פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין
חלק אורח חיים · סימן ה
ענין חדש בדין דשיל"מ בטלטול ועניני' מחודשים בש"ס והרמב"ם וש"פ ראשונים ואחרונים.
הצל"ח בפסחים (ד' ט') ברש"י ד"ה תשע כו' כתב דבר מחודש דהא דקי"ל דשיל"מ אפי' בספיקא דרבנן אסור וכמ"ש רש"י בריש ביצה (ד' ד') דעד שתאכלנו בספק איסור תאכלנו מחר בהיתר גמור היינו דווקא במידי דאכילה דאם תאכלנו היום לא תאכלנו למחר אבל בדבר טלטול ספק דשיל"מ מותר דלא שייך האי סברא דהא יכול להשתמש היום ומחר ועכ"פ טלטול ותשמיש דהיום יפסיד יעו"ש והפני יהושע בביצה (ד' כ"ד) בד"ה הא גופא קשיא כו' העיר ג"כ בזה הכלל יעו"ש וכוונתו לסברת הצל"ח יעו"ש:
סעיף א
ונראה דתליא באשלי רברבי דגרסינן בשבת פ' שואל (ד' קנ"א:) עובד כוכבים שהביא חלילין לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב כו' ובגמרא מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישי' שמא חוץ לחומה לנו יעו"ש ורש"י ז"ל ללשון א' גריס תניא כוותי' דרב ממתני' דמכשירין עיר שישראל ועובדי כוכבים דרין בה מרחץ המרחצת בשבת כו' מע"מ ימתין עד בכדי שיחמו חמין כו' אלמא מספיקא לא תלינן לקולא יעו"ש ובתוס':
וק"ל מאי ראי' היא זו לרב הא למש"כ רש"י במתני' דגבי חלילין אסור לעולם וקנסא הוא משום דמוכח מילתא דבשביל ישראל הובא א"כ כיון דאסור לעולם א"כ לא הוה דשיל"מ. א"כ מאי ראי' היא זו ממרחץ דמספיקא לא תלינן דשאני מרחץ דשם לא אסור אלא בכדי שיעשו א"כ להכי מע"מ אסור דהו"ל ספק בדשיל"מ דעד שתרחץ בס' איסור ימתין בכדי שיחמו חמין ויהי' בהיתר גמור משא"כ הכא בחלילין דהיכא דנעשה בוודאי באיסור חוץ לתחום אסור לעולם א"כ ספיקו לא הוה דשיל"מ באמת תלינן להקל מטעם ספיקא דרבנן בד' שאין לו מתירין ואין ראי' לרב א"ו כמ"ש הצל"ח דהנאה וטלטול דיוכל ליהנות היום ומחר מהדבר. ואי נאסור מספיקא הנאה וטלטול דהיום יפסיד והו"ל אין לו מתירין א"כ א"ש דמתני' דמרחץ הו"ל כמו טלטול והנאה שאינו של כילוי דיכול לרחוץ קודם בכדי שיחמו חמין ואח"כ. והנאת רחיצה דהשתא יפסיד ושפיר מביא ראי' להא דחלילין מהא דמרחץ דאידי ואידי הו"ל דבר שאין לו מתירין:
ובזה י"ל קושית הר"ן שהק' לשי' רש"י בל' ב' שכ' רש"י וכן עיקר. דחוששין לקולא קאמר שמואל וגרסינן ת"כ דשמואל ומייתי סייעתא לשמואל דתלינן כקולא מדר' יודא דאמר אם יש בה רשות רוחץ בה מיד ומשום דתלינן לקולא וה"נ בס' חוץ לתחום מ"ש מהא דעירובין (ד' מ'.) דאמר רבא גבי ליפתא כו' מאי אמרת שמא חוץ לתחום כו' הא רבא גופא קאמר הכא תניא כוותי' דשמואל כו' וכן הקשה מ"ש מהא דר"פ אין צדין דאמר דאם יש במינו במחובר אסור לערב בכדי שיעשו ואמאי לא תלינן לקולא מספיקא ונימא דנתלש מעיו"ט כמו הכא בחלילין ולמש"כ א"ש דבשלמא התם במידי דאכילה ואם יאכל היום לא יאכל למחר הו"ל שפיר דשיל"מ דהא טעמא דס' מוכן הו"ל משום דשיל"מ כמ"ש המג"א (סי' תקט"ו) משא"כ בחלילין דאינו אלא עניינא דטלטול לא הוה דשיל"מ וכמ"ש וראי' מזה לסברת הצל"ח:
ונראה דיש לדחות ראיתינו מפירש"י דיש לומר דבאמת הא דכ' רש"י במתני' דחלילין לא יספוד בהן עולמית משום דמוכחא מילתא דבשביל ישראל הובא ונעשה איסור בודאי בשביל ישראל היינו בידוע שהביא ממקום רחוק ומסתמא לישראל הביא דאין דרכן של עובדי כוכבים לספוד בחלילין וכמ"ש הרמב"ן בחי' שבת ובמלחמות ובר"ן. א"כ מוכח מילתא דנעשה איסור לישראל אבל כשאינו ידוע אי הובא ממקום רחוק נהי דרב אסר לה מספיקא אבל מ"מ אפי' לרב לא מוכח מילתא דנעשה איסור בשביל ישראל א"כ דמיא ממש למרחץ במחצה ע"מ דכמו דהתם במרחץ דאיכא ספיקא ואינו מוכח מילתא אינו אסור אלא בכדי שיעשו ה"נ בחלילין דספיקא אי מחוץ לתחום דשמא חוץ לחומה לנו א"כ לא מוכח מילתא דאיסור א"כ אין לנו לאסור אלא בכדי שיעשו ושפיר מביא ראי' להא דרב ממרחץ דאידי ואידי לא מוכח מילתא בין במרחץ ובין בחלילין ובאמת אף בטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ וכל זה ללשון א' של פירש"י. אבל ללשון ב' דרש"י דשמואל דקאמר חוששין לקולא וכמ"ש למש"כ ליישב קושיית הר"ן כנ"ל ראיתינו עולה שפיר דבטלטול ס"ל לרש"י דל"א דשיל"מ כהצל"ח:
ויש לה"ר למש"כ מהא דפריך לקמן מהא דעשו לו ארון כו' ה"נ ימתין בכדי שיעשו ופירש"י דהקושיא ארישא אמאי יקבר ישראל מיד ולא ימתין בכדי שיעשו ור"ל ה"נ כמו במרחץ המרחצת כו' דבעינן בכדי שיעשו במע"מ וה"נ ניבעי בכדי שיעשו [ובזה נסתלק קושי' תוס' והרא"ש אפירש"י אמאי קאי מילת ה"נ דקאמר ולמש"כ א"ש דקאי ה"נ כמו במרחץ כו' כנלע"ד] נהי דלא מוכחא מילתא דנעשה איסור דכיון דלא נעשה בודאי בשביל ישראל א"כ אין לאסור עולמית אבל בכדי שיעשו ימתין כן נראה להמעיין בפירש"י וכ"כ הר"ן להדיא לשי' רש"י יעו"ש אלמא דווקא היכא דמוכח מילתא דנעשה איסור בשביל ישראל הוא דאסור עולמית אבל כשאינו מוכח מילתא דאיסור אינו אסור אלא בכדי שיעשו:
ובזה נלע"ד ליישב קושיית הצל"ח בביצה (ד' ד') שהקשה על הטור וב"י (סי' תקט"ו) שכ' ודבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה כו' ואם הוא ספק אי בא מחוץ לתחום או לא לרש"י מותר להגאונים אסור וכ' הב"י ואם הוא ספק כו' בפ' שואל דעובד כוכבים שהביא חלילין כו' לא יספוד בהן ישראל אא"כ באו ממקום קרוב כו' ושמואל אמר חיישי' כו' ופירש"י דשמואל לקולא קאמר כו' ולפי דברי' כל היכא דמספקא לן האי מילתא אזלי' לקולא עכ"ד הב"י. והקשה הצל"ח דלמש"כ רש"י דחלילין אסור עולמית א"כ אין ראי' דלרש"י בכל דבר ספק אי הובא מחוץ לחתום מותר. די"ל דשאני חלילין דלא הוה דשיל"מ להכי ספק דרבנן לקולא משא"כ בדבר דאינו אסור אלא בכדי שיעשו א"כ הו"ל דבר שיש לו מתירין לא מצינו לרש"י שיתיר והניח בקושיא ולמש"כ א"ש דהא דאסר רש"י לעולם היינו בודאי דנעשה באיסור דמוכח מילתא ומשום קנסא:
אבל היכא דאינו מוכח מילתא כמו בספק אי הובא מחוץ לתחום וליכא קנסא. א"כ ממילא לא הו"ל לאסור רק בכדי שיעשו א"כ הו"ל דשיל"מ ומ"מ ס"ל לרש"י דלשמואל לא חיישי' ולקולא אלמא דבדבר הבא מחוץ לתחום לרש"י מספיקא מותר ומיושב קו' הצל"ח:
[אך למש"כ אכתי מנ"ל להטור וב"י דלרש"י דכל דבר ספק אי הובא מחוץ לתחום מותר דלמא דווקא בחלילין דהו"ל ספק במידי דטלטול וכמ"ש ולא הוה דשיל"מ ומרחץ נמי לא הוה דשיל"מ דהו"ל הנאה שאינו של כילוי וכמ"ש לעיל ומה דקשה מסיפא מנמצא בה ירק כו' יתבאר בסמוך אי"ה]:
אמנם לשיטת הרא"ש בכוונת רש"י דס"ל לרש"י דכמו דבודאי הובא מחוץ לתחום לרש"י אסור בחלילין עולמית ה"נ בספק אסור עולמית לרב. א"כ הדרא קושיית צל"ח על הטור וב"י לדוכתי' מנ"ל להטור וב"י דלרש"י בכל ס' חוץ לתחום מותר לשמואל מהא דחלילין הא שאני התם דאי נאסור מספק א"כ נאסור עולמית כמו לרב א"כ לא הוה דשיל"מ. משא"כ בעלמא בדבר הבא מחוץ לתחום דאי נאסור מספיקא לא נאסור אלא בכדי שיעשו דאפי' בודאי במחובר בעלמא אינו אסור אלא בכדי שיעשו ורק בחלילין לרש"י אסור עולמית משום דאוושא מילתא טפי וכסברת הרמב"ן דאין דרך עובדי כוכבים להספיד בחלילין ועיין תוס' ביצה (ד' כ"ד) ד"ה ולערב כו' א"כ הדרא קושיית צל"ח לדוכתי':
אך אחרי שובי נחמתי דקושיית צל"ח מעיקרא לק"מ דליכא למימר דטעמא דרש"י דלהכי מותר בחלילין מיד דמשום דלא הוה דשיל"מ דאי נאסור יהא אסור עולמית וכמ"ש. זה אינו דהא לשי' רש"י מייתי הגמ' ראי' לשמואל דמותר בחלילין בס' מחוץ לתחום מהא דמרחץ דאם יש בה רשות מותר מיד מדר' יודא. והתם אי נאסור לא יאסר אלא בכדי שיחמו חמין דהא אפי' ודאי אינו אסור אלא בכדי שיחמו חמין כדקתני רישא וטעמא כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בפ"ג דמכשירין ובפ"ו מהל' שבת וכ"כ התוס' בביצה (ד' כ"ד) דדווקא במת אסור עולמית דאיכא פירסום יעו"ש ובר"ן [ועיין בירושלמי פ"ק דמ"ק (הל' וא"ו) ובתוס' מ"ק (ד' ח') ד"ה וארון כו' ובאו"ח סי' תקמ"ז]. א"כ שפיר כתבו הטור וב"י דלרש"י בכל ספק חוץ לתחום מותר ולא אסרי' משום דשיל"מ [ועיין תוס' ביצה שם מ"ש בשם הר"ש מאייברא יע"ש ובתוס' עירובין (ד' מ' מ"ה)] כ"נ שיטת הטור וב"י אך למש"כ לעיל אין רי י' דרש"י ס"ל בכל ספק חוץ לתחום מותר אלא דווקא בחלילין ובמרחץ דהו"ל הנאה וטלטול דאין לו מתירין להכי מותר מספק וכמ"ש:
איברא דלפי זה יש לסתור תירוצינו הנ"ל לכאורה שתירצנו קושיית הר"ן לשי' רש"י שכתבנו דבמידי דאכילה דהו"ל דשיל"מ מודה רש"י דאסור רק הכא בחלילין ומרחץ דהו"ל טלטול והנאה שאינו של כילוי דיוכל ליהנות היום ואח"ז דלא הוה דשיל"מ להכי התיר רש"י דהו"ל ספיקא דרבנן א"כ אכתי תיקשי מסיפא דקתני נמצא בה ירק נמכר כו' ואם יש בה רשות מותר אלמא דאפי' במידי דאכילה ג"כ מותר לרש"י. בשלמא לסברת הר"ן בשם רבינו יונה א"ש דכיון דאיכא רשות איכא למימר דלצורך רשות לקטן אבל כשמביא דורן לישראל מסתמא לצורך ישראל לקטן וכמ"ש המג"א (סי' תקט"ו ס"ק י"ב) אבל למש"כ דטעמא דרש"י דמתיר בס' בחלילין ומרחץ משום דהו"ל ס' בדבר שאין לו מתירין א"כ תיקשי מסיפא דנמצא בה ירק ויש לומר דלמש"כ היש"ש והביאו המג"א (סי' תקט"ו) דהיכא דאיכא ספק אי יש באותו המין במחובר לא בעינן בכדי שיעשו דהו"ל כעין ס"ס א"כ א"ש דסיפא דנמצא בה ירק כו' איכא ס' אם יש באותו המין במחובר וגם יש בה רשות דהו"ל כעין ס"ס [ודע דלמש"כ המג"א שם דדורן מסתמא נלקט היום ומביא מן המשובח והו"ל כודאי יתיישב קושי' המג"א סי' תצ"ז ס"ק ה' על המחבר יעו"ש] ועיין בנודע ביהודא מה"ת חאו"ח (סי' מ"ד) ואכמ"ל:
נמצא לפי מה שכתבנו ליישב קושיית הר"ן משיטת רש"י מוכח מד' רש"י דס"ל כשיטת הצל"ח וכמ"ש. אבל שיטת הרי"ף והגאונים דהא דקאמר שמואל מחוץ לחומה לנו היינו לחומרא ואינו מותר אלא א"כ יודעין בודאי שממקום קרוב הובא ומביא ממתני' דמרחץ דקתני מע"מ אסור דהו"ל ספיקא אפי' יש בה רשות דת"ק לא מפליג בין יש בה רשות או לאו ופליג א"ר יודא יע"ש ברי"ף ובר"ן והו"ה בחלילין אסור מספיקא וכ"פ הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת וכ"פ בשו"ע (סי' שכ"ה וסי' תקט"ו) אלמא דאפי' בחלילין ג"כ אסור מספק וטעמא דחלילין כתב הרמב"ן במלחמות דהו"ל דשיל"מ [והט"ז סי' שכ"ה כ' זה מסברא דנפשי'] א"כ מבואר להדיא מד' הרי"ף והגאונים והרמב"ם והשו"ע דאפי' בטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור ודלא כהצל"ח. ומעתה צריכין אנו לסתור הוכחת הצל"ח שהוציא סברתו מדברי רש"י בע"ג (ד' ע"ד.) והוא:
ש
סעיף ב
דעת רש"י ז"ל בע"ג (ד' ע"ד) דפרוסת חמץ שנתערב חד בתרי משליך א' מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה עליו הרא"ש למה לא יהא תערובות חמץ מותר אף באכילה ולפירש"י דאסור באכילה א"כ הו"ה דאסור בהנאה וכ' הצל"ח בפסחים (ד' ע') ליישב דטעמו של רש"י דלא בטיל לענין אכילה משום דהו"ל דשיל"מ דס"ל כשיט' הרמב"ם והביאו הרמ"א ביו"ד (סי' ק"ב) דחמץ בפסח הו"ל דשיל"מ אף שחוזר ונאסר לשנה הבאה ודוקא לענין אכילה דעד שתאכלנו היום בביטול תאכלנו למחר בהיתר גמור אבל בטלטול שיכול ליהנות היום ומחר לא הוה דשיל"מ כו' וכן לענין הנאה וכיון שבכלל הנאה ישנו גם הנאה שאינו של כילוי כגון להריח וכדומה ליהנות היום ומחר א"כ בהנאה שאינו של כילוי דיכול ליהנות היום ומחר לא הוה דשיל"מ ומה"ט בהנאה של כילוי כגון נתינה לכלב לא פלוג רבנן שלא לחלק בין הנאה להנאה עכ"ד:
ולענ"ד איפכא מסתברא דמאי חזית דכיילית הנאה של כילוי בחדא מחתא בכלל הנאה שאינו של כילוי ולמימר דכמו דהנאה שאינו של כילוי לא שייך בזה לומר דשיל"מ ה"נ נכלל הנאה של כילוי. אדרבא נימא דהנאה של כילוי נכלל בכלל אכילה:
ובישוב דברי רש"י ז"ל מקושיית הרא"ש לולא דמסתפינא ותורה היא כו' נלע"ד ד' מחודש בע"ה דרש"י לשיטתו והוא דהנה התוס' ביבמות (פ"א ב') ד"ה כולן כו' ובזבחים (ד' ע"ב ב') כתבו בשם רשב"ם דהא דמהני פדיון להוליך הנאה לים המלח לאו דווקא בע"ג אלא אפי' בשארי איסורי הנאה מהני יעו"ש וכ"כ הרא"ש בסו"פ כל הפסילים (סי' ט') בשם רשב"ם יע"ש וכתב שם הגה"א שהרשב"ם כתב בשם רש"י דחמץ בפסח דאסור כו' ואף בהנאה דיוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר ליהנות אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קא טעים עכ"ל ומבואר שם עוד בהגה"א אפי' היכא דהאיסור רבה על ההיתר ג"כ מהני הולכת הנאה לים המלח לרש"י והרשב"ם להתיר הנאה וכ"כ הרא"ש בשם רש"י דאפי' פת עצמה מהני פדיון בלא תערובות דלא כהרי"ף והרמב"ם [ועיין במחנה אפרים פט"ז מהל' מא"ס (הל' כ') באורך ואכמ"ל] מבואר מד' הג"א אלו תרתי חדא דס"ל לרש"י דכמו דמהני פדיון לע"ג ה"נ בכל איסורי הנאה להיתר הנאה אבל באכילה אסור אפי' לרבני צרפת דדווקא פת שנאפה באיסורי הנאה כמ"ש הרא"ש שם הטעם אבל בגוף האיסור לא מהני פדיון היתר אכילה יעו"ש ובש"ע (סי' קמ"ב) ובאחרונים. ועוד דאפילו באיסור רבה על ההיתר דלא בטיל גם כן מהני פדיון בכל איסורי הנאה להיתר הנאה:
ובהקדם עוד דהנה מחלוקת המחבר והש"ך (סי' ק"י סעיף ז' והש"ך ס"ק נ"ז) אי בדבר שיש לו מתירין מהני נפל א' מהם לים להתיר באכילה. דהמחבר ס"ל דגם בדשיל"מ ג"כ מהני נפל אחד מהם לים להיתר אכילה והש"ך (ס"ק נ"ז) ס"ל דבדשיל"מ לא מהני נפל א' מהם לים ונלע"ד להסביר סברת הש"ך דהא טעמא דמותר בנפל אחד מהם לים דאמרי' דאיסור נפל כדאמר' בזבחים (ד' ע"ד) ואינו אלא ספיקא דתלינן. אם כן בדשיל"מ דלא מהני ספיקא ה"ה דלא אמרינן שאני אומר איסורא נפל. א"כ לפי"ז באיסורי הנאה לרש"י דיש לו פדיון וגם דשיל"מ הוא כך דלענין הנאה מהני פדיון ואפי' בדשיל"מ דהא לרש"י פדיון מהני אפי' איסור רבה על ההיתר א"כ לאו מטעם ביטול אתינן עלה א"כ להכי מהני פדיון לאיסור הנאה אפי' בדשיל"מ. אבל לענין היתר אכילה לא מהני פדיון וגם נפילה לים לא מהני דהא טעם דנפל אחד לים הוא משום שאני אומר דאיסורא נפל ובדשיל"מ לא מהני ספיקא. והא דכ' רש"י בביצה (ד' ג' ב') גבי כלאי הכרם דיעלה באחד ומאתיים ותדלק אחד מהם והשאר מותר אף באכילה וכמבואר גם ביו"ד (סי' ק"ט) היינו באיסור דאין לו מתירין כמו כלאי הכרם וכדומה משא"כ בדשיל"מ לא מהני נפילה א' מהם להתיר אכילה וכמ"ש:
והשתא יתישב ד' רש"י בע"ה. דכתב דאם נתבטל חמץ יבש ביבש חד בתרי משליך א' מהם לים והשאר נותן לכלבו משום דרש"י ס"ל כסברת הרמב"ם פ' ט"ו מהל' מא"ס דחמץ הו"ל דשיל"מ. א"כ כשמשליך א' מהם לים אינו אלא משום שאני אומר דאיסורא נפיל וכדאמרי' בזבחים (ד' ע"ד) ואינו אלא ספיקא ולא מהני בדבר שיל"מ. ואין לומר דהכא במזיד לא מהני השלכה לים כמבואר ביו"ד (סי' ק"י) זה אינו דהא לרש"י מהני אפי' פדיון להיתר הנאה אבל לענין אכילה לא מהני השלכה בדשיל"מ וכמ"ש וגם בפדיון לא מהני כמ"ש הג"א הנ"ל אבל לענין הנאה לכלבו מהני השלכה דהא גם פדיון מהני ואין לומר דאכתי הו"ל דשיל"מ זה אינו דהא אפי' כשהאיסור רבה על ההיתר ג"כ מהני פדיון א"כ לאו מטעם ביטול הוא א"כ א"ש ד' רש"י דלענין אכילה לא מהני השלכה בדשיל"מ דמטעם שאני אומר אתינן עלה והו"ל ספיקא ולא מהני בדשיל"מ. אבל לענין הנאה מהני השלכה דהא אפי' פדיון ג"כ מהני להיתר הנאה אפי' בשאר איסורין לרש"י ואפי' בדשיל"מ דהא אפילו כשהאיסור רבה על ההיתר גם כן מהני פדיון כל שכן השלכה אם כן לאו מטעם ביטול אתינן עלה וא"ש בע"ה:
ומעתה שיישבנו דברי רש"י דע"ג ואין הוכחה לסברת הצל"ח הנ"ל פש גבן לברורי טעמא דמילתא דבטלטול גם כן אמרינן דשיל"מ ספיקו אסור ואמינא ביה טעמא:
תנן התם בפרק שני דביכורים (משנה ב') יש במעשר וביכורים מה שאין כן בתרומה כו' ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים וגידוליהן אסורין מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה ר' שמעון מתיר. הרי אלו במעשר וביכורים משא"כ בתרומה ופירשו הרמב"ם והרע"ב דמעשר וביכורים וכן גידוליהן שנתערבו בחולין בירושלים הו"ל כדשיל"מ אף לישראל כיון דהו"ל דשיל"מ לענין מחיצות לכהנים לאכלן בירושלים במחיצות בתורת ביכורים. ה"ה לזרים ג"כ הו"ל דשיל"מ ולא בטיל אע"ג דביכורים לענין זרים לא הוה דשיל"מ דאסורים לעולם מ"מ כיון דלכהן הו"ל דשיל"מ לענין מחיצות ה"ה לענין זרים ג"כ הו"ל דשיל"מ ולא בטיל וכ"פ הרמב"ם פ"ד מה' ביכורים (הל' ט"ו) יע"ש וכ"פ בפ' ו' מהל' מעשר (הל' י"ד) יע"ש ובכ"מ. ועיין בר"ש פ"ב דבכורים דמפרש פי' אחר יע"ש. אלמא דמשום לא פלוג שלא לחלק דשיל"מ שווינהו רבנן דשיל"מ אף לזרים אף דלדידהו לא הוי דשיל"מ כלל ה"נ אני אומר בהנאה שאינו של כילוי כמו ריח וטלטול כיון דהנאה של כילוי הו"ל דשיל"מ לא חילקו רבנן בין הנאה להנאה משום לא פלוג וגזרו אף בהנאה שאינו של כילוי
אך ביסוד דברי הרמב"ם פ"ד דביכורים קשה לי טובא מהא דיבמות (ד' פ"ב) גבי חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורים לא תעלה וקאמר רב אשי משום דהו"ל דשיל"מ (דראוי לכהן) וקאמר דהא דרב אשי בדותא דלכהן משרי שרי (אפי' השתא) ואי לישראל לעולם אסור יעו"ש ולשיטת הרמב"ם והרע"ב דביכורים שנתערבו בחולין בירושלים הו"ל דשיל"מ לכהן דיכול לאוכלו בירושלים בטהרה בתורת ביכורים מה"ט לא בטיל נמי לישראל אע"ג דלגבי כהן לא נאסר לעולם ולישראל לעולם אסור א"כ אמאי קאמר דרב אשי בדותא הא התם גבי חטאת ג"כ לגבי כהן הו"ל דשיל"מ שיכול לאכול בעזרה בטהרה מה"ט נמי הו"ל לישראל דשיל"מ וצע"ג:
ותלי"ת אח"ז מצאתי לאחרונים ז"ל שעמדו בזה הפר"ח והפלתי ופמ"ג (ס"ס ק"ב) ותי' הפלתי ופמ"ג דבאמת הא דכ' הרמב"ם דהו"ל כדבר שיל"מ היינו משום חומרא שהחמירו בביכורים ומעשר דליהוי כדבר שיל"מ וכדאמר בירושלמי (פ"ב דביכורים) עשאום כדשיל"מ יע"ש אבל באמת לא הוה דשיל"מ [וד' המג"א (רסי' שי"ח) צ"ע יע"ש]. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו וכ' דעשאום כדשיל"מ ממש כלשון הירושלמי:
[ובזה יש לתמוה ע"ד כ"מ בפ"ה מהל' נדרים (הל' י"ז) גבי האוסר פירותיו על חבירו דכתב הרמב"ם דחבירו אסור בחילופיו וגידוליו יעו"ש והקשה הראב"ד דאמאי אסור בגידוליו בדבר שזרעו כלה הא הו"ל זה וזה גורם ותי' הכ"מ בתירוץ הב' דכיון דנדרים הו"ל כדשיל"מ א"כ מה"כ זה וזה גורם ג"כ אסור וכן תירץ הב"ח ביו"ד (סי' רט ז) יע"ש וכוונתם דמ"מ משהו איכא. מה"ט זה וזה גורם ג"כ לא מהני בדשיל"מ:
וד' תמוהין דכיון דאסר פירותיו על חבירו א"כ אין ביד חבירו לישאל ולהמדיר מעולם לא נאסר לא הוה דשיל"מ כהך דיבמות דלכהן משרי שרי גם השתא ולישראל לעולם אסור וה"נ דלמודר לעולם אסור דאין בידו לישאל ולמדיר לעולם מותר וכ"כ בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מ"ה) וכ"כ הלח"מ בפ"ה מהל' נדרים האי סברא א"כ ד' הכ"מ והב"ח צע"ג כעת]:
ואכתי יש לתמוה אמאי דדחי הגמ' לרב אשי ואמרי דבדותא היא משום דרב אשי אמר דהו"ל ממש דשיל"מ. ובאמת אינו. אבל אכתי הו"ל להגמרא לשנויי הא דריש לקיש ולמימר דהוה ליה כדבר שיל"מ שהחמירו בחטאת כדשיל"מ משום דיש לו היתר לכהן וכמו דאמר בירושלמי גבי ביכורים דעשאום כדשיל"מ אע"ג דג"כ אינו דשיל"מ דלישראל לעולם אסור אלא משום חומרא דביכורים. א"כ מה"ט כ"ש בחטאת דחמירא טפי כדאמר ביבמות (ד' ע"ג) הקדש לא ממעטינא שכן פנ"ק עכ"ס כו' יע"ש וא"כ אמאי לא שני הגמ' גופא הא דר"ל כדכתיבנא:
והנראה בזה בע"ה דגרסי' בתמורה (ד' כ"ג.) יאכלו (גבי שירי מנחה) מה ת"ל מלמד שאם היתה אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע והקשה רש"י ז"ל ואי קשיא הא אין מכניסין חולין לעזרה הא ל"ק יאכלום מבחוץ ואח"כ יכנסו ויאכלו שירי מנחות כו' עכ"ל מבואר מד' רש"י ז"ל דאסור להכניס חולין בעזרה וכ"ש לאכול אמנם התוס' ז"ל שם חולקין עליו וס"ל דהכנסת חולין בעזרה אין איסור רק כשעושה כעין עבודה כמו תנופה וכ"כ התוס' במנחות (ד' כ"א) וכ"כ התוס' ב"ב (ד' פ"א) מ"מ באכילת חולין בעזרה שלא לצורך קדשים גם התוס' מודו דאסור כדמוכח מדברי התוס' במנחות (ד' פ':) וכמ"ש המשנה למלך פ"ב מהל' שחיטה (הל' ג') יע"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל מבואר להדיא בפ"ב מהל' שחיטה הל' ג' דס"ל כשי' רש"י שכ' וז"ל ולא בהמה וחיה בלבד לא כל החולין אסור להכניסן לעזרה אפי' בשר שחוטה או פירות או פת כו' עכ"ל:
והמל"מ שם תירץ על קושיית תוס' שהקשו לד' רש"י מהא דזבחים (ד' צ') דקאמר דרשאין כהנים לתת לתוכן תבלין דחולין כו' אלמא דמותר חולין בעזרה כל שאין כעין עבודה ותי' המל"מ דכיון דהתבלין נתבשלו בקדשים נתהפכו לקדשים ולהכי שרי ע"ש:
עכ"פ דעת הרמב"ם כד' רש"י כמבואר בפ"ב מהל' שחיטה כמ"ש. אמנם בפ' יו"ד מהל' מעשה הקרבנות סתם הדברים וכתב שם (הל' י"א) היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין עכ"ל ומסתימת דבריו משמע שאוכלין החולין בעזרה כסברת התוס' וקשיא ד' הרמב"ם אהדדי ובהכרח לומר כמ"ש המל"מ דס"ל לרבינו ז"ל דדווקא מה שעושה כעין עבודה אפשר שאסור מן התורה אבל כל שאין עושה כעין עבודה איסורו כ"א מדרבנן ולצורך אכילת קדשים לא גזרו יע"ש במשנה למלך וכן מוכרח לד התוס' דכל היכא דאיכא צורך קדשים לא גזרו אבל בלא"ה אסור וכמ"ש לעיל בשם תוס' מנחות (ד' פ'):
ונראה להביא ראיה ברורה לזה דאכילה דחולין בעזרה ג"כ אינו אלא מדרבנן והיכא דאיכא צורך קדשים ל"ג מהא דיבמות (ד פ"א) דקתני אבל חתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהור כו' ד"ה לא תעלה כו' ופריך לר"ל מ"ש רישא ומ"ש סיפא ופירש"י דבשלמא לר' יוחנן דמוקי לה בשלימה סיפא כיון דהפסד מועט הוא לא א מבטלינן חתיכה שלימה כיון דיכול ליתנה לכהן כו' והתוס' פירשו דטעמא דסיפא שנתערבה בשל חולין משום דאחר דנתבטלה היא ראויה להתכבד א"כ מה"ט גופא לא בטיל אבל ברישא שנתערבה בחתיכות חטאת טהורות דכי נמי תעלה ג"כ אין ראויה להתכבד דלא שייך כיבוד לפני כהנים במקדש כו' והתוס' בחולין (ד' ק'.) ביארו יותר משום דכהנים אין מחזיקין טובה זה לזה דאיש כאחיו כתיב כו'. מבואר מזה דלר' יוחנן ניחא דלהכי בסיפא לא בטל בחולין בין לשי' רש"י ובין לשי' תוס' וכמ"ש. ונותנה לכהן וכהן אוכל אותה בעזרה בתורת חטאת וכן לריש לקיש למאי דמשני בנימוחה והכל בתורת חטאת בעזרה והשתא אי נאמר דאכילת חולין בעזרה אסור מן התורה א"כ קשה כיון דמה"ת בטלה ברוב חולין א"כ הו"ל כולה חולין א"כ מה"ת אסור לאכול בעזרה החטאת שנתערבה בחולין דנתהפך מה"ת למהוי כולה חולין ואיך מצו חז"ל לעקור דבר מן התורה בקום ועשה דחומרא דלא בטלה קולא היא להקל על דברי תורה אלא ודאי דאכילת חולין בעזרה היכא דלא עביד כעין עבודה אינו אלא מדרבנן והכא משום חומר חטאת לא גזרו וזה ראיה ברורה בע"ה:
ומעתה נחזי אנן בחטאת טהורה שנתערבה ה במאה חתיכות חולין טהורות אם נאמר דבטיל בחתיכות חולין א"כ הו"ל כולה חולין א"כ ממילא אסור. לאכול בעזרה דהו"ל חולין גמורין. אבל אי נאמר דלא בטל מותר לאכול הכל בעזרה דמשום צורך קדשים דחתיכות חטאת שנתערבה ביניהם הו"ל אכילת חולין צורך קדשי ם וכמ"ש א"כ השתא מיושב בע"ה קושייתינו ע"נ. דלא מצי הגמ' לשנויי אליבא דריש לקיש בנימוחה והא דלא בטיל משום דעשאו כדשיל"מ מ כמו בביכורים זה א אינו דבשלמא לר' יוחנן דמיירי הברייתא בשלמה (בשלא נימוחו) א"כ אי נאמר דבטיל הו"ל חתיכה ראויה להתכבד כיון דעומד להתבטל וכמ"ש התוס' או לפירש"י דאף לר' יוחנן בכל שדרכו איכא איסורא להכי גזרו חז"ל ואמרו דלא ליבטל החתיכת חטאת ויאכל הכהן הכל בעזרה אף דאיכא איסורא דאכילת חולין בעזרה מ"מ כיון דאיכא איסורא דחתיכה הראויה להתכבד וכל שדרכו כמ"ש בכה"ג לא גזרו באיסור חולין בעזרה ואמרו דלא ליבטל אם כן ממילא השתא אחר שאמרו דלא ליבטל ממילא ליכא נמי איסור חולין בעזרה דהא השתא איכא צורך קדשים כיון דאמרו דלא בטיל. משא"כ לריש לקיש דמוקי רישא בנימוחו א"כ ע"כ סיפא נמי בנימוחו א"כ ליכא איסורא דחה"ל או כל שדרכו כמו לר' יוחנן א"כ אמאי לא בטיל מאי אמרת דעשאום כדשיל"מ כמו בביכורים זה אינו דלא דמיא לביכורים דליכא איסורא דחולין דבירושלים מותר לאכול גם חולין להכי גזרו ואמרו משום חומר ביכורים דלהוי כדשיל"מ. משא"כ בחתיכת חטאת שנתערבה בחולין איכא איסור דחולין בעזרה ולאיזה צורך יאמרו דלא יבטל ויאכל חולין בעזרה מאי אמרת דאחר שאמרו דלא בטיל ממילא ליכא ג"כ איסור חולין בעזרה דהשתא אחר שאמרו דלא בטיל יהיה צורך קדשים זה אינו דע"ז גופא תיקשי משום מאי הוצרכו חז"ל לעקור דבריהם ולהתיר חולין בעזרה נימא דבטיל וממילא אסור לאכול בעזרה דלית להו חז"ל הכרח לגזור ולומר שלא בטיל ולעקור איסור דבריהם דחולין בעז' כמו לר' יוחנן דאיכא איסור דחה"ר להתכבד לשיטת תוס' ואיסור כל שדרכו לשיטת רש"י אבל בביכורים כיון דליכא איסור כלל אי נאמר דלא בטיל ממילא רצו חז"ל להחמיר משום חומרא דביכורים. כן נראה לענ"ד ברור בעז"ה:
והשתא שהוכחנו למש"כ הפלת ופמ"ג דלשי' הרמב"ם פ"ד דביכורים דאינו אלא משום חומרא דביכורים אמרי' מיגו דהו"ל דשיל"מ לכהן הו"ל נמי אצל ישראל ג"כ דשיל"מ. אבל זולת זה לא' אמרינן מיגו דהו"ל דשיל"מ מגברא לגברא א"כ אין הוכחה נמי לומר מיגו דהו"ל דשיל"מ בהנאה של כילוי הו"ל נמי דשיל"מ אצל טלטול והנאה שאינו של כילוי דכמו דלא אמרי' מיגו מגברא לגברא ה"נ לא אמרי' מיגו ממילתא למילתא כיון דסוף סוף לענין טלטול לא הוה דשיל"מ:
ע"כ נלע"ד דטעמא דמילת' דבטלטול דחלילין דס"ל להרי"ף וסייעתו דאסור מספק משום דשיל"מ לא אמרינן דטלטול דהיום יפסיד. י"ל דהרי"ף לשיטתו דבפ' גיה"נ כ' דפת שאפאה עם הצלי אסור לאוכלו בכותח ואף דריחא לאו מילתא היא מ"מ משהו איכא והו"ל דשיל"מ דיכול לאוכלו עם בשר אפי' משהו אסור ועיין בר"ן בנדרים (ד' נ"ב) שכ' ליישב ד' הרי"ף מהך דיבמות יע"ש] א"כ חזינן דס"ל להרי"ף דאע"ג דהשתא מפסיד לאוכלו עם כותח דהא לולא זאת היה אוכלו בין עם בשר ובין עם חלב והשתא לא יאכל רק בשר מ"מ כיון דהפסד מועט הוא במאי דאסרינן לאוכלו בחלב ולא מפסיד כל וכל חשיב ליה הרי"ף לדשיל"מ וה"נ בטלטול כיון דאינו פסיד מכל וכל דמ"מ אחר השבת יכול להשתמש אף שיפסיד תשמיש דהשתא מ"מ לא עדיף מפת שאפאו עם הצלי דמפסיד לאוכלו בחלב וה"נ ל"ש ויש לחלק ועוד דאנן לא קי"ל כהרי"ף בהא כמבואר ביו"ד (סי' ק"ח סעי' א' בהגה) וכן ביו"ד (סי' ס"ט סעי' י"ד) גבי חתיכה שעבר עלי' ג' ימים בלא מליחה שנתערבה דבטלה ול"א דיכול לאוכלו צלי משום דלצלי לא א נאסר מעולם משום דמעיקרא יכול לאכול צלי ושלוק ומבושל והשתא צלי לחוד לא הוה כדשיל"מ דמ"מ מפסיד אכילה דבשול ושלוק [ועיין בנוב"י מ"ת ח' יו"ד סי' נ"ג] אמנם למש"כ השעה"מ פט"ו מה' מ"א דביכורים הו"ל ממש דשיל"מ לכהן משום דההיתר עצמו שיש לו בירושלים חוזר ונאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים אף דלישראל לא הוה דשיל"מ מ"מ כיון דלכהן הו"ל דשיל"מ כנ"ל הו"ל נמי דשיל"מ לישראל משא"כ בצלי. [וכתבתי במק"א ליישב הך דיבמות לסברת שעה"מ]. א"כ לפי"ז מה"ט י"ל דבטלטול ג"כ שייך לומר דשיל"מ כיון דבהנאה של כילוי הו"ל דשיל"מ מה"ע נמי לא פלוג רבנן בהנאה שאינו של כילוי ודמיא ממש להך דביכורים כשי' הרמב"ם והרע"ב לסברת השעה"מ וא"ש ודו"ק:
סעיף ג
ובעיוני בזה דאתאן עלה בהאי דינא דספק חוץ לתחום נימא בי' מילתא:
המחבר באו"ח (סי' שכ"ה סעי' ט') פסק אם הובא מחוץ לתחום אסור ודווקא בעובר כוכבים שאינו שרוי עמו בעיר אבל עובד כוכבים השרוי עמו בעיר ופירות המצוים בעיר אין לחוש מספק. והקשה הט"ז וצל"ע דהא קי"ל כר"ח בפ' לא יחפור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפי' בקורבא המצוי ומוכח. וא"כ כאן נמי נתלה הפירות ברוב שהוא חוץ לתחום כו' ועי"ש שבשביל קושיא זו הוכיח דין מחודש:
ולענ"ד דקושית הט"ז לק"מ דהנה הנמוק"י בב"ב (ד' כ"ד) כתב בשם הרמב"ן גבי עינבא כו' דאפי' למאי דקי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח מ"מ כל מה שנמצא בתוכו ממש לאו קרוב לחוד הוא אלא במקומו ממש וחזקה דכאן נמצא וכאן היה וה"נ מוכח בקידושין (ד' ל"ח) דכרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור וטעמא דמילתא לפי שדרך הגננים למכור על פתח גנותיהן כדאמרי' בב"ק (ד' קי"ט גבי אין לוקחין מן הנשים כו') והו"ל כמקומו ממש יעו"ש וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב שם וכ"כ הר"ן בסופ"ק דקידושין (ד' רכ"ד) דכיון דעל פתח הגן הם נמכרים מוכח מילתא דמפירות הגן הם וכ"פ הרמב"ם בפ' יו"ד מהל' מא"ס ובשו"ע יו"ד (סי' רצ"ד סעיף ט' וסעי' י"א) והט"ז שם כיון מסברא דנפשי' לסברת הנמוק"י והרמב"ן יע"ש וכה"ג כתב הסמ"ע בחו"מ (סי' רנ"ט ס"ק וא"ו) דלא אמרינן רוב וקרוב הולכין אחר הרוב אלא היכא דהקרוב אינו במקום שנמצא שם עצמו וצריכין אנו לומר שבא לשם ממקום אחר ובכזה מסתבר לומר שנתגלגלו לבוא לשם מרוב העיר עכ"ל. כיון הסמ"ע ממש לדברי הרמב"ן והנמוק"י דלמאי דמשני אבל עינבי מצנעי היינו אפי' לר"ח משום דהו"ל במקומו ממש ואמרינן דכאן נמצא וכאן היה ולכו"ע עדיף מרוב אפי' לר' חנינא:
ונראה לה"ר ברורה לסברת הרמב"ן והנמוק"י ממשניות ערוכות דטהרות (פ"ג משנה ז') תינוק הנמצא בצד הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא במקום הטומאה (היינו בביה"ק) טהור שאני אומר אחר לקטן ונתן לו ופירשו הרמב"ם והר"ש דאף שא"א ליקח השושנים אא"כ ליטמא א"ע לא אמרינן שהתינוק בעצמו נכנס לשם ונטל השושנים ונטמא אלא דתלינן דאדם אחד נכנס לביה"ק ונתן להתינוק השושנים דהו"ל ס' טומאה ברה"י בד' שאין בו דעת לישאל ע"ש וקשה ל"ל למיתלי באדם אחד שנטל מביה"ק ומטעם דהו"ל דבר שאין בו ד' לישאל מאי לא נימא דמשו"ה טהור דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומרובא דעלמא הם השושנים ולא מן הקברות. ואין לומר דכיון דברה"י לא מהני ס"ס דכל ספיקות וס"ס שאתה יכול להרבות ספיקו טמא כדתנן בפ"ו דטהרות (משנה ד') ועיין תוס' ב"ב (ד' נ"ה) ובתוס' פסחים (ד' יו"ד) ובתוס' נדה (ד' ע"ו) יע"ש א"כ מה"ע לא מהני רוב דס"ס מטעם רוב וכמ"ש הפני יהושע בכתובות (ד' ע') זה אינו דהא תוספתא ערוכה בפ"ו דטהרות ובנדה (ד' י"ח) דע' צפרדעים ושרץ א' ביניהם כו' ברה"י ספיקו טמא ובנמצא הלך אחר הרוב יעו"ש ובקידושין (ד' פ'.) אמרי' עיסה בתוך הבית כו' אם רוב שרצים טמאה ואם רוב צפרדעים טהורה ואפי' ברובא דליתא קמן כמבואר ברמב"ם בפ' י"ז מהל' אבוה"ע. וכן מהא דתנן שם בסיפא תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין כו' ולא אמרינן שהבצק הוא מעלמא ולא נטל התינוק מהעיסה זו אלא ודאי דכל היכא דהו"ל במקומו ממש עדיף מרוב וכסברת הרמב"ן והנמוק"י:
י:
ובהכי ניחא סוגיא דב"מ (ד' כ"א) דפריך שם למ"ד דיאוש שלא מדעת הוה יאוש מהא דתנן קציעות בדרך בצד שדה קציעות וכן תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתי' מותרות משום גזל כו' ומוכח מסוגיא שם להדיא דכיון דנמצא תאנים תחת התאנה בודאי מן התאנה הוא וכ"כ התוס' שם להדיא בד"ה תאנה נמי כו' דבדין הוא ודאי דאין ליתלות בעוברי דרכים אלא באילן כו' עכ"ל וקשה הא קי"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפי' בקורבא דמוכח וא"כ אמאי לא נתלה בעוברי דרכים דמהם נפלו אבל למש"כ הנמוק"י א"ש דכיון דמצא תחת התאנה הו"ל במקומו ממש וודאי מהאילן נפל שוב מצאתי בע"ה בב"ח חו"מ (סי' רס"ז) כמ"ש:
ובחו"מ (סי' מ"ט) כתב הב"י דנהי דשטר שלא כתב בו שם העיר כשר מ"מ אם טוען לאו אנא אלא יוב"ש שבמקום אחר טענתו טענה והקשה קצוה"ח דלמה שכ' הרמב"ן והנמוק"י דכל היכא דבמקומו ממש אמרי' כ"נ וכ"ה וא"כ מסתמא איוב"ש זה נכתב השטר ותירץ קצוה"ח דהא דאמרינן דבמקומו ממש עדיף מרוב היינו דאדרבא דהו"ל רובא דמכאן דמוכח דמתוך העיר הוא וא"כ לא עדיף מרובא וכ"ז באיסורא דאזלי' בת"ר באיסורא אבל בממונא דלא אזלי' בתר רובא להוציא ממון מיד המוחזק מה"ע לא מהני האי סברא דבמקומו ממש עכ"ד:
לענ"ד זה אינו דהרמב"ן ס"ל להדיא דחזקה דכאן נמצא וכ"ה מהני אף להוציא ממון כמבואר בטור בחו"מ (סי' קי"ב) דס"ל להרמב"ן כשי' הגאונים דמהני האי סברא דכ"נ וכ"ה אף להוציא מן היורשים יע"ש ויעויין בח"מ (סי' סמ"ך סעיף וא"ו) ובסמ"ע ובש"ך שם ועיין בחו"מ (סוס"י ר"נ) ובתומים (סי' קי"ב) וכ"כ הרמב"ן בחי' ליבמות (ד' קט"ו) בסוגיא דיצחק מקורטבא יעו"ש ומה שהקשה קצוה"ח לשי' הרמב"ן נלע"ד דהרמב"ן לטעמי' באמת לא קשה מידי דהרב המגיד פרק כ"ד מהל' מלוה והב"י (סי' מ"ט סעיף ז') כתבו בשם הרמב"ן וז"ל והקשה הרמב"ן בשטרי הלוואות דלא כתבינן שם עירו ניחוש שמא יכתוב שטר כשמו ששמו יב"ש ויש בעיר אחרת אדם אחר ששמו כך ונותן למלוה שבשטר ועושין קנוניא ע"ז דהא ודאי בשטרי הלואה לא בעינן שם עירו ותירץ דאין לחוש לקנוניא כו' יעו"ש ומוכח מד' הרמב"ן שאפי' טוען לאו אנא הוא אינו מועיל וצריך לשלם דאל"כ מאי קנוניא שייך בזה הא יטעון לאו אנא א"ו דס"ל להרמב"ן דבאמת לא מצי למיטען לאו אנא הוא אלא דהכל קשה הא הרמב"ן ס"ל דסברא דכ"נ וכ"ה הוא סברא אלימתא ואיך יוכל לתבוע ליב"ש שבעיר אחרת. עכצ"ל דקושיית הרמב"ן דניחוש שימסרו השטר לאיש א' ששמו כשם המלוה שבשטר. והוא באמת דר במקום יב"ש האחר שבעיר אחרת וכעין זה כ' בנתיבות סי' מ"ט וע"ש ועיין בחו"מ (סי' מ"ב סעי' י"ד) דקי"ל דאמרי' דכמו דעתה דר בבבל ה"נ בעת כתיבת השטר היה בבבל יע"ש ויעויין באה"ע (סי' קי"ז סעי' ח') יע"ש. ומיושב קושית קצוה"ח:
ומה שהקשה הט"ז בחו"מ (סי' רנ"ט) על הסמ"ע וז"ל ומ"ש הסמ"ע כו' לא ידענא מה תיקן בזה דהא איתא בפ' לא יחפור (ד' כ"ד) הנהו זיקי דחמרא דאישתכח בי קופאי שרינהו רבא [ופירש"י טמונים בין הגפנים שבכרם והוא של ישראל ופרכינן לימא לא סבר לה להא דר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ופירש רש"י וכאן ישראלים מצויים יותר מעו"ג ולא אזלי' בתר רובא דעלמא עכ"ל ש"מ דלמאי דקי"ל דאזלינן בתר רובא אזלינן כאן בתר רוב העולם ולא בתר רוב ישראלים המצויים כאן בכרם א"כ היינו ממש כי הכא ואמאי חייב להכריז נתלה המציאה בתר רוב עו"ג עכ"ל הניח בקושיא על הסמ"ע ותמיהני דלא על הסמ"ע תלונתו כ"א ארמב"ן ונמוק"י וגם על עצמו. שהט"ז בעצמו ביו"ד סי' רצ"ד כתב כהסמ"ע יע"ש
ולענ"ד נראה ליישב קושיית הט"ז ע"נ בע"ה. דנחזי אנן בעובדא דאישתכח חצבא דחמרא בפרדיסא דערלה דשריי' רבינא ובעי הגמ' למימר דסבר ר"ח דרו"ק הולכין אחר הרוב. ונחזי אנן הא קיי"ל דלא סמכינן ארובא דאפשר לברר ולשואלו (פסחים ד') א"כ ע"כ הכא דאפשר למישיילי' לבעל הכרם דערלה דלמא שלו הוא ואסור וע"כ דשאיל לי' רבינא ואמר בעל הכרם דאינו יודע ואינו מכיר אי שלו הוא דגנבו אי לאו:
ע"כ תלינן דמעלמא הוה או מטעמא דר"ח דרו"ק האה"ר או מטעמא דאי מיגנב מיניה איצנועי בגוי' לא מצנעי:
א"כ מעתה מה"ט נמי בעובדא דזיקי דחמרא דאישתכח בי קופאי ג"כ מוכרח דשאיל לי' רבא לבעל הכרם אהנהו זיקי אי דידי' אי לאו כיון דאפשר לברורי כמ"ש וע"כ דאי הוה אמר בעל קופאי דאיהו גופי' אטמינהו פשיטא דשרי והשתא מיושב קושיית הט"ז ממ"נ. אי ספיקא דרבא הוה משום דדלמא גנבוהו גנבי והניחו בכרם ולפי מאי דאמר לעיל דחזקה דיין אי מיגנב מיני' דכרמא איצנועי בגוה לא מצנעי ובודאי מכרם אחר שסביבות הכרם הניחו כאן. למאי דס"ד דרבא שריי' משום קרוב. א"כ כיון דסביבות הכרם רוב ישראל וכפירש"י א"כ ממילא דגם הגנבים הם מקרוב ושם רוב ישראל וממילא הגנבים ישראל כדאמרי' בע"ג (ד' ע') בעובדא דגנבי חמרא בפומבדיתא. אבל לא דהיין של הכרם עצמו שנמצא דאיצנועי בגווה לא מצנעי וכמ"ש ואי ספיקא דרבא דלמא מעוברי דרכים נפיל ג"כ ס"ד דשריי' רבא משום דאזלי' בתר קרוב היינו דסביבות הכרם שנמצא שם עוברים ושבים רוב ישראל שסביבות הכרם אבל לא דלמא דבעל הכרם בעצמו דהא הבעל הכרם אמר דאינו שלו. דבשלמא בגניבה שייך לומר דאמר דאינו יודע אבל באין חשש גניבה בודאי אמר בעל הכרם דאינו שלו דאיך ישכח אי הניח אי לאו וכיון דמעוברי דרכים נפל וס"ד דשריי' רבא משום דאזלי' בתר קרוב שנפל מעוברי ושבים הדרים שם סביב הכרם ושם רוב ישראלים כפירש"י א"כ הכל הוא מטעם קרוב ולא במקומו ממש דאין שום ספק אי מכרם עצמו. ממ"נ בין אי נאמר דהחשש הוא בגניבה וכן אי החשש מנפילה הכל הוא מטעם קרוב ולא מטעם במקומו ממש כמ"ש וזהו שכ' רש"י וכאן ישראלים מצויים יותר. והיינו סביבות הכרם הדרים שם דהספק הוא דלמא דידהו הוה. ומש"כ רש"י דהכרם הוא של ישראל לאו משום דס"ד דשרינהו רבא דאמרי' דמהאי כרם הוא ומ"מ ס"ל להגמ' דלר"ח אפי' במקומו ממש ג"כ לא אמרי' כ"נ וכ"ה ז"א כמ"ש דע"כ שאיל לי' רבא ואמר דלאו דידי' כדכתיבנא אלא דכוונת רש"י דאי הוה הכרם של עובד כוכבים הי' אסור דדלמא ידע העובד כוכבים מהיין ונגע בהם אפי' אי היין מעוברי דרכים או מגנבים להכי כ' רש"י דהכרם שנמצא שם ג"כ ישראל. אבל הכל הוא דס"ד דשרייא רבא משום דאזיל בתר קרוב. דנפיל או נגנב מישראלים הדרים סביבות הכרם ולאו במקומו ממש. ולהכי מתמה הגמ' לימא דרבא לא ס"ל כר"ח ובאמת רבא ס"ל לעיל כר"ח וא"ש ד' הרמב"ן והנמוק"י והסמ"ע. וזה ברור:
סעיף ד
ויש להקשות דבחו"מ (סי' רט"ז סעיף ח') פסק דאם המוכר אמר שהגדילו הענפים ואין לו קרקע ללוקח והלוקח אומר שלא הגדילו על הלוקח להביא ראי' והוא דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א חולק וס"ל דאמרי' כ"נ וכ"ה ע"ש וקשה הא הרמב"ן בעצמו ס"ל דמהני האי סברא דכ"נ וכ"ה אף להוציא ממון מחזקתו כמ"ש לעיל (סעיף ג') וא"כ אמאי ס"ל להרמב"ן דהמוכר נאמן משום דקרקע בחזקת המוכר ואין להוציא מיד המוחזק וי"ל דהו"ל חזקה עשוי' להשתנות דענפים דרכן ליגדל ולהתפשט ולא הוה חזקה דהא קיי"ל כרב בקדושין (ד' ע"ט) דקידשה אביה בדרך וקידשה היא עצמה בעיר ביומא דמישלם שית דליכא חזקה דנערות דעשוי' להשתנות ביומא דמשלם שית והרי היא בוגרת לפנינו דאע"ג דחזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא כיון דהיום עשוי' להשתנות חזקה דהשתא עדיף יע"ש:
ולפ"ז יש לתמוה אתוס' ב"מ (דף ק'.) ד"ה הא מני כו' דס"ל דחזקה דמעוברת הו"ל חזקה מעלייתא ואמרי' השתא הוא דילדה יעו"ש וקשה דזה אינו דאנן קיי"ל כרב דחזקה עשוי' להשתנות לא הוה חזקה וה"נ דחזקת מעוברת הו"ל ח' העשוי' להשתנות ואפי' לפי שיטת הרמ"ה באה"ע (סי' ל"ז סעיף ה') דדווקא במכחישתו הוא דאמרי' דחזקה דהשתא עדיף בחזקה העשו' להשתנות אבל באינו מכחישתו לא יע"ש ג"כ קשיא הא שם בב"מ מיירי בברי וברי א"כ ג"כ הו"ל מכחיש ובמכחיש חזקה דהשתא עדיף מחזקה דמעיקרא בחזקה העשויי' להשתנות ואם נאמר כמ"ש מהרש"ל דהתוס' קאי שם דווקא לרבא דמוקי לה בשמא ושמא ניחא. ועיין נתיבות (סי' רכ"ג ס"ג ק') יעו"ש. אך זה אינו דהא התוס' בקידושין שם לא ס"ל כשי' הרמ"ה. ועיין ביאורי הגר"א שם באה"ע. ויש לומר דהתוס' לשיטתייהו אזלי בקידושין שם דכתבו דהטעם דאמרי' דהרי היא בוגרת לפנינו לאו משום דאמרי' דכיון דעשוי' להשתנות ביומא דמישלם שית לא הוה חזקה וכפירש"י אלא טעמא משום דרגילות הוא לבוא סימנין דבגרות בבוקר להכי לא חשיב חזקת נערות כלל בצפרא יע"ש. א"כ לפי"ז א"ש דמעוברת באמת אע"ג דהו"ל חזקה העשוי' להשתנות ס"ל להתוס' דהוה חזקה דדוקא התם משום דרגילות הוא להביא בבוקר אבל הכא במעוברת וכי רגילות לילד דווקא אחר המכירה ואינו אלא חז' העשוי' להשתנות וס"ל לתוס' דהוה חזקה וא"ש:
ועוי"ל וליישב ד' התוס' דב"מ הנ"ל בדרך נכון בעז"ה דבירושלמי פ"א דנדה (סוף הל' ג') איתא דבהמה טהורה דיולדת לתשעה יולדת למקוטעין וחמור דזמן עיבורה י"ב חודש אינה פוחתת מימות הלבנה שנ"ד ימים ואינה מוסיפת מימות החמה שס"ה יע"ש. ובגמ' דילן בבכורות (ד' כ':) לחד איבע"א שם בגמ' פליגי בזה תנאי אי בהמה יולדת למקוטעין אי לאו ועיין תוס' בכורות שם (ד' כ"א.) הביאו דברי הירושלמי הנ"ל ופירושה עיי"ש א"כ י"ל דהתם במחליף פרה בחמור דכיון דלא קים לן אי הוה שלימין או מקוטעין דהא יולדת למקוטעין א"כ לא שייך בזה לומר דהו"ל חזקה העשוי' להשתנות דבשלמא ביומא דמישלם שית הו"ל היום עשוי' להשתנות משא"כ בפרה וחמור וכי היום ודאי עשוי' להשתנות דנימא דאיתרע לה חזקה דמעוברת דהא יולדות למקוטעין א"כ כל כמה דלא ילדה הו"ל חזקה דלא ילדה (דהו"ל כמו ס' בתוך שית דהו"ל חזקה דמעיקרא חזקה). וה"נ נהי דהשתא חזינן דמשלם זמן לידתה מ"מ מנא ידעי' דהוא ביומא דמשלם זמן עיבורה דשלימין ולא הוה חזקה העשו' להשתנות כלל דמיקרי דיולדות לשלימין ולמקוטעין. א"כ אין היום ודאי כמו דמשלם שית וא"ש ד' התוס':
ובזה נסתר ד' החוו"ד (סי' ק"י) דהנה הפלתי (סי' ק"י) הוכיח כשי' הסוברים דסד"ר דאיתחזק לקולא מרפ"ק דביצה (ד' ג' ב') דפריך שם מברייתא דס' נולדה בחול ס' ביו"ט אסור ולר' יצחק ולרב יוסף אמאי אסור הא הו"ל סד"ר לקולא והקשה הפלתי דמאי פריך הא התם כיון דס' הוא אי נולדה ביו"ט או בחול הו"ל חזקה דהשתא הוא דילדה ביו"ט דאוקמי' אחזקת מעוברת עד השתא להכי אסור ומאי פריך א"ו דסד"ר לקולא אף באיתחזק ותירץ החוו"ד דלא חשיבא חזקת מעוברת חזקה כלל דהו"ל חזקה העשו' להשתנות. ולמש"כ זה אינו דבאמת דיסוד ד' הפלתי הם ממש כד' התוס' ב"מ (ד' ק') כמ"ש וכ"כ הב"י באו"ח (סי' תקט"ו) בשם המרדכי להדיא יע"ש. וע"כ כמ"ש דעד כאן לא שייך לומר חזקה העשויה להשתנות דווקא ביומא דמשלם שית דהיום מחוייבת להשתנות כמ"ש או משום דרגילות להביא בבקר וכמ"ש התוס' משא"כ בביצה דמספקא לן אי נולדה ביו"ט או מעיו"ט לא שייך כלל בזה עשוי' להשתנות דבשלמא אי הוה מספקא לן אי נולדה בבוקר או בערב בזה שייך לומר דהו"ל חזקה העשויה להשתנות דכיון דהיום מוכרחת להוליד ליכא חזקה דהשתא הוא דילדה אבל כאן עיקר הספק הוא אי הביצה נולדה אתמול והיינו דזמן לידתה אתמול:
או דנולדה היום וזמן לידתה היום מאי חזקה עשויה להשתנות שייך בזה ודמיא ממש לחזקת מעוברת שכ' דכיון דלא קים לן אי ילדה למקוטעין או שלמין לא הוה עשוי' להשתנות וכמ"ש. וה"נ דזה גופא מספקא לן אי זמן לידת הביצה הי' אתמול או דזמן לידתה היום לא שייך כלל בזה חזקה עשוי' להשתנות וז"ב:
עכ"פ לפי מש"כ דחזקה העשויה להשתנות לא הוה חזקה דמעיקרא חזקה כלל וחזקה דהשתא עדיף לפירש"י בקידושין הנ"ל וכן לשיטת התוס' דרגילות מבטלת לחזקה דמעיקרא וכן מצינו ביבמות (ד' קט"ו) דחיישי' שמא פינן וכ' התוס' משום דרגיל לפנות מבטל לחזקה דכ"נ וכ"ה וה"נ גבי ענפים משום דרגילות כל הענפים ליגדל ועשויי' להשתנות מבטלת לחזקה דכ"נ וכ"ה וחזקת מ"ק עדיף ואין להוציא מיד המוחזק וא"ש ד' הרמב"ן.
ובבכורות (ד' י"א) גבי המפקיד פירותיו אצל עו"ג הרי כפירותיו של עו"ג דאמרי' דחלפי' ודאי כמבואר שם בבכורות דחייב ליתן תרומה לכהן וקשה אמאי לא נימא כאן נמצא וכ"ה דכיון דהניח הישראל במקום מיוחד ומצאו במקום שהניח וכדקי"ל כה"ג ביו"ד (סי' ס"ג) גבי בשר שנתעלם מן העין דאם מצאו במקום שהניחו אמרי' כ"נ וכ"ה וכן משמע להדיא ממתניתין דביצה (ד' י') בזימן שחורים ומצא לבנים כו' משמע אבל זימן שחורים ומצא שחורים או לבנים ומצא לבנים אמרי' כ"נ וכ"ה יש לומר דכיון דהעו"ג נהנה בחליפין ודאי חלפינהו כמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' קי"ח) יע"ש וה"נ ואכמ"ל יותר:
סעיף ה
ולשיטת הרא"ש ב"ב (ד' כ"ד) הנ"ל דכ' דלדידן דקי"ל כר"ח דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב עינבי נמי שרי אפי' אי נמצא במקומו ממש בכרם של ערלה יש להבין מה יענה הרא"ש להוכחת הרמב"ן והנמוק"י מהא דקידושין (ד' ל"ח) בכרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו אסור וע"ש משום דאמרי' דמהאי כרם הוא ואמאי לא נימא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ולהרא"ש אפי' במקומו ממש:
ונלע"ד ליישב ד' הרא"ש דנחזי אנן בעיקר טעמא דמילתא דר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב משום דס"ל דכיון דמצד א' הוא רוב ומצד א' הוא קרוב יותר שכיח דליפרוש מהרוב מלומר דפריש מקרוב וכ"כ הפני יהושע בביצה (ד' י' ב') דמצד הסברא רוב עדיף יע"ש. וכל דבר תלינן במצוי כמבואר בחולין (ד' נ"א) וביו"ד (סי' ל"ב) ועוד (סי' נ"ז) א"כ מה"ט ס"ל להרא"ש גם ברוב וקרוב אפי' אי נמצא במקומו ממש יותר שכיח לומר דפריש מרוב מלומר דמקרוב בא אמנם כ"ז אי הספק הוא אי אחרים לקחו ממקום אחר והניחו כאן או נתגלגל או אחרים לקחו מכאן והניחו כאן או נתגלגל מכאן. בזה שייך לומר דיותר שכיח לומר דפריש מהרוב מלומר דפריש מקרוב. משא"כ אי הספק הי' אי הניח בכרם זה היין בעל הכרם בעצמו או אחרים הניחו כאן מעלמא מכרם אחר בודאי אמרי' דבעה"ב הניחו כאן בכרם שלו מיין של כרמו. מלומר דאחרים הניחו כאן מכרם אחר או נתגלגל מכרם אחר דזה יותר שכיח לומר דבעל הכרם בעצמו הניחו כאן מכרם שלו והו"ל רובא דעלמא מיעוט לגבי הקרוב דבעה"ב דלגבי רובא דעלמא קרוב דבעה"ב הוא רוב ושכיח יותר מרובא דעלמא והשתא יתיישב שפיר בע"ה קושיית הרמב"ן והנימוק"י מהא דכרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו על פתח הגן כיון דדרך הגננים למכור על פתח גינותיהן כמ"ש הרמב"ן והנמוק"י ומוכח מסוגיא דב"ק (ד' קי"ט). א"כ אין דרך בעלי גננים להניח אחרים למכור על פתח גינותיהן והם ימכרו במקום אחר א"כ זהו ממש רובא ושכיח יותר דפירות דעל פתח הגן הם מבעלי גננים. א"כ כאן הרוב דמעלמא הו"ל מיעוט לגבי קרוב דמפירות הגן הם והו"ל כאן רוב וקרוב משא"כ בעינבי דאישתכח בכרמא דערלה דבעה"ב בודאי לא הניחו וכמ"ש לעיל (סעיף ד') ורק הספק אי הגנבים גנבו מכאן והניחו כאן או גנבו מעלמא והצניעו כאן ס"ל להרא"ש בזה דאין שום סברא לומר דיותר שכיח דגנבו מזה הכרם והניחו כאן דאדרבא יש לומר שגנבו מרובא דעלמא והצניעו כאן ואינו אלא קרוב לחוד ורוב וקרוב הולכין אחר הרוב וכמ"ש. ומיושב קו' הרמב"ן והנמוק"י:
ויש לה"ר ברורה לזה מהא דע"ג (ד' ע'.) בעובדא דהנהו גנבי דהוי בפומבדיתא סליקו ופתחו חביתא אמר רבא חמרא שרי רוב גנבי ישראל וכ' הרא"ש משום דבפומבדיתא שכיחי גנבי ורמאי טובא כו' וכ"כ התוס' ב"ב (ד' נ"ה) יע"ש. וכ' עוד הרא"ש וכן במקומות שיש ליהודים מגרש בפ"ע נעול בלילה תלינן בגנבי ישראל ויעויין ביו"ד (סי' קכ"ט) ובב"י ובש"ך שם. ולשי' הרא"ש ב"ב (ד' כ"ד) דאפי' נמצא בכרם עצמו ג"כ אמרי' דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ואמרי' דהגנבים שקלו מעלמא. וה"נ אמאי תלינן בגנבי דפומבדיתא אמאי לא נימא דכיון דרוב גנבי דעלמא יותר מגנבי ישראל דפומבדיתא ואמאי לא ניזול בתר רוב גנבי דעלמא דהא בפומבדיתא לא מצריך הרא"ש שיהא נעולות בלילה ורק במגרש הצריך הרא"ש דיהא נעולות בלילה כדי שיהא עיר בפני עצמו דאל"כ הוה אזלי' בתר רוב העיר עו"ג. א"כ כיון דפומבדיתא אין דלתות מדינה נעולות א"כ אמאי לא אזלי' בתר רובא דעלמא א"ו הוא הדבר שדיברנו דהכא בעובדא דפומבדיתא נהי דרובא דגנבי לאו ישראל. דישראל מיעוט לגבי רובא דעלמא. אבל בפומבדיתא עצמה דרוב גנבי דפומבדיתא ישראל משום דרובא ישראל כמ"ש שם בב"ב בהגהת הגרי"פ] וממילא רוב גנבי העיר ישראל כמ"ש התוס' והרא"ש. א"כ בפומבדיתא שכיח יותר גנבי דפומבדיתא מגנבי דעלמא דרך משל אי בפומבדיתא איכא חמשים גנבים ישראל הכי נאמר דבין לילה באו חמשים גנבים דעלמא. ע"כ דאפי' באו גנבי דעלמא הלילה בפומבדיתא מ"מ מיעוט הוא לגבי גנבי דפומבדיתא וא"כ קרוב דפומבדיתא הם רובא ג"כ לגבי רובא דגנבי דעלמא הבאים בזה הלילה לפומבדיתא וכ"כ התוס' ביבמות (ד' ט"ז:) ד"ה בדוכתייהו להדיא כמו הסברא שכתבתי יע"ש וכן מוכח להדיא בסופ"ק דכתובות (ד' ט"ו) דבנמצא הלך אחר רוב טבחי ישראל אפי' באין דלתות מדינה נעולות ולא אזלי' בתר רוב טבחי דעלמא וכן בפ"ב דב"מ (ד' כ"ד) בעובדא דר"ח מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי דהתירו משום שחיטה כו' ומסיק רבא דרוב עו"ג ורוב טבחי ישראל עי"ש והא ר' חנינא ורבא תרווייהו ס"ל דרו"ק הולכין אחר הרוב א"ו כדכתיבנא דרובא דטבחי דעלמא מיעוט הוא כאן לגבי טבחי דהאי אתרא שיובא משם לכאן השתא. ויעויין בפר"ח (סי' ס"ג) מ"ש בשם הרשב"א בתה"ב. ובב"י וש"ך יו"ד (סי' א') יע"ש וא"ש ד' הרא"ש בע"ה:
ובאופן זה יתיישב היטב קושיית קצוה"ח (סי' רס"ב) שהקשה לשי' הרא"ש דב"ב הנ"ל מהא דב"מ (ד' כ"ה) ובחו"מ (סי' רס"ב סעי' כ') מצא כלי ולפניו פירות כו' אי מהדר אפי' לגבי פירא כו' חייב להכריז ולשי' הרא"ש דס"ל דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב אפי' בקורבא דבמקומו ממש. א"כ קשה אמאי לא תלינן דהכלי של אדם א' והפירות של רובא. דעלמא ואף שמוכח שמתוך הכלי נפל מ"מ לא עדיף מעינבא דאישתכח בכרם דס"ל להרא"ש דאמרי' דמעלמא בא והניח בקושיא יע"ש ובאופן הנ"ל יתיישב היטב והוא דאמרי' בב"מ (ד' כ"ג) מ"ט אמרו רבנן דמקום לא הוה סימן דאמרי' לי' כי היכא דלדידך מתרמי האי מקום ה"נ מתרמי לחברך כו' א"כ למאי דקיי"ל דמקום הוה סימן כמבואר בש"ס ובחו"מ (סי' רס"ב ורס"ז) א"כ מוכרח דסימן מקום הו"ל מטעם רוב. דלא מתרמי דאחר יאבד חפץ כזה דווקא במקום זה וכמ"ש התוס' שם בב"מ (ד' כ"ב ב') ד"ה אי דליכא סימן כו' דאין רגילות ששני בני אדם אבדו חפץ זה כזה ובמקום א' כו' יע"ש א"כ מבואר דסימן מקום הו"ל רוב דלא מתרמי דיאבד אחר מרובא דעלמא כאן דווקא במקום זה וא"כ הו"ל רובא דעלמא מיעוט לגבי רובא דמסתמא מהכלי נפל מטעם מקום דהו"ל סימן ומטעם רוב ג"כ אתינן עלה דלא מתרמי וכמ"ש התוס' הנ"ל ולהכי חייב להכריז ג"כ מטעם רוב א"כ הו"ל הסברא דלמא מכלי נפל רוב לגבי דלמא מדעלמא נפיל והא דלא מהדר אפי' לגבי פירי דלא הוה סימן היינו משום דאיכא הוכחה דלאו מכלי נפיל וא"ש קושיית קצוה"ח על נכון בע"ה:
ובזה ירווח לן ליישב קושיית קצוה"ח שם שהקשה על הב"ש באה"ע (סי' י"ז ס"ק ס"ט) שכ' הב"ש וכל זה איירי שנמצא בבגדים אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאמרי' בפ' א"מ אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בחו"מ (סי' רס"ב) עכ"ל הב"ש. וכ' ע"ז הקצוה"ח ופשיטותא דידי' לא נדע דנראה דהוא דומה ממש להך דהכא עכ"ל והניח בקושיא ולמש"כ א"ש ולק"מ. דע"כ לא אמרי' דמצא פירות סמוך לכלי דשל בעל הכלי אלא מטעמא דכתיבנא דהו"ל מטעם מקום דלא שכיח שיאבד אדם אחר פירות דווקא סמוך לכלי זה ומהדרי אפי' לכלי וכמ"ש התוס' דב"מ אבל כ"ז אינו אלא סימן בינוני א"כ כ"ז בממון דמהני סימנין בינונין מתקנת חז"ל אבל באי' א"א דקי"ל דלא מהני סימנים אמצעיים דספוקי מספקא דלמא סימנים בינונים לאו דאורייתא ובעינן דוקא סימנין מובהקים כמו נקב בצד אות פלוני כמבואר בש"ס ופוסקים באה"ע (סי' י"ז) א"כ כיון דנמצא סמוך לו אינו אלא מטעם סימן מקום וסימן מקום לא מהני באיסור א"א וזה ברור ומיושב קושיית קצוה"ח:
אבל מה שהקשה הקצוה"ח על הרא"ש דב"ב עוד מהא דע"ג (ד' נ') גבי אבנים שנמצאו בצד מרקוליס במקורבות כו"ע לא פליגי דאסור ולפירש"י תוך אמה סמוך למרקוליס תלינן דממרקוליס נפיל. ולשי' תוס' בתוך ד"א יע"ש. ואמאי הא רוב וקרוב הולכין אחר הרוב והאבנים המקורבים למרקוליס הם רק מעלמא והניח בצ"ע לכאורה הוא קושיא אלימתא דהכא ליכא לשנויי כדכתיבנא בנא לעיל דבשלמא במצא פירות לפני הכלי הו"ל רובא דלא מתרמי דאדם אחר יאבד אותם פירות דווקא סמוך לכלי ומהדר הכלי אפי' לגבי פירי משא"כ במרקוליס נהי דשכיחי ועבידי דמיסתרגי באבני מרקוליס וכדאיתא כה"ג ברפ"ק דנדה (דף ד'.) גבי כיכר ע"ג הדף ומדף טמא תחתי' כו' ואמר ר"א לא נצרכא אלא למקום מדרון וכדפירש"י דראוי לפול מע"ג מדרון יע"ש. אבל מ"מ אטו לא שכיח אבנים מהשדה קודם שנעשה המרקוליס דבשדה שכיח אבנים כדאמרי' בב"ב (ד' ס"ט.) יעו"ש א"כ לכאורה קשיא כמ"ש קצוה"ח:
וליישב זה בהקדם דהנה קיי"ל דכל קבוע כמע"מ דמיא ובנמצא הלך אחר הרוב וכל דפריש מרובא פריש והנה התוס' בזבחים (ד' ע"ג) ובחולין (ד' צ"ה) ובפסחים (ד' ט') כתבו דדוקא שלא ראינו שפירש מהקבוע אבל אי חזינן דפירש מהקבוע ולא ידעינן מאיזהו. או שראה שלקח העו"ג מהמקולין הו"ל קבוע וכ"פ ביו"ד (סי' ק"י) יע"ש ובאחרונים באורך:
ויש לחקור בדבר שדרכו לפרוש ופירש שלא בפנינו אי חשיב כפירש לפנינו דהא אנן סהדי דדרכו לפרוש או דלמא דהשתא מיהת שלא בפנינו פירש ואמרינן ביה כל דפריש מרובא פריש ולכאורה יש להוכיח מהא דזבחים (ד' ע"ג:) דאמר אלא ניכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש וכתבו התוס' וכגון שלא בפנינו פירשו ממקום הקבוע דאי היתה הפרשה בפנינו היו אסורין כאלו לקחו ממקום הקבוע כו' יע"ש אלמא דאע"ג דניכבשינהו דניידי והו"ל דרכן לפרוש מ"מ דווקא כשפירש בפנינו אבל כשפירש שלא בפנינו שריא. ולא אמרינן דכיון דדרכן לפרוש והו"ל אנן סהדי הו"ל כפירש בפנינו. אמנם זה אינו ראיה דבאמת לדעת הרא"ש ביומא (ד' פ"ד ב') והטואו"ח (סי' שכ"ט) והביאו הרמ"א ביו"ד (סימן ק"י סעי' וא"ו) ובד"מ שם (ס"ק ד') דס"ל דכל שנעקרו כולם ובטיל מיניה שם קבוע אפי' פירש לפנינו גם כן שרי וכן דעת הרשב"א בתה"ב והביאו הש"ך (שם ס"ק ל"ה) דכל שנתפזרו כולם ובטיל מיני' שם קבוע מותר אפי' פירש א' לפנינו אמרינן בו כל דפריש מרובא פריש דבטיל מיניה שם קבוע יע"ש באחרונים ודלא כמ"ש התוס' בזבחים דדווקא כשפירש שלא בפנינו דבאמת להרשב"א והרא"ש אפי' פירש בפנינו ג"כ שריא כל דנתפזרו ובטיל מיניה שם קביעות אבל היכא דהקביעות במקומן קבוע וקיימא באמת כל שדרכן לפרוש י"ל דהו"ל כפריש בפנינו להרא"ש והרשב"א ודלא כשיטת התוס':
וראיתי לאחד קדוש מדבר ה"ה רבינו הגאון מוהר"י בפלתי (סי' ס"ג) שהקשה לשי' הרשב"א והרא"ש דס"ל דאפי' בקורבא דמוכח רוב עדיף. א"כ תיקשי מהא דתנן בשקלים ומייתי לה בקידושין (ד' נ"ו) דבהמה הנמצא חוץ לירושלים עד מגדל עדר זכרים עולות נקיבות שלמים אמאי לא ניזול בתר רובא דעלמא דמן א"י וסביביו באו והם חולין גמורים ומה לן למיזל בתר קרוב מירושלים ותירץ דכיון דבהמות קדשים שבירושלים הו"ל קבוע וכמע"מ דמי א"כ מה"ט מן ירושלים עד מגדל עדר שייך הכל לירושלים הואיל והבהמות של ירושלים רועין שם א"כ כל הבהמות הנמצאות אינן בגדר פרוש רק בגדר קבוע יע"ש מבואר מדברי הפלתי דלשי' הרשב"א והרא"ש דכל שדרכן לרעות ולפרוש הו"ל כמו שפירש לפנינו וכל קבוע כמע"מ דמי ודלא כשי' התוס' בזבחים (ד' ע"ג) הנ"ל:
ויש לי להביא סמוכין לזה מד' הרשב"א בחי' לחולין (ד' צ"ה) שכתב דהא דאמרינן דבנמצא הלך אחר הרוב היינו כשפירש מהמקולין. אבל במקולין אסור דהא נולד לנו הספק בקבוע ע"ש וטעמו עכצ"ל דכיון דבמקולין דרכן לטלטל הבשר ע"י הלוקחין ולראות השמינה היא אם רזה אם כן דרכו בכך לפרוש ולטלטל הו"ל כפירש לפנינו אפי' פירש א' שלא בפנינו מבואר מד' הרשב"א להדיא כסברת הפלתי דכל שדרכן לפרוש הו"ל כפירש לפנינו וזה ברור
ובזה נלע"ד ליישב קושיית המשנה למלך (פ"ז מהל' מתנות ענים הל' ט' ובפ"א מהל' מטמאי משכב ומושב הל' י"ד) שהקשה על המרדכי סוף חולין (ד' קל"ד) אמאי דתנן התם חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הוא של בעה"ב. שלאחר הקוצרים כו' רמ"א הכל לעניים שספק לקט לקט והקשה המרדכי בשם רבינו משולם אמאי לא ניזול בתר רובא דקמה דבעה"ב ותירץ דהו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ דמי וכתב המל"מ דכוונת דבריו. דכאן היה קבוע צבור של בעה"ב וצבור של עניים א"כ הו"ל קבוע ותמה המשנה למלך הא קי"ל דבנמצא הלך אחר הרוב כל שלא ראינו שפירש ממקום קביעותו אזלינן בת"ר ואמרי' דכל דפריש מרובא פריש וא"כ ה"נ בחורי הנמלים ניזל בת"ר והניח בצ"ע:
ולמ"ש א"ש דהמרדכי ס"ל כשי' הרשב"א והרא"ש כו' והכא בחורי הנמלים דכיון דדרכן לאגור ולקבץ לחמן מהתבואות הו"ל כמו בהמות דמגד"ע דהו"ל כפירש לפנינו והו"ל קבוע כמע"מ דמיא וה"נ בחורי הנמלים דרכן לאגור ולקבץ הו"ל כפירש לפנינו והו"ל שפיר כל קבוע כמע"מ ומיושב קושי' המל"מ:
איברא אף שהוכחנו סמוכין לד' הפלתי מד' הרשב"א דחולין והמרדכי סוף חולין כמ"ש. מ"מ תיקשי לן מהא דב"ב (ד' כ"ג) דפריך לר' חנינא דאמר דרוב וקרוב הולכין אחר הרוב ממתני' דניפול הנמצא בתוך חמשים אמה הרי הוא של בעל השובך ולר' חנינא אמאי הרי הם של בעל השובך ניזול בתר רובא דעלמא:
והשתא מאי פריך הא אמרינן לעיל (ד' כ"ג.) דעד חמשים אמה כרסייהו מליאן א"כ הו"ל כמו דרכן לפרוש ולרעות כבהמות דמגדל עדר. והו"ל כפירש לפנינו דמי א"כ הו"ל השובך קבוע וכל קבוע כמע"מ וכל היכא דהו"ל מחצה על מחצה אזלינן בתר קרוב כדאמר להדיא לקמן בגמ' דבשוין אזלינן בתר קרוב וה"נ כיון דהו"ל קבוע וכמחצה על מחצה א"כ הו"ל שוין א"כ ממילא אזלינן בתר קרוב א"כ מאי פריך לר' חנינא וי"ל דלמש"כ הפלתי ושאר אחרונים ביו"ד (סי' ק"י) דהא דקבוע כמע"מ דמי ודוחה להרוב ה"ה אף אם היה קרוב לאחד החנויות השחוטות יותר מהחנויות הטריפות לא אזלינן בתר קרוב דכיון דקבוע דוחה לרוב ורוב דוחה לקרוב אם כן כ"ש דקבוע דוחה לקרוב וא"כ אף אם עומד סמוך לחנות הכשירה כיון דקבוע כמע"מ דוחה נמי לקרוב. וראייה לזה מהא דנזיר (ד' י"ב) דאמ' התם האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם ואמרינן הטעם דהו"ל קבוע דהדרא לניחותא ע"ש וקשה אותו עיר שהשליח שוכן בה יאסרו הנשים ואידך יהא שרי דהא הם קרובים לשליח יותר משארי נשים שבעיירות אחרות ואזלי' בתר קורבא דאורייתא ועכצ"ל הואיל דחדית לן רחמנא דקבוע דוחה לרוב ורוב דוחה קרוב א"כ כ"ש דקבוע דוחה קרוב ולא אזלינן בתר קורבא כלל ולעולם מידי ספיקא לא נפקא:
והשתא א"ש דהא דאמרי' ב"ב (ד' כ"ג) דבשוין אזלינן בתר קרוב היינו בדשוין במניין ממש. אבל בקבוע דגזה"כ הוא דלא ניזול בתר רוב כ"ש דלא אזלינן בתר קרוב א"כ לפי"ז הכי פריך לר"ח. בשלמא אי נאמר דלא כר' חנינא דרוב וקרוב הולכין אחר קרוב א"כ חזינן דקרוב עדיף אף מרוב א"כ בקבוע מהני ג"כ קרוב ולהכי שפיר של בעל השובך אבל אי נימא כר"ח דרוב עדיף מקרוב. א"כ כיון דגזרה תורה דקבוע דוחה לרוב דלר"ח דהוא עדיף מקרוב אם כן איכא הוכחה לר"ח דקבוע עדיף מקרוב מק"ו דקבוע עדיף מרוב דעדיף מקרוב אם כן אמאי של בעל השובך הו"ל לומר יחלוקו כיון דלר"ח מוכח דקבוע עדיף מקרוב מק"ו דרוב. א"כ שפיר תיקשי לר"ח אמאי של בעל השובך. משא"כ אי דלא כר"ח א"כ באמת קרוב עדיף מרוב:
א"כ ליכא הוכחה דקבוע עדיף מקרוב דנהי דקבוע עדיף מרוב אבל מקרוב לא עדיף א"כ הכא דקרוב הוא להכי הרי הוא של בעל השובך אבל לר' חנינא קשיא כדכתיבנא וזה ברור ת"ל:
ומעתה יתיישב היטב בע"ה קושיית הקצוה"ח שהקשה על הרא"ש והרשב"א מהא דע"ג (ד' נ') הנ"ל. דשאני התם דכיון דדרכן למיפל ועבידי דמשתרגי סמוך באמה לרש"י וד' אמות לשיט' תוס' הו"ל כפירש לפנינו והו"ל קבוע וכל קבוע כמע"מ ולא מטעם קרוב אתינן עלה וא"ש:
ולפי זה יתיישב נמי דלא תקשי על רשב"א והרא"ש מהוכחת הנמוק"י והרמב"ן מהא דכרם הנטוע ירק כו' הנ"ל ולמש"כ א"ש דהכא כיון דדרכן של גננים למכור אפתח הגן שלו הו"ל כפירש לפנינו א"כ מטעם קבוע אתינן עלה ולא מטעם רוב והו"ל ספק ערלה בא"י ואסור ויתיישב הכל בע"ה על נכון:
תבנן לדינא לפי מאי דקיי"ל כהרמב"ן והנמוק"י כמבואר ביו"ד (סי' רצ"ד) וגם למש"כ להוכיח מהא דסופ"ק דכתובות (ד' ט"ו) ומפ"ב דב"מ (ד' כ"ד) בע"ג (ד' ע') ומפוסקים (ביו"ד סי' א') ועוד שם (סי' קכ"ט) דאזלינן בתר רוב טבחי העיר וכן בתר רוב גנבי העיר וה"נ אזלי' בתר רוב פירות העיר דאינן מחוץ לתחום דהו"ל פירות דעלמא דחוץ לתחום שהובאו לעיר מיעוט לגבי פירות העיר ששבתו בעיר והו"ל ממש כההיא דכתיבנא דאזלי' בתר פירות העיר לכו"ע לא מיבעי לשיטת הרמב"ן והנמוק"י אלא אפי' לשיטת הרא"ש והרשב"א כמ"ש ומיושב פסק השו"ע (סי' שכ"ה) ודלא כהט"ז כנלע"ד:
סעיף ו
אך לפי מה שהוכחנו לשיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והשו"ע (סי' שכ"ה וסי' תקט"ו) דבטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור מספק אף דטלט' דהיום יפסיד:
יש להקשות מהא דפ"ק דעירובין (ד' ה') רב אשי אמר אפי' תימא במבוי שמונה גמי לא צריך לחי. מנ"פ אי עומד נפיש ניתר בעומד מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש ניתר משום לחי מאי אמרת תרווייהו כהדדי הו"ל ספק דבריהם וקשה הא הו"ל ספק בדשיל"מ בטלטול דלמחר יטלטל בהיתר גמור אף דטלטול דהיום יפסיד:
וא"ל דלמש"כ התוס' שם בשם הר"ר שמעי' משום דהו"ל כעין ס"ס ברוב צדדין יש להקל זה אינו. ואעתיק ד' התוס' מפני שיש לי ביסוד ד' התוס' משא ומתן והוא דהנה התוס' שם בד"ה ספק דדבריהם כו' הקשו וז"ל וא"ת תיפוק ליה דקיי"ל בפירקין (ד' ט"ז) דפרוץ כעומד מותר וי"ל דהכא קיימינן אליבא דרב הונא ברי' דרב יהושע דאי"ל לקמן דפרוץ כעומד אסור וא"ת אמאי הוה ספק דדבריהם הא קיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם כו' וי"ל הואיל ואי אפשר לצמצם אלא על ידי טורח גדול לא הטריחו לצמצם ולמדוד בספק דבריהם כו':
[הג"ה בד' התוס' אלו יישבתי בחי' ליו"ד (סי' צ"ח) פסק התו"ח שהביאו הש"ך (בסי' צ"ח ס"ק ז') שכ' אפי' נפל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן אפי' הכי אם נשפך אסור הואיל וטכ"ע דאוריי':
ותמה הש"ך שם הא בשר עוף בחלב דרבנן וחולק עליו יעו"ש ולע"ד ד' התוס' נכונים דלמש"כ התוס' כאן בעירובין (ד' ה') דבסד"ר היכא דאפשר לברר בלי טורח צריך לברר ועיין בפמ"ג ביו"ד (סי' ק"י) וה"נ אפשר לברר בלי טורח ע"י קפילא וכן נלע"ד להביא ראי' מד' הרשב"ם ב"ב (ד' קמ"ג.) ד"ה כשהוא תורם כו' יע"ש וקישות הוא תרומת ירק דרבנן א"ו כיון דאפשר לברר בקל ע"י בדיקת הקישות אי מתוק אי לאו ועיין ברכות (ד' כ"ה) גבי ספק מי רגלים כו' ואפ"ל דהתם משום כבוד הבריות לא הצריכו לברר ועיין בברכות (דף נ"ג) היה הולך בכרך כו' בודק אחריו אם ישראל הוא מברך ועיין כ"מ פ"ז מהל' חו"מ עכ"ה]:
וה"ר שמעי' פי' דמצי' למימר דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם והא דפרוץ כעומד מותר משום דהוה כעין ס"ס שמא עומד מרובה ואפי' כי לא נפיש ושוו כהדדי מותר והשתא שפיר קרי ליה ספק דבריהם אך קשה מאי איריא ספק דבריהם אפי' בדאורייתא נמי שרי כיון דההיתר קרוב מן האיסור כו' וי"ל דהא דשרי הכא אי פרוץ נפיש היינו בח' אמות מצומצמות אבל שמא יש מעט יותר ואפי' אי פרוץ נפיש איכא ד' אמות ולכך לא שרי אלא בס' דברי' עכ"ל וכתב מהרש"ל נ"ב משום דהוה האיסור קרוב מן ההיתר לסוגיא דילן דס"ל דפרוץ כעומד אסור עכ"ל כוונתו בזה דבאמת להרר"ש דבידי אדם נמי אי אפשר לצמצם א"כ בכל פרוץ כעומד איכא ג' צדדים דלמא עומד נפיש ודלמא פרוץ נפיש ודלמא כהדדי. א"כ לר"פ דס"ל דפרוץ כעומד מותר דהכי אגמרי' רחמנא כו' א"כ איכא תרי צדדין להתיר בכל פרוץ כעומד חדא דלמא עומד נפיש ועוד דלמא כהדדי ואינו אלא מיעוט לאיסור דלמא פרוץ נפיש. אבל לרב הונא ברי' דרב יהושע דס"ל דפרוץ כעומד אסור דהכי אגמרי' רחמנא למשה גדור רובא א"כ בכל פרוץ כעומד איכא תרי צדדין לאיסור דלמא פרוץ נפיש ועוד דלמא כהדדי ואסור. ואינו אלא חד צד להיתר היינו דלמא עומד נפיש א"כ סוגי' דילן ע"כ ס"ל כר"ה בריה דרב יהושע דאי דס"ל כר"פ ולהרר"ש לר"פ איכא תרי צדדין להיתר דלמא עומד נפיש ודלמא פרוץ כעומד מותר. ואינו אלא מיעוט דלמא פרוץ נפיש וגם איכא ד' אמות במשוייר כיון דא"א לצמצם ואינו נידון משום לחי א"כ אמאי צ"ל ספק דבריהם ע"כ כרב הונא בריה דר' יהושע אזיל סוגיא זו ולרב הונא ברדר"י כאן איכא תרי צדדין לאיסור היינו דלמא פרוץ נפיש וגם יש ד' אמות במשוייר דאינו נידון משום לחי ודלמא פרוץ כעומד ואסור לר"ה ברי' דר' יהושע א"כ אע"ג דאיכא רוב צדדין לאיסור מ"מ שרי בדרבנן ע"כ כוונת התוס' ומהרש"ל אלמא דאדרבא דלשיטת ה"ר שמעיה מקילינן יותר בדרבנן אפי' בדאיכא רוב צדדין לאיסור מ"מ מותר בדרבנן וקשה הא הו"ל ספיקא דרבנן בטלטול ולהרי"ף והרמב"ם וסייעתם דטלטול ג"כ הו"ל דשיל"מ ואמאי מקילינן בדרבנן ומה גם ברוב צדדין להחמיר מקילינן אתמהה [דברינו אלה לפי שיטת מהרש"ל ל בכוונת תוס' אבל באמת למאי דמסקי התוס' דשוה בשוה מצומצם לא שכיח א"כ ליכא רוב צדדין לאיסור אלא סמוך מיעוטא לפלגא והארכתי בזה בתש' במק"א בע"ה ודו"ק]:
אך ביסוד ד' הרר"ש יש לי בזה מקום עיון דנראה דס"ל דבדרבנן אפי' רוב צדדין להחמיר ג"כ מקילינן וכן דעת התוס' לקמן בעירובין (ד' ל"ה ב') בד"ה ספק לא טבל כו' שכ' הך ס"ס נקיט משום רבותא דסיפא דאפי"ה בטומאה קלה טהור והיינו דס"ל להתוס' דבס"ס להחמיר מקילינן שם בטומאה קלה וכן כתב הרע"ב (בפ"ב דמקוואות) אבל הרמב"ם בפ' יו"ד מהל' מקוואות ס"ל דאו או קתני אבל היכא דאיכא ס"ס להחמיר אף בדרבנן מחמירינן ויעויין במל"מ (פ"ד מהל' בכורות) ובפ"ח מהל' שאר אה"ט (הל' ה') ובפ' יו"ד מהל' מקוואות (הל' ו) יע"ש ולפי' הרמב"ם ע"כ לא ס"ל כפי' הרר"ש וע"כ דס"ל כתירוץ קמא דהתוס' דמשום דאיכא טירחא רבא לא אטרחוהו רבנן למדוד
ויש להביא ראיה לשיטת התוס' והרר"ש דבדרבנן אפי' איכא ס"ס להחמיר מקילינן מהא דעירובין (ד' מ"ג.) גבי בעיא דרב חנניא אי יש תחומין למעלה מיו"ד אי לאו ובעי למיפשט מהא דעובדא דר"ג ור"י דהלכו בספינה אא"ב דיש תחומין משו"ה רצו אא"א דאין תחומין אמאי רצו כו' וקשה דלמא ספוקי מספקא להו אי יש תחומין אי לאו כדאמר לקמן האי תנא ספוקי מספקא ליה כו' וא"כ איכא ס"ס להחמיר דלמא יש תחומין ואת"ל אין תחומין דלמא פ"א היה הספינה למטה מיו"ד וכשהיה בתוך יו"ד פעם אחת אפילו באמצע יום השבת אסור כמבואר (בסי' ת"ד) בב"י בשם הרשב"א ורי"ו וכן מבואר בתוס' (ד' מ"ה ע"ב) ד"ה ליקני שביתה כו' א"כ הו"ל ס"ס להחמיר להכי החמירו א"ו כשיטת התוס' (ד' ל"ה) והרר"ש דבדרבנן אפי' תרי צדדין להחמיר ג"כ מקילינן ושפיר מקשה אמאי רצו. וצ"ע:
ואחרי כותבי זה מצאתי בשעה"מ פיו"ד מהל' מקוואות (כלל ה') שהביא כעין ראיה זו מד' הרב המגיד פכ"ז מהל' שבת (הל' ג') שכ' והליכה בנהרות ויש ספק אי למעלה מיו"ד אי לאו ספיקא לקולא וקשה הא הו"ל ס"ס להחמיר דלמא יש תחומין למעלה מיו"ד ואת"ל דאין תחומין דלמא היה למטה מיו"ד אלמא דס"ס להחמיר ג"כ מקילינן בדרבנן יע"ש:
ונלע"ד דאין ראיה והוא דהנה בעירובין (ד' מ"ה.) פליגי ר' יוחנן ב"נ ורבנן בישן אי קנה שביתה במקומו ויש לו אלפים לכל רוח דריב"נ סבר דקנה שביתה ורבנן סברי דלא קני שביתה ואין לו אלא ד"א ומסיק בגמ' דטעמא דריב"נ משום דהואיל אי ניעור קנה ישן נמי קנה ורבנן סברי דלא אמרי' הואיל כו' ופסק כריב"נ בישן משום הואיל ובחפצי הפקר כרבנן דלא קנה שביתה והכל לקולא כמבואר בש"ס (ד' מ"ו.) ובתוס' ד"ה קמ"ל הלכה כו' יע"ש והנה לעיל בערובין (ד' ל"ח ב') מבואר דבעינן לכל הפחות מחשבה לקנות שביתה כדאמר שם דאזיל ושתיק כו' ושו"ע (סי' תט"ז סעי' ב') והא דמוקמינן אחזקת תחום ביתו אפי' לא מכוין לקנות היינו משום מיגו דאי בעי אמר ולר"י ב"נ משום דמסתמא דעתו כאנשי העיר כמ"ש התוס' שם (ד' ל"ח) ע"ש:
וא"כ נחזי אנן בהולך בספינה ואינו יודע אי הוה למטה מיו"ד אי לאו הא סתם ספינות הולכות למעלה מיו"ד כדאמר בשבת (ד' ק':) גמירי דאין ספינה הולכת פחות מיו"ד יע"ש. א"כ מסתמא לא נתכוין לקנות. מאי איכא למימר דלא גרע מישן דקנה שביתה משום דהואיל ניעור קנה ישן נמי קני מה"ט ה"נ הואיל אי מתכוין לקנות שביתה קנה אפי' אי לא נתכוין נמי קנה משום הואיל זה אינו דהא כיון דרוב ימים ונהרות למעלה מיו"ד ולא שכיח דיהיה בתוך יו"ד ולחשוב לקנות שביתה א"כ הו"ל הואיל דלא שכיח וכבר כ' התוס' בפסחים (ד' מ"ו ב') ד"ה רבה כו' דהואיל דלא שכיח לא אמרי' יע"ש. א"כ ה"נ ליכא למימר דהואיל אי הוה יודע דהיה למטה מיו"ד היה קונה שביתה אפי' אי אינו יודע נמי קני זה אינו דלא שכיח שיהיה למטה מיו"ד ולידע אי הוה בתוך יו"ד א"כ הספק דלמא למטה מיו"ד לא הוה ספק כלל ואינו אלא ספיקא דלמא יש תחומין למעלה מיו"ד וכיון דיש תחומין כו' א"כ הו"ל כארעא סמיכתא מסתמא קנה שביתה אפי' למעלה מיו"ד ושפיר כ' הרב המגיד דהו"ל ספק דרבנן אבל אי הוה ס"ס להחמיר אפי' בדרבנן מחמרינן ומיושב קושייתינו וקושיית השעה"מ הנ"ל בחדא מחתא ועונ"ל ליישב קושייתינו הנ"ל דאי הוה משני הגמ' לעיל כמ"ש אינו אלא לריב"נ דאמרינן הואיל כו' וה"נ אמרי' הואיל אי ידע שהוא בתוך יו"ד כו' אבל לרבנן דס"ל דישן לא קנה שביתה ולא אמרינן הואיל וה"נ לא אמרינן הואיל אי הוה יודע דהוא למטה מיו"ד היה קונה שביתה השתא נמי קנה שביתה וא"כ הגמרא רוצה לשנויי אפילו לרבנן דפליגי עליה דריב"נ וא"ש כנלע"ד:
עוד הביא השעה"מ ראיה דלא כהמל"מ מהא דכתב הרמב"ם בפי"ד מהלכות אבוה"ט (הל' ד') היה מונח ע"ג מי חטאת ומי חטאת צפין ע"פ המים הרי זה ספק אי כמונח אי לאו לפיכך יראה לי דספיקו טהור ע"כ. וכתב הכ"מ ונראה שטעמו דכיון דטיהרו חכמים ספק טומאה צפה על פני המים הו"ל ספיקא דרבנן לקולא עכ"ל הכ"מ. והשתא קשה הא איכא הכא ס"ס להחמיר ודלמא הוה כמונח ואת"ל לאו כמונח דלמא נגע א"ו דכיון דטיהרו ספק טומאה צפה הו"ה אפי' בתרי ספיקי להחמיר יע"ש:
ולענ"ד גם זו אינה ראייה כלל דה"נ איכא ס"ס להקל דלמא לאו כמונח ואת"ל כמונח דלמא לא נגע מאי אמרת בהספק דלמא לאו כמונח אין התירו ברור דאפי' לאו כמונח ג"כ איכא ספיקא דלמא נגע זה אינו דכמו כן בס"ס דלהחמיר בהספק הראשון גם כן אין איסור ברור דהיינו הספק הראשון דלמא כמונח אכתי אין איסורו ברור דאפי' דלמא כמונח אכתי ספיקא הוה דלמא לא נגע וכי בשביל הספק דלמא כמונח יטמא ודאי אכתי אינו אלא ספיקא דלמא לא נגע. אמנם נלע"ד דזה תליא במחלוקת התוס' בזה אי ספק טומאה ברה"י טמא ודאי אי לאו דהנה מד' התוס' בשבועות (ד' י"ט א) ד"ה הלך בראשון כו' מבואר דס"ל דס' טומאה ברה"י הו"ל טומאה ודאית ואי נכנס למקדש חייב וכן מבואר מד' התוס' בנדה (ד' ב'.) סוף ד"ה והלל כו' יע"ש אמנם מד' התוס' בסוטה (ד' כח.) ד"ה מה ת"ל כו' וביבמות (דף י"א ב) בד"ה מאי נסתרה כו' משמע דס"ל דלא הוה ודאי אלא ספק יע"ש וכן משמע מדברי רש"י בסוטה (ד' כ"ח) ד"ה מגיד כו' וכן מרש"י חולין (ד' ט' ב) ד"ה הלכתא כו' שכ' וז"ל וגזירת הכתוב הוא דהא ברה"י לחומרא אזלינן וכל ספק דאיסורא נמי לחומרא בעי' למיזל כו' עכ"ל וכן משמע להדיא מדברי רש"י פסחים (ד' ט"ז.) ד"ה ספק משקה כו' יע"ש. וכן מבואר מד' הרמב"ם פי"א מהל' שגגות (הל' וא"ו) דכ' דאם הלך בראשון שהוא ס' טומאה ונכנס למקדש דאינו מביא קרבן דהרי אינו אלא ספק ומיסתם סתם לה אפי' בשביל של רה"י ודלא כהתוס' שבועות (ד' י"ט) וכן מבואר להדיא מד' הרמב"ם בפ"ט מהל' טומאת מת (הל' י"ב) וברמב"ם (פט"ז מהל' אבוה"ט הל' א') יע"ש דמבואר מדבריו ז"ל להדיא דס"ט ברה"י אינו אלא מדברי סופרים יע"ש. ועיין בירושלמי סופ"ח דפסחים ואכמ"ל בזה א"כ מעתה לשיטת התוס' בשבועות ונדה שכתבתי דס"ט ברה"י הו"ל טומאה ודאית א"כ שפיר בס"ס להחמיר הו"ל בספק הראשון איסור ודאי דכיון דכמונח דמי א"כ הו"ל טומאה ודאי משום ס"ט ברה"י אבל להרמב"ם לשיטתו דס"ל דס' טומאה ברה"י אינו ודאי רק ספק א"כ כמו דבס"ס להקל שכ' דלמא לאו כמונח דמיא אינו ודאי טהור דדלמא נגע ה"נ בהס"ס להחמיר שעושה השעה"מ דלמא כמונח גם כן אינו ודאי טמא. משא"כ בהס"ס להחמיר שכ' המל"מ הוה הס' הראשון דמספקי' דלמא בנותר נגע הו"ל טמא ודאי ונסתר ראיית השעה"מ בע"ה וז"ב:
ומ"ש התו' דברוב צדדין להיתר מהני אפי' באיסור דאורייתא באמת כן דעת הרשב"א והריטב"א בקידושין (ד' ע"ג) והביאם גם כן הפני יהושע שם ד"ה אמר רבא דבר תורה כו' ומש"כ בביאור דבריהם יע"ש:
ויש להקשות לשיטת הר"ר שמעיה והרשב"א והריטב"א מסוגיא דזבחים (ד' פ'.) גבי צלוחית של מי חטאת שנפלו לתוכן מים כל שהוא דר"א אומר יזה שתי הזאות ומסיק רב אשי דקסבר ר' אליעזר דאין בילה אם כן איכא חד הזאה חיישינן דלמא כולה מים. אבל אי איכא שתי הזאות אי אפשר דלית ביה פורתא דמי חטאת והזאה א"צ שיעור והשתא לשיטת תוס' והרשב"א והריטב"א דהיכא דאיכא רוב צדדין להיתר מהני אף בדאורייתא א"כ אמאי לא סגי בחד הזאה משום רוב צדדין צד אחד להיתר דלמא כולה מי חטאת כיון דאין בילה וצד הב' דלמא איכא בהאי הזאה גם ממי חטאת דהא הזאה א"צ שיעור וכי משום שאין בילה ליכא למימר דגם יש שניהם מים ומי חטאת ביחד א"כ איכא רוב צדדין להיתר וצד א' לאיסור דלמא כולה מים בהזאה א' ואין לומר דדלמא קסבר ר"א כר"מ דחייש למיעוט אם כן מה"ט לא מהני נמי רוב צדדין להיתר דהא מ"מ מיעוט לאיסור איכא ולהכי משני רב אשי אליבא דר"א דבעי' שתי הזאות. זה אינו דסוגיא ערוכה ביבמות (ד' ס"א:) דת"ל לר"א דקטנה מתייבמת ולא חולצת משום דס"ל דרוב קטנות לאו איילונית נינהו יע"ש:
וי"ל דלמש"כ התוס' בבכורות (ד' כ') ובכמה דוכתי' וכ"כ הרמב"ן והרשב"א והנמוק"י ביבמות (ד' קי"ט) דאפי' למאי דקי"ל כרבנן דלא חיישי' למעוטא מ"מ אי איכא חזקה בהדה אמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וכ"פ הרמ"א ביו"ד (סי' שט"ז סעי' ג') יע"ש וה"נ כיון דאיכא חזקה דאוקי גברא בחזקת טמא עיין בריש נדה (ד' ג') ובקידושין (ד' ע"ט) ויעויין תוס' חולין (דף י"א) דיה מנא כו' ובפני יהושע בקידושין שם ד"ה מעתה כו' א"כ א"ש הא דזבחים דאמרי' סמוך מיעוטא לחזקה וא"ש:
סעיף ז
עכ"פ לשיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן והשו"ע (סי' שכ"ה) דאפי' בטלטול ג"כ אמרי' דשיל"מ אסור א"כ תיקשי מהא דפ"ק דעירובין (ד' ה') הנ"ל הא הו"ל סד"ר בטלטול ולדידהו הו"ל דשיל"מ ואמאי פסקינן לקולא וכן הא דשבת (ד' ס"ה ב') גבי איבעיא דפורפת על האבן פסק הרי"ף והרא"ש והטוש"ע (סי' ש"ג סעי' כ"ג) דלכרמלית מותר מטעם סד"ר לקולא וקשה הא הו"ל דשיל"מ בטלטול ואפילו ספיקו אסור:
אמנם מההיא דפורפת על האבן י"ל דמכאן יש להביא ראי' למש"כ השאגת ארי' (סי' צ') ובת' הגרע"א (סי' ס"ה) וכ"כ הפר"ח באו"ח (סי' תצ"ז) דבספיקא דדינא בדרבנן ספיקו להקל אף בדשיל"מ יע"ש ומכאן ראי' מהא דפורפת על האבן דהו"ל ספיקא דדינא אי מותר אי לאו ספיקא לקולא אפי' בדשיל"מ:
ומה"ט נלע"ד דלהכי פסק הרמב"ם בתשובה והביאו הרב המגיד בשם תשובת הרמב"ם (פכ"ז מהל' שבת) דבתחומין למעלה מעשרה דכיון דסלקא בתיקו בתחומין דרבנן ספיקא לקולא וקשה הא הרמב"ם בעצמו ס"ל דס' חוץ לתחום ספיקו אסור כמ"ש לעיל אע"כ דהו"ל סד"ר בדשיל"מ בספיקא דדינא וכדכתיבנא ואתי שפיר: