת"ר בד' התוס' בשבת (ע"ה ב') בד"ה לאפוקי כו' גבי הא דתנן כל הכשר להצניעו לאפוקי מאי ר"פ אמר לאפוקי דם נדה מר עוקבא אמר לאפוקי עצי אשירה מ"ד דם נדה דאינו כשר להצניעו כ"ש עצי אשירה מ"ד עצי אשירה אבל דם נדה מצניע לי' לשונרא כו' תוס' ד"ה לאפוקי כו' דלא כר' יודא בפר"ע (ד' צ.) דאמר דאף המוציא משמשי ע"ז כל שהוא חייב אלא כת"ק דפליגי עלי' כן פי' הקונטרס שם וקשה לרשב"א הא דאמר הכא מ"ד דם נדה כ"ש עצי אשירה. מנ"ל דלמא סבר כרבי יהודה דמחייב בעצי אשירה דמצניע ליה לשריפה ע"כ ד' תוס':
והקשה כת"ר הלא להרשב"א בתוס' לשיטתו לק"מ דשם בשבת (ד' צד.) בתוס' ד"ה את המת כו' הביא הרשב"א ראיה דר' יהודה ס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב מהא דס"ל לרבי יהודה דמשמשי ע"ג (בימים הקדמונים) חייב כשמוציאו ע"ש א"כ ע"כ ר"פ דאמר הכא דדם נדה פטור ע"כ דס"ל דמלשאצ"ל פטור דלא גרע מכזית מן המת ומן הנבלה וכעדשה מן השרץ דלמ"ד מלשאצ"ל חייב משום דהוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה כדפירש"י שם. א"כ ה"נ בדם נדה דמטמא אף במשא כדאמר בנדה (ד' נ"ד) א"כ חשובה הוצאתו שלא לטמא אלא ע"כ דמתני' ס"ל כר"ש דס"ל דמוציא כזית מן המת ומן הנבילה פטור דמלשאצ"ל פטור ולהכי בעצי אשירה פטור א"כ מה"ט בדם הנדה. א"כ להרשב"א לטעמי' אי דס"ל דעצי אשירה חייב ה"נ בדם הנדה דאין לחלק ביניהם ע"כ תורף קושיית כת"ר וקושיא מפוארה היא ובקשתו להשיבו:
תשובה בע"ה נלע"ד ליישב קושייתו עפ"י מה שכ' המשנה למלך (פי"ד מהל' אבל) שכ' ליישב ד' הרמב"ם דבפ"א מהל' שבת (הל' ז') פסק דמלאכה שאצ"ל חייב כר' יהודה ובפי"ח מהל' שבת (הל' כ"ב) פסק דדם נדה פטור וכ"ש עצי אשירה וכמ"ש הרב המגיד שם דכיון דאינו כשר להצניעו בשום שיעור לא יתחייב והיינו ע"כ דלא כר"י דאמר דמשמשי ע"ז חייב דהוצאתו כטומאתו וכ"פ בפי' המשנה דלא כר' יודא במשמשין ומ"מ פסק דמלשאצ"ל חייב וכן פסק כת"ק דמתני' שבת (ד' צ"ג) דהמוציא כזית מן המת כו' חייב ובדם נדה ועצי אשירה פסק דפטור ולכאורה מזכה שטרא לבי תרי ותירץ דבאמת אפי' לר' יודא דס"ל דמלשאצ"ל חייב מ"מ בעינן דיהיה כשר להצניעו שיהיה ראוי לאיזה דבר ומה"ט לכזית מן המת כו' דראוי לכלבא ושונרא דמיירי במת עו"ג דמותר בהנאה וכמ"ש התוס' בב"ק (ד' י') וכדמוכח מסנהדרין (ד' י"ט) גבי הא דקאמר במאה ערלות פלשתים דחזי לכלבא ושונרא יע"ש. אבל דם נדה ועצי אשירה דאין ראוי ליהנות מהן אינו כשר להצניען ואין מצניעין כמוהו ור' יודא באמת ס"ל דלא בעי' כשר להצניעו אלא דכיון דמצניעין אותו למצות שריפה סגי בזה ואנן לא ס"ל בזה כר' יודא אלא דבעינן דיהיה כשר להצניען ליהנות מהם וכיון דדם נדה ועצי אשירה אינו ראוי ליהנות מהם להכי פסק הרמב"ם דדם נדה ועצי אשירה פטור אע"ג דס"ל דמלשאצ"ל חייב משום דשאני הני דאינו ראוי לכלום. אבל ר' יודא ס"ל דלא בעינן כשר להצניעו שיהיה ראוי ליהנות מהם אלא כיון דמצניעין לשריפה סגי וזהו שכתב רש"י בשבת (ד' צ'.) דמתני' דקתני כל הכשר להצניעו דלא כר' יודא דלר"י לא בעי' כשר להצניעו ע"כ תו' דברי המל"מ א"כ נמצינו למידין מזה דאפי' אי נימא דמלשאצ"ל חייב מ"מ בעינן כש להצניע א"כ מה"ט אפי' לר"י דס"ל דמלשאצ"ל חייב מודה ג"כ דבעינן כשר להצניע אלא דבהא פליג וס"ל כיון דאיכא לקיומא מצות שריפה הו"ל כשר להצניע לקיומא מצות שריפה ורחמנא אחשבי' לאיסורא כפירש"י לקמן (ד' צ'.) ע"ש דהא רוצה בקיומא למעוטי תפלה תבא עליו ברכה כדאמרי' בע"ג (דס"ג) וזה שכ' התוס' מנ"ל דלמא סבר כר' יודא דמחייב בעצי עשירה דמצניע ליה לשריפה עכ"ד תוס' מבואר מדבריהם דר' יודא נמי ס"ל כללא דכשר להצניע אלא דס"ל דזהו מיקרי כשר להצניע לקיומא מצות שריפה א"כ עצי אשירה עדיף מדם נדה דעצי אשירה איכא מצוה בשריפה ורחמנא אחשביה משא"כ בדם נדה כנלע"ד סברת תוס' אבל רש"י ס"ל דר' יודא ל"ל כלל כללא דכשר להצניע וכמ"ש המל"מ ומיושב קו' תוס' וקו' כת"ר כנלע"ד ועיין:
ובזה נלע"ד ליישב קושיית החכ"צ בתשובה (סי' קי"ח) והפנ"י דבשבת (ד' ע"ח.) גבי הא דתניא מודים חכמים לר"ש במוציא שופכין ברביעית ופריך שופכין למאי חזו כו' והקשו תוס' דמאי פריך אברייתא ולא פריך אמתניתין דתנן נמי כל השופכין ברביעית יע"ש בתוס':
והקשה החכ"צ והפני יהושע דקושיית תוס' לק"מ דאמתניתין לא מצי פריך די"ל דמתני' אתיא ר"י דס"ל דמוציא מת ושרץ חייב דמשאצ"ל חייב א"כ מה"ט בשופכין לר' יודא ג"כ חייב דמלשאצ"ל חייב אבל בברייתא דקתני' ומודים חכמים לר"ש במוציא שופכין ברביעית דחייב א"כ מבואר דלר"ש בוודאי חייב והא לר"ש דס"ל דמלשאצ"ל פטור א"כ קשה שופכין למאי חזי ע"כ תו"ד החכ"צ ופנ"י:
ולמ"ש א"ש ד' תוס' דבשלמא במוציא כזית מן המת ונבילה ושרץ א"כ איכא כשר להצניע דראוי לכלבא ושונרא דמותר בהנאה וכמ"ש המשנה למלך וכן בעצי אשירה לר"י דס"ל דכיון דמקיים מצות שריפה בעצי אשירה א"כ הו"ל כשר להצניע וכמ"ש התוס' לעיל. אבל בשופכין דנהי דמלשאצ"ל חייב אבל מ"מ בעינן כשר להצניע וכיון דלא חזי למידי לא הו"ל כשר להצניע כלל דהא אפי' לר' יודא נמי בעינן כשר להצניע אלא דס"ל דעצי אשירה נמי כשר להצניע לקיומא ביה מצות שריפה ורחמנא אחשבי'. א"כ שפיר הקשו תוס' (ד' ע"ח.) דאמאי לא פריך אמתניתין שופכין למאי חזו דהתוס' לשיטתייהו (ד' ע"ה:) דס"ל דלר' יודא נמי בעי' כשר להצניע וכמ"ש. א"כ אפי' תימא דמתני' ר' יודא דמלשאצ"ל חייב אבל כיון דשופכין לא חזו למידי א"כ ליכא בהו כללא דכשר להצניע משא"כ בעצי אשירה דמצניעין אותו לשריפה ורחמנא אחשבי' וא"ש כנלע"ד:
ויש להכריח כסברת המשנה למלך דאפי' אי נימא דמלשאצ"ל חייב מ"מ בעינן כשר להצניע דלקמן בשבת (ד' ק"ו:) איתא דהצד חגבים צרעין ויתושין חייב דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל שבמינו ניצוד חייב שאין במינו ניצוד פטור ופירש"י אין במינו ניצוד צרעין ויתושין שאינן לצורך ולקמן (ד' ק"ז.) תנן ושאר שקצים ורמשים שלא לצורך פטור פירש"י דאין במינן ניצוד והו"ל מלאכה שאצ"ל ור"ש היא א"כ מבואר דר"מ דס"ל דאפי' שלא לצורך ג"כ חייב משום דס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב לשיטת רש"י:
ובירושלמי פ"ז דשבת (הל' ב') וכן איתא בירושלמי דביצה פ"א (הל' ג') מוכיח דר' מאיר ס"ל דמלאכה שאצ"ל חייב דמדאמר ר"י ר"י ור"ש אמרו דבר אחד דמשאצ"ל פטור ולא אמר שלשתן אמרו ד"א היינו ר"י יר"ש ור"מ ש"מ דר' מאיר ס"ל דמלשאצ"ל חייב ע"ש ומעתה נחזי דבשבת (ד' ע"ה:) קאמר מתני' דכל הכשר כי' דלא כר"ש ולפירש"י הוא דלא כר' יודא ג"כ א"כ ע"כ כר' מאיר אתיא ועוד דסתם משנה ר"מ דהא בכמה דוכתי' פריך מסתם משנה אר' מאיר כדפריך בעירובין (ד' צ"ו:) וכן בגיטין (ד' ד':) ואפי' מסתם ברייתא פריך אר' מאיר היכא דסמיך אסתם משנה כמ"ש התוס' בגיטין (ד' נד'.) ד"ה דם שנטמא כו' ועיין בתוס' ב"ק (ד' ק'.) ד"ה מחיצות הכרם כו' ע"ש וברא"ש שם ובפ"ח שם א"כ כיון דמתני' ר' מאיר הוא ור' מאיר ס"ל דמלשאצ"ל חייב וכמבואר בירושלמי ומ"מ ס"ל כללא דכל הכשר להצניע אלמא דאפי' מאן דאמר דמלאכה שאצ"ל חייב ג"כ ס"ל כללא דכשר להצניע ועיין:
אך קשיא לי דכיון דר' מאיר ס"ל דמלשאצ"ל חייב א"כ ע"כ דס"ל דמקלקל בחבורה פטור לשיטת רש"י בשבת (ד' ק"ו) א"כ קשה מר"מ אדר"מ דבשבת (ד' קל"ז) קאמר ר"מ לא נחלקו ר"א ור"י בשהיו לו ב' תינוקות למול כו' משמע להדיא דווקא שהיה ב' תינוקות דהו"ל טעה בדבר מצוה כו' אבל אי היה לו רק תינוק אחד למול דליכא טעה בדבר מצוה חייב כשמל של אחד בשבת בשבת. ואמאי הא כיון דר"מ ס"ל ז מלשאצ"ל חייב א"כ ס"ל דמקלקל בחבורה פטור א"כ כיון דמל של אחד בשבת בשבת א"כ הו"ל מקלקל בחבורה ופטור:
ומזה יהיה ראיה לכאורה לשיטת הש"ך ביו"ד (סי' רס"ב) דבתוך שמונה שמל דקיים מצות מילה וא"צ להטיף דם ברית א"כ לא הו"ל מקלקל כלל דהו"ל מתקן גברא אבל לשיטת הסוברים דבתוך זמנו שמל צריך להטיף דם ברית דלא קיים המצוה כלל א"כ הוה ליה מקלקל בחבורה ופטור.
ותלי"ת דאח"ז מצאתי להשאגת ארי' (סי' נ"ב) בהל' מילה דעמד ע"ז דכיון דאי נאמר בתוך זמנו דהו"ל מעוות שאינו יכול לתקון א"כ אמאי בשמל של א' בשבת בשבת דחייב הא הו"ל מקלקל בחבורה ותירץ דכיון דעכ"פ דנהי דמצות מילה לא קיים אבל עכ"פ ערל לא הוה יע"ש:
ולענ"ד נראה לתרץ קושיית הש"א על נכון בע"ה דהנה ביבמות (ד' ע"א) קאמבעיא ליה ערלות שלא בזמנה היינו תוך שמונה אי מעכבת בתרומה היינו אי מותר לערל קטן תוך שמונה לסוכו שמן של תרומה. ועלתה בתיקו והנה הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' תרומות הל' ז') פסק דערלה שלא בזמנה מותר בתרומה שכ' ז' ימים מותר לסוכו בשמן של תרומה וקשה הא ביבמות עלתה בתיקו א"כ הו"ל ספיקא דאורייתא לחומרא וע"כ נלע"ד משום דבירושלמי פ' הערל (הל' א') מפשט פשיטא ליה דערלה שלא בזמנו מותר בתרומה דהכי איתא התם ר' אחא בשם ר' תנחום ביר"ח אין ערלה אלא משמיני והלאה כו' לילי שמיני מה את עביד לה והיינו דקא מבעיא ליה ליל שמיני כהגיע זמן חשבינן ליה ולילה לאו מחוסר זמן או דלמא כיון דלילה לאו זמן מילה הו"ל ערלה שלא בזמנו ומותר ופשיט ליה מהא דתניא ליל שמיני נכנס בדיר להתעשר אלמא דלילה לאו מחוסר זמן אע"ג דאינו ראוי להקרבה ה"נ במילה אע"ג דאינו ראוי למילה הו"ל כהגיע זמנו ותני נמי הכי כל שבעת ימים מותר להאכילו חלבה של תרומה ומותר לסוכו שמן של תרומה משמע אבל לא ליל שמיני ולהכי כתב הרמב"ם לשון הברייתא דירושלמי יבמות כל שבעת ימים מותר לסוכו כו' אבל לא ליל שמיני וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד (סי' קמ"ה סק"א) דכל היכא דבבבלי מספקא ליה ובירושלמי פשיטא ליה פסק הרמב"ם כירושלמי וצל"ע ברמב"ם פ"ב מהל' מא"ס גבי פירשה מקצתה דפסק דהו"ל ספק משום דעלתה בתיקו בחולין (ד' ס"ז:) ובאמת בירושלמי בפ"ח דתרומות אמר בפשיטות דפי' על שפתה אסור יע"ש ובמק"א הארכתי בזה] א"כ לפי"ז יתיישב קושיא הנ"ל דלמאי דאמרינן בפסחים (ע"ג.) דהשוחט חטאת בחוץ לע"ג בשבת חייב ופריך מאי תיקן ומשני תיקן להוציאו מידי אבמ"ה דהיינו תיקון כל דהו יע"ש ובפירש"י ובצל"ח שם א"כ למש"כ בשם ירושלמי דבליל שמיני אסור ערל קטן לסוכו בתרומה א"כ הו"ל שפיר תוך זמנו תיקון כל דהו הא דיכול לסוכו בשמן של תרומה וכל היכא דאיכא תיקון כל דהו לא הוה מקלקל בחבורה כדאמר בפסחים כנ"ל וא"ש:
אולם מה דק"ל בדברי הרמב"ם דכאן בפי"א מהל' תרומות כתב דשבעה ימים מותר לסוכו והוא מברייתא דירושלמי כמ"ש והנה בירושלמי שם דתליא אי אמרי' לילה מחוסר זמן אי לאו דמביא מהא דתניא ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר אלמא דליל שמיני הו"ל כהגיע זמנו וה"נ אסור בליל שמיני לסוך אע"ג דאינו ראוי למול עד ביום. ומביא עוד ברייתא דקתני ז' ימים מותר להאכילו כו' משמע אבל ליל שמיני אסור משום דהו"ל כיום שמיני א"כ מבואר דס"ל להרמב"ם דלילה לאו מחוסר זמן:
והכ"מ בפ"ו מהל' בכורות (הל' י"ד) כתב וז"ל ודע דאמרי' פ"ק דזבחים (ד' י"ב) ליל שמיני נכנס לדיר להתעשר דלילה לא הוה מחוסר זמן ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל וכתב הקרבן עדה בירושלמי יבמות פ' הערל (הל"א) ליישב דסמך אמש"כ שם בהל' בכורות (פ"ו הל' ט"ו) לפיכך הלוקח טלאים בתוך ז' ימי הלידה כשמגיע זמנם חייב לעשרן משמע דווקא תוך שבעה אבל לא בליל שמיני גם בפ"ג מהל' איסורי מזבח (הל' ח') כתב וכל שבעת הימים נקרא מחוסר זמן ע"כ ש"מ דווקא שבעת ימים אבל לא בליל שמיני ע"כ ד' הקרבן עדה:
ותימה לע"ד דהא הרמב"ם פסק בפ"ג מהל' מחוסרי כפרה (הל' ד') וז"ל דלילה מחוסר זמן לכל חוץ מיולדת שהפילה בליל פ"א עכ"ל הרמב"ם. א"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי וגם אני תמה על הכ"מ שתמה על הרמב"ם למה השמיט הך דר' ישמעאל דליל שמיני נכנס לדיר להתעשר הלא הרמב"ם בעצמו פסק דלילה מחוסר זמן בפ"ג ממחוסרי כפרה א"כ שפיר הוכרח לו להרמב"ם להשמיט הך דר' ישמעאל דס"ל דלילה לאו מחוסר זמן. אבל הרמב"ם ס"ל דלילה מחוסר זמן ובאמת דקדוק הקרבן עדה דמדקדק מד' הרמב"ם דכתב שבעה ימים משמע למעט ליל שמיני בין במילה ובין במעשר הוא דקדוק עצום א"כ ד' הרמב"ם בלא"ה סתרי אהדדי וצ"ע:
עוק"ל דברי הראב"ד אהדדי דשם בפ"ג מהל' מחוסרי כפרה אמה שכ' הרמב"ם דלילה מחוסר זמן כו' ולא השיג עליו הראב"ד כלל מבואר דס"ל ג"כ דלילה מחוסר זמן ובאמת בפ"א מהל' פרה אדומה (הל' א') כתב כההיא דרבי אפטוריקי בזבחים (ד' י"ב) ובחולין (פ"א) דלילה לקדושה ויום להרצאה דמזה יליף בזבחים דלילה אינו מחוסר זמן א"כ גם ד' הראב"ד סתרי אהדדי:
עוק"ל על דברי הרמב"ם דהנה במנחות (ד' ק.) קאמרי' תני אבוה דר' אבין לא זו בלבד (דתמיד שנשחט בלילה דיוצא לבית השריפה) אלא אפי' עולת העוף שנמלקה בלילה ומנחה שנקמצה בלילה יוצא לבית השריפה כו' דכלי שרת מקדשין אפי' שלא בזמנן ופריך מהא דתניא כל הקרב ביום קדוש ביום בלילה קדוש בלילה כו' ביום אין בלילה לא ומשני מאי אינו קדוש ליקרב אבל קדוש בלילה ליפסול ופריך ממתני' דקתני סידר את הלחם ואת הבזיכין אחר השבת והקטיר את הבזיכין בשבת פסולה כיצד יעשה יניחנה לשבת הבאה שאפי' היא על השולחן ימים רבים אין בכך כלום ואי ס"ד דכלי שרת מקדשין אפי' שלא בזמנן ליקדש השולחן את הלחם וליפסול היינו כי מטי מוצאי אחד בשבת ליפסול בלינה דהא הו"ל שמונה ימים מזמן שהניח באחד בשבת א"כ באידך מוצאי אחד בשבת הו"ל שמונה ימים א"כ אח"כ ליפסל בלינה אלא ש"מ דאין כלי שרת מקדשין ליפסול שלא בזמנן והכא שהניח שלא בזמנן היינו אחד בשבת דזמן לחם הפנים להניח בשבת א"כ ש"מ דשלא בזמנן אינן מקדשין אפי' לפסול ומשני רב חסדא דקא סבר תנא דאבוה בר אבין דלילה אין מחוסר זמן ופירש"י משום דהלילה הולך אחר היום הלכך מקדש ליה כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא דאין עבודת לילה כשירה אבל ימים מחוסר זמן הלכך קתני במתני' דלחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש ליה ליפסל דאכתי כמה ימים יש עד זמנו. ופריך סוף סוף כי מטא לילי דבי שימשי דשבת ראשון של אחר אחד בשבת דלילה אמרת דאין מחוסר זמן א"כ ליקדש האי לילה דשבת דמחר ביום השבת זמנו הוא להניח לחם הפנים א"כ ממילא האי לילה דקודם אין מחוסר זמן א"כ מקדש ליה האי לילה וא"כ כי מטי אידך ליל שבת השני תיפסול בלינה דהו"ל יותר שמונה ימים בשלמא בשאר לחם הפנים זמן הנחתן ביום השבת א"כ כי מטי יום השבת הב' לא נפסל בלינה כלל אבל בהאי לחם הפנים דנסדר קודם השבת א"כ בליל שבת ראשון איקדש לה וכי מטא ליל שבת הב' נשלם השמונה ימים וא"כ תקדש ליפסל דהא לילה אין מחוסר זמן ומשני רבא דמיירי דקדים וסילקו בליל שבת ראשון א"כ לא נפסל בלינה בליל שבת הב'. ור"א משני אפי' תימא דלא קדים וסילקו כיון דנסדר שלא כמצותו הו"ל כמי שסידרו הקוף אפי' כי מטי בליל שבת ראשון דזמנו הוא לא מקדש ליה שולחן משום דסידרו באחד בשבת דמצותו בשבת א"כ הו"ל כסידרו הקוף אבל בנקמץ המנחה בלילה דזמנו הוא דלילה אין מחוסר זמן הו"ל שפיר כמצותו ע"כ תו' הסוגיא והנה הרמב"ם בפ"ג מהל' פסולי המוקדשין (הל' כ"א) פסק כברייתא דאבוה דרבי אבין דלילה מקדש כלי שרת ליפסול ובפ"ה מהל' תמידין (הל' י"ב) פסק כסתמא דמתני' דסידר הלחם והבזיכין בא' בשבת כו' והשמיט אוקימתא דרבא דמיירי בקדם וסילקו בערב שבת וע"כ כתירוצא דרב אשי לחלק משום דהכא בההיא דר' אבין הו"ל כמצותו דלילה אין מחוסר זמן משא"כ בסידר הלחם כו' דהו"ל שלא בזמנו הו"ל כמו שסידרו הקוף א"כ מבואר דהרמב"ם ס"ל דלילה אינו מחוסר זמן א"כ יקשה הא הרמב"ם בפ"ג מהל' מחוסרי כפרה פסק דלילה מחוסר זמן א"כ לכאורה כל הנ"ל סתרי אהדדי:
ונ"ל עפ"י מה שכתב הטורי אבן בחגיגה (ד' ט.) אהא דמסיק רב פפא שם דהא דאמר ר' יוחנן גבי זב ראה שתים בלילה ואחת ביום דאינו מביא למ"ד לילה מחוסר זמן הוא דקאמר דהו"ל בשעה שאינו ראוי להביא קרבן ונפטר בקרבן אחד אזיבה שסיפר ז' נקיים מקודם ע"ש והקשה הטורי אבן דהא ר"פ גופיה מסיק בזבחים (ד' י"ב) דלילה אינו מחוסר זמן לכו"ע ומייתי מדר' אפטוריקי דרמי והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי והדר קאמר מיום הח' ירצה אבל לילה לא חזי ומשני דלילה לקדושה ויום להרצאה ותירץ הטורי אבן דודאי לענין קדושה לכו"ע לילה אינו מחוסר זמן משום דחשבינן ללילה כמאן דליתא והו"ל טפילה ליום וכיון דיום חזי להקרבה הוה הלילה טפילה ליום אבל בראה שנים בלילה לענין זיבה או נטמא בליל ח' גבי נזיר אפי' את"ל דחשבינן ללילה כמאן דליתא ולא מעלה ולא מורדת אינו מביא קרבן טומאה דהא לא יצא לשעה הראויה להביא קרבן שקודם היום כבר נטמא וא"א לומר דיביא שני קרבנות אא"כ חשבת ללילה כמאן דאיתא בפני עצמה ואינה טפילה כולי האי לא אמרי' אבל ר' יוחנן בעצמו ס"ל דאפי' כה"ג אמרי' לילה אינו מחוסר זמן עכ"ד הטו"א והשתא א"ש הכל בע"ה דלענין מילה ומעשר כיון דהלילה הולך אחר היום א"כ הו"ל טפל ליום ובטיל ליה ליום שמיני שפיר הו"ל כיום ח' לענין מילה דאסור לסוכו וכן לענין דנכנס לדיר להתעשר משום דלא בעינן אלא דיהיה טפל ליום ח' וכן לענין כלי שרת דמקדשת בלילה משום דכיון דיום מחר ראוי להקרבה א"כ הלילה טפל ליום שלמחר ועיין תוס' יומא (ד' סד.) ד"ה התם לא אתחזי כו' משא"כ לענין זיבה דבעינן שיהיה הלילה חשוב בפני עצמה כולי האי לא אמרי' ולהכי בפ"ג מהל' מחוסרי כפרה לענין זיבה פסק הרמב"ם דלילה מחוסר זמן ומה שכתב הרמב"ם דלילה מחוסר זמן לכל היינו שהלילה בטל ליום לגמרי ובקרבן זיבה בעינן שיהיה יוצא לשעה שראוי להקרבה וזה אינו חוץ מיולדת לליל פ"א דגזירת הכתוב הוא משא"כ בשאר מחוסר זמן לענין קדושה ושאר דברים דשם לא בעינן כולי האי רק שיהיה נחשב לטפל שפיר דמי א"כ מה"ט בקדושה וכה"ג הו"ל טפל והו"ל כיום שמיני ומיושב סתירת דברי הרמב"ם בע"ה. ומיושב נמי דברי הראב"ד דבפ"ג מהל' מחוסרי כפרה שתק להרמב"ם דלילה מחוסר זמן וברפ"א דפרה אדומה כתב דלילה אינו מחוסר ז' כר' אפטוריקי דלילה לקדושה ולמש"כ א"ש דשני עניינים נפרדים הם מחוסר זמן דקדושה ומחוסר זמן דזיבה וא"ש הכל בע"ה. דברי ידידו הדוש"ת באהבה: