ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
סנהדרין
דף ג:
בתוס' ד"ה שלא תנעול וא"ת מה"ט נמי מומחין בגזלות וחבלות כמו בהודאת והלואות ונראה לפמ"ש תוס' ונ"י בפא"נ וטו"ז ביו"ד סימן קי"ז דמפורש בתורה אין כח לחכז"ל לעקור לכן דו"ח דאין מפורש בד"מ רק ילפינן מגז"ש מד"נ דהיטב היטב דצריך שבע חקירות והדר ילפינן ממשפט אחד לד"מ והרי לכמה דברים לא הוקשה ד"מ לד"נ וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה דברי וגם זה לא חשוב מפורש רק היקש כמ"ש תוס' בחולין דף כ"א ע"א ד"ה כמשפט לכן לענין דו"ח הקילו בד"מ וכן לענין הודאות והלואות דאינו מפורש רק דרשינן עירוב פרשיות משא"כ לענין גזלות וחבלות דכתוב להדיא כמבואר בגמרא לעיל דף ב' ע"ב דעיקר שלשה דכתיבי בגזלות וחבלות כתיבי:
דף ד:
תוס' ד"ה לטוטפות וקשה וכ' משמע דבאמצע תיבה אין מוסיפין ונ"ל דשא"ה דהמקרא. ולטוטפות בואו רק חסר במסורת וע"כ הואו יתירה בתחלה מורה להיות כאן המקרא עיקר לטוטפות בואו ולא הוי כלל הוספה באמצע תיבה כיון דלפי המקרא הוא בואו ואף דבמקום אחר המסורה עיקר היכא דגלתה תורה להיות עיקר המקרא שאני כמ"ש מהר"ם שי"ף על דברי תוספות לעיל ע"א ד"ה ורבנן:
תוס' ד"ה דהך בישול וי"מ דרך בישול אסרה תורה דבלאו בישול שרי וע"י בישול אסור לאפוקי חלב דבלא"ה אסור וצ"ע דלהדיא מבואר בבכורת דף ואו ע"ב חלב דבהמה טהורה מנ"ל דשרי אילמא מדאסר רחמנא בב"ח הא לחודא שרי ואימא חלב לחודא אסור באכילה ומותר בהנאה בב"ח בהנאה נמי אסור ולר"ש דשרי בהנאה משכחת לה למלקי על בשולו עכ"ל הגמרא הרי אף דה"א דחלב בלא"ה אסור מ"מ א"ש הזהרת לא תבשל וה"נ אי ה"א יש אם למסורת וחלב הוא:
דף ה.
בתוס' ד"ה ואם פירש הקונטרס דכתיב בצדק תשפט וקסבר אין עירוב פרשיות כתיב כאן וקשה דא"כ תקשי הך ברייתא לר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דינם דין לד"ה עכ"ל כונתם דל"ל דר"א שנים שאינם מומחים קאמר דהא לרש"י דהטעם דילפינן מדכתיב בצדק תשפוט ואין ע"פ א"כ מן התורה גם מומחה לרבים דגמיר וסביר א"צ וסתם חד נמי כשר וכמבואר לעיל דף ג' לראבד"א רק מדרבנן משום יושבי קרנות הצריכו לכתחלה או שלשה סתם בני אדם או יחיד מומחה לרבים אבל דיעבד אף חד שאינו מומחה דינו דין כמבואר לעיל דלר"א בדר"א שנים סתם בני אדם דינו דין וע"כ תקשי לר' אבהו למה אמר ד"ה אבל דעת רש"י י"ל כמ"ש הר"ן בחידושיו והכ"מ פ"ב מה"ס ולח"ם שם דגם לר"א בדר"א י"ל בדיעבד ג"כ שנים שדנו אין דינם דין דעשו חיזוק לדבריהם אלא דלרבא ודאי לית לו דשמואל כיון דמן התורה צריך שלשה ולרב אחא משכחת לדשמואל וע"כ לא אמר דרבי אבהו א"ב לכן פסק הרמב"ם דמדאורייתא חד נמי כשר ומ"מ מדרבנן שנים שאינם מומחין אין דינם דין ולפ"ז גם ר' אבהו יכול לסבור דמה"ת חד נמי כשר רק מדרבנן צריך שלשה או יחיד מומחה:
תוס' ד"ה דין ויכול לכוף מכאן דסתם שלשה יכולין לדון את האדם בע"כ ומהרש"א עמד בזה דמרישא גופא ה"ל להוכיח דבע"כ מיירי דאם בקבלם עליהם שלשה למה עיי"ש ונ"ל דבריש הפרק אמר מה הן ד"מ שהן בשלשה הדיוטת הודאות והלוואות ופרש"י הודאות שבא לדון בעדי הודאה והלואות בעדי הלואה וא"כ ה"כ דמיירי בשלשה הדיוטת מדסיים ואם היה מומחה דן אף יחידי ומיירי בהודאת והלוואות ואם כן י"ל לעולם דמיירי בקבלם בע"ד ומ"מ צריך שלשה לקבל העדאת עדים דל"מ קבלת בע"ד לשניים לדונם לענין קבלת עדות כמ"ש בש"ך חו"מ סימן מ"ו סק"ע דלענין קב"ע צריך ב"ד של שלשה לכן הוכיחו מסיפא מיחיד מומחה אפילו יחידי דן ועכצ"ל דלא מיירי מקבלת עדים דאל"כ גם יחיד מומחה א"י לקבל העדאת עדים דצריך ג' ול"מ קבלה כמבואר בש"ך שם אף ביחיד מומחה אינו יכול לקבל עדות העדים ולדון עליהם וא"כ ביחיד מומחה עכצ"ל דמיירי בלא קבלה ע"כ גם ברישא כן:
דף ה:
תוס' ד"ה שנים מדפריך לקמן מדן את הדין לר"א ולשמואל ל"פ ועוד יל"ד מתניא לקמן וחכ"א פשרה ביחיד ובעי לפרושי טעמא דרבנן משום דמקשי פשרה לדין עיין מהרש"א ועיין חידושי ר"ן די"א שנים דוקא קאמר שמואל ובאמת יותר רבותא הל"ל דיחיד גם דינו דין וזה בא להשמיענו ולתוס' נקט שנים משום ב"ד חצוף וזה אינו עיקר הרבותא של שמואל אלא דקושית התוס' לחצם לכך ונ"ל דמהא לא אריא מכמה טעמי דהנה בחולין דף מ"ג ע"ב התוס' הק' דהתם מוכח דדן את הדין שייך ג"כ על שנים ושלשה ומה פריך לר"א ונ"ל דמאי דצריך שלשה אף דרק שני אלקים מיותר בפרשה כדלעיל מ"מ משום דאין ב"ד שקיל כדי לילך אחר הרוב וא"כ קשה לפימ"ש בחו"מ סימן כ"ה ס"ב ברמ"א בשם הרא"ש וכן הוא ברא"ש לקמן פרק אד"מ אם שלשה דנו וטעו רק הלכו אחר הרוב משלמים שני חלקים ופטורים מחלק השלישי וכתב רמ"א שם דמפסיד חלק השלישי וש"ך כתב שם דלריף ורמב"ם ומחבר חוזר הדין בחלק הג' א"כ קשה מה פסיקא לתנא למתני מה שעשה עשוי וישלם הא בנפסק עפ"י רוב פטורים מחלק השלישי וחוזר ולא הוי מה שעשה עשוי דהרוב מסקו לחייב הזכאי לגמרי ומדלא מפליג בדידיה בין נפסק הדין עפ"י כולם או עפ"י רוב עכצ"ל דדן כפשוטו יחיד דן ומשלם הכל וא"כ לשמואל י"ל שנים דנו כאחד דבשנים אין הכרע על פי רבים לכן פסיק ותני מה שעשה עשוי ומשלם ויותר נ"ל דלקמן משני בקבלוהו ופריך א"ה אמאי משלם מביתו ואיתא בחו"מ סימן כ"ב דבתרתי לריעותא ל"מ קבלה ואף לאחר גמ"ד יכול לחזור ומחולקים ש"ך וסמ"ע בקבלו חד בשלשה והאחרונים העלו כסמ"ע דאינו רק חד לריעותא אם בקבלוהו במקום מומחה אבל במקום שלשה הוי תר"ל עיי"ש בנה"מ והנה לס"ד דש"ס דמיירי בלא קבלוהו לע"ד התוס' עכצ"ל דס"ד מה דקתני בסיפא ואם היה מומחה פטור גם בלא קבלוהו והחילוק בין מומחה להדיוט לענין פטור אלא למסקנא דמיירי בקבלוהו אמרינן גם במומחה מיירי רק בקבלוהו ועוד גם בל"ז דעת רז"ה וכ"פ והש"ך להלכה אף בקבלו אין פטור רק מומחה ולא שלשה הדיוטת כמבואר בש"ך סימן כ"ה ס"ק ט"ו אות ב' והנה המשנה דדן את הדין דמשלם מסקינן בבכורת דף כ"א ע"ב ולקמן דף ל"ג דמיירי בנו"נ ביד וכמ"ש רש"י לקמן וכתבתי שם דמוכרח לומר כן והנה אם צייתי דינא למה נו"נ ביד א"ו דחזרו מקבלתם ונו"נ ביד בע"כ וא"כ י"ל גם לס"ד ידע די"ל דקבלוהו עליהם אבל כל עיקר קושיתו למה ישלם מביתו כדמסיק אלא בשלמא לשמואל שפיר י"ל דקבלוהו כשנים הדיוטת דדינם דין ומ"מ ישלמו דאין פטור רק מומחה אבל לר' אבהו אם קבלו כשלשה הוי תר"ל ואף אחר גמ"ד יכול לחזור ואיך נו"נ ביד בע"כ ואי תאמר דג"ז טועה מ"מ כיון דחזרו בע"ד ולאו דיינא הוא למה מה שעשה עשוי ומבואר בפוסקים דרק מכח שהוא דיין וזה נעשה מוחזק עפ"י דיין מה שעשה עשוי ועכצ"ל דקבלוהו באופן המועיל כמומחה ופריך שפיר למה ישלם מביתו הלא מומחה פטור ולזה הודיעו התרצן דא"ל דיינת לו ד"ת ולרש"י הנ"ל צ"ל בפירש מתחלה ע"מ כן וגם לשאר פוסקים עכ"פ מחדש לן המתרץ אף דקבלו בסתם י"ל לא קבלתיך לפוטרך אם תטעה רק אם תדין כד"ת קבלתיך כמומחה אמנם בירושלמי מבואר דמוקי לה ר' אבהו בקבלוהו כשלשה אלא דירושלמי בלא"ה לא מוקי לה בנו"נ ביד ומחייב לשלם מביתו משום קנס שהגיס דעתו כדמסיק שם והובא בש"ך סימן כ"ה סקט"ז וגם להש"ך דמשמע מדבריו דלעולם קבלת יחיד הדיוט הוי תר"ל י"ל ג"כ דל"ק על שמואל דודאי ידע המקשן די"ל בקבלוהו לשנים ומהני הקבלה בחד לריעותא וכשנגמר הדין ולא נודע שטעה א"י לחזור בהם לכן אף דבע"ד חזרו כו"נ הדיין בע"כ לכן חייב לשלם אף דקבלוהו דכל החיוב על שנו"נ בע"כ וכמבואר בבכורת שם והרי כבר חזר הבע"ד ולולא שנו"נ ביד היה חוזר הדין כשנודע אח"כ מהטעות כמבואר בסימן כ"ה רק עכשיו שכבר מוחזק הבע"ד ע"י הדיין קם דינא לכן חייב על שנו"נ בע"כ אבל לר' אבהו א"ל דנו"נ בע"כ דא"ל ציית הרי חזר מקבלתו ובתר"ל מהני חזרה אף א"ל נודע שטעה ואף לאחר גורד ואם מ"מ נו"נ ביד בע"כ לאו דיינא הוא ולא קם דינא דגזלנא הוא ועכצ"ל דברצון בע"ד היה ומתניתין ס"ל דדנין דד"ג או נדחוק שנו"נ ברצון בע"ד ע"כ פריך למה ישלם מביתו והבע"ד הרשוהו גם על מה שנו"נ או מעצמן צייתי ומשני דא"ל דיינת לן ד"ת:
ויל"ע בלשון ירושלמי דר"א משני שקבלוהו כשלשה ופריך א"נ כשטעה בש"ה למה ישלם מביתו ומשני לפי שהגיס דעתו לדון יחידי קנסוהו וכתב הש"ך דירושלמי לא ס"ל דד"ג גם לא מוקי בנו"נ ביד וקשה למה לא מוקי בנו"נ ביד כבבלי ומתניתין ככ"ע ול"צ לטעם קנס וגם מה זה דייק דא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה ואם קבלוהו כיחיד מומחה נמי סגי ועדיף וכמ"ש לעיל דאינו רק חד לריעותא ונ"ל לפמ"ש בנה"מ ס"ס כ"ה בדעת רש"י לעיל דף ה' ע"א שפירש דא"ל קבלוך היינו לא קבלוך בין לדין בין לטעות דא"ל קבלוך כלל ודן בע"כ לית לו דין ב"ד ואין הודאה בפניו כהודאה בפני ב"ד ה"נ לענין אם טעה צריך דוקא ב"ד להיות קם דינא מה דעבד כחד וסוגיא לעלמא כאידך אף דאם תפס הוא מעצמו מוציאין מידו הכא דנעשה מוחזק עפ"י ב"ד עדיף לכן צריך דוקא ב"ד ומומחה שדן בכפיה ל"ה ב"ד עיי"ש והנה הא דיחיד מומחה וקבלוהו חשוב ב"ד ע"כ היינו מחמת הקבלה דקבלוה כשלשה וא"כ אם נאמר דמשנה דדן את הדין דקבלוה כמומחה יחיד אכתי אם טעה למה קם דינא עכצ"ל דא"ל הרי את מקובל עלינו כשלשה דאזי יש לו דין שלשה אלא דיחיד מומחה שיכול לדון בכפיה אהני קבלה סתם להעדיפו כב"ד של שלשה אבל הדיוט קבלה סתם י"ל דקבלוהו כיחיד מומחה שדן בכפיה לכן ס"ל לירושלמי דצ"ל מפורש הרי את מקובל עלינו כשלשה לכן פריך אם טעה בש"ה למה ישלם דל"ל שנו"נ ביד דממ"נ אם לא חזרו בע"ד מקבלתם וצייתי הדין יתנו מעצמם ואם החייב לא ציית הרי חזר מקבלתו וכיון דע"כ מיירי דקבלוהו כשלשה הוי תר"ל ויכול לחזור ול"ה דיין ומה שנו"נ הוי גזלן ולא קם דינא לכן משני דלעולם בלא נו"נ ומשלם משום קנס ולפ"ז נכון יותר מ"ש לעיל לארץ מה דלא פריך על שמואל דלשמואל שנים שדנו דינם דין אלא דנקראו ב"ד חצוף הרי ב"ד הם ועיין בתומים סימן ג' דגם לרמב"ם שני מומחים דין ב"ד גם לענין הודאה בפניהם ע"כ ודאי ידע די"ל דקבלוהו כשנים והוי ב"ד וקם דינא ואינו רק חד לריעותא ונו"נ בע"כ ישלם מביתו אבל לר' אבהו ל"ל דנו"נ ביד בע"כ לכן פריך אי לקבלוהו למה ישלם ומשני דא"ל דיינת לן ד"ת וכדעת הירושלמי:
דף ו.
רש"י ד"ה דן יחידי משמע ולקמן מוקי כשנו"נ ביד מהר"ם שי"ף הניח בצ"ע כונת רש"י והנה אף דכתבתי לעיל דכל הקושיא לר"א ולא לשמואל משום דמוקי לה בנו"נ ביד מ"מ בדעת רש"י א"א להולמו דרש"י לא מחלק בין תר"ל לחד לריעותא כמבואר לקמן פז"ב דף כ"ד ונ"ל דבבכורת מבואר שם דף כ"ח דרצה לאוקים מתניתין כר"מ ודחה דלעולם דלא כר"מ דדן ד"ג ומ"מ חייב לשלם דמיירי שנו"נ ביד עיי"ש והנה ר"מ ס"ל ע"כ דמה"ת דין בשלשה דמקיש פשרה לדין כמבואר בסמוך עיי"ש רש"י ותוס' ולקמן דף ל"ד ע"ב מקיש ר"ח נגעים לריבים ומסיק אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה ת"ל והובא אל הכהן ועיין כ"מ פ"ב מהלכות סנהדרין ה"י ותומים וקצו"ח סימן ג' ע"כ הכא דפריך על ר' אבהו ורצה להוכיח דיחיד מותר לדון ע"כ אתיא דלא כר"מ וא"כ למה ישלם מביתו ועכצ"ל דלס"ד ס"ל כמו דמוקי לה לקמן כשנו"נ ביד ול"ל דהתנא ס"ל בחדא כר"מ ולא באידך דהא חזינן בב"ק דף פ"ט בתוס' ד"ה כל דמקשי כה"ג והנה בירושלמי פריך על ר"י ור"ל ממשנה דדן את הדין כדפריך הכא על ר' אבהו ובשלמא על ר' אבהו א"א לתרץ דהוא ס"ל כר"מ דד"מ צריך שלשה ומתניתין דלא כר"מ וכן רשב"ג ס"ל לעיל דין בשלשה דהא דהרי ר' אבהו קאמר לכ"ע אין דיניהם דין אבל בירושלמי למה לא תירץ כן וצ"ל משום דר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ובבכורת סתם משנה דיחיד דינו דין ולפ"ז מתיישב לי דברי הירושלמי דפריך אי דטעה בש"ה למה ישלם מביתו ומשני משום שהגיס דעתו קנסו רבנן ועמד הש"ך סימן כ"ה דבש"ס דילן בבכורת מוקמונין לה או כר"מ דד"ג או נו"נ ביד וכתבתי לעיל דא"א לאוקמה בירושלמי דנו"נ ביד כיון דמוקי לה דקבלוה כשלשה ובתר"ל יכול לחזור ואיך ישא ויתן בע"כ ועכצ"ל דבע"ד מעצמם קיימו הדין ושוב א"א להחזיר הדין כיון דנעשה מוחזק עפ"י ב"ד וכמ"ש הש"ך בסימן כ"ה סקי"ב דל"ש חזרה רק כ"ז שעדיין תחת ידו אבל למה לא מוקי לה כר"מ דקי"ל כותיה דד"ג ועש"ך סימן כ"ה סקט"ו אות ה' אמנם לירושלמי דמוקי לה בקבלוהו ע"מ לדון ד"ת ולא חזר הדין ומחמת דנתבטלה הקבלה דלא נתקיים התנאי ואינו דיין כלל מ"מ כיון דמדאורייתא חד נמי כשר גם בלא קבלוהו דיין הוא מה"ת או משום קנס קיימו הקבלה וישלם לכן א"א לאוקמה כר"מ דדן ד"ג דלר"מ צריך שלשה מדאורייתא והל"ל דחוזר הדין ולא גרם היזק כלל ועכצ"ל משום קנס אבל בשלשה הדיוטת שדנו לכפיה שפיר י"ל גם לירושלמי חייבים אף דל"ש קנס שהגיסו דעתם בשלשה מ"מ כיון דדינהם דין בלא קבלה חייבים מדד"ג כמו שפסק הש"ך בסימן כ"ה סקט"ו אות ה' ולא מטעמיה והא דלא מוקי לה בירושלמי כשקבלוה בשלשה בסתמא ולא אמרו ע"מ לדון ד"ת וכר"מ משום דירושלמי ס"ל דבזה פטור ולא יכול לומר אח"כ אדעתא דתדון ד"ת קבלנוך דפליג אש"ס דילן בזה וכמ"ש הש"ך סק"ל אות ה' עיי"ש:
גמרא סברוה דכ"ע מקשינן פשרה לדין ורבנן סברי דין בשנים תמוה א"כ למה פשרה בחד ועדיין לא ידע כי היכא דליהוי עליה סהדי וגם להתוס' לעיל דידוע לשמואל סגי בחד ונקט שנים לרבותא דהם ביד חציף א"כ הל"ל רבנן סברו דין בחד עוד הקשו תוס' איך ס"ד דמקשינן פשרה לדין לכ"ע הרי רשב"ג דלעיל לא מקיש ונ"ל דלקמן דף כ"ה מבואר דר"מ ס"ל גם בחד לריעותא ל"מ קבלה ורבנן מודו בתריל כמ"ש תוס' שם ובפוסקים והש"ך סימן כ"ב פסק דקיבל חד כשלשה הוי תר"ל ופשרה ליכא רק ברצון הבע"ד וכבר הקשו התוס' ומפרשים לעיל מה זה שארשב"ג יפה כח פשרה מכח דין דפשרה בשנים הרי גם דין אם קבלוהו דן ונדחקו תוס' וב"י סימן י"ב תירץ באו"א משו"ת רשב"א וע"כ סברוהו דכ"ע מקשינן פשרה לדין רק בפשרה מהני הקבלה בחד לריעותא דגם בדין מהני קבלה וע"כ אמר אם דן בע"כ צריך שלשה וכמ"ש בשו"ת רשב"א הנ"ל ופשרה דא"א בע"כ בשנים דמהני הקבלה בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא אלא לר"מ דגם בחד לריעותא ל"מ הקבלה לכן גם בפשרה צריך שלשה ורבנן ס"ל דין בשנים וע"כ פשרה ביחיד דבחד לריעותא מהני קבלה דגם בדין מהני לקבל חד במקום שנים וס"ד כרב אשי דמיירי בלא קנין אלא לפימ"ש לעיל בשם אחרונים דיכול לקבל הדיוט יחיד במקום מומחה ואינו רק חדא לריעותא הק"ל לימא דרבנן ס"ל דין בשלשה רק בפשרה אף דהוקש לדין מ"מ מחמת הקבלה סגי בחד במקום מומחה ונ"ל לפמ"ש המרדכי כאן בשם ראב"ן הא דפשרה צריכה קנין היינו כשלא הוזקקו לדין תחלה רק לפשרה לא אלימי לאפוקעי ממונא לכן פשרה צ"ק שלא יאמר משטה הייתי בכם מפני שהפצרתם בי אבל כשהוזקקו מתחלה לדין אין אדם משטה בב"ד ופשרתם אין צריך קנין ור"י ט"ע ס"ל בשלשה אצ"ק מטעם ב"ד עיי"ש וא"כ ל"מ קבלה להדיוט יחיד במקום מומחה בפשרה דיחיד מומחה אין לו דין ב"ד כמ"ש הרמב"ם ויכול להחליף טענותיו ולחזור ממה שטען ולא שייך לומר ביחיד שהודה הודאה גמורה דאינו משטה בב"ד דלא מיחשב ב"ד ה"נ לענין פשרה יכול לחזור לכן אם דין בשלשה אין ב"ד פחות משלשה וצריך לקבל היחיד במקום שלשה והוי תר"ל ועכצ"ל דרבנן ס"ל כשמואל דין בשנים ונקראים ב"ד כמו שאמר שנקראו ב"ד וה"ה לענין פשרה חשיבי ב"ד וע"כ מהני קבלה לחד במקום שנים דל"ה רק חדא לריעותא וחשוב עליו ב"ד וא"י לחזור בו עוד ומ"ש ר"י ט"ע דבחד צריך קנין היינו למאי דקי"ל דין בשלשה ואף להחולקים עליהם וס"ל גם בשלשה והוזקקו מתחלה לדין צריך קנין היינו משום דס"ל דהמסקנא והלכתא פשרה צ"ק קאי גם על ג' שהוזקקו לדין תחלה אבל לס"ד דפשרה אצ"ק מודו די"ל מה"ט דאינו משטה בב"ד ול"ל דגם על גוף הקבלה לחד כשנים יאמר משטה הייתי דאטו הם הפצירו בו ולמה בא מעצמו לפניו וקבלו עליו אבל על הפשרה י"ל משטה מפני שהפצירו בו כמבואר בלשון רמב"ן וכ"כ טו"ז בחו"מ סימן י"ב כשלא הפצירו בו על הפשרה ל"ש טענת השטאה:
גמרא מוש"ר רמ"א בשלשה פרש"י להפסידה כתובתה ובתוס' ד"ה מוש"ר ז"ל ועוד שמעתי מהרי"ף דר"מ דאית לו כתובה דאורייתא בפרק אעפ"י דף נ"ו ע"ב אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ"ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח פ"ק דכתובות דף יו"ד דאר"נ חכמים תקנו לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה והם האמינו עכ"ל אך בירושלמי מבואר דאיירי להפסידה כתובתה וכמ"ש תוס' לקמן ע"ב ד"ה והביא אבל גם להתוס' מי ניחא דעכצ"ל לר"מ גופא נאמן להפסידה כתובתה כמו שהקשה הפנ"י בכתובות שם דהא ביבמות דף קי"ב ס"ל לר"מ טענת בתולים כל ל"י ועכצ"ל להפסידה כתובתה דאם לאסרה עליו אח"כ נמי דשאנח"ד ונראה דתוס' שם הקשו הא י"ל מגו דמוכ"ע אני תחתיך ותרצו דהוי מגו להוציא אמנם לרמב"ן וסייעתיה דמהני מגו להוציא בשטר כדאיתא בשו"ת רמב"ן סימן ק' והובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב ס"ק כ"ט ומשום דשט"ח חשוב כגבוי הק"ל וכבר הקשו האחרונים שם כן ונ"ל דכבר עמדו המפרשים שם למה דוקא משום דכתובה דרבנן נאמן הרי י"ל חזקה דאין אדם טורח ונראה דמה דחוב שבשטר חשוב כגבוי משום דע"כ עומד לגבות אפילו כשימכר נכסיו וכל העומד לגבות כגבוי דמי והנה בכתובות דף נ"ט איתא שאני קונמת דקדושת הגוף והקדש מפקיע מידי שעבוד והקשו תוס' א"כ כל בע"ח יפקיע חובו ע"י קונם עליך נכסי ותרצו דאלמוה רבנן לשעבוד ואין הקונם מפקיעו והר"ן הביא ירושלמי דהמדיר את אשתו מליהנות לו דפריך וכי אדם מפקיע חובו בקונם ומשני שאני מזונת דרבנן וא"כ בע"ח דחובו מדאורייתא לא נפקע בקונם אלא דאפשר דהירושלמי סובר דקונם רק קדושת דמים כדעת כמה אמוראי דס"ל הכי בשמעתין עד שבא רב אשי ומשני שאני קונם ומ"מ משתתינין לו עכ"ל ועיין פני משה בירושלמי שם ובחו"מ ס"ס קו"ז הובא שתי דעות אם יכול להפקיע שעבוד חוב בקונם ולפ"ז להירושלמי בחוב דרבנן ל"ל דהוי כגבוי דהא אפשר יפקיע בקונם ואינו ודאי עומד לגבות ואפילו נשמתיה מ"מ בידו לעמוד בשמתיה ולא ניחוח לנכסים לכן אי כתובה דרבנן ל"מ מגו וביבמות ר"פ האשה שהלכה מבואר אי קונמת יש בהן מעילה דקדושת דמים הן דבידו לפדותו והיא פלוגתא בנדרים דף ל"ה האומר קונם ככר זה מועלין בו ולפיכך י"ל פדיון דברי ר"מ וחכ"א אין מעילה בקומנת ומסיק בשבועות דף כ"ב איפך דלר"מ אין מעילה ולרבנן יש מעילה ושם מבואר דגם באסר הככר על יחיד מועיל בו למ"ד יש מעילה בקונמת רק פדיון אין לו דלא אלים למתפס פדיון והנה ירושלמי דס"ל קונמות ק"ד ע"כ ס"ל כחכמים דמועלין דהכי קי"ל כחכמים כמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה וירושלמי ס"ל דגם באסר קונם על יחיד כיון דמועלין בו הוי ק"ד ולפ"ז א"ש הכל דלדידן דוקאי אי כתובה דרבנן לא הוי כגבוי אבל ר"מ עצמו דס"ל אין מעשה בקונמת והוי כקדושת הגוף דאין לו פדיון וגם חוב דאורייתא יכול להפקיע בקונם וכדעת הר"ן ול"ה כגבוי ולא מהני מגו שלה נאמן להפסידה כתובתה אף דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא וכדעת רש"י והירושלמי לשיטתו:
אמנם י"ל גם להתוס' בכתובות דף נ"ט ע"ב ד"ה קונמת דגם לרב אשי דקונם על יחיד כיון דאין לו פדיון חשוב כקדושת הגוף מ"מ א"י להפקיע חובו בקונם דאלמוהו רבנן לשעבוד דבע"ח משום נע"ד מ"מ י"ל דהא גם התוס' בקונם כללי שאוסר על כל העולם דלא חשו חכמים לזה כמ"ש תוס' שם לענין איצטלא דפרסוה אמיתנא וכן מבואר במרדכי וברמ"א בחו"מ סימן קי"ז אלא דכ"ז אי ל"מ פדיון בקונם כללי אבל אי יש לו פדיון כמו דאח"כ נפדה כן לא אלים להפקיע משעבוד כמ"ש נמ"י בכתובות שם ועקצו"ח ונה"מ סימן קי"ז אלא דבזה יש לחלק דבחוב דאורייתא לא אלים קדושת דמים להפקיע וכמו די"ל פדיון אבל חוב דרבנן מפקיע כירושלמי הנ"ל לענין קונם פרטי אף דהוי קדושת דמים לדעת הירושלמי וכמ"ש הר"ן מ"מ בחוב דרבנן מפקיע ה"נ לדידן בקונם כללי אף דיש לו פדיון אבל זה ודאי תלוי בפלוגתת ר"מ וחכמים בנדרים דף ל"ה ולפי מה דאפיק לה בשבועות מבואר להדיא דלר"מ קונם כללי י"ל פדיון דהוי קדושת דמים ולרבנן אין לו פדיון כפי המשנה ראשונה ולפום דאפיק לה לר"מ אין לו פדיון ולרבנן י"ל פדיון וא"כ לר"מ גם בחוב דאורייתא ובשטר אינו עומד בודאי לגבות דיכול לאסרו בקונם כללי משא"כ לדידן בחוב דאורייתא א"י להפקיע בקונם כללי כיון דיש לו פדיון אינו כקדושת הגוף:
ובזה מובן מ"ש הנו"ב בחחו"מ סימן ה' דגם לדעת רמב"ן והש"ך דבשטר מהני מגו דחשוב כגבוי היינו דלא הוי מגו להוציא אבל מ"מ לא חשוב מוחזק והוכיח כן בראיות וצריך טעם דממ"נ אם מחמת דעומד לגבות כגבוי דמי גם כמוחזק יחשב ולפמ"ש ה"ט משום דעומד לגבות וא"א ללוה להמלט דאם יאסר בקונם על המלוה לבד לא יועיל לו דאלמוהו לשעבוד דמלוה אלא דיכול לאסור על כל העולם והא הלוה נמי בכלל דבזה לא אלמוהו לשעבוד דמלוה וכדעת המרדכי ותוס' שבחו"מ סימן קי"ז אלא גם לוה לא לו היה וא"כ לא ימלט שלא יצא שיעור החוב ממנו לכן ל"ח מוחזק אבל כגבוי ביד מלוה אינו דאינו ודאי עומד לכך דאפשר שיאסור בקונם כללי ולפ"ז גם לר"מ מהני המגו דל"ה מגו להוציא אלא די"ל דלא שכיח שיחטא הלוה ולא לו וכדאמרינן בשבועות דף מ"ב ע"ב ובפ"ק דב"מ דף ה' ויותר מזה כתב ת"י ורא"ש בכתובות דף נ"ט ע"ב דל"ח. שיאסר נכסיו על כל העולם חוץ מעצמו דלא שכיח וכן צ"ל לדעת הריטב"א שתירץ לקושית התוס' שם דכל אדם יפקיע חובו בקונם ותירץ דנוכל למכרן ולשלם הדמים לבע"ח דא"י לאסור חלופיהן ועדיין קשה דיכול לאסור על כל העולם חוץ מעצמו ועכצ"ל דלזה ליכא למיחש דלא שכיח והנה מה דפשוט לריטב"א דהחליפין מותרין אף דהוא בעיא בנדרים דף מ"ז ע"א י"ל דס"ל כהר"ן שם דפסקינן לקולא אלא דהתם הבעיא אי יכול לאסור החליפין אף שהם דשלב"ל על חברו כיון דא"י לאסור של חברו על חברו וי"ל דה"ד למ"ד א"א מקנה דבר שלא ב"ל וכן א"י להקדיש אבל לר"מ דאדם מקדיש דשלב"ל כיון שבא אח"כ לידו ה"נ יכול לאסור החליפין על חברו וחייל איסור קונם למפרע כשנחלף אחר כך כשפירש להדיא לאסור גם החליפין וצ"ע בזה:
עוי"ל דלר"ח אף דס"ל כתובה דאורייתא נאמן להפסידה ונתרץ ג"כ למה לדידן רק אם כתובה דרבנן נאמן ואגב נתרץ בסוגיא שם דאמר אביי אי למיתב לה כתובה דמשמע דיותר נאמן להפסיד כתובתה מלאוסרה ובירושלמי מבואר להיפך כמ"ש תוס' שם דהנה תוס' שם בד"ה אי למיתב לה כתובה כתבו משום די"ל דלא קים לבעל שפיר בפ"פ ולענין איסור אוקמוה בחזקת היתר משא"כ לענין הכתובה אוקי ממונא בחזקתיה והקשו הא יש ס"ס ספק ע"פ ספק נאנסה תחתיו ונ"ל דהנה הקשו תוס' אהא דקאמר הש"ס ספק נאנסה הא עפ"י רוב אונס קלא אית לו והאי דלית לו קול הוי מיעוטא ותרצו דאינו רק רוב דרבנן ולענין ס"ס לא מגרע וצריך הבנה אמאי לא יגרע הס"ס ונ"ל על פימ"ש הש"ך בכללי ס"ס אם מדאורייתא יש ס"ס ומדרבנן ליכא רק חדא ספקא כגון ספק בדגים מלוחים אם נמלחו עם טמאים ואת"ל נמלחו שמא לא היה בהן שומן דמן התורה צירן מותר הוי ס"ס וכ"כ האגור ואו"ה ות"ח וא"כ ה"נ מן התורה הוי ס"ס כיון דאינו רק רוב מדרבנן ויש חד ספק טוב בדרבנן מותרת אבל לענין ממון כיון דמדרבנן אינו סרס א"א להוציא ממון דל"ל ספק דרבנן לקולא דאדרבה קולא לנתבע אכן אם נאמר לא קים לו אף דטוען ברי דאומר בדדמי הוי לדידיה שמא כמו בשבועות דף מ"ה בע"ה טרוד בתוס' ד"ה ניתוב אלא דהכא הוי כא"י אם נתחייבתי ופטור אך לפמ"ש האחרונים בשם הר"ש דמקואות היכא דספק אם יצא מחזקתו ומן התורה ודאי יצא מחזקתו רק הספק אי גם מדרבנן יצא מחזקתו ליכא לאוקמה על חזקת דמעיקרא דהרי אתרע וא"כ ה"נ מן התורה יש ס"ס וחייב בכתובה ואתרע חזקת פטור רק יש לספק אי גם מדרבנן יצא מחזקת פטור כיון דמדרבנן ליכא ספק אונס א"כ ל"ל א"י אם נתחייבתי פטור דטעמו משום דאוקי ממונא בחזקתיה כמבואר בפ"ק דכתובות דף י"ב ובסוף ב"ק ממלא מועיל ברי שלה דבו"ס ברי עדיף אמנם זה אינו דבשלמא כשדנין אם אישתני חזקה דמעיקרא י"ל כיון דחזינן דמן התורה אישתני אתרע החזקה אבל חזקת ממון אינו משום דמעיקרא רק תפוס ומוחזק לפנינו השתא ואפ"ת דמדאורייתא חייב עדיין מוחזק ותפוס לפנינו ולא אתרע וכיון דמדרבנן ליכא רק ספק אחד אי אפשר להוציא ממון ממוחזק בברי שלה דאפילו לא היה לו חמ"ק רק מוחזק עכשיו בו"ש לאו ברי עדיף ועיין בקוה"ס אלא די"ל הכא שאני כיון דבשטר אמרינן מגו להוציא דחשוב כגבוי ועש"ך בספרו תק"כ דאם יש לראובן שטר חוב על שמעון ומחמת איזה ספק רוצה שמעון לפטור בטענת קי"ל לא מהני תפיסתו דאינו חשוב מוחזק נגד השטר כיון דהספק אינו בשטר והובא בנו"ב בחחו"מ ס"ה וא"כ מה דל"מ ברי שלה לפי דשמא שלו על גוף הכתובה אם הוי כתובה ואם כבר ידענו דכתובה טובה הוא לא הוי חשוב הבעל מוחזק כלל א"כ אנו אומרים מדאורייתא יש ס"ס והוי שטר כתובתה יפה וכגבוי רק מדרבנן ליכא רק חד ספק והאשה טוענת ברי דהכתובה אמת ולפי טענתה אין הבעל מוחזק עכשיו דכגבוי הוא רק כאמר דמעיקרא היה פטור ויש לו חזקה דמעיקרא וכיון דמן התורה אישתני הרי כבר אתרע אך למ"ד שליד גם בשטר יכול להבריח נכסיו במכירה ואינו עומד לגבות בודאי רק מתק"ח טורפין מלקוחות והוי כגבוי וא"כ מדאורייתא אף דיש ס"ס ל"ח כגבוי רק מדרבנן ל"ח מוחזק נגד שטר וכיון דיש ספק על השטר בו"ש לאו ברי עדיף דמוקמונין על חזקת מרה קמא והנה אביי ס"ל של"ד גם בשטר כדאיתא בפרק הנזקין דף נו"ן בתוס' ד"ה כיון ובח"ר שם ס"ל דיותר נאמן להפסיד כתובתה אמנם בעל הירושלמי ר' יוחנן דס"ל בסוף ב"ב שע"ד לכן אינו נאמן להפסיד כתובתה ולעיל הבאתי מירושלמי דמזונת דרבנן יכול להפקיע בקונם ולא חוב דאורייתא וכתב הר"ן דירושלמי ס"ל דקונם יחיד ג"כ רק כקדושת דמים ולא אלים להפקיע מה שחייב מד"ת אבל לרב אשי דקונמת כקה"ג אפשר גם חוב דאורייתא מפקיע אמנם בתוס' שם דף כ"ט ע"ב מבואר אף דמן הדין י"ל קונם מפקיע גם חוב של תורה לר"א מ"מ אלמוהו רבנן שעבוד בע"ח וא"כ לפ"ד התוס' גם אם שע"ד מ"מ מן התורה קונם מפקיע ול"ל דמן התורה דעומד לגבות בודאי אבל למ"ד קונם ב"ד ומיעלין בקונם כללי וי"ל פדיון ה"נ לא אלים להפקיע שעבוד גם בקונם יחידי דל"מ לו פדיון דלא אלים למתפס פדיון אבל שעבוד מכבר הוי כפדוי מכבר ואדרבה לא אלים הקונם לחול ול"ל כיון דחייל שעה אחת תו לא פקע כשבא הבע"ח לגבות דהרי חזינן בקונם כללי דפקע אבל היכא דאינו משועבד צריך פדיון מה"ת והיכא דמשועבד גם ק"ד ממש מה"ת א"צ פדיון כלל ופקע מחמת השעבוד לדעת רש"י בהא דתנן בעריכין דף כ"ג ע"ב המקדש שדהו והיה עליו כתובת אשה ובע"ח הפודה מוסיף עוד דינר משום דקדושת דמים לא אלים להפקיע מידי שעבוד דהוי כמקדיש דבר שאינו שלו רק משום שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון הצריכו חכז"ל לפדות וה"נ כיון דבקונם בין כללי בין פרטי מועלין בו והוי כקדושת דמים ובקונם כללי יש פדיון ובקונם פרטי לא אלים למתפס פדיונו ומ"מ מועלין בו דהוי ק"ד ע"כ לא אלים להפקיע שעבוד מה"ת וכדעת הירושלמי לכן א"ש לפי מה דקי"ל שע"ד לדעת כ"פ ועכ"פ בשטר ס"ל לרבא שע"ד כמ"ש בח"ר בגיטין שם ורש"י ותוס' רי"ד בפ"ק דקידושין דף י"ג לכן אי כתובה דאורייתא מהני ס"ס מן התורה ומהני ברי שלה מדרבנן דכבר אתרע חזקתו ועכצ"ל משום דכתובה דרבנן וכבר הבאתי לעיל דבשבועות דף כ"ב לר"מ אין מעילה בשום קונם ואין לו פדיון ולחכמים קונם כללי י"ל פדיון ובין כללי או פרטי מועלין בו וביבמות דף פ"ח מבואר דלמ"ד יש מעילה בקונמת ק"ד הן וא"כ לר"מ דאין מועלין בשום קונם הוי כקדושת הגוף רק מדרבנן אלמוהו לשעבוד דבע"ח ואשה דלא ליפקע ע"י קונם פרטי א"כ אף דס"ל לר"מ כתובה דאורייתא מ"מ מה"ת ל"ה כגבוי דיכול להפקיע בקונם א"כ לא אתרע חזקת ממונא דבעל מה"ת ותו ל"מ ברי שלה:
אמנם גם לו יהא דבקונם פרטי כיון דאינו נפדה הוי לכ"ע כקדושת הגוף או לדעת הר"ן כירושלמי דס"ל דהוי ק"ד ואף דאין לו פדיון לא אלים מק"ד מ"מ י"ל בלא"ה לר"מ אף דכתובה דאורייתא והוא דאף דחיוב הכתובה דאורייתא מ"מ של"ד לדעת כ"פ וכ"ד הש"ך בסימן ל"ט גם בשטר וכיון דבירושלמי מבואר דרק במידי דרבנן מהני קונם להפקיע א"כ מפקיע קונם השעבוד וכן כתב התומים להלכה בסימן קי"ז א"כ לר"מ דס"ל בבכורת דף מ"ח דגם במלוה הכתובה בתורה של"ד מהני קונם להפקיע ול"ה כגבוי ול"מ מגו שלה ולאופן השני הנ"ל זולת הקונם כיון דשל"ד ל"ה כגבוי מה"ת כיון דיכול להבריח ע"י מכירה אבל לדידן אפילו של"ד מ"מ במלוה הכתובה בתורה שע"ד כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ל"ט ואי כתובה דאורייתא הוי מלוה שכתוב בתורה והוי כגבוי מן התורה:
ולפ"ז יש לקיים מה שפסק רשב"ם הובא במרדכי פ"ק דכתובות דבתוספת כתובה נאמן להפסיד כתובתה מק"ו דמה דתקינו לה רבנן נאמן מה דיהיב לה לא כ"ש והאי ק"ו פריכא כמ"ש הריף על דברי הגאון דחזינין דבגמרא אמר הטעם דכתובה דרבנן אבל תוס' כתובה דבעצמו מחייב חיובו מן התורה כשאר מיחייב א"ע בשטר ולפימ"ש א"ש דבשלמא כתובה גופא אי מדאורייתא דילפינן לה ממוהר בתולות הוי מלוה כתובה בתורה ושעבודה דאורייתא הוי כגבוי מן התורה אבל תוס' כתובה לא עדיף משאר חוב דשל"ד:
ולפימ"ש הלח"ם פי"ב מה"א לחלק לענין קונם דבדבר דמהני מחילתה מהני קונם להפקיע א"כ לפ"ד רמב"ם וכ"פ דכתובה של מאתיים לא מהני מחילתה ה"נ ל"מ קונם משא"כ בתוספת כתובה דמהני מחילה כמ"ש הב"ש סימן ס"ו סק"י א"כ מהני קונם ול"ה כגבוי ועיין בהה"מ פי"ב מה"א ה"ח די"ל רק אי כתובה דאורייתא ל"מ מחילה ותנאה דהוי מתנה עמש"ב ונדחק בשיטת הרמב"ם דס"ל עיקר כתובה דרבנן ומ"מ ל"מ מחילה וא"כ ודאי י"ל בדעת רשב"ם דאם כתובה דאורייתא ל"מ תנאי ומחילה וע"כ ל"מ קונם משא"כ בתוס' כתובה:
דף ט:
אאמע"ר כתבתי במקום אחר דאם ראינו שעבר עברה נאמן לומר מזיד הייתי וכן מי שבלא"ה אינו בחזקת כשרות כגון ע"כ ואח"ז בא לידי ספר יד מלאכי וראיתי שכ"כ בכללי הדינים אות ל"א וז"ל א"א מע"ר לא אמרינן אלא במקום שאין אנו יודעים דברי רע ולא שום ריעותא אבל כשיש ריעותא לפנינו אמע"ר שו"ת חכ"צ ס"ג ועיין חוה"ש דף י"ב ב' עכ"ל ועיין ברכ"י חו"מ סימן ל"ד אות ל"ב:
דף טז.
גמרא ר"ש הוא דדריש טעמו דקרא רמב"ם פ"ד מהלכות עכו"ם ה"ד כתב נמי ה"ט והקשה הכס"מ הובא בתוי"ט דהא הרמב"ם פוסק כר"י דלא דריש טעמא דקרא לענין לחבול בגד אלמנה עשירה ותרצו דהכא דלא נ"מ גם חכמים דרשי הטעם אלא שאומרים גם לולא הטעם נפיק מקרא ראה רבינו לכותבו והקשה בתוספת חדשים דנ"מ דלטעם דדרשינן דנין בה דין עיר הנידחת בכל הדברים רק אין מכוחין העיר חרוב כמ"ש בפיה"מ לרמב"ם והברטנורה אבל א"ל דרשינן הטעם נימעט מכל דין עיר נדחת ודינה כיחידים וכמ"ש הרמב"ם בשאר דברים הנאמרים בגמרא דאימעטו מדין עיר הנדחת עכ"ל ונ"ל דגם למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא היינו להקל מחמת הטעם כמו לר"ש בלא יחבול בגד אלמנה משום שצריך להחזיר מיקל דמותר בעשירה ובזה פליגי ריב"ל ור"י בשבת כ"ב בליהנות מנוי סוכה כל שבעה ולפ"ז בד"נ להיפך דלכ"ע יש לדרוש טעמא דקרא להקל משום שנאמר והצילו העדה ובפרק בן סורר ומורה דף ס"ט ס"ל לר"ה בדר"י דגם בתר רובא לא אזלינן להחמיר בד"נ משום והצילו העדה וגם רבינא דפליג דוקא לדונו במיתה אבל כשיש נ"מ בין מיתה למיתה כתבו תוס' בפ"ק דחולין דף י"א ע"ב בד"ה וליחוש דלא אזלינן בתר רובא להחמיר וה"נ אם ידונו כיחידים דינם בסקילה כשאר עע"ז ואם ידונו בדין נדחת מיתתם בסייף כדלקמן פרק חלק וברמב"ם פ"ד מעכו"ם וא"כ יש לדרוש טעמא דקרא דמקרבך ולא מן הספר שלא יבואו שונאים ויחריבוהו לא"י דמזה נרויח דרק עיר על תלה תשאר אבל יושביה ידונו בדין עיר הנדחת רק בסייף ואף דכשהקלת עליהם במיתה החמרת עליהם בממונם שאבד כמבואר לקמן דף קי"א ע"ב מ"מ להחמיר בממון דרשינן טעמא דקרא וא"כ למה אמר כאן ר"ש הוא והא י"ל כאן לכ"ע עכצ"ל דקושטא קאמר דכן מבואר בתוספתא פי"ד דברייתא זו דברי ר"ש וא"כ א"צ לשום סברא ולכנוס במחלוקת ריב"ל ור"י הנ"ל וא"כ לדידן נמי בזה דרשינן טעמא דקרא לדונם במיתה קלה ואף דלכאורה יצא להחמיר לענין נפשות טף ונשים לדעת הרמב"ם שם דכשיש להן דין עיר הנדחת הורגין טף ונשים אך הא תמנה הכ"ז מטולטלה למה יענשו ובתוספתא פי"ד דעת רע"ק דאין נהרגין אלא רמב"ם פסק כספרי כמ"ש חכמי לונול הובא במ"ע שם ולי נראה כמו שמניחין עיר על תלה בסמוך לספר שלא ישמעו עכו"ם ויחריבו א"י מה"ט נמי לא ימותו טף ונשים דאל"כ ממילא תחרב ויבואו עכו"ם אם תשאר העיר ריקם מכל דמניין לנו להכריח אחרים להגלותם ממושבתם לעיר זאת והי מנייהו מפקת ועמ"ש לקמן פז"ב דף כ"ט ראיה דלחומרא גם ר"י דריש טעמא דקרא: פז"ב דף כ"ג פ"ק יאמר דל"ז תני עדו ובסמוך פריך מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו ש"מ דוקא קתני וא"כ איך אמר ר"ל תני עדיו ונ"ל דלדידן שפיר פריך ור"ל שפיר קאמר לטעמיה דבדרישה חו"מ סימן ע"ג והובא ביד מלאכי כללי אות תיו ז"ל תני כך וכך דאמרינן בכולא תלמודא האי כללא נקוט בידך ממני דלאו למימרא להגיה המשנה ותתני באמת כך אלא כלומר לעיקרא דמלתא תני הכי אבל עכ"פ לא לחנם לא תני תנאי הכי להדיא וכה"ג מבואר בתוס' פרק הזהב דף מ"ח ע"ב בד"ה מאי וברא"ש ור"ן נדרים דף מ"ו ע"א והרב מגלת ספר דף קכ"ו הקשה עליו מפז"ב דקאמר תני עדיו ובגיטין יו"ד ע"ב ובפ"ב דשבועות מוכח אפכא עיי"ש ונ"ל דלפעמים מפרש והיכא די"ל שאינו מגיה עדיף אמנם מה דהקשה מכאן נ"ל אדרבה דכאן הכונה לאו להגיה דא"ל מה פריך מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו ש"מ דוקא הא אם מגיה הרי לא תני כלל עדיו ושבוש הוא עכצ"ל דלאו לשבש אר"ל רק לפרש לכן פריך דע"כ דוקא קתני מדשינה התנא מרישא לסיפא ולפ"ז נחזי אנן סברת ר"ל בזה די"ל שהיה אחד כשר ואחד קרוב וקיבל עליו הקרוב לכשר והעידו שניהם אח"כ חזר מקבלת הקרוב וממילא פוסל גם הכשר כיון שהעידו יחד ונמצא אחד קרוב ותו לא יצטרף עד הכשר לעד אחד כשר וחכמים פליגי דא"י לפסלו רק אם יברר דגם השני קרוב והוא לא קיבל עליו רק קרוב אחד ואי דמאי קמ"ל דיכול לחזור תנינא לקמן וכדפריך וקרוב חזי לעלמא כאן נאמן עלי אבא י"ל טובא קמ"ל בזה לר"ל דס"ל לקמן דרק קודם גמ"ד יכול לחזור בו לר"מ ודעת כ"פ לאחר שהעיד הוי גמ"ד דידיה אבל הנמ"י כתב דזה הוי קודם גמ"ד וע"כ לקמן מיירי בדיינים כפרש"י וקמ"ל הכא בעדים דלאחר שהעידו יכול לחזור בו דהוי עדיין קודם גמ"ד לכן פוסל עדו הכשר מפני שהעיד עם הקרוב וחכמים פליגי דצריך לברר שהכשר ג"כ קרוב אבל קודם שהעידו א"י לפסול הכשר דלא נצטרפו עדיין ולפיכך תני רישא דיינו דא"י לפסול רק זה שהוא מערכאות דלא אמרינן בדיינים נמצא אחד קא"פ וסיפא תני עדיו לאשמיעינין דפוסל עד הכשר ג"כ דיכול לחזור בו אחר שהעידו ור"ל דאמר תני עדיו לא להגיה רק לפי מה דס"ד דשנים כשרים יכול לפסול ואמר פ"ק יאמר ד"ז תני עדיו לעיקרא דמלתא תפרש דליכא רק אחד כשר ומ"מ לא לחנם תני עדיו אך הגמרא דקאי עכשיו לר"י דס"ל לקמן לאחר גמ"ד מחלוקת ואין כאן שום רבותא מאי דלאחר שהעידו יכול לחזור דגם לאחר הפס"ד יכול לחזור ועכצ"ל דליכא רק ע"א וקבלו כתרי וקמ"ל אף דלא חזי לעלמא פליגי רבנן וע"כ פריך והתני סיפא עדיו ולפיכך לא פריך עד אחר הצריכותא דלר"י עכצ"ל לאו דוקא עדיו רק ע"א קיבל כשנים: ולפמ"ש לקמן לרב דימי צ"ל דשלשה רועי בקר אליבא דרבנן רק חדא לריעותא ומשום דבדיעבד היכא דישבו בהיתר לדון גם שנים ואפילו אחד דינו דין ע"כ כיון דלר"י מיירי לאחר גמ"ד ע"כ ל"ה לרבנן רק חדא לריעותא ולפ"ז לר"ל דס"ל קודם גמ"ד מחלוקת ואזי צריך שלשה כשרים א"כ שלשה רועי בקר הוי תר"ל וכן נאמן עלי אבא אם מאמינו לבדו עליו הוי תר"ל קודם גמ"ד ולר"ל ע"כ ליתא דר"ד לר"ל י"ל שפיר דיש כאן שני עדים ואחד קרוב וקבלו וקמ"ל לר"מ גם בחד לריעותא יכול לחזור ורבנן ס"ל דצריך לברר דגם השני שהיה בחזקת כשר הוא קרוב וקבלו בטעות דכסבור רק אחד קרוב ולפ"ז י"ל גם להפוסקים דלאחר שהעידו הוי גמ"ד מיירי הכא קודם שהעידו וחוזר בו ופוסל הקרוב לא נשאר ממילא רק חד ושפיר דייק ותני עדיו ור"ל דאמר תני עדו כלומר דלר"ל קודם גמ"ד מיירי ולא העידו עדיין ובחזרתו לא נפסל לחלוטין רק הקרוב אבל עד הכשר נשאר כשר ויכול לחייב שבועה או להצטרף אם כשר אחר ומ"מ שפיר דייק ותני עדיו דיש כאן שנים וקמ"ל אף בקרוב אחד דחזי לעלמא ואינו רק חד לריעותא ס"ל לר"מ דיכול לחזור ולקמן מיירי בתר"ל לר"ל אך לר"י דנ"ד אמר לעיל למלתיה אליבא דר"י דלא מיירי רק בחד לריעותא וכאן מוקי לה ר"י בערכאות לכן פריך הא תני עדיו דעכצ"ל דמיירי דקבל עד כשר כשנים דאל"כ מה קמ"ל דכבר תנינא נאמן עלי אבא בקרוב וחד ריעותא פליגי:
רש"י נאמן עלי בדיינין קמיירי מדקתני שלשה רועי בקר להבין למאי ענין הוצרך רש"י לפרש כן אטו אי מיירי בעדים לא פריך שפיר תנינא דהכא ג"כ מיירי בעדים דקבלו חד כתרי עדים ונ"ל דהיה מצי למימר דה"ט דר"מ דשם יכול לחזור בו אי מיירי בעדות כיון דמיירי לאחר גמ"ד לדעת ר"י לקמן כ"ד ע"ב ובעדים ע"כ שכבר העידו וקי"ל נמצא אחד מהן קא"פ עדותן בטלה אף שיהיו שנים זולת הקרוב הרי דקרוב מרעי לכשר כאלו גם הוא קרוב אם כבר העידו שניהם ואתי לאסהודי וע"כ ס"ל לר"מ דיכול לחזור בו דהוי כשניהם קרובים אף להצטרף לכשר אחר א"י אחר שהעיד עם הקרוב ובפרט לפי מה שאבאר לקמן דהיכא דצריך שנים כשרים ושניהם פסולים גם משם אחד הוי תר"ל משא"כ הכא דליכא רק ע"א ומקבלו כשנים דאין כאן קרוב דמרעי אותו ואף אחר שהעיד אם יזדמן עוד ע"א כשר יוכל עוד להצטרף ע"כ י"ל גם לר"מ כיון דקבלו כתרי ואחשביה כתרי ולא יוכל לחזור בו וקמ"ל דיכול לחזור בו ול"ק תניינא לכן פרש"י בדיינין מיירי ודעת רש"י בפרק מצות חליצה דף ק"ד דלא אמרינן נמצא אחד קא"פ בטלי כל הדיינים והובא במל"מ פט"ז מה"ע וליכא שום ריעותא לשני מחמת אידך הקרוב וחזי לאצטרופי לאחר ומ"מ אר"מ דיכול לחזור בו:
דף טז:
תוס' ד"ה ואר"ד תימא למ"ל לאתויי דר"ד וי"ל זולתו ה"א דהתם מיירי דקבלו עליו כתרי דהוי תר"ל וכתב מהרש"א ק"ב דהא קתני שלשה רועי בקר בהך מתניתין דליכא אלא חדא לריעותא ואפ"ה אר"מ דיכול לחזור וכן מוכח דל"ה בג' רועי בקר רק חדא לריעותא כפי מה שפרשו תוס' לקמן דרבנן דפליגי אר"מ מודו לו בתר"ל דיכול לחזור עכ"ל וכן הקשה בחידושי ר"ן ותירץ די"ל שלשה רועי בקר הוי תר"ל דכל חד רועה בקר ופסול וכבר נשאר המהרש"א מזה דלתוס' ע"כ ל"ל הכי ולדברי מהרש"א עכצ"ל דרש"י לא ס"ל כהתוס' דאל"כ מאי פירש לקמן דף כ"ד דר"ד קמ"ל דר"מ פליג גם בחדא לריעותא הרי מן ג' רועי בקר נשמיענה ונצמח פלוגתא חדשה בין רש"י ותוס' לא שערום אבותינו והאחרונים בחו"מ סימן כ"ב נבוכו בזה אם שלשה פסולים משם אחד הוי תר"ל לכן נ"ל דהנה בב"מ דף ה' ע"ב מבואר דסתם רועה פסול מטעם דמרעי בשדות אחרות אם רועה בהמות שלו והנה ג' רועי בקר סתמא קתני וא"כ להתוס' אליבא דר"ד דבתר"ל מודו רבנן עכצ"ל דמיירי ברועים בהמות של אחרים וליכא רק ריעותא חדא דלא גמירי ולא שכיחי בישוב אבל לולא דר"ד וה"א דמשנה מיירי בתר"ל מיירי רועי בקר שלהם דפסולי גם משום גזלן ולרש"י ג"כ הדין כן ולולא דר"ד ה"א דמיירי ברועה בהמות שלו ור"מ פליג רק בתר"ל ומתורץ קושיית מהרש"א ולפ"ז א"ש פרש"י לעיל ע"א דבדיינין מיירי דלפיכך הוצרך לאתויי דר"ד ומטעם שכתבו התוס' דלא נימא דר"מ פליג רק בתר"ל ושלשה רועי בקר שלהם והוי גזלן ולא גמיר אבל בעדים ליכא רק ריעותא דגזלן ועיין לקמן דף כ"ה ע"ב דאמר ה"נ מסתברא מאי לאו לעדות ומהרש"א שם דלפ"ז ע"כ הך מתניתין דשלשה רועי בקר מתנייה לבתר דהוסיפו עליהם ולא קאי הוסיפו רק על משנה דאלו הן הפסולים עייש"ה:
עוד י"ל קושית מהרש"א דודאי י"ל היכא דצריך שלשה או שנים כשרים מדינא ושנים פסולין אף משם אחד הוי תר"ל כמ"ש בחידושי ר"ן אבל שלשה רועי בקר הדין חלוק בזה בין לר"מ ורבנן דלר"מ הוי תר"ל דמבואר בנמ"י ריש מכלתין דאם קבל עליו שלשה רועי בקר או יושבי קרנות אף אם טעו דינם דין ופטורים כיון דידעו בהן דלא גמירי עיי"ש ולפ"ז א"כ קבלם לדון לפי שכלם והוי כפשרה ומבואר לעיל ד"ו ע"א בצוע בשלשה דר"מ וחכ"א פשרה ביחיד וא"כ הכא לחכמים א"צ שלשה תו אינו רק חד לריעותא לכן הוצרך דר"ד דאל"כ היא רק בתר"ל פליג ר"מ ומייתי דר"ד דלא מיירי רק בחדא לריעותא לרבנן ומ"מ פליג ר"מ ברישא ובשלשה רועי בקר לרבנן ל"ה רק חד לריעותא אלא דק"ל כיון דברור דדמי לפשרה הא מסקינן לעיל דיו פשרה צריכה קנין וא"כ בקבלו יושבי קרנות דהוי כקבלם בין לדין בין לטעות צריך קנין וכ"כ בנה"מ סימן כ"ה א"כ למה פליג ר"מ דיכול לחזור בו הרי קנו מידו וגם כל המשנה לא מיירי בקנין דאל"כ גם בתר"ל א"י לחזור לרבנן כמבואר בריף ופוסקים אמנם כבר נתקשה בחידושי ר"ן לעיל ד"ו בכיוצא בזה דאמר יפה כח פשרה מכח הדין דדין בשלשה וגם במאי דפליגי ר"מ וחכמים אי צריך שלשה הא בלא"ה צריך קנין ובחד סגי ותירץ די"ל דמיירי שקבלו בקנין על פשרה ולא הזכירו מי ומי המפשרין ובזה יפה כח פשרה מכח דין דדין בשלשה וכן י"ל בזה האופן פליגי ר"מ ורבנן עוד תירץ דודאי ר"מ ורבנן מיירי בלא קנין וס"ל דא"צ קנין אבל אנן קי"ל כרבנן דפשרה ביחיד סגי אבל לקיום המעשה שלא יוכלו לחזור בהן לא קי"ל כרבנן אלא צריך קנין עוי"ל דגם בלא סברת הנ"י הוי תר"ל לר"מ ולרבנן הוי חדא לריעותא דלעיל דף ה' אמר שמואל שנים שדנו דינהן דין, וכתבו תוס' דה"ה חד וקי"ל כן עיי"ש ולפ"ז סגי ביחיד בהודאות והלואות ולא הוי רק חדא לריעותא ואף דלכתחלה גם לשמואל צריך שלשה מ"מ הא לקמן בדף כ"ד מבואר דמחלוקת ר"מ ורבנן לאחר גמ"ד וכיון דסתקו כשנגמר הדין הוי דיעבד ועוד דבפלפלא חריפתא פ"ק כתב דלשמואל גם לכתחלה סגי בחד וב"ד חצוף הן משום דבע"ד יכיר מי שחייבו משא"כ בשלשה לא ידע מי מהרוב עיי"ש וא"כ בשלשה רועי בקר תו לא ידע ולענין הדין סגי בחד והוי רק חדא לריעותא וכ"ז לדידן וכן ע"כ ס"ל לרבנן דהכי הלכתא לדעת התוס' אבל ר"מ ע"כ ס"ל לעיל דף ואו דגם דיעבד צריך שלשה דמקיש פשרה לדין דצריכי שלשה א"כ הוי תרתי לריעותא אלא דזה יתכן לפי מה דפסקו תוס' כשמואל אבל לר' יוחנן דכל שקלא וטריא דש"ס כאן לר"י דמוקי לה בערכאות הא בירושלמי ס"ל שנים אין דינהן דין ומ"מ מייתינן דר"ד עליה וי"ל דר"י אפשר לא ס"ל כר"ד רק הש"ס רצה לאסוקי המשנה אליבא דהלכתא דקי"ל כר"ד ועוד גם לר"מ הדין כאן כשמואל דתוס' רפ"ק הקשו הא מה דמצריכין שלשה בהודאות והלואות משום דערוב פרשיות כתיב כאן ולר"י לית ליה ע"פ בב"ק דף ק"ז עוד הקשו דר"י יליף דגר צריך שלשה דמשפט כתיב בו כדין ונדחקו דיש לו ילפותא אחר שלא נזכר בש"ס ודחקו בסוגית הש"ס וכ"ז הלחץ משום דמקיש גר למשפט דקושיא ראשונה יש לה תירץ מרווח בלא"ה כמו שאבאר אמנם בקידושין דף ס"ב כיון דגר משפט כתיב בו ויש להקישו לחומרא לגזלות וחבלות מקשינן לחומרא א"כ קושיא ראשונה י"ל כמ"ש בחידושי ר"ן והכ"מ ומהר"ם שיף די"ל דבזה פליגי ר"י עם שמואל דלשמואל בדיעבד דינו דין ולר"י ס"ל כיון שעבר על תק"ח גם דיעבד אינו דין אף כ"ז בלא קבלו אבל כשקבלוהו דמותר לו לדון ולא מסרו חכמים וע"כ גם בתר"ל כ"ז שלא חזרו הבע"ד מותר א"כ לאחר גמ"ד אף דבע"ד חוזר מהקבלה תו הוי דיעבד כיון דנגמר הדין ובע"ד שתקו עד עכשיו וא"כ גם לר' יוחנן אוקמה אד"ת בדיעבד כיון דלא עבר אתק"ח ממילא די בחד וליכא רק חד לריעותא וכיון דשתקו וברצונם נגמר הדין תו א"י לחזור בהם בחד לריעותא ומפרט לפמ"ש לעיל דף ה' דברצון הבע"ד לא חלה כלל גזרת חכמים דכלום תקנו אלא לטובת הבע"ד והרי אי אפשי בתק"ח וכ"ז לדידן דקי"ל בחד סגי אף דקי"ל ערוב פרשיות משום דילפינן מבצדק תשפוט כדלעיל דף ג' או לר' יוחנן דלית לו ע"פ ורבנן ע"כ ס"ל כהלכתא אבל ר"מ ס"ל לעיל דף וא"ו דדין בשלשה מדאורייתא ומקיש פשרה לדין וכן הוא לקמן דף ל"ד ע"ב בברייתא דר"מ ס"ל דיני ממונות מן התורה בשלשה א"כ גם דיעבד הוי תר"ל ועכצ"ל דר"ד דלר"מ שלשה רועי בקר הוי תר"ל: ולפ"ז היה אפשר לומר דרש"י נמי ס"ל כתוס' לקמן דף כ"ד דרבנן מודו לר"מ בתר"ל דיכול לחזור בו דקשה טובא כיון דבלא"ה גם לרש"י מוקי לה למתניתין בחדא לריעותא למה נעשה פלוגתא רחוקה ולומר דלרבנן גם בתר"ל א"י לחזור ולר"מ גם בריעותא חדא יכול לחזור אבל מ"מ לא רצה לפרש כתוס' דר"ד קאי אדרבנן דמיירי רק בקבלו בחד וה"ט דס"ל כהתוס' לעיל דף ה' בשם בה"ג דדיעבד בחד סגי או כרמב"ם דמדאורייתא בחד סגי רק מדרבנן גם דיעבד צריך שלשה וא"כ לרבנן אף דקבל לאביו לבד ל"ה רק חדא לריעותא אלא לר"מ דצריך מן התורה ג' והוי תר"ל קמ"ל ר"ד רביתא דמיירי בקבלו בחד ומ"מ ס"ל לר"מ דיכול לחזור בו אבל במקום דצריך שנים גם רש"י מודה אלא לפ"ז צ"ע דעת התוס' ודוחק לומר דס"ל כאן דצריך שלשה מדאורייתא וצ"ל לדדהו ה"פ כגון דקבלו בחד בגזלות וחבלות ויש תרי אחריני עמו או בהודאות והלואות דסגי בחד אבל אם קבלו בשנים או בשלשה בגזלות וחבלות גם לרבנן יכול לחזור בו אבל לרש"י י"ל דמוקי לה כד"מ הודאות והלואות וקאי על רישא דמשנה ריש הפרק דמתחיל ד"מ דהיינו הודאות והלואות כמבואר רפ"ק:
גמרא הא מדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו ש"מ דוקא קתני יל"ד למה נטר עד האידנא ולא פריך מיד דהוא מגופא דמתניתין ואין מקום לשבש ולמה מקודם הביא ממרחק והוצרך לדרב דימי וגם אינו קושיא כאשר תירץ לו משא"כ זה תשובה נצחת ומגופא דמשנה אבל עוד יל"ד למה צ"ל תני עדו לוקמה דחד כשר וחד קרוב וקיבל הקרוב בחד והכשר בחד והעידו יחד בב"ד ואח"כ חזר מקבלת הקרוב ולר"מ יכול לחזור בו ממילא נפסל גם הכשר כיון שהעיד עם הקרוב ותו לא יצטרף גם עם כשר אחר וכמבואר בחו"מ סימן ל"ז ושפיר תני זה פוסל עדיו אלא דר"ל לא מוקי לה הכי דס"ל לקמן לפני גמ"ד מחלוקת ומבואר בחו"מ סימן כ"ב ס"א דלענין עדות מיד העידו הוי גמ"ד וא"כ קודם שהעידו לא נפסל הכשר ע"י הקרוב משום נמצא אחד מהם קא"פ אבל א"כ לר"י דס"ל לקמן לאחר גמ"ד מחלוקת נוקמה כמ"ש אבל ע"כ הקדים דמאי קמ"ל תנינא וצ"ל דשם חזי לעלמא וחד כתרי לא חזי לעלמא אבל אם נוקים בקרוב וכשר עדיין חזי לעלמא ולענין פסול אחר ג"כ כבר תני שם שלשה רועי בקר ועכצ"ל דחזי ג"כ לעלמא דבידו לשוב ולגמור עיין בחידושי ר"ן ומהרש"א ועיין מ"ש לעיל דבדיינים לא אמרינן נמצא אחד קא"פ בטלו כולם ואף דחכ"א אימתי בזמן שמביא ראיה שהן קרובין י"ל היינו שגם השני קרוב ולא קבל רק חד קרוב אבל משום קורבתו של אחר שקבלו א"י לפסלו רק יביא ראיה ששניהן קרובין ועמ"ש ריש הפרק ומי שאמר בשם ר"י תירץ בערכאות לא ס"ל דר"ד ור"ד אר"י תירץ באופן אחר:
דף כד.
גמרא נאמן עלי אר"י א"ש מחלוקת במחול לך אבל באתן לך ד"ה יכול לחזור בו דאמר רבא מחלוקת באתן לך אבל במחל לך ד"ה א"י לחזור קל"ט דהא שני בע"ד תובע ונתבע באים לדין התובע אומר נאמן עלי אבא בכל מה שיאמר הן לחוב הן לזכות וכן הנתבע ע"כ דכמו דפסול לתובע כן פסול לנתבע וא"כ התובע עיקר קבלתו למחול והנתבע ליתן וא"כ למה נחלק בין מחול לאתן דלפ"ז התובע א"י לחזור בו מלמחול והנתבע יכול לחזור אם נתחייב ליתן יאמר נא התובע עמ"כ לא קבלתי דכסבור הייתי דמהני גם קבלת הנתבע דכה"ג מבואר בטו"ז יו"ד סימן רל"א משו"ת רש"ל באיש ואשתו שנתנו זל"ז תק"כ שמי מהם ישאר חי לא ישא דת"כ שלו ל"מ דמצווה על פ"ו לכן בטל גם תק"כ שלה דלא נתקשרה רק משום דסברה דגם שלו מועיל וכה"ג כתב ג"כ ריטב"א שבאס"ז ב"מ דף מ"ח גבי אם אחזור בי ערבוני מחול לך ואידך אמר אם אחזיר בי אכפול לך ערבונך אף דבמחול ליכא אסמכתא מ"מ כיון דבאכפיל הוי אסמכתא ג"ז א"צ למחול מטעם זה וכ"כ תוס' שם דף ס"ו בסד"ה ומניומי בשם ר"ת ודוחק לומר דהכא מיירי דלא קיבל רק התובע והנתבע לא קיבל אם יחויב והרא"ה בנמ"י כתב דמיירי דאומר התובע נאמן עלי אבא הן לזכות הן לחוב וזכותו חיובו דנתבע ליתן ונ"ל לפמ"ש הנמ"י וזיל ואי קשיא אמאי מהני קבלה בלא קנין טפי מפשרה דקי"ל בפ"ק דצריך קנין לפי שאינו משורת הדין ותרצו דשא"ה דמ"מ לדין הם מאמינים אותם הלכך גמרי ומקני משא"כ בפשרה שאינו דבר מסוים ותלויה בדעת הבוצע הלכך צריך קנין עכ"ל וכן במרדכי כתב אם טעו חוזר הדין וכ"פ בחו"מ סימן כ"ב לכן ל"ל כאן אומדנא דמוכח אצל התובע דכיון דהאב חייבו למחול מד"ת אינו רק גילוי דעת התורה ואגלאי למפרע דמעולם לא היה עתיד הנתבע ליתן דתורה אחת לכולנו וא"צ קבלת. הנתבע כלל וגם איגלאי מלתא למפרע דהנתבע לא יחזור דהרי איגלאי דהדין עמו א"כ ל"ל אומדנא דמוכח דלא קיבל עליו התובע למחול עפ"י האב אלא באופן שגם הנתבע יוכרח ליתן עפ"י האב דאדרבה אלו ידע דהתובע ודאי לא יחזור היה מקבל עליו ג"ב משא"כ בערבון ותק"כ הנ"ל דל"ל איגלאי למפרע דהחזרה יתחדש רק אח"כ ואפשר שחזור זה כזה ומשא"כ הכא דבפירש לא התנה שלא יועיל קבלתו אם לא מועיל קבלת הנתבע רק נימא אומדנא אלו ידע דאינו מועיל גם הוא לא היה מקבל לכן י"ל אדרבה אלו ידע הדין היה ודאי שלא יחזור בו הנתבע ומה אכפת לו במה דל"מ קבלת הנתבע כיון דאיגלאי למפרע הדין:
דף כד:
גמרא רש"א כל כה"ג לאו אסמכתא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם א"ב דגמר אומנתא אחריתי יל"ד דהל"ל א"ב במשחק עם עכו"ם דלטעם אסמכתא מותר כמ"ש רמב"ם בפ"ו מגזלות והנה לקמן אמרינן מאי מפריחי יונים אי תקדמי יונך היינו משחק ואידך תנא תולה בד"ע ותנא תולה בד"א והקשה בחידושי ר"ן דהתירוץ לא קאי רק לרב"ח דהטעם משום אסמכתא ואנן קי"ל כר"ש ולקמן דף כ"ה ע"ב מאימת חזרת משחק בקוביא משישבר פספסיהן ויחזרו חזרה גמורה דאף בחנם לא יעשו והקשה הר"ן דתינח למ"ד משום אסמכתא אבל לר"ש מה לי בחנם או בריוח ותירץ כיון דעביד בחנם א"א שלא יהא לו אומנת אחרת וקשה מי לא משכחת דכבר יש לו בית והון נחלת אבות ונ"ל דבתוס' ד"ה כל מבואר בשם ר"ת דמש"ה ל"ה הכא אסמכתא דאיידי דרוצה לקנות או להרויח גמר ומקנה נמי לחברו והר"י הקשה עליו מההוא דערבון ולרמב"ם דבערבוני מחול ליכא אסמכתא רק באידך דאכפול ערבונך לק"מ דהכא בשניהם שייך אסמכתא וי"ל איידי דרוצה שיגמור חברו להקנות לו אף באסמכתא גם הוא גומר ומקנה באסמכתא והנה גם הר"י דחולק על ר"ת צ"ל אף דחזינין משום דרוצה להרויח נחית להקנות אם ינצחו חברו מ"מ אינו גומר ומקנה בכל לבו אבל לר"ת ס"ל איידי דרוצה דאם הוא ירויח לא יהא בו איסור אסמכתא שחברו יגמור להקנות לו בכל לבו ולבטל האסמכתא ה"נ גומר הוא בכל לבו וכ"ז משום דסתמא יש לנו להחזיקם בכשרים והנה ודאי משום דאין להם אומנת אחרת אין טעם לפוסלו לעדות אף דעושה איסור בזה מ"מ הרי מבואר ברמב"ם דאין פסול רק או רשע דחמס או בחיוב מלקות וכשאינו עוסק בישובו ש"ע ליכא גם שניהם אך כיון דחזינין דעושה איסור במעשה זו דאינו עוסק בישובו של עולם ל"ל דהוא בחזקת כשר דאדרבה סתמן אינן יראי חטא כפרש"י במתניתין ממילא ל"ל איידי דרוצה שחברו יגמור להקנות לו להנצל מאיסור ממילא אף אם משחק עם מי שי"ל אומנת אחרת וחושש לאיסור מ"מ אידך אינו גומר ומקנה לו רק אם הוא ג"כ חושש לאיסור וגומר ומקנה והדרא האסמכתא לשניהם וזה נכלל בדברי ר"ש דכל כה"ג לאו אסמכתא הוא אלא לפי שאינם עסוקין בישובו ש"ע היינו לפי שאינם עסוקים הוי אסמכתא נמצא אם עושה בחנם או עם עכו"ם לכ"ע אינו פסול דאינו רשע דחמס:
והנה הראב"ד בהשגות פ"ו מגזלה כתב דגם במשחק עם עכו"ם ואין לו אומנת אחרת פסול א"כ הק"ל דנימא א"ב במשחק עם עכו"ם דלמ"ד משום אסמכתא כשר ול"ל דס"ל לש"ס דמשחק עם עכו"ם ואין לו אומנת אחרת גם לרמב"ח פסול מפני שאינו עוסק בישובו ש"ע אלא בא לומר דלת"ק אף שי"ל אומנת אחרת פסול במשחק עם ישראל דאל"כ מאי פריך עליו ממתניתין דלעולם ס"ל אימתי לפרש ומיירי במשחק עם עכו"ם ובכ"מ ה"ע פ"י דרך בדרך זה ותירץ אה"נ דהמ"ל הכי ודוחק והנה י"ל דודאי רק לפי מה דקי"ל משחק אין בו אסמכתא רק משום אבק גזל לכן בעכו"ם לא גזרו אבל לרמב"ח דהוי אסמכתא ממש אין לחלק בין עכו"ם לישראל בזה אמנם לפ"ז תקשי דהרי ראב"ד בהשגות פ"ד מחו"מ ה"ה כתב דאם משכן יהודי חמצו אצל עכו"ם והגיע זמנו לפני פסח אפילו לא אמר לו מעכשיו אין ישראל עובר עליו דאין דין אסמכתא לעכו"ם ובמג"א סימן תמ"ח הקשה למה ניזל בתר דיניהם באיסור ולא הוי בדין שפסקה תורה להם כדמוכח בבכורת ויו"ד ש"כ דלא אזלינן בתר דיניהם ותירץ כיון דבדיניהם אין אסמכתא גמר ומקנה ויש לפקפק על זה דא"כ נשרש אחר כל אסמכתא דאזי יהא גמר ומקני גם בישראלים ולמה אמרו אסמכתא לא קנה משום דלא גמר ומקני דנהפוך הוא משום דלא קנה לא גמר ומקנה יאמרו נא דקנה וממילא יהא גומר ומקנה ונ"ל דגבי הלואה הל"ל דליכא אסמכתא משום דעשה לו טובה גמר ומקנה כמ"ש תוס' בב"מ דף ס"ו אלא משום דהוי רבית כמו אם אמכור אמכור לך רק כשהוא דרך קנס אינו אגר נטר אך כיון דאינו רק קנס הוי אסמכתא דהא א"א לומר בשביל טובה שהלוהו גמר ומקנה דא"כ הוי רבית וכ"ז בלוה ישראל אבל בעכו"ם דליכא איסור רבית י"ל משום הטובה שהלוהו גמר ומקני המשכון א"ל יפרע לז"פ אבל בשאר אסמכתות י"ל גם לראב"ד יש דין אסמכתא גם לעכו"ם:
גמרא כל כה"ג לאו אסמכתא הוא בחידושי ר"ן הקשה למה מתנה ש"ח להיות כשואל ליהוי אסמכתא ותירץ דמתחייב באונס דלאו בידו ל"ה אסמכא ועדיין יקשה לר"ת דלא ס"ל סברא זאת גם לסברת רש"י יש לחלק דכאן במשחק בקוביא אין בידו ושכיח שחברו ינצח אבל אונס לא שכיח וכסבור ודאי לא יבא לכן התנה וזה יש לדמותו למ"ש תוס' בההוא דקביל זוזי אחמרא דהוי אסמכתא אף דתלה בדעת אחרים משום דסבר ודאי יזדמן לו לקנות דעל הרוב מזדמן אף דאפשר שלא ירצו למכור לו ועוד א"כ לרמב"ח תקשה האי ברייתא דמתנה ש"ח להיות כשואל דהא ס"ל גם במשחק בקוביא הוי אסמכתא וזה י"ל דמוקי לה בקנו מידו וג"ז אינו ברור דיש אסמכתות דל"מ קנין והנה ז"ל התוספתא פ"ח דב"מ מתנה ש"ח להיות כשואל והשואל כש"ח והשואל להיות כנושא שכר והשוכר כנושא שכר והשוכר להיות כשואל ויל"ד למה לא קתני דמתנה ש"ח להיות כש"ש וצ"ל דזה בידו לשמור מגו"א והוי אסמכתא ועדיין קשה למה לא תני דש"ש מתנה להיות כשואל ותוס' פרק הזהב דף נ"ח ד"ה בשקנו כתבו דוקא להתנות להיות כשואל א"צ קנין דע"י שמתחייב כשואל סבורים העם שהשאיל לו ונפק עליו שמא דמיהמן שמשאילין לו ועדיין קשה למה מתנה שוכר להיות כנושא שכר להאי תנא דשוכר כש"ח לכן נ"ל לפמ"ש ריטב"א פ"ג דנדרים ז"ל אין דין אסמכתא אלא כשהתנה מחמת דחק כהלוהו על שדהו דדחוק למעות וכשמשליש שטרו דלחצו לפרוע ובאם אוביר ולא אעבוד דצריך לאריסות ופרוותא דזיל שפט סוחר הוא ומשתכר בדבר ולהכי קנס את עצמו אבל בגיטין וקידושין ומתנה דיהיב מדעתו ליכא אסמכתא כלל וכ"כ נמ"י שם וז"ל ולאפוקי כל שעשה מעצמו בלא דוחק ולפיכך אין במתנה ובגיטין שום צד אסמכתא בכל התלמוד והיינו ההוא דפי"נ דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכן קבלתי כלל זה משני רבותי הרא"ה ורשב"א והוא כלל יציב וקיים עכ"ל וממלא לק"מ אהא דמתנה ש"ח ובחנם אין לו שום לחץ ובזה יתורץ קושית תוס' בב"מ דף נ"ח ד"ה בשקנו אהא דפריך בגמרא וקדשים וקרקעות לית בהו דין שומרים והא תני השוכר את הפועל לשמור את הפרה ואת התינוק ואת הזרעים אחריות שבת עליו ומשני ר"י בשקנו והא ר"י גופא ס"ל דמתנה ש"ח להיות כשואל א"צ קנין ולפ"ז י"ל עפימ"ש רמב"ן בפ"ק דנדרים דבערב דמועיל קנין לאחר הלואה אף דהוי אסמכתא משום דלאו אסמכתא גמורה היא וא"כ י"ל דמתנה ש"ח דאינו כלל אסמכתא א"צ קנין משא"כ בנוטל שכר דדחוק לשכר צריך קנין ודמי קצת לערב דתולה בדעת אחרים סגי בקנין ה"נ סובר דלא יבואו גנבים ולכן לא תני בתוספא ש"ח להיות כש"ש כסברת התוס' משום דליכא הנאה דסבורים שהשאיל לו לא סגי בלא קנין דמאי המנותא לש"ש יותר מש"ח ואף דלפי מה שתרצתי קושית התוס' אין הכרח לסברת התוס' מ"מ הסברא מצד עצמה ניתן לומר ועוד דיש לפקפק על תירוצי דאם הוי אסמכתא גם קנין לא יועיל ועוד התם מיירי בהקדש דבלא"ה אין בו דין אסמכתא כדאיתא בחו"מ סימן רי"ז נמצא סברת התוס' מוכרח והא דלא תני דמתנה נושא שכר כשואל כיון דנוטל שכר דחוק לשכרו והוי אסמכתא אבל שוכר יכול להתנות להיות כש"ש וכשואל כיון דהתנו הרי אין משכיר לו להשתמש בשלו בשכר המעות שפסקו לבד רק בצירוף קבלת שמירה מעולה א"כ הוי כאומר לו משכיר מקצת שימוש בעד השמירה מעולה ובעד שאר השימוש ישלם לו מעות דרך משל שכרה שוה חמש פרוטות ואני מוזיל גבה פריטה אחת כדי שתשמור שמירה מעולה שוה פרוטה א"כ לא שייך בזה אסמכתא דאחר התנאי הרי נותן לו שכר והתורה חייבה נוטל שכר בגו"א ועוד לפמ"ש באס"ז ב"מ דף צ"ד דמאי פריך על מתנה ש"ח להיות כשואל במאי בדברים דלמה לא והא כל תנאי בשעת מעשה מתקיים בלא קנין ותירץ דהיינו דאם לא תנאו בטל המעשה והכא א"כ ובטל שמירתו ולא הוי שומר כלל ע"כ פריך שפיר עיי"ש ולפ"ז שוכר דמשתמש בה ומתנה שיתחייב כש"ש או כשואל דאם לא יקיים תנאו יתבטל המעשה שהשכיר לו ע"ת זה ממילא הוי כמשכה להשתמש בה של"מ בעלים דגזלן הוא וחייב באונסים ומה יועיל לזה דהוי אסמכתא ולא גמר והקנה ויכול לחזור על התנאי מ"מ זה לא השכירה לו ולא נתן לו רשות להשתמש בה רק ע"ת זה:
הנה לפי סברת הריטב"א דבאין הכרח ליכא אסמכתא למה אין שום אחד מהם נזיר הא לא היה להם שום צד הכרח כבר כתב רמב"ן בפ"ג דנדרים דאין אסמכתא בגיטין וקידושין ואע"ג דאר"ט אין אחד מהם נזיר ההוא דלא כהלכתא וכתב הריטב"א דקבלו ממנו הטעם דגיטין וקידושין אין בהם אסמכתא משום דליכא בהו שום הכרח:
ונ"ל דיש שני טעמים טעם למה אסמכתא ל"ק חדא משום דלא גמר והקנה ואין לבו ורצונו להקנות רק מתחייב משום דבר המכריחו כי סומך שלא יבא לידי כך וטעם שני אף אם רצה בכל לבו להתחייב אם יהא כך מ"מ כיון שתולה החיוב באם יהיה אם לא יהיה לא גמר עדיין להקנות כיון דספק הוא ואין קנין חל על ספק שלא גמר להקנות אבל אנן קי"ל כטעם ראשון לכן בדבר שאין שום צד הכרח ל"ה אסמכתא דאם אין רוצה להקנות מי מכריחו וכן במשחק אף די"ל דרוצה להרויח וזה המכריחו מ"מ סברת ר"ת איידי דבעי לקנות גמר ומקנה אבל ר"ט דס"ל אין שום אחד נזיר אף דאין שום הכרח וודאי בכל לבם רוצים להיות נזירים ע"כ ס"ל דאין שעבוד וקנין חל על ספק דלא גמר ושעבד עצמו בהחלט א"כ גם במשחק בקוביא אף די"ל איידי דבעי לקנות גמר ומקנה ורצינו להקנות ומ"מ על ספק הוא דהרי רוצה להרויח ושפיר מייתי מנזיר ומתורץ קושית מהרש"א על ר"ת וכן הקשו התוס' בפא"נ על ר"ת דמה ראיה מנזיר דלא שייך לומר איידי:
עוי"ל דוקא אם אסמכתא דרבנן י"ל איידי דבעי לקנות גמר ומקנה דהוי כמו אי אפשי בתק"ח אבל אי אסמכתא דאורייתא הוי מתנה עמש"ב לכן ל"מ אמירה דלא כאסמכתא לבטל האסמכתא כדאיתא פלוגתא בזה בחו"מ סימן ר"ז עיי"ש בטו"ז ולכאורה קשה הא קי"ל בדבר שבממון תנאו קיים ולמה לא יועיל אם התנה דלא כאסמכתא כמו ע"מ שאין לך עלי שכו"ע ונראה דהתם מהני משום מחילה אבל הכא ל"ל משום מחילה הא אינה רק על תנאי וזה גופא אסמכתא דלא גמר להקנות כי כסבור שלא יבא לידי כך אבל אם הא דאסמכתא אינו קונה רק דרבנן מועיל כמו א"א בתק"ח כיון דמדאורייתא קונה והרי א"א בתק"ח לכן משני ר"ט דס"ל מדאורייתא לא קונה אסמכתא והוי מתנה עמש"ב ולא מועיל סברת איידי ולפ"ז י"ל מה שהקשו דלמ"ד כה"ג לאו אסמכתא הוא מה קאמר לקמן דתנא תולה בד"ע ותולה בד"א כיון דאינו פסול משום אסמכתא רק משום דאינו עוסק בישובו ש"ע אין חילוק בד"ע לד"א וכן קשה מאי קתני מאימתי חזרתן שישברו דאפילו בחנם לא עבדי הא גם בחנם אינו עוסק בישובו ש"ע ואף דזה י"ל דאזי ע"כ יהא לו אומנת אחרת להתפרנס מ"מ קשה מה פריך מ"ב לימא א"ב במשחק עם עכו"ם דמשום אסמכתא ליכא וכן קשה על הרמב"ם דכתב בפ"י מהלכות עדות דמשחק פסול כשאין לו אומנת אחרת דחזקתו אוכל מהקוביא שהוא גזל והרי קי"ל כה"ג ל"ה אסמכתא ולפימ"ש י"ל דמה די"ל א"א בתק"ח מבואר ר"פ הכותב משום דכולם תקנו אלא לטובתי ולפ"ז נ"ל דדוקא א"ל חב לאחריני בזה ואין בו לתא דאיסור ואח"כ מצאתיה בתשובת מיימני לספר קנין סימן י"ד וכנה"ג סימן כ"ה בכלל קי"ל אות מ"ד כמ"ש בחידושי לא"ע ר"ס קי"ט ולפ"ז מי שאין לו אומנת אחרת ומתפרנס מן הקוביא ועי"כ אינו עוסק בישובו ש"ע אין חברו י"ל א"א בתק"ח שתקנו אסמכתא ל"ק אלא רוצה שיקנו חברו אם ינצח דהרי עי"ז סומך חברו על הקוביא ואינו עוסק בישובו ש"ע דאסרו חכמים מחמת תקון עולם ואפילו לשחק עם עכו"ם אסור מה"ט כמ"ש רמב"ם בפ"ו מהלכות גזלה וכיון דתנאי חברו דא"א בתק"ח בטל ממילא זה שאין לו אומנות אחרת אוכל גזל והוי רשע דחמס דאף בגזל דרבנן פסול וה"ד אם אין לו אומנת רק משחק באקראי יכול חברו המשחק עמו לומר א"א בתק"ח וכיון דרוצה להרויח ג"כ אנן סהדי דגמר ומקנה וא"א בתק"ח אבל כשאין לו אומנת אחרת אין לפוסלו משום איסור דאינו עוסק בישובו ש"ע דאינו רשע דחמס ובאיסור דרבנן אינו פסול רק כשיש בו חימוד ממון כמ"ש בחו"מ סימן ל"ד וכ"כ בחידושי הר"ן דמשום שאין לו אומנת לבד אין לפסלו עיי"ש וזה שאמר כל כה"ג לאו אסמכתא הוא אלא לפי שאין עסוקין בישובו ש"ע היינו דמשום שאין עסוקין הוי אסמכת וא"ש הכל:
והנה לפי מה שנראה מפשט לשון הרמב"ם שבפ"ו מהלכות גזלה גם משחק באקראי ויש לו אומנת אחרת יש בו איסור דאינו עוסק בישובו ש"ע וגם במשחק עם גוי לפ"ז היה נ"ל לומר דה"ט בכל משחק הוי גזל מדבריהם דהוי אסמכתא אף דברצון הנפסד הוא כמ"ש הרמב"ם שם כיון שבא לו בחנם ע"י שחוק ולא אמרינן איידי דבעי לקנות גמר ומקנה והוי כמבואר א"א בתק"ח וה"ט כיון שיש בו איסור זולת זה שאינו עוסק בישובו ש"ע לכן למ"ל א"א בתק"ח ול"ל איידי דחב לאחריני כשאינו עוסק בישובו ש"ע ועושה איסור אמנם בפ"י מה"ע משמע ברמב"ם דדוקא כשאין לו אומנת אחרת יש פסול זה וטוח"מ סימן ל"ד הביא דברי הרמב"ם שבפ"י מה"ע והבין כן מדבריו דדוקא באין לו אומנת אחרת פסול ובסימן ש"ע הביא דברי הרמב"ם שבפ"ו מהלכות גזלה והבין מדבריו דמשחק פסול אף די"ל אומנת אחרת ובגמרא כאן מבואר דוקא באין לו אומנת אחרת ובאמת לא כתב הרמב"ם פ"ו דפסול לעדות רק אסור ועיין חידושי ר"ן ובטו"ז חו"מ סל"ד:
והנה הא די"ל איני נזונת ואינו עושה מטעם דא"א בתקיח אף דחבה לבעלה כשמע"י עודף על מזונתיה הובא בהגמ"י שם בשם ריב"א משום שמוחזקת במע"י א"א להוציא מידה אבל אם אינו מוחזק יותר משכנגדו א"י לומר א"א בתק"ח כשחב לאחר כעובדא דתשובת מיימני שם שלא היה אחד מוחזק יותר מחברו שהיו שותפין בבית וחצר ועוד נ"ל דבאינו ניזונית אף דיש פסידא לבעלה הרי גם לה יש פסידא ומה חזית דדמא דידיה סמ"ק טפי ואפשר זהו סברת ריב"א עצמו כיון שהיא מוחזקת ניזל יותר בתר פסידא שלה אבל הכא אדרבה אין רצונו בתק"ח אלא אם ינצח חברו יוכרח הוא ליתן לו ורוצה להפסיד לעצמו אלא בשלו יכול לעשות אבל לגרום בזה חוב לאחריני לא מהני אמירתו א"א בתק"ח דל"ש לומר מה חזית דאזלת בתר פסידא דאחריני זיל בתר פסידא שלו דאדרבה בטענה זאת מפסיד לעצמו ואאת"ל שאומר כן משום דרוצה להרויח ואיידי דבעי לקנות אינו רוצה בתק"ח מ"מ לא שייך לומר זיל בתר פסידא דידיה דאטו בידו להרויח ולא להפסיד ובתחלת התנאי א"י מי ירויח ואחר שנתברר הרי ראינו שהפסיד ע"י תנאו ומה גם שכל ענין אמירתו א"א בתק"ח הוא אם ינצחו חברו והוא יפסיד:
ועיין יד מלאכי כללי אות מ"ם נסתפק היכא דאמר מאי בנייהו ואמר א"ב חדא או יותר אם י"ל דיש עוד נ"מ והביא מהרא"ש פ"ק דב"מ סט"ז ודעת מהריב"ל מדלא אמר א"ב עוד ש"מ דליכא יותר ודעת תוס' ורשב"א ובע"ת די"ל ל"ד נקט רק א"ב זה עיי"ש ומ"מ אם אפשר לתרוצי עדיף מלומר ל"ד: עמ"ש בחידושי הר"ן דמתנה ש"ח להיות כשואל אף דגזים אינו אסמכתא מפני שתולה בד"א שהרי מחייב עצמו על האונס ואין בידו לשמור עצמו שלא יבא לידי אונס עיי"ש תמהני דהא בנדרים דף כ"ז ההוא גברא דאתפיס זכוותיה בב"ד ואמר א"ל אתינא עד ז"פ איתנס ולא אתא אר"ה בטליה זכוותיה ופריך דאסמכתא הוא ואולי יש לחלק דמתנה ש"ח כשואל נחית בפירש להתחייב באונס אבל בנדרים לא הזכיר אונס ולא עלה ע"ד אונס והא דר"ה חייבו באונס לא דהוה כהתנה בפירש על אונס אלא כיון שלא התנה שיפטר מאונס איהו דאפסיד אנפשו כמ"ש הר"ן שם:
ויל"ע במשחק בקוביא אם קונה דהא בכתובות דף פ"א ע"ב איתא כל היכא דאמרו חכמים לא ליזבן אי זבין ל"ה זבינא וה"נ אסרו לשחק ול"ד למקח בשבת דהתם אינו איסור בעצם רק יום גורם ועוד הכא י"ל דלא יועיל ויתוקן האיסור והכי כתבו תוס' דה"נ צריך קנין א"כ לרמב"ם דמשחק בקוביא אף דל"ה אסמכתא אסור מדבריהם כמבואר בפ"א מגזלה למה לא יוציאו בדיינין אלא דרמב"ם שם כתב דלפיכך אינו גזל גמר כיון דברצון בעלים לוקח א"כ הכי מוחל לו והמוחל לא עביד איסור ע"כ מהני מחילתו וגם במקח כשאחד לבד עושה איסור כתבו אחרונים דל"ל אעל"מ ק"ו במחילה דא"צ כלל דעת המקבל דגם לקטן יכול למחול כמ"ש תוס' בפ"ק דקידושין דף י"ט אלא דלפ"ז אם כשנצח לחברו בשחוק תפס מעל השלחן וחברו צווח הל"ל דיוצא בדיינין ומלשון הרמב"ם משמע הואיל ומרצון הבעלים לקחו דוקא אם לקחו מרצון הבעלים ול"ד למציאת חש"ו דא"י בדיינים דהתם אינו רק מפני ד"ש ור"י דס"ל גזל מדבריהם אמר דיוצא בדיינים כדאיתא ס"פ הנזקין וכן בא"ר אם תפס מלוה מפקינן ממנו כדאיתא ביו"ד סימן קס"א ובחידושי ר"ן דף כ"ו ע"ב מבואר דמיירי בתפס כדרך השחוק משמע אם לקחו מרצון בעלים אין בו איסור גזל כלל לכ"ע דלא כרמב"ם ובחו"מ סימן ר"ז ס"י בהג"ה פליגי בכל אסמכתא אם בא לידו מרצון הבעלים אי הוה מחילה בטעות:
דף כה:
תוס' ד"ה א"נ תימא למ"ד מפריחי יונים ארא א"כ מעיקרא נמי פסולים מפני ד"ש וי"ל דהא דאמרינן מפני ד"ש קאי אלישנא דאי תקדמיה יונך עכ"ל וק"ל א"כ להאי לישנא הל"ל דלא נצרכא אלא לארא אלא דנ"ל אליבא דמ"ד ארא ולדידיה לא יתכן הטעם דא"נ מפני ד"ש ואם די"ל דרצה לתרץ תירוץ השוה לשניהם דלא נצרכא אלא למציאת חש"ו אבל א"נ לא קאי רק ללשון אי תקדמיה ודוחק ונ"ל לתרץ קושית התוס' דמ"ד ארא ס"ל דגרע גזל של ארא משל גזל דמציאת חש"ו דבגיטין פרק הנזקין קתני כל מה שאסרו חכמים מפני ד"ש ומנה בתוכם מציאת חש"ו ואפלגו חכמים ור"י דלחכמים אר"י בדיינים ויוני שובך ועליה דיש בהן גזל מפני ד"ש לא קתני התם ונישנית בברייתא בחולין דף קל"ט והנה ביבמות ר"פ האשה דף פ"ט מבואר דיש כח לחכמים בממון משום הפקר ב"ד לעקור ד"ת בקו"ע א"כ למה ס"ל לחכמים בגזל מציאת חש"ו א"י בדיינים הרי אמרו דהוא גזל מדבריהם מפני דיש וי"ל לפמ"ש בג"פ סימן ק"כ ושאר אחרונים דאף דהפקר ב"ד אלים כד"ת מ"מ אינו נעשה שלו כאלו קנהו מה"ת וע"כ בחש"ו דאין להם יד לזכות מן התורה אף דאסרו חכז"ל לגזול מהם מפני ד"ש לא אלמוה כד"ת דא"א לעשות להם קנין לכן א"י בדיינים וביוני שובך פרש"י בד"ה מפני ד"ש הטעם דלא זכה בהן בעל השובך דממילא קאתי ורבו להתם ואף דצבי ר"ל ויונים מפריחים בשדהו ל"מ אף אם אמר תזכה לי שדי כדאיתא במשנה דפ"ק דב"מ דף י"ב היינו במפריחין אבל שוהים שם כמה ימים ולילות ובידו לתופסם ודאי תזכה לו שובכו ובפרט כשעומד בצד שובכו דמשתמר לדעתו וכמה פעמים נוטלן בידו ומניחן לשובכו ומכ"ש יונים הנולדים שם דזוכה בהם כשהם קטנים דא"י לפרוח ואם ביום מצות שלוח באם זוכה בבצים כדאיתא בפרק השואל דף ק"ב ובחולין דף קל"ט וכ"ש כשלנים שם בלילה דאין דרכן לפרוח בלילה דזכתה לו שובכו אמנם באס"ז בב"מ דף ק"ב מבואר בשם הריטב"א טעם אחר כיון דאינו מגדלם בביתו לזונם רק הולכין בשדה לבקש מזונות ובעלים מתייאשין מהן דלמא לא הדרו לכן אין בהן גזל רק מפני ד"ש שאמרו חכז"ל דליכא יאוש גמור דהרבה פעמים חוזרין לשובכין לערב והנה מבואר בקצו"ח ונה"מ סימן ק"ה דיאוש ל"ד להפקר דמיד אינו שלו אלא כ"ז שלא זכה בו אחר עדיין של בעלים הוא ולפ"ז מדאורייתא יוני שובך דמותרים מחמת יאוש היינו דרשאי אחר לזכות בהן וכן ארא כשבאין היונים לרשותו הוי אחר יאוש בעלים אבל אחר שאסרו חכז"ל מפני ד"ש יש כח בידם לאפקועי זכות של בעלים וה"נ אמרו שלא יזכה בהן אחר ממלא נשאר מן התורה של בעלים והוי גזל גמור ביד אחר ויוצא בדיינין נמצא י"ל בזה גופא פליגי דמ"ד ארא ס"ל אף דעיקר התקנה מפני ד"ש מ"מ נפקע זכות הזוכה וממילא נשאר של בעלים דס"ל הטעם משום יאוש אבל מ"ד אי תקדמיה יונך ס"ל גם ביוני שובך א"י בדיינין דלא אלמוה כד"ת ואפשר ס"ל הטעם שפרש"י אליביה דלא זכה בהן בעל השובך וה"ט כיון דפורחין לחוץ לא סמכה דעתו עליהן ומעולם לא זכתה לו שובכו לכן אף דאסרו חכמים מפני ד"ש לא אלים כד"ת לעשות לבעל השובך קנין חזק בהן ורש"י דפירש משום שלא זכה בהן בעל השובך קאי אהך מ"ד דתקדמיה יונך ולא אמר ארא דארא רק מפני ד"ש לכן איפסק בחו"מ סימן ש"ע דגם מפריחי יונים ארא א"י בדיינים וכ"פ רמב"ם בפ"ו מגזלה ואף דפסק בפ"י מהלכות עדות דארא פסול לעדות בלא"ה תמה הכ"מ שם דהא הרמב"ם פסק כמ"ד מפריחי יונים אי תקדמיה יונך ופסק ג"כ ארא פסול אבל לק"מ דגם למ"ד אי תקדמיה יונך יש לפסול ארא לפי מה דהוסיפו עליהן גזל דרבנן מציאת חש"ו אף דל"ה גזל רק מפני ד"ש אלא דלא רצה לפרש ארא במתניתין דעדיין לא פסלו גזלן דדבריהם בגזל מציאת חש"ו וכן מצאתי בשעה"מ פ"ו מגזלה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דודאי הגמרא קאי גם למ"ד ארא דמ"מ לא רצו מעיקרא למפסל גוזל מציאת חש"ו וכמ"ש:
דף כו.
גמרא תו חזייה לה"ג דהוה כסח בכרמא אמר להו כהן וזמר א"ל י"ל לעקל בית הבד אני צריך א"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות יש לתמוה מה זו תשובה הלב יודע כיון שי"ל לעקל בית הבד הא תנן הוי דן את כל אדם לכף זכות וודאי ר"ל קיים מילי דאבות וגם בעובדא דכריב דאמר י"ל אגיסטין אני שתק ולא השיב שמא אינו אגיסטין ולא עוד אלא דאמר בסמוך ב"א החשודין על השביעית פרש"י מפני שהליצו בעד הזומר וחורש ואדרבה כן ראוי לדון לכף זכות ונ"ל דבתוס' ד"ה לעקל הקשו דהא אמרינן בפרק כלל גדול דף ע"ג הזומר וצריך לעצים חייב משום קוצר ומשום נוטע ה"כ ליחייב משום נוטע ותרצו דהכא איירי דזומר באופן דודאי קשה לאילן ומקלקלו ומשום קוצר אין לחייבו דל"ה קצירה רק לענין שבת עיין מהרש"א ויל"ד דא"כ מה אמר ר"ל הלב יודע נחזי אנן אם עושה באופן שמקלקל האילן בודאי לעקל בית הבד צריך וא"ל אף דצריך לעקל חייב משום נוטע אבל הנ"ל לתרץ קושית התוס' בפיורש תה"ד בסימן רנ"ג והובא במג"ד ובמג"א סימן שי"ד דבדרבנן מותר אינו מתכוין אף דהוי פ"ר וא"כ א"ש דגבי שבת דחייב מן התורה לכן זומר וצריך לעצים אף דאינו מתכוין חייב דהוי פ"ר דנוטע אבל הכא שביעית דרבנן בזה"ז מותר אינו מתכוין ועוד לפימ"ש בח"ר פרק הארג דנועל ביתו לשמור הבית וצבי בתוכו אף דכונתו לשמור גם הצבי מותר כיון דעביד מעשה היתר שנועל לשמור הבית אף דעי"ז משתמר גם הצבי וכתבתי במקום אחר דגם הרשב"א לא אמרו אלא משום דזה מיחשב דשא"מ כיון דעיקר כונתו משום ההיתר לשמור הבית דא"ל היה צריך לשמור הבית לא היה נוטלו בשביל הצבי משום איסור צידה וא"כ ה"נ דלעקל בית הבד מותר לקצור לכן אף דמשביח ג"כ הקרקע ואילן מ"מ כיון דמיכוין למלאכת היתר לקצור שרי אף דהוי פ"ר כיון דאלמלא דצריך לעצים לא היה זומר אבל שם בשבת דגם מלאכת קוצר חייב כונתו גם בזה למלאכת איסור לכן אף אם אינו מתכוין כלל לנטיעה חייב משום פ"ר מכ"ש אם מיכוין לשניהם וא"ש וגם לר"ן וש"ג שם שהשיגו על הרשב"א שם בפרק הארג מ"מ כתב הש"ג שם דאם יש מעשה היתר עמו ואינו מתכוין רק למעשה היתר ויכול לעשות ההיתר זולת האיסור אף דעושה באופן דהוי פ"ר ל"ח פ"ר ושרי וה"נ כיון שיכול לקצור עצים לבית הבד באופן שלא יהא נוטע דהיינו באופן שיהא קשה לקרקע לכן גם עכשיו שעושה באופן שמשביח מ"מ כיון שאינו מיכוין לנטיעה שרי ושם בשבת פרש"י זומר להצמיח הגפן והיינו שמיכוין ג"כ להצמיח דהיינו נוטע אבל הכא לעקל בית הבד מיכוין וא"ש הכל והפנ"י בפרק כירה דף מ"ם כתב דלא התיר ר"ש דשא"מ רק אם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינו מתכוין לאיסור דאל"כ דברים שבלב אינן דברים עיי"ש וזה שהשיב ר"ל הלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות והוי רק בלבו דאין מחשבתו ניכרת ממילא חייב משום נוטע:
אמנם יל"ע בסברת הפנ"י די"ל דל"ח דברים שבלב דהכל יודעין דאינו מתכוין לאיסור דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן כדאיתא בפרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"ב ולפ"ז ה"ד אם אינו עושה איסור בלא"ה כגון הכא דלעקל בית הבד שרי אבל שם בשבת דזומר וצריך לעצים חייב שתים א"כ אף אינו מתכוין לנטיעה חייב משום קוצר ותו ל"ל אחזוקי ברשיעי לא מחזיקין ממילא צריך שתהא מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו ואפשר בזה נחלקו ר"ל עם ר"ח ור"ש דהם ס"ל כיון די"ל לעקל בית הבד אני צריך אחזוקי ברשיעי לא מחזיקינן ול"ה דברים שבלב ור"ל אמר כהן וזומר דבשביעית נחשדו כהנים ול"ל בזה אחזוקי וכו' דשמא כהן הוא ע"כ אמר הלב יודע והוי דברים שבלב:
אמנם התוס' שהקשו דליחייב משום נוטע והוכרחו לתרץ דמקלקל נ"ל דס"ל דבשביעית איכו מועיל מה שאינו מתכוין דבשלמא שבת דאיסור מלאכה כדי שישבות האדם אזלינן בתריה ומה שאינו מתכוין לא חשוב מלאכה אצלו וע"כ מלאכת מחשבת אסרה תורה דהכל הולך אחר מחשבתו אבל שביעית דכתיב ושבתה הארץ מה לנו בכונת האדם כיון דבעצם מלאכה היא הרי לא שבתה הארץ וכה"ג כתבו תוס' כאן לענין קוצר דלענין שבת חשוב מלאכה ע"י מחשבתו דצריך לעצים אבל לענין שביעית אף דצריך לעצים לא אכפת לן במה דאחשבה לקצירה כיון דבעצם לאו מלאכת קצירה הוא דאין דרך קצירה בכך וכמ"ש מהרש"א וה"נ אפכא אם בעצם הוי מלאכה רק העושה לא מיכוין למלאכה:
דף כז.
זוממין חידוש הוא מה חזית דסמכת אהני סמוך אהני אין לך בו אלא מחידושו ואילך פרש"י שנפסלים שנים בשביל שנים ותוס' פרשו משמע דהחידוש מה שנפסלים ראשונים תימא דבב"ב דף ל"ג קאמר לימא רבא דאמר כר"ח דאמר בהדי סהדי שקרא למ"ל ושתי העדות מפסלו אף בהוכחשו אהדדי תרוייהו מפסלי וא"כ מה חידוש גבי הזמה אי פסלינן הראשונים וי"מ דה"ק דהוי לנו לפסול שפי הכיתות וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול לפסול הראשונים למפרע וכה"ג אמרינן פכ"ה דף ק"ח דלא ילפינין טכ"ע מבב"ח משום דאיכא חידוש בהיתרו דאי תרו לו כולא יומא בחלבא שרי ובבישול חדא שעה אסור עכ"ל ובהגהות רוו"ב הקשה דבפרק ג"ה דף צ"ח וצ"ט לכאורה משמע להיפך ולי קשה דבשלמא טכ"ע לא ה"א מסברא ואתה רוצה למילף מבב"ח אמרינן אין לך בו אלא חידושו אף דהחידוש מצד אחר אבל הכא הרי הכחשה לא ילפינן מהזמה ומ"מ ס"ל לר"ח בהדי סהדי. שקרא למ"ל וע"כ מסברא אמרה א"כ נהי דבהזמה יש חידוש הא דאחרונים כשרים עדיין למה נכשיר הראשונים ואם דלא אפשר למילף מהזמה מ"מ מצד סברא נפסל ראשונים דעכ"פ הכחשה הוא אף א"ל היה מוזכר בתורה דין הזמה כלל ונ"ל לתרץ קושית התוס' דודאי גם לר"ח הל"ל מסברא לא נפסל עדים מספק אמר דיש להם חז"כ וכמו דקי"ל כר"ה ובתוס' כתובות דף כ"ב ע"ב ד"ה תרי והרי כתבו דגם לר"ח אי אתי מהנהו תרי כתות והעידו על אחר לפסלו לא פסלינן מספק וכל כת מכתות אלו פסולין מספק עיי"ש ובאחרונים חו"מ סימן ל"ד ונראה עפימ"ש בתה"א והוא ביו"ד סימן קי"א דבשתי קדרות של שני ב"א ונפל איסור דרבנן לאחד מהן אפילו באין לשאול זאח"ז שתיהן אסורות אף דספקא דרבנן לקולא מ"מ כיון דסתרו ואם תכשיר אחת תקלקל לחברתה דע"כ תתלה האיסור בחברתה לכן שתיהן אסורות והש"ך הסכים לרמב"ן דבשל שני ב"א ובאין לשאול זאח"ז שתיהן כשרות וכו"ע וחוו"ד הסכימו לרשב"א וחלקו משני שבילין דבשתי קדרות כשאתה שואל ע"כ מזכיר שהיה שתי קדרות משא"כ בשבילין דא"צ להזכיר דאיש אחר הלך ג"כ באחד מהשני שבילין עיי"ש בכו"פ ופוו"ד חילק דבשני שבילין אין הספק לאדם אחד מחמת ברם אדם השני אבל בשתי קדרות דלולא היה כאן שתי קדרות לא הים ספק באחת לבד עיי"ש ולפ"ז כאן בשתי כיתי עדים כשאנו דנין על כת אחת עכצ"ל השאלה מחמת הכחשת הכת אחרת והספק באה לכל כת מחמת כת השניה לכן אף דמספק אין לפסול אדם כשמסופקין על אחד מצד עצמו לבד מ"מ בשתי כתות שתיהן פסולות כיון דא"א להכשיר כת אחת רק אם תתלה הקלקלה בחברתה וי"ל ר"ה וכרס פליגי בפלוגתת רמב"ן ורשב"א אמנם בהזמה מצד הסברא לר"ח שתי הכתות פסולין רק גזה"כ דאחרונים כשרים אף דמסברא יש ספק אם אומרים אמת א"כ הל"ל למעט החידוש להכשיר המזימין אבל כת ראשונה תשאר על סברא חיצונה וממילא יכשרו גם הם דאף דחדשה תורה דמזימין כשרים מ"מ מסברא אין על הראשונים רק ספק ואין אנו דנין רק על ראשונים ונוכל להכשירם אף דנתלה השקר באחרונים לא תקלקלם כלל דכבר הוכשרו מגזה"כ והוי כשתי קדרות שבאחת יש כדי לבטל האיסור ונפל איסור מהן דתלינן האיסור בה כיון דאין מקלקלין אותה אף דמידי ספק לא נפיק א"כ אחר דגזה"כ להכשיר האחרונים שוב הוי חידוש פסול הראשונים מה דהאמינה תורה לאחרונים כאלו ודאי אומרים אמת לפסול הראשונים דמן הסברא רק ספק הוא ומה חזית דסמכת אהני סמוך אהני נמצא חידוש וגזה"כ הכשר האחרונים גרם לנו עוד חידוש על פסול ראשונים לכן רק מכאן ולהבא פסולים דמוקמונין להו מן הסברא על חזקת כשרות ול"ל כיון דגזה"כ להכשיר כת המזימין הרי האמינם התורה תו פסולין הראשונים בודאי דזה מניין לתת טעם לחידוש מה שכנגד הסברא דמה חזית להאמין השניים יותר עכצ"ל דחידוש חדשה תורה מגזה"כ להכשיר האחרונים אף דהוי ספק אם אומרים אמת: