פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין
חלק אורח חיים · סימן ג
סעיף א
ישוב לדברי הרי"ף והרמב"ם
ושארי ענינים מחודשים
המג"א סי' ש"א (ס"ק נ"ו) הביא בשם השלטי גבורים שתמה על הפוסקים דבטאו"ח (סי' ש"ה) פסקינן דפוקק לה זוג בצווארה ומטיילת בה בחצר אבל בר"ה לא משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אבל בחצר מותר ולא חיישי' למראית העין בחדרי חדרים ולעיל (סי' ש"א) קי"ל כרב דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ובשבת (ד' ס"ד:) פריך עליה דרב דכ"מ כו' מברייתא דפוקק לה זוג כו' ומשני לה תנאי היא דברייתא דפוקק לה זוג שבצווארה ס"ל כמ"ד דלא גזרו משום מה"ע בח"ח ורב ס"ל כמאן דאמר דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור א"כ הפוסקים דפסקו כרב וכברייתא דפוקק לה זוג כו' ארכבי אתרי ריכשי ותי' המג"א והגר"א ז"ל עפ"י מ"ש הב"י באו"ח (סי' של"ו) בשם התוס' כתובות (דף ס') דהא דאמרינן דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור היינו היכא דהחשד יהי' באיסור דאורייתא היינו דיחשדוהו שכיבסן בשבת כמו דמי שנשרו כליו במים בשבת אבל היכא דהחשד אינו אלא בדרבנן כמו בפוקק זוג בצווארה דאפי' בר"ה אינו אלא משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא דהו"ל איסור דמקח וממכר דרבנן א"כ אפי' בר"ה חשדא דרבנן הוא ברה"י לא גזרו. וסוגיא דשבת (דף ס"ד) ס"ל דאין לחלק בין חשדא דרבנן לחשד דאורייתא משא"כ לסוגיא דכתובות (דף ס') דצינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה משום דאינו אלא כלאחר יד דרבנן לא גזרו בח"ח ואנן קי"ל כסוגיא דכתובות ע"כ תורף דבריהם ז"ל:
ותימה לע"ד דסוגיא דכתובות אינה מוכחת כלל דמותר מה"ע בדרבנן בחדרי חדרים דז"ל הגמ' שם בכתובות (ד' ס') תניא נחום איש גליא אומר צינור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגליו בצנעה בשבת ואינו חושש מ"ט מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזרו בי' רבנן אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא ופירש"י קשים ועשבים בסותרים ומעכבים את קילוחו ומימיו יוצאים ומתפשט לגג ודולפין בבית. א"כ מבואר להדיא דדווקא משום פסידא שריא רבנן [ועיין מנ"א (סי' ד"ש) שכ' דפסידא דמיא כמו שבות דשבות במקום מצוה יע"ש] והתוס' ז"ל שכתבו וז"ל ממעכן ברגל בצנעה והא דאמר כ"מ שאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור היינו דווקא באיסור מלאכה דאורייתא כמו שוטחן בחמה כו' שאם יראו יסברו שכבסן בשבת. אבל הכא לא יראה אלא מלאכה כלאחר יד דהוה דרבנן ובח"ח לא גזרו עכ"ל ג"כ כוונתם ברור דהיינו דכיון דה"ל חשדא בדרבנן לא גזרו בח"ח משום פסידא:
אבל בלא פסידא אפי' בחשדא דרבנן אסור בחדרי חדרים דאל"כ התחלת קושייתם לק"מ מהא דרב דהכא באיכא פסידא לא גזרו כלל אלא ודאי דחילוק התוס' הכי הוא דבאמת הא דרב דכ"מ דאסרו חכמים כו' אפי' איכא פסידא בדבר גזרו וכדאי' להדיא בע"ג (דף י"ב.) גבי נתפזרו לו מעותיו כו' והכא משום פסידא לא גזרו ע"ז תירצו דהתם החשד הוא בדאורייתא לא מהני פסידא משא"כ הכא דהחשד הוא בדרבנן לא גזרו בח"ח משום פסידא אבל אי ליכא פסידא כלל מאן לימא לן דבחשדא דרבנן לא גזרו בח"ח דכיון דמסוגיא דשבת (ד' ס"ד) מוכח דלא שנא דאפי' בחשדא דרבנן גזרו בח"ח מדפריך עלי' דרב מהא דזוג פקוק כו' ומסוגיא דכתובות לא מוכח כלל בליכא פסידא דלא גזרו בח"ח בדרבנן א"כ ד' המג"א והגר"א צע"ג:
וזה נלע"ד ברור כוונת השלטי הגבורים בשבת ד' קמ"ו) בקושייתו הנ"ל על הפוסקים דס"ל דדווקא במקום פסידא שריא בדרבנן בחדרי חדרים שכ' וז"ל ולא ידעתי טעם נכון ליישב קושיא זו כי אעפ"י דאיסור הולך לחינגא אינו אלא מדרבנן ליכא לתרץ כדמתרצי התוס' בכתובות (ד' ס') כו' עכ"ל הש"ג. ולפי הנראה דבריו תמוהין כיון דזכר השר השליט ש"ג מד' התוס' בכתובות א"כ באמת אין קושיא מהא דזוג פקוק דמטיילת בחצר משום דלא גזרו בחשדא דרבנן בח"ח וכתי' המג"א והגר"א א"כ מאי מקשה אלא הוא הדבר שדיברנו דהשלטי גבורים ס"ל כמ"ש דפשט הסוגיא מוכח דדווקא משום פסידא התירו בצנעה במה"ע בח"ח בדרבנן. כי היכא דהתירו עיקר השבות דכלאחר יד במקום פסידא ה"נ התירו משום פסידא איסור דמה"ע בח"ח אבל בלא פסידא באמת אסור ובזוג פקוק דליכא פסידא אפי' בדרבנן לא מהני והתוס' שהוצרכו לחלק בין חשדא דאורייתא לחשדא דרבנן היינו משום דבחשדא דאורייתא לא מהני אפי' במקום פסידא בח"ח כדאיתא להדיא בע"ג (ד' י"ב.) גבי נתפזרו לו מעותיו דאם אינו נראה מותר פריך והא אמר רב כ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור אלמא דבחשדא דאורייתא דנראה כמשתחוה לע"ג לא מהני אפי' בפסידא ע"ז הקשו תוס' דמ"ש הכא דמהני פסידא ומותר למעכן כלאחר יד בצנעה בחצר ע"ז הוצרכו התוס' לתרץ ולחלק בין חשדא בדאורייתא דלא מהני אפי' במקום פסידא לחשדא דרבנן דמהני במקום פסידא בחדרי חדרים. זהו נלע"ד כוונת השלטי גבורים ברור. ובאמת המג"א והגר"א תמכו יסודם אד' הב"י (סי' של"ו) דכ' בשם התוס' כתובות (ד' ס') דס"ל דבחשדא בדרבנן מותר בח"ח אפי' בלא פסידא אבל הראיתי לדעת דהש"ג ג"כ ידע מד' התוס' בקושייתו וכ' דאין ד' התוס' עולה מזור לקושייתו ע"כ כמ"ש וכפשט הסוגיא:
ונלה"ר לכאורה לשיטת הש"ל בכוונת התוס' כתובות (ד' ס') דס"ל דדווקא במקום פסידא מותר בחשדא בדרבנן בחדרי חדרים דהנה בביצה (ד' ט') קאמר שם אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ב"ש וב"ה בהולכת סולם משובך לשובך דווקא בר"ה הוא דאסרי ב"ש משום דהרואה אומר להטיח גגו הוא צריך אבל ברה"י ד"ה מותר ופריך מהא דרב דכ"מ דאסרו ח' משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ומוקי להא דרב כתנאי דשוטחן בחמה כו' ואיכא דאמרי אמר רב חנן בר אמי מחלוקת ברה"י דב"ש אית להו דרב וב"ה לית להו דרב אבל ברה"ר ד"ה אסור ופריך לימא רב דאמר כב"ש ומשני תנאי הוא כו' ע"ש ונחזי אנן לשיטת התוס' בשבת (ד' צ"ה) דבנין ביו"ט מותר מה"ת משום מתוך דהותר בנין דמגבן דהו"ל בונה ומותר ביו"ט הותרה נמי בנין דבית יע"ש א"כ בשלמא ללישנא קמא דרב חנן בר אמי דקאמר דברה"י אפי' ב"ש מודו דלא גזרו אין להק' הא דפריך מיני' דרב דאמר כ"מ כו' דלמא רב דאמר דווקא בחשדא בדאורייתא כמו במי שנשרו כליו כו' דה"ל חשדא דכובס. אבל הכא בחשדא דלהטיח גגו הוא אינו אלא משום בונה ובונה ביו"ט אינו אלא איסור דרבנן משום מתוך א"כ מאי פריך די"ל דפריך שפיר דקאמר דאפי' ב"ש מודי וב"ש לשיטתייהו דל"ל מתוך לקמן (ד' י"ב שם) א"כ הו"ל חשדא בדאורייתא אבל ללישנא בתרא קשה טובא מאי פריך מב"ה לרב דלמא רב קאמר בחשדא דאורייתא משא"כ לב"ה לשיטתייהו דס"ל דאמרי' מתוך שהותרה בנין לצורך כמו מגבן הותרה בנין שלא לצורך א"כ הו"ל חשדא בדרבנן ולהכי ברה"י מותר אבל ב"ש לטעמייהו דל"ל מתוך ולהכי אסרי ברה"י דהו"ל חשדא בדאורייתא א"כ בין ב"ש ובין ב"ה ס"ל כרב אלא דבהכי פליגי דב"ש וב"ה לשיטתייהו דב"ש ל"ל מתוך א"כ הו"ל חשדא דאורייתא וב"ה אית להו מתוך אם כן הוה ליה חשדא דרבנן אם כן קושיית הגמ' לק"מ מהא דרב ללישנא בתרא דרב חנן אלא ודאי כשיטת הש"ג בכוונת ד' התוס' כתובות דס"ל דדווקא במקום פסידא בחשדא דרבנן ל"ג בח"ח. אבל היכא דליכא פסידא אסור א"כ התם בביצה דליכא פסידא א"כ אסור אפי' בדרבנן בח"ח ושפיר פריך:
ויש להוכיח ביותר ראי' זו דהנה הרמב"ם (פ"ה מהל' יו"ט הל' ד') פסק וז"ל אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברה"ר שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו אבל ברשות היחיד מוליכו אע"פ שכ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור. כאן התירו משום שמחת יו"ט עכ"ל וע"ש במגיד משנה דמפרש הרמב"ם הא דקאמר ללישנא בתרא דרב חנן בר אמי תנאי הוא ה"פ דללישנא בתרא ס"ל דלא אמרי' שובכו מוכיח עליו. ולהכי אפי' ברה"י אסור אלא דתנאי הוא דרב ס"ל כמאן דאמר דכ"מ דאסרו חכמים כו' אפי' בח"ח אסור ומוקי לה פלוגתא דב"ש וב"ה בהכי דב"ש ס"ל דלא מהני שמחת יו"ט להתיר מה"ע בחדרי חדרים וב"ה ס"ל דאע"ג דכ"מ אפי' בחדרי חדרים אסור הכא שריא משום מצות שמחת יו"ט ע"ש במ"מ ובלח"מ. אמנם שיטת רש"י ותוס' שם דלא כהרמב"ם דמפרשים הא דמשני ללישנא בתרא תנאי היא היינו דרב מוקי לה דלא כרב חנן בר אמי דס"ל דברה"ר ד"ה אסור אלא דב"ש דאסר אפי' ברה"י משום מה"ע אפי' בח"ח וב"ה דמתיר מתיר אפי' ברה"ר משום דשובכו מוכיח עליו אבל משום שמחת יו"ט לא מהני ע"ש א"כ לתוס' לשיטתייהו דס"ל דבנין ביו"ט אינו אלא איסור דרבנן ומ"מ לא מהני דבר מצוה דשמחת יו"ט במקום איסורא דמה"ע בח"ח אם לא דשובכו מוכיח עליו ובמקום פסידא שרי' מה"ע בח"ח כמו בצנור שעלו בו קשקשים כמ"ש התוס' בכתובות (ד' ס') א"כ ראי' לשיטת הש"ג דדווקא במקום פסידא מותר מה"ע בח"ח בחשדא דרבנן ואפי' לדבר מצוה כמו שמחת יו"ט לא מהני אי לאו דשובכו מוכיח עליו וכמ"ש א"כ לכאורה סתירה לד' המג"א והגר"א:
וי"ל דאינו ראי' דטעמא מאי כתבו תוס' בשבת (ד' צ"ה) דבנין בית ביו"ט מותר מה"ת היינו משום מתוך שהותרה בנין דמגבן כו' א"כ למש"כ התוס' בביצה (ד' י"ב) דדווקא דאיכא צורך יו"ט קצת הוא דשריא משום מתוך מה"ת אבל אי ליכא צורך היום כלל אסור מה"ת דליכא סברא דמתוך א"כ בבונה בית ביו"ט מה"ת אינו מותר אלא דווקא כשבונה לצורך יו"ט כמו להסתיר מזרם ומטר וכ"כ התוס' בשבת (ד' צ"ה) להדיא דצריך לאכול בבית מפני השרב או מפני הגשמים. א"כ לפי"ז אכתי איכא חשדא בדאורייתא דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך באופן שא"צ לצורך יו"ט כלל:
ומכאן סתירה למש"כ הרב באה"ט להגאון מוהר"ר זכרי' מענדיל ביו"ד (סי' פ"ז סק"ז) שכ' דלתרי טעותין לא חיישי' ע"ש ולמש"כ אינו כמ"ש:
וראיתי דזה הסברא אי לתרי טעותין חיישי' אי לאו תליא בפלוגתת רש"י ותוס' במנחות (ד' ג'.) דשם קאמר ר"ש דמנחת מחבת שנקמצו לשם מנחת מרחשת כשרה ועלו לשם חובה דמשום דמעשי' מוכיחין עלה וקאמר רבה שם לתרוצי מדר"ש אדר"ש דדריש טעמא דקרא דמחשבה דמינכרא לא פסלה רחמנא דהכל יודעין דמכזב ופריך לי' הרבה קושיית אתירוצא דרבה ובת"ה פריך עולת העוף שמיצה דמה למעלה לשם חטאת העוף תרצה דמעשיה מוכיחין עלה דעולת העוף היא דאי חטאת העוף היא הוה עביד לה למטה והזאה ומשני אמרי כו' ובת"ה פריך שם חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף תרצה דמעשי' מוכיחים עלה דאי עולת העוף היא למעלה הוה עביד לה ומיצוי הוה עביד לה ומשני אין ה"נ כו' ובח"ה פריך קדשים קלים ששחטן בדרום לשם ק"ק לירצו דמעשיהן מוכיחין עלה דקדשים קלים נינהו דאי ק"ק בצפון הוה עביד להו ומשני אמרי קדשי קדשים הם ומיעבר הוא דקא עבר ושחטן בדרום והקשה רש"י שם ואי קשיא גבי חטאת העוף שהזה דמה למטה לשם עולת העוף נמי לישני הכי דאמרי חטאת העוף הוא ומעבר הוא דקעבר ועשה בהזי' ולמטה ותירץ רש"י דתרי איסורי לא מחזקינן לי' דעביד לי' הזאה ועביד לי' למטה יע"ש והתוס' שם הקשו לפירש"י א"כ חטאת לשם עולה דחטאת בהמה למעלה בקרנות ובאצבע ועולת בהמה למטה ביסוד ובזריקה מן הכלי איכא ב' טעותי' ע"כ תירצו התוס' דבאמת לתרי טעותין נמי חיישי' ודקא משני בפירכא דקדשים קלים שעשאן לשם ק"ק בדרום מעבר דקא עבר ה"נ משני אפירכא דלעיל דפריך חטאת העוף כו' ולתרי טעותין נמי חיישי' עכתו"ד רש"י ותוס' ונחזי אנן הא דפירש"י דתרי איסורין לא מחזיקינן לי' ע"כ לאו כוונת רש"י דלא יחשדו אותו דיעשה במזיד שתי איסורין והא דקא משני מעבר הוא דקעבר קאי אמזיד זה אינו דא"כ יקשה קושיית תוס' שם ד"ה לא שנא כו' שהקשה הריב"ם תינח מחבת לשם מרחשת אלא חריבה לשם בלולה אמרי בלולה היא אלא דמיעבר הוא דקעבר ועביד לה חריבה וכן בלולה לשם חריבה ותירצו דבהא לא טעי אינש שיעשה חריבה בלולה ובלולה חריבה יעו"ש ואי דנאמר דהכוונה דאמרי דמיעבר הוא דקעבר במזיד. א"כ אכתי יאמרו וכקושיית תוס' אלא ודאי דהא דקאמר מעבר הוא בשוגג והיינו דטעה וע"ז תי' רש"י דלתרתי טעותין לא חיישי' ותוס' ס"ל דלתרתי טעותין נמי חיישי' שיאמרו שטעה בתרתי וכן מוכח שם מתוס' לעיל יע"ש. א"כ נחזי אנן כמו דלפירש"י לא חיישי' דיאמרו שהיחיד טעה בתרי טעותין כ"ש דלא חיישי' שרבי' יטעו בתרי טעותין באמת דטעמא מאי אמרי' שלא יאמרו דטעה בתרי טעותין משום דאין מדרך ב"א שיטעו בתרי טעותין ולא יאמרו עליו שטעה בתרי טעותין וה"נ מה"ט גופא לא יטעו הרבים בתרי טעותין משא"כ לשיטת תוס' דלפי מאי דמשני מיעבר דקעבר הדר ביה משנויא קמא ואפי' בתרי טעותין נמי חיישי' שיאמרו שטעה בתרי טעותין וכמו שהכריחו מקושייתם א"כ חזינן דאיכא למטעי בתרי טעותין א"כ מה"ט יש לומר דאפי' לתרי טעותין נמי חיישי' שיטעו גם הרבים בזה כיון דחזינן דעבדי אינשי דטעו בתרי טעותין. והבן. אם כן כיון דהתוספות מכריחים דחיישינן לתרי טעותין אם כן מוכרח דלא כהגאון רז"מ בבאה"ט]:
א"כ לפ"ז לכאורה לשי' רש"י בביצה (ד' י"ב) דס"ל דמאן דס"ל מתוך שהותרה כו' אפי' ליכא צורך קצת גם כן שריא א"כ הכא ליכא איסורא דחשדא דאורייתא כלל דאפי' יחשדו דבונה ביו"ט שלא לצורך ג"כ אינו אלא מדרבנן אמנם ז"א דרש"י לשיטתו בביצה (ד' י"א:) ד"ה אין בנין בכלים כו' כתב דבונה בבתים חייב בכל שהוא רק בכלי אינו חייב רק משום ממחק כו' עכ"ל משמע להדיא דסבירא ליה לרש"י ז"ל דבנין בית ביו"ט הו"ל איסור מה"ת וכן מוכח ביותר בד' רש"י ביצה ד' ל"א:) ד"ה ונפחת מאלי' כו' שכ' רש"י ולא אמרי' דהוה מוקצה מחמת איסור כיון דלא הוה פחיתתו איסור דאורייתא כדאוקמי' באוירא דליבני לאו מוקצה נינהו כו' עכ"ל משמע להדיא דס"ל לרש"י דבנין ביו"ט הו"ל מלאכה מה"ת א"כ אין ראיה:
ולכאורה יש לה"ר מד' הרא"ש בשבת (פ' חבית ד' קמ"ו) לשי' הב"י והמג"א והגר"א דהרא"ש שם כ' דאין לה"ר לשי' רבינו ניסים דפסק דלא קי"ל כרב דבח"ח אסור. מהא דכתובות דממעכן ברגלו כלאחר יד בצנעה היינו דהתם אין איסורא דאורייתא לא גזרו כו' ע"ש אלמא דסבירא ליה להרא"ש לחלק בין חשדא בדרבנן לדאורייתא די"ל דה"פ דבאמת קי"ל דבחשדא דאורייתא לא מהני במקום פסידא כדאי' בע"ג (ד' י"ב) והתם בכתובות שריא במקום פסידא על זה כתב לחלק דהתם בכתובות הו"ל חשדא בדרבנן לא גזרו והיינו במקום פסידא כדאיתא התם וכמו דהתירו גוף השבות דכלאחר יד במקום פסידא ה"נ התירו איסור דחשדא בח"ח אבל בלא פסידא אין ראיה כלל כיון דבשבת מוכח דבדרבנן ג"כ בח"ח אסור ומסוגיא דכתובות אין הוכחה להיפוך א"כ כל כמה דלא מצינו ראיה מפורסמת דסוגיא דכתובות חולקות אין בידנו לאפושי פלוגתא בין סוגיא דשבת לסוגיא דכתובות וזה טעם קושיית השלטי גבורים בהביאו ד' תוס' כתובות וכ' דאין מדברי תוס' תירוץ לזה ע"כ כדכתיבנא והדרא קושיא לדוכתיה.
סעיף ב
ע"כ נלע"ד ליישב קושיית השלטי גבורים וליישב ד' הרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים לולא דמסתפינא והוא בע"ה. דהנה הרשב"א והובא בב"י ושו"ע או"ח (סי' ש"א) כתב בגדים שכיבסן מע"ש ושטחן מע"ש דאין צריך לסלקן בשבת וראייתו מהא דביצה (ד' ט') דדווקא משובך לשובך אסור לטלטל אבל אם הניח הסולם בעיו"ט ליכא למ"ד דצריך לסלקו שלא יאמרו להטיח גגו הוא צריך כו' ע"ש והיינו משום דכיון דעשה מערב שבת ובשבת לא קעביד שום מעשה אזי ליכא משום מה"ע אם כן מעתה נחזי אנן באם היה הזוג על הבהמה מע"ש ומטיילת בשבת בעצמה בלא שום אדם דלא קעביד שום מעשה ליכא בזה משום מה"ע כלל ודווקא כשתולה הזוג בשבת או אפי' זוג תלוי מע"ש ומטייל עמה היינו שמטייל הבעל הבהמה עם הבהמה דקעביד מעשה אזי איכא חשדא דמה"ע משא"כ כשהבהמה מטיילת עם הזוג התלוי מע"ש ואין איש עמה אלא היא בעצמה דמיא ממש לכלים שטוחים מע"ש דאין בזה שום איסור כלל ואף למש"כ המגיד משנה (פ"כ מהל' שבת הל' ט') דאיסור דמחזי כמאן דאזיל לחינגא איכא אפי' כשנתן הזוג מע"ש ע"ש היינו דווקא כשאדם מטייל עמה איכא האי חשדא משא"כ כשהיא בעצמה הולכת ואיהו לא קעביד שום מעשה דמיא לכלים שטוחים מע"ש כנלע"ד ברור ועתה בע"ה יתיישבו קושיית הש"ג על נכון. דבאמת יש לדקדק דבשבת (ד' ס"ד) דפריך עליה דרב דכ"מ דאסרו חכמים מפני מה"ע אפי' בח"ח אסור דמיירי אפי' בחשדא דרבנן וכפירש"י שם מהא דתנן ולא בזוג אעפ"י שהוא פקוק ותניא אידך אבל מטייל עמה בחצר ומסיק כתנאי ובאמת לעיל בגמ' הובא הברייתא בזה"ל מטיילת עמו בחצר ואמאי שינה גמ' לשון הברייתא דלעיל (ד' נ"ג) הנ"ל ועוד יש להבין לשון ותניא אידך. וצריך להבין דברי חכמים וחידותם אמנם הוא הדבר שביארנו דהגמ' נחית לחלק כמ"ש בשם הרשב"א דהיינו דלשון מטייל עמה משמע דקאי אאדם שמטייל עם הבהמה כמו דקתני פוקק לה זוג בצוארה דהיינו דלשון זכר קאי אאדם ולשון נקיבה אבהמה וה"נ לשון מטייל קאי אאדם ומילת עמה קאי אבהמה והיינו משום דקעביד מעשה דמטייל עמה. א"כ איכא חשדא דמה"ע בח"ח אפי' בדרבנן וזהו דקאמר ותניא אידך (או ותני טלה) דלא זהו הברייתא דמביא לעיל (ד' נ"ג) דקתני דמטיילת עמו והיינו דהבהמה מטיילת עם הזוג וכפירש"י שם דהבהמה מטיילת עם הזוג כדמשמע לשנא מטיילת לשון נקיבה עמו על הזוג קאי דיש לפרש הכי ולהכי לא מצי פריך מברייתא דלעיל די"ל דהיינו דכיון דלא קעביד שום מעשה שריא וכמ"ש ומטיילת עמו קאי אזוג ולא אאדם. אבל מהאי ברייתא דתניא להדיא דמטייל עמה דמשמע דהאדם מטייל עם הבהמה פריך שפיר עליה דרב. וא"כ לפי"ז יש לפרש ברייתא דלעיל מטיילת עמו קאי נמי אאדם דהיינו דמילת עמו קאי אאדם ולא אזוג כיון דמצינו דהאי ברייתא ס"ל להדיא דלא כרב ולהכי פריך דווקא מהאי ברייתא ובאמת שתי ברייתות הן אלא דמברייתא דלעיל (ד' נ"ג) לא מצי פריך דיש לומר דעמו קאי אזוג כמ"ש. וע"ז משני תנאי הוא דרב ס"ל כמ"ד דבח"ח אסור והאי ברייתא דקתני דמטייל עמה דהיינו דהאדם מותר לטייל עם הבהמה ס"ל דלא גזרינן בח"ח מפני מה"ע והשתא א"ש דהנה הרי"ף ז"ל בר"פ במה בהמה העתיק הברייתא דלעיל (ד' נ"ג) בזה"ל. ופוקק לה זוג בצווארה ומטיילת בחצר והיינו דפירושו כיון דהזוג נתון מע"ש והיינו שבצוארה מע"ש. ומטיילת הבהמה בזוג בלי שום אדם דה"ל מע"ש ואיהו לא קעביד שום מעשה וכן כתב הרמב"ם (פ"כ מהל' שבת) ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בו בחצר ולא קאי באדם כלל כמ"ש. אבל בר"ה אסור דמסתמא ברה"ר הולך עם הבהמה א"כ לפי"ז מיושב שפיר קושיית הש"ג דהא דפסקינן דמותר בחצר היינו כמו שפירשו להדיא דהזוג נתון מע"ש ומטיילת בחצר בעצמה דאיהו לא קעביד שום מעשה כלל אבל לטייל האדם עם הבהמה דאיכא מה"ע אפי' בחצר אסור ואין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כלל וכדכתיבנא כיון דאין בו משום הפסד כלל בזה וא"ש. והמחבר שסתם בזה לטעמיה אזיל בב"י שכתב' לעיל:
ונלע"ד דגם מהרש"ל והש"ך ס"ל כשיטת הש"ג דדווקא במקום פסידא מותר בח"ח בחשד דרבנן אבל הרמ"א ס"ל כשי' הב"י וסייעתו והוא דהנה ביו"ד (סי' פ"ז סעיף ג') דכתב שם הרמ"א דמותר לבשל בשר עוף בחלב שקדים וא"צ להניח שקדים אצלו אבל בשר בהמה בחלב שקדים צריך להניח שקדים אצלו ואם לאו אסור לבשל משום מה"ע וכ' הש"ך שם דהמהרש"ל ביש"ש פליג ארמ"א וס"ל דאפי' בבשר עוף אסור לבשל בח' שקדים אא"כ מניח שקדים אצלו ומביא הש"ך ראיה מהא דשבת (ד' נ"ג) דבזוג אעפ"י שהוא פקוק אסור משום דמחזי כמאן דאזיל לחינגא אע"ג דאיסור דמחזי כמאן דאזיל לחינגא דהוא מקח וממכר דרבנן וכן משמע ד' תוס' כתובות (ד"ס) עכ"ד הש"ך אמנם לע"ד לק"מ דמסתמא מקום שמבשלים הוא בחצר ולא בר"ה ובחצר בחשדא דרבנן ס"ל להרמ"א כשיטת הב"י וסייעתו דלא גזרינן משום מה"ע בח"ח אפילו במקום דליכא פסידא. כמ"ש. משא"כ המהרש"ל והש"ך שהביא ראיה מד' תוס' כתובות (ד' ס') ס"ל להדיא דדווקא משום פסידא שריא אבל בליכא פסידא אסור א"כ מה"ט אפי' בשר עוף בחלב שקדים ג"כ אסור משום מה"ע בחצר כיון דליכא פסידא א"כ דברינו הנ"ל תליא ג"כ בפלוגתת מהרש"ל והרמ"א כנלע"ד ועיין ויעויין בתוספת מועד קטן (ד' ח:) ואין כאן מ"ל:
ולשיטת הרשב"א שהבאתי לעיל דס"ל דהיכא דשטחן בהיתר מע"ש א"צ לסלקן בשבת דליכא בזה משום מה"ע כמ"ש. ק"ל מהא דסוכה (ד' י':) גבי מנימין עבדיה דרב אשי איטמישא ליה כתונתא במיא ואשתטחא אמטללתא א"ל רב אשי זיל דליי' דלא לימא דמסכך בדבר המקבל טומאה ופריך והא קחזו דרטיבא ומשני לכי יבשא קאמינא לך ע"ש אלמא אע"ג דשטחן בהיתר בעת שהיה רטיבא מ"מ לכי יבשא אסור משום מה"ע אע"ג דלא קעביד שום מעשה מ"מ כיון דאסתליק ההוכחה אסור וי"ל דשאני התם דבשעת שטיחה אמטללתא היה זמן איסור בזמן ישיבת סוכה ולא הותר אלא משום ההוכחה וכיון דאסתליק ההוכחה אסור כיון דכל עיקר ההיתר משום הוכחה וכיון דאסתליק ההוכחה הדרא לאיסורא קמא משא"כ הכא דהיה שוטחן מע"ש בזמן ההיתר דא"צ שום הוכחה א"כ כיון דלא קעביד מעשה מותר א"כ לפי"ז אם שטחן מערב סוכות דהיה זמן היתר באמת אין צריך לסלק אחר כך כמו דשטחן מערב שבת לס' הרשב"א וסייעתו:
ונ"ל להביא ראייה לשיטת הש"ג דדווקא במקום פסידא שריא בחשדא דרבנן בחדרי חדרים אבל בלאו הכי אסור דהנה בכריתות (ד' כ"א) דקאמר רב דם דגים שכנסו בכלי אסור ופריך מברייתא דקתני דם דגים וחגבים מותר לכתחילה ומשני מתני' דאית ביה קשקשים דלית ביה משום מה"ע אזי מותר לאכול ואין בו משום חשדא דאכל דם ורב בדלית ביה קשקשים אז אסור משום מה"ע והשתא לשיטת הב"י וסייעתו דלדעת תוס' כתובות (ד' ס') בדרבנן ליכא אי' דמה"ע בח"ח א"כ מאי מקשה הגמ' והוצרך לתרץ דאית ביה קשקשים הא התוספות לשיטתייהו בחולין (ד' ק"ט) דס"ל דדם שבישלו ליכא איסור דאורייתא ע"ש א"כ מאי מקשה הגמ' מברייתא עלי' דרב לישני דרב מיירי מדם שאינו מבושל או בפרהסיא וברייתא מיירי במבושל דליכא איסור דאורייתא ובבית שלא בפרהסיא דבחשדא דרבנן ליכא אי' דמה"ע בצנעה ומאי מקשה א"ו דאפי' בחשדא דרבנן אסור אפי' בח"ח אם לא במקום פסידא והוצרך לשנוי' דמיירי באית בי' קשקשים וי"ל דמ"מ איכא חשדא דיטעו דהדם אינו מבושל ואיכא חשדא דאורייתא וכמו שכתבתי לעיל דאיכא למטעי דיאמרו דלהטיח גגו הוא צריך באופן שאין בו צורך יו"ט כלל דמ"מ איכא חשדא בדאורייתא וה"נ מ"מ איכא חשדא דאורייתא דיאמרו דהדם חי דאיכא איסורא דאורייתא וראיתי להגאון רע"א ז"ל בחי' ליו"ד (סי' ס"ו) שכ' דבדם דגים מבושל ליכא חשדא בדאורייתא ע"ש ודבריו תמוהין דהא בדרבנן ג"כ חיישינן למה"ע בפרהסיא כמו בזוג אעפ"י שהוא פקוק בר"ה אסור דמחזי כמאן דאזיל לחינגא ואי בצנעה מ"מ יאמרו דהדם אינו מבושל ואיכא חשדא בדאורייתא מ"מ כמ"ש וצ"ע וע"כ דהגרע"א ס"ל כשיטת הגאון ר' זכריה מענדיל בבה"ע כמ"ש לעיל:
[ומסוגי' זאת דכריתו' ילה"ר למש"כ לחלק בין היה זמן היתר א"צ הוכחה אפי' כשנסתלק ההוכחה מותר משא"כ במה שצריך הוכחה דהא פשטת הסוגיא דכריתו' משמע דאית בי' קשקשים מותר היינו דעדיין איכא קשקשים אז מותר ורב דלית ביה קשקשים אסור אפי' היה מקודם וכמ"ש ועיין]:
סעיף ג
וראיתי להמשנה למלך בפ"ו מהל' מאכלות אסורות (הל' ב') שהקשה אמה דאמרינן בכריתות שם דם השינים בולעו ופירש"י דליכא מאן דחזי ליה הא כ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ותירץ למש"כ התוספת בכתובות (ד' ס') דבדרבנן לא חיישינן למה"ע בח"ח א"ש עכ"ד המשנה למלך:
ודבריו תמוהין לע"ד דהתוס' לא כתבו אלא בחשדא דרבנן דהיינו דמלאכה דכלאחר יד דיחשדו אותו דעושה איסור דרבנן בכה"ג לא גזרו בצנעה או כמו דזוג פקוק בחצר דהחשד דאזיל לחינגא דמקח וממכר דרבנן אבל במי שנשרו כליו במים דהחשד הוא בדאוריי' דיאמרו דכבסן בשבת אסור. אם כן ה"נ החשד הוא דיאמרו דדם בהמה הוא בולע אם כן ה"נ דהחשד הוא בדאורייתא כמו דיאמרו דכבסן בשבת ה"נ דיאמרו דאוכל דם בהמה אם כן מה שייך כאן חשדא בדרבנן על כן שותא דמרן לא ידענא:
ובעיקר קושיית המשנה למלך לע"ד לק"מ עפ"י מש"כ התוספת בשבת (ד' ס"ב.) ד"ה והתניא ר' אושעיא כו' דכ' דבקמיע בידו דאפי' בר"ה לא חזי ליה ליכא איסור מה"ע דע"כ לא אמרינן דבח"ח אסור היכא דבשוק יראה אז לא מהני בצנעה משא"כ דבשוק נמי לא מחזי אין כאן איסור דמה"ע בח"ח ע"ש אם כן ה"נ דהדם בפיו דאפי' בפרהסיא ליכא מאן דחזי ליה ליכא בזה משום מה"ע בחדרי חדרים ומיושב קושיית המל"מ על נכון בע"ה ותלי"ת אח"ז מצאתי להשעה"מ (פ"ה מהל' י"ט) שכ' כד' על קושית המל"מ ולא הביא ד' משנה למלך רק ד' הבאר שבע:
ובזה נלע"ד לפרש התוספ' (פ"ה דכלאים) דפריך מיניה בירושלמי פ"ט דכלאים (הל' א') עלי' דרב דאמר דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע בח"ח אסור דקתני התם פשתן שצבעו בחרת (גי' הרא"ש בשבת פ' חבית בהרת) לא יעשה ממנה אימרא מפורסמת ובכרים וכסתות מותר מתניתא פליגא עליה דרב דהא קתני דאם אינה מפורסמת מותר והיינו בחדרי חדרים ע"ש וכ' הר"ש פ"ט דכלאים (משנה ב') לפרש התוס' הכי אין דרך לצבוע פשתן אלא צמר וכשהפשתן צבוע אי אפשר לאורגו עם בגד פשתן לבן וללבוש הבגד בפרהסיא משום דמחזי כלאים עי"ש בר"ש ומזה פריך הירושלמי דמשמע דאם אינו מפורסמת דהיינו דאינו לובשו בפרהסיא רק בצנעה שריא וקשיא לרב והנה הירושלמי פריך שם עוד מהא דע"ג דפרצופות המקלחין מים לא יתן פיו על פיו שלא יהא כמנשק לע"ג ובצנעה מותר כו' ובאמת בתלמודא דידן בע"ג (ד' י"ב) הגי' באופן אחר ישב לו קוץ בפני ע"ג דאם אינו נראה מותר ומוקי לה דהיינו דאם אינו נראה כמשתחוה מותר וכן בנתפזרו לו מעותיו אבל בפרצופות המקלחין מים לא קתני הכי ע"ש וכן הא דפריך בירושלמי מהא דאין שוחטין לתוך גומא אבל עושה גומא בתוך ביתו אלמא דלא אסרוה בצנעה משום מה"ע ע"ש באמת התוס' בחולין (ד' מ"א) ובשבת (ד' ס"ה) הקשו ג"כ קושיית הירושלמי מהא דעושה גומא בתוך ביתו ותירצו משום דיש לומר דלנקר חצירו הוא דעביד. א"כ אנן נמי נאמר ליישב קושיית הירושלמי מהא דתוספתא דלא יעשה ממנה אימרא מפורסמת דה"פ עפ"י דברי התוס' בשבת (ד' ס"ב.) דאם נקיט ליה בידו בענין דאפי' בר"ה לא מחזי אזי ליכא איסורא דמה"ע וכמ"ש. א"כ י"ל דהאי דלא יעשה אימרא מפורסמת לא דקאי אאדם הלובש שלא ילבשנו בפרהסיא אלא דקאי אאימרא היינו דלא יעשה האימרא מפורסמת דהיינו דיהי' נראה מבחוץ כשלובשו. אבל אם אינה מפורסמת דהיינו דעושה במקום דלא יהיה נראה מבחוץ אפי' בפרהסיא לא יהא נראה ודמי ממש כקמיע בידו דשרי משום מה"ע כיון דאינו נראה אפי' בשוק וא"ש לשון הברייתא דלא יעשה אימרא בפרהסיא דקאי אעשיי' דהיינו דהאימרא יהיה גלוי' לחוץ רק מבפנים הבגד דאזי אפי' בשוק ליכא מה"ע דלא חזו ליה וכמו דם בפיו דבולעו כמ"ש. וזהו פירוש התוספתא לתלמודא דידן דס"ל האי חילוקא כמ"ש התוס' בשבת (ד' ס"ב) וכמ"ש. אמנם הרמב"ם השמיט הך דינא דתוספתא (דפ"ה דכלאים) משום דנראה דלטעמיה אזיל דבירושלמי בכלאים פריך עליה דרב מהאי ברייתא וקאמר דלית להון קיום דוודאי פליגי עליה דרב וכיון דפסק בהל' שבת (פכ"ב הל' כ') כרב דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור להכי השמיט הך תוספתא דכלאים נראה דמפרש כפשוטו וכפי' הירושלמי דכלאים הנ"ל ואינו מחלק כחילוק התוס' שבת (ד' ס"ב) א"כ לדברי הרמב"ם יקשה קושיית המשנה למלך בפ"ו מהל' מ"א בהא דדם בין השינים בולעו וע"כ משום דלא חזי ליה וקשה הא אסור משום מה"ע כקושיית המל"מ וע"כ כתירוצינו עפ"י ד' תוס' שבת (ד' ס"ב) הנ"ל א"כ יקשה למה השמיט הרמב"ם הך תוספתא דכלאים י"ל כיון דהירושלמי מפרש התוספתא באופן דלא ס"ל כרב הניח הרמב"ם מלפרש מדעתו התוס' כיון דאינו לו מקור מגמ' מפורשת וצ"ע בזה:
[ובעיקר ד' התוס' דשבת (ד' צ"ה.) דכתבו דבונה ביו"ט מותר מה"ת משום מתוך ואינו אסור אלא משום עובדא דחול כמ"ש לכאורה יש לדון בזה דלמש"כ הרמב"ם (פ' יוד מהל' שבת הלכה ט"ז) דמכה בפטיש שייך באבן ובעץ ובמתכת בין בבנין ובין בכלים ע"ש משמע להדיא דבאוכל אינו שייך מכה בפטיש א"כ נהי דבונה ביו"ט מותר מטעם מתוך שהותרה בונה דמגבן וא"כ במגבן לא שייך מכה בפטיש דאין מכה בפטיש שייך אלא בגמר כלי משא"כ באוכלין דלא שייך כלי ליכא משום מכה בפטיש. א"כ לא שייך בבנין בית היתר דמכה בפטיש משום מתוך דמגבן דבמגבן ליכא מכה בפטיש. א"כ באמת בנין בית הו"ל מכה בפטיש וכמו דאמרי' אין צביעה באוכלין ואין עיבוד באוכלין ה"נ אין מכה בפטיש באוכלין אמנם בירוש' פרק כלל גדול (הל' ב') מבואר דבאוכלין שייך ג"כ מכה בפטיש דאמר שם הדא איתתא כד מערבא בחיטייא כו' כד מספייא משום טוחנת כד גמרה מלאכה חייבת משום מכה בפטיש ע"ש הרבה דינים דמבוארים דבאוכלין ג"כ שייך משום מכה בפטיש. א"כ לפי"ז במגבן איכא נמי משום מכה בפטיש א"כ איכא נמי בבונה בית היתר דמתוך דהותרה מכה בפטיש במגבן ה"נ מכה בפטיש בבנין בית ביו"ט. אמנם נלע"ד דמתלמודא דידן בביצה ד' ל"ג:) דקאמרינן שם דאוכלי בהמה אין בו משום תיקון כלי ע"ש א"כ כ"ש באוכלי אדם דאין בו משום תיקון כלי דמכה בפטיש כנלע"ד בזה ואכמ"ל]
ומעתה לפי דברינו שביארנו דדעת הש"ג ומהרש"ל והש"ך דגם באיסור דרבנן אסור בחשדא בח"ח אם לא במקום הפסד משום דמסוגיא דכתובות אינו מוכח כלל דשריא שלא במקום הפסד ומסוגיא דשבת מוכחת דגם באיסורא דרבנן אסור משום מה"ע בח"ח. ובפרט למש"כ הר"ן בפ' חבית ובביצה (ד' ע') ליישב ההיא סוגיא דכתובות דהא דמתירין בצנעה בצינור שעלו בו קשקשים היינו דהתם לאו דווקא בצנעה הא כיון דא"א בלא"ה אלא דכל דיוכל לעשות בצינעה יעשה אבל בלא"ה מותר אפי' בפרהסיא דבאמת הדבר אסור בעצמו ורק משום פסידא התירו ע"ש שהאריך בזה א"כ בלא"ה אין ראיה מההיא דכתובות (ד' ס') להתיר בדרבנן בח"ח דהתם שאני דבאמת בלא"ה איכא איסורא אלא דמשום פסידא שריא וישמע לנו לאסור בפרהסיא משא"כ היכא דליכא איסורא כלל רק משום מה"ע לא ישמע לנו לאסור אזי אסור אפילו בחדרי חדרים וכמ"ש הר"ן יע"ש. אם כן להר"ן בזוג פקוק דמצד עצמו ליכא איסורא א"כ יבוא הדבר להתיר בפרהסיא או שיבוא א' מבני רה"ר לחצר אסור אפי' בח"ח וע"כ כדכתיבנא בישוב קושית הש"ג דתי' המג"א והגר"א אינו עולה לתירוץ הר"ן כלל. ולפי זה יש לומר בכוונת רש"י בגיטין (ד' ס') שפירש משום חשדא דיראה א' מבני הרה"ר בבית שאין שם עירוב ויחשדו שמטלטלין בלי עירוב דאפי' בדרבנן ג"כ חיישינן לחשדא בח"ח וכמ"ש ולקמן (סעיף ה') יתבאר פי' רש"י דגיטין על נכון בע"ה:
סעיף ד
וביסוד האי כללא דכיילו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם והתוספות והרא"ש והטור ושו"ע דפסקו כרב דכ"מ דאסרו משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור קשיא לי טובא ויש לע"ד לדון בזה וגם דהרמב"ם סותר עצמו בהאי מילתא והוא דהנה הרמב"ם (פכ"ב מהל' שבת הל' כ') כתב דמי שנשרו כליו במים כו' כ"מ שאסר חכמים מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ושם (בהל' כ"ד) כתב וז"ל הקורע מאבות מלאכות לפיכך מי שנסתבכו בגדיו בקוצים מפרישן בצנעה ומתמהמה כדי שלא יקרע עכ"ל ומקורו מירושלמי שבת (פ' כלל גדול הל' א') ר' זעירא בשם רב הונא נסתבכו בגדיו בקוצים ה"ז מפשרן (אולי צריך לומר מפרישן כמו שכתב הרמב"ם) בצנעה ובלבד שלא יקרע:
וקשה דהרמב"ם סותר א"ע מיניה וביה דבהלכה כ' פסק כרב ובהלכה כ"ד פסק דבצנעה שרי בשלמא אירושלמי לק"מ די"ל דהירושלמי לשיטתו בכלאים (פ"ט הל') א') דפריך עליה דרב דכ"מ דאסרו חכמים כו' בח"ח אסור מכמה ברייתות וקאמר דל"ל קיום ויש לפרש דלית ליה קיום האי מילתא דרב מקמי ברייתות דקשיא לרב להכי פסק דלא כרב אבל הרמב"ם פסק כרב דכ"ד דאסור בפרהסיא משום מה"ע אסור נמי בצנעה א"כ איך מותר בצנעה בנסתבכו בגדיו והכא איכא שדא בדאורייתא כמ"ש הרמב"ם הקורע מאבות מלאכות לפיכך מי שנסתבכו כו' והיינו דכיון דקורע ע"מ לתקן איכא חיובא דאורייתא אסור בפרהסיא לפרוש משום דיאמרו דמתקן הבגד בהאי קריעה וכמ"ש הקרבן עדה שם וראיתי להפני משה שפי' דמסירן בצנעה משום דלא יכאיבו הקוצים אותו ע"ש ולפ"ז יש לישב דמשום צערא דגופיה שריא שבות דמה"ט אפי' בפרהסיא כמו דאמרינן שבת (ד' מ"ב) מכבין גחלת של מתכות בר"ה שלא יזיקו בו רבים ע"ש אלמא דמשום צערא שריא האי שבות דמכבה אע"ג דשבות דמכבה הו"ל שבות חמור כמ"ש הר"ן בשבת (פ' חבית) שכ' דשאני שבות דמלאכה שא"צ לגופי' דכיון דאם עשאו לגופו איכא חיובא מה"ת לא התירו במקום פסידא אפי' ע"י עובד כוכבים כו' ע"ש ועוד דהא לשיטת הבה"ג והובא בר"ן בשבת (פ' כירה) איכא איסורא דאוריי' משום מצרף עי"ש מ"מ שרינן במקום צערא וכן בצידת עקרב דאיכא מלאכה שאצ"ל ומשום צערא שריא וכמ"ש בתוס' בריש שבת (ד' ג'.) ע"ש א"כ ה"נ בנסתבכו בגדיו בקוצים דמפרישן משום צערא דגופי' לא חיישינן לאיסור דחשדא וכ"כ דאפשר בצנעה צריך לעשות בצנעה אבל מד' הרמב"ם שהתחיל באיסור קורע וכתב לפיכך כו' משמע דעיקר אתא לאשמועינן משום קורע אפי' בליכא צערא דגופי' קשה מ"ט מותר בצנעה ואין לומר משום פסידא דבגד שריא כמו דאמרינן בכתובות זה אינו דהתם באיסורא דרבנן כלאחר יד דאינו אלא חשדא בדרבנן גם כן משא"כ בחשדא דאורייתא לא מהני מקום פסידא כדאיתא להדיא בע"ג (ד' י"ב) גבי נתפזרו לו מעותיו וכמ"ש לעיל וה"נ הו"ל חשדא דאורייתא דיאמרו דמתקן הבגד בהאי קריעה וכמ"ש הרמב"ם דהקורע מאבות מלאכות לפיכך מי שנסתבכו כו' א"כ קשה כמ"ש. וגם כאן לא שייך תירוץ הר"ן דבפ"ק דביצה (ד' ט') עי"ש דהכא מצד עצמו ליכא איסורא כלל אם יפריש באופן שלא יקרע הבגד ואינו אלא משום חשדא א"כ שייך האי מילתא בדרב שפיר ומ"ע שרי בצנעה:
וי"ל דלמאי דאמרינן בברכות (ד' כ':) דגדול כבוד הבריות דדוחה לאו דלא תסור וכן במנחות (ד' ל"ח) בעובדא דמר בר"א דאיפסיק ליה בשבתא דריגלא קרנא דחוטתא בכרמלית דשריא משום דגדול כבוד הבריות ע"ש א"כ ה"נ דכיון דאי לא יפרישן א"כ מוכרח להפשיט הבגד עד מוצאי שבת א"כ איכא כבוד הבריות ודוחה לאיסורא דחשדא וא"ש. ומן התימה שלא מצאתי בזה במחברים ועיין במ"א (סי' ש"ב) יע"ש:
סעיף ה
אך ק"ל מהא דכריתות (ד' י"ב) גבי פלוגתא דר"מ ורבנן באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דר"מ מחייב מק"ו דאם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה לא יביאהו לידי קרבן הקל וחכמים אומרים מה אם ירצה לומר מזיד הייתי כו' וקא מיבעי' ליה בגמ' מ"ט דרבנן דפטרי מי אמרינן טטמייהו משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דלמא משום מיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי פטור כי אמר לא אכלתי נמי פטור ומאי נפ"מ למיפשט מיניה לענין טומאה דאמרו ליה נטמאת ונכנסת במקדש אי אמרת משום אדם נאמן על עצמו אפי' טומאה חדשה דליכא מיגו דטבלתי גם כן פטור. אבל אי אמרי' משום מיגו דווקא בטומאה ישנה דאיכא מיגו דאי בעי אמר טבלתי אבל בטומאה חדשה לא מהימן משום דבטומאה ישינה דכיון דאיכא מיגו דמצי לתרץ דיבורי' מאי לא נטמאתי דלא עמדתי בטומאתי אבל בטומאה חדשה דליכא מיגו דלא מצי לתרץ דיבורי' טבלתי דהא אמרי ליה השתא נטמאת לא מהימן כו' וקאמר שם ת"ש כו' א"ל ע"א נטמאת כו' יכול אפי' שנים מכחישים אותו אמר ר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה החמורה לא יביאוהו שנים לידי קרבן הקל ר' יודא אומר נאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים ומודים חכמים לר' יודא בחלבים ובביאת מקדש אבל בטומאה לא מודו ליה במאי אסקינן אילימא בטומאה ישינה מ"ש חלבים וביאת מקדש דמודו ליה דאם רצה יאמר מזיד הייתי טומאה ישינה נמי מתרץ דיבורי' דאם רצה יאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אמר רבינא לעולם בטומאה ישינה וכגון דאמרי עדים אכלת קדשים בטומאת הגוף והוא אמר לא נטמאתי והכא לא מתרץ דיבורי' דל"ל לא עמדתי בטומאה אבל טבלתי מאי אמר להם טבלתי ואכלתי כי אמר להם הכי אתכחיש לי' דיבוריה קמא בטומאת מגעו. אר"נ הלכה כר' יודא אר"י לא אמרה אלא בינו לבין עצמו ולעצמו ע"כ דברי הגמ' ויש בזה ג' שיטות יע"ש היטיב ומבואר לכל השיטות שם הא דאסור לאכול הקדשים בפרהסיא היינו מדרבנן משום חשדא אבל בצנעה מותר א"כ קשה אמאי מותר בצינעה הא כ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור כיון דברבים אינו אסור לאכול אלא משום חשדא א"כ מה"ט היה לנו לאסור אפי' בצנעה ואין לומר דרב יוסף ס"ל דלא כרב דאסר אפי' בח"ח אלא כמ"ד דבחדרי חדרים מותר א"כ מאי מקשי תוס' בכתובות (ד' ס') בהא דפסק רב יוסף כנחום איש גליא דממעכן בצנעה הא כ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור הא רב יוסף לשיטתו בכריתות (ד' י"ב) לא ס"ל האי כללא דרב אפי' בחשדא דאורייתא כמו חשדא דאוכל קדשים בטומאת הגוף דאפי' לשיטת תוס' בכריתות ג"כ הא דאסור בפרהסיא באיכא מיגו אינו אלא משום חשדא א"כ מה"ט מוכח דרב יוסף לא ס"ל האי כללא דרב א"ו דס"ל להתוס' בכתובות (ד' ס') דרב יוסף ס"ל כרב גם כן אם כן איך יפרנסו סוגיא דכריתות דמוכח דרב יוסף לא סבירא ליה כרב אפילו לשיטתייהו:
וראיתי להגאון בחוות דעת (סי' קפ"ה בביאורי שכ' על מה שכ' הרמ"א בתשובה (סי' ב') בעובדא דאשה אחת שהיתה מפלת נפלים והסכימו האשה עם בעלה להסתיר עיבורה וללבוש בגדי נדות להחזיקה בפני שכיניה לנדה מפני שתלו הדבר בעין הרע וחקר הרמ"א אי נאמנים על זה כיון דהוחזקה נדה בשכינותי' ופלפל הרמ"א אי שייך בזה הדין דהוחזקה נדה בשכינותיה קדושין (ד' פ') דבעלה היה לוקה עלי' משום נדה משום דע"כ לא קאמרי' הכי אלא בשהבעל אינו יודע מזה ולהכי קאמר בעלה היה לוקה עליה משום נדה משום דהוא אינו יודע האמת וכיון דהיו סוקלין על החזקות להכי היה לוקה אבל היא שיודעת האמת ואומרת ברי לי אינה לוקת בוודאי א"כ כששניהם יודעים האמת מותרים בזה ופלפל הרמ"א דאם היו לוקים כשבעלו בפרהסיא ה"ה בצנעה אסור משום דכ"מ דאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בחדרי חדרים אסור אלא דהתם דאפי' בפרהסיא לא היו לוקים משום דכיון דאומרים ברי עיי"ש בש"ך וט"ז (סי' קפ"ה) והחוו"ד כ' כלל מחודש בדין כל דבר שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור דע"כ לא קאמרי' הכי אלא דווקא היכא דבפרהסיא אסור משום מה"ע אזי כמו שאסרו חז"ל בפרהסיא ה"נ אסרו בצנעה. משא"כ היכא דבפרהסיא היה לוקין אותו אז לא אסרו כלל בצנעה משום מה"ע והביא ראיה לזה מכריתות (ד' י"ב) באמרו לו שנים נטמאת דאמר רב יוסף דמותרין לאכול הטהרות שנגע בינו לבין עצמו ואף דאי אכלן בפרהסיא ודאי דהיו מלקין אותו עפ"י העדים ובוודאי רב יוסף לא פליג אהא דאמרו כל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין דאפילו בחדרי חדרים אסור א"ו דהטעם הוא משום חילוק הנ"ל ואף רבנן לא פליגי שם רק לענין קרבן עכתו"ד החוו"ד:
והדברים מתמיהים דהא לכולהו פירושי בין למר ובין למר בפרהסיא מותר מה"ת לאכול דלתרתי לישני דפירש"י לר' יודא משום דנאמן אדם על עצמו יותר ממאה עדים אפי' לא מצי לתרץ דיבורי' בוודאי מותר מה"ת אפי' בפרהסיא אלא דאסור מדרבנן בפרהסיא לאכול דלא לזלזולי בטהרות. כמו שפירש"י בהדיא. אלא דגם לפירש התוס' דמפרשי דמספקא ליה להגמרא דלמא טעמי' דר' יודא משום מיגו דמתרץ דיבורי' א"כ ביכול לתרץ דיבורי' אפי' בפרהסיא מותר מה"ת. דהא היכא דיכול לתרץ דיבורי' נאמן כמו למ"ד דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. א"כ כמו דפירש"י דלר' יודא דאדם נאמן על עצמו מותר אפי' בפרהסיא מה"ת אלא דלא ליתי לזלזולי בטהרות. כ"ש כשיכול לתרץ דבריו דוודאי מותר בפרהסיא מה"ת. א"כ איך כ' החוו"ד דרבנן ור' יודא דפליגי דווקא בצנעה אבל בפרהסיא אפי' לר' יודא הי' לוקה אתמהה [ובמק"א הארכתי ליישב ולפר' הסוגיא ולבאר ד' הרמב"ם בכמה מקומות ואכמ"ל] א"כ הדרא קושייתינו לדוכתי' כיון דבפרהסיא אסור מדרבנן אליבא דר' יודא ואמאי מותר בצנעה הא כיון דאסור בפרהסיא משום מה"ע א"כ אפי' בח"ח אסור:
ולכאורה יש ליישב עפמש"כ הצל"ח בריש ברכות (ד' ב) ליישב קושיית המהרש"א שהקשה אמה שהקשו תוס' אמאי דאמרי' שם דזמן ק"ש משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עני גופי' מתי יתפלל. והקשה מהרש"א אמאי לא הקשו תוס' אמתני' דזמן ק"ש משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומה כהנים גופייהו מתי יתפללו וע"ש ותירץ הצל"ח דלמאי דאמרי' בפסחים (ד' ע"ב) דר' טרפון דלא בא אמש לביהמ"ד לשחרית בא ומצאו ר"ג כו' ואמר לו ר"ט עבודה עבדתי כו' דמצות אכילת תרומה הו"ל עבודה ע"ש א"כ כיון דתרומה מ"ע כעבודה לא גזרו חז"ל לאכול בתרומה קודם ק"ש והתירו גזירתם משום מ"ע דאכילת תרומה אע"ג דבעלמא אסרו לאכול קודם ת"ע ע"ש א"כ י"ל ה"נ דבכריתות מיירי בקודש ותרומה דאיכא מצוה לא גזרו משום מה"ע בח"ח וא"ש. אמנם זה אינו דהא בשבת (ד' קל.) קאמר לר' אליעזר דס"ל דאם לא הביא אזמל מע"ש למול מביא בשבת ובשעת הסכנה מכסהו עפ"י עדים וקאמר דטעמא משום חשדא להכי צריך עדים לאפוקי מחשדא ע"ש אלמא דאפי' במקום מצוה חיישי' לחשדא וכן משמע בתוס' ע"ז (ד' מג:) ד"ה שאני ר"ג כו' דאפי' במקום מצוה חיישי' לחשדא ע"ש ועוד דהא בע"ז (ד' יב) מבואר דהיכא דאיכא חשדא דאורייתא אסור אפי' במקום פסידא וכמ"ש והנה בביצה ריש משילין (ד' לו) מבואר דהגמ' מספקא ליה אי ביטול בהמ"ד עדיף או הפסד פירות ועלתה בתיקו והפוסקים פסקו התם דהפסד פירות עדיף דמשילין מן הארובה אפי' טובא ומשום ביטול ביהמ"ד דווקא ארבעה וחמש קופות ע"ש ברי"ף ורמב"ם והרא"ש אלמא דהפסד לא גרע ממצוה א"כ כמו דלא מהני במקום הפסד איסור דמה"ע בח"ח ה"נ לא מהני במקום מצוה ועוד דלשיט' התוס' בביצה (ד' ט) דהבאתי לעיל דלא מהני משום שמחת יו"ט אא"כ שובכו מוכיח עליו אבל בלא"ה חיישי' משום מה"ע עי"ש א"כ הדק"ל:
ובישוב קושיא זו לשיטת רש"י והתוס' כריתות נלע"ד ליישב והוא דהנה ביסוד טעמא דכ"מ שאסרו חכמים משום מה"ע אפי' בח"ח אסור י"ל שני טעמים טעם הא' משום דאם נאמר דבח"ח מותר אזי חיישי' דלמא יעשה הדבר בפרהסיא ג"כ. וטעם ב' י"ל דשמא גם ברשות היחיד יבוא אחד או שנים ויראו שעושה הדבר בצנעה וג"כ יבוא לידי חשדא והנה שיטת הר"א מבורגוי"ל בתוס' ביצה (ד' ט':) ד"ה מאי דקא שרי כו' שכ' דבשבת מותר לטלטל הסולם בחצר משום דטעמא מאי אסור אפי' בחדרי חדרים משום דלמא יוציאנו לחוץ לרה"ר ויאמרו להטיח גגו ובשבת הכל יודעים דאסור להוציא לרה"ר משא"כ ביו"ט דמותר להוציא לרה"ר א"כ אם נתירנו ברה"י אזי יוציאנו ברה"ר ויאמרו להטיח גגו כו' עי"ש בתוס' א"כ מבואר דהר"ר אברהם מבורגוי"ל ס"ל דעיקר טעמא דאסור בח"ח משום דחיישי' שמא יעשה בפרהסיא אבל לחששא דשמא יבוא א' מבני ר"ה לחצר ויראה לא חיישי' למילתא דלא שכיח א"כ לפי"ז מיושב קושייתינו הנ"ל דנ"ל לחלק בעניינא דחשדא דהנה בב"מ ד' טו) קיי"ל דניחא ליה לאינש דלא ליקרי גזלנא וכן ניחא ליה לאינש דליקום בהימנותי' יעו"ש ובקידושין (ד' נ' ע"א) אמרי' לא עביד אינש דמשוי נפשי' רשיעא ולמימר מזיד הייתי יע"ש ויעויין תוס' יבמות (ד' כ"ה:) ד"ה ואין אדם כו' יע"ש. א"כ לפי"ז י"ל דכיון דעיקר טעמא דבח"ח ג"כ אסור משום דיעשה הדבר בפרהסיא. א"כ יש לומר דע"כ לא חיישי' שמא יעשה הדבר בפרהסיא אלא היכא דאינו יודע שיהיה בזה חשדא אזי שפיר חיישי' דיעשה הדבר בפרהסיא כיון דאינו יודע מזה שום חשד ומה לו לחוש שמא יחשדנו דיהיה נזהר לצאת ידי הבריות משא"כ היכא דיודע שפיר דאיכא סהדי עלי' דאמרי דאכיל איסורא אזי שפיר יזהר בכל כחו כדי דלא ליקרי ליה רשיעא. ומעתה הדבר נכון בע"ה דהתם בביצה (ד' ט') דאינו יודע כלל החשד שיחשדו דלהטיח גגו הוא צריך דאינו מעלה על לבו זה החשד וכדומה. אזי שפיר חיישי' דלמא לא יזהר ויעשה בפרהסיא ויחשדנו בחשדא דלח עלתה על דעתו מעולם משא"כ בכריתות דיודע דאיכא סהדי דאמרי דחלב הוא ואי אכיל בפני סהדי דאמרי הכי יודע שפיר דמפקי עלי' קלא ושוי' נפשי' רשיעא בוודאי לא ניחא ליה בהכי כו' ויזהר בכל האפשרי שלא יבואו לחושדו כיון דיודע בעצמו שיחשדו אותו בלי ספק וא"כ לשי' הר"א מבורגוי"ל מיושב קושייתינו הנ"ל בע"ה על נכון ועיין:
ולפ"ז מוכרח דרש"י בכריתות ס"ל כשיטת הר"א מבורגוי"ל דביצה הנ"ל דאי ס"ל כהטעם הב' והיינו דחיישי' דלמא יבוא א' לרה"י ויראה א"כ ה"נ בכריתות ניחוש דיבוא אחד פתאום לביתו ויראה ויבוא לידי חשד א"כ השתא יקשה לפירש"י בגיטין (ד' ס') דפי' דטעמא דחשדא דקאמר דלא יבוא א' מבני רה"ר ויראה שאין שם עירוב ויחשדם דמטלטלין בלי עירוב ע"כ לכאורה מוכח דרש"י ס"ל טעם הב' דכתיבנא ודלא כשיטת הר"א מבורגוי"ל והוא שיטת ר"ת שם בתוס' וכ"ה בר"ן בביצה (ד' ט') ב' הטעמים הנ"ל א"כ לרש"י לשיטתו קשה דסותר א"ע מהא דגיטין (ד' ס') וי"ל דבאמת רש"י ס"ל כשיטת הר"א מבורגוי"ל. והא דכתב בגיטין דחיישי' שמא יבוא אחד מהם לרה"י היינו דמ"מ הם יראו ויפחדו מזה החשד אעפ"י שאינו אמת ואתי לאינצויי וכ"כ רש"י ברב אלפס הטעם דאתי לאינצויי והיינו דיראו שיחשדו אותן שמטלטלין בלי עירוב אתו מזה לאינצויי ובזה א"ש הא דסתמו הרי"ף והרא"ש והעתיקו המשנה כצורתה בגיטין (ד' ס') ולא כתבו טעמא דגמ' משום חשדא ולמש"כ דבאמת חשדא ליכא כסברת הר"א מבורגוי"ל ואינו אלא משום דאתו לאינצויי וא"ש בע"ה: