אור ברסלב
פי אריה חלק אורח חיים › סימן ב

פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין

חלק אורח חיים · סימן ב

סימן א

נשאלתי באותן פירות כמו אגסים קטנים שקורין (בארין) שאינם מתבשלין באילן לעולם רק אח"כ מניחין אותן במספוא ומתבשלין מהו הדין לענין ברכה:

תשובה בע"ה בברכות (דף מ') תנן על הנובלות כו' אומר שהכל נ"ב ר"י אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו מאי נובלת ר"ז ור' אילעא ח"א בושלי כמרי וח"א תמרי דזיקי כו' עד סוף הסוגיא ובשו"ע (סי' ר"ב סעיף ט') סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם וכן על הנובלות שהם תמרים שבשלו ושרפום החום ויבשו מברך שהכל ע"כ והוא שיטת רש"י שם בברכות דמפרש בושלי כמרי שנשרפו מחמת החום כמו מיכמר בשרי בפסחים (דף נ"ח) אך הב"י שם הביא בשם רבינו ירוחם שכ' נובלות שהוא מין פירי שלא נגמר בישולו מברך שהכל והב"י כ' עליו שלא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות הוא בושלי כמרי ופירש"י שרופי חמה שייבשום ושרפום החום וא"כ אינו ענין לשלא נגמר בישולם עדיין עכ"ד הב"י והב"ח (סי' ר"ב) והט"ז (סי' ר"ד) השיגו על הב"י בזה דרי"ו לאו יחידאה הוא דהרבה מרבוותא הכי מפרשי דהא הרמב"ם בפי' המשנה שם פי' דנובלות הם הפירות שנפלו פגין קודם שיתבשלו וכ"כ הר"ר יונה שם והרמב"ם בהל' ברכות וכ"כ הטור (סי' ר"ד) דנובלות שהוא מין תמרים שאין מתבשלין על האילן מברך שהכל עיין שם בב"ח וט"ז ומפני שבעניי יש לי בזה מעט עיון חילקתי לסעיפים להקל על המעיין:

סעיף א

ונראה להביא ראייה לשיטת הרמב"ם והר"ר יונה והטור ורבינו ירוחם מירושלמי ברכות (פ' כיצד מברכין הנ' ג') וז"ל הירושלמי ראה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלן אומר שהכל נ"ב ע"כ ובבבלי (דף מ') קאמר דלמ"ד תמרי דזיקי לא הוה מין קללה והא דקאמר ר"י כל שהוא מין קללה כו' קאי אשארא כו' אלא דווקא למ"ד נובלות הוא בושלי כמרי הוה מין קללה א"כ הירושלמי דאמר הרואה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת ע"כ ס"ל כמ"ד בושלי כמרי ואי כפירש"י דבושלי כמרי היינו שנשרפו מחמת החום א"כ מאי אריא שנשרו הא עיקר הקללה הוא מחמת שנשרפו א"כ אפי' לא נשרו נמי א"ו כפי' הרמב"ם והר"ר יונה והעור ורי"ו דבושלי כמרי פי' שנפלו קודם בישולן א"כ עיקר קללה מה שנשרו קודם בישולן:

עוי"ל ראיה להני רבוותא מתוספתא דשביעית (פ"ד) דאיתא התם משהוציאו עלין עד שהם פגין חמשים יום משהם פגין עד שהם נובלות חמשים יום מנובלות ועד התאנים כו' וע"כ ס"ל להאי תוס' דנובלות לאו תמרי דזיקי דהא תמרי דזיקי היינו שנגמר בישולן וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק ה') והכא בתוס' קתני מנובלות עד התאנים חמשים יום אלמא דנובלת דתוס' לאו תמרי דזיקי וע"כ בושלי כמרי ואי כפירש"י וב"י א"כ מאי שיעורא הוא וכי לא סגי דלא יהיו שרופים מחמת חום אבל לפי' הני רבוותא א"ש דנובלות היינו שלא נגמר פריין. והא דאיקרי בושלי כמרי משום דכשנופלים בעודן פגין אז מניחין אותן במכמר להתבשל וכמ"ש הר"ש בפ"ק דערלה (משנה ח') ופ"ק דדמאי וכ"כ הרא"ש שם פ"א דדמאי ועיין ביאורי הגר"א (סי' ר"ב סעי"ט):

אך בירושלמי פ"ה דשביעית הובא הך תוספתא בגירסא אחרת דקתני התם מן הפגין ועד השיתין הנובלות נ' יום ועיי"ש בפ"מ שפי' כשיעור שיתגדל תאנים מדבריות עי"ש א"כ אין ראיה לפי"ז. אך הרא"פ גריס שם בירושלמי כמו הגי' בתוס' שהבאתי אמנם מתלמודא דידן שם (דף מ') מוכח כגירסת הפ"מ בתוספתא דקאמר ם ללשנא קמא דאפי' בנובלות סתמא ג"כ פליגי וס"ל לחד מ"ד דהיינו תמרי דזיקי א"כ יקשה הא מתוס' דשביעית מוכח דהיינו בושלי כמרי והיינו שלא נגמר פריין אמנם לגירסת הפ"מ א"ש דהתוס' לא מיירי בנובלות סתמא כמ"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד) דהא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה ובפ"ח מהל' ברכות נובלות פגין שנפלו קודם שנתבשלו מברך שהכל היינו כמ"ד בושלי כמרי עיי"ש וכ"כ הב"ח ביו"ד (סי' רצ"ד) דהעור מפרש בושלי כמרי שאינן מתבשלין באילן ע"ש ופש לבאר ד' הרמב"ם ז"ל:

הרמב"ם בפי"ג מהל' מעשר (הל"א) כתב הנובלות תמר' והן תמרים שלא הטילו עדיין שאור כו' אינו צריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא מעשר שני לפי שחזקתן מן ההפקר ואפי' אמר ע"ה שאינן מעושרין ג"כ פטורין עד שיוודע לך שהוא מן השמור עכ"ד והיינו שהרמב"ם פסק כר' יוחנן בירושלמי (ריש דמאי) דאפי' ודאי ג"כ פטור ע"ש בכ"מ ועיין ברכות (ד' מ':) ועיין בתוס' ר"ה (ד' ט"ו:) ד"ה בנות שוח כו':

והש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק ה') כתב דהרמב"ם פסק כמ"ד תמרי דזיקי לענין מעשר אע"ג דנובלות סתמא הוא בושלי כמרי כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות דפגין שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו מברך שהכל מ"מ לענין מעשר פסק כמ"ד תמרי דזיקי משום דלמ"ד בושלי כמרי עלתה בקשיא עי"ש בש"ך:

וקשה לד' הש"ך דא"כ דפסק כמ"ד תמרי דזיקי וטעמא דהפקירא ננהו א"כ מה"ט אפי' נגמר בישולן ג"כ פטור ממעשר כמ"ש הש"ך גופי' שם א"כ אמאי כתב הרמב"ם דבשלא נגמר בישולן פטור כיון דטעמא הוא כמ"ד תמרי דזיקי א"כ הו"ל הפקר ואפי' נגמר בישולן וכן איתא בירושלמי (פ"א דדמאי) דלר' כ יוחנן אפי' כשהטילו שאור ודאן פטור ע"ש:

לכן נראה לבאר ד' הרמב"ם בהקדם מה דק"ל בדבריו דהנה הרמב"ם בפט"ו מהל' גזילה (הל' ט"ז) כת' וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזהו חזקתן כו' ואם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחלום עכ"ל והוא מגמ' ב"מ (דף כ"ב:) דקאמר וכי מאחר דאתותיב רבא הני תמרי דזיקי היכי אכלי' מנייהו ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים דקאכלי להו מעיקרא מייאשי מנייהו ע"ש א"כ מבואר מזה דאפי' נובלות תמרי שנתבשלו ג"כ הו"ל הפקר [וכ"כ התוס' בב"ק (ד' ס"ט.) בד"ה כל שלקטו כו' דתמרי דזיקי הו"ל יאוש והפקר ופטור כו' יע"ש] דסתם תמרי דזיקי אפי' נגמר בשולן כדפריך בברכות (ד' מ') למ"ד תמרי דזיקי בפה"ע בעי לברוכי וה"נ קאמר דמייאשי מינייהו א"כ הו"ל הפקר וכן הרמב"ם סתם תמרים שמשירן הרוח מותרות משום גזל ולא חילק דווקא שלא נפתחו כשאור אלמא אפי' נפתחו כשאור שנגמר בישולן ג"כ הו"ל הפקר מטעמא דאיכא שקצים כו' וכ"כ הרמב"ם שם (הל' י"ד) תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתי' מותרות משום גזל שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת ופטורות משום מעשר עכ"ל אלמא דכיון דמייאש הו"ל הפקר ופטור מן המעשר ואפי' נגמר בישולו א"כ הרמב"ם סותר א"ע ג"כ מפי"ג מהל' מעשר דכ' דווקא שלא נגמר בישולו וג"כ סותר גמ' ערוכה ב"מ הנ"ל דקאמר דתמרי דזיקי הו"ל הפקר ואפי' נגמר בשולן כמ"ש:

ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דבהל' מעשר (סופ"ג הל' כ"ד) כתב וז"ל מצא תאנים תחת התאנה הרי הם ספק שהרי משתנות ומתלכלכות שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו עכ"ל וכ' הכ"מ דטעמו דהרמב"ם דכ' הרי זה ספק אע"ג דבמתני' פ"ג דמעשרות קתני תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר מ"מ כ' הרמב"ם דהרי זה ספק משום דבב"מ (ד' כ"א) אמרי' דתאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש הרמב"ם דע"י כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו או לאו וה"ל ספק ומה דקתני במתני' פטורין מן המעשר משום דקתני התם בזתים ובחרובים חייב ודאי. קתני בתאנים פטורים היינו דלאו ודאי אלא ספק וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דמספק חייב לעשר עי"ש אלמא דאע"ג דמותרות משום גזל והיינו דסתמא אפקרינהו כדקתני מותרות משום גזל ואי דהוי ליה ספק אמאי מותרות משום גזל הא קיי"ל בב"מ (ד' כ"ה) ס' הינוח לא יטול ודעת הראב"ד (פ' ט"ו מהל' גזילה ואבידה הל' א') דמונח עד שיבוא אליהו ואף להרמב"ם שם לכתחלה לא יטול א"כ ה"נ כיון דס' הוא אי מתאנה זו או מעלמא אמאי יטול לכתחלה ואף שאין זה ראי' דלא דמיא לספק הנוח דהתם דלמא יבוא התובע ויטעון ברי משא"כ הכא דגם בעל התאינה אין לו טענת ברי דהא עם נפילתה נמאסת ונתלכלכת עד שאינה מכירה א"כ הו"ל ס' ממון לקולא עיין בחולין (ד' קל"ד) גבי ס' לקט כו' ושאר דוכתי ועיין בתומים בקת"כ (סי' קכ"ז) וקצוה"ח בקוה"ס (כלל א' סי' ו'):

אמנם למ"ש הרמב"ם בטעמא דתאנה בנפילה נמאסת ומתלכלכת ואינה ניכרת א"כ סתמא אפקרינהו דהא הבעלים סברי דעוברי דרכים יתלו לומר דמעלמא נפל דאינה נכרת אם התאנה מזה האילן וכ"כ התוס' בב"מ (ד' כ"א:) ד"ה תאנה נמי כו' עיי"ש א"כ הול"ל דפטור לגמרי ממעשר ומ"מ כתב הרמב"ם דמעשר מספק:

א"כ מעתה י"ל ברור להרמב"ם גבי תמרי דזיקי דאע"ג דמסתמא אפקרינהו משום דאיכא שקצים ורמשים ג"כ מעשר דמאי מספק כמו בתאנה הנוטה לדרך כמ"ש:

ומעתה נבוא לביאור ד' הרמב"ם (פי"ג מהל' מעשר) הנ"ל והוא דהנה בתוספתא דדמאי (פ"ג) והובא בירושלמי (פ"א דדמאי הלכה א') איתא גבי נובלות וחכמים אומרים את שהטילו שאור חייבין ושלא הטילו שאור פטורין והיינו ע"כ כמ"ד בושלי כמרי היינו שנפלו קודם בישולן דאי כמ"ד תמרי דזיקי א"כ הו"ל הטילו שאור בודאי. דתמרי דזיקי נגמר בישולן וכמ"ש לעיל וכן יש להוכיח מירושלמי (פ"א דמעשרות הל' ב') דאי' התם התמרים משיטילו שאור (חייבין במעשר) ר' חייא בר ווא אמר משיתמלא החריץ ר' יונה בעי מה אנן קיימין אם משיתמלא החריץ נובלות הוא ואם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל בשילה היא כל צרכה עכ"ל ופי' נראה דאם משיתמלא החריץ איך קאמר בתוספ' משיטילו שאור הא בההיא שעתא דנתמלא החריץ נובלות הוא שלא נגמר עדיין בישולן ופטורות מן המעשר והיינו כמ"ד בושלי כמרי. וכפירוש הרמב"ם והר"ש והרא"ש והטור והרי"ו כמ"ש וכמבואר בירושלמי ג"כ (פ' כיצד מ') כמ"ש לעיל ודלא כהפ"מ עי"ש. א"כ חכמים דתוספתא דס"ל דתליא בהטילו שאור הוא דחייבין ע"כ ס"ל כמ"ד נובלות תמרה דפ"ק דדמאי הוא בושלי כמרי ופטורין אפי' ודאי טבל מלעשר אפי' מס' משום דכל דלא הטילו שאור פטורות הני נובלות מלעשרן כלל משום דלא חשיבי כלל לכן אפי' ודאן פטור. משא"כ כשהטילו שאור הני נובלות דחשיבי אע"ג דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו ומסתמא אפקיר להו כדאמר בב"מ (ד' כ"א) כמ"ש מ"מ חייב לעשר מס' כשהן ודאי טבל משא"כ כשהן דמאי אפי' נפתחו כשאור הני נובלות תמרה פטור מלעשר דמאי משום דאיכא ס"ס:

ולפי"ז הא דכת' הרמב"ם (סופ"ג מהל' מעשר) דתאני' תחת התאנה מעשרן מספק למד הרמב"ם מהא דנובלות תמרה דירושלמי (פ"ק דדמאי) הנ"ל דמשהטילו שאור חייבי' דאע"ג דספיקא הוא משום דקרוב הדבר דאפקרינהו דאיכא שקצים ורמשים כו' ה"ה גבי תאנים תחת התאנה דאיכא סברא דאפקרינהו דבנפילתה נמאסת ג"כ חייב לעשר מס'. והשתא א"ש דהרמב"ם פסק לגמרי כמ"ד דנובלות תמרי דפ"ק דדמאי הוא בושלי כמרי שנפלו קודם בישולן וכחכמים דתוספת' פ"ק דדמאי ובירושלמי הנ"ל. דעד שלא נפתחו כשאור לא חשיבי וסתמא אפקרינהו משא"כ כשנפתחו כשאור א"כ חשיבי אע"ג דאיכא שקצים ורמשים מ"מ בעי לעשורי מס' וכחכמים דתוס' הנ"ל וכמו שפסק גבי תאני' תחת התאנה (סופ"ג מהל' מעשר) הנ"ל ומיושב בע"ה הכל:

והשתא א"ש דלא סתרי דברי הרמב"ם שהקשינו לעיל דבהל' מעשר כ' דנובלות שלא הטילו שאור פטורין אבל הטילו שאור חייבין ולא אמרי' דמסתמא אפקרינהו ובהל' גזילה כתב דתמרי דזיקי פטורין משום גזל דהו"ל הפקר והיינו שנפתחו כשאור וכמ"ש לפמ"ש א"ש דלענין מעשר שאני דאע"ג דמסתמא אפקרי' מ"מ כשנפתחו כשאור מעשר מס' כחכמים דתוס' הנ"ל וכמו בתאנים תחת התאינה וכמ"ש. והא דכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' גזילה הל' י"ד) דתאנים תחת התאנה פטורות משום מעשר היינו לעישורי וודאי פטור אבל מס' בעי לעשורי דאל"כ יקשה דהרמב"ם סותר א"ע מהל' מעשר (סופ"ג) ובאמת הרמב"ם לא מיירי בהל' גזילה בדיני מעשר אלא דכיון דהוצרך הרמב"ם להעתיק רישא דמתני' דתאינה מסיים סיפא וכמו דמפרש הרמב"ם ד' המשנה וכמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מעשר דהיינו דפטורי' מלעשורי ודאי רק דמאי ה"נ נפרש דברי הרמב"ם וא"ש:

ובזה ניחא ד' הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דדמאי) שכ' דנוב' תמרה פטורין ממעשר מטעם ס"ס ספק הפקירן ואת"ל לא הפקירן דלמא עשרן ע"ש א"כ מבואר דווקא דמאי פטור אבל ודאי חייב וקשה דבירושלמי איתא דאפי' ודאן פטור וצ"ל דבפי' המשנה פסק כריש לקיש שם בירושלמי וכמ"ש התוס' בר"ה (ד' ט"ו) דיש לפסוק כריש לקיש דוודאן חייב משום דסוגיין בבבלי ברכות (ד"מ) אזלא אליבי' ע"ש ובאמת בחיבורו בפי"ג מהל' מעשר פסק כר' יוחנן וכ"כ דמצינן לשנויי ד' הרמב"ם דלא נאמר שבחיבורו חזר בו צריכין לשנויי ולמ"ש א"ש דהא הרמב"ם שם בפי' המשנה פי' דנובלות תמרה הם תמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת בהם עכ"ל א"כ פי' כמ"ד תמרי דזיקי וא"כ נגמר בישולן א"כ מה"ט כתב דווקא כשהן עצמן דמאי מטעם ס"ס אבל כשהם בודאי טבל חייב משום דכל שהטילו שאור ונגמר פריין חייב לעשר מס' כשהם ודאי משום דחשיבי. וכמ"ש באמת בחיבורו (פי"ג מהל' מעשר) וכמ"ש א"כ בדינא לא סתרי כלל מפי' המשנה לחיבורו אלא דבחיבורו פסק כמ"ד בושלי כמרי משום דחכמי' דתוס' וירושלמי הכי ס"ל וא"ש ד' הרמב"ם ז"ל:

סעיף ב

ואכתי פש גבן ליישב דברי הרמב"ם (פי"ג מהל' מעשר) הנ"ל שכתב דנובלות תמרה והם שעדיין לא הטילו שאור פטור מלעשר כו' משום דאינו משומר עכ"ד. וקשה ל"ל האי טעמא דמשומר הא כיון דלא נפתחו כשאור א"כ לא הגיע לעונת המעשרות כדאיתא פ"א דמעשרות וברמב"ם (פ"ב מה' מעשר הל"ה) משום דאינו אוכל וגם חכמים דתוס' שכ' לעיל דחילקו בין נפתחו כשאור ללא נפתחו משום דשלא נפתחו לא חשיבי ומסתמא אפקרינהו תיפוק ליה משום דלא איקרו אוכל כ"ז שלא נפתחו כשאור דבחדא מחתא מחתינהו במתני' פ"ק דמעשרות דכל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב במעשר וכיון דלא נפתחו כשאור לא באו לעונת המעשרות מותר לאכול כל צרכו אפי' אכילת קבע כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' מעשר הל"ג) א"כ ל"ל לטעמא דאינו נשמר:

ונ"ל דהנה תנן במעשרות (פ"א) דכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל חייב במעשר א"כ מה"ט בהני נובלות תמרה שלא נפתחו כשאור וכל הפירות דמני בהל' עשר דלא נגמר פריין דפטורין ממעשר אם הניחן במכמר דעי"ז מתמתקין וראויין לאכילה או שמתקן באור דבודאי חייב במעשר דהא סופו אוכל וכ"כ רש"י להדיא בב"מ (ד' פ"ט.) ד"ה בתוחלני כו' דאם נתנן בחותלות ונתבשלו חייבין במעשר וכ"כ הרא"ש בברכות (פ' כיצד מברכין ס"ג) דשקדים המרים דאם מתקן ע"י האור מברך בפה"ע ע"ש והרא"ש בעצמו ס"ל דברכה ילפי' ממעשר ע"ש א"כ מיני' דבמעשר אם מתקן ע"י האור חייב משום דסופו אוכל ועוד דע"כ לא פליגי בחולין (ד' כה) ובעירובין בגדולים מרים שראוי למתקן אבל אי מיתקן לכו"ע חייב וה"נ משמע מהא דנידה (דף נ.) דתנן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים ויש שמטמא טו"א ואינו חייב במעשר וקאמר לאתויי בשר ודגים ואי דנאמר דפירי שמתקן ע"י האור פטור ממעשר א"כ לימא יותר רבותא לאתויי פירי שמתקן כו' א"ו כיון שמתקן בין באור ובין במכמר הו"ל סופו אוכל וחייב במעשר כמ"ש:

ובירושלמי פ"א דמעשרות (סי' הל"א) איתא וז"ל כל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל מאי אית לך כההיא דתנינן דבתרה מאימתי פירות חייבין במעשרות התאנים משיבחילו עכ"ל ופי' נראה דתאנים משיבחילו ואם נתלשו עד שלא בחלו ונעשו אוכל ע"י מכמר וכדומה חייב דנעשה אוכל א"כ בדברי' שאינן ראוין לאכילה אפי' אחר תלישה היינו דלא נפתחו כשאור מ"מ אי מתקן אח"כ חייב כנ"ל אבל בהפקר אפי' אי נגמר בישולן אח"כ פטור כיון דהפקירן קודם בישולן כדתנן בפיאה (פ"ד מ"ח) דאם הקדיש קודם גמר מלאכה פטור ממעשר וה"ה בהפקר כמ"ש הרמב"ם והמחבר ביו"ד (סי' של) ועיין מנחות (ד' סז.) וכ"כ התוס' בב"מ (דף כא.) ד"ה ופטורות דאם הפקירן קודם גמר מלאכה ואח"כ נגמר מלאכתן בעודן הפקר ואח"כ זכה בה דפטור כמו בהקדש כמ"ש:

[וביבמות פ' האשה רבה (ד' פט:) דקא פריך ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת דאפי' ההוא גריוא הדרא לטיבלא משום דלמא פשע מי איכא מידי דמדאורייתא הוה תרומה ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה כו' וקשה הא בירושלמי דפיאה (פ"ה הל' א') אמר דהפקר ב"ד פטור מן המעשר כמו בכל הפקר דעלמא עיי"ש א"כ בתרומה דג"כ הפקר פטור כדאיתא בירושלמי (פ"א דמעשרות) דיליף מדגנך עי"ש וכ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) והמחבר ביו"ד (סי' של"א סעי' י"ג) ועיין תוס' ב"ק (ד' כ"ח) ע"ש א"כ ה"נ כיון דאמרו רבנן דהאי תרומה לא הוה תרומה דלמא פשע א"כ הו"ל הפקר ב"ד ולא חייל עלי' שם תרומה כדאמר שם גבי ירושה דהפקר ב"ד הפקר אמנם למ"ש התוס' בב"מ (דף כא) והרמב"ם והמחבר דאם נגמר מלאכתו ואח"כ הפקיר דחייב דבשעת החיוב לא הי' הפקר א"כ ה"נ דאימת אפקריה רבנן בשעת הפרשה ובשעת הפרשה כבר נגמר מלאכתן לתרומה]:

והשתא א"ש ד' הרמב"ם והתוספתא דלהכי אמרי' טעמא דנובלות תמרה פטורי' כשלא נפתחו כשאור משום דהו"ל הפקר תיפוק ליה דאינו אוכל משום דלטעמא דאינו אוכל לא מיפטר רק כשלא מתקן באור אבל כשמתקן אח"כ ונעשו אוכל חייב במעשר משא"כ לטעמא דנשמר פטור אפי' מתקן ואח"כ זכה בה אבל באמת אי זכה בה ואח"כ מתקן דחייב. ומיושב דברי הרמב"ם בע"ה:

ולמ"ש לשיטת הרמב"ם והר"ש והרא"ש והטור ורי"ו דס"ל דבושלי כמרי היינו שנפלו קודם גמר בישולן ונתנן במכמר בעפר להתבשל א"כ קשה בהא דפריך בברכות (דף מ') בשלמא למ"ד בושלי כמרי ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב אלא למ"ד תמרי דזיקי ודאן חייב הפקירא נינהו ולדבריהם ז"ל מאי פריך אדרבא דמה תמרי דזיקי דנפלו אחר בישולן כמ"ש מ"מ הפקירא נינהו משום דהבעלים מתיאשין מהם כ"ש בושלי כמרי דנפלו קודם בישולן בוודאי הפקר הוה ומאי פריך:

וי"ל דהכי פריך דבאמת למ"ד בושלי כמרי א"כ י"ל דהתנא לא חשיב רק הני דלא חשיבי וע"ה לא חש עלייהו מלעשר א"כ באמת מיירי אפי' בנפלו במקום המשתמר דלא הוה הפקר כדאמר בירושלמי (פ"א דדמאי) מ"מ בדמאי פטור דלא חשיבי בודאי עישרן משא"כ בודאי דחייב לעשר והיינו במקום המשתמר וכדדייק בירושלמי ריש דמאי דמדמני מתני' הני בדמאי משמע משום דלא חשיבי מסתמא עשרינהו א"כ התנא לא נחית רק לאשמועינן דהני סתמא עישר א"כ מיירי דהיו חייבים במעשר והיינו דנפלו במקום המשתמר וגם ראויין לאכילה היינו שכבר נתנן במכמר. אבל למ"ד תמרי דזיקי א"כ הם פירות חשובין דנגמר בישולן אלא דפטורין משום דהפקר הוה א"כ מאי ארי' דמאי הא ודאן נמי פטור משום הפקר אבל למ"ד בושלי כמרי דאינן פירות גמורין אלא ע"י מכמר א"כ לא חשיבי קמ"ל התנא דמה"ט לא חיישי' לדמאי אפי' במקום המשתמר אבל ודאן חייב במקום המשתמר אחר שמיתקן במכמר כמ"ש דכיון דסופו אוכל וא"ש בע"ה:

איברא דיש להקשות עדיין בד' הרמב"ם דלמה השמיט הך אוקימ' דברכות (ד"מ:) דמוקי הגמ' דאם עשאן גורן חייב דהא אפי' ר' יוחנן דס"ל בירושלמי (פ"ק דדמאי) דודאן נמי פטור א"כ אינו מוכר לאוקימתא דעשאן גורן כמ"ש התוס' בר"ה (ד' ט"ו:) ד"ה בנות שוח כו' דהא לדידי' לא מקשה הגמ' מידי ע"ש מ"מ ס"ל לדינא דאם עשאן גורן חייב א"כ הרמב"ם אף דפסק כר' יוחנן דודאן נמי פטור כנ"ל מ"מ הול"ל דינא דאם עשאן גורן חייב ודוחק לומר דהרמב"ם סמך אמ"ש בהל' תרומות (פ"ב הל' ט') אלא דמשמע דס"ל להרמב"ם בכל גווני פטור אפי' עשאן גורן וטעמא בעי מאי כולי האי:

ונ"ל דהנה בכריתות (דף כ"א:) גבי הא דאמר רב דם דגים וחגבים אסור פריך והתניא דם דגים וחגבים מותר ומשני כי תניא ההיא בדאית ביה קשקשים דלא חיישינן למה"ע וע"ש ומעתה י"ל דהנה הרמב"ם בפ"ב מהל' תרומות (הל"ט) כתב דהא דאם עשאן גורן חייב היינו בשדה דלית ליה קלא אבל בעיר דאית לי' קלא דיודעין דהפקר לא חיישי' בעשאן גורן א"כ כ"ש בנובלות דלא נפתחו כשאור דנכרות דלא נגמר בישולן א"כ בודאי לא חיישי' למה"ע כמו בדם דגים דאית ביה קשקשים שכתבנו א"כ הרמב"ם דמיירי בבושלי כמרי שלא נפתחו כשאור א"כ אפי' עשאן גורן פטור. משא"כ הגמ' דברכות דקאי למ"ד תמרי דזיקא ולדידי' הוא דהוצרך לשנויי בעשאן גורן משום דמ"ד תמרי דזיקי א"כ נגמר בישולן וליכא הכירא וא"ש א"כ לפי"ז בתמרי שלא נפתחו כשאור אפי' עשאן גורן פטור [ועיין ביצה (ד' ט') דב"ה סברי דשובכו מוכיח עליו לא חיישי' למה"ע. ובמ"ק (ד' ד':) זבלו מוכיח עליו ולא חיישי' למה"ע דנראה כעודר יעו"ש]:

סעיף ג

ונבוא לנ"ד לפי מ"ש רוב הפוסקים הרמב"ם והר"ש והרא"ש והטור והרי"ו דמפרשי בושלי כמרי שנפלו קודם זמנן מברך שהכל ומבואר בדבריהם ז"ל דאפי' אינן מתבשלין באילן לעולם ג"כ מברך שהכל מדסתם הרמב"ם וכתב בפ"ח מהל' ברכות (הל"ח) הנובלות שהם פגין מברך תחילה שהכל משמע מסתימת לשונו בין שנפלו קודם זמנן ובין שאינן מתבשלין באילן לעולם ברכתן שהכל וכ"כ הר"ש פ"ק דדמאי (מ"א) להדיא שכתב וז"ל בושלי כמרי יש מפרשין שאינן מתבשלין באילן אלא תולשן ועושה אותן כומר בארץ ומתבשלין עכ"ל וכ"כ הרא"ש פ"ק דערלה (משנה ח') להדי' וז"ל בושלי כמרי תמרים שאינן מתבשלין באילן ונותנין אותן במחצלאות להתחמם עכ"ל וכ"כ הטור או"ח (סי' ר"ד) הנובלות והם מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן עד כאן לשונו מבואר להדיא דלשיטת הראשונים הנ"ל בין שנפלו קודם בישולן ובין שאינן מתבשלין באילן לעולם מברך שהכל (קודם שמיתקן כמ"ש לקמן) א"כ מה"ט בהני אגסין שאינן מתבשלים לעולם באילן באינן עפוצים היינו שראוין קצת לאכילה וקודם שמתקן במספוא ברכתן שהכל כמו בבושלי כמרי הנ"ל:

אלא דקשיא לן מהא דאמרינן בעירובין (ד' כח:) דפריך ובכפניות אין מערבין (פירש"י תמרים רעים שלא בישלו כל צרכן) והתניא קור ניקח בכסף מעשר כו' כפניות ניקח בכסף מעשר כו' ר"י אומר כו' וכפניות הרי הוא כפירי לכל דבריהם אלא שפטורות מן המעשר ומשני התם בדניסחני ופירש"י התם דקתני דהרי הוא כפירי לכל דבריהם בדנסחני בדקלים זכרים שעושין כפניות ואין נעשין תמרים לעולם וכפניות הרי הם גמר פריין ולוקטין אותן בניסן והני אוכלא ננהו וכי קאמר רב דכפניות לאו אוכלא בדקלים נקיבות דכפניות שלהם נעשין תמרין הלכך אכתי לאו פירי הוא ופריך אי הכי בהא לימא ר' יהודא שפטורות מן המעשר והתניא אמר ר"י לא הוזכרו פגי בתיוני אלא לענין מעשר בלבד פגי בתיוני ואהיני דטובינא חייבין במעשר ופירש"י פגי הן תאנים שלא נתבשלו אהיני הן כפניות והנך דטובינא כולן זכרים הם ומשו"ה חייב במעשר דגמר פירי הוא עכ"ד הסוגיא מבואר מהסוגיא דניסחני כיון דאינן נגמרים על האילן לעולם זהו גמר פריין וחייבין במעשר א"כ מה"ט לענין ברכה ג"כ הו"ל גמר פריין דברכה ג"כ תליא בגמר פרי כדאמר שם בעירובין (כ"ח:) גבי כשות דמברכין עליו בפה"א משום דהו"ל גמר פרי והרא"ש (פרק כיצד מברכין) כתב דברכה ילפי' ממעשר ע"ש ועוד דהא במעשר כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מעשר (הל"ג) דפירות שאינן ראויין לאכילה כגון הבוסר וכיוצא בו אין חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר, מפרי העץ עכ"ל ואילו גבי ברכה קיי"ל בברכות (ד' לו:) דשיעורא דבוסר לענין ברכה כפול הלבן כרבנן דר' יוסי וכמ"ש התוס' והרא"ש ובשו"ע (סי' ר"ב סעיף ב') ובמעשר פטור בוסר כמ"ש א"כ כיון דקאמרי' דבניסחני דזהו גמר פריין לענין מעשר וכ"ש דזהו גמר פריין לענין ברכה והו"ל לברך אתמרים שאינן מתבשלין באילן לעולם בפה"ע כל שאינן עפוצין ומ"ט דהני רבוותא דסברי דמברך שהכל:

ונ"ל בהקדם ליישב על מה דק"ל למה שהשמיט הרמב"ם הך סוגיא דנסחני חייב במעשר דהא לכו"ע חייב במעשר דלא פליגי אלא לענין שביעית כדאיתא בתוס' דשביעית (פ"ז) אבל לענין מעשר לכולי עלמא חייב אפי' לרבנן וצריך תלמוד לכאורה [ובאמת בירושלמי דשביעית (פ"ד הל' ו') אמר דכפניות נפטרין מן המעשרות וצ"ל דבירושלמי מיירי בכפניות נקיבות דלאו גמר פריין וראיתי שם להגאונים ב' מפרשי הים בגליון שעמדו על הרמב"ם שהשמיט הך דינא דכפניות לענין מעשר ולא נתנו שום טעם לדבר]:

ולכאורה אפשר לומר דהרמב"ם (בפ"ב מהל' מעשר כתב דעונת התאנים לענין מעשר עד אחר כ"ד שעות אחר אסיפתן דזהו גמר פריין והוא מירושלמי (פ"א דמעשרות) א"כ לפי"ז אפשר בדניסחני דכיון דאינן ראוין לאכילה רק אחר שנתבשלו בחותלות וכמ"ש רש"י בפסחים (ד' נג) לפיכך פטור כ"ז דאינן נגמרין לאכילה ולהכי השמיט הרמב"ם וסמך אהך דינא דתאנים:

אמנם כיון דבש"ס קיי"ל דניסחני חייב במעשר אלמא דס"ל לגמ' דזה גמר פריין דמסתמא לא יפלוגו אסתמא דמתני' דכל שהוא אוכל חייב במעשר א"כ הדרא קושיא לדוכתיה:

והמל"מ בפ"ב מהל' מעשר כתב בטעמא דהרמב"ם (פי"ב מהל' מעשר) משום דכתיב גבי מעשר תבואת זרעך בעינן שיהא ראוי לזריעה וכ"ז שאינן ראויין לאכילה אינן ראויין לזריעה עי"ש במל"מ. ותמוהין דבריו דהוא נגד סוגיא ערוכה דמס' סוכה (ד' לו.) דמסיק שם דע"כ לא קאמר ר"ש גבי מעשר דאתרוג הבוסר פטור במעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה כו' עי"ש א"כ מבואר דאתרוג הבוסר אינו ראוי לזריעה ומ"מ פליגי בנן עלי' (פ"א דמעשרות) ואמרי דאתרוג הבוסר חייב במעשר וכן פסק הרמב"ם שם (פ"ב מה' מעשר) אלמא אע"ג דאינו ראוי לזריעה ג"כ חייב במעשר וצ"ל דאע"ג דתבואה בעינן ראוי לזריעה וכן תלתן ה"ט כמבואר בירושלמי (פ"א דמעשרות) דכתיב תבואת זרעך דבר שהוא נזרע ומצמיח כו' וכמ"ש הכ"מ שם משא"כ בפרי כתיב פרי העץ וכיון דראוי לאכילה פרי איקרי. וזה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב התפוחים והאתרוגים משיתעגלו חייבין במעשר מפני שהם ראויין לאכילה כשהם קטנים עכ"ל אלמא דעיקר טעמא שהם ראויין לאכילה:

ומצאתי למהר"ם בן חביב בכפות תמרים (סוכה ד' לו) שעמד על קושיא הנ"ל על המל"מ ותירץ דבאמת גם רבנן דרשי דרשה כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ולא פליגי אלא דר"ש סבר דבקטנן אינן ראוי לזריעה ורבנן סברי דבקטנן ג"כ ראויין לזריעה עי"ש וצ"ע דבריו ג"כ דא"כ ר"ש ורבנן יפלגו במציאות דמר סבר ראוי לזריעה ומר יסבור דאינו ראוי לזריעה וכ"כ רש"י בסוכה (ד' ל"ו) להדיא דהא דפליגי רבנן ור"ש באתרוגים משום דאתרוגים אפילו קטנים אינן ראוי לצמוח וכ"ש קטני קטנים ובתפוחים בקטנים ראוי לצמוח ומודה לרבנן ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום דבעינן ראוי לזריעה והם ודאי אינן ראוי לזריעה עכ"ד מבואר להדיא מד' רש"י ז"ל דטעמא דרבנן דס"ל דאתרוג הבוסר חייב משום דלא בעי' ראוי לזריעה דהא בקטני קטנים ג"כ פליגי רבנן וס"ל דחייב במעשר ובקטני קטנים בוודאי אינו ראוי לזריעה וכמ"ש רש"י אע"כ כמ"ש דדווקא בתבואה בעינן ראוי לזריעה משום דכתיב תבואת זרעך בעינן שיהא ראוי לזריעה משא"כ בפירות דכתיב פרי העץ וכיון דראוי לאכילה הו"ל שפיר פירי:

ובמנחות פ' ר"י (ד' ט:) דאמר ר' ישמעאל גבי הכשר על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה היינו ג"כ דכתיב אשר יזרע אפי' רבנן דר"ש מודו כמו בתבואה דכתיב זרעך דג"כ מודו רבנן כנ"ל משא"כ בפירי כמ"ש ומבואר דלא כהמל"מ ומהר"ם בן חביב עכ"פ קושייתינו שהשמיט הך דינא דעירובין (ד' כח) גבי ניסחני קשיא:

ונ"ל דהנה בחולין (דף כ"ה) ובעירובין (ד' כ"ח) גבי הא דתנן התם שקדים המרים קטנים חייבין גדולים פטורים קאמר שם איכא דאמרי לה זה וזה לחיוב ואמרי לה זה וזה לפטור ופריך למ"ד זה וזה לחיוב גדולים למאי חזי ומשני הואיל וראוי למתקן ע"י האור ובת"ה קאמר הורה ר"ח בציפורי זה וזה לפטור והרמב"ם ז"ל פסק כמ"ד זה וזה לפטור כמבואר בפ"א מהל' מעשר (הל' ט') ובפ"ב שם (הל' ה') אלמא דמ"ד זה וזה לחיוב הוא משום דהואיל וראוי למתקן באור. אבל אנן דקיי"ל דזה וזה לפטור אלמא אע"ג דראוי למתקן באור פטור א"כ מעתה י"ל דמ"ד בעירובין דניסחני חייב במעשר היינו ג"כ דס"ל הואיל וראוי למתקן ע"י מחצלאות כמ"ש רש"י בפסחים (ד' נ"ג) א"כ הו"ל כמו שקדים המרים גדולים דגמר פריין וראוי למתקן באור וס"ל ג"כ כמ"ד זה וזה לחיוב להכי ס"ל בהך דנסחני חייב משא"כ למאי דקיי"ל כמ"ד זה וזה לפטור משום דכיון דאינן ראויין לאכילה רק אחר שמתקן וכ"כ דלא מתקן פטור ולא אמרי' הואיל וראוי למתקן ה"נ בהך דנסחני כיון דאינן ראויין לאכילה רק אחר שמתקן כנ"ל ג"כ פטור א"כ הרמב"ם לטעמי' דפסק כמ"ד זה וזה לפטור להכי השמיט הך סוגיא דניסחני דס"ל דחייב דבאמת דמיא לשקדים המרים וא"ש:

והשתא מיושב קושייתינו הנ"ל אמה דכ' הראשונים ז"ל דתמרים שלא נתבשלו באילן לעולם מברך שהכל מ"ש מהך דנסחני דעירובין הנ"ל דחייב במעשר וקיי"ל דמעשר וברכה חד דינא אית להו השתא א"ש דבאמת אנן קיי"ל דשקדים המרים זה וזה לפטור ולא אמרי' הואיל וראוי למתקן א"כ באמת אנן לא קיי"ל כהך דעירובין דניסחני הנ"ל וא"ש:

אך קשה לשיטת רש"י סוכה (דף ל"ו) הנ"ל ולמ"ש הוא ג"כ שיטת הרמב"ם דאתרוג הבוסר כיון דראוי לאכילה אף שאין ראוי לזריעה חייב במעשר מ"ש משקדים המרים קטנים דג"כ ראויין לאכילה כמ"ש רש"י בחולין (דף כ"ה) וכ"מ בשו"ע או"ח (סי' ר"ב) דשקדים המרים קטנים מברך עלייהו בפה"ע עיי"ש ובביאור הגר"א וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה (פ"א דמעשרות) דשקדים המרים קטנים ראויים לאכילה א"כ מ"ט פטורים ממעשר הן אמת דהרא"ש כתב (בפ' כיצד מברכין ס"ג) משום דאינן גמר פרי אבל תמוה הוא הא אתרוג הבוסר ג"כ אינו גמר פרי ומ"מ חייב במעשר משום דראוי לאכילה וה"נ בשקדים המרים קטנים ג"כ ראויים לאכילה:

וביותר קשה דהרמב"ם (פ"א ממעשר) כתב דשקדים המרים בין בגודלן ובין בקוטנן פטורים משום דאינן אוכל וזה תמוה דהא קטנים מרים ראויים לאכילה כמ"ש בשם הראשונים לעיל וכ"כ הרמב"ם בעצמו בפי' המשנה כמ"ש לעיל ואין לומר משום דראוין לאכילה רק ע"י הדחק זה אינו דחרובים יוכיח דכ' הרמב"ם שם (פ"א מה' מעשר) דאכילה ע"י הדחק הם ומ"מ חייבים מדבריהם ושקדים מרים אף בקטנותן פטור לגמרי:

ונ"ל עפ"י מ"ש הפני יהושע בברכות (ד' ל"ו:) בתוס' ד"ה קליפי אגוזים כו' דמ"ש התוס' דפירי נינהו היינו דתוס' קאי אגרעינין דלא אתרבי מאת הטפל לפירי אלא דהם גוף הפרי חשיבי להכי ס"ל לתוס' דמברך עלייהו בפה"ע משא"כ קליפי אגוזים דלא מחייב רק מאת הטפל לפירי א"כ אינו ענין כלל לברכת פרי העץ כיון דלאו פרי הוא וה"ה לענין מעשר דתליא בפירי ולא בקליפה וחולק אמג"א (סי' ר"ב סקי"ז) עי"ש ובאמת כבר קדמו הט"ז באו"ח (סי' ר"ד ס"ק ט"ו) בזה עיי"ש ועיין בש"ך וט"ז ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק א') שכתבו ג"כ לענין ענבים שלקו כו' דחייבין בערלה ופטורין מרבעי משום דברבעי כתיב פרי ולא כתיב את לא מרבינן מה שלא איקרי פרי משא"כ גבי ערלה דכתיב את מרבינן מאת הטפל לפרי עיי"ש. א"כ השתא מיושב שפיר דברי הרמב"ם ורש"י הנ"ל משום דשקדים המרים קטנים אין אכילתן רק הקליפה וכמבואר בשו"ע או"ח (סי' ר"ב) עי"ש א"כ במעשר בעינן עיקר פרי ולא קליפה א"כ זה כוונת הרמב"ם דשקדים מרים פטורים אף בקוטנן משום דאינן אוכל פי' דאינן אלא קליפה ובמעשר פרי בעינן ולא קליפה ובגודלן אינן אוכל באמת א"כ ממ"נ פטורים בגודלן משום דאינן אוכל כלל משום שה מרים ובקוטנן משום דאינן אוכל אלא קליפה ובמעשר בעינן פרי ולא קליפה ועוד דהרמב"ם פסק בהל' מ"ש נ"ר כר"ע דברכות (ל"ו.) דקפריסין פטור מערלה אלמא דקליפה לאו פרי כלל ומיושב ד' רש"י והרמב"ם כמ"ש:

ולפי"ז צ"ל מהא דשקדים המרים קטנים דמברך בפה"ע להרא"ש ושו"ע אע"ג דאינו אלא קליפה כנ"ל צ"ל לדידהו משום דשקדים המרים קטנים דכיון דאינן ראויין לאכילה בגודלן נטעי אינשי אדעתא דקטנים וכמ"ש (ד' ל"ו.) גבי קפריסין וצ"ל דזה כוונת הרא"ש שם (סי' ז') וכמ"ש הבה"ג והביאו הרא"ש שם ולדידי' באמת במארנץ ג"כ מברך בפה"ע דג"כ נטעי אדעתא דהכי כמ"ש המג"א שם ומפני שיש לנו בזה מעט ביאור בד' הרא"ש ז"ל אכתוב בסעיף בפ"ע:

סעיף ד

הרא"ש בפ' כיצד מברכין (סי' ג') כתב וז"ל שקדים המרים כתב בה"ג קטנים בפה"ע גדולים ולא כלום דכיון דיותר הם ראוין לאכילה בעודן קטני נטעי להו אינשי אדעתא דהכי ומיהו בפ"ק דחולין (דכ"ה) אמרי' גבי מעשר שקדים המרים כו' בין גדולים ובין קטנים זה וזה לפטור וסוגיא דשמעתין מדמי אהדדי מעשר וערלה וברכה וה והלכך מברך אקטנים שהכל מיהו אמרי' בשמעתין דר"א אומר צלף מתעשר תמרות אביונות וקפריסין אבל עלי צלף לא לכ"ע אע"ג דחשיבי לענין דמברכין עליהם בפה"א כו' אבל לענין מעשר לא חשיבי אפי' כירק. ובשקדים המרים נמי אפשר אע"ג דלענין מעשר לא חשיבי פירי כיון דלא נגמרו. לענין ברכה חשיבי כיון דראויין לאכילה קצת ונהנין מהם כו' עכ"ל ותמה המעיו"ט תרי תמיהי חדא איך כ' הרא"ש לחלק בין ברכה למעשר הא הגמ' מקשה להדיא אהא דרב דאמר צלף של ערלה זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין דקפריסין לאו פירי הוא מהא דתניא על מיני נצפה כו' ועל הקפריסין בפה"ע ולהרא"ש מאי קושיא ועוד דלקמן לגי' בה"ג דמאי דלא הוה פירי לענין ערלה לא הוה פרי לענין ברכה אלמא דלבה"ג אין חילוק ע"כ קושיות המיו"ט וגם בביאורי הגר"א (סי' ר"ב) הניח ד' הרא"ש אלו בצ"ע כמ"ש המיו"ט:

ולולא דבריהם ז"ל היה נראה ליישב ד' הרא"ש ז"ל דבלא"ה תמוה ד' הרא"ש מיני' ובי' דבריש דבריו כ' בעצמו להקשות על הבה"ג דמגמ' מבואר דמעשר וערלה וברכה דמיא להדדי ובת"ה כתב להוכיח מהגמ' דמעשר לא דמי' לברכה א"כ לא די דהרא"ש סותר א"ע מיני' ובי' גם הגמ' יסתור א"ע מיני' ובי' א"כ ד' הרא"ש בלא"ה תמוהים וצריך ביאור:

ע"כ נ"ל ד' הרא"ש ז"ל והוא דבאמת הרא"ש בסוף דבריו לא קאי ליישב ד' הבעה"ג ואדרבה הרואה בפשט דבריו יראה דמתחילה רוצה הרא"ש לדחות דבריו ולומר דעל שקדים המרים קטנים לברך שהכל מטעם דכיון דאין להם ברכה דפה"ע כמו במעשר וז"ש הלכך מברך שהכל ושוב כתב להוכיח מעלי צלף דאע"ג דלכו"ע למעשר לא חשיבי אפי' כירק מ"מ מברך בפה"א אלמא דלענין ברכת בפה"א לא משגחינן אמעשר אלא כיון דנטעי אדעת' דהכי מברך בפה"א כמו קורא אי הוה נטעי אדעתי' דהכי קאמר בגמ' דהוה מברך בפה"א אע"ג דלענין מעשר פטור וכן בקפריסין ובוסר פחות מפול הלבן דכ' הרא"ש לקמן (סי' ה') דמברך בפה"א אע"ג דלענין מעשר לאו פירי הוא ועיין במעיו"ט שם א"כ ה"נ בשקדים המרים קטנים אע"ג דלענין מעשר לאו פירי הוא ומה"ט לא מברכין בפה"ע דמעשר וברכה חד דינא אית להו מ"מ ברכה דפה"א לא מפסיד א"כ כל עיקר הוכחת הרא"ש מהא דצלף להוכיח דברכת פה"א לא תליא במעשר רק ברכת פה"ע א"כ מיושב ד' הרא"ש בפשיטות דעיקר מסקנתו לחלוק אבה"ג ודעתו לברך אשקדים בפה"א א ודלא כבה"ג מטעם דלא הוה רק קליפה בקטנותן ופטור ממעשר וכמ"ש וצ"ע ד' הטור וב"י כמו כן דהיכן למדו מהרא"ש דסובר כהבה"ג בסוף דבריו:

ומ"ש הגר"א לתמוך ד' הבה"ג בהך דשקדים המרים קטנים משום דדמיא לפוגלא דאע"ג דסופו להקשות מ"מ אינו מפסיד ברכתו כדאמרי' (ד' ל"ו.) וה"נ עכ"ד הגר"א וצ"ע דאכתי קשה דהגמ' מדמה מעשר וערלה לברכה ומה דלא הוה פירי לענין מעשר כו' לא הוה פירי האילן לענין ברכה דפה"ע ולא דמיא לפוגלא דאינו אלא ברכה דפה"א ובפה"א לא ילפי' ממעשר כמו עלי צלף דמברך פה"א ואינו פירי לענין מעשר וערלה אלא דתליא בנטעי אדעת' דהכי וכדאמר שם (ד' ל"ו.) ומה"ט לענין פוגלא קאמר דנטעי אינשי אדעתי' דהכי עי"ש. משא"כ לענין ברכה דפה"ע א"כ לא דמיא כלל לפוגלא וצ"ע ד' הגאון ז"ל:

ומה שתמה המעיו"ט לדברי הבה"ג דס"ל דשקדים המרים קטנים מברך בפה"ע א"כ יקשה לבה"ג דבעצמו כ' דכיון דלענין ערלה לאו פרי הוא לענין ברכה נמי לאו פרי אלמא דתלי ברכה במעשר לפי שיטתו בד' הרא"ש הקשה דסובר דהרא"ש כ' לחלק בין ברכה למעשר לקיים ד' הבה"ג ע"ז מקשה דבה"ג סותר א"ע כנ"ל ולמ"ש הפי' בדברי הרא"ש באמת זהו בעצם קושיית הרא"ש שהקשה בריש דבריו לד' בה"ג כמ"ש:

וביישוב ד' הבה"ג לולא דמיסתפינא י"ל דאדרבה דבה"ג לשיטתי' וא"ש דהנה התוס' והרא"ש כתבו (שם ד' ל"ו) דגרעינין מברך בפה"ע דכיון דהוה פרי לענין ערלה יעויי"ש והנה במתני' דתרומות (פי"א מ"ה) דגרעיני תרומה לא הוה כתרומה וכן לענין רבעי לא הוה כפירי כמבואר (פ"א דערלה משנה ח') אלא לענין ערלה הו"ל פירי מאת הטפל לפרי כמ"ש הרא"ש שם בפי' המשנה דערלה [ועיין מחצית השקל סי' ר"ב ס"ק י"ז מ"ש בכוונת המג"א ע"ש] א"כ מינה לענין מעשר גרעינין לא איקרי פירי ומ"מ לענין ברכה מיקרי פרי ומברך בפה"ע אלמא כיון דאיקרי פרי לענין ערלה לחוד מברך בפה"ע א"כ מעתה נחזי אנן בשקדים המרים בודאי לענין ערלה חייבין דלא גרע מקליפין ועוד דכיון דראוי למתקן ע"י האור לא גרע מנובלות דחייבין בערלה וברבעי לשיטת הרמב"ם בפי' המשנה (פ"א דערלה) אלמא דפירי גמור הוה אלא דבמעשר פטורין קודם שנתנן בחותלות ובאמת אחר שנתנן בחותלות ונתבשלו חייבים במעשר וכמ"ש לעיל א"כ מה"ט בשקדים המרים אחר שמתקן ג"כ חייבים במעשר א"כ פרי גמור הוא בודאי לענין ערלה בשלא מתקן ע"י האור א"כ כיון דאיקרי פרי הני שקדים קטנים המרים ונטעי אינשי אדעתא דהכי י"ל כמו בפוגלא לענין פה"א לא משגחינן במה דסופו להקשות ה"נ לענין פרי העץ לא משגחי' אמה דסופן להיות מרים כיין דפירי מקרי לענין ערלה אף לאחר שסופן להיות מרים וכמ"ש. והא דבנובלות פגין שלא נתבשלו או שאינן מתבשלין לעולם דמברך שהכל כמ"ש לעיל אע"ג דלענין ערלה ורבעי חייבין. ולהטור (יו"ד סי' רצ"ד) בערלה לחוד שאני התם דאינו ראוי לאכילה אבל אי באמת הוה ראוין אף אי בסופן לא היו ראויין לאכילה באמת הוה מברך בפה"ע ועוי"ל דס"ל לבה"ג דפי' דבושלי כמרי כשיטת רש"י דנשרפו מחמת החום אבל בנובלות שלא נתבשלו מברך בפה"ע וכמ"ש הב"י (סי' ר"ב) החולק על הרי"ו וכמ"ש אע"ג דלענין מעשר פטורים כדאמר בעירובין (ד' כ"ח) בדקלים נקיבות וכפירש"י שם מ"מ לענין ברכה להב"י מברך בפה"ע כמ"ש אלמא ע"כ משום דלענין ערלה חייב וכמ"ש. א"כ לפי"ז מיושב ד' הבה"ג דאדרבה הבה"ג לשיטתו דגריס והלכתא כל דלגבי ערלה לאו פירי לענין ברכה נמי לאו פירי א"כ מינה דכל דלענין ערלה פירי לענין ברכה נמי פירי הוא אף על גב דלענין מעשר לאו פירי א"כ להכי כתב בעל הלכות גדולות דשקדים המרי קטנים מברך בפה"ע אף דסופו להיות מרים משום דנטעי כו' ופירי לענין ערלה נמי הוי וכמ"ש ובזה יתיישב קצת ד' הגר"א שהביא ראי' מפוגלא וא"ש:

ולטעמא דמילתא דבה"ג דס"ל דתליא בערלה לחוד י"ל קושיית הר"א ממיץ שהביא הרא"ש שם האיך אנו מברכין בפה"ג על היין הא לא מקרי פירי לענין ביכורים ע"ש ולמ"ש א"ש ומפני שבזה הסבך נאחזים הב"ח והש"ך ביו"ד סי' רצ"ד נבאר בזה קצת:

סעיף ה

הש"ד ביו"ד (סי' רצ"ד) כתב על ד' הב"ח שם שרוצה ליישב ד' הטור במה שכתב שם דנובלות חייב בערלה ופטור מרבעי דמיירי בבושלי כמרי דכיון דלא הוי פירי לענין ברכה וכמו שכתבו הגאונים דכל דלא הוה פירי לענין ערלה לא הוה פירי לענין ברכה אלמא דברכה וערלה שוין הם א"כ כמו דלענין ברכה בושלי כמרי לאו פירי ה"נ לענין ערלה לאו פרי א"כ הטור מיירי בבושלי כמרי והרמב"ם דכ' דנובלות אסור ברבעי מיירי בתמרי דזיקי דהוי פירי נמי לענין ברכה וע"ז כ' הש"ך וז"ל וממ"ש הגאונים דקפריסין מדלגבי ערלה לאו פרי לענין ברכה נמי לאו פירי אין ראי' שהרי הרמב"ם והר"ש פי' דנובלות דבושלי כמרי חייב ברבעי אע"ג דלענין ברכה מברך שהכל. אלא י"ל דמאי דלא הוי פרי לענין ערלה בודאי לא הוה פירי לענין ברכה דלא מברכינן בפה"ע אלא דמאי דהוי פירי לענין ערלה י"ל דמברך שהכל ועוד דהא באמת לענין ערלה פטורין אלא דברבעי חייבין עכ"ד וד' הש"ך ך צ"ע במ"ש במאי דלא הוה פירי לענין ערלה כו' אלא דמאי דהוה פירי לענין ערלה י"ל דמברך שהכל הא התוס' והרא"ש ילפי דגרעינין מברך בפה"ע מהא דבערלה הו"ל פירי כמ"ש לעיל אלמא דילפינן מערלה דמה דהוה פירי לענין ערלה הוה נמי פירי לענין ברכה וצ"ל דכוונת הש"ך דממ"נ ראיית הב"ח מהא דכ' הגאונים גבי קפריסין לאו ראי' דבאמת לשיטת הרשב"א בחידושיו בברכות (ד' ל"ו) החולק אשיטת תוס' והרא"ש וס"ל דגרעינין לא הוה פרי לענין ברכה משום דהא דבערלה גרעינין חייב משום דאתרבי מאת הטפל לפירי אבל פירי לא הוה. א"כ מה"ט לענין ברכה נמי לא הוי פירי א"כ באמת מאי דלא הוה פרי לענין ערלה לא הוה פרי לענין ברכה אבל מאי דהוו פירי לענין ערלה אינו אלא מטעם ריבוי דאת הטפל לפירי דאתרבי גרעי' וקליפי רימון כו' ולא דהוי פירי באמת. ועוד דגרעינין הוי שומר לפירי כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה בעוקצין (פ"ב מ"ב) וכ"כ הרא"ש שם א"כ לא הוה גרעי' פירי כלל א"כ ראיית הב"ח אינו ראי' ואפי' לשיטת תוס' והרא"ש דס"ל דגרעינין ילפי' מערלה לענין ברכה היינו משום דס"ל דגרעינין לאו מטעם ריבוי דאת הטפל לפריו אלא מצד הסברא וכמ"ש המעיו"ט שם ברא"ש (סי' ג') אבל כמה דברים איכא דלענין ערלה חייבין כמו קליפי אגוזים ורמון דלענין ערלה חייב ומ"מ לענין ברכה לא הוה פירי ואיך יליף הב"ח דכמו דלענין ברכה לאו פירי ה"נ לענין ערלה וז"א כמ"ש ומ"מ ד' בה"ג שישבנו לעיל א"ש דס"ל דחייב שקדים אף ברבעי ודמי' לנובלות כמ"ש לעיל וס"ל בנובלות ג"כ כהרמב"ם ועיין:

ומ"ש הש"ך ועוד דבאמת לענין ערלה פטורין אלא דברבעי חייבין תמוהין דבריו דהא פלוגתייהו דהרמב"ם והטור אינו אלא לענין רבעי דהרמב"ם מפרש הא דתנן פ' קמא דערלה והנובלות כולן אסורות בין בערלה ובין ברבעי ובין בנזיר כו' והטור מפרש כולן אסורות דכל הפירות אסורין בערלה אבל לא ברבעי אבל בערלה לכו"ע נובלות אסורות א"כ איך כתב הש"ך דלענין ערלה פטורים נובלות ולענין רבעי חייבין לכן נרא' דט"ס הוא בש"ך וכצ"ל ועוד דהא בערלה באמת חייבין אלא דברבעי פטורין. וכונתו להקשות על הב"ח דמוכיח דהטור מיירי בבושלי כמרי להכי פטור מרבעי דכמו דלא הוה פירי לענין ברכה ה"נ לענין רבעי וע"ז כתב הש"ך דהא לענין ערלה באמת חייבין אלא דלענין רבעי פליגי א"כ אכתי קשה כיון דערלה וברכה שוין אם כן אמאי לענין ערלה חייבין בושלי כמרי:

סעיף ו

והשתא לפמ"ש א"כ קודם בישולן אזי מברך שהכל אהני אגסים קטנים כמו בבושלי כמרי ובתנאי שאינן עפוצין כמבואר בפוסקים (סי' ר"ב סעי' ב') אבל אחר שמניחן בתבן ונתבשלו כדרכן נראה דמברך בפה"ע דזהו גמר בישולן וראיה לזה מהא דכתב הרא"ש בפ' כ"מ (סי' ג') דשקדים המרים כשהם גדולים כשמיתקן באור מברך בפה"ע וכ"כ התוס' (ד' ל"ח:) ד"ה משכחת לה כו' וכ"כ רבינו יונה פ' כ"מ (ד' כ"ט) ד"ה קורא כו' יע"ש והג"א (סי' ט"ו שם) דאותם ערמונים וחבושים שאינן ראויין לאוכלן חיין כ"א מבושלין כשהם חיים מברכין שהכל וכשהם מבושלים מברך בפה"ע עי"ש ולא דמי למ"ש המג"א בשם המעיו"ט (סימן ר"ב ס"ק ה') דבוסר שהוא מר ומעופץ אם מיתקן באור מברך שהכל שאני התם דלא נטעי אדעתא דהכי וכמו בגרעינין (סעי' ג') וכמ"ש הלבוש לחלק והובא בעט"ז (ס"ק ב') דשאני שקדים דנטעי להו אדעתא דהכי כשיהיו מרין למתקן על ידי אור משא"כ בגרעינין וה"נ באגסים קטנים דעיקר פריין כשיתקנו ע"י בישולן בתבן ואדעתא דהכי נטעי להו ה"נ מברך בפה"ע:

וראיתי להפרישה (סי' ר"ד) שכתב לפרש ד' הטור (סי' ר"ד) שכתב דעל הנובלות שהם מין תמרים שאינן מתבשלין על האילן דמברך שהכל כ' ע"ז הפרישה היינו אחר שנתבשלו שמניחן בתבן ובשעת ברכה כבר נגמר בישולן עי"ש מבואר דס"ל להפרישה דאחר שנתבשלו בתבן דמברך שהכל וד' תמוהין דהא הטור בעצמו כתב (בסי' ר"ב) גבי שקדים המרים גדולים ולא כלום דאיזוקי מזיק ליה ואם מיתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכ"ד הרא"ש אלמא אע"ג דקודם שמתקן באור דאינו מברך כלל מ"מ אחר שמתקן מברך בפה"ע כ"ש בנובלות דכשהם חיין מברך שהכל בודאי כשהם מתוקנין באור או ע"י ד"א דמברך בפה"ע ע דגם כן אדעתא דהכי נטעי דזהו עיקר אכילתן וכ"כ הדרישה בעצמו שם (סימן ר"ב) גבי גרעינין להרא"ש דס"ל דמברך בפה"ע אפילו כשהם מרים ומתמתקין ע"י האור דמברך בפה"ע דומיא דשקדים המרים דהו"ל כדברים שאינן נאכלין חיים רק כשהן מבושלים דמברך עליהם עיקר הברכה עכ"ד הדרישה אם כן מזה דהו"ה גבי נובלות שאינן מתבשלין על האילן לעולם רק אח"כ נתבשלו בתבן או במכמר דמברך אח"כ בפה"ע וכן מבואר (ד' ל"ח:) גבי תורמס דמברך עליו בפה"א אחר שליקה אע"ג דקודם לכן כשהוא חי הוא מר ואינו ראוי לאכילה כדאמרינן בשבת ד' ע"ד וד' קכ"ז) ובביצה (ד' כ"ה) וה"נ מכ"ש כמ"ש ועוד דכבר הוכחנו לעיל (סעי' ג') דלענין מעשר אחר שמיתקן חייבין הני נובלות דהו"ל סופו אוכל וכמו שכתבתי שם כ"ש דהוה פירי לענין ברכה

והא דאמרינן בפסחים (ד' נ"ג) דר' אילעאי בניסחני קץ ופירש"י תמרים של דקל זכר ואינן מתבשלין בו עולמית וגודרין אותן בניסן והם מתבשלים מאליהם בכלי כפות תמרים הלכך ר"א לא אפסיד מידי משמע דניסחני אינן חשובין פירי מדקץ בשביעית דלאכלה ולא הפסד [ועיין תוס' מנחות (ד' ע"א) ד"ה מרכיבין כו' מ"ש בפי' דניסחני בשם הערוך ולפי' הערוך י"ל קושיא הנ"ל שהקשינו לעיל (סעי' ד') ועיין]:

י"ל ע"פ מ"ש הר"ש פ"ד דשביעית (משנה י') דפירות גמורין כיון דנגמר פריין מותר לקוצצן משום דלא הוה להפסד כדתנן התם (משנה ט') דכל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה שם א"כ מבואר מזה אדרבא דנסחני הו"ל פירי גמורין אחר שמניחן בחותלות למעשרות וכן לענין ברכה אחר שמיתקן כ"נ לע"ד להעיר בכל זה:

תוכן העניינים

פי אריה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה