פי אריה· רבי מרדכי יהודה ליב גלאזשטיין
חלק אורח חיים
סימן א
בעזרת השי"ת
ישוב לקושיות השאגת אריה
ועוד ענינים מחודשים
הטור והמחבר באו"ח (סי' כ"ה) כתבו דמתעטף בציצית תחילה ואח"כ מניח תפילין וכ"כ הנמוק"י (בהל' ציצי') וכתבו טעמא דמצות ציצית תדירה מתפילין דנוהגת בין בחול ובין בשוי"ט משא"כ תפילין והמחבר הוסיף עוד טעם דמעלין בקודש יעו"ש:
והשאגת אריה ז"ל (סי' כ"ח) תמה ע"ז שכתבו דציצית תדיר יותר מתפילין. הא דעת רוב פוסקים דציצית אינו נוהג בלילה משא"כ תפלין דדעת רוב פוסקים דלילה זמן תפלין א"כ נגד זה דציצית נוהג בשוי"ט לעומת זה תפלין יותר תדיר מציצית בכל הלילות מה"ת ואיסור תפלין בלילה אינו אלא מדרבנן וכי משום גזירה דרבנן יפקע מעלת תדיר מתפלין כיון דמה"ת נוהג בלילות עכ"ד ז"ל:
סעיף א
ונלע"ד לולא דמסתפינא ליישב קושיית הש"א דהא מאן הוא מרא דשמעתא דכסות המיוחד ליום פטור בלילה הוא הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית) וכ"כ הב"י באו"ח (סי' י"ח) הא הרמב"ם לשיטתו בפ"ד מהל' תפלין (הל' י"א) דכל המניח תפלין אחר שקיעת החמה עובר בלאו עיי"ש אם כן להרמב"ם וסייעתו ציצית ותפלין אינן נוהגות בלילה אבל בשבת ויו"ט ציצית נוהג ותפלין אינן נוהגים כמ"ש הרמב"ם (פ"ד מהלכות תפלין הל' י') ולשיטת הרא"ש ודעימי' דס"ל דלילה זמן תפלין מה"ת וכמ"ש בהל' תפלין הא הרא"ש לשיטתו ס"ל דכסות יום חייב בלילה בציצית כמ"ש הטור (סי' י"ח) א"כ ממ"נ בבגד של יום שמתעטף בה בין להרמב"ם ובין להרא"ש הו"ל תדיר. ואע"ג דלשיטת הש"ך ביו"ד (סימן רמ"ב) דהיכא דאין הרבים מסכימים מטעם אחד אלא כל א' וא' טעם בפני עצמו לא מהני בדאורייתא רק בדרבנן וכ"כ הש"ך בחו"מ (סי' כ"ה) ועי' בנוב"י מ"ת (חחו"מ סי' ג') לא דמיא דהכא מ"מ תדיר הוא בין למר ובין למר מאי נפ"מ או מהאי טעמא או מהאי טעמא כיון דסוף סוף תדיר הוה א"כ לפי זה בציצית ותפילין דלמר הו"ל תדיר משום דנהי דבלילה שוים הן לפטור מ"מ בשבת ויו"ט תדיר ציצית יותר ולמר בלילה תרווייהו שוים לחיובא א"כ לתרוייהו בין לרמב"ם וסייעתו ובין להרא"ש וסייעתו ציצית תדירי יותר מתפילין ומיושב קושיית השאגת אריה:
[ובעיקר דברי הש"ך נלענ"ד להבי' ראי' לדבריו מדברי תוס' נדה (ד"ח) ד"ה ואבוך אמר הל' כר"א כו' שהקשו דאע"ג דר' יוסי קאי כר"א דבב"ק (ד' ק"ב) אית ליה דשביעית נוהגת בעצים וא"כ כ"ש קטפא א"כ להכי לא חשיב בהנך דהל' כר"א ותי' משום דטעמא דר' יוסי משום דשביעית נוהגת בעצים אבל מודה דקטפא לאו פרי אבל טעמא דר"א דשביעי' אינו נוהג בעצים אלא משום דקטפא פירי עכ"ד וקשה אכתי כיון דבדינא ס"ל לר"י כר"א אלא בטעמא לא ס"ל כר"א אם כן בקטפא איכא ר"י נמי דס"ל דנוהג בשביעית אלא ודאי התוספת סבירי להו כסברת הש"ך דבדאו' כיון דכ"א מטעמא אחרינא לא הו"ל רבים והתם בשביעית דאורייתא מיירי ועי' תוס' גיטין (ד' ל"ו) שכ' בשם ר"ת דשביעית עבודת קרקע בזמן הבית דאורייתא עי"ש ועי' מהרש"א א שם ועיין ברמב"ם פ"ג מהל' שמיטה ויובל (הלכה כ"ה) דפסק דשביעית נוהג בזה"ז כרבנן דר' ועיין בכ"מ שם:.
אמנם צל"ע ד' תוס' נדה (ד' יוד) ד"ה למהוי יחיד במקום שנים. גבי כתם בין שניה לשלישית דר' שמעון בן יהוצדק ס"ל כר' יוחנן יהיה חזקיה יחיד לגבייהו שהקשו אכתי לא יהיה חזקיה יחיד דדלמא טעמא דרשב"י דס"ל כרשב"ג בווסתות להכי כתם טהור אף לחזקי' אליבא דרשב"ג דחזקיה לא אמר טמא בין שניה לשלישית רק לרבי דס"ל דבתרי זימני הוה חזקה עיי"ש וקשה הא הכא בכתמים דרבנן לכו"ע אפי' מתרי טעמא הו"ל רבים א"כ מאי איכפית לן דטעמא דר"ש בן יוצדק משום דס"ל בווסתות כרשב"ג הא מ"מ ס"ל דכתם בין ב' לשלישית טהור בדינא כר' יוחנן ובפרט דקיי"ל בווסתות רשב"ג כדאמרי' ביבמות (ד' ס"ד) דסתם לן תנא כרשב"ג א"כ ממ"נ ס"ל לר"ש בן יהוצדק כר' יוחנן דכתמה בין שניה לשלישית טהור א"כ קושיית תוס' לק"מ:
ונ"ל דקושיית תוס' קאי לשיטתם שם (ע"א) בד"ה ר' יוחנן אמר כו' שכ' בתי' הב' באי נמי דפלוגתא דחזקיה ור"י קאי אברייתא דלעיל דאתיא כר' ושפיר מקשים ועי' ב"ק (ד' קט"ז) ובתוס' ד"ה הכרעה שלישית כו' ועיין בר"ן בסוכה (פ"ק) גבי הא דאמר אביי כו' כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן יעו"ש ועי' תוס' נדה (ד' נ"ד.) בד"ה למאי כו' ולכאורה מבו' מד' תו' נדה אלו דלא כהש"ך ובאמת בירושל' סנהד' (רפ"א) מבואר דאפי' בדאוריי' ג"כ מהני מתרי טעמי דקאמר שם גבי עיבור שנה בהני ג' רועי בקר דחד אמר בכיר ולקיש כו' וחד אמ' תור באדר כו' וחד אמר קדום באדר כו' כיון דאילין מודין לאילין ואילין מודין לאילין הו"ל כמי שכולן מודין מצד אחד ע"ש ועי' בירושלמי ר"ה (פ"ב הל' ה') ובק"ע שם וכן מצאתי להגר"א בביאורו לחו"מ (סי' כ"ה) שרמז לירושלמי סנהדרין ולא ציין המקום וכוונתו לזה ועונלע"ד דע"כ לא כתב הש"ך דבאורייתא לא מהני מתרי טעמא היינו דווקא היכא דאיכא פלוגתא וכיון דאין מסכימים מטעם אחד לא מצינן לאיצטרופי למהוי רובא דהא חזינן דכל אחד לא ס"ל טעמו של חבירו ואיכא מאן דלא סבירי ליה טעמי דתרוייהו א"כ איכא רבים דלא ס"ל טעם של כל אחד ואחד משא"כ היכא דליכא מחלוקת בדבר כלל רק דלמר מהאי טעמא ולמר מה"ט דכו"ע מודים בדין זה אלא דלמר מה"ט ולמר מה"ט מהני אפי' בדאורייתא וא"ש דברי תוס' נדה (ד' נ"ד) הנ"ל דאין סתירה להש"ך ג"כ משום דהתם בין לרש"י ובין לר"ת יש להקל לרש"י משום דס"ל דימים דלידה עולין לספירה ולר"מ דימי נדה שאין רואה עולין כו' עי"ש ודוק ובזה נסתר הראיה מירושלמי סנהדרין שהבאתי:
ובעיוני בזה צל"ע ד' רש"י בנדה (ד' ח') ד"ה משום שא דקאי ר"א כוותיה כו' שכתב להכי הלכה כר"א משום דר' אלעזר נמי ס"ל הכי משו"ה הלכה כמותו כו' ע"ש משמע דס"ל לרש"י דהא דקאמר דקאי ר"א כוותי' להכי הלכה כמותו דרבים הוה וקשה לי מהא דיבמות (ד' מ"ו:) דפריך פשיטא יחיד ורבים כו' אע"ג דהתם ג"כ איכא רבים ר"א ור' יהושע ור"ע ומ"מ פריך דיחידי הוי לגבי חכמים שם וע"כ משום דלעולם רבים דחכמים עדיפי וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש יבמות פ' הערל (סי' כ"ט) וכ"כ הק"נ פרק הערל (סי' וא"ו ס"ק י"ט) ע"ש וה"נ וצ"ע]:
סעיף ב
ויסוד חקירת השאגת אריה דפשיטא ליה דכיון דמה"ת נוהגת תפילין בלילה (להפוסקים הכי) ואלא מדרבנן משום גזירה לא מיפקע תורת תדיר בהכי כיון דאינו נוהג בלילה הוא רק מדרבנן וכמ"ש.
לענ"ד יש להביא ראי' ברורה ולדון בקרקע דלא כהש"א והוא דהנה בנזיר (ד' מ"ז) אמרי' שם במשוח שעבר ומרובה בגדים שהלכו בדרך ופגעו מת מצוה דמטמא יה משוח שעבר ולא מרובה בגדים משום דמשוח שעבר לאו בר עבודה ומרובה בגדים בר עבודה והנה בהוריות (ד' ט':
(ד' יו"ד.) מבואר דמשוח שעבר שחטא דמביא פר משום דבקדושתיה קאי ומפיק ליה מקרא התם עיי"ש וביומא (ד' י"ב) מבואר דאינו עובד אלא משום איבה [וכ"כ התוס' שם בנזיר ד"ה מרובה בגדים ומשוח שעבר כו' דהמשוח שעבר אינו עובד אלא משום איבה ויעו"ש היכי משכחת לה ויעו"ש במפרש] ואמרי' שם ר"י אמר הלכה כר"י דאם עבד עבודתו כשירה וכ"פ הרמב"ם פ"א מהלכות יה"כ (הל"ג) ועיין בכ"מ שם וכן כתב בחידושי הרשב"א במגילה (ד' ט':) דמה"ת כהן גדול שעבר הרי הוא ככהן גדול והא דאינו עובד אינו אלא מדרבנן משום איבה ועי' פני יהושע שם במגילה (ד' ט') ועיין בירושלמי הוריות (פ"ג הל"ב) ובפ"מ שם א"כ מבואר מזה להדיא דמה"ת כה"ג שעבר וכה"ג שעובד שניהם שוים בקדושה והנה שם בנזיר (ד' מ"ז) אמר דמשוח בשמן המשחה ומרובה בגדים דמטמא מרובה בגדים ולא משוח משום דמשוח עדיף דמביא פר כו' עי"ש ומעתה קשה הא משוח שעבר נמי מביא פר על כל המצות כמבואר בהוריות (ד' י') וכמ"ש אה כן נהי דבמרובה בגדים איכא מעלה דעובד הא לעומת זה בכהן משוח שעבר איכא מעלה דמביא פר והו"ל דשוין הן ואמאי קאמר דמטמא כהן משוח שעבר עכצ"ל משום דאיכא מעלה במרובה בגדים דמביא פר יהכ"פ ועשירית האיפה משלו משא"כ במשוח שעבר כדתנן בהוריות (ד' י"א) עיי"ש ומעתה שפיר מכריע מעלה דמרובה בגדים למשוח שעבר משום דאיכא תרי מעלות דמביא פר יוה"כ ועובד משא"כ בכהן משוח שעבר דאינו עובד רק מעלה דמביא פר על כל המצות כנ"ל. והשתא אי ס"ד כסברת השאגת ארי' דכיון דמדאוריי' שפיר דמי אינו מאבד מעלה דידיה משום גזירה דרבנן:
א"כ אכתי הדרא קושיא לדוכתי' אמאי מטמא משוח שעבר הא במשוח שעבר איכא מעלה דמביא פר על כל המצות מאי אמרת דמרובה בגדים איכא תרי מעלות חדא דעובד ועוד דמביא פר יוה"כ ועשירית האיפה להכי מקודש טפי ממשוח שעבר זה אינו דהא כיון דמה"ת משוח שעבר ג"כ עובד אלא מדרבנן אינו עובד משום איבה וכי משום גזירה דרבנן דאמרי דאינו עובד יפקע משוח מקדושתי' כיון דמה"ת עובד א"כ בקדושתי' קאי א"כ אכתי שוין הם. אלא ודאי כיון דסוף סוף מרובה בגדים עובד ומשוח שעבר אינו עובד לא איכפת לן דמה דאינו עובד הוא מדרבנן כיון דמ"מ אינו עובד א"כ הו"ל שפיר מרובה בגדים עדיף. והיינו דמרובה בגדים תדיר טפי ממשוח שעבר נהי דלכל א' יש לו מעלת מקודש מ"מ מכריע במרובה בגדים דהוא תדיר ג"כ והיינו דעובד משא"כ במשוח שעבר נהי דמה"ת יכול לעבוד מ"מ כיון דרבנן גזרו דלא יעבוד לא הו"ל תדיר והכי נמי בנ"ד דנהי דמה"ת לילה זמן תפילין מ"מ כיון דרבנן אסרו להניח אם כן סוף סוף אינו מניח מאבדין תורת תדיר וא"ש:
והטורי אבן במגילה (ד' ע') תמה באמת אהא דנזיר דקאמר דמרובה בגדים ומשוח שעבר מטמא משוח שעבר משום דמ"ב עובד ומ"ש אינו עובד הא כיון דמה"ת עובד משוח שעבר דבקדושתי' קאי ואמאי גרע ממרובה בגדים ותירץ דהנך מעלות דנזיר (ד' מ"ז) אינו אלא מעלות מדרבנן יעו"ש ובאמת תירוצו תמוה דבירוש' נזיר (פ"ז סוף הל' א') איתא בהדיא גבי כה"ג ונזיר כו' החליף וטימא עצמו הקל בקדושה עובר אלאו דטומאה עיי"ש אלמא דהנך מעלות הוה מה"ת. אמנם למ"ש א"ש דכיון דמרובה בגדים עובד ומשוח שעבר אינו עובד הו"ל מרובה בגדים תדיר יותר וגם מרובה בגדים הוא מקודש כמשוח שעבר כמ"ש. וכה"ג כתב הנמוק"י בעצמו (שממנו מקור דין המחבר אלו) בשם רב האי גאון בהלכות קטנות) דמאן דרמי חוטי דכיתנא בגלימא דכיתנא עובר משום לא תשא וכ' וטעמא דמילתא משום דכיון דאסרו לסדין תכלת הו"ל כמו שאינו ראוי לתכלת ופטורה אף מן הלבן וכ"כ רש"י ז"ל וכן העלה הריטב"א עכ"ד אלמא דכיון דגזרו חכמים סדין בציצית משום כסות לילה א"כ אינו ראוי לתכלת וכיון דאינו ראוי לתכלת אינו ראוי ללבן אע"ג דתכלת אינו מעכב את הלבן מ"מ ראוי לתכלת בעינן וכיון דמדרבנן אינו ראוי לתכלת הו"ל כמו שאינו ראוי מה"ת וכיון דאינו ראוי לתכלת אינו ראוי ללבן ומוכח להדיא דה"נ כיון דרבנן אסרו לתפילין בלילה משום גזירה הו"ל כמו שאינו ראוי מה"ת ועיין מל"מ פ"ז מהל' תרומות ועיין סוכה (ד' כ"ג) גבי סוכה ע"ג אילן יע"ש ועיין ת' הגרע"א (סי' ה') ועוד (סי' קנ"ד) ויעויין ב"ב (ד' כ') בבן שמונה דאינו ראוי לטלטל מדרבנן ממעט בחלון לענין טומאה יע"ש ויש בזה אריכות דברים ובתש' אחרונים ואכמ"ל ועיין תוס' פסחים (ד' ל"ד) מ"ש בשם רב ניסים גאון עי"ש וי"ל ומיושב קושיות השאגת אריה והטורי אבן בעז"ה:
סעיף ג
עוד הקשה הש"א ז"ל אנמוק"י והטור והמחבר שכ' בטעמא דציצית קדים משום דתדיר הא כיון דתפילין מקודש משא"כ ציצית דחשיב במגילה (ד' כ"ו) ציצית תשמישי מצוה ונזרקין משא"כ תפילין תשמישי קדושה ונגנזין אם כן דתפילין מקודש אפי' אי נימא דציצית תדיר הא בזבחים (ד' צ'.) קא מיבעי' ליה תדיר ומקודש איזה מהן קודם ולא אפשיטא וא"כ אין לאחד מהם שום קדימה על חבירו וכ"פ הרמב"ם בפ"ט מהל' תמידין ומוספין א"כ ה"נ אפי' אי נימא דציצית תדיר הא תפילין מקודש ותרווייהו שוין יעו"ש שהאריך:
ונלע"ד דהנמוק"י הרגיש בקושית הש"א ותירץ במתק לשונו וז"ל הנמוק"י דמצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות ועוד דהיא תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת ויו"ט ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם עכ"ל ויש לדקדק ל"ל הני ב' טעמים ונ"ל דהרגיש בקושיית הש"א וכוונתו לתרץ עפ"י מ"ש הנודע ביהודא מ"ק חא"ח (סי' ל"ט) דאף דתדיר ומקודש שניהם שוין מ"מ כשיש עוד איזה מעלה למעלת תדיר אזי מכריע למעלת מקודש יעו"ש א"כ זהו שכ' הנמוק"י דמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות הו"ל חדא מעלה ועוד דהיא תדירה דהוא מעלה ג"כ דקיי"ל דתדיר קודם א"כ הכא דלציצית איכא הני תרי מעלות מכריע למעלת תפילין דמקודש לחוד אם כן א"ש:
לפי זה נלע"ד ליישב קושיא הג' של הש"א שהקשה אמ"ש הפוסקי' דציצית מיקרי תדיר הא לאו דבר שבחובה הוא דלא חייבה תורה לאהדורי בתר טלית בת חיובא כמו שחייב בתפילין א"כ אינו אלא מצוי דמצוי לא מקרי תדיר כדאמר בזבחים (דף צ') מצוי קאמרת מצוי לא קא מיבעי לן דוודאי מקודש עדיף כי קא מבעי לן בתדיר היינו בדבר שחובה עליו בעיקר חיוב משא"כ שלמים דאינן אלא מצוי דהא אינו מחוייב לידור ולהביא שלמים אלא דאם נדר והביא א"כ לא מקרי תדיר אלא מצוי. ותדיר מקרי שמחוייב מעצמו א"כ ה"נ בציצית נהי דאם לבש טלית בת ד' כנפות מחוייב להטיל בו ציצית מ"מ אינו מחוייב ללבוש טלית בת ד' כנפות דליחייב בציצית אם כן כיון דציצית אינו אלא מצוי לכו"ע מקודש עדיף והיינו תפילין יעו"ש באורך ולמש"כ א"ש והוא דהנה ק"ל בגמ' שם (ד' צ"א) דקאמר דמצוי לא מיקרי תדיר א"כ אמאי ברכת היין קודם לקידוש היום להדבר אחר שם משום דתדיר בימות החול כמ"ש רש"י שם הא אינו אלא מצוי דאי בעי לא שתי חמרא. עכצ"ל דכי מתרץ הש"ס דשבת מקדשי ליה ג"כ לברכת היין אם כן הו"ל מקודש ומצוי ועדיף ממקודש לחוד. א"כ לפ"ז נהי דמצוי גרע מתדיר מ"מ חזי לאצטרופי למעלה אחריתא להכריע א"כ כי אמר רבא בזבחים מצוי קאמרת מצוי לא קא מיבעי לן היינו מצוי לחוד נגד מקודש אבל מצוי ועוד מילתא אחריתא עדיף ממקודש לחוד א"כ מיושב פסק המחבר והפוסקים דכיון דציצית שקולה כנגד כל המצות ועוד מעלת מצוי מכריע למעלת מקודש לחוד וא"ש לכאורה אמנם למ"ש הש"א בעצמו (סי' כ"א) דבאמת ברכת היין מקרי שפיר תדיר משום קידוש והבדלה וברכת אירוסין ונשואין דלא סגי בלא"ה ה ע"ש אם כן אין ראיה מזבחים דמצוי חזי לאצטרופי ועיין:
אמנם לפ"ז יקשה דשם בזבחים פריך מברייתא דקאמר דמילה תדיר ופסח אינו תדיר ואמאי הא אינו אלא מצוי ומשני ומאי קושיא הא בנדרים (ד' ל"ב) קאמר דשקולה מילה נגד כל המצות א"כ אכתי חזי לאצטרופי מעלת מצוי דמילה למעלת שקולה נגד כל המצות כנ"ל גבי ציצית י"ל דעיקר פרכא אלישנא דברייתא דקרי ליה למצוי דמילה תדיר אלמא דמצוי הו"ל תדיר ובאמת למאי דמשני דתדירה במצות יש לומר דזהו כוונת תירוצו היינו דשקולה נגד כל המצות ודלא כפי' רש"י דפירש משום דנכרתו עליה י"ג בריתות אי נמי דחדא מנייהו נקיט הברייתא או י"ל דהברייתא ס"ל כר' ישמעאל במתני' דנדרים (ד' ל"א ב') דאמר דגדולה מילה שנכרתו עליה י"ג בריתות וכה"ג קאמר ביבמות (ד' ה') מה למילה שנכרתו עליה י"ג בריתות ע"ש:
אך ק"ל בפסק השו"ע הנ"ל דהמחבר סותר א"ע דהנה לקמן (סי' ל"ח סעיף י"ב) פסק היה צריך לתפלין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם תפלין קודמין והוא מירושלמי שלהי מגילה (סופ"ד) דאיתא התם תפלין ומזוזה שמואל אמר מזוזה קדים ורב הונא אמר דתפלין קודמת מ"ט דשמואל שכן נוהגת בשבת ויו"ט מ"ט דרב הונא שכן נוהגת במפרשי ימים והולכי מדבריות מתניתא מסייעא לשמואל תפלין שבלה עושין אותה מזוזה מזוזה שבלה אין עושין אותה תפילין עכ"ד. וביאורו מבואר דשמואל סבר דמזוזה קדים משום דתדיר יותר מתפלין דנוהגת בשבת ויו"ט משא"כ תפלין ורב הונא ס"ל תפלין קדים משום דחובת הגוף דאי אפשר לפטור ממנה משא"כ מזוזה דאי בעי מפריש לימים ומדברות ויפטור ממזוזה וה"ה דמצי למימר דאי בעי ידור כל ימיו בדירה שאולה ואנן קיי"ל כרב הונא דתפלין קדים וכ' הב"י (באו"ח סימן נ"ח) מטעמא דהא עיקרא דמילתא דירושלמי דמביא סייעתא לשמואל משום דס"ל גירסת הברייתא דתפלין שבלה עושין אותה מזוזה ומזוזה שבלה אין עושין אותה תפלין דס"ל דמזוזה מקודש טפי משא"כ לדידן דקיי"ל מנחות (ד' ל"ב.) להיפוך דתפלין שבלו אין עושין מזוזה ומזוזה שבלה עושין תפלין משום דתפלין מקודש טפי א"כ סייעתא להיפוך היינו לרב הונא עכ"ד הב"י. וקשה אכתי אמאי פסקינן כרב הונא הא מזוזה הוא תדיר ותפלין הוא מקודש והוא איבעיא דלא אפשיטא בזבחים (ד' צ"א:) ושניהם שוין כמ"ש הרמב"ם כנ"ל וצ"ל משום דכיון דתפלין חובת הגוף וגם מקודש מכריע למעלת תדיר וכמ"ש אלמא דחובת הגוף ומקודש עדיף ממעלת תדיר א"כ הכא נהי דלציצית איכא מעלה דשקולה כנגד כל המצות ותדיר לעומת זה לתפלין איכא מעלה דחובת הגוף ומקודש. אם כן אכתי שניהם שוין בעי למהוי להמחבר לטעמיה (סי' ל"ח) דפסק כרב הונא ואם נאמר דטעמא דפסקינן כרב הונא דירושלמי הוא מטעם ממה נפשך דאי נאמר דמקודש עדיף מתדיר א"כ בוודאי תפלין עדיף ואי נאמר דתדיר עדיף א"כ מוכח דמצוי לא מקרי תדיר כדאיתא בזבחים (ד' צ"א:) א"כ ממילא מזוזה אינה אלא מצוי ולהכי תפלין עדיף א"כ ה"נ אי נימא דמקודש עדיף בודאי תפלין עדיף מציצית לענין הקדמה ואי נימא דתדיר עדיף אם כן מוכח דמצוי לא מיקרי תדיר א"כ תפלין לא גרע מציצית דציצית מצוי ושקולה כנגד כל המצות ותפלין חובת הגוף ומקודש א"כ אכתי שניהם שוין ועיין תשו' שאגת ארי' (סי' כ"ח):
וכ"ש לשיטת הרא"ש בהל"ק והובא בב"י (סי' לח) שכ' בטעמא לפסוק כרב הונא משום דמסתברא דחוב' הגוף עדיף ממצוה דאפשר לפטור ממנה כמו מזוזה דאי בעי פטר נפשיה בבית שאולה וכדומה א"כ ה"ה להקדים נמי עדיף מצוה דחובת הגוף ממצוה דאפשר לפטור ממנה דדיחוי והקדמה חדא מילתא ננהו כמ"ש התוס' בסוכה (ד' נ"ד:) וכ"כ המג"א (סי' תרפ"ד) מד' תוס' אל ועיין יד אפרים שם. א"כ ה"ה בציצית ותפלין לטעם הרא"ש ש דתפלין חובת הגוף דאי אפשר לפטור ממנה וציצית אינו חובת הגוף דהא אינו מצווה ללבוש בגד עם ציצית רק אם לובש בגד עם ד' כנפות רמי עליה רחמנא ציצית כדאמר להדיא במנחות (ד' מ"א) נהי דחייביה רחמנא כי מיכסי טלית בת חיובא כי מיכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייבי' רחמנא וכ"פ הטור באו"ח (סי' יט) והרמ"א (סי' י"ז) דאינו מחויב לקנות טלית בת ד' כנפות ואפי' למ"ד דטלית לאו חובת גברא ואפי' כלי קופסא חייב בציצית כדאמר במנחות (ד' מ"א) מ"מ יכול לעשות הטלית באופן דלא יתחייב היינו שיעשה ג' כנפות עי"ש ועיין שבת (ד' קל"א) דאמר דאע"ג דס"ל לר"א דמכשירי מצוה דוחה שבת מודה ר"א דאם צייץ טליתו וקבע מזוזה לפתחו בשבת דחייב הואיל ויכול להפקירן ויפטור ממזוזה ומציצית ואפי' למ"ד חובת טלית קאמר התם וכפירש"י שם. וכ"כ התוס' מנחות (ד' מ"ד) ד"ה טלית שאולה כו' עי"ש להדיא כמ"ש. א"כ ציצית דמי למזוזה א"כ כמו דתפלין קדים למזוזה הכי נמי קדים לציצית דדיחוי והקדמה חדא מילתא כמ"ש התוס' סוכה והמג"א הנ"ל:
ובאמת נלע"ד דד' הרא"ש הנ"ל בהלק"ט הם גמ' ערוכה ביבמות (ד' ה) דעשה דמצורע דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום דעשה ול"ת דנזיר קיל דישנה בשאלה יעו"ש והיינו משום דיכול לפטור ממנה ולמיעקר עשה ול"ת דידה וה"נ גבי מזוזה דכיון דיכול לדור בבית שאולה להכי אתי עשה דתפילין ודחי לעשה דמזוזה כמ"ש [ומה"ט י"ל בהא דנזיר (ד' מ"ז) במתני' דפליגי ר"א ורבנן בכ"ג ונזיר שפגעו ממ"צ בדרך דר"א אמר יטמא כ"ג ואל יטמא נזיר משום דנזיר מביא קרבן טומאה כו' ורבנן אמרי דיטמא נזיר דכהן קדושתו קדושת עולם כו' והקשו התוס' הא נזיר נמי איכא קדושת עולם ותי' משום דסתם נזירות למ"ד יום ולע"ד לק"מ קושיית תוס' דהא נזירות עולם ישנה בשאלה וכדמוכח בנזיר (ד' יד.) וכ"כ תוס' שם ובנזיר (ד' ד'.) ע"ש א"כ זהו דקאמרי רבנן דנזיר ק' אינו קדושת עולם והיינו דאפשר למשאל אנזירותי' וכ"כ הלח"מ פ"ז מהל' נזירות (הלכה י"ג) בכוונת הרמב"ם. ובירושלמי נזיר (פ"ז הל' א') מקשה הגע עצמך הלא נזיר מרחם ומשני זו תורה וזו אינו תורה ועיין בק"ע שם ומבואר דקושיית תוס' פריך הירושלמי] עכ"פ מוכח מסוגי' דיבמות (ד' ה) דמ"ע דמצי למפטר ממנה קיל וכהרא"ש ויש להק' מהא דחולין (ד' קמ"א) גבי הא דקאמר דעשה דמצורע דחי לעשה ול"ת דשילוח הקן דפריך איך ס"ד דדחי הא אין עשה דוחה ל"ת ועשה יעו"ש ומאי פריך הא למש"כ החות יאיר בתשובה (סי' ס"א) דעשה ל"ת דשיה"ק אינו מצוה רק כשרוצה ליקח את הבנים אז אמרה תורה לשלח האם אבל כשאינו רוצה ליקח כלל אינו מצוה ועיין רש"י ב"מ (ד' קב) ד"ה ביציאת רובה כו' שכתב וז"ל אם הי' בא לתפוס קודם יציאתה חייב לשלח האם וליקח הבנים עכ"ל משמע להדיא דווקא באם רוצה ליקח הבנים הוא דחייב בשילוח אבל באינו רוצה פטור ועיין ת' חת"ס סופר חאו"ח (סי' ק') שהוכיח כהחו"י עיי"ש א"כ לפי"ז דמצוה דשיה"ק אינו חובת הגוף דיכול לפטור ממנה בשאינו רוצה ליקח ועשה דמצורע אינו יכול לפטור ממנה בשום ענין ומאי פריך בשלמא על הרא"ש לק"מ די"ל דהתם בשיה"ק איכא עשה ול"ת משא"כ בהא דתפילין ומזוזה דאינו אלא עשה לחוד אבל מהא דיבמות (ד' ה) קשה דאפי' עשה ול"ת קיל היכא דיכול לפטור ממנה ונדחין מפני עשה דמצורע לחוד א"כ מאי פריך שם בחולין. בשלמא בהא דמשני דמיירי בנטלה ע"מ לשלח לק"מ דבאמת כיון דנטלה א"כ א"א ליפטור ממנה אבל לס"ד קשה. ובפרט למ"ש הטו"א בר"ה (ד' כ"ח:) ד"ה עובר עליו כו' שהקשה בהא דיבמות (ד' ה') דקאמר דעשה ול"ת דנזיר קיל דישנה בשאלה הא נזירות שמשון ליתא בשאלה כדאמר בנזיר (ד' י"ד.) וכן במכות (ד' כב) ומ"מ אמר קרא דדחי דהא קרא בכל גווני קמיירי אפילו בנזירות שמשון ותי' הטורי אבן מזה להוכיח דשם ישנה בשאלה קיל כיון דאיכא נזירות דישנה בשאלה יעו"ש א"כ אפי' למאי דמשני דנטלה ע"מ לשלח א"כ קשה נהי דהשתא לא מצי לאפטורי מ"מ מעיקרא מצי לאיפטורי וקיל א"כ לפי"ז אפי' בלא שיטת החו"י ג"כ קשה דהא אינו מחוייב לחזור בהרים וגבעות כמבו' בחולין (קלט). לק"מ דעד כאן לא קאמרי' גבי נזיר הכי היינו משום דבנזיר יש לבטל העשה גם עתה היינו אחר שבא העשה לידו יכול לבטל ע"י שאלה משא"כ גבי שילוח הקן דעתה כשיטול האם והבנים אינו יכול לבטל העשה כלל ותדע דבפ"ק דביצה (ד' ח:) גבי כיסוי הדם ביו"ט פריך הא אין עשה דכיסוי דוחה לעשה ול"ת דיו"ט ומאי פריך משום עשה ול"ת דיו"ט תיפוק לי' דעשה דכיסוי הדם אינו חובת הגוף דלא לשחוט ולא ליכסה א"ו כיון דאחר דשחט אי אפשר לפטור ממנה א"כ ה"נ בשה"ק דאחר שבא לידו א"א לפטור ממנה לא הוי בגדר נזירות כלל דהתם אף אחר שבא לידו אפשר ליפטור ע"י שאלה ומה"ט עד כאן לא כתב הרא"ש דעשה דתפילין עדיף דחובת הגוף משא"כ עשה דמזוזה היינו דמזוזה יכול לפטור גם עתה ממנה ע"י שידור בבית שאולה משא"כ בכיסוי הדם ושה"ק אחר שבא לידו אינו יכול לפטור ממנה:
וביסוד קושיית הטורי אבן שהקשה בהא דיבמות (ד' ה.) דמאי פריך והרי נזירות שמשון ליתא בשאלה ומ"מ קאמר קרא דדחי לי' עשה דמצורע עיי"ש:
נלע"ד דלק"מ דהנה בנזיר (ד' סא:) גבי עובדי כוכבים אין להם נזירות דפריך ואימא בני ישראל נוזרין נזירות עולם ואין עובדי כוכבים נוזרין נזירות עולם יכול לא יהו נזירים ת"ל איש ומשני ר' יוחנן מי כתיב נזיר עולם ופירש"י מי כתיב בקרא נזירות עולם דקאמרת בני ישראל נוזרים נזירות עולם הא לא גמרי' נזירות עולם אלא מאבשלום עיי"ש. מבואר מזה להדיא דמידי דילפינן מקרא דדברי קבלה לא מצינן למימר דקרא דד"ת מיירי בהכי ומיושב קושיית הטו"א שפיר:
ובזה יתיישב ג"כ מה דק"ל לפי מ"ש רש"י במכות (ד' כב.) בד"ה נזיר שמשון כו' דאם הדירו אביו בנזיר ומת אביו דלא מצי הבן למשאל אנזירות אביו כיון דלא הדירו בעצמו ועיין במשנה למלך (פ"ב מהל' נזירות הל' י"ג) יעו"ש א"כ קשה ביבמות דקאמר שאני נזירות דישנה בשאלה להכי קיל עשה ול"ת דידיה א"כ כשהדירו אביו מאי איכא למימר דקרא בכל גווני מיירי אפי' בכה"ג ולמ"ש א"ש דבנזיר שם (ד' ס"א) פריך אימא בני ישראל מדירין בניהם בנזירות ואין עובדי כוכבים מדירין בניהם בנזיר יכול לא יהו נזירים ת"ל איש ומשני הא אמר ר' יוחנן הלכה הוא בנזיר ופירשו תוס' משום דכיון דהלכה הוא למ"מס אין סברא דקרא אתי למעוטי עיי"ש וא"ש ועיין תוס' נזיר (ד' נ"ח) ד"ה הר"ף כו' בסוה"ד מ"ש בשם ר"י מיושב ג"כ קושיית הטורי אבן עיי"ש:
וע"ד קושייתנו על המחבר י"ל דהמחבר לשיטתו דכ' בב"י להוכיח עפ"י דברי הזוהר להקדים ציצית לתפילין וכן כתב הגר"א בביאוריו יעו"ש וכן מבואר בס' פרי עץ חיים (שער הציצית פרק ג') בהגהת מה"ר צמח ז"ל בשם הרעיא מהימנא והתקונים יעו"ש ועיין עוד בפרע"ח שער התפילין (פי"א) בהגה"ה עיי"ש ועיין בפרע"ח שער הציצית פ"ג ע"ש ועיין בפרע"ח שער התפילין (פרק יו"ד). ומעתה כיון דעפ"י הנסתר ציצית קדים משום מעלין בקודש ועפ"י הנגלה שניהם שוין למש"כ באורך א"כ אזלי' אחר ד' המקובלים וכה"ג כתב הרדב"ז ח"א (סי' מ"ט) דכ"מ דאינו מוזכר בגמרא ובפוסקים להיפוך אזלי' אחר ד' המקובלים:
סעיף ד
וביסוד דברי המחבר לכאורה יש להביא ראיה לדבריו דמצות ציצית קודמת לתפילין מהא דפרק בתרא דברכות (דף ס':) גבי הא דקאמר כי מיתער כו' כי שמע קול תרנגולא אומר הנותן לשכוי בינה כו' כי פתח עיניו לימא פוקח עורים כו' כי תריץ ויתיב כו' כי לביש לימא מלביש ערומים כי זקיף לימא זוקף כפופים כי מתעטף בציצית לימא ברוך אקב"ו להתעטף בציצית כי מנח תפילין לימא אקב"ו להניח תפילין כו' כי משי ידי' לימא אקב"ו על נטילת ידים וכ' התר"י והרשב"א דכל הני לימא כסדרן הוא א"כ מבואר מזה דמתעטף בציצית תחילה והדר תפילין כנלע"ד לכאורה. ושוב ראיתי דיש לדחות זה דהתוס' בברכות (דף יח) וכ"כ התוס' ישינים בשבת (ד' לב:) עיי"ש וכ"כ התוס' בערכין (ד' ב:) ד"ה הכל חייבין ובב"ב (ד' ע"ד.) שכתבו דבימי חכמי התלמוד היו כולן מקיימין מצות ציצית משום דכל בגדיהם היו של ד' כנפות [ונלע"ד דזהו כוונת תוס' בערכין (ד' ב ב) ד"ה אביו לוקח לו תפילין שכ' וגבי ציצית לא נקיט לישנא דלוקח משום דמסתמא יש לו טלית עכ"ד. והיינו משום דכל בגדיהם היו של ד' כנפות כמ"ש התוס' שם ד"ה הכל חייבין כו' יעו"ש] וכ"כ הרא"ש בברכות פ"ב (סי' ה'.) גבי עובדא דר' יונתן ור"ח דאזלי בביה"ק דבימיהם היו כל בגדיהם של ד' כנפות א"כ אין ראי' מזה משום כיון דלא סגי דלא לביש א"כ להכי מצות ציצית קודם משום דא"א באופן אחר משא"כ בזמנינו דמיוחד טלית של מצוה א"כ אפשר תפילין קודם וכה"ג כתב המעדני יו"ט בפ"ב דברכות (סי' יו"ד ס"ק מ') גבי רב דמשי ידי' ומנח תפילין וקרא ק"ש אמאי לא קאמר דמתעטף בציצית משום דפשיטא דכבר נתעטף דאיך יעמוד ערום משום דבזמניהם כל בגדיהם של ד' כנפות ולא סגי דלא לביש ציצית מקודם בעת לבישה עי"ש. א"כ ה"נ ונסתר הראי'. ובפרט לגי' הרי"ף והרא"ש דלא הי' להם הגי' בגמרא כי מתעטף בציצית כו' כמ"ש המעיו"ט:
איברא דיש להקשות אמחבר והנמוק"י הנ"ל דהנה למאי דאמרי' במנחות (ד' לו.) דמצות תפילין הוא כל היום להיות עליו וכ"כ בשו"ע (סי' ל"ז סעיף ב') מצוותן שיהא עליו כל היום ע"ש והנה הגאון בפמ"ג באשל אברהם (ס"ק ב') מסתפק שם הא דמצותן שיהא עליו כל היום הוא מה"ת או מדרבנן:
ולע"ד יש להוכיח דמ"ע מה"ת כל היום ובכל רגע מקיים מ"ע. דברפ"ק דערכין (ד' ג:) קאמר הכל חייבין בתפילין כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך לי' מהד"ת הואיל דכתיב וקשרתם כו' והיו לטוטפות כו' והני כהנים הואיל דפטירי ממצוה דיד משום חציצה לפטרי נמי ממצוה דראש קמ"ל והקשו תוס' ולא קאמר כדאמר לעיל קמ"ל דנהי דפטירי בעידן עבודה שלא בעידן עבודה חייבין דפשיטא לי' דחייבין לעולם בתפילין של ראש ולא בעי למימר דס"ד דליפטרי מתפילה של יד שלא בעידן עבודה דפשיטא דחייבין עכ"ל התוס'. מבואר מזה דפשיטא לי' להגמ' דמ"ע דתפילין הוא כל היום דהא פשיטא לי' בשלא בעידן עבודה בוודאי חייב בתפילין ואיצטריך לי' לתנא לאשמועינן דחייב בש"ר אפילו בעידן עבודה וכן בתפילה של יד דפטירי היינו בעידן עבודה אבל שלא בעידן עבודה פשיטא לי' דחייב אלמא דאע"ג דאחר עבודה מניח שניהם של יד ושל ראש מ"מ בעידן עבודה צריך להניח של ראש לחוד אלמא דמצוותן כל היום עליו מה"ת דהא התם מדאורייתא קאמר א"כ מזה מוכרח דמ"ע דתפילין כל היום מה"ת ועיין בתר"י רפ"ב דברכות דבור המתחיל האומנין בסוה"ד יעו"ש:
ומעתה כיון דמצות תפילין כל היום ובכל רגע ורגע מקיים מצות עשה דחובת הגוף וטלית כד מיכסי בה מחייב בציצית אבל לא רמיא רחמנא עלי' ללבוש לקיים מצות ציצית א"כ האי רגע דמאחר מצות תפילין אחר מצות ציצית עבר אעשה דתפילין א"כ הו"ל להקדים תפילין לציצית מהאי טעמא דכתיבנא:
ונ"ל דהנה במנחות (ד' צ"ט) אמר דבק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש כו' אלמא דאע"ג דכתיב בי' לא ימוש מ"מ מיקרי תמיד בזה ובפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית מקיים קרא דוהגית ועיין בר"ן נדרים (ד' ח'.) א"כ כ"ש בתפילין דכתיב סתמא בוודאי כיון שהניח פ"א ביום יצא מה"ת מ"ע דתפילין. אלא דאם מניח כל היום אזי מקיים בכל רגע מצות עשה אבל אינו מחוייב שיהא כל היום עליו ולא הוה כמו חצי מצוה אלא דבכל רגע מקיים בזה מ"ע אבל עכ"פ כשיניח פ"א ביום יצא י"ח וא"כ דמיא לציצית דהא בציצית כשלובש מקיים מ"ע. אלא דאינו מחוייב וה"נ כיון שמניח אח"כ תפילין יצא י"ח א"כ אי יאחר הציצית לא יקיים זה הרגע מ"ע דציצית וכמו כן בתפילין וכן כתב הלבוש (סי' ל"ז) משום דאמרה תורה סתם וקשרתם אי מניח כל היום איכא בזה מ"ע מ"מ אי מניח אפי' רגע אחת יצא י"ח זכירה וקשירה יעו"ש א"כ הא והא איתא דבאמת מצות תפילין כל היום להיות עליו מה"ת ומ"מ י"ח יוצא אפי' בשעה אחת אלא דאם עליו כל היום מקיים מ"ע בכל שעה ולא דמיא ללולב דמכי אגביה נפיק היינו משום דגבי לולב כתיב ולקחתם בלקיחה כל דהו יצא משא"כ גבי תפילין כתיב נמי והיו לטוטפות משמע הוי' תמידית ומ"מ כיון דלא כתיב ג"כ תמיד משמע דנהי דמצוה איכא מה"ת בכל שעה. מ"מ עיכובא ליכא והא דערכין היינו דאי מניח כל היום מקיים מ"ע [ובזה אתי לי שפיר מה דק"ל בהא דיומא (ד' ז' ב') גבי ציץ דכתיב תמיד דפריך מאי תמיד אי נימא תמיד ממש על מצחו מי לא בעי מיעל לבית הכסא ומי לא בעי מינם אלא מאי תמיד מרצה כו' יע"ש וקשה מאי קושיא לעולם תמיד על מצחו והא דקשה מי לא בעי כו' י"ל דבהנחת ציץ פ"א בבוקר ובערב יצא מ"ע דתמיד כמו גבי לחם הפנים לר' יוסי במנחות (ד' צ"ט) דכתיב ג"כ תמיד ומ"מ קאמר דבהנחת פ"א בבוקר ופ"א בערב מקיים בזה מצוה דתמיד וה"נ ל"ש ומאי פריך אמנם למש"כ א"ש דבשלמא גבי לחה"פ דכתיב תמיד ולא כתיב והי'. משא"כ גבי ציץ דכתיב תרתי והי' על מצחו תמיד א"כ אי ס"ד דבפ"א בבוקר ופ"א בערב סגי לכתוב חדא והי' או תמיד דהא בתפילין דכתיב והיו לטוטפות איכא מ"ע כל היום א"כ כיון דכ' נמי תמיד משמע לעיכובא כל היום ממש בלי הפסק כלל ושפיר פריך מי לא בעי מיעל לביה"כ ומי לא בעי מינם משא"כ גבי לחה"פ דכתיב תמיד לחוד דמיא ממש לתפילין דכתיב והי' לחוד. משא"כ גבי ציץ דכתיב והי' תמיד א"כ שפיר משמע בלי הפסק דאינו יוצא י"ח רק בכל היום בלי הפסק להכי הוכרח הגמ' לומר תמיד מרצה. משא"כ גבי לולב דכתיב לקיחה לחוד דכי אגביה נפיק בי' ומיושב קושיא דהקשינו מהא דיומא אהא דמנחות וא"ש בע"ה]:
ובזה אתי שפיר מה דק"ל בהא דערכין (ד' כ"ד.) גבי ההוא גברא דזבנינהו לנכסי' אתא לקמי' דרב יימר אמר להו סליקו לי' תפיליו ופריך מאי קמ"ל מתני' היא המקדש נסכיו מעלין לי' תפיליו ומשני מהד"ת התם הוא דסבר מצוה קעבידנא. אבל לענין זבוניה מצוה דגופי' לא זבין איניש קמ"ל ע"ש וקשה מאי פריך מתני' היא הא טובא קמ"ל דבמתני' הו"א דהא דמעלין לי' תפיליו דווקא בשלא לבשן על ראשו. אבל בשהניחן על ראשו לא מסלקינן לי' משום דכיון דהניחן על ראשו וכשיסלקן יבטל מ"ע דתפילין באותו רגע עד דיפדם. א"כ ה"א דאתא עשה דתפילין ודחי לל"ת דמעילה דהא אפי' בקדשי בה"ב ג"כ חייב קרבן מעילה כמבואר במעילה (ד' ט"ו) ובכמה דוכתי א"כ ממתני' לא שמעינן כלל דיסלקם מראשו ואין לומר משום דאיכא עשה ג"כ דכל היוצא מפיו יעשה דלא גרע מנדר מ"מ קשה הא קי"ל דיש שאלה בהקדש כדאיתא לעיל שם בערכין (ד' כ"ג.) ובכמה דוכתיה ולמאי דאמרי' ביבמות (ד' ה') ובנזיר (ד' נ"ח) דהיכא דיש שאלה קיל לאו ועשה דידי' כדאמר שם מה לנזיר שכן ישנה בשאלה להכי קיל וכמ"ש א"כ ה"נ ליתי עשה דתפילין ולידחי' לאו ועשה דמעילה בשלמא למ"ד דהזיד במעילה במיתה היינו לר' בפסחים (ד' ל"ג ב') ובסנהדרין (ד' פ"ד) א"כ י"ל למאי דמסיק השאגת ארי' (סי' צ"ו) דכמו דאמרי' ביבמות (דף ז') דאין עשה דוחה ללאו שיש בו כרת ה"נ אינו דוחה ללאו שיש בו מיתה בידי שמים ע"ש א"ש אבל לרבנן דקי"ל כוותי' דהזיד במעילה באזהרה א"כ ליתי עשה דתפילין דכל היום ולידחי ללאו ועשה דמעילה ולא לסלקם א"כ אינו מוכח ממתני' כלל דצריך לחלוץ מראשו נהי דמעיקרא חל ההקדש על התפילין משום דתפילין בי בר חבו משכח שכיחא אבל מ"מ אחר שהניחם על ראשו לידחי עשה דתפילין דבזה הרגע שיסלקם יבטל מ"ע כמ"ש:
אמנם למש"כ א"ש דכיון דאינו חובה מה"ת להיות כל היום אלא דיצא בקשירה בשעה מועטת דמצוה סתמית נאמרה א"כ כיון דיצא מעיקרא מה שמניח אח"כ אינו חובה עליו כחובת הגוף א"כ כיון דיכול לבטל אח"כ המצוה לא אתי עשה כהאי ולידחי לל"ת ועשה דמעילה נהי דמ"ע מקיים אח"כ אבל אינו חובת הגוף כלל אחר שהניחם שעה כל דהו ודמיא אח"כ למזוזה וציצית דקיל מ"ע דידהו כמבואר בירושלמי שילהי מגילה שכ' וא"ש [ועיין בר"ה (ד' כח.) גבי תקע בשופר של עולה כו' דמצות לאו ליהנות נתנו ועיין טורי אבן שם]:
שוב ראיתי דבלא"ה לק"מ דהנה הש"א כתב (סי' צ"ו) דכמו דקי"ל דגזל הדיוט פסול למצוה משום מצוה הבאה בעבירה ה"נ בגזל גבוה דמה לי גזל גבוה מה לי גזל הדיוט יע"ש. אם כן הכא נמי הו"ל מצוה הבאה בעבירה דכיון דקדשי בה"ב הוא וא"ש לכאורה אמנם למש"כ דמצות לאו ליהנות ניתנו יש לדחות:
סעיף ה
וביסוד פסק השו"ע (סי' ל"ח) שהבאתי שפסק דמצוה דחובת הגוף דאי אפשר לפטור ממנה כמו תפילין עדיף ממזוזה דיכול לפטור ממנה ק"ל לכאורה מהא דקידושין (ד' כ"ט) דתניא התם לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל רי"א עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזה מצוה עוברת וזה מצוה שאינה עוברת ופריך בשלמא ר"י כדקאמר טעמא אלא לרבנן מ"ט ומשני א"ק כו' וקשה מאי פריך מאי טעמא דרבנן הא למאי דקי"ל דכל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל כדקאמר בפסחים (ד' ח') ע"ש א"כ מצות ראי' יכול לפטור על ידי שיפקיר נכסי' כדקאמר האי מיגו בשבת (ד' קל"א.) גבי ציצית ומזוזה לר"א דס"ל דכמה מצות מכשירין דוחה שבת מ"מ בציצית ומזוזה מודה משום דבידו להפקירן עי"ש ובכמה דוכתי' ומצות פדיון הבן אינו יכול לפטור ממנה להכי ס"ל לרבנן דמצות פדי' קודמת דהוה ליה חובת הגוף דאי אפשר לפטור משא"כ בעלייה לרגל א"ו דלא שנא בין מצוה דאפשר לפטור למצוה שאי אפשר לפטור ולהכי פריך מאי טעמא דרבנן הא כיון דשניהם שוים ואיכא נמי מעלה בעליה לרגל דהו"ל מצוה עוברת א"כ פריך שפיר א"כ מוכח מזה דלענין להקדים שניהם שוין מצוה דאפשר לפטור ממנה כמצוה דאי אפשר לפטור ממנה א"כ כמו דלהקדים שניהם שוים ה"נ ענין לדחות דהקדמה ודיחוי שניהם שוין כמ"ש התוס' בסוכה (ד' נ"ד) כמ"ש לעיל א"כ קשיא לכאורה לפסק הראשונים דס"ל דחובת הגוף עדיף וכמ"ש:
וביותר קשה דהא לשיטת התוס' בר"ה (ד'.) ד"ה מעשרות כו' דכל נתינות כהן דהגיעו זמנן ליתנן ולא נתנן עובר בבל תאחר אפי לא הפרישן יע"ש. א"כ ה"נ בפדה"ב דאם הגיע זמנו קודם הרגל אם כן פשיטא דצריך לפדות מיד משום דאל"כ עבר בבל תאחר א"כ ה"נ זמן פדה"ב מצוה עוברת דהא סתם בר פלוגתא דר' יודא הוא ר' מאיר ור"מ ס"ל בר"ה (שם) דברגל אחד איכא בל תאחר ובע"כ צ"ל דהכא לא מיירי לענין הקדמה אלא דאין לו אלא כדי לפדות או לעלות לרגל וכיון דאין לו אינו עובר בבל תאחר דפדיון הבן (אבל אי נימא דמיירי דיש לו על שניהם א"כ כיון דיכול לפדות אותו בוודאי עובר בבל תאחר עכצ"ל דאין לו אלא על א' מהם) ומיירי לענין לדחות. וכן מפורש ברמב"ם (פי"א מהל' בכורים הל' ד') שכתב ואין לו כדי לזה וכדי לזה כו' ע"ש וא"כ לפי"ז בוודאי קשה מאי פריך מ"ט דרבנן הא שפיר איכא למימר דפה"ב עדיף משום דאי אפשר לפטור ממנה משא"כ בעולה לרגל דמיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' וכמ"ש. ולפי"ז צ"ל מ"ש הרמב"ם דאם אין לו כדי לזה וכדי לזה פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל הא כיון דמיירי דאין לו אלא על א' מהן. צ"ל דה"פ ואח"כ שיזדמן לו מעות אחרים יעלה לרגל. אבל בלא"ה לפדות הבן עדיף והגאון בעל או"ח נתקשה בד' הרמב"ם באין צורך. עכ"פ קושייתינו קשה כמ"ש:
ונ"ל דבחגיגה (ד' ו' ב') אמרי דשלשה מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל ראיה וחגיגה ושמחה והיינו שלמי חגיגה ושלמי שמחה כו' וקאמר התם דחגיגה הו"ל עשה דקודם הדיבור וס"ל לב"ה דחגיגה שתי כסף וראיה מעה כסף משום דחגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור עי"ש (ד' ואו.) וכן אמרי' ביבמות (ד' ה' ב') דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי ועיין תוס' קידושין (ד' ל"ח) בשם הירושלמי דס"ל דעשה לפני הדיבור קיל עי"ש. כבר תמה על זה השאגת אריה (סי' צ"ו) ע"ש ותירץ דהיכא דעשה דקודם הדיבור נשנית ג"כ לאחר הדיבור חמיר טפי א"כ הא דקאמר ביבמות (ד"ה) דעשה דקודם הדיבור עדיף היינו התם בתמיד דנשנית אחר הדיבור משא"כ בערב תאכלו מצות דירושלמי דתוס' קידושין לא נשנית אחר הדיבור עי"ש וכ"כ הפני יהושע בקידושין (ד' ל"ח) וכ"כ המקנה שם והשתא א"ש בחגיגה דנשנית גם כן לאחר הדיבור וא"ש [ובצל"ח פסחים (ד' צ"ו.) תוס' ד"ה אבל אתה שובר כו' כתב דכוונת תוס' בקידושין הוא כך משום דאין עשה דוחה ל"ת אלא בסמוכין היינו או כשעשה ול"ת לפני הדיבור או שניהם אחר הדיבור אבל כשהעשה לפני הדיבור והל"ת אחר הדיבור ואינו סמוך לעשה או להיפוך הו"ל הפלגה ולא מיקרי סמוכין ולא כמו שהבינו העולם יע"ש שהאריך בזה א"כ לפ"ד הצל"ח נסתר זה ועיין בר"ש רפ"ב דחלה] וע' שעה"מ ומעתה כיון דגמ' דידן ס"ל דעשה לפני הדיבור חמיר טפי א"כ להכי קאמר שפיר מ"ט דת"ק דס"ל דפדיון הבן עדיף מעלייה לרגל הא בעלי' לרגל איכא נמי מצוה דחגיגה דישנה לפני הדיבור ומה"ט לידחי עשה דעלייה לרגל לפה"ב ואפי' אם תאמר דקילא משום דיכול לפוטרו מיגו דאי בעי מפקיר לקרקע וכדאמר כה"ג בשבת (ד' קל"א) שחייב משום דבידו להפקירן ע"ש מ"מ אכתי שקולים הם דהא בעלי' לרגל מקיים עשה דקודם הדיבור משא"כ בפה"ב ושפיר פריך מ"ט דרבנן הא לעלייה לרגל איכא נמי סברא דהו"ל מצוה עוברת משא"כ בפה"ב א"כ הו"ל תרי מעלות חדא דמקיי' בה עשה דקודם הדיבור ועוד דהו"ל מצוה עוברת. ואין להקשות א"כ לר' יודא אמאי צריך לטעמא דהו"ל מצוה עוברת תיפוק ליה דה"ל ישנה לפני הדיבור דהא לכו"ע בחגיגה (ד' ו') ס"ל או דראיה הוה ליה עשה דקודם הדיבור או דחגיגה הוה ליה עשה דקודם הדיבור אם כן מהאי טעמא עלייה לרגל עדיפא וי"ל דאצטריך לטעמיה משום דאל"כ יהיה שקולים ומה דבעי ליעבד להכי אצטריך האי טעמא דה"ל מצוה עוברת והכא תרתי ובפה"ב חדא ותרתי במקום חדא עדיפא. והשתא דאתינן להכי אין לומר פשוט דהכי פריך אמאי ס"ל לת"ק דדווקא פה"ב עדיף הא בפה"ב איכא מעלה דא"א לפטור ממנה כנ"ל ובעלייה לרגל איכא מעלה דעוברת. זה אינו דמנלן להמקשה דילמא ס"ל לת"ק דכיון דאי בעי פטר ע"י הפקר קיל ממצוה דפה"ב דלא מצי פטר נפשי' אפי' הוא אינו עוברת ומנ"ל להקשות מ"ט דלמא בזה פליגי דת"ק סבר דמיגו דאי בעי פטר נפשי' קיל ולהכי אדחית מפני פה"ב דלא מצי פטר נפשיה אפי' אי הוא אינו עוברת. ור' יודא סבר דמצוה עוברת עדיף אעפ"י דמצי פטר נפשי' א"כ כמו דלא מצי פריך על ר' יודא מ"ט משום דחזינן דס"ל דמצוה עוברת עדיף אעפ"י דמצי פטר נפשיה ה"כ אין קושיא על ת"ק דס"ל להיפוך דמצוה דפה"ב עדיף דלא מצי פטר נפשי' א"ו דבעלייה לרגל איכא תרתי דקודם הדיבור ומצוה עוברת משא"כ פה"ב וכדכתיבנא ולהכי פריך מ"ט דת"ק וא"ש [ועוי"ל דלמאי דאמרי' ביבמות (ד' י"ז:) ובכמה דוכתי שם דאסור לבטל מצות יבמין יעו"ש והינו דאסור לאדם להפקיע עצמו ממצוה ואף שאם אינו אלא מדרבנן מ"מ כיון דסוף סוף אין בידו להפקי' קרקעו וליפטר מלעלות לרגל ויעויין בע"ג (ד' כ"א) ויעויין בפסחים (ד' ט'.) דעביד כדר' אושעי' כו' ועויין ברכות (ד' ל"א) ויש לחלק ומיושב קושייתינו]:
ואין להקשות לפי"ז דהא בקידושין (ד' ל"ה.) מסיק לר' יודא דס"ל דב' כתובין הבאין כאחד מלמדין [עיין בתוס' חולין (ד' ס"א.) ד"ה מה התם כו' ותוס' שם ע"ב ד"ה מכדי דס"ל בפשיטות דהא דב' כתובים הבאין כא' א"מ אפי' בק"ו אין מלמדין ולאו דווקא במ"מ ע"ש ואכמ"ל] להכי נשים פטורות ממ"ע שהז"ג משום דס"ל דנשים חייבות בשלמי שמחה ולא ס"ל כאביי דאשה בעלה משמחה דאין המצוה דשמחה מוטלת עליה אלא על בעלה. אלא סבירא ליה כר' זירא דנשים חייבות בשמחה אם כן הוה ליה שלשה כתובין הבאין כאחד היינו מצה שמחה והקהל ואין מלמדין עי"ש. א"כ קשה מאי צריך ר' יודא לטעמיה דהו"ל מצוה עוברת תיפוק ליה דעלייה לרגל הו"ל עשה השוה בכל דישנה בנשים משום שלמי שמחה וגם ישנה לפני הדיבור או משום חגיגה או משום עולת ראיה א"כ הו"ל הכא בעליי' לרגל תרי ובפה"ב רק חדא דלא מצי פטר נפשיה והני נפישין עדיפי כדאמר כה"ג בשבת (ד' כ"ה) הנך נפישין עי"ש וביבמות (ד' ע"ה) גבי פנ"ק עכ"ס ע"ש וי"ל כמ"ש התוס' שם דהא דמתרץ בקידושין הכי היינו למ"ד דנשים חייבות בשמחה אבל לאביי גופי' י"ל דמעייל קידוש היום דנשים חייבות בקידוש היום ד"ת כדאמר רבא בברכו' (ד' כ') ואביי הדר ביה ע"ש בתוס' א"כ יש לומר דר' יודא ס"ל דנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה א"כ הו"ל מצה וקידוש היום והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין:
ובסוגיא דקידושין (ד' כ"ט) הנ"ל בעיוני בזה יש לע"ד לחדש בזה דקאמר שם דטעמא דת"ק דס"ל דפודה וא"כ עולה לרגל משום דכתיב וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם:
וק"ל הא ביבמות (ד' ה') קאמר דאפי' ר"י דלא דריש סמוכין במשנה תורה דריש אב"א משום דמוכח ואב"א משום דמופנה אלמא היכא דמופנה דריש א"כ ה"נ מופנה הוא האי קרא דלא יראו פני ריקם דכתיב הכא דכבר כתוב בפ' משפטים (סי' כ"ג) את חג המצות תשמור כו' ולא יראו פני ריקם א"כ הא דנשנית בפ' כי תשא (סי' ל"ד) כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מיותר ע"כ לסמוכין אפי' ר' יודא מודה כיון דמופנה אפי' לאו במשנה תורה והא דנקיט במשנה תורה משום דכולהו מופנה כמ"ש התוס' ביבמות ע"ש א"כ מ"ט דר' יודא דע"כ סמכינהו הכתוב כמו דס"ל לת"ק:
ונ"ל דהנה לעיל בקידושין (ד' י"ז א') גבי פלוגתא דר"מ ור' יודא בהענקה בע"ע דכמה מעניקים ס"ל לר' מאיר חמש סלעים מכל מין ומין ור"י ס"ל שלשים כל' של עבד וקאמר בגמ' שם דר' מאיר ס"ל דיליף ריקם ריקם מבכור מה להלן חמש סלעים אף כאן חמש סלעים ופירש"י גבי עבד עברי כתיב לא תשלחנו ריקם וגבי בכור כתיב וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם וכו' ופריך ונילוף ריקם ריקם מעולת ראיה דליתא אלא שתי כסף למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה [ומה שכ' רש"י בעולת ראיה שתי כסף תמיהני דאינו אלא לב"ש אבל ב"ה ס"ל דחגיגה שתי כסף ועולת ראיה מעה כסף וקי"ל כב"ה וצ"ע] ותירץ אמר קרא אשר ברכך כו' ור' יודא יליף נתינה נתינה מעבד כו':
וק"ל דנחזי אנן לר' מאיר דיליף ריקם ריקם מבכור ע"כ ס"ל דהאי דכתיב גבי בכור וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם לא קאי אעולת ראי' כמו דס"ל לת"ק דהכא דיליף דפה"ב קודם לעולת ראי' דכתיב וכל בכור בניך תפדה והדר לא יראו פני ריקם ראית פנים בעזרה בעולת ראי' אלא דהאי ולא יראו פני ריקם דבכור קאי אבכור ולהכי יליף דהענקה חמש סלעים מריקם דבכור אבל אי ס"ל לר"מ כת"ק דהכא א"כ האי ריקם דבכור בראיה קמיירי א"כ אדרבא אי ניליף ריקם דהענקה מריקם דבכור הו"ל למילף דהענקה שתי כסף כעולת ראי' לב"ש או מעה כסף לב"ה אלא וודאי כדכתיבנא א"כ ר"מ ע"כ ס"ל כר"י דהכא דעולת ראי' ואח"כ פה"ב דהאי הקישא לא אתא כלל לפה"ב ואח"כ ראי' דריקם דבכור בבכור קמיירי ולא בראיית פנים בעזרה. ומעתה הא תינח לר' מאיר דס"ל דהענקה חמש סלעים ויליף ריקם ריקם מבכור שפיר אצטריך האי ריקם דבכור להענקה אבל לר' יודא לשיטתו דס"ל דעולה לרגל ואח"כ פדיון הבן א"כ האי לא יראו פני ריקם דבכור מיותר דלהענקה לא איצטריך דהא יליף נתינה נתינה מעבד א"כ בוודאי קשה כמ"ש:
ונ"ל דהנה בבכורות (ד' נ"א ב') גבי הא דתנן המפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו קאמר רשב"ל דאתיא ערך ערך מערכין רב דימי אמר ר' יונתן דכתיב וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ויליף ריקם ריקם מעולת ראיה מה עולת ראיה חייב באחריותו אף פדיון הבן חייב באחריותו ופירש"י דלהכי יליף מעולת ראי' ולא יליף מולא יראו דבכור גופי' משום דלא יראה דבכור לאו בראיית פנים ממש קאמר דהא לאו בעזרה מייתי לה דלכהן יהיב לי' כו' ופריך ר"פ קרא לקרא ופירש"י דהא במתני' יליף דחייב באחריותו מאך פדה תפדה כו' ומסיק דכי אתמר דרשב"ל ורב דימי א"ר יונתן ארישא דמתניתין דתנן התם (ד' מ"ט) מת הבן אחר למ"ד יום אעפ"י שלא נתן יתן מנ"ל ארשב"ל אתיא ערך ערך מערכין רב דימי אמר ר' יונתן וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן בעולת ראי' יורשין חייבין אף כאן יורשין חייבין ע"כ. וא"כ ר' יודא דהכא דס"ל דעולה לרגל ואח"כ פודה את בנו משום דעלייה לרגל מצוה עוברת ס"ל דהא דאצטריך ולא יראו פני ריקם דבכור למילף דמת הבכור יורשין חייבין לשלם וכרב דימי אמר ר' יונתן דיליף מריקם ריקם דעולת ראי' א"כ אינו מופנה כלל ושפיר קאמר ר' יודא דעולה לרגל קודם ואח"כ פה"ב וס"ל דלא יראו פני ריקם דבכור לאו בעולת ראיה קמיירי אלא למילף ריקם ריקם מעולת ראיה לענין יורשין דחייבין לשלם פדיון הבן אבל ר' מאיר דקידושין (ד' י"ז) דאצטריך ריקם ריקם להענקה סבירא ליה הא דיורשין חייבין אתיא מערך ערך דערכין וא"ש:
עונלע"ד לומר בישוב קושייתינו הנ"ל שהקשינו על הנמוק"י והמחבר הנ"ל מהא דקידושין (ד' כ"ט) והוא דהנה בר"ה (ד' ו' ב') אמרי' בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרי' דהא ליתא בראי' או דלמא כיון דאיתא בשמחה א"ל אביי תיפוק לי' דהא איתא בשמחה ופירש"י מי אמרי' כיון דלא מחייבא למיסק לא שייך בה זמן דרגלים. או דלמא כיון דמחייבא למיסק משום שמחה שייך בה זמן דרגלים וקרינן בה ובאת שמה והבאתם שמה כו' וכ' התוס' דה"ה דמצי למיבעי אזקן וחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורי' מראי' אי איתנהו בבל תאחר מי אמרי' כיון דליתנהו בראי' ליתנהו בבל תאחר או דלמא כיון דחייבין למיסק משום שמחה יעו"ש א"כ מוכח מדבריהם ז"ל דמי שאין לו קרקע אינו פטור אלא מראי' אבל מחייב למיסק משום שמחה וטעמא דמילתא נלע"ד משום דהא דיליף ר' אמי בפסחים (ד' ח') דמי שאין לו קרקע פטור מקרא דלא יחמוד איש את ארצך גבי עולת ראי' כתיב. ולא בשמחה דילפינן בפסחים (ד' קט.) מוזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני כו' וע"ש בתוס'. א"כ לפי"ז כיון דבשמחה אפי' מי שאין לו קרקע חייב א"כ שפיר קאמר מ"ט דת"ק דס"ל דפה"ב קודם למצות עולה לרגל דהא חייב לעלות לרגל משום שמחה ולא מצי פטר נפשי' ע"י שיפקיר דמ"מ מחוייב לעלות משום שמחה ומתרץ מקרא וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם ונראה לפי"ז כוונת המתרץ ע"פ מ"ש הטורי אבן בר"ה (ד' ו':) שכ' דהא דנקיט ר"ז בעייתו באשה מהו בבל תאחר ולא איבעי' לי' בכל הפטורים מראי' כמ"ש התוס' משום דבאנשים הפטורים מראי' כיון דעכ"פ חיייבים בשמחה ואי מביאים שלמי שמחה מחוייבים לסמוך וקי"ל בזבחים (ד' ל"ג) דכל המחוייבים לסמוך צריך ראשו ורובו בעזרה א"כ הו"ל בכלל ובאת שמה כו' משא"כ באשה דליתנהי בסמיכה וליתנהי בראית עזרה ע"ש אם כן אפילו בשמחה ג"כ שייך קרא דולא יראו פני ריקם ועיין:
[וצ"ע ע"ד תוס' בריש פסחים (ד' ג' ב') ד"ה מאלי' שכ' דר' יודא ב"ב שלא עלה לרגל י"ל משום שלא הי' לו קרקע או חולה שאינו יכול להלך ברגליו דפטור מפסח כמו מראי' ע"ש הא לד' תוס' ר"ה הנ"ל והטורי אבן מבואר דאף מי שאין לו קרקע וכל הפטורים מראי' מ"מ מחוייב לעלות משום שמחה וצ"ע ובלא"ה ד' תוס' תמוהים כמו שתמה עליהם המשנה למלך (בפ"א מהל' קרבן פסח) יע"ש]:
אך קשה לשיטת הרא"ש ושאר ראשונים דסברי דמצוה דאפשר לפטור ממנה קיל כמ"ש א"כ קשה מהא דזבחים (ד' ז':) דאמר ר"ש חטאת למה באה לפני עולה דומה לפרקליט כו' ריצה פרקליט נכנס דורן אחריו תיפוק לי' בלא"ה דחטאת חובה"ג דאי אפשר לפטור ממנה משא"כ עולה דדורן היא דהו"ל נדר או נדבה א"כ אפשר בשאלה א"כ בלא"ה חטאת קדים כמו ציצית ותפילין משום דציצית אפשר לפטור ממנה משא"כ בתפילין וי"ל דאצטריך לחטאת ועולה הבאות עמהן דא"א לפטור וכדאמרי' בזבחים (ד' צ) דזה בנה אב לכל חטאת הבאות עמהן דקודמת דהו"ל ג"כ חוב דא"א לפטור. אבל לעולת נדבה באמת לא אצטריך האי טעמא:
סעיף ו
ובהאי כללא דכיילי רבותינו בעלי' תוס' בסוכה (ד' נ"ד ב) והביאם המג"א (סי' תרפ"ד) והבאתי לעיל דדיחוי והקדמה חדא מילתא הוא דכמו דאמרינן דתדיר קודם הכי נמי דתדיר עדיף לענין לדחות עיין שם:
המג"א סי' תרפ"ד (ס"ק ב') הקשה על דבריהם מד' התוס' בשבת (ד' כ"ג:) שכ' דאף דלענין קריאה ר"ח קדים משום דתדיר מ"מ לענין לדחות פרסומא ניסא עדיף א"כ מפטיר בשל חנוכה וכ"כ הרא"ש שם בשבת ובשו"ע (סי' תרפ"ד) אלמא דאע"ג דתדיר עדיף לענין הקדמה מ"מ לענין לדחות לא אמרי' דתדיר עדיף ותמהו בשו"ת שב יעקב (סי' כ"ב) וביד אפרים להגאון מוהרא"ז מרגליות דקושיית המג"א מעיקרא לק"מ דהתם לענין חנוכה איכא מעלה דפרסומא ניסא לעומת מעלה דתדיר להכי עדיף לדחות לתדיר משא"כ בהא דכ' התוס' בסוכה (ד' נ"ד) דליכא מעלה אחריתא נגד מעלה דתדיר דהמקשה לא ידע אכתי מסברא כדי לידע שקדשו החודש בזמנו דבתר הכי משני הכי א"כ כיון דלשיר של שבת איכא מעלה דתדיר ולשיר של ר"ח לא ידע המקשה ממעלה כדי לידע שקידשו החודש בזמנו להכי תדיר עדיף:
המחצית השקל תמה על השב יעקב דקושיית המג"א נכונה היא דע"כ המקשה ידע דאית לי' מעלייתא נגד מעלת תדיר דשיר של שבת היינו (דאית לי' הכירא אחרינא דחלבי ר"ח ניתנין תחת כרכוב המזבח כו') מדפריך והא אית לי' היכרא אחרינא אלא דהמקשה סבר דעבדי' תרי הכירא לפרסם כדי שנקבע ר"ח בזמנו א"כ נגד מעלת תדיר דשבת איכא מעלת פירסומא דר"ח בשיר ר"ח ע"ש שהאריך הרבה בזה:
ולעד"נ להוכיח דדווקא פירסומא ניסא אית לי' מעלה לדחות מעלה דתדיר ומיושב קושיית המג"א. והוא דהנה הר"ן במגילה פ"ק בסוגיא דמבטלין עבודה למקרא מגילה כתב דהא דקאמרי' דכהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה היינו דאיכא שהות לעבוד עבודתן אחר מקרא מגילה להכי מקדמינן מקרא מגילה משום פרסומא ניסא אבל לענין לדחות והיינו דאי יקרא מגילה ליכא שהות לעבוד עבודה אזי אין נדחית שום מצוה דאורייתא מפני מקרא מגילה דרבנן עי"ש וכ"כ הרמ"א באו"ח (סי' תרפ"ז) והגר"א ז"ל תמה על הר"ן ומזרחי מסוגיא דמגילה (ד' ד') דקא מבעי לי' לרבא מת מצוה ומק"מ מאי וע"כ לענין לדחות קאמר דהא כמו דקאמר מקודם מת מצוה ועבודה דפשיטא לי' דמ"מ עדיף לענין לדחות דהא מ"מ דוחה עבודה לגמרי כדאמרי' בכמה דוכתי ואהא קא מבעי לי' מת מצוה ומקרא מגילה הי מינייהו עדיף ג"כ לענין לדחות קא מבעי לי' א"ו דהא דמק"מ דוחה עבודה ג"כ לגמרי קאמר דמבטלין משום פרסומא ניסא וכ"כ הטורי אבן שם במגילה דמדלא קאמר מקדימין מקרא מגילה לעבודה וקאמר מבטלין משמע לגמרי אפילו בדליכא שהות אח"כ לעבודה וע"ש וכן דעת הט"ז (סי' תרפ"ז) יעו"ש:
עוד הוכיח הגר"א ז"ל מד' התוס' בשבת (ד' כ"ג:) וכ"כ הרא"ש שם דהא דאמרי' שם דמשום פרסומא ניסא והיינו לענין לדחות לגמרי היינו לענין קריאת התורה דר"ח וחנוכה ומפטיר כתבו התוס' הרא"ש דלענין קריאה מקדים של ר"ח לחנוכה משום דתדיר ואע"ג דפרסומא ניסא עדיף משום דכיון דיקר ג"כ של חנוכה ויקיים פרסומא ניסא שפיר מקדמינן של ר"ח משום דתדיר אבל לענין הפטורה מפטיר בשל חנוכה משום דלענין לדחות פרסומא ניסא עדיף וכ"כ בשו"ע (סי' תרפ"ד) אלמא דלענין להקדים תדיר קודם אפי' מצוה דרבנן לפרסומא ניסא א"כ אמאי קאמר דמבטלין עבודה מפני מקרא מגילה לענין להקדים אדרבא לענין להקדים תדיר עדיף מפרסומא ניסא אע"כ דהא דקאמר מבטלין עבודה מפני מקרא מגילה היינו לדחות לגמרי ע"ש:
ולכאורה ד' הגר"א תמוהין בראייתו השניי' מד' התוס' דשבת הנ"ל די"ל דלעולם לענין להקדים קאמר דמבטלין והא דתקשה הא לענין להקדים לא אמרי' פרסומא ניסא עדיף דפרסומא ניסא יכול לקיים אח"כ כמ"ש התוס'. זה אינו די"ל דכיון דרוב הפוסקים פסקו כרב אשי במגילה (ד' ה') דבזמנה ג"כ קורין אותה בעשרה היינו דמצוה לחזור אחר עשרה משום פרסומא ניסא א"כ להכי מבטלין עבודה מפני מקרא מגילה לענין להקדים משום דיקרא בעשרה ואח"כ לא ימצא עשרה א"כ בהאי הקדמה יהי' פרסומא ניסא אבל אח"כ לא יהי' פרסומא ניסא כ"כ. וצ"ל דכוונת הגר"א להוכיח הכי דמאן הוא מרא דשמעתא דמבטלין עבודה מפני מקרא מגילה הוא רב כדאמר רב יודא אמר רב מבטלין עבודה ובאין לשמוע מק"מ [(מגילה ד' ג') כן הוא הגי' שלפנינו וכן הי' גירסת הגר"א אולם בערכין (ד' ד'.) הגי' אמר רב יודא אמר שמואל] א"כ לרב לשיטתו דס"ל דבזמנה קורין אותה ביחיד וא"צ לחזור אחר עשרה דליכא מצוה דהא אפילו לרב אסי אינו אלא מצוה לכתחילה ולא לעיכובא כמ"ש רש"י והרא"ש וש"פ יעו"ש א"כ לרב לשיטתו ליכא מצוה בעשרה בזמנה ואמאי קאמר רב סתמא מבטלין עבודה משמע אפי' בזמנה כיון דאיכא שהות למקרא מגילה אח"כ ואי משום דבעשרה יהי' פרסומא ניסא ז"א דלרב ליכא מצוה בעשרה בזמנה דבלא"ה איכא פרסומא ניסא אפי' ביחיד. א"כ שפיר מוכיח הגר"א לפי גרסתינו אולם על הר"ן אין קושיא כ"כ די"ל דגירסתו אמר רב יודא אמר שמואל כמו הגי' בערכין (ד' ד') ושמואל אולי ס"ל כרב אסי דאפי' בזמנה קורין בעשרה משום פרסומא ניסא א"כ נדחית ראייה הב' של הגר"א. ואולי י"ל דלשון מבטלין ובאין לשון רבים משמע אפילו בעשרה קמיירי:
עוד הוכיח הגר"א ז"ל דפרסומא ניסא עדיף לדחות מ"ע דאורייתא דהא לחד תירוצא שבתוס' פסחים (דף ק"ו) דקידוש היין הוא מן התורה ולא אסמכתא בעלמא וכ"ה שיטת המפרש בנזיר (דף ד'.) יעו"ש א"כ הא דאמר בשבת (דף כ"ג) דנר חנוכה וקידוש היום נר חנוכה עדיף אלמא דפרסומא ניסא עדיף לדחות מ"ע דאורייתא דקידוש היום ע"כ תו"ד הגאון:
וק"ל מהא דר"ה (ד' ל"ד) דאמר שתי עיירות באחת תוקעין ובאחת מברכין הולכין במקום שתוקעין ואין הולכין במקום שמברכין ופריך פשיטא הא דאוריי' והא דרבנן ומשני לא צריכא דאע"ג דהא ודאי והא ספק אלמא דאע"ג דספיקא הוא אי יקיים מ"ע דתקיעת שופר ומ"ע דתפלה דרבנן ודאי יקיים אפ"ה עדיף ספק מצוה דאורייתא מודאי מצוה דרבנן לענין לדחות אע"ג דתפלה תדיר מ"מ ס' מ"ע דאורייתא עדיף לדחות לודאי מצוה דרבנן דתדיר ואיך ידחה מצוה דנר חנוכה או קריאת המגילה מ"ע דאורייתא אלא ודאי צ"ל דודאי שאר מצות דרבנן נידחין מפני מצוה דאורייתא אע"ג דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה היינו היכא דאי יקיים מצוה דאורייתא אזי יעקר איסור דרבנן בקום ועשה כמו ערל הזאה ואיזמל דאי יקיים מצוה דאורייתא יעבור אאיסור שבות בקום ועשה פסחים (ד' צ"ב.) משא"כ היכא דאי יקיים מצוה דאורייתא אזי לא יעבור אדרבנן בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה אזי אמרינן דעדיף לדחות דרבנן בשב ואל תעשה מלדחות מצות עשה דאוריי' בשב ואל תעשה. משא"כ במצות נר חנוכה ומקרא מגילה דאיכא פרסומא ניסא אחמור רבנן ושוי' כמו קום ועשה לדחות מצוה דאורייתא בשב ואל תעשה והשתא מיושב קושיית המג"א על נכון בע"ה. דהתם בסוכה (דף נ"ד) גבי שיר של שבת ושיר של ר"ח. דנהי דלעומת מעלה דתדיר בשבת איכא מעלה דר"ח לפרסומי דנקבע החודש בזמנו אבל מ"מ ליכא מעלה דפרסומא ניסא כלל משא"כ בהא דכ' התוס' בשבת (ד' כ"ג) דלעומת מעלה דתדיר דקריאת ר"ח איכא כנגדו מעלה דפרסומא ניסא דחנוכה ומעלה דפרסומא ניסא עדיף אפי' לדחות מ"ע דאורייתא דהוה תדיר ומקודש כמו עבודה ומקרא מגילה וכן קידוש היום לשיט' הסוברים דעל היין מה"ת והו"ל תדיר מ"מ נר חנוכה דוחה אותה אלמא דפרסומא ניסא שאני וה"נ דפרסומא ניסא דקריאה דמפטיר דחנוכה דוחה לר"ח ומיושב קושיית המגן אברהם כד' השב יעקב ולא מטעמי' כדכתיבנא:
בסיומא דפסקא מצאתי לכאורה סתירה לפסק הנמוק"י והמחבר הנ"ל שכ' דציצית קודמת לתפלין מד' הרא"ש הל' תפלין (סוף סי' ל"א) שכ' בשם השמושא רבא וז"ל אמר רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש ומתפלל מובטח לו שהוא בן עוה"ב והרא"ש כ' על ד' השמושא רבא שם דמביא כמה מימרות דלא נזכר בתלמוד ובאמת האי מימרא דרבא דכל המניח תפלין ומתעטף בציצית כו' כ' בעל מסורת הש"ס דלא ידע מקומו אבל מד' השמושא רבא מבואר להדיא דהמצוה להניח תפלין ואח"כ ציצית והרא"ש לא חלק עליו בדין זה וצ"ע כעת ועיין ע"ג (ד' ג':) מניחין תפלין בראשיהם תפלין בזרועותיהם ציצית בבגדיהם כו' אין סתירה מזה משום דמזכיר מה דקדיש יותר דהא קאמר תפלין בראשיהם ואח"כ תפלין בזרועותיהם אלמא דלא כסדרן אלא ודאי כדכתיבנא:
סימן ב
נשאלתי באותן פירות כמו אגסים קטנים שקורין (בארין) שאינם מתבשלין באילן לעולם רק אח"כ מניחין אותן במספוא ומתבשלין מהו הדין לענין ברכה:
תשובה בע"ה בברכות (דף מ') תנן על הנובלות כו' אומר שהכל נ"ב ר"י אומר כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו מאי נובלת ר"ז ור' אילעא ח"א בושלי כמרי וח"א תמרי דזיקי כו' עד סוף הסוגיא ובשו"ע (סי' ר"ב סעיף ט') סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם וכן על הנובלות שהם תמרים שבשלו ושרפום החום ויבשו מברך שהכל ע"כ והוא שיטת רש"י שם בברכות דמפרש בושלי כמרי שנשרפו מחמת החום כמו מיכמר בשרי בפסחים (דף נ"ח) אך הב"י שם הביא בשם רבינו ירוחם שכ' נובלות שהוא מין פירי שלא נגמר בישולו מברך שהכל והב"י כ' עליו שלא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות הוא בושלי כמרי ופירש"י שרופי חמה שייבשום ושרפום החום וא"כ אינו ענין לשלא נגמר בישולם עדיין עכ"ד הב"י והב"ח (סי' ר"ב) והט"ז (סי' ר"ד) השיגו על הב"י בזה דרי"ו לאו יחידאה הוא דהרבה מרבוותא הכי מפרשי דהא הרמב"ם בפי' המשנה שם פי' דנובלות הם הפירות שנפלו פגין קודם שיתבשלו וכ"כ הר"ר יונה שם והרמב"ם בהל' ברכות וכ"כ הטור (סי' ר"ד) דנובלות שהוא מין תמרים שאין מתבשלין על האילן מברך שהכל עיין שם בב"ח וט"ז ומפני שבעניי יש לי בזה מעט עיון חילקתי לסעיפים להקל על המעיין:
סעיף א
ונראה להביא ראייה לשיטת הרמב"ם והר"ר יונה והטור ורבינו ירוחם מירושלמי ברכות (פ' כיצד מברכין הנ' ג') וז"ל הירושלמי ראה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת בא לאוכלן אומר שהכל נ"ב ע"כ ובבבלי (דף מ') קאמר דלמ"ד תמרי דזיקי לא הוה מין קללה והא דקאמר ר"י כל שהוא מין קללה כו' קאי אשארא כו' אלא דווקא למ"ד נובלות הוא בושלי כמרי הוה מין קללה א"כ הירושלמי דאמר הרואה נובלות שנשרו אומר ברוך דיין האמת ע"כ ס"ל כמ"ד בושלי כמרי ואי כפירש"י דבושלי כמרי היינו שנשרפו מחמת החום א"כ מאי אריא שנשרו הא עיקר הקללה הוא מחמת שנשרפו א"כ אפי' לא נשרו נמי א"ו כפי' הרמב"ם והר"ר יונה והעור ורי"ו דבושלי כמרי פי' שנפלו קודם בישולן א"כ עיקר קללה מה שנשרו קודם בישולן:
עוי"ל ראיה להני רבוותא מתוספתא דשביעית (פ"ד) דאיתא התם משהוציאו עלין עד שהם פגין חמשים יום משהם פגין עד שהם נובלות חמשים יום מנובלות ועד התאנים כו' וע"כ ס"ל להאי תוס' דנובלות לאו תמרי דזיקי דהא תמרי דזיקי היינו שנגמר בישולן וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק ה') והכא בתוס' קתני מנובלות עד התאנים חמשים יום אלמא דנובלת דתוס' לאו תמרי דזיקי וע"כ בושלי כמרי ואי כפירש"י וב"י א"כ מאי שיעורא הוא וכי לא סגי דלא יהיו שרופים מחמת חום אבל לפי' הני רבוותא א"ש דנובלות היינו שלא נגמר פריין. והא דאיקרי בושלי כמרי משום דכשנופלים בעודן פגין אז מניחין אותן במכמר להתבשל וכמ"ש הר"ש בפ"ק דערלה (משנה ח') ופ"ק דדמאי וכ"כ הרא"ש שם פ"א דדמאי ועיין ביאורי הגר"א (סי' ר"ב סעי"ט):
אך בירושלמי פ"ה דשביעית הובא הך תוספתא בגירסא אחרת דקתני התם מן הפגין ועד השיתין הנובלות נ' יום ועיי"ש בפ"מ שפי' כשיעור שיתגדל תאנים מדבריות עי"ש א"כ אין ראיה לפי"ז. אך הרא"פ גריס שם בירושלמי כמו הגי' בתוס' שהבאתי אמנם מתלמודא דידן שם (דף מ') מוכח כגירסת הפ"מ בתוספתא דקאמר ם ללשנא קמא דאפי' בנובלות סתמא ג"כ פליגי וס"ל לחד מ"ד דהיינו תמרי דזיקי א"כ יקשה הא מתוס' דשביעית מוכח דהיינו בושלי כמרי והיינו שלא נגמר פריין אמנם לגירסת הפ"מ א"ש דהתוס' לא מיירי בנובלות סתמא כמ"ש. וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד) דהא דכתב הרמב"ם בפי' המשנה ובפ"ח מהל' ברכות נובלות פגין שנפלו קודם שנתבשלו מברך שהכל היינו כמ"ד בושלי כמרי עיי"ש וכ"כ הב"ח ביו"ד (סי' רצ"ד) דהעור מפרש בושלי כמרי שאינן מתבשלין באילן ע"ש ופש לבאר ד' הרמב"ם ז"ל:
הרמב"ם בפי"ג מהל' מעשר (הל"א) כתב הנובלות תמר' והן תמרים שלא הטילו עדיין שאור כו' אינו צריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא מעשר שני לפי שחזקתן מן ההפקר ואפי' אמר ע"ה שאינן מעושרין ג"כ פטורין עד שיוודע לך שהוא מן השמור עכ"ד והיינו שהרמב"ם פסק כר' יוחנן בירושלמי (ריש דמאי) דאפי' ודאי ג"כ פטור ע"ש בכ"מ ועיין ברכות (ד' מ':) ועיין בתוס' ר"ה (ד' ט"ו:) ד"ה בנות שוח כו':
והש"ך ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק ה') כתב דהרמב"ם פסק כמ"ד תמרי דזיקי לענין מעשר אע"ג דנובלות סתמא הוא בושלי כמרי כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' ברכות דפגין שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו מברך שהכל מ"מ לענין מעשר פסק כמ"ד תמרי דזיקי משום דלמ"ד בושלי כמרי עלתה בקשיא עי"ש בש"ך:
וקשה לד' הש"ך דא"כ דפסק כמ"ד תמרי דזיקי וטעמא דהפקירא ננהו א"כ מה"ט אפי' נגמר בישולן ג"כ פטור ממעשר כמ"ש הש"ך גופי' שם א"כ אמאי כתב הרמב"ם דבשלא נגמר בישולן פטור כיון דטעמא הוא כמ"ד תמרי דזיקי א"כ הו"ל הפקר ואפי' נגמר בישולן וכן איתא בירושלמי (פ"א דדמאי) דלר' כ יוחנן אפי' כשהטילו שאור ודאן פטור ע"ש:
לכן נראה לבאר ד' הרמב"ם בהקדם מה דק"ל בדבריו דהנה הרמב"ם בפט"ו מהל' גזילה (הל' ט"ז) כת' וז"ל תמרים שמשירן הרוח מותרות שהבעלים מחלום לכל אדם וזהו חזקתן כו' ואם הקפיד בעל השדה והקיף מקום האילנות או תיקן מקום שיפלו בו הנובלות עד שילקטם הרי אלו אסורות שהרי גילה דעתו שלא מחלום עכ"ל והוא מגמ' ב"מ (דף כ"ב:) דקאמר וכי מאחר דאתותיב רבא הני תמרי דזיקי היכי אכלי' מנייהו ומשני כיון דאיכא שקצים ורמשים דקאכלי להו מעיקרא מייאשי מנייהו ע"ש א"כ מבואר מזה דאפי' נובלות תמרי שנתבשלו ג"כ הו"ל הפקר [וכ"כ התוס' בב"ק (ד' ס"ט.) בד"ה כל שלקטו כו' דתמרי דזיקי הו"ל יאוש והפקר ופטור כו' יע"ש] דסתם תמרי דזיקי אפי' נגמר בשולן כדפריך בברכות (ד' מ') למ"ד תמרי דזיקי בפה"ע בעי לברוכי וה"נ קאמר דמייאשי מינייהו א"כ הו"ל הפקר וכן הרמב"ם סתם תמרים שמשירן הרוח מותרות משום גזל ולא חילק דווקא שלא נפתחו כשאור אלמא אפי' נפתחו כשאור שנגמר בישולן ג"כ הו"ל הפקר מטעמא דאיכא שקצים כו' וכ"כ הרמב"ם שם (הל' י"ד) תאנה שהיא נוטה לדרך ונמצאו תאנים תחתי' מותרות משום גזל שהתאנה וכיוצא בה עם נפילתה נמאסת ופטורות משום מעשר עכ"ל אלמא דכיון דמייאש הו"ל הפקר ופטור מן המעשר ואפי' נגמר בישולו א"כ הרמב"ם סותר א"ע ג"כ מפי"ג מהל' מעשר דכ' דווקא שלא נגמר בישולו וג"כ סותר גמ' ערוכה ב"מ הנ"ל דקאמר דתמרי דזיקי הו"ל הפקר ואפי' נגמר בשולן כמ"ש:
ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דבהל' מעשר (סופ"ג הל' כ"ד) כתב וז"ל מצא תאנים תחת התאנה הרי הם ספק שהרי משתנות ומתלכלכות שמא מתאנה זו נפלו או מתאנים שנתעשרו עכ"ל וכ' הכ"מ דטעמו דהרמב"ם דכ' הרי זה ספק אע"ג דבמתני' פ"ג דמעשרות קתני תאנה הנוטה לדרך ומצא תאנים תחתיה מותרות משום גזל ופטורות מן המעשר מ"מ כ' הרמב"ם דהרי זה ספק משום דבב"מ (ד' כ"א) אמרי' דתאנה עם נפילתה נמאסת ומפרש הרמב"ם דע"י כן אינו ניכר אם הם מתאנה זו או לאו וה"ל ספק ומה דקתני במתני' פטורין מן המעשר משום דקתני התם בזתים ובחרובים חייב ודאי. קתני בתאנים פטורים היינו דלאו ודאי אלא ספק וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דמספק חייב לעשר עי"ש אלמא דאע"ג דמותרות משום גזל והיינו דסתמא אפקרינהו כדקתני מותרות משום גזל ואי דהוי ליה ספק אמאי מותרות משום גזל הא קיי"ל בב"מ (ד' כ"ה) ס' הינוח לא יטול ודעת הראב"ד (פ' ט"ו מהל' גזילה ואבידה הל' א') דמונח עד שיבוא אליהו ואף להרמב"ם שם לכתחלה לא יטול א"כ ה"נ כיון דס' הוא אי מתאנה זו או מעלמא אמאי יטול לכתחלה ואף שאין זה ראי' דלא דמיא לספק הנוח דהתם דלמא יבוא התובע ויטעון ברי משא"כ הכא דגם בעל התאינה אין לו טענת ברי דהא עם נפילתה נמאסת ונתלכלכת עד שאינה מכירה א"כ הו"ל ס' ממון לקולא עיין בחולין (ד' קל"ד) גבי ס' לקט כו' ושאר דוכתי ועיין בתומים בקת"כ (סי' קכ"ז) וקצוה"ח בקוה"ס (כלל א' סי' ו'):
אמנם למ"ש הרמב"ם בטעמא דתאנה בנפילה נמאסת ומתלכלכת ואינה ניכרת א"כ סתמא אפקרינהו דהא הבעלים סברי דעוברי דרכים יתלו לומר דמעלמא נפל דאינה נכרת אם התאנה מזה האילן וכ"כ התוס' בב"מ (ד' כ"א:) ד"ה תאנה נמי כו' עיי"ש א"כ הול"ל דפטור לגמרי ממעשר ומ"מ כתב הרמב"ם דמעשר מספק:
א"כ מעתה י"ל ברור להרמב"ם גבי תמרי דזיקי דאע"ג דמסתמא אפקרינהו משום דאיכא שקצים ורמשים ג"כ מעשר דמאי מספק כמו בתאנה הנוטה לדרך כמ"ש:
ומעתה נבוא לביאור ד' הרמב"ם (פי"ג מהל' מעשר) הנ"ל והוא דהנה בתוספתא דדמאי (פ"ג) והובא בירושלמי (פ"א דדמאי הלכה א') איתא גבי נובלות וחכמים אומרים את שהטילו שאור חייבין ושלא הטילו שאור פטורין והיינו ע"כ כמ"ד בושלי כמרי היינו שנפלו קודם בישולן דאי כמ"ד תמרי דזיקי א"כ הו"ל הטילו שאור בודאי. דתמרי דזיקי נגמר בישולן וכמ"ש לעיל וכן יש להוכיח מירושלמי (פ"א דמעשרות הל' ב') דאי' התם התמרים משיטילו שאור (חייבין במעשר) ר' חייא בר ווא אמר משיתמלא החריץ ר' יונה בעי מה אנן קיימין אם משיתמלא החריץ נובלות הוא ואם משתפרוש גרעינה מתוך האוכל בשילה היא כל צרכה עכ"ל ופי' נראה דאם משיתמלא החריץ איך קאמר בתוספ' משיטילו שאור הא בההיא שעתא דנתמלא החריץ נובלות הוא שלא נגמר עדיין בישולן ופטורות מן המעשר והיינו כמ"ד בושלי כמרי. וכפירוש הרמב"ם והר"ש והרא"ש והטור והרי"ו כמ"ש וכמבואר בירושלמי ג"כ (פ' כיצד מ') כמ"ש לעיל ודלא כהפ"מ עי"ש. א"כ חכמים דתוספתא דס"ל דתליא בהטילו שאור הוא דחייבין ע"כ ס"ל כמ"ד נובלות תמרה דפ"ק דדמאי הוא בושלי כמרי ופטורין אפי' ודאי טבל מלעשר אפי' מס' משום דכל דלא הטילו שאור פטורות הני נובלות מלעשרן כלל משום דלא חשיבי כלל לכן אפי' ודאן פטור. משא"כ כשהטילו שאור הני נובלות דחשיבי אע"ג דאיכא שקצים ורמשים דאכלי להו ומסתמא אפקיר להו כדאמר בב"מ (ד' כ"א) כמ"ש מ"מ חייב לעשר מס' כשהן ודאי טבל משא"כ כשהן דמאי אפי' נפתחו כשאור הני נובלות תמרה פטור מלעשר דמאי משום דאיכא ס"ס:
ולפי"ז הא דכת' הרמב"ם (סופ"ג מהל' מעשר) דתאני' תחת התאנה מעשרן מספק למד הרמב"ם מהא דנובלות תמרה דירושלמי (פ"ק דדמאי) הנ"ל דמשהטילו שאור חייבי' דאע"ג דספיקא הוא משום דקרוב הדבר דאפקרינהו דאיכא שקצים ורמשים כו' ה"ה גבי תאנים תחת התאנה דאיכא סברא דאפקרינהו דבנפילתה נמאסת ג"כ חייב לעשר מס'. והשתא א"ש דהרמב"ם פסק לגמרי כמ"ד דנובלות תמרי דפ"ק דדמאי הוא בושלי כמרי שנפלו קודם בישולן וכחכמים דתוספת' פ"ק דדמאי ובירושלמי הנ"ל. דעד שלא נפתחו כשאור לא חשיבי וסתמא אפקרינהו משא"כ כשנפתחו כשאור א"כ חשיבי אע"ג דאיכא שקצים ורמשים מ"מ בעי לעשורי מס' וכחכמים דתוס' הנ"ל וכמו שפסק גבי תאני' תחת התאנה (סופ"ג מהל' מעשר) הנ"ל ומיושב בע"ה הכל:
והשתא א"ש דלא סתרי דברי הרמב"ם שהקשינו לעיל דבהל' מעשר כ' דנובלות שלא הטילו שאור פטורין אבל הטילו שאור חייבין ולא אמרי' דמסתמא אפקרינהו ובהל' גזילה כתב דתמרי דזיקי פטורין משום גזל דהו"ל הפקר והיינו שנפתחו כשאור וכמ"ש לפמ"ש א"ש דלענין מעשר שאני דאע"ג דמסתמא אפקרי' מ"מ כשנפתחו כשאור מעשר מס' כחכמים דתוס' הנ"ל וכמו בתאנים תחת התאינה וכמ"ש. והא דכתב הרמב"ם (פט"ו מהל' גזילה הל' י"ד) דתאנים תחת התאנה פטורות משום מעשר היינו לעישורי וודאי פטור אבל מס' בעי לעשורי דאל"כ יקשה דהרמב"ם סותר א"ע מהל' מעשר (סופ"ג) ובאמת הרמב"ם לא מיירי בהל' גזילה בדיני מעשר אלא דכיון דהוצרך הרמב"ם להעתיק רישא דמתני' דתאינה מסיים סיפא וכמו דמפרש הרמב"ם ד' המשנה וכמ"ש הכ"מ בפ"ג מהל' מעשר דהיינו דפטורי' מלעשורי ודאי רק דמאי ה"נ נפרש דברי הרמב"ם וא"ש:
ובזה ניחא ד' הרמב"ם בפי' המשנה (פ"ק דדמאי) שכ' דנוב' תמרה פטורין ממעשר מטעם ס"ס ספק הפקירן ואת"ל לא הפקירן דלמא עשרן ע"ש א"כ מבואר דווקא דמאי פטור אבל ודאי חייב וקשה דבירושלמי איתא דאפי' ודאן פטור וצ"ל דבפי' המשנה פסק כריש לקיש שם בירושלמי וכמ"ש התוס' בר"ה (ד' ט"ו) דיש לפסוק כריש לקיש דוודאן חייב משום דסוגיין בבבלי ברכות (ד"מ) אזלא אליבי' ע"ש ובאמת בחיבורו בפי"ג מהל' מעשר פסק כר' יוחנן וכ"כ דמצינן לשנויי ד' הרמב"ם דלא נאמר שבחיבורו חזר בו צריכין לשנויי ולמ"ש א"ש דהא הרמב"ם שם בפי' המשנה פי' דנובלות תמרה הם תמרים הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת בהם עכ"ל א"כ פי' כמ"ד תמרי דזיקי וא"כ נגמר בישולן א"כ מה"ט כתב דווקא כשהן עצמן דמאי מטעם ס"ס אבל כשהם בודאי טבל חייב משום דכל שהטילו שאור ונגמר פריין חייב לעשר מס' כשהם ודאי משום דחשיבי. וכמ"ש באמת בחיבורו (פי"ג מהל' מעשר) וכמ"ש א"כ בדינא לא סתרי כלל מפי' המשנה לחיבורו אלא דבחיבורו פסק כמ"ד בושלי כמרי משום דחכמי' דתוס' וירושלמי הכי ס"ל וא"ש ד' הרמב"ם ז"ל:
סעיף ב
ואכתי פש גבן ליישב דברי הרמב"ם (פי"ג מהל' מעשר) הנ"ל שכתב דנובלות תמרה והם שעדיין לא הטילו שאור פטור מלעשר כו' משום דאינו משומר עכ"ד. וקשה ל"ל האי טעמא דמשומר הא כיון דלא נפתחו כשאור א"כ לא הגיע לעונת המעשרות כדאיתא פ"א דמעשרות וברמב"ם (פ"ב מה' מעשר הל"ה) משום דאינו אוכל וגם חכמים דתוס' שכ' לעיל דחילקו בין נפתחו כשאור ללא נפתחו משום דשלא נפתחו לא חשיבי ומסתמא אפקרינהו תיפוק ליה משום דלא איקרו אוכל כ"ז שלא נפתחו כשאור דבחדא מחתא מחתינהו במתני' פ"ק דמעשרות דכל שהוא אוכל ונשמר כו' חייב במעשר וכיון דלא נפתחו כשאור לא באו לעונת המעשרות מותר לאכול כל צרכו אפי' אכילת קבע כמבואר ברמב"ם (פ"ב מהל' מעשר הל"ג) א"כ ל"ל לטעמא דאינו נשמר:
ונ"ל דהנה תנן במעשרות (פ"א) דכל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל חייב במעשר א"כ מה"ט בהני נובלות תמרה שלא נפתחו כשאור וכל הפירות דמני בהל' עשר דלא נגמר פריין דפטורין ממעשר אם הניחן במכמר דעי"ז מתמתקין וראויין לאכילה או שמתקן באור דבודאי חייב במעשר דהא סופו אוכל וכ"כ רש"י להדיא בב"מ (ד' פ"ט.) ד"ה בתוחלני כו' דאם נתנן בחותלות ונתבשלו חייבין במעשר וכ"כ הרא"ש בברכות (פ' כיצד מברכין ס"ג) דשקדים המרים דאם מתקן ע"י האור מברך בפה"ע ע"ש והרא"ש בעצמו ס"ל דברכה ילפי' ממעשר ע"ש א"כ מיני' דבמעשר אם מתקן ע"י האור חייב משום דסופו אוכל ועוד דע"כ לא פליגי בחולין (ד' כה) ובעירובין בגדולים מרים שראוי למתקן אבל אי מיתקן לכו"ע חייב וה"נ משמע מהא דנידה (דף נ.) דתנן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלים ויש שמטמא טו"א ואינו חייב במעשר וקאמר לאתויי בשר ודגים ואי דנאמר דפירי שמתקן ע"י האור פטור ממעשר א"כ לימא יותר רבותא לאתויי פירי שמתקן כו' א"ו כיון שמתקן בין באור ובין במכמר הו"ל סופו אוכל וחייב במעשר כמ"ש:
ובירושלמי פ"א דמעשרות (סי' הל"א) איתא וז"ל כל שאין תחילתו אוכל וסופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל מאי אית לך כההיא דתנינן דבתרה מאימתי פירות חייבין במעשרות התאנים משיבחילו עכ"ל ופי' נראה דתאנים משיבחילו ואם נתלשו עד שלא בחלו ונעשו אוכל ע"י מכמר וכדומה חייב דנעשה אוכל א"כ בדברי' שאינן ראוין לאכילה אפי' אחר תלישה היינו דלא נפתחו כשאור מ"מ אי מתקן אח"כ חייב כנ"ל אבל בהפקר אפי' אי נגמר בישולן אח"כ פטור כיון דהפקירן קודם בישולן כדתנן בפיאה (פ"ד מ"ח) דאם הקדיש קודם גמר מלאכה פטור ממעשר וה"ה בהפקר כמ"ש הרמב"ם והמחבר ביו"ד (סי' של) ועיין מנחות (ד' סז.) וכ"כ התוס' בב"מ (דף כא.) ד"ה ופטורות דאם הפקירן קודם גמר מלאכה ואח"כ נגמר מלאכתן בעודן הפקר ואח"כ זכה בה דפטור כמו בהקדש כמ"ש:
[וביבמות פ' האשה רבה (ד' פט:) דקא פריך ליה רבה לרב חסדא לדידך דאמרת דאפי' ההוא גריוא הדרא לטיבלא משום דלמא פשע מי איכא מידי דמדאורייתא הוה תרומה ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין וכי מתנין ב"ד לעקור דבר מן התורה כו' וקשה הא בירושלמי דפיאה (פ"ה הל' א') אמר דהפקר ב"ד פטור מן המעשר כמו בכל הפקר דעלמא עיי"ש א"כ בתרומה דג"כ הפקר פטור כדאיתא בירושלמי (פ"א דמעשרות) דיליף מדגנך עי"ש וכ"כ הרמב"ם (בפ"ב מהל' תרומות) והמחבר ביו"ד (סי' של"א סעי' י"ג) ועיין תוס' ב"ק (ד' כ"ח) ע"ש א"כ ה"נ כיון דאמרו רבנן דהאי תרומה לא הוה תרומה דלמא פשע א"כ הו"ל הפקר ב"ד ולא חייל עלי' שם תרומה כדאמר שם גבי ירושה דהפקר ב"ד הפקר אמנם למ"ש התוס' בב"מ (דף כא) והרמב"ם והמחבר דאם נגמר מלאכתו ואח"כ הפקיר דחייב דבשעת החיוב לא הי' הפקר א"כ ה"נ דאימת אפקריה רבנן בשעת הפרשה ובשעת הפרשה כבר נגמר מלאכתן לתרומה]: