אור ברסלב
ערך שי שס סנהדרין › דף לו:

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

סנהדרין · דף לו:

דף לו.

אפילו בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר א"י עדותן קיימת כמאן דלא כרע"ק פרש"י רע"ק מקיש שלשה לשנים בפ"ק דמכות דף ה' ע"ב מה שנים אין נהרגין עד שיוזמו שניהן אף שלשה עד שיוזמו כולן וזה א"א להזימו ואעפ"י דר"ש קאמר להך מלתא התם דאלו רע"ק מקיש מה שנים נמצא אחד מהם קא"פ עדותן בטלה מ"מ אית לו נמי דר"ש ומוסיף הוא וכתבו תוס' קשה לפירושו דה"ל למנקט הכא דר"ש הוא דאמר כן בהדיא ועוד בתר הכי אמר דלא כרע"ק אלא כמאן ויש לפרש הא דאמר עד שיזמו שלשתן היינו כשכוונו עדותן אבל אמר א"י כנמצא אחד קא"פ דמי דלר"ש תתקיים העדות בשאר ולרע"ק עדותן בטלה. והיינו דאמר ובדרע"ק והשתא ניחא דקאמר בתריה דלא כר"ש ועדיין הוה לי טובא לפימ"ש בפיה"מ לרמב"ם פ"ק דמכות דר"ש ורע"ק אין חולק עליהם וכל אחד אמר דבר ברור וביאר בתוי"ט דגם אין חולקים זע"ז וכן מורה לשון הרמב"ם דאל"כ איך יתכן דאין חולק עליהם אם כל אחד חולק אאידך א"כ קושית התוס' במקומה עומדת מה אמר דלא כרע"ק אלא כמאן ועכצ"ל משנתינו חולקת על רע"ק או על ר"ש והרי יש חולק והתוי"ט כאן העתיק פירש התוס' ומתניתין דלא כרע"ק ובמכות שם כתב דאין חולק עליהם ואין חולקין זע"ז אמנם עוד יל"ד על פיה"מ לרמב"ם כאן והאומר א"י בחקירות בטלה עדותו משום דאי אתה יכול להזימו וכמבואר בגמרא כאן אלא דסיים על זה ונאמר עדות שקר הוא דזה שאמר בחקירות א"י הוא כדי שלא תתקיים עליהם הזמה עכ"ל דלאתי צורך הוסיף טעם זה שלא הוזכר בגמרא וסגי במה דא"י להזימו והתורה אמרה ועשיתם לו כאשר זמם הצריכה שיהא אפשר לקיים בהן הזמה וכמ"ש התוי"ט וקרא דרשינן וא"צ טעם כדלקמן דף מ"ב ע"ב ר"פ נגמר הדין בתוס' ד"ה כי ובגמרא פ"ק דף ט"ז ע"ב אמר סמוכה לספר אף אחת אין עושין מ"ט שמא ישמעו עכו"ם ות"ל מקרבך א"ר ולא מן הספר הרי אם איכא קרא א"צ טעם לכן נ"ל דלטעם שכתב הרמב"ם אין לפסול כולם מטעם נמצא אחד קא"פ דממ"נ אם משקר ולא ראה המעשה לא נצטרף עם שאר העדים דלא בטלה כל העדות רק אם נצטרפו בשעת ראיה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ה מה"ע ה"ד ואם ראה ונתכוין להעיד רק לא שם לבו לזכות השבע חקירות אין טעם לפסלו ואיך יפסל שנים אחרים א"כ גם כרע"ק אתיא אלא דכ"ז למאי דמסיק בסמוך דאומר א"י בחקירות פסול משום דהוי עדות שאאיל"ז אבל לס"ד א"צ טעם כיון דצריך מה"ת חקירות וא"י הוי כנמצא קא"פ לכן אמר דלא כרע"ק וכרמב"ח דבסמוך דלא אסיק אדעתיה הטעם שאי אתה יכול להזימה וי"ל דע"ז סמכו ההוא ענין דרמב"ח לכאן דלפ"ז שפיר אתיא משנתינו אליבא דהלכתא וכרע"ק ועוד הלא כ"ז שאמרנו ל"ש רק לרבי אליבא דרע"ק בפ"ק דמכות דאמר אימתי בזמן שהתרו בהן דצריך שיצטרפו בשעת ראיה אבל לר"י שם אם נצטרף בביאתו לב"ד פוסל השנים ג"כ ולדידה מתניתין דלא כרע"ק ודאי דאף דנאמר דפסול מחשש משקר ולא נצטרף בשעת ראיית העדים מ"מ בב"ד נצטרף אלא דזה עדיין דוחק קצת איך אמר דלא כרע"ק אליבא דר"י הא קי"ל כרבי ושפיר אתיא כרע"ק ואפשר לומר כיון דר"י פליג ברישא לענין שבע חקירות ובזה ל"פ משמע דאתיא גם לר"י ודוחק אבל לפמ"ש הריטב"א פ"ק דמכות דף ואו דרבי פליג על רע"ק דרע"ק אין מחלק בין התרו א"ל דאל"כ מה איכא בין רבי לרע"ק ואפשר גם רמב"ם ס"ל הכי ומ"ש דאין חולק על רע"ק היינו בגוף הדין דקא"פ דגם רבי מקיש שלשה לשנים אם התרו והרווחנו לתרץ מה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה"ע דאם שנים אומרים ידענו ואחד אומר בחקירות א"י עדותן קיימת ובפ"ה מה"ע פסק דאם נמצא אחד קא"פ עדותן בטלה וכן פסק דאין עדים נעשים זוממין עד שיוזמו שלשתן והוא פליאה ונדחק בזה הלח"ם ולפימ"ש א"ש דלרבי דקי"ל כוותיה שפיר אתיא כרע"ק ומה שאמר דלא כרע"ק הוא רק לר"י אליבא דרע"ק או לפני הס"ד דלא ידע הטעם דא"י בחקירות בטל העדות משום שא"א להזימו או דס"ל כריטב"א דרבי פליג בזה על רע"ק לכן ודאי דלא כרע"ק ורמב"ם שם פסק בזה כרבי דצריך שיצטרפו בשעת ראיה לכן באחד משלשה אומר א"י ממ"נ עדותן קיימת אי משקר לא היה בשעת ראיה ואם אומר אמת אינו פסול ואינו מבטל שאר העדות וע"כ גם בפירש המשנה לא סיים הרמב"ם דמשנתינו אינו כהלכה ובמקום זה כתב טעם לשבת לפסול א"י בחקירות וזה מוכרח מן המשגר דאל"כ כמאן אתיא והשתא אתיא כהלכה:

עתה נשוב לפרש"י דלא כרע"ק עד שיזומו כולן צריך ולא ס"ל דיחשב פסול ולבטל כל העדות אם אומר א"י דממ"נ אם נאמר אומר א"י משקר הרי לא נצטרף בשעת ראיה וקי"ל כרבי וס"ל דלא פליג רבי על רע"ק רק רב"י ור"י פליגי אליבא דרע"ק איך ס"ל וכן משמע בגמרא לעיל דף טית ע"ב ואם אינו משקר בגוף העדות אף א"ל תקבל עדותו מגזה"כ אין שם פסול עליו לבטל שאר העדות אלא כיון דא"א להזימו א"א לקבלו לעד לכן לא פירש כתוס'. אלא לענין קושית התוס' עליו י"ל דס"ל לרש"י דמה דבעינין עד שיזומו שלשתן אף דאחד אומר א"י ולא נתקבל לעד תליא בזה אם נאמר דגזה"כ כיון שאי אתה יכול להזימו בטל עדותו אף אם יצוייר דהאמת אתו דראה המעשה א"כ נכלל בכלל העדים על גוף המעשה דחקירות חוץ מן המעשה הן וצריך שיוזמו שלשתן ע"כ גם השנים הן עדות שאי אתה יכול להזימן ובטלה עדותן אבל אם נדרש טעמא דקרא דחיישינן דמשקר ולפיכך אומר א"י כדי שלא תתקיים עליו הזמה א"כ ע"י שא"י בחקירות חייש שלא ראה המעשה ואינו בגדר עד ולא נצטרף לשאר עדים א"כ שאח"כ כשיבאו עדים להזימן א"צ להזים רק השנים שקבלו הב"ד לעדים וחשבו אותם לאמתיים עד שעת הזמה אבל השלישי שאמר א"י כבר חשו לו דמשקר וא"צ להזמה ואינו בהיקש שלשה לשנים רק אם קודם הזמה חשבו הב"ד את כולם לעדים באמת ובזה גם רש"י מודה לתוס' דבלא כוונו עדותן א"צ להזים כולם וא"כ לפי מה דס"ל לרוב הפוסקים בהך דב"מ דף קט"ו דלא דרשינן טעמא דקרא אמרינן גזה"כ דאומר א"י בחקירות אף דהוא אינו בגוף המעשה מ"מ עדותו בטלה אפילו אומר אמת כיון שאי אתה יכול להזימה וכן יפה לנו לומר דוהצילו העדה אמר קרא ומה אלו דייקינין שאומר אמת ומ"מ עדותו בטלה גם שאר עדותן בטלה כיון שא"א להזים כולן אבל לר"ש דדריש טעמא דקרא ה"נ נדרוש הטעם דחיישינן דמשקר ולאו גזה"כ הוא א"כ קודם הזמה לא נכלל בכלל העדים אף בגוף המעשה ותו ל"צ להזימו כלל רק שאר העדים שיודעים כל החקירות לכן א"א לומר דלא כר"ש דודאי כר"ש מצי אתיא והוכרח לומר דלא כרע"ק דס"ל נמי אין עדים נעשין זוממין עד שיחמו כולן ומוסיף הוא על ר"ש כפרש"י וכרע"ק ודאי לא אתיא כיון דסתם לן תנא בב"מ דלא יחבול בגד אלמנה אפילו עשירה דלא דריש טעמא דקרא ל"ל דסתם תנא הכא כרע"ק ודריש טעמא דקרא וסתרו סתמי אהדדי וכן קי"ל דלא דרשינן טעמא דקרא א"כ אינם נעשין זוממין עד שיזומו כולן ובטלה כל העדות כשאחד אומר א"י ואתיא שפיר מתניתין כר"ש ומתורץ שני קושיית תוס' על פרש"י:

פרק נגמר הדין דף מ"ז ע"ב אתמר הארג בגד למת אביי אמר אסור הזמנה מלתא ורבא אמר מותר הזמנה ל"מ ולקמן דף מ"ח מיתבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנו לספר טהור מן המדרס אימא נתנתו וכרכתו וכתבו תוס' תימא תקשי נמי לאביי דנקט הארג דמשמע יחוד לא וכן האי דנפש שבנאו לשם חי והוסיף בו דימוס אחד לשם מת משמע דיחוד בלא הוסיף לא מהני מדפריך מיניה לרבא וניחא לאביי וכן מדנקט כיס שעשאו להניח בו תפילין ולא נקט יחדו וכופת שאור שיחדו לישביה דפרק א"ע וסדין שעשאו ווילון הנך נמי בדאיכא שינוי מעשה מיהו קשה דא"כ בלא נתנתו לספר כמי טהור מן המדרס אי איכא שינוי מעשה ומההיא דהיה אביו או אמו מזרקין בו כלים משמע דבזריקה בעלמא בלא שום מעשה מהני לאביי עכ"ל ונ"ל לאביי ל"ש בין הזמנה במעשה או דיבור רק החילוק אם חזר בו ורוצה לעשות בו דבר אחר בזה אם הזמינו במעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל הזמינו רק בדיבור אתי דיבור ומבטל דיבור כללו של דבר דא"צ מעשה רק לענין חזרה משא"כ אם הזמינו דיבור הזמנה הוא כ"ז שלא חזר בו ומפרט אם קיים דיבורו אח"כ דאיגלאי למפרע דהזמנה מעליא היה מתחלה ולרבא עכצ"ל דהזמנה לאו מלתא אף א"ל חזר בו דאל"כ כיון שחל עליו הזמנה ע"י מעשה כשארג הבגד איך יחזור להיתר ע"י חזרה הא לא אתי דיבור ומבטל מעשה ולפ"ז א"ש הכל דכפה שנתנתו לספר אף דליכא מעשה מ"מ כיון שלא חזרה בה הזמנה ע"י דיבור ג"כ הזמנה הוא אף כשלא כרכתו עדיין וטהור ממדרס וכן כשאו"א מזרקין בו כלים ואינם חוזרים לעת עתה דרצונם שיקברו עם המת רק אחרים מצילין ובבעלים תליא הזמנה ע"כ לאביי דהזמנה מלתא גם בדיבור לבד הוי הזמנה לאוסרן משא"כ באורג בגד למת ונפש שבנאו לשם חי דחוזר בו אח"כ צריכין דוקא הוסיף דימוס שעשה מעשה הזמנה שו"ר סעד לדברי בפרמ"ג לא"ח בא"א סימן מ"ב סק"ח וז"ל אם אזמין בדיבור וצר בו חד זימנא בסתמא ולא פירש ע"מ לפנותו אסור אבל אם חזר מתנאי הראשון ואמר ע"מ לפנותו אתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ אם עשה מעשה לקדושה שעשה כיס לשם תפילין וצר בו אפילו פירש ע"מ לפנותו אסור כדמוכח בטוי"ד סימן שס"ד שם בקבר ואם צר בו בפירש לחלוטין היינו אזמניה וצר ביה עכ"ל והן הן הדברים שבחידושי הר"ן בכאן רק טעמו אינו מבואר בר"ן וה"ה לאביי לענין הזמה מלתא דכך לנו הזמה לחוד לאביי כהזמנה וצר בו לרבא וכמ"ש בחידושי הר"ן:

ע"ז דף כ"ט ע"ב מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"ז אמר לו א"כ למה לא אסרו בהנאה קשה לפימ"ש תוס' בפרק מרובה דף ע"ב ע"ב ד"ה דאי ס"ד דתקרובת ע"ז אסור באכילה מדאורייתא אבל בהנאה לא אסור רק מדרבנן וכ"כ בחידושי רשב"א בקידושין הובא בשעה"מ פ"ה מה"א א"כ שפיר אסרו באכילה מספקא ולא בהנאה ומזה ראיה למ"ש הרש חיון הובא במג"א סימן קפ"ד סק"ז דאם ספק אם בירך בהמ"ז דצריך לברך משום דבהמ"ז דאורייתא צריך נמי לברך ברכה רביעית דלא לזלזולי בה כיון דאתרמי הספקות ביחד ועדיין קשה דהא חזינין דהקילו בפועלים שלא יברכו ברכה רביעית משום פסידא דבעה"ב ולא חשו לזלזולי ה"נ לא אסרו בהנאה משום פסידא: סוף מכות רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להן תו"מ שנאמר ד' חפץ למאן צדקו יגדיל תורה ויאדיר דבסוף ליקוטי תנ"ך להאריז"ל דע"י קריאת בני לוי בתורה נצטרפו כל ישראל במצרים וה"ה בכל זמן ע"י לומדי תורה אך זה יתכן אם המון עם מחזיקים בידי ת"ח וע"י עוסקים בתורה ואיתא ברפ"ב דביצה הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר ופירש הערוך שיעשה בהן צדקה ומצינו בדחז"ל דקורין לצדקה מצוה וז"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל לזככן לפיכך הרבה להן תורה. שיעסקו ת"ח תמיד בתורה כי רב הוא ויאדיר בעלי צדקה והיינו ומצות:

שבועות פרק שה"ד דף מ"א ע"ב גמרא אר"י אר"א המלוה וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתיה קמיה דשמואל א"ל י"ל פרעתיך בפני פו"פ והלכו למדה"י תנן מנה לי בידך א"ל הן אמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים תיובתא דשמואל וכו' ור"פ משמיה דרבא אמר וכו' ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים ואם א"ל פרעתיך בפני פו"פ נאמן כך גורס הרמב"ם וסייעתיה וגרסת רי"ף וסייעתיה אינו נאמן והוכיח הש"ך בסימן עי"ן סקי"ד כגרסת הריף כיון דאתותב שמואל ודאי אינו הלכה ועוד איך נדחה סתם משנה ותיק מפני ריב"ב ומ"ש הר"ן דלשמואל אף דאמר פרעתיך ביני לבינך נאמן במגו ולרב אסי נאמן לומר פרעתיך בפני עדים והלכו למדה"י וא"כ נפסק הלכה כר"א גם לגרסא דנאמן זה דחה בשתי ידים עיי"ש ולהיות כי רמב"ם וכמה גרסי נאמן נ"ל לתרץ הסוגיא אליבא דהלכתא ובתוס' ד"ה תיובתא דשמואל תימא מאי קשיא דלמא נתתיו לך שלא בעדים אמר ולהכי חייב וי"ל דשמואל ה"ק מתוך שי"ל פרעתיך בפני פו"פ כי אמר פרעתיך ביני לבין עצמך נאמן במגו ומיהו ר"פ ל"ל האי מגו דקאמר צריך לפרעו בעדים וצריך לדחוק לפ"ז דפליגי ר"פ ושמואל בדברי ריב"ב עוד יש לתמוה לגמרא שהקשה לשמואל מנ"ל לפרש דבריו כך מאחר דרב פפא לא ס"ל האי סברא עכ"ל והמעיין בדברי ש"ך יראה עוד כמה סתירות לפירש זה והק"ל מה פריך ממתניתין על שמואל וגם הש"ך נדחק בישוב קושיא זאת ובמרדכי כאן כתב ההוא דאמר לחברו כי פרעת לי פרען באנפי רו"ש אזל פרע באנפי סהדי אחריני כתב רשב"ט דבקנין נעשה הדבר דאל"כ הוי דברים בעלמא ואינו מקוים כדאר"י בפרק הזהב בהלכה כ"ש אינו משלם ורבינו יואל פליג ואמר שזה דבר יתר ובהנאה דנפק עליו קלא דמהימן הוא גמר ומשעבד נפשו דהכי אר"י ס"פ הפועלים וההוא דפרק הזהב אינו כל כך יתר עכ"ל וצריך ביאור ועוד מאי קאמר דגמר ומשעבד נפשו בהנאה דנפק עליה קלא דאינש מהימנא הוא והרי אדרבה אין מאמינו ומזהירו שלא יפרענו אלא בפני פו"פ עוד קשה אי מיירי דא"ל הכי כשהלוהו א"צ קנין וטעם דהימניה כיון דע"מ כן מלוהו ואם. מיירי המרדכי לאחר הלואה ומשמע לו דגם הגמרא מיירי כן הרי כבר כלתה הנאתו, ובמה נתוסף לו עכשיו הנאה שעל ידו ישתעבד ועיין מל"מ בפט"ו מהלכות מלוה ובאס"ז פרק הפועלים דבשעת הלואה א"צ קנין ולטעם דהימניה דמשתעבד במשיכת המעות ואין שום פוסק שיצריך קנין בשעת הלואה וצ"ל דמיירי לאחר הלואה וביד הלוה למחות ולומר איני מסכים לתנאך ומ"מ מתרצה בזה נפק עליו שמא דמהימן דאם היה בדעתו לכפור לא היה מקבל עליו החיוב זה ומה דאמר ר"י דס"פ הפועלים ל"ה רק דבר יתר ודפרק הזהב אינו כ"כ יתר כונתו למ"ש תוס' שם דף נ"ח ובאס"ז שם ובדף צ"ד לתרץ למה בהקדש וקרקעות אמר דצריך קנין ולהתנות ש"ח להיות כשואל סגי בדברים ותרצו דבס"פ הפועלים בלא"ה שומר הוא רק מתנה להתחייב יותר קצת אבל בהקדש וקרקע פטור אפילו מפשיעה וזה כונתו דבפרק הזהב אינו כ"כ דבר יתר אלא כל עיקר החיוב בחנם והכא דבלא"ה חייב לפרוע מה שמתחייב לפרוע בפני פו"פ רק דבר יתר ומתחייב בלא קנין רק בהנאה דנפיק עליו שמא דמהימן ולפ"ז לשמואל דבס"פ הפועלים גם במתנה ש"ח כשואל ס"ל דצריך קנין ה"נ לאחר הלואה אינו משתעבד בלא עדים ומתניתין דאמר לו אחר הלואה מנה לי בידך אל תפרעני אלא בעדים דל"ל דמשתעבד מחמת הנאה דנפיק עליו שמא דמהימן צ"ל כמ"ש הר"ן כיון דהתרה בו אינו עשוי לפרוע שלא בפני עדים אבל בשעת הלואה י"ל גם לשמואל משתעבד בלא קנין ובלאו ה"ט ובמל"מ פט"ו מהלכות מלוה הוכיח דצ"ל ע"כ ג"כ מטעם דמשתעבד דאם רק מטעם הר"ן א"כ כי א"ל אל תפרעינו אלא בפני פו"פ ופרע לו בפני אחרים הרי עדים שפרע אמנם מטעם שנשתעבד לו דאזלא כל הסוגיא דלאחר הלואה במה ישתעבד לשמואל ומתניתין קתני דחייב עכצ"ל ג"כ טעם הר"ן ועכ"פ י"ל חזקה לא חזר בו אחר שנתרצה לדברי מלוה והנה לרב אסי דס"ל דצריך לברר בעדים שפרע אם מטעם שעבוד קשה קצת דהרי נשתעבד רק לפרוע בעדים וצווח דעשה כן והלכו למדה"י וכי היה לו לאסרם וכמ"ש הרמב"ם פט"ו ממלוה ומ"ש הש"ך דלא קיים תנאו אינו מובן הרי טוען שקיים וצ"ל דאמדינן דעת המלוה דנתכוין שיברר לוה בעדים בפני ב"ד שפרע ולכן הוי ללוה לחוש שמא ילכו העדים למדה"י וה"ל ליקח שובר או כיון דרואה דמלוה לא מהימן לו ה"ל לחוש לעצמו וליקח שובר דגם הוא לא מהימן למלוה וכמ"ש הר"ן וטענתו גרועה אם אינו מברר שפרע והנה הה"מ פט"ו ממלוה תמה דלמה לא מהימן הלוה דפרע במגו די"ל פרעתיך בפני עדים ומתו וכתב שזו קושיא חזקה ותירץ שאין כאן דין מגו דמודה שלא קיים תנאו ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו חייב נפשו לקיים התנאי דאמר דלא קיימו וכיון דלא אתברר דפרע אמרינן לו מחויב אתה לקיים תנאך וכן עיקר עכ"ל הנה מיאן בדברי הר"ן דס"ל דהוי מגו במ"ע ותפס הקושיא לקושיא חזקה וצ"ל משום די"ל פרעתיך בפני עדים ומתו אינו חושש כלל לפרוע בפני עדים דוגמא לדבר בפקדון ויש שטר למפקיד דמהימן החזרתי במגו דנאנסו ולא אמרינן אם איתא דהחזרת למה הנחת השטר כיון די"ל נאנסו לא חשש ליקח השטר או שובר כמבואר בחו"מ בסימן ק"ח ה"נ לא עדיף התנאי משטר דאמרינן דסמך על המגו לכן הוכרח הה"מ לתרץ משום דחייב לקיים התנאי שקיבל עליו ולפי הנ"ל דגם שלא בשעת הלואה משתעבד בהנאה דנפיק עליו שמא דמהימן ממילא גם בהתנה שלא בשעת הלואה לאי תפרעינו אלא בעדים ואמר לוה דפרע שלא בעדים חייב אבל לשמואל דס"ל דאינו משתעבד בהנאה זאת שפיר י"ל דמיהמן במגו ועתה א"ש הכל דלעולם לשמואל צ"ל דוקא פרעתיך בפני עדים והלכו ול"מ לו המגו כיון דנשתעבד בשעת הלואה ומותיב לו מהמשנה דמיירי לאחר הלואה א"כ לשמואל ל"ל מטעם שנשתעבד לכן אף דעכצ"ל טעם המשנה לשמואל כיון דהתרה בו גם הלוה חושש ואינו פורע שלא בעדים מ"מ נאמן במגו די"ל פרעתיך בפני עדים והלכו ובשלמא אי ס"ל לשמואל כרב אסי דאינו נאמן לומר פרעתיך בעדים ומתו או הלכו למדה"י הוי א"ש המשנה גם לאחר הלואה אף דליל מטעם שעבוד כיון דהתרה בו חשש ואינו פורע בלא שובר שיוכל לברר או דגם כונת המלוה כן שיברר דוקא וכיון דנתרצה לו הלוה ודאי חושש לדבריו וכיון דלית לו מגו טענתו גרוע וחייב אבל לשמואל הרי שלא בש"ה לא משתעבד ויש לו מגו אבל אנן דקי"ל במתנה ש"ח כשואל א"צ קנין וה"נ משתעבד בלא קנין וכמ"ש רבינו יואל א"כ גם שלא בש"ה משתעבד בלא קנין וכשמודה דלא קיים תנאו חייב וא"כ לדידן ל"ק ממתניתין ושפיר מסקינין הלכתא דאם אמר פרעתיך בפני עדים ואינם דנאמן ושאני משנתינו דמודה דלא פרע בפני עדים ולא קיים תנאו ומגו ל"ל וכמ"ש נמצא ההלכתא אינו מנגד לסתם משנה:

והרא"ש כתב תימא לעיל דפריך ממתניתין לשמואל אמאי לא משני דמתניתין מיירי באומר נתתי לך ביני לבינך ויותר מסתבר דגרסינין נאמן שהרי הוא אומר שקיים תנאו ופרעו בפני עדים וסוף העדים למות וכי בשביל זה יפסיד ולא היה מחויב ליקח שובר לשמרו לעולם וגם שמואל ס"ל הכי ואפשר ר"א ל"פ עליו בהא וכיון דהספרים חולקים ראוי להכריע כסברת שמואל והש"ך סקי"ד השוה דעת הרא"ש לדעת הר"ן דשמואל ס"ל נאמן לומר פרעתיך ביני לבינך במגו והרבה להקשות ולדעתי ל"ל הכי בדעת רא"ש כדמוכח בכל דבריו דלשמואל לא מהימן במגו ודוחק לומר דחזר בו הרא"ש מכל מ"ש תחלה ונראה כונת הרא"ש דרב אסי סתם קאמר ואין הכרע בדבריו ושמואל מפרש דאם אמר פרעתיך בפני פו"פ והלכו נאמן רק באומר פרעתיך ביני לבינך אינו נאמן ואפשר גם רב אסי מודה לזה ומה דאמר צריך לפרעו בעדים היינו אם טוען שפרע בינו לבינו חייב והגמרא דפריך רק לשמואל ממתניתין משום דבלשון רב אסי אין הכרע וכן ראוי למעט במחלוקת ואולי דייק הש"ך ממ"ש הרא"ש ואפשר ר"א ל"פ על שמואל בהא מדאמר בהא משמע בדבר אחר פליג וע"כ כונתו כמ"ש הר"ן דלענין המגו פליגי אבל י"ל דכונתו היינו כלשון זה דאלו לל"ק דאמר ר"א המלוה חברו בעדים צריך לפורעו בעדים עכצ"ל דשמואל פליג על ר"א מדמותיב ממתניתין רק לר"א ולא לשמואל כמ"ש התוס' דלשמואל י"ל דמתניתין מיירי דא"ל נתתיו לך בעדים א"כ עכצ"ל דפליג ר"א וס"ל דצריך לברר בעדים שפרע אבל בהא דא"ל אל תפרעינו אלא בעדים י"ל דר"א ל"פ אשמואל אלא דזה גופא טעמא בעי למה לא קאמר בגמרא דגם ר"א ל"פ על שמואל וסגי באומר נתתיו לך בפני עדים והכי מיירי מתניתין וכמו לשמואל וי"ל דה"ט דלהאי לישנא מה דצריך לפרוע לפני סהדי לא משום תנאי דלא התנה כלל רק דמלוה מהימן יותר דמברר שהלוהו ה"נ צריך לוה לברר שפרע ולוה לא מהימן לו וי"ל עוד דדמיא להא דחו"מ סימן רמ"א דתנאי שהוא בקו"ע מוקמונין על חזקתו שלא קיימו עד שיברר בעדים וא"כ ודאי אי"ל פרעתיך בעדים וודאי פליג ר"א אבל לפי דמתני דמלוה חברו בעדים א"צ לפרוע בעדים ומשום דלפרעון עומד וגם לוה טוען ברי לא אזלינן בתר חזקה וכמ"ש מהרש"א בר"פ הא"ר בד"ה ואמר ר"י ועיין בשער משפט סימן מ"ו ות"ל כיונתי קצת לדבריו וא"כ מה דבהתנה עמו אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים היינו מכח התנאי א"כ י"ל גם לר"א אם אומר שפרע בעדים וקיים תנאו פטור וכמ"ש הרא"ש דכן מסתר והל"ל דגם ר"א סובר כן אלא דצ"ע א"כ לל"ק בטעמא דשמואל דלמה צ"ל פרעתיך בעדים הא תנאי ליכא ואם דצריך לברר א"כ יצטרך לברר כמו לר"א וצ"ל דודאי אינו מחויב בכך לשמואל רק כמ"ש הר"ן כיון דהלוה לו בעדים גם הלוה לא מהימן למלוה וחושש שיוציא לעז עליו אם יברר המלוה שהלוהו וזה לא יברר שפרעו ע"כ אינו עשוי לפרעו בלא עדים ואם טוען כן ריע טענתו אבל בדברי רב אסי ל"ל כן דלא שייך בזה לשון שצריך לפרעו בעדים דמשמע דמחויב לפורעו בעדים כמו שהלוהו בעדים והרי אינו מחויב רק אנן אמרינן דלוה גופא אינו עשוי לפרוע בלא עדים לכן כשטוען כן ריע טענתו משא"כ ללישנא דרב יוסף דמיירי שהתנה שייך לומר צריך לפרוע בעדים דכן החיוב משום התנאי שהתנה ולל"ק עכצ"ל דצריך לפרעו בעדים צריך לברר פרעונו בעדים וכמ"ש תוס' ורא"ש ולכאורה יש לסתור זה כיון דריע טענתו ממילא שייך לשון דצריך לפרעו בעדים אבל י"ל דנ"מ רבתי כמ"ש המל"מ פט"ו ממלוה דלטעם הר"ן דריע טענתו אם המלוה מודה דפרע לו מקצת שלא בעדים תו לא ריע טענתו גם על השאר דחזינין דלא חשש הלוה לזה עיי"ש וא"כ כ"ט דצריך לפרעו בעדים עכצ"ל דמחויב לפרוע בעדים א"כ ל"מ אם פרע קצת שלא בעדים אבל לשמואל דאמר י"ל פרעתיך בעדים ולא אמר לשון דצריך שפיר י"ל משום דאם לא טען הכי לא מהימן דאינו עשוי לפרוע שלא בעדים וא"כ אם המלוה מודה שפרע מקצת בלא עדים תו אזל טעם זה:

ויותר נ"ל דלעולם י"ל גם לל"ק דרב אסי ל"פ על שמואל ושמואל פירושי מפרש די"ל פרעתיך בפני פו"פ ומה דמותיב לר"א ולא לשמואל י"ל דבתוס' ב"ב דף מ"ה כתבו דללישנא דמלוה חברו בעדים צריך לפרוע בעדים כיון דלא האמינו בלא עדים הוי כהתנה אל תפריעני בל"ע עיי"ש וא"כ י"ל לפמ"ש דלשמואל דלית לו סברא דבהנאה דמהימן משתעבד בלא קנין ה"נ לאחר שהלוהו לא משתעבד לכן לא מותיב לשמואל ממתניתין דאמר לו אחר ההלואה דאפילו התנה בפירש אינו מועיל ומשני דגם לרב אסי שאני אחר הלואה דלא הוי כהתנה כיון דכבר האמינו ולפ"ז גם בלשון דר"א הפירש כמו בדברי ר"פ וי"ל מש"ה צ"ל הלכתא כיון דאין הכרע בדברי ר"א אם לא פליג ובזה מיושבים כל קושיית הש"ך שם ס"ק י"ד אמנם הרא"ש לא נחית לכ"ז מדתמה מה מותיב לשמואל מהמשנה גם תמה דליהמן במגו ולא תירץ כהה"מ ואפשר לומר דס"ל להרא"ש דאם היה לו מגו אנן סהדי דפרע וקיים תנאו: תוס' ד"ה כל האומר וא"ת אמאי לא מתרצינן דבורו לא לויתי כלומר לא עמדתי בהלואתי אלא פרעתי כמו לא נטמאתי לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי ואומר ריב"א דהכא הא קאמר להד"ם ליש לתרוצי לישניה והקשה מהרש"א אכתי מתניתין דקתני אין לה בידי נתרץ דבורו משום שפרעתי עיי"ש ועל תוס' י"ל דס"ל כרמב"ם פ"ט מטוען וש"ע בחו"מ סימן ע"ט דאין לך בידי יכול לתרץ כן ומפרשי דהמשנה מיירי דאמר להדיא לא הד"מ אבל בהג"א פ"א דב"ב כתב דגם האומר אין לך בידי נעשה כאומר להד"ם וכן הובא בלח"ם מחברים דס"ל הכי עיי"ש בפ"ו מטוען וכ"ד מהרש"א כאן ונ"ל לתרץ אליבייהו דאיתא בחו"מ סימן כ"ט ס"א דאם ע"א חוזר מעדותו ויש לתקן דבריו שהעיד תחלה בדרך רחוקה שלא יהא מוכחש מעצמו מתרצינן כשם שיש לנו לתרץ דברי שני עדים הנראים מכחישים זה את זה כדי שתהא עדות מכוונת וה"נ במוכחש הבע"ד מן העדים יש לנו לתרץ דבריו בדרך רחוק שלא יהא הכחשה וכ"ז אם אחר התירוץ לא יהא משקר שם אחד אבל כשהבעלי דינין מכחישין זה את זה ועדים מעידין כאחד מה יועיל התירוץ רחוק לתרץ דברי נתבע שלא יהא מוכחש מה חזית דנתבע קושטא קאמר ותובע משקר כיון דע"כ אחד מהם שקרן ואדרבה חזקה אא"ת אא"כ י"ל עליו ממילא אין לנו לתרץ בדרך רחוק כיון דא"א להציל כולן לומר דאין משקרין ולפ"ז בפקדון דאם נגנב או נאנס פטור ותובע א"י שפיר י"ל כשאומר אין לך בידי ובאו עדים שהודה או ראו בידו מעיקרא כבר או ראו בשעת הפקדון נהי דאין לתרץ דבריו שהחזיר דעדיין יהא הכחשה בינו לתובע מ"מ נתרץ שנאבד באופן דפטור אלא דצריך לישבע שבועות שומרים ובזה נתיישב סדר המשנה דפתח תנא שבועות הדיינין ובכל המשנה קתני חייב שבועה ופטור משבועה וכל חייב שבמשנה זאת נאמר על שבועה ומה זה באמצע המשנה תני מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי אין לך בידי חייב מנה לי בידך א"ל הן אל תתנהו לי אלא בעדים למחר א"ל תנהו לי א"ל נתתיו לך חייב דשתי בבות הללו חייב ממון לשלם ואין כאן מקומן אבל לפימ"ש א"ש דהר"ן כתב דיותר משמעות המשנה דמיירי בפקדון ומבואר בחו"מ סימן קל"ג דבפקדון אם אמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים נאמן לומר החזרתי שלא בעדים במגו דנאנסו רק חייב שבועת התורה כמו בנאנסו וא"כ א"ש הך חיוב דאל תתנהו לי אלא בעדים ומיירי בפקדון דחייב רק שבועה וכן בדין דמנה לי בידך וא"ל הן ולוותר אמר אין לך בידי דחייב מיירי כמי בפקדון וכיון דאין מתרצין דבורו שהחזיר דבזה ע"כ אחד מוכחש נפקד או מפקיד רק מתרצין שנגנב או נאנס וחייב שבועת שומרים תני שפיר חייב וזה ראיה להג"א ומחברים הנ"ל דגם באין לך בידי כלום הוי כאומר לויתי וגם ראיה לדין הנזכר דבפקדון גם באמר לו אל תתנהו לי אלא בעדים נאמן במגו דנאנסו לומר החזרתי שלא בעדים וא"צ רק שבועה ועיין תוי"ט במ"א פ"ז:

פרק כל הנשבעין דף מ"ה תוס' ד"ה קציצה ודאי דכירי לא קאמר הממע"ה אלא ישבע בע"ה ויפסיד אומן כדאמר לקמן וא"ת לישני ששכרו שלא בעדים ונאמן במגו דל"ש וכו' ודבריהם צריך הבנה דלמה הקדימני דישבע בעה"ב קודם קושייתם וכן דקדק התומים סימן פ"ט סקט"ז ונ"ל דזיל קרי בי רב' דאמר במודה במקצת א"כ במגו דכ"ה משום דאינו מעיז ועוד למה צריכו לתירוץ שני אבל דעת כ"פ דלאפטורי ממון מהני מגו דהעזה וכ"ד הש"ך בסימן פ"ב וצ"ג ונבוכו הפוסקים בתוס' דהכא דשכיר נוטל א"כ הוי מגו דבעה"ב לאפטורי מממון לכן י"ל דל"ד לדרבה לכן כתבו שני תירוצים ובתירוץ קמא ס"ל דגם לאפטורי מממון ל"א מגו דהעזה ועכ"פ פשיטא להו דלאפטורי משבועה ל"א מגו דהעזה כדאמר רבה ולקמן הקשו תוס' דהוי מגו בדדמי ותרצו תוס' ור"ן כשי"ל מגו אמרינן דלא אמר בדדמי כיון דצווח שיודע בבירור וא"כ היה אפשר לומר דלא מצי לשנויי בקצץ דהממע"ה דשכרו שלא בעדים ויש לו מגו דממ"נ אם ע"י המגו אמרת דלא אמר בדדמי תינח דאין השכיר נשבע דמהני מגו דהעזה לפטור מממון עכ"פ ישבע בעה"ב דמודה במקצת ומגו דהעזה ליפטר משבועה לא אמרינן ואי אמרת דלא ישבע בעל הבית דטרוד בפועליו ואומר בדדמי א"כ משואיל"מ וישבע שכיר ויטול לכן הקדימו דאף דקתני הממע"ה אמרינן לקמן דישבע בעה"ב והיה בהניח זה הקשו שפיר דמגו לאפטורי מממון י"ל ואין ראיה מדרבה ותרצו בחד תירץ די"ל גם לאפטורי מממון ל"א מגו דהעזה:

שלא ישאר הנייר חלק:

בסוף עוקצין עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמת שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרתיהם אמלא ודקדק תויו"ט מאי הכפל לכל צדיק וצדיק וגם מה ענין נחלה על שכר ויתכן כי אחז"ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל וכתב האריז"ל כי בעולם שאחר המיתה ת"ח עוסקים בתורה ועולים ממדרגה למדרגה ומישיבה לישיבה וכשמעלין אותו למדרגה יותר עליונה דנין אותו על מה שלא היה נידון לפני זה כי לפי מדרגה הגברה צריך להיות נקי יותר ונענש על דבר קל ולכן אין להם מנוחה אח"ד והיינו מדה כנגד מדה שהיה הולך בעוה"ז ביגיעתו בתורה מדרגא לדרגא והיינו לכל צדיק וצדיק שלא עמד במדרגה אחת ולפי מדרגה זאת לא נחשב לפני זה לצדיק ונעשה בכל עליה צדיק כן עולה בעולם הבא מעולם לעולם ולהיות שאין ריקות ע"כ מהעולם שיוצא בא אחר וממלא מקומו וזה הוא לו לנחלה מצדיק זה שהניח לו וזהו ואוצרתיהם אמלא שלא ישארו ריק או להנחיל מלשון נהייתי ונחלתי בדינאל חית מחמת שבעליתו לעולם עליון אין לו מנוחה ונידון או שלא תאמר שכשעולה למדרגה יותר עליון מפסיד השגתו שהיה לו בעולם התחתון אלא היא נחלה שאין לו הפסק וזה עלתה בידו:

א"י דאיתא בכש"ט דכל צדיק יש לו קטנות וגדלות וכ"פ נופל ממדרגתו ועי"ז עולה יותר כי מתלהב יותר והיינו שבע יפול צדיק וקם והיינו לכל צדיק וצדיק שאינו צדיק בלא הפסק רק נופל וקם ונעשה צדיק פעם שנית כמו שפרש"י ויתן לך יתן ויחזור ויתן ולעומת זה נוחל הרבה עולמת זה מעילה נחה ומתענג בכל פעם תענוג חדש:

א"י דיש צדיק מעצמו מתעורר מתתא לעילא ויש צריך אתערותא דלעילא והוא רק בחינת כלי לקבל וראשון בחינת אהבה אוהב מעצמו ושני בחינת ירא אחר שמעוררין אותו ירא שלא לשמוע וזהו ד' שמעתי מעצמי שמעך כשהוא רק מבחינת יראה הוא שמעך שמעוררין אותו מלמעלה והיינו יראתי והיינו לכל צדיק וצדיק הן המתעורר מעצמו מאהבה הן באתערותא דלעילא מיראה והיינו להנחיל אוהבי בחינה ראשונה יש ואוצריתהם היינו בחינה שניה אוצר לקבל אמלא:

א"י דבכונות עמר כתוב דתיקון אחד משבע תקוני דגולגלתא הוא עמר נקי וב"פ עמר הוא גימטריא כתר שהוא הגולגלתא ועמר הוא ש"י עלמין ועמר נקי הן השערות שבכתר עיי"ש והנה השערות הן נחלין וחלולין ודרך שם יוצא האור מהמוח ובמקורן הוא אור ישר ויצאתן בבחינת אור חוזר ולכן אמר להנחיל לשון נחלין לכל צדיק וצדיק שי עלמין מחמת שלכתר יש בית עמר והיינו להנחיל אוהבי יש דבמקורן הוא אור ישר והם ש"י בבחינת אור חוזר ולהיות שהן כלים שבתוכן יוצא האור מהמוח לכן אמר ואוצרתיהם אמלא:

עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק היינו צדיק עצמו ומי שמחזיק הצדיק בצל החכמה בצל הכסף שנאמר להנחיל אוהבי יש ואף דלכאורה מחסר מהונו לכן אמר ואוצרתיהם אמלא דיש מפזר ונוסף עוד:

או לכל צדיק מלשון כלתה נפשי שחומד ואוהב את הצדיק וצדיק עצמו ואהבת הצדיק מחמת שעובד את הש"י ואוהב זה כאוהב את הש"י והיינו להנחיל אוהבי:

א"י כי יסוד צדיק והזיוג נעשה ע"י ולפעמים נמשך ע"י השפע למלכות ע"י הואו שהוא ת"ת ולפעמים רק מעצמו כמ"ש בכונות די אכלו בא"מ והיינו לכל צדיק וצדיק בין שהוא בחינת צדיק לבד בין שמחובר עמו וא"ו והמלכות הוא אוצרו ומתמלא ממנו והיינו ואוצרתיהם אמלא לכן חשבון ש"י כמנין קרי ולפי שאינם מוציאין לחוץ רק נעלם בנוק' לכן ש"י עולמת: א"י דיש כולו רק צדיק כל ימיו עוסק רק בצדקות ויש אינם עושים כרשב"י רק עוסקים בענינו עוה"ז וגם בצדקות אך כמה מצות תלוין בעסקי עוה"ז וזה שאינו עוסק בעוה"ז חסר מהם ולהיפך זה שעוסק בעוה"ז יחסר מלהתמיד כל ימיו רק בצדקות לכן אמר ואוצריתהם אמלא מה שמסגלין באוצר לעוה"ב אמלא חסרונם והיינו לכל צדיק כולו צדיק וצדיק שעוסק בעוה"ז וגם בצדקות:

מה שסדרו ממצרים גאלתנו ד' אלקינו מבית עבדים פדיתנו דעדיין לא נשלם זמן תיו שנה רק משלימין בשעבוד מלכיות והיינו פדיון שעבוד בעד שעבוד מצרים אבל ממצרים גאלתנו שלא ניתן להם הפדיון:

א"י דכתב בזהר"ק בהקדמת הזהר אהא דאעלת אות פ' דפדיון מנוקבא בלא אתעדל"ת בתשובה ומע"ט דאיש וחריע תחלה יולדת נקבה ואזי צריך פדיון ליתן לסט"א וז"ש ממצרים גאלתנו ד' אלקינו כגון שבט לוי שעסקו בתורה ושמרו הברית מילה כמ"ש כי שמרו אמרתך וכו' וכיון שקבלו אלקותו היה גאולה מדכורא והם לא נשתעבדו בעבודה מבית עבדים שאר עם פדיתנו וז"ש כי פדה ד' את יעקב המון העם וגאלו ורד חזק ממנו בא"י גאל ישראל זה שהיה לו אתעדלית וי"ל גם המון העם נגאלו בזכות הלוים לפי שעה רק מחמת שלא היה בזכות עצמם הוצרכו לפדיון אח"ז בשעבוד מלכיות ות"ח פטורים מארנוניא כמ"ש כל קדושיו בידך וז"ש נחית בחסדך בלא אתעדל"ת רק בחסד עם זו גאלת זו דוקא כי בניהם יפדו אותם רק לעם זו היה גאולה בבחינת דכורא בלא פדיון:

ברכות דף ג' ע"ב ות"ל משום מזיקין בתרי י"ל משום דשם ירת הוא שם אחד מע"ב שמות והוא דוחה הקליפות הובא בקה"י ונראה מה"ט מזלא דבי תרי עדיף ולכן בתרי אין חשש מזיקין כי תרי למפרע ירת ודוחה אותם וסם זה יוצא מס"ת ויחן את פני העיר דן ידין מאמר חית הובא ברגל ישנה: בערבית הפודינו מיד מלכים מלכנו הגואלנו מכף כל העריבים יל"ד דתחלה אמר מלכנו גם מיד גם פודינו ואח"כ לא אמר מלכנו ואמר גואלנו מכף גם מכל ועוד מכף הוא לשון יחיד והעריצים רבים גם ה' מיותר ויתכן דאיתא בזהר"ק בהקדמה לזהר בראשית דף ב' ע"ב בד"ה עאלת אות פ' שיש הפרש בין גאולה לפדיון כי הגאולה בעלמא דדכורא ופדיון בעלמא דנוקבא עיי"ש ואחז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה והיינו אם מתעוררין קודם מלתתא יולדת זכר ואז הוא גאולה מעלמא דדכורא אבל כשאין מתעוררין בתשובה ומע"ט הוא ע"י נוקבא וצריך ליתן איזה פדיון לסט"א עיי"ש והנה כשאין התעוררת מלמטה יש לפעמים מחמת דאין מלך בלא עם ואנחנו עמו ועבדי הם ולא עבדים לעבדים וזהו הפודינו מיד מלכים מלכנו בכח זה שהוא מלכנו הגואלנו מכף כל העריצים דמלך תחתיו כל העם ושייך טעמא כלפי מעלה אין מלך בלא עם משא"כ עריצים יחידים וצריך התעוררת תפלה ותשובה וזה בא ע"י דחק כמ"ש גדולה הסרת טבעת של אחשורש ממ"ח נביאים וכן ופרעה הקריב לב ישראל לשמים וכף הוא תופס יותר מן יד דיד אינו רק לשון רשות וגם כף הוא לשון רדוי כמ"ש בתילים קל"ט ותשת עלי כפך ופרשו רדוי ואזי יש אתערותא דלתתא לכן א"צ פדיון ומלדת זכר גאולה ואזי לא די שנגאל מכף העריצים למטה אלא גם מן ס"ם הכולל העריצים נגאלין מתחתיו בעוה"ז ומגיהנם לכן אמר מכף כל העריצים: ביוצר לפורים ובהגיע תור בנין לצלוח ובת אבי חיל לבשה בלוח מלכות בה רבה מרבה לסלוח דאיתא ברע"מ פ' תצא דף רע"ו דח"ו לא נבעלה אסתר לאחשוורש אלא שכל נפש מלובש בלבוש נגה טו"ר ונפרד מלבוש זה חלק הרע ונתהוית אסתר אחרת כדמותה ויצא דריוש משותף טו"ר אבל אסתר שכינה מתלבשת בה והיתה בחיקו של מרדכי עיי"ש ברמ"ז:

ולפ"ז היתה המלאכה זו שנזדווגה באחשוורש אך מחמת דשכינה מתלבשת בה שליטת על אחשוורש ואומתו כמבואר ברע"מ שם וז"ש ובהגיע תור בנין בהמ"ק לצלוח שיגמר ע"י דריוש בן אסתר ובת אביחיל לבשה צלוח לשון בקיעה כמו וצלחה את הירדן כי לבושה נפרד הרע והלך להזדווג עם אחשוורש ומלך הטוב נשאר אצל אסתר גופה ללבשה מלכות בה רבה אם כי חלק הרע שנפרד מלבישה היתה לאחשוורש מ"מ מלכות בה רבה כי הרע נכנע לחלק הטוב ולכן ניצולו ישראל והבית נגמר ע"י דריוש:

ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים כפל מפוזר ומפורד גם סגי לומר יש עם מפוזר אך המקיימים התורה הם מפורד בין העמים נפרדים מהם אך הפושעים אוכלים ושותים עמהם ואינם נפרדים מהם רק מפוזר בהם ואם לא היו הכשרים מתאחדים עם הפושעים להיות אגודה אחת היו הכשרים ניצולים אבל ישנו אם אחד מפוזר ומפורד ובהדי הוצא לקי כרבא וברו"ז פ' בלק דף ר"ב ע"ב כתב אם הת"ח מוחים ומוכיחים את עוברי עברה בזה לא אמרו כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין אדרבה מתרין בו למעלה לא תשחית את עצה המיעצה לטוב:

א"י לפי שנשאו נשים נכריות ואיתא ביבמות די"ז ישראל הבא על הנכרית הבן כמותה והיינו מפורד בין העמים שנפרד מהם לבין העמים ועשה זה לקטרג שמכח זה יכול להם והגזרה מלמעלה משום זה היה כמ"ש בפע"ח וז"ש ישנו ולא יש כי כל ישות וקיום שלו הוא כשהוא עם אחד מיוחד עם בפ"ע ולא יתחתנו בעמים:

א"י דבענוה מכניעין ס"ם דגימטריא ענוה כמבואר בספרים ולפיכך אמר ישנו שהם בעיניהם בחינת יש היפך בחינת אין והם מחזיקים א"ע עם אחד מיוחד שבעמים אף שהם בתכלית השפלות מפוזר ומפורד בין העמים וז"ש בשמואל א' ט"ו פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים ע"ד שום תשים עליך שתהא אימתו עליך כי ישראל עצמו שם את עמלק לו וז"ש במסורה בעלותו ב' דהיינו בעלותו שהחזיקו א"ע בני מעלה בעלותי ממצרים:

(שופטים וא"ו י"ג) ויאמר אליו גדעון בי אדני ויש ד' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ד' ועתה נטשנו ד' פרש"י פסח היה אמר לו אמש הקרני אבא את ההלל שמעתיו שהיה אומר בצאת ישראל ממצרים וכ' עכ"ל ליל שבת קודש פ' שמות שנת תרכ"ג חלמתי חלום דהוא פליאה וכי גדעון תינוק בן יומו היה שלא ידע ושמע מיציאת מצרים עד אמש שהקרהו אביו ההלל וכי לא קרא בתורה עדיין והכי נביא היה אז אלא דכך כונתו כנדע ע"פ כתבי אריז"ל וכמבואר ג"כ במבא פתחים שאלה ה' כי סוד ההנהגה עליונה דבכל מועד לעולם חוזר וביעור אותו שפע ואור ממרומים שהיה לכל העולמות באותן זמנים ואין הפרש בין מצרים לפסח דורות עיי"ש והנה ידוע כי מה שחוזר וניעור הוא ע"י תפלותינו ומעשינו שאנו מקיימין כפי השייך לאותו מועד וזה שאלת גדעון אמש הקרני אבא את ההלל כדי לעורר אותו הארה גם עתה וא"כ עתה למה נטשנו ד' ע"כ החלום והוא נכון ונראה לכוין בזה מה שאמר פסח היה ואמש הקרני אבא דמה נ"מ אם קרא כבר או עתה אלא דרצה שעתה יהא חוזר וניעור הארת הגאולה כמו במצרים בזמן הזה יצאו בעצם היום הזה ובזה יובנו ג"כ דברי גדעון שאמר ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו ד' דיל"ד חדא אם שהם עתה בגלות מ"מ נפלאות היו במצרים ומאי קושיא ואיה וג"כ מה לאמר וג"כ מה העלנו אטו אותם הוציא וג"כ מה לך בכחך זה אבל שאל דספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו אותנו ממש העלנו כן נאמר כי חוזר וניעור הגאולה ע"י הזכרת יציאת מצרים באמירתנו והיינו שאנו אומרים ויוציאנו ד' אותנו ממש וזה הקושיא ואיה כל נפלאותיו למה אין אנו רואין כן בכל פסח ממש וע"כ אמר לו הד' לך בכחך זה היינו במה שחזרת וניערת הגאולה ע"י הספור הגאולה של מצרים ומה שאינו כן בכל פסח צ"ל דודאי בעולמות עליונים חוזר וניעור כמו בפסח מצרים אלא שבעוה"ר אין בנו כח להמשיך הנסים נגלים עד עוה"ז עד נזכה ונראה בעינינו הגאולה הנעשה בכל פסח והבן:

מלכים ב' ד' מה לעשות לך היש לך לדבר אל המלך או אל שר הצבא ותאמר בתוך עמי אנכי ישבת ויאמר ומה לעשות לה ויאמר גחזי אבל בן אין לה ואישה זקן יל"ד מה זה תשובה בתוך עמי וכיון שאמר לה מה לעשות לך הוה לה להשיבו דאין לה בן ואפשר רמזה לו זה בחכמתה ע"ד שכתוב בחובת הלבבות שער הפרישות פרק זיי"ן ומה תאמר בתוך שאבדו שתי קצותיו ויחיד שעזבוהו אבותנו והוא רות לאיש שמתו אבותיו ובניו והוא נשאר לבדו כתוך שאין לו קצוות דקצוות אדם המה מורישיו ויורשיו והיינו שהשיבה בתוך עמי אנכי ישבת שאין לי רק תוך אבל הקצוות הם רק עמי לא אבי ובני כי אין לה בנים וגם אישה זקן ולפי דרך העולם ימות קודם ולא יירשנה רק עמה ואלישע לא ידע שאין לה בנים לא הבין כונתה ונחזי שידע שאין לה בנים השיב אבל בן אין לה ואישה זקן היינו זהו כונתה וע"כ אמר אבל והבן:

שמואל ב' ואיוו ויאמר דוד אל מיכל לפני ד' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ד' על ישראל ושחקתי לפני ד' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעינו ועם האמהות אשר חמרת עמם אכבדה הנה ושחקתי לפני ד' הוי כפל לשון וגם מאי עוד מזאת אבל נודע מהשכל כמ"ש בחובות הלבבות דאין חיוב עבודה והודאה לד' מכל אדם שוה כי כל אדם לפי ומה שנתייחד בטובה וגדולה וחכמה ועושר יותר מזולתו כן יחויב יותר ויש לו לדאוג אם אינו מקצר בהודאה ועבודה עי"ש נמצא במקום גדולתו אתה מוצא ענותנותו דאין לו להתגאות בעבודתו על אחרים וזה שאמר מחמת שבחר בי מבית אביך ומכל ביתו לצות אותו נגיד אנו מחויב בהוראה ועבודה יותר במס"נ יותר מזולתו וגם זה גופא שזיכני הש"י ושחקתי לפני ד' אשר מלאכי מעלה אין להם רשות לומר שירה רק לעתים רחוקים ואני זיכני הש"י בשכל ומדע לשחק לפניו על זה גופא אני צריך להוסיף עבודה והודאה על שזכיתי להיות בדחנו דמלכא ונקלותי עוד מזאת טובה זאת שאמר גרם לו שפלות דאין לו להתגאה על אחרים עם שהם מקצרים יותר בעבודה ממנו כי החיוב עלי מוטל יותר ואולי עדיין לא יצאתי י"ח לפי ערך הטובה הנוספת על השאר בני אדם:

ועלה האיש מעירו במדרש משמואל נתעלה האיש בביתו נתעלה האיש בחצרו נתעלה בעירו נתעלה בכל ישראל וכל מילויו לא היה אלא מעצמו אינו מובן מה מעצמו ומניין דריש זה ויובן כי תרגום יונתן בפ' חקת עיר סיחון דמתער ומשים באורייתא פירש עיר מלשון עורה למה תישן כמ"ש שם בפירשו והנה לא אמר בעירו רק מעינו ש"מ דבא לומר מהתעוררת עצמו נתעלה ולא ע"י זולתו וע"ב שפיר פירש נתעלה בכל ישראל ומה דאמר מעירו לומר מהתעוררת עצמו:

או יאמר כי נודע יש צדיק בגדר זולתו כמ"ש כבלע רשע צדיק ממנו ודחז"ל צדיק ממנו בולע לא צדיק צמור ויש צדיק בעצם והנה הצדיק בגדר זולתו לא ישוה בכל עת כי כשיושב בביתו בעצמו אינו בגדר צדיק רק בצירוף עם הגרועים ממנו וכשיצורף עם רבים יהא ניכר יותר צדקתו לפי ערך הרבים שאינם כל כך במעלה כמותו אבל אלקנה זה נתעלה בביתו ובחצרו ובעירו ובכל ישראל בשוה ע"כ דכל עילויו לא היה אלא מעצמו בעצם לאו בצירוף זולתו והבן:

ישעי' סמך ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ בצר מטעי קרי מטעו כתיב ע"ד שכתב בכונת די אכלו אבהתנא דבגלות זיוג ד"י ובא"י זיוו ד"ו והיינו בין הנולדים מזיוג די שהוא מטע יוד בין מטע ואו:

א"י דלא ידח ממנו נדח בין כונת הביאה היתה לש"ש דהיינו מטעי בין להנאת עצמם דהיינו מטעו:

יחזקאל מ"ו (הפטורת פרשת החדש):

ובבוא עם הארץ לפני ד' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצאו פתח בלשון יחיד לא ישוב ואשר בא בו וסיים לשון רבים יצאו גם יצאו כתיב ויצא קרי י"ל ע"ד רמז כי הבאים להקביל פני רבם ברגל לא יתאחדו בכונתם כי יש בא בשביל שיתפלל בעדו על עושר ופרנסה כי זה אצלו העיקר ויש בני עלי' באים כדי ללמוד דרכי ד' וזה העיקר אצלם אמנם החכם הרב עושה העיקר מה שהיא עיקר להחזירם למוטב וללמדם דרכי ד' ומתוך שלא לשמה בא לשמה אבל אף שיהא לו ישועה גם בפרנסה מ"מ זה עושה לטפל היפך כונת הבא וגם הבא בשביל ללמוד דרכי ד' יהא לו ישועה בפרנסה כי זה הכנה ומוכרח לעבדות ד' ואם אין קמח אין תורה אורך ימים בימינה למיימינים בה כ"ש עושר וכבוד ונודע דרום רומז לחכמה ולימין ע"כ מנורה בדרום והרוצה להחכים ידרים והעושר מצפון זהב יאתה והרוצה להעשיר יצפין וע"כ שלחן בצפון וע"כ אמר הבא דרך שער צפון כי עיקר כונתו בשביל הצפון ע"כ לכונה זאת שם לדרך פעמיו מ"מ הרב עושה עיקר מן החכמה ומשפיע לו חכמה ע"כ דרך שער נגב יצא והבא דרך שער נגב בשביל החכמה לא מבעיא שילמוד דרכי ד' אלא גם פרנסה ישיג ויצא דרך שער צפונה וע"כ שינה לומר כאן צפונה בלשון נקבה ולעיל אמר שער צפון כי הראשון עושה כל מגמתו לצפון אבל זה כל עיקרו לדרום רק גם זה ממלא ישיג וטפל לדרום הוא אצלו ואצל הרב ולמען שלא תאמר שזה לא ישיג רק הפרנסה היפך כונתו ע"כ אמר לא ישוב דרך השער אשר בא בו היינו הראשון אשר כל עיקרו רק בשביל הצפון ועתה נהפוך הוא הרב עושה העיקר לדרום כי נכחו יצאו בא לכלול השני יצא ג"כ נוכח הראשון שבא דרך שער צפון ושניהם יצאו נכחו דרך הדרום אבל זה אינו נכח של עצמו שג"כ כונתו לדרום ע"כ יצא קרי כי נכח של עצמו אינו רק אחד הראשון ועוד י"ל הקרי והכתיב דודאי זה שכתת רגליו בשביל החכמה מתפעל יותר והרוצה לטהר מסייעין אותו ע"כ אף שבלב אחד יוצאין בראשית חכמה יראת ד' וע"כ יצא קרי כמו ויחן נגד ההר בלב אחד מ"מ אינם דומים לגמרי וע"כ יצאו כתיב והנשיא בתכם בבואם יבוא ובצאתם יצאו ולא אמר יצא כמו יבוא כי בבואם להתקרב אל הקודש יבוא מתקרב הרב ג"כ אל הקדושה פנימה ממדרגתו לקבל קדושה כדי להשפיע להם ובצאתם אם כי הם מתרחקים מן הקדושה, ואין בכחם לעמוד תמיד במדרגה כאשר הם לפני הרב מ"מ הרב מתקיים בו אחזתנו ולא ארפנו:

ירמיה ל"א הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגומר י"ל דזיוג חול מושך נשמה מזיוג שלמעלה אחור באחור שהנולדים ממנו הם נשמות ישנות כמ"ש גמ"ח במסכת השכיבה פ"א מ"ה משא"כ בשבת אחר חצות לילה אזי למעלה זיוג פב"פ ואז הכל הוא רחמים עיין מ"ח ליל שבת פ"ו מ"ה והנה בפנים הם ש"ע נהורין נמצא פב"פ הוי שעשועים ונשמה הנולדה הוי ילד שעשועים וזהו הבן יקיר לי אם הוא ילד שעשועים וע"כ רחם ארחמנו דשעתו קיימא לו ועיין פע"ח. שער י"א שער כונת אמן פ"ג ז"ל כשהן פב"פ מאירין בנו"ק הש"ע נהורין שבפנים דז"א עיי"ש עוד כי שני אל בפנים עולין מילויהן ע"ה ב"פ קפ"ו עיי"ש ולכן בן יקיר הוא כי עולה ב"פ א"ל במילואם ע"ה:

וי"ל עוד עפימ"ש בפע"ח שם דבעניית אמן גורם הארת ש"ע נהורין שבפנים דז"א לנו"ק והיינו הבן יקיר אם ילד שעשועים אם מחנך הילד לומר אמן ולגרום השעשועים נקרא בן יקיר עולה ש"ע עם שני כוללים של ב"פ אל כנ"ל:

הושע י"ד שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעינך הזהורם הנביא לשוב שאינם מרגישים שחטאו ושוגגים הם וא"ת שוגגים מה ה"ל למיעבד לזה אמר כשלת בעונך ע"י עון שקדם בא לשוגג ואם כן דין גרמא וא"ת איך אפשר לשוב על השיגגות כיון דלא נודע לזה אמר קחו עמכם דברים אותם הידועים לכם ועמכם הם ישובו אל ד' וכמו שפירש בזוה"ק בודק עד מקום שידו מגעת והשאר שאינו זוכר מבטל בלבו ודיו אמרו אליו כל תשא עון תתפללו שישא כל העונות גם מה שלא נודע לכם וקח טוב דלרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי דע"י העונות מוסיף כח ברע וא"כ הטוב שעושה בעת רשעו ח"ו אינו מכריע בכף זכות ואף יכופר רובו ונשאר מעט רע בטוב אינו בטל במיעוטו אחר שמתחלה לא נתבטל וכמו דאפשר לסוחטו אסור משום שנשאר משהו איסור בהיתר אף דלכתחלה לא היה אוסר מחמת מיעוטו מ"מ אחר שכבר נאסר אינו חוזר להיתרו עד שיצא כלו לכן אמרו כל תשא עון ועי"כ קח טוב: א"י דאיתא בא"ר סימן תקפ"א דסליחות שבלשון תרגום לא יאמר יחיד שאין מכירין מלאכים בלשון ארמי רק אותן המסירין לציבור לן אמר כשהם רבים קחו עמכם דברים לשון שאתם מדברים אפילו אינו לה"ק:

שובה ישראל עד ד' אלקיך כי כשלת בעונך קחו עמכם דברים ושובו אל ד' תחלה אמר עד ד' אלקיך ואח"כ אמר אל ד' וי"ל לפמ"ש בספר אדם ישר דף ל"ב בחינת המעשה הם לתקן החיצוניות ופנימיות הכל במקומן עצמן אך הדיבור הוא להעלותם מעולם עיי"ש כי אין עליה רק לפנימיות אך החיצוניות כולו נשאר במקומו ובשילהי יומא אחז"ל עד ולא עד בכלל וז"ש שובה ישראל עד ד' אלקיך לתקן פנימיות שהוא הוי' וחיצוניות שהוא אלקים כי כשלת בעונך וצריך מעשה להסיר הקליפות קחו עמכם דברים להעלות הפנימיות ושובו אל ד' וז"ש תשא עון במקומו וקח טוב שיתעלה אצלך חחר שהוא טוב לבד:

א"י שובה ישראל בחרטה בלב וקבלת עזיבת החטא שהוא העיקר וזה שייך רק על מה שעשה בעצמו כי איך יתחרט על עון אבות ואחרים וזהו כי כשלת בעונך דאם אין מעשה אבותיו בידו אינו נענש עליהם ומ"מ כיון שעונות אבותיו ואחרים ישנם לכן הוא רק עד ד' אלקיך ולא עד בכלל ובכן קחו עמכם דברים להתפלל בעדו ובעד עון אחרים ומגו דזכה לנפשו זכי נמי לאחריני והיינו קחו עמכם דברים ושובו אל ד' אמרו אליו כל חשא עון סתם בין של אבותיו ואחרים הכל ישא:

א"י שובה ישראל עד ד' אלקיך כי ישראל תכשיט של שכינה כמו הורד עדיך וכאשר ראיתי מפרש שומר עמו ישראל לעד לתכשיט:

וביומא מקשה ר"ל האי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול ואפשר לומר דיש מזיד אבל א"י עד היכן הדבר מגיע כגון כל המתגאה כאלו עע"ז וכהנה לכן אמר קחו עמכם דברים וכו' ונשלמה פרים שפתינו דעוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת וכן בשאר קרבנות כדאיתא שילהי מנחות ויכפרו כאלו על כאלו לכן אמר קחו לשון לימוד דצריך לעסוק ולא דברים לבד:

מודעה:

האיסור להדפיס ספרי ערך ש"י ושו"ת תשורת ש"י אשר הדפסנו כפתח השער הוא רק עד כלות עשרה שנים:

בני המחבר:

ורב תודה להנהו תרי בחורים אשר טרחו ויגעו בעינא פקיחא להגיה את הספר ה"ה הב' החתן חשוב ומופלג חיים נחום במו"ה מרדכי שווארץ ני' שו"ב דפה וה"ה הב' החשוב ומופלג אהרן נ"י במו"ה שמעון גרינפעלד ז"ל מפה ישלם ד' פעלם ותהא משכורתם שלימה:

סוף הספר

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה