אור ברסלב
פי אריה חלק אורח חיים › סימן ד

פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין

חלק אורח חיים · סימן ד

סימן ג

ישוב לדברי הרמב"ם

הרמב"ם פ' כ"א מהל' שבת (הל' כ"ז) כתב רטיה שפירשה על גבי כלי מחזירין אותה ואם פירשה על גבי קרקע אסור להחזירה ומחזירין רטיה (כן הוא גירסת המ"מ והכ"מ) ע"ג מכה לכתחילה במקדש דאין שבות במקדש:

ותמה התוס' יו"ט (בשלהי עירובין) שהיא נגד הסוגיא דביצה (ד' י"א) דקאמר התם דהתירו החזרת רטיה במקדש משום תחילתן דאסור לעבוד בהטיה דהוי ליה חריצה והתירו סופן משום תחילתן ופריך פשיטא דתנן מחזירין רטיה במקדש כו' ומשני מהד"ת משום דאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה נמי קמ"ל דהתירו סופן משום תחלתן כהן דבר עבודה אין דלאו בר עבודה לא והרמב"ם דנקיט הטעם משום דאין שבות במקדש דמשמע אפי' כהן דלאו בר עבודה וזה תמיה עצומה:

ונ"ל בהקדם דברי הרמב"ם (פ"א מהל' קרבן פסח הל' ט"ז) שכתב חל י"ד להיות בשבת כו' רוחצין את העזרה בשבת שאין איסור שבות במקדש אפי' בדבר שאינו צורך עבודה איסור שבות במקדש היתר הוא. וכ' הכ"מ דבפסחי' (ד' ס"ה) דר"נ אמר דשבות שאין צריכה לא התירו ומשמע דחכמים פליגי עליה ופסק כחכמים עכ"ד:

והצל"ח בפסחים (ד' ס"ה) תמה על הכ"מ דהרי הרמב"ם (בריש פ"ו מהל' יו"ט) משמע דפסק דצורכי שבת נעשים ביו"ט וכ"כ הב"י באו"ח (סי' תקכ"ז) ועי' במ"א שם וא"כ ע"כ הא דאפיית לחם הפנים אינו דוחה יו"ט משום דשבות קרובה התירו ושבות רחוקה לא התירו כדאמרינן בפסחים (ד' מ"ז.) וכיון דהרמב"ם פוסק בפ"א מה' תמידין ומוספין שאין אפיית לחה"פ דוחה יו"ט ע"כ דסובר דשבות רחוקה לא התירו וא"כ אם שבות שהוא לצורך מ"מ כיון דהוא שבות רחוקה היינו לצורך מקדש אחר יו"ט לא התירו כ"ש דלא התירו שבות דלא צריכה כלל ואיך יפסוק הרמב"ם כאן בהל' ק"פ דשבות שא"צ ג"כ התירו וגם מה שתירץ הכ"מ דהרמב"ם פסק כחכמים דפליגי עליה דר"נ היכן מצינו:

דפליגי עליה ותירץ הצל"ח עפ"מ דאמרי' בשבת (ד' קט"ז:) י"ד שחל בשבת מפשיטין הפסח עד החזה ד' ר"י בנו של ר' יב"ב וחכמים אומרים מפשיטין כו' וקאמר שם דטעמא דר' ישמעאל משום דאתעביד ליה צורך גבוה ורבנן ס"ל דכתיב כל פעל ה' למענהו שלא יהא קדשי שמים מוטלין כנבילה ואמרינן שם דר"י אוסר אפי' בברזא דאיכא שבות א"כ ר"נ דס"ל דאין מדיחין את העזרה ס"ל כר"י דכל שאינו צורך עבודה ממש אפי' איכא בזיון ג"כ לא התירו אפי' שבות כמו הפשטה בברזא ה"נ הדחת עזרה דגנאי דהיכל ה' מלוכלך בדם משא"כ רבנן דפליגי עליה דר"י בנו של ר"י ב"ב וס"ל דמשום בזיון התירו ה"נ מותר שבות הדחת עזרה וכיון דהרמב"ם פסק בפ"א מהל' ק"פ כחכמים של ר"י בנו של ר"י ב"ב להכי פסק כאן דמדיחין העזרה אע"ג דליכא צורך עבודה ממש מ"מ כיון דאיכא צורך המקדש. וזהו שדקדק הרמב"ם בלשונו הזהב שאין איסור שבות במקדש אפי' שאינו צורך עבודה דייקא:

אבל צורך מקדש בעינן מדלא כתב דאין איסור שבות אפי' שלא לצורך ע"כ ד' הגאון המצל"ח:

ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה דשבות שאין צורך מקדש כלל לא התירו במקדש דבשלהי עירובין (ד' ק"ד:) תנן שרץ שנמצא במקדש כו' ר"ע אומר כל מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת משם מוציאין אותו ושאר ל המקומות כופין עליו פסכתר ופירש"י משום איסור טלטול וכ"כ הרע"ב אלמא משנה ערוכה דכיון דשבות שאין צורך מקדש דכיון דיכול לכוף עליו פסכתר ולא יהי' בזיון מקדש לא הותר שבות דטלטול שרץ. [ומה דהתירו שבות דמבטל כלי מהיכנו כיון דלא יוכל לטלטל י"ל דהו"ל צורך המקדש דבזיון מקדש הוא דאפי' בבית הדיוט הוא מאוס ועיין במדות (פ"ה מ"ה) בהגהת מפרשי הים שהביאו בשם בעל העיטור דכיסוי כלי הו"ל גם כן מבטל כלי כו']. משום דהו"ל שבות שא"צ כלל לא התירו. והרמב"ם בפ"ג מהל' ביאת מקדש פסק כר"ע דכופין עליו פסכתר א"כ מבואר דשבות דא"צ כלל לא התירו אם כן ראיה ברורה לסברת הצל"ח:

שוב ראיתי דלמש"כ בספר מרכבת המשנה (בפכ"ג מהל' שבת הל' ד') דהא דאין שבות במקדש דווקא בעזרה אבל חוץ לעזרה לא. א"כ לפי"ז י"ל דלהכי לא הותר להוציא מן הלשכות משום דהתם הו"ל כמו שבות בגבולין [ואם כי ד' המרכה"מ צ"ע בכלל מחודש כזה. ובמק"א הארכתי בזה] אך מד' ר"ע לפי"ז אין ראיה אך הראיה תסוב מהא דאמר שם ר"ש בן ננס דמוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם ומן האולם ולמזבח אבל בשאר כל העזרה לא וטעמא דקאמר בגמ' דס"ל דהמכניס שרץ למקדש פטור ור"ע סבר המכניס שרץ למקדש חייב וקשה דלמא דכו"ע מכניס שרץ למקדש פטור אלא דבהא קא מפלגי דמר סבר (רשב"נ) דשבות שאין צריך לא הותרה במקדש כר"נ ור"ע סבר דשבות שא"צ נמי הותרה כחכמים דר"נ להכי מוציאין מעזרה אלא ודאי דכו"ע דשבות שא"צ כלל לא הותרה לכו"ע א"כ להכי ס"ל לרשב"ג דגם מן העזרה אין מוציאין משום דמכניס שרץ למקדש פטור א"כ הו"ל שבות דא"צ דיכול לכוף פסכתר ור' עקיבא סבר דלהכי מוציאין משום דמכניס שרץ למקדש חייב:

אבל אי היה פטור לא היה מוציאין משום דהו"ל שבות שא"צ א"כ מר"ש ב"נ מוכח להדיא דס"ל דשבות שא"צ לא התירו דמדלא התיר אף לדידיה להוציא מעזרה ור"ע נמי לא פליג עליה בזה אלא דס"ל דמכניס שרץ למקדש חייב וכמ"ש וזה ראיה מוכרחת לענ"ד:

ובהקדם עוד דהנה יש להקשות בסוגיא דביצה הנ"ל כיון דהתירו אף במדינה סופן משום תחילתן א"כ בהחזרת רטיה במדינה לצורך מצוה כמו לענין טבילת מצוה דקיי"ל ביו"ד (סי' קצ"ט) דרטיה הו"ל חציצה או לענין נטילת לולב דרטיה הו"ל חציצה כתוס' סוכה (ד' ל"ז) וכמבואר בשו"ע (סי' תרנ"א) בשם יש אומרים ועיין בביאור הגר"א שם א"כ נמי נימא דהתירו סופן משום תחילתן דאי לא שרית להחזיר אזי לא יטול ולמה דווקא במקדש התירו:

ע"כ נלע"ד משום דהנה התוס' בעירובין (ד' ק"ב:) כתבו דברטיה איכא ב' שבותים חדא דגזירת שחיקת סממנין ועוד גזירה שמא ימרח וע"ש א"כ י"ל דבמדינה כיון דאיכא ב' שבותים לא התירו משום תחילתן דתרתי שבותין לא הקילו [וכה"ג כ' הרע"ב בפ"ג דעירובין דתרי שבותין לא התירו ביהש"מ יע"ש וכ"כ בת' הגרע"א (סי' קנ"ט) דכמו דב' שבותין ביהש"מ לא התירו ה"נ במקדש וע"ש] ודווקא החזרת תריסין דאינו אלא חדא שבות התירו סופן משום תחילתן משא"כ בהחזרת רטיה כיון דאיכא ב' שבותין לא התירו אבל במקדש בכהן דבר עבודה דבכל עבודה איכא ב' מצות חדא לבישת בגדי כהונה דהו"ל מ"ע דילבש על בשרו בעת עבודה וכמבואר ברמב"ם (פיו"ד מהל' כלי המקדש הל' ד') מ"ע עשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהן ע"ש. וכ"כ הרמב"ם בס' מנין המצות (מצוה ל"ג) שמונה שם לבישת הבגדים למצוה בפני עצמה יעו"ש [ואף דקי"ל ביומא (ד' ס"ט) דבגדי כהונה מותר ליהנות מהן אפי' שלא בשעת עבודה מ"מ הא תנן בפ"ה דתמיד דמי שלא עבד היה מפשיטין אותו ולובש בגדי חול והובא ברמב"ם (בפ"ד מהל' תמידין ומוספין הל' א') ועוד דהא הרמב"ם פסק בסוף הל' כלאים דכהן הדיוט שלבש האבנט שלא בשעת עבודה היה לוקה משום לא ילבש שעטנז וכ"פ בפ"ח מהל' כה"מ (הל' י"א י"ב) וכפשטא דסוגי' דערכין (ד' ג') דקאמר דנהי דאשתרי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה לא אשתרי יע"ש בכ"מ]. א"כ לפי"ז בכהן דבר עבודה נגד הב' שבותים איכא ב' מצות מצות בגדי כהונ' ובפרט האבנט ומצות עבודה א"כ להכי שרינן ב' שבותים [ואין לומר דבמקדש. אפי' ב' שבותין הותרה ביחד וקצת ראיה לזה מהא דפסחים (ד' ס"ו) דפריך גבי בני בתירה והלא מחמר ומשני כלאחר יד וליכא איס' דרבנן וכ' תוס' שם דאיכא עוד שבות דמשתמש בבע"ח זה אינו דבלא"ה קשה דהא הו"ל שבות דמקדש במדינה וקא מבעיא ליה בעירובין (ד' ק"ג) התם אי הותר אי לאו ולא מייתי מהכא ע"כ צ"ל כמ"ש התו' שם בפסחים (ד' ס"ו) ד"ה הנח כו' דשבות דבהמה קיל יע"ש וא"ש] במקדש בכהן כס ש דבר עבודה משום דכמו קודם עבודה אי הוה ב' שבותים היה מותר משום דאיכא ב' מצות משא"כ במדינה אפי' דאיכא מצוה מ"מ לא התירו סופן משום תחילתן בב' שבותים דהא דכל עיקר ההיתר משום תחילתן ובתחילתן גופי' כה"ג לא היה מותר ב' שבותים וכמ"ש:

והשתא יתיישב דברי הרמב"ם בפ' כ"א מהל' שבת הנ"ל משום דק"ל להרמב"ם קושיתינו הנ"ל מ"ש דבמדינה לא התירו החזרת רטיה אפי' בדאיכא מצוה דמדלא מחלק במתניתין דעירובין (ד' ק"ב) במדינה גופיה בין איכא מצוה לדבר הרשות. ע"כ כיון הרמב"ם בדבריו משום דאין שבות במקדש וכללא הוא דהא דאין שבות במקדש היינו לצורך אבל שלא לצורך לא הותרה שבות על מגן וכמ"ש הרמב"ם בפ"א מהל' תמידין ומוס' דאפי' שבות הצורך כיון דהוה שבות רחוקה לא התירו כ"ש שבות שאינו לצורך לא התירו וכמ"ש הצל"ח וא"כ ברטיה דאי הו"ל כהן לאו בר עבודה ליכא צורך מקדש כלל וכמ"ש רש"י להדיא בעירובין שם שכ' והכא ליכא למימר אין שבות במקדש דהא ודאי האי שבות לאו צורך גבוה הוא אלא לצורך עצמו עכ"ל א"כ מבואר מזה להדיא דכיון דלאו בר עבודה ליכא למימר אין שבות במקדש. א"כ הרמב"ם דנקיט משום טעמא דאין שבות במקדש ע"כ להרמב"ם לטעמיה מיירי בכהן דבר עבודה א"כ איכא ב' מצות מצות לבישה ומצות עבודה דנגד כל חד שבות איכא מצוה וכמ"ש משא"כ ברטיה במדינה אפי' איכא מצוה מ"מ לא הותר דאינו אלא חד מצוה ותרי שבותים. ואי הוה נקיט הרמב"ם טעמא דגמ' דהתירו סופן משום תחילתן א"כ יקשה מה"ט במדינה נמי בכה"ג דאיכא מצוה לשתרי להכי כתב הרמב"ם משום טעמא דאין שבות במקדש וכללא הוא דבעינן לצורך. וברטיה דאי ליכא צורך עבודה ליכא שום צורך מקדש כלל א"כ איכא ב' מצות וכמ"ש:

ולסברת הצל"ח פסחים הנ"ל וכן הוכחתי ממשנה ערוכה דשלהי עירובין הנ"ל דהא דאין שבות במקדש היינו לכל הפח' לצורך מקדש אבל שלא לצורך כלל לא הותרה א"כ יקשה מגמר' דביצה דקאמר מהד"ת משום דאין שבות במקדש ואפילו כהן דלאו בר עבודה הא כיון דלאו בר עבודה א"כ ממילא ליכא צורך מקדש כלל וכמ"ש רש"י בעירובין הנ"ל א"כ בכה"ג לכו"ע יש שבות במקדש י"ל דהו"א דבאמת אפי' ליכא צורך מקדש כלל ג"כ שרי להכי קאמר משום התירו סופן משום תחילתן א"כ דווקא לצורך עבודה הוא דאין שבות במקדש דהא כל עיקר טעמא דהתירו סופן ברטיה במקדש משום דאין שבות במקדש אתינן עלה וכמ"ש הרמב"ם אבל אי ליכא צורך עבודה ברטיה לא התירו דבכה"ג אי ליכא צורך עבודה ליכא צורך מקדש כלל ויש שבות במקדש א"כ הכל משום דאין שבות במקדש וקמ"ל דווקא בצורך אמרינן אין שבות במקדש ועיין. וא"כ מיושב דברי הרמב"ם על נכון בע"ה:

תוכן העניינים

פי אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה