ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
בבא בתרא
דף כג:
ביושבת בין ההרים הרמב"ם פ"ט מרוצח השמיטו ודברי הכ"מ אינם מובנים ונ"ל לפמ"ש הרמב"ם שם והוא ממשנה דסוטה פרק ע"ע דאם נמצא חלל קרוב לעיר שאין בה ב"ד מודדין לעיר אחרת שיש בה ב"ד אף דרחוקה כיון דא"א לקיים המצוה בקרובה דאין בה זקנים ולמד מזה הרמב"ם דהיא הדין בנמצא קרוב לירושלים מודדין לעיר אחרת שלא לדחות המצוה ולפ"ד התוס' ירושלים הוא רוב נגד כל עיר דהיא רוכלת עמים וכל ישראל עולים לרגלים ומ"מ מניחין אותה ומודדין לעיר אחרת ונראה דיליף לה מתוספתא דסוטה דאיתא שם דגם בירושלים הדין כן ויליף לה מחד קרא עם עיר שאין בה ב"ד וע"כ דאין לחלקה מעיר שאין בה ביד דאל"כ תרתי מנ"ל מחד קרא א"ו דהכל מחד טעמא דאין לדחות המצוה משום קורבא או רובא דכמו דקרוב עדיף מרחוק ומ"מ בשאין בקרובה ב"ד מניחין אותה ומודדין מהרחוקה שיש בה ב"ד ה"נ אף דרובא עדיף מקרוב מניחין אותה כשאין יכולין לקיים בה המצוה ומודדין לאחרת דאין רוב עדיף מקרוב יותר מן ערך עדיפת קרוב מרחוק ועכ"פ כך גזרה התורה שלא לדחות המצוה מפני קורבא או רובא וא"כ מה פריך ניזל בתר רובא דעלמא נימא לעולם רוב עדיף מן קרוב כמו קרוב מרחוק ומ"מ כיון דאם ניזל בתר רוב דעלמא נדחה כל המצוה דמן איזה עיר נביא דנגד כל עיר יש רוב עולם לכן לא אזלינן בתר רובא דעלמא לכן ס"ל לרמב"ם דהקושיא דגמרא כך דא"כ למה צריך קרא בנמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד מודדין לעיר הרחוקה שיש בה ב"ד דסני במה דאימעט עיר שאין בה בית דין מדכתיב זקנים ול"צ העיר לרבויי כפרש"י שם דממלא נדע מדאמרה תורה להביא ע"ע ולא אזלה בתר רובא דעלמא דע"כ משום שלא נדחה המצוה לא אזלינן בתר רוב ה"נ כשקרובה לעיר שאין בה ב"ד כיון דאם ניזל בתר הקרוב נדחה המצוה ממלא נדע למדוד לעיר שיש בית דין הרחוקה ומדצריך קרא עכצ"ל דרובא לא עדיף מקרוב ועדיין לא נדע אם נדחה הקרוב כשאין בה ב"ד ומשני ביושבת בין ההרים משכחת לקרא דמביא ע"ע דליכא רובא דעלמא ולא נדע כשאין יושבת בין הרים אף דידחה המצוה אם ניזל בתר רובא דעלמא וכן בקרוב לעיר שאין בה ב"ד לכן צריך קרא דמודדין לעיר שיש בה ב"ד ומניחין הקרובה ממנה כדי שלא לדחות המצוה וכן בנמצא קרוב לירושלים אבל אחר שכבר כתוב קרא דהיכא דנדחה המצוה לא אזלינן בתר היותר קרוב ה"נ לא ניזל בתר רובא דעלמא דעכ"פ לא עדיף רוב מן קרוב יותר מעדיפת קרוב מן רחוק ואצ"ל ביושבת בין ההרים:
עוי"ל לפמ"ש התומים בכללי מגו ס"ק ק"ג לתרץ הרמב"ם דס"ל מגו לאפטורי משבועה לא אמרינן דהקשו עליו מדאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע הא יש לו מגו דכופר הכל ותירץ דאם יש מציאות לשבועה בלא מגו אזי אף דבאיזה מקום יש מגו לא זזה השבועה ממקומה ורבה מקשה הא לעולם יש מגו ואין מקום כלל לשבועה שהוא נגד השכל ולמה חייבה התורה כלל שבועה עכ"ל ולפ"ז י"ל מה שהקשתי לעיל דהא רבתה תורה בנמצא קרוב לעיר שאין בה ב"ד מניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה ב"ד וכן בנמצא קרוב לירושלים שכל ישראל עולין שם והוא רוכלת עמים ורוב נגד שאר עירות מ"מ מניחין אותה ומודדין לעיר אחרת הרי דלא מהני רוב או קרוב לאפטורי ממצות ע"ע היכא דא"א בענין אחר ומה פריך דניזל בתר רובא דעלמא דלפמ"ש התומים בישוב הרמב"ם ה"נ י"ל בשלמא אם יש מציאות למצות ע"ע בנמצא קרוב לעיר שיש ב"ד וחייבה תורה להביא ע"ע וחל המצוה אזי תו לא דחינן המצוה כשאירע שנמצא החלל קרוב לעיר שאין בה ב"ד לא אזיל בתר קורבא לאפטורי אבל פריך ניזל בתר רובא דעלמא וליכא מציאות לעולם שיחול המצוה ומשני משכחת ביושבת בין ההרים דליכא רובא וכיון דיש מקום למצוה שוב לא נדחה גם בנמצא קרוב לעיר שאינה בין ההרים דל"מ רוב או קרוב לאפטורי ממצוה זו מדחזינין דרבתה תורה בנמצא קרוב לירושלים או לעיר שאין בה ב"ד ולפ"ז מתורץ ממילא קושית התוס' למה צריך קרא למעט ירושלים דאינה מביאה ע"ע בלא"ה הוי כאינה יושבת בין ההרים דהיא כלת עמים וכל ישראל עולים שם לרגל:
דף כד.
דתני ר"ח הקשו תוס' דלמא לאו משום רוב ומצוי שורפין עליו התרומה אלא משום דרוב עדיף מקרוב כר' חנינא ונ"ל דהנה בבכורת דף ל"ד מבואר דתרומה תלויה צריכה שימור דמשמרת תרומותי אף תרומה תלויה במשמע ומבואר שם הטעם דהוי תרומה ראויה שמא יבא אלי' ויטהרנה ואיתא בפ"ק דב"מ דף זיין עשינו ודאי א"ר ולא ספק ולא אזלינן גם בתר רוב כמ"ש רא"ש וריטב"א שבאס"ז שם דרוב ג"כ ה"כ דהקפידה תורה שלא לשרוף רק ודאי טמאה גם רוב לא מהני דמן הסברא ספק הוא ושמא יבא אלי' ויטהרנה ומה דשורפין על ספק טומאה ברה"י דגזה"כ שיהא כודאי דלא מהני חזקה או ס"ס לטהר כדאיתא בריש נדה ומה דשורפין על ששה ספקות כדאיתא בפ"ד דטהרות היינו מתק"ח לכן מדתני ר"ח דשורפין עליו תרומה ע"כ עדיף משאר רוב משום דרוב ומצוי הוא וכודאי הוא ולפי מה דהדר בו רבא צ"ל דס"ל אף דרוב הוי ספק שורפין או דס"ל רוב הוא כודאי דנחלקו בזה הראשונים באס"ז דב"מ שם:
פחז"ה דף כ"ח ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תימא מה ס"ד דמקשה דהיכי מצי לאוקמה בידו כיון דלא טעין מידי ונ"ל כיון דהוחזק שתקן בתלתא שנין שתיקה כהודאה דמיא דשל המחזיק הוא וס"ד דדמיא להא דפרק השולח מ"ם ע"ב האומר נתתי שדה פלוני לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינין שמא זיכה לו ע"י אחר כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ונתן לי הודאות בע"ד כמאה עדים דמי וס"ד דדמיא לרישא ואף אם נדמהו לסיפא דנתתי לו דה"נ הוי כהודה שנתן לו בידיעתו מדהחזיק דבלא ידיעה איך ירד והחזיק בה מ"מ מבואר שם בחידושו רשב"א דלפיכך אמרינן הודאות בע"ד כעדים ונשאר לנותן משום דזה מודה וזה מודה העמד קרקע בחזקת בעלים ראשונים אבל כאן דזה החזיק ג"ש דמדמהו כאן לשור המועד דיצא מרשות מוכר לרשות לוקח א"כ כשסותרין ההודאות העמד הקרקע ביד זה דמוחזק בה עכשיו ועיין קצו"ח סימן פ"ח מ"ש שהביא מהמלחמות בטעמא דטענו חטין והודה לו בשעורין דגם משעורין פטור משום דלא תבעו שעורין הוי כמודה דאין לו אצלו שעורין והוי כתרי הודאות דסתרו אהדדי ואין מוציאין מהמוחזיק הרי דשתיקה של זה הוי כהודה לסתור הודאות הנתבע בפירש ומוקמונין ביד המוחזק וכ"ז לס"ד ומתרץ הש"ס דמחמת דהוחזק שתקן לאו הוא כודאי הודה רק דלמא כדאמר איהו וחזקת ג"ש מועילין שיהא חשוב לוקח מוחזק ואין מוציאין מידו כשטוען שלקחו:
גמרא התם והועד בבעליו כתיב עיין פרש"י ותוס' ועיקר החילוק חסר לפירושם ונ"ל דה"ק דתורה קפדה שיהא בפני בעלים דאין חבין לאדם על שלו שלא בפניו ובעל השור הוא בעליו צריך להעיד בפניו אבל כאן קודם חזקת ג"ש אין הלוקח חשוב בעלים דעדיין קיימא בחזקת מרה קמא וא"צ למחות בפני המחזיק וכיון דהוי מחאה ממלא ליכא חזקת ג"ש ולא נעשה בעל הקרקע מעולם וסגי שישמע ההמחאה וא"כ מבואר הטעם בגמרא התם והועד בבעליו כתיב דקפידא רק בפני בעליו:
דף לא:
תוס' ד"ה ורבא עיין מ"ש בפז"ב כ"ז ע"ב לתרץ קושית התוס':
ל"ג ע"ב תוס' ד"ה ואי טעין ואמר לפירות ירדתי וא"ת מאי אריא משום דלא חציף דתפיס ת"ל וי"ל דאצטרך אם לקטן והניחם ברשות שאינו שלו וא"ת וכו' יהא נאמן במגו דאי בעי אמר לפירות ירדתי והקשה בשע"מ סימן קל"ז דהא לעיל ע"א ד"ה ה"ג כתבו דלא מהימן במגו על הפירות הואיל דהקרקע יוצא ממנו מן הדין דבקרקע ליכא מגו א"כ נימא הכי ועוד מה קשר יש לוא"ת לתחלת דברי תוס'. ונ"ל דמ"ש תוס' לעיל דל"מ מגו היינו מגו דלא אכלתי דגם אם היה טוען כן לא מהימן משום דודאי כדבריו רק מחמת דאנחנו לא נדע האמת עם מי אין להוציא מן המוחזק אבל עכשיו דמודה שאכל וטוען דהקרקע שלו והקרקע יוצא מתחת ידו גם הפירות מוקמונין בחזקת בעל הקרקע דהפירות נגררין אחר חזקת הקרקע כמבואר בחו"מ סימן קי"ז במשכיר אומר לשתים ועיין תומים ונתיבות סימן קל"ז וע"כ ל"ח טוען דידי אכלתי כמוחזיק הואיל ומסתעף מן הקרקע אף דאכלן כבר והוי כמגו להוציא אבל ס"ל לתוס' דה"ד במגו דלא אכלתי דגם טענת לא אכלתי אינה מועיל רק להחזיק אבל במגו דלפירות ירדתי דהקדימו דגם כשלא תפס מהני טענתו להוציא ועיין בטוחו"מ סימן קל"ז דכתב בדעת התוס' אפילו כשלקטן ועדיין מונחים בשדה בעלים ובאי הבעלים ומיחו בידו נאמן להוציא לכן הקשו דיהא טענה שטוען עכשיו דשלו אכל מועיל להוציא גם מחזקת בעל הקרקע אף דקרקע יוצא מת"י האוכל והפירות מסתעפין מן הקרקע במגו דלפירות ירדתי דג"כ היה נאמן בתורת ודאי אף כשאינו מוחזק בפירות ויש להן חמ"ק:
א"ה אפילו ארעא נמי למאי דפרישית לעיל וכו' ונ"ל להבין ג"כ למה לא יהא נאמן גם על פירות דלהבא כיון דלא חציף אלא י"ל דהך דלא חציף רק עפ"י רוב דכמה חציפי איכא בעולם וכעין מ"ש בחת"ס ח"ב מאבן העזר סימן נ"ב בדעת רבינו אביגדור דאם טוען ברי שהשטר מזויף צריך קיום מן התורה אף דלא חציף אינש לזייף משום דיש מיעוטא דמזייפי וזה טוען ברי לי שאתה מן המיעוט ובכה"ג אפילו לרב אין הולכין אחר הרוב כמ"ש תוס' בב"ב דף צ"ב סד"ה ולחזי עכ"ל ומה"ט אין נאמן על פירות דלהבא כשמכחישו בעל הקרקע בברי רק כשלא מיחה עד שליקט דתו אינו מוחזק מהני רובא ולפ"ז גם כשליקט כבר ועדיין מונחין ברשות בעל הקרקע אינו נאמן דלא כדמשמע מדברי הטוחו"מ סימן קל"ז ועיין טו"ז שם שכתב דהטור מיירי דהפירות מונחין בכליו של הלוקט עיי"ש לכן פריך שפיר א"ה ארעא נמי כיון דכבר מוחזק בקרקע זה שנתיים לא חשוב מוציא ומהניא רובא כמו דמהני מגו כה"ג לעיל דף ל"ב ע"ב דהלכתא כרבה בארעא שו"ר באס"ז בשם רשב"א דפריך ארעא נמי כיון דנחת לה וקאי בגוה הוי כפירות שאכל עכ"ל ולפמ"ש מובן היטב:
דף לט:
גמרא מחאה בפני שנים ואצ"ל כתובי פירשב"ם אלא כותבין לו אעפ"י שלא לוה אותם דזכין לאדם שלא בפניו דמסתמא ניחא לו ובאס"ז הקשה פשיטא דזכין לו שלא בפניו ונראה דקמ"ל אף דהוא חוב למחזיק ובכתובות דף פ"ד בפנ"י שם מבואר דל"ל זכין היכא דאיכא חוב לאחר ומשום דהנה ג"ש העיקר מי שיש לו חזמ"ק ובידו לצוות לכתוב וכמ"ש לעיל והועד בבעליו דאין חבין לבעל הממון דוקא שלא בפניו:
מם ע"ב והאמר רבא ל"כ מודעא אזביני פירשב"ם דאי בשדה זו ל"ה זביני ול"צ למודעא אלא יביא עדים שאנסוהו ותבטל שטר מכירה ואינו מובן דכל ענין צורך הכתיבה דשמא ילכו העדים או ימותו וא"כ גם בשדה זו צריך וכמו שתמהו רבים ותוס' לעיל ע"א ד"ה מחאה הקשו למה ניתן מחאה ומודעא ליכתוב שלא מדעת מתחייב הא הוי מפ"כ ותרצו במודעא תקנו חכז"ל להציל שנאנס ותמה נה"מ סימן ר"ה דבמתנה א"צ להכיר באונסו ולדעת כ"פ אפילו ודאי אינו אנוס מועיל מודעא וגם לרשב"ם דבמודעא יש הוכחה ואומדנא דאנוס הוא מ"מ שמא רק אונס דנפשו וכעין מעשה דבסמוך דאזיל לקדושי אתתא דמיבטל המתנה כדאיתא באס"ז ובטוחו"מ סימן רמ"ב ובזה לא שייך לומר להציל הנאנס דלא אנוס מאחריני עיי"ש שנדחק אמנם באס"ז מבואר תירוץ אחר על קושית התוס' וז"ל קיום שטרות בשלשה דאי ליכא רק תרי לא מהני סהדותייהו דאמרינן מפיהם ולא מפ"כ ואע"ג בשטר שהוא זכותו של אדם ולהיות בידו לראיה אין אומרים בו מפיהן ולא מפי כתבן כגון שטר מכר ומתנה ומודעא ומחאה ה"מ במעשה הנעשה בפני עדים כדי שייתקיים הדבר בפניהם בכגון זה רשאין להעיד בשטר דגמרינן לה מספר המקנה אבל עדות שהן יודעין מעצמן כגון שמכירין חתימת ידי עדים או שראו באחד שהלוה לחברו שלא נעשה המעשה בפניהם כדי שיהא שום קיום דבר בפני העדים בכה"ג ודאי לא ניתנה העדות לכתוב דלא דמי לספר המקנה וא"ת אלא מעתה אם הזמינם בשעה שחתמו עדי השטר שהיו יודעים ומכירים חתימתם ויעידו עליה ה"נ דמצי לכתוב סהדותייהו אע"פ שאין שם שלשה לא היא שהרי לא היה קיום דבר ע"י כשהוזמנו שם אלא עיקר קיום הדבר על ידי עדים החתומים היה עליות הר"י ז"ל עכ"ל ולפ"ז תינח מודעא דמתנה דגם בלא ידיע אונסיה מהני והנותן מסר מודעא לפניהם שתתקיים ע"י העדים המודעא זה חשוב קיום הדבר של המודעא אבל במכר דל"מ בלא הכרת אונסו וכשמכירין באונסו א"צ למודעא רק להעיד על האונס והאונס עשהו לוקח המאנס ולא עשהו בפניהם שיתקיים הדבר על ידיהם ואף דמוכר הזמינם לראות שנאנס מ"מ המוכר ממילא נאנס ועיקר מעשה האונס לא נעשה בכונה לפניהם שיתקיים על ידיהם רק מעצמן וממלא רואים שנאנס וגם לא שייך לומר על האונס שיתקיים על ידי העדים ומה שמכר באונס לפניהם ג"כ ל"ש לומר שמכר באונס לפניהם שע"י יתקיים דאדרבה ראייתם ביטול המכר א"כ ל"ד לספר המקנה שהעושה המעשה עשה בפניהם בכונה שתתקיים המעשה ולא יתבטל משא"כ אלו בשדה זו תלוה וזבין הוי זבינא וצריך מודעא לבטל אזי המוסר מודעא עושה המודעא לפניהם שתתקיים המודעא על ידיהם נמצא זה טעמו של רבא דבמתנה כתבינן מודעא דלא אכפת לן מה דהוי מפ"כ משא"כ מודעא דזביני כיון דבלא"ה הוי זבינא א"ל מכירין באונסו ואם מכירין בלאו מודעא אינו זבינא בשדה זו וא"צ רק להעיד על האונס ופסול מפ"כ לכן צריכין להעיד בע"פ לפני ב"ד שנאנס וא"צ כתיבת מודעא ולא כתבינן ואפשר להעמיס זה בדברי רשב"ם כיון דבשדה זו ל"צ מודעא שעושה רק צריך שיעידו על האונס שנעשה ע"כ צריכין להעיד בע"פ דבשלמא אי ה"א דבלאו מודעא הוי זבינא וצריך מודעא וזה עושה המוכר בפניהם שתתקיים המודעא על ידיהם ועיקר הכתיבה על המודעא מהני מפ"כ ואפשר בזה היה מהני ממלא גם על הכרת האונס דעיקר קיום הדבר שנעשה לפניהם המודעא וכמו במכר דנעשה בפניהם וצריכים ג"כ לדעת שאינם קטנים וכדומה ואאת"ל דגם כה"ג ל"מ מפ"כ על הכרת האונס מ"מ צריך שיכתבו המודעא דאם ילכו העדים לא סגי לו בעידי אונס לחוד אבל כיון דסגי בעידי אונס ול"צ למודעא שעושה המוכר א"כ ל"מ מפ"כ על האונס שעושה הלוקח דאינו עושה לפניהם שתתקיים על ידיהם:
עוי"ל דהנה על מה שהקשו בתוס' דמודעא ומחאה הוי מפ"כ תירץ נמ"י בשם אחרונים דנכתב בשליחות המוחה והמוסר מודעא אע"ג דבעלמא בכל שטר צריך צוואת המקנה דומיא בספר המקנה היינו בדבר שבינו לחברו אבל מחאה ומודעא אין הדבר תלוי אלא בו די שיכתבו בלשון שליחות פלונו העדנו על עצמו וכונתו כהרז"ה ביבמות דכל שטר ל"ח מפ"כ כיון דנכתב בשליחות המתחייב הוי מפי כתבו וה"נ תלוי רק בו והוי מפי כתבו וכן מצאתי ביאור הדברים בקצו"ח סימן ר"ה וכתב דהרמ"א דכתב דמחאה צריך לכתוב בלשון שליחות ולא מודעא מחלק דמחאה תלוי רק בו והוי ככותב אני מוחה אבל מודעא בשלמא המסירת מודעא י"ל דהוי ככותב שאינו רוצה בקיום המקח וה"נ העדים כותבים בשליחותו אבל זה שכותבים הכרנו באונסו לא מועיל שליחות דהוא עצמו אינו נאמן ועכצ"ל במודעא הקילו להציל הנאנס ל"צ לשון שליחות עכ"ל ולפ"ז יש להבין טעמו של רבא דלא כתבינן מודעא אזביני אבל במתנה כותבין משום דא"צ הכרת אונס במתנה דתלוי רק בו דנאמן קודם נתינת המתנה שאינו נותן ברצון ולא ס"ל לרבא דתקנו להציל הנאנס אך למה לא יכתבו המס"מ בלע העדאת הכרנו באונסו ונ"מ לכשיהיו לו עדים שיעידו ע"פ או יודה לוקח על האונס ולא ס"ל לרשב"ם טעמו של עליות ר"י הנ"ל דאין כותבין לכתחלה בלא הכרת אונס דשמא יסמכו העולם ויטעו דודאי נאנס עיי"ש ואפילו ס"ל כן מ"מ היינו באין מכירין שנאנס לא מהימן המוכר אבל במכירין אונסו רק עדותו בכתב אינו מועיל וצריך עדים בע"פ מ"מ יכתבו המודעא ולכשילכו יצטרפו מודעא שלהם עם העדים שיעידו על האונס כדאיתא בחו"מ סימן ר"ה דלכ"ע מצטרפין ומה אכפת לן בזילותא דנכסי לוקח כיון דהאמת שלקח באלמות ע"כ כתב רשב"ם דרבא ס"ל בשדה סתם ל"מ מודעא ובשדה זו א"צ מודעא דבאונס לחוד בטל המכר ועדים שיודעין באונסו ע"כ צריכין להעיד בע"פ לכן לא כתבינן מודעא אזביני: גמרא מודה רבא היכא דאנוס וכמעשה דפרדיסא נלאו כל המפורשים למה בזה לבד מודה וכבר כתבתי דלרבא לא כתבינן אזביני מודעא משום דא"צ רק להעיד על הכרת האונס והוי מפ"כ אך מיאן לומר דתק"ח להציל הנאנס כמ"ש התוס' ונ"ל טעמו של רבא עפמ"ש תוס' בריש סנהדרין ד"ג ד"ה שלא לתרץ הסוגיות דגזלות ע"י חבלות לא שכיח וצריכי סמוכין ודו"ח דלא תקנו בהן חכז"ל לדון בהדיוטות ובלא דו"ח ונמ"י ר"פ החובל תירץ דגזל שבא לידו בהיתר ואח"כ אינו רוצה להחזיר ככופר בפקדון ושולח יד זה שכיח וסגי בהדיוטת משא"כ גזלה בעין כעין ויגזול את החנות דבא לידו בגזל לא שכיח ולא תקנו בהן לדון בלא סמוכין והובא סברתם בחו"מ סימן א' במחבר ורמ"א וסמ"ע וש"ך ולפ"ז ה"נ בתלוה וזבין דע"י חבלות חומסו ומתחלה בא לידו בחמסנות דגם כן לא שכיח דכך לי חמסן כגזלן דשניהם אין קונים וגוף המכר בגזלה בידו לכן ס"ל לרבא דלא תקנו בזה שיועיל מפ"כ ואף דכתב הנמ"י שם דכשהגזלה בעין אין מניחין אותו לעבור על ד"ת היינו כשנתברר שזה גזלו לזה רק ליכא דיינין סמוכין מ"מ כל ישראל מצווין שלא להניח לעבור על ד"ת אבל לתקן לסמוך על עדים מפ"כ זה אינו לעבור על ד"ת דכיון דלד"ת פסול מפ"כ אין אנו יודעין אם יש גזלה תחת ידו וגם לפי מה שהעלו הרמב"ן ור"ן בריש סנהדרין דגם גזלות וחבלות דנין בהדיוטת וא"צ דו"ח דגם אלו שכיחין רק בזמן חכמי המשנה דהיו מצויין סמוכים לא דנו זולתן משא"כ בזה"ז וכן העלו האחרונים מ"מ היינו דאלמלא תקנו לדין בהדיוטת היו רבין הגזלנין והיה שכיח טובא אבל אחר שדנין ויש שופטים בארץ לא יפלגו במציאות דגזלות ע"י חבלות ולגזול מה שלא בא לידו מתחלה ברשות דזה ודאי לא שכיח וה"נ ל"ש לאנוס חברו באונסין וחבלות למכור לו מה שלא בא מעולם לרשותו ולאנסו בפני עדים דיש שופטים בארץ ואפילו לא יתקנו לכשור מפ"כ מ"מ ל"ש דיכול להביא העדים לב"ד להעיד ואם נזדמן כל אלה והלכו העדים ודאי לא שכיח ולפמ"ש התומים בסימן א' דרבא פליג עם ר"א בריש סנהדרין ורבא ס"ל דגזלות ל"ש א"כ י"ל רבא לשיטתו לכן שפיר משני דמודה רבא היכא דאניס כמעשה דפרדיסא דמתחלה בא לידו בהיתר וכופר אח"כ ואין מאנס ע"י חבלות ואין עושה האונס להדיא בפני עדים דכזה שכיח וגם א"א לו להביא מיד העדים לפני הב"ד דירגיש הלוקח ולא יוציא השטר מכר שנעשה עכשיו ויטעון לקוח בידו מכבר ואכל שני חזקה וע"כ צריך להמתין עד זמן שישכח הלוקח שטען בפני עדים לקוח בידי מכבר או ילכו או ימותו העדים ולא ידעו המודעא ויוציא השטר מכירה לכן תקנו להכשיר המודעא מפ"כ ולאחר שילכו העדים או ימותו יתבענו וזה יוציא השטר מכירה ויטעון שלקחו בשטר זה ויוציא המוכר המודעא שטען לוקח בפניהם שלקחו מכבר:
עוד נ"ל עפמ"ש הנה"מ סכ"ח דאין פסול מפ"כ רק שמעידין על גמר הדבר זה לוה מזה או זה נתן לזה אבל כשמעידין זה ראוי ליתן או צוה לכתוב ולחתום הגט וכשנשאל העדים אם מגורשת או שדה זה של מקבל ולוקח לא יעידו עפ"י חתימתם רק אנן סהדי כיון שהאשה מציאה הגט לפנינו או המקבל ולוקח מוציא השטר ודאי נגמר הדבר בזה כשר מפ"כ עיי"ש ולפ"ז ה"נ במודעא מעידין על גמר הדבר שלא מכר ברצונו ונשאר המכר למוכר אבל במעשה דפרדיסא אם נשאל פי העדים השדה של מי לא א"י דהא לפניהם טען שלקחה מכבר וגם אם נשאל אם נאנס המוכר לא ידעו רק כתבו שכך אמר להם המוכר אלא כשיוציא הלוקח שטר המכירה הנעשה אח"כ אנן סהדי שבא הלוקח בעקיפין וא"צ מפיהם לכן מודה רבא דכתבינן דמהני מפ"כ:
גמרא אר"י האי מתנתא טמירתא לא מגבינן בה ה"ד מתנתא טמירתא אמר רב יוסף דא"ל להו לסהדי זילו איטמרו א"ד אמר רב יוסף דלא א"ל תיתבו בשוקא מ"ב א"ב סתמא ובתוס' אהך גרסא קשה לר"י מה בעי מ"ב הא בהדיא חולקין בסמתמא וכה"פ פסקו כגרסא זאת בריף ורמב"ם וטוש"ע סימן רמ"ב ונ"ל דה"א. דבסתמא חיישינין כדמסיק ורק מספקא ואי תפס לא מפקינן ל"מ לפוסקים דבכל ספק אין מוציאין מהתופס אלא גם לפוסקים דתפיסה לא מהני י"ל שאני הכא לפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מזכיה דמתנת טמירתא פסול רק מדרבנן שלא יעשה קנוניא נגד אחר כמ"ש הה"מ שם א"כ הוי ספק בתקנה ואוקמוה אד"ת לכל הפחות בתפס דלא מוקמונין בחו"ק כמ"ש הר"ש במקואות דהיכא דמה"ת ודאי יצא מחזקתו רק הספק בדרבנן לא מוקמונין אחזקתו ועיין הה"מ פ"ד מגזלה אלא דשתי הלשונות פליגי בזה אם אמר בפירש זילו איטמרו אם ודאי פסולה דלל"ק ודאי פסולה דאמדו חכז"ל דלא גמר ומקנה ואינו עושה רק לפנים ולקנוניא ומה דאמר לא מגבינין ע"כ לאו למימרא אי תפס דל"צ לגבות לא מפקינין ולא דמיירי רב יהודא רק בסתמא דאטו באומר זילו איטמרו לאו איטמורתו הוא ועכצ"ל דמיירי גם בפירש או בפירש לבד וכיון דע"כ גם בפירש מיירי דאזי בודאי פסול ומאי דאמר לא מגבינין היינו כמ"ש הנמ"י דאם החזיקוהו הנותן או החזיק המקבל בעצמו בפני הנותן ושתק הוי מתנה וע"כ לא מיירי בסתמא דאינו רק ספק שמא לא איכוין רק לקנוניא ומהני תפיסה ולא לכללו עם פירש זילו איטמרו אבל הא"ד ס"ל גם בפירש זילו איטמרו לאו ודאי פסולה די"ל שמא מפני קרוביו או לאיזה סבה העלים וכמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן רמ"ב דאם יש לתלות באיזה סבה שהעלימה ל"ה מתנה טמירתא לכן אמר לא מגבינן דספקא הוא לעולם וע"כ גם בסתמא לא נפיק מידי ספק ול"ל דהוי ס"ס דהכל חד ספק הוא אי למתנה טמירתא איכוין שוב ל"ל שמא גמר ויהיב רק העלימה לסבה אחרת דא"כ לא נ"מ כלל אם למתנה טמירתא איכוין ועוד לדעת כ"פ אין מוציאין ממון בס"ס נמצא לשתי הלשונות בסתמא חיישינן וספקא הוי רק פליגי בפירש זילו איטמרו אי ודאי פסולה ובכונת לא מגבינין פליגי לכן להוציא מזה הסברא אמר דלא היא אלא א"ב סתמא דלא ניחא לומר דזילו איטמרו יהא לאידך לישנא רק ספקא ועוד אם רק ספק הוא הוה מודה דלא חיישינין בסתמא דכולא האי ל"ח וטובא קמ"ל:
או י"ל דלל"ק ס"ל דפירש זילו איטמרו רק שמא לא גמר ויהיב די"ל לסבה אחרת העלים ולכן מספק לא מגבינין אבל בסתמא לא חיישינין כיון דגם בפירש אינו רק ספק ולל"ב ס"ל דפירש הוי ודאי וסתמא ספק לכן גם סתמא לא מגבינין כמלא פליגי גם בפירש ונ"מ במטלטלין ותפס ולכן קמ"ל דליכא בינייהו רק סתמא אבל פירש ודאי פסולה ומשום דאין סברא בפירש לא יהא רק ספק או בספקא ל"מ תפיסה וכמ"ש בטוחו"מ סימן רמ"ב:
דף מא.
רב אשי אמר חיישינן והלכתא חיישינין וכתב בעליות הנ"י שבאס"ז דאי תפס מפקינן דספק הוא ומוקמונין בחמ"ק גם במטלטלין הלכך מתנה שניה קיימת שהרי כחו ורשותו נתן לשני ושוב אין הנותן נאמן לומר שהוא של חברו עכ"ל וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהלכות זכיה ובשו"ע ח"מ סימן רמ"ב דהכותב שתי שטרי מתנה על שדה אחת אפילו היתה הראשונה סתם והאחרת גלויה קנה האחרון וצ"ע במ"ש הר"י דגם במטלטלין ל"מ תפיסה נגד השני דאין לו חמ"ק משום דכחו ורשותו נתן לשני דהא כתב בתשובת מיימני ספר קנין סי"ד דלא אמרינן מה מכר ראשון לשני כל זכותו רק בדבר שיש לו בו ודאי זכות והכא לא מדחי לו הנותן רק מספק וגם א"י לומר אי שתקת שתקת וא"ל מהדרינא שטרא למרה דלא מצית לאשתעוי דינא בהדיה כדאיתא בכתובות דף ק"ו ובחו"מ סימן קמ"ח דהא כתב בתשובת מיימני שם דלא מהני טענה זאת רק להחזיק ועקצו"ח סימן קמ"ח ועוד לפי הנראה מהסמ"ע שם סק"ב דאי"ל מהדרנא שטרא למריה רק אם ירויח בזה כההיא דכתובות דאבדה לו דרך שדהו והקיפוהו מארבע רוחות וד' שמכרו לאחד דכשיחזיר השטרות ויחזירו לו מעותיו ירויח וא"כ במתנה מה ירויח וגם בקרקע או במטלטלין בלא תפס השני הל"ל חולקין מספק דלשום אחד אין לו חזקה וצ"ל הכא דיש לנותן חמ"ק עדיף דהוי כודאי שלו כיון דנולד הספק קודם שנתנו לשני משא"כ בהך דהגמ"יי דאבדה לו דרך שדהו דודאי יש לו דרך אצל אחד רק כל חד מדחהו מספק ועוד הכא כשנתן לשני הוי כטען ברי שלא גמר ונתן לראשון והמקבל מסופק ואין לו שום חזקה בו"ש ברי עדיף לכ"ע והוי שלו בודאי ושוב כל זכותו נתן לשני ועכ"פ טובא קמ"ל רמב"ם ושו"ע דגם בנתן לראשון סתם ולאחרון גלוי האחרון קנה דהקשה הסמ"ע דכבר כתבו דסתמא הוי כמתנה טמירתו ומ"ש הסמ"ע דרמב"ם עדיין לא הזכיר סתמא מה דינו תמהני דכבר ביאר בהלכה ב' דגם בסתמא חיישינין ועיין שם בלח"מ ולפמ"ש טובא קמ"ל דתחלה קמ"ל דלא זכה המקבל נגד הנותן דיש לו חמ"ק דטוען ברי ובהלכה ג' קמ"ל דגם נגד האחרון לא זכה הראשון בסתמא כלל אף דלאחרון נמי אין לו חמ"ק וטוען שמא אלא דצ"ע הא מה"ת ודאי יצא מחמ"ק דנותן לפ"ד הה"מ דרק מדרבנן פסול מתנה טמירתא א"כ בסתמא הוי ספק בתקנה וגם ל"ש לאוקומוה על חמ"ק כיון דמה"ת ודאי יצא מחמ"ק וצ"ל בממון ליתא להאי סברא משום דהפקר ב"ד הפקר והוי של נותן מה"ת ולא יצא מחזקתו כלל ועיין הה"מ פ"ד מגזלה ה"ז וביאור הגר"א בחו"מ סימן צדיק סקי"ב ובערך ש"י חו"מ סימן קע"ה סל"ז ולולא דברי העליות דר"י וסייעתיה דעשי דין זה לספק ודנו אם מהני תפיסה י"ל דאפילו ספק אינו לפי המבואר בב"ב דף קמ"ב דקנין דרפיא בידיה לא הוי קנין ועיין נה"מ בדיני תפיסה ס"ק ישנו לכן כאן נמי דבשעת קנין רפיא בידו כיון דהוה ספק אפילו יהא רק מתק"ח מ"מ הוא רפיא בידו ולא קנה כלל ממילא לא מהני לו מה שתפס אח"כ ולא נתן לידו הנותן לכן לא כתבו רמב"ם וש"ע דהוה ספק רק לא קנה:
רשב"ם סתמא מאי וי"מ דאמודעא קאי נראה בעליל דדחיקא להו לפרש דאדלעיל כיון שהפסיק הענין ולא אמר מיד בתר התרי לישני מה הוי עלה ולע"ד י"ל דקאי אדסמוך דנתן לשנים היכא דליכא הוכחה דנאנס אצל השני דקנה שני בעי להו סתמא מאי אם נתן לראשון סתמא דנהי דנגד חמ"ק דנותן גם בסתמא חיישינין אבל נגד השני דאין לו חמ"ק ואין אנו דנין עכשיו רק בין שני המקבלים וכיון שהוא ספק בתקנה יפה כת מקבל ראשון דודאי יש לו קנין מן התורה והרי כתב הה"מ בפ"ד מגזלה דגם לרמב"ם דבכל ספק אין מוציאין מיד התופס מ"מ בספק מחמת תקנה מוציאין דמוקמינן על ד"ת עיי"ש והא דנגד הנותן לא אמרינן הכי צ"ל לפ"ז דחמ"ק וספק בתקנה עדיף מתפיסה לבד דהכא תרתי חמ"ק וד"ת מסייעו ולתופס ליכא רק חד מה שתפס אבל בלא תפס והוא שלו מכבר ויש לו חמ"ק לא מוציאין מחמ"ק אף דזכותו רק מכח ספק בתקנה ולכן י"ל דבזה פליגי רבינא ור"א דלרבינא ל"ח בזה דשני המקבלין אין להם חמ"ק וס"ל ג"כ דאין מקבל השני י"ל אי שתקת שתקת וא"ל מהדרנא שטרא למריה דבמתנה לא ירויח כלום אם יחזיר לנותן דבכה"ג א"י לומר כן כדמוכח מהסמ"ע סימן קמ"ח סק"ב ופליגי אי נימא דנותן מסר למקבל שני כל זכותו כמ"ש לעיל מתשובות מיימני דלא אמרינן הכי רק בודאי של מוכר הוא כ"ז י"ל בדעת רבינא אבל ר"א ס"ל כיון דנותן זוכה מכח חמ"ק וגם טוען ברי כשנתן לשני דלא גמר והקנה לראשון לכן הוי כזכה הנותן בודאי וכל זכותו נתן למקבל שני ומכאן יצא לו לרמב"ם בפ"ה מהלכות זכיה ה"ג שכתב כשנתן לשנים דאם מתנה ראשונה בסתמא אחרון קנה ולא סמך עמ"ש בה"ב דסתמא לא קנה דאי לאו דפירש כן הש"ס אין דרכו לכתוב מה דאין מבואר בש"ס:
משנה וגמרא שלא אמר לי אדם מעולם פשיטא הקשו תוס' הא לעיל פריך אלא מעתה חזקה שאין עמה טענה תהוי חזקה ונ"ל לפמ"ש רש"ל בתשובה ס"א דנאמן לחוב לבע"ח בחזקת ג"ש ול"ד למטלטלין שתחת ידו דאינו נאמן לומר אחרים הן דבקרקע בלא טענה אינה וכאלו אינו ברשותו כלל והנה מה דקתני כיצד שלא אמר לי אדם דבר מעולם הרי מודה למערער ששלו היא ולא לקחו א"כ אף אם גם בלא טענה הוי חזקה מ"מ הרי מודה שלא לקחו ופשיטא דחוזר דגם במטלטלין ואין המחזיק מכחישו רק טוען שמחזיק בשביל שבעלים לא אמרו לו דבר ודאי יחזיר וזה פשיטא מצד הטענה אפילו יהא חשוב חזקה אבל לעיל פריך על גוף החזקה דבלא טענה אינה חזקה כלל דקתני אינה חזקה דממילא גם כשחב לאחרים נמי ל"ה שום חזקה לומר כל מה שת"י הוא שלו לכן לעיל דיליף משור המועד דבג"ש קמה ברשות המחזיק א"כ דמי למטלטלין שתחת ידו דהן בחזקת שהן שלו שפיר פריך שיהא חזקה ונ"מ כשחב לאחרים דלא מהני הודאתו שלא לקחו ויותר מיושב בזה קושית התוס' לעיל דף כ"ח ע"ב ד"ה אלא דהיכי ס"ד דליהוי חזקה כשלא טעין מידי דלפמ"ש א"ש דנהי דלגבי עצמו כשלא טעין הרי הודה שלא לקחו מהבעלים אבל חזקה יהא אם חב לאחרים דאז ל"מ הודאתו ועיי"ש בתשובת רש"ל דכתב דמאיזה טעם באתה לזכות באותו מקום משום שישב בעלה בה ג"ש הלא מסקנת רוב הצרפתים דלא מהני חזקה בלא טענה עכ"ל ונפלאתי הלא משנה ערוכה היא דכל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ומה שנחלקו היינו בחזקת נזקין אבל לזכות בגוף המקום פשוט במשנה לכ"ע מבפי"א מהלכות שכנים כתב הה"מ דס"ל לרבותינו הצרפתים דגם בחזקת שעבודים ונזקין צריך ג"ש וטענה ואינו ענין לנידון רש"ל דמיירי בחזקת גוף המקום ואפשר משום דמיירי במקום בית הכנסת דגוף המקום של ציבור כדאיתא בחו"מ סימן ר"ב ס"ז וקונה רק שעבוד כמ"ש נה"מ סימן קצ"ב סי"ג:
גמרא זיל הדר והא אחזיקי לי תמהו רש"י ותוס' הא אין עמה טענה ופרשו משום דמחל לו והקשו דהל"ל מיד והא אחיל לי והול"ל מחילה בטעות הוי עיין תוס' בד"ה והא ונ"ל מזה סייעתא למ"ש הטור סימן קמ"ו דחזקה שאין עמה טענה צריך המערער לישבע ועיי"ש בש"ך סק"ה כיון דבא ליטול חייב גם בטענת שמא ועמ"ש רה"פ כיון דהוחזק שתקן שתיקה כהודאה ואולי זכירה לו ע"י אחר לכן כאן דא"ל זיל הדר ולא אמר דישבע מערער פריך והא אחזיקי והמערער בא ליטול כמו לרבנן צריך לישבע בחזקת ג"ש כן לר"י אם החזיק בפניו לאלתר ולכן לא השיבו מחילה בטעות היה דעדיין היה מידי ספק לא יצאנו דהא אינו הוכחה ודאית לומר כמו דאת לא ידעת ה"נ ודאי הוא לא ידע ומשני לו דקי"ל דאין חזקה לאלתר ולא חשוב אידך נוטל דקרקע בחזקתו הראשונה הדר אמר לו כיון דסייעו ודאי מחל והשיב כמו דאת לא ידעת כן י"ל גם המערער לא ידע וכיון דבא להחזיק בשלו ולא בא להוציא א"צ שבועה כלל:
מחילה בטעות הוא עתוס' ובהג"א תירץ דמחילה בטעות מהני. כשמסר הדבר לחברו מכח יאוש עיי"ש ולפ"ד א"ש כאן דבקרקע לא מהני יאוש עתוס' ר"פ לולב הגזול ויל"ד למה הוכרח הג"א לתרץ כאן באופן אחר וצ"ל משום דקושטא קמ"ל אף במטלטלין כיון דמתחלה סבר שאינו שלו כלל אמנם לפמ"ש הפנ"י בר"פ לולב הגזול דיאוש מועיל גם בקרקע משום הפקר אלא דאנן סהדי דאינו מוחל ואינו מפקיר דארץ לעולם עומדת והוי כמו דאמרינן לקמן דמדמיו לא מייאש ואף דשמעניה אמר דמייאש מ"מ אנן סהדי דאינו בלב שלם עיי"ש ולפ"ז במחילה בטעות דמהני מכח הפקר ומכח יאוש כמ"ש בהג"א הפקר ויאוש א"כ מהני גם בקרקע כיון דטועה וכסבור דלא תבא לידו הקרקע לעולם הרי מתייאש בכל לבו וכמו דמהני גם לדמי לזה הוצרך הג"א לומר תירץ אחר על הך דהכא ונ"מ היכא דידע שהיה הקרקע שלו מתחלה רק טעה שזכה בה חברו מעכשיו ואידך החזיק בו מהני מכח יאוש והפקר:
דף מג:
שמירה בבעלים הוא פירשב"א שכ"א משמר קצת מן השותפות בביתו וקי"ל ש"ב פטור וכיון שהיה ראובן משמר מחלק שמעון בשעה שנגנבה או אבד מחלקו בבית שמעון הרי שמעון פטור מחלק ראובן שהרי ראובן עמו במלאכתו עכ"ל ויל"ד דהא הכל תלוי רק בתחלת השמירה אם היה בבעלים ולא תליא כלל בשעת גנבה כמו שהביאו תוס' דתניא בהדיא הכי ונ"ל דודאי מודה רשב"ם אם שמרו שניהם קודם שנגנב דהוי שמירה בבעלים אף דלא שמרו בשעת גנבה אלא בא לומר בהיפך אם לא שמרו תחלה רק אח"כ בשעת גנבה מ"מ הכא הוי שמירה בבעלים וה"ט דקשה מאי פסיקא לגמרא דשניהם משמרים דלמא מיירי שמואל באחד לבד משמר וצ"ל דא"כ למה הוי ש"ש מה שכרו כיון דלס"ד לא מיירי בהתנה וכמ"ש המרדכי דכה"ג גם ש"ח לא הוי וכן הסכים הש"ך בסימן ע"ו וגם לדעת רמ"א שם ס"ח עכ"פ ש"ש ל"ה ועכצ"ל דשניהם משמרים וכל חד נהנה מה שחברו משמר לו דבשכר זה משמר גם הוא לחברו לכן פריך דהוי ש"ב ועדיין מנ"ל לגמרא דהתחילו שניהם יחד לשמור דלמא התחיל לשמור רק אחד ואח"כ סמוך לגנבה שמר גם השני ועכצ"ל דגם כה"ג הוי ש"ב כיון דלא התנו מתחלה להס"ד שישמור אחד היום ואחד מחר א"כ כ"ז שלא שמר רק אחד לית לו שום שכר דאינו שומר רק מנדיבת לבו ורק כשהתחיל גם השני לשמור נעשה האחד ש"ש א"כ תחלת שמירה בשכר הוא בבעלים לכן אף שלא שמר השני רק בשעת שנגנבה מהראשון הוי ג"כ שמירה בבעלים:
וצל"ע גם בהתחילו שניהם לשמור זה קצת בביתו וזה קצת בביתו או במקום המשותף ואח"כ פסק אחד מלשמור ולא היה שום תנאי בינם אם הוי ש"ש באותו שעה גם בלאו טעמא דש"ב כיון דאין זה מחויב לשמור חלק חברו רק כשחברו משמר ג"כ חלקו ולזה הדעת נוטה וע"כ מדאמר שמואל דש"ש הוא ע"כ דסמוך לגנבה ושעת גנבה שניהם משמרים והכל תליא בזה רק בשעת גנבה בין התחילו לשמור יחד או לא ורק בהתנו שמור לי ואשמור לך תליא בתחלת השמירה אי הוי בבעלים ובזה מדוקדקין דברי רשב"ם:
גמרא כגון דאית לו סהדי להאי דעת התוס' דוקא דידעינן דיש לו עדים ובאס"ז הקשו למה לא ניחוש שיש לו סהדי כמו דחיישינן לבע"ח וכה"ג ולקמן דף מ"ו גבי ערב מעיד ללוה ולוקח שני לראשון הקשו תוס' מה מהני דיש לו ארעא דלמא יש עליו בע"ח כמו דחיישינן הכא במכר שדה ונ"ל לחלק דהכא ה"ט דקודם שמכר השדה היה בע"ד ופסול לעדותה רק ע"י המכירה יכשר וכשיש איזה חששא אוקמונין אחזקתו דפסול דמעיקרא דדלמא עדיין יש לו בשדה זו נגיעה ולא יצאה מרשותו לגמרי לענין פסול עדותה אבל בערב ולוקח אדרבה מעיקרא היו ודאי כשרים ולא נפסלם מחששא בעלמא וע"כ ה"נ דוקא שיש עדים שהיה שלו אבל אם ליכא עדים אמרינן אימר מעולם לא היה שלו ולא היה לו נגיעה בשדה זו:
דף מד:
גמרא ואר"ח והוא דכתב לו דלא כאסמכתא יל"ד מה צורך דברי ר"ח לכאן וכן הקשה תומים סימן קי"ג ובסמוך אמר הש"ס כגון שלקח ומכר לאלתר וכתבו תוס' דהמ"ל א"ה אפילו בית ושדה אלא מגופה פריך ותמוה דעדיין מה ס"ד דתרצן וכל הפלפול על הברייתא דמחלק בין שדה ובית לפרה וטלית וכמו שתמה התומים בסימן קי"ב ועוד בסמוך קאמר הש"ס ל"צ דקאמרי עדים ידעינן בהאי דל"ה לו ארעא מעולם הקשה רשב"ם דהל"ל אלא ל"צ כיון דהשתא אצ"ל דלקח ומכר לאלתר:
ונ"ל דקשה לי טובא מה הועיל בזה דאמרו עדים דלא ה"ל ארעא מעולם לפמ"ש מקו"ח סימן תמ"ח מה"מ סימן ר"ב דשליח למכור יכול להקנות אג"ק שלו א"כ ה"נ ניחוש דעשה זה שליח שילוה לו מעות וישעבד מטלטלין של משלחו אג"ק של שליח ואח"כ מצאתי בשו"ת חת"ס חא"ח סימן קט"ז הקשה על מקו"ח כן ועלה בלבי לחלק בין קנין לשעבוד דמידי דאיהו ל"מ עביד לא מצי משוי שליח כדאיתא בנזיר דף י"ב לכן בשעבוד דאפילו עשאן אפותקי לא גבי מלקוחות ואין אופן לשעבד רק אג"ק והרי אין לו אבל להקנות מצי עביד בכסף ומשיכה אלא הלא גם מטלטלין יכול לשעבדן ע"י שימשכנם בשעת הלואתו דעכ"פ מהני לטרוף מיתמי ולקוחות אפילו חזר והפקידן ביד לוה ואפותקי ומשכון שוה רק במטלטלין ל"מ אפותקי אבל אם שעבדן אג"ק ובאפותקי הוי כמשכון ואף דאם מכר הלוה המשכון שחזר המלוה והפקיד אצלו שייך תקנת השוק מ"מ מדינא משעבד ועוד כיון דיכול למסרן למלוה למשכון הרי מצי לשעבדן אלא צ"ל כיון דאין לו המטלטלין כשלוה רק אח"כ לקח ומכר לאלתר אאתיל דאקני משתעבד אג"ק מ"מ במשכון לא היה יכול דלא היה בידו לכן גם שליח לא מצי עביד לשעבדן אג"ק של השליח כיון דלמשלח אין לו קרקע ואף לכשיקנה המטלטלין יוכל להשכינם מ"מ הוי מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח כדאיתא שם בנזיר ע"כ גם כשתירץ דאמרו עדים דלא ה"ל ארעא מעולם צ"ל דלקח ומכר לאלתר לכן לא אמר אלא וא"כ מוכח כהמקו"ח:
ולפ"ז י"ל דהמקשן וניחוש דלמא אג"ק אקני לא נעלם ממנו דאפשר כשלית לו קרקע אלא דמשכחת שעשה שליח שי"ל קרקע ולא אסיק אדעתיה דלקח ומכר לאלתר אך לולא דברי ר"ח דמהני כתובת דלא כאסמכתא לסלק בזה האסמכתא ה"א דאין מועיל לסלק אסמכתא בזה כמו בשאר אסמכתא וכבר עמד הרמב"ן בזה למה מהני כאן כתובת דלא כאסמכתא כמ"ש נמ"י וה"א בדברי רבה דה"ט דל"ה אסמכתא כיון דלענין קרקע אינו אסמכתא כמ"ש רמב"ן ותוס' נמי מספ"ל ועיין חידושי מהר"ם בקרקע שקנה כבר לפני השעבוד אין ספק כלל דאינו אסמכתא וא"כ י"ל לפמ"ש הרשב"א והובא במל"מ פי"א ממכירה דאם חייב עצמו בדבר שיש בו משום אסמכתא ונתן משכון על מחציתו לית בו תו משום אסמכתא בכל החיוב כיון דע"כ מחצה לאו לאסמכתא איכוין ומהר"פ חולק עיי"ש ולפ"ז י"ל ה"ט במטלטלין אג"ק לית בהו משום אסמכתא כיון דבקרקע ליכא אסמכתא הוי כנתן ערבון על מחצה אבל כ"ז אם הקרקע של לוה אבל אם הוא של שליח ל"ל כן דמה אכפת לו בשל שליח אבל שלו לא איכוין לשעבד בלב שלם סוף סוף סמך בדעתו דיפרע למלוה או לשליח במעות וגוף השליחות שעשהו לשעבד מטלטלין שלו א"ל יפרע במעות יש בו משום אסמכתא דשל שליח גמר בלבו לשעבד דמלוה עושה לו טובה יותר מהשליח אבל לעצמו קרוב יותר וא"כ היה אפשר לומר דלית לו ארעא ואג"ק דשליח הוי אסמכתא על מטלטלין שלו לכן נתחכם להביא דברי ר"ח והוא שכתב דלא כאסמכתא דבלא"ה הוי האסמכתא אף דשעבדן אג"ק שלו כסברת מהר"פ וע"כ צריך לכתוב דלא כאסמכתא דמהני לסלק חשש אסמכתא א"כ אא"ל דלית לו קרקע דשמא עשה שליח והתרצן הבין כ"ז מדהקדים המקשן דברי ר"ח ע"כ תירץ דלקח ומכר לאלתר דמעיקרא לא מצי למשכנם וה"נ לא מצי עביד שליח ושפיר ידע דהלכתא דאקני משתעבד לכן בשדה ובית לא יעיד דדלמא כתב דאקני ופרה וטלית דמיירי דלית לו ארעא מעיד ע"כ לא קאמר אח"כ אלא ל"צ דלית לו ארעא דגם מעיקרא צ"ל כן וגם עכשיו צ"ל דלקח ומכר לאלתר רק המקשן רצה אח"כ לברר דבריו אם התרצן כונתו דלית לו ארעא או בלא"ה א"ש אלא דס"ד דתירץ לו דלקח ומכר לאלתר סגי בזה לבד אף די"ל קרקע ע"כ פריך א"כ תפשוט דאקני ל"מ וע"כ כתבו תוס' דלפי מה דס"ד דמקשן בכונת התרצן המ"ל א"כ שדה ובית נמי אלא דמגופה פריך אבל התרצן שפיר תירץ דלקח ומכר לאלתר ומיירי דלית לו ארעא כדמסיק ל"צ דהיינו שכן כונתו מעיקרא כשתירץ שלקח ומכר תכף דכבר הבין בכונת המקשה שהקדים לו דברי ר"ח דנשמר מזה וכמ"ש:
גמרא והוא דכתב לו דלא כאסמכתא בנמ"י הקשה למה יועיל כאן כתובת דלא כאסמכתא יותר משאר אסמכתות ולי קשה אפכא למה צ"ל דלא כאסמכתא בשלמא בשאר אסמכתא י"ל דלא גמר והקנה רק סמך בדעתו שלא יבא לידי כך ולולא כן לא היה מקנה אבל כאן הלא מיניה גבי אפילו מגלימא דעל כתפיה אפילו לא שיעבד מטלטלין כלל והנ"מ לטרוף מלקוחות ולמה יגרע המלוה שקדם והלוהו ועשה לו טובה לומר דלא גמר ומשעבד לו וצ"ל משום דע"י זה זיילי נכסיה דלא ירצו לקנות מטלטלין ממנו בשויין ואלו ידע שיצטרך למכור מטלטלין לא היה משעבדן באג"ק:
ומה דהוצריך להביא דברי ר"ח נ"ל עוד דמבואר בתוס' שלהי ב"ב דלמ"ד של"ד גם אם שעבד בפירש לא מהני וכ"כ הריטב"א משום דאין קנין לחצאין וקצו"ח סימן ל"ט כתב דגם למ"ד שעבודא דאורייתא הוא משום דממילא חייל בלא דעת הלוה דרחמנא רמי עליו אבל לשעבד יותר מדינו אין יכול דאין קנין לחצאין עיי"ש וכה"ג כתבו תוס' לקמן דף קנ"ז דלפיכך דאיקני משתעבד אף דאינו ברשותו משום דשעבוד אלים מקנין דממילא חייל בלא דעת הלוה עיי"ש וצ"ל מה דצריך לכתוב דאקני משום דאם לא נכתב י"ל דאין סמיכת המלוה על מה דאין ללוה בשעת הלואה דשמא לא יקנה אבל כשנכתב חזינין דקפיד שישתעבדו מה שיקנה ואז ממילא חייל השעבוד כמו על מה שיש מכבר תחת יד לוה וסברת התוס' שם באי התם אליבא דשמואל דס"ל של"ד אלא תקחז"ל ג"כ ממילא חייל דהטילו חכז"ל שעבוד על נכסי לוה וגם על מה שיקנה אם מלוה גלה דעתו שמלוהו ע"ד כן אך דעת רשב"א בפרק השולח וכן דעת כ"פ דגם למ"ד של"ד מהני שעבוד מפורש וי"ל ראיה לדבריהם מדיכול לשעבד מטלטלין אג"ק דצריך דעת הלוה ומהני ואפשר לדחות הראיה לפמ"ש קצו"ח סימן ער"ה דגם בהפקר יכול לזכות במטלטלין אג"ק אם צבורין על הקרקע דמבואר בחו"מ סימן ר"ב דאצ"ל קני המטלטלין אג"ק כיון דצבורין הן כמחוברין לקרקע כמ"ש סמ"ע שם רק באינן צבורין דצ"ל קני אג"ק דצריך דעת מקנה אי אפשר בהפקר וראיה מן הרשב"א עיי"ש ולפ"ז י"ל אף דאין קנין לחצאין דאין כח ללוה לשעבד מ"מ בצבורין אין צריך דעת לוה כיון דלוה חייב למלוה וממילא משתעבדן קרקעותיו ה"נ חל השעבוד ממילא על המטלטלין אם קפיד המלוה שישתעבדו לו וסמיך דעתו גם עליה ודברי רבה דיכול לשעבד אג"ק אין מפורש אם מיירי בצבורין דוקא ולפ"ז נהי דיש לחוש ששעבד מטלטלין אג"ק וצבורין בתוכה מ"מ יצאנו מהחשש זה אם לקח ומכר לאלתר ותו לא תקשי שמא כתב דאיקני דהא מבואר בב"מ דף ט"ז ע"ב דאמר רב שדה זו לשאקחנה מכורה לך קנה ואמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם ופרש"י דבשדה סתם סמכא דעתו של לוקח או מקבל מתנה דהרבה שדות מצויין לקנות משא"כ בשדה זו לא סמיך דמי יימר שימכרו לו שדה זו עיי"ש וא"כ ה"נ לעולם אימא לך אם כותב דאקני על כל מה שיקנה דהוא כשדה סתם דסמ"ד המלוה והכא במטלטלין אג"ק אם צריך שיהיו צבורין זה לא משכחת רק בשדה זו וע"כ לא היה קשה א"כ שדה ובית נמי יעיד דזה משתעבד בדאקני סתם ואירע שקנה שדה ובית אלו אמנם הא דצריך באג"ק לכתוב דלא כאסמכתא יותר משעבוד קרקע לבד דשעבוד קרקע ממילא חייל וא"צ דעת לוה ומה צורך בכתובתו ומה אכפת לן אם לא גמר בדעתו לשעבד דתורה או חכז"ל הטילו השעבוד מיד שלוה אבל מטלטלין דצריך דעת לוה לשעבדן י"ל דהוי אסמכתא ולא אמר לוה רק להסמיך לכן צריך לפרש דלא כאסמכתא שו"ר שכ"כ מהר"ם וגי"ת וממלא מוכח דצריך באגב זה דעת הלוה מדצריך לכתוב דלא כאסמכתא ולכאורה ראיה לנה"מ בסימן ער"ה דס"ל גם בצבורין צריך דעת אחרת מקנה או אפשר בשעבוד מטלטלין לכ"ע צריך דעת אחרת מקנה עכ"פ חזינין דיכול הלוה לשעבד מטלטלין אג"ק בדעתו וכחו וקשה על פוסקים הנ"ל דאין קנין לחצאין וצ"ל לדדהו כיון דקרקע משתעבד שוב יכול לשעבד אג"ק והלוה עושה רק המטלטלין בקרקע או משום נע"ד תקחז"ל כן כמו עיקר השעבוד למ"ד של"ד דתקחז"ל לשעבד משום נע"ד כן עשו באג"ק שיש לו קול עכ"פ חזינין דבכח הלוה לשעבד מדעתו ואין לחלק אם צבורין או לא א"כ ל"ל דלקח ומכר לאלתר דעדיין ניחוש שמא כתב דאקני ותפשוט דאקני לא מהני דמקשן חד הוא לכן נתחכם להקדים דברי ר"ח כדי שלא ידחהו דלקח ומכר לאלתר כדמקשה לו מיד תפשוט דאקני ל"מ ועיין תומים סימן קי"ב סק"א וקי"ג סק"ג:
תוס' ד"ה כגון שלקח ומכר לאלתר המ"ל א"ה שדה ובית נמי אלא מגופה פריך ותמוה דעדיין מה ס"ד דתרצן בזה ונ"ל דרשב"א כתב דגם למ"ד אדם מקנה דשלב"ל מ"מ לא מצי להקנות אג"ק מטלטלין שאינן ברשותו דצריך דומה לערים בצורות ביהושפט דהמטלטלין היו ברשותו הובא בשעה"מ פכ"ב דמכירה והקשו עליו מדפריך כאן על אג"ק דלמא דאקני הוא ונ"ל דלק"מ דלדידן א"א מקנה דשלב"ל ומ"מ משתעבד בדאיקני וע"כ דעדיף שעבוד דבתר גופו גריר דישנו בעולם כמ"ש בעה"ת הובא בב"י חו"מ סימן ר"ט אמנם לס"ד דגם בשעבוד ל"מ דאיקני כמו במכר א"כ למ"ד דמקנה דשלב"ל אג"ק לא מקנה דשלב"ל אבל הקרקע לבד מקנה ומשעבד וליכא למפרך שדה ובית נמי דיש לומר דאתיא כמ"ד אדם מקנה דשלב"ל ועדיף ליה למפרך מגופה: והנה להמרדכי שברמ"א חו"מ סימן ר"ט דבהתנה שיקנה כשיבא לעולם מהני לכ"ע י"ל גם אי דאקני ל"מ ניחוש שהתנה בפירש שיחול השעבוד כשיקנה אלא די"ל דאגב לא מהני בזה כיון דקרקע נקנה מ"ד ומטלטלין אין חל רק כשיקנה ומתורץ קושית התוס' שדה ובית נמי דיש לחוש שהתנה בפירש שיחול כשיקנה:
דף מח.
גמרא אלא סברא הוא אגב אונסא גמר ומקנה ובתוס' וא"ת אמאי אצטרך קרא גבי קרבן דכופין אותו ונ"ל דאינו ודאי גומר ומקנה בלב שלם רק דלא נימא להיפך דאנן סהדי כיון דאנוס אינו גומר ומקנה בלבו ובאנן סהדי מהני דברים שבלב לזה אמר סברא דיש מחמת אונסא גמר ומקנה דלאו כל אפי שוין ממלא אאתיל דבלבו אינו גומר ומקנה תו הוי דברים שבלב וכ"ז בין אדם לחברו דא"י מה דבלב חברו אבל בקרבן דעת שכינה איכא והיינו שדקדק רשב"ם בד"ה דתהוי לו כפרה וכי אמר רוצה אני ודאי בלב שלם קאמר ולקמן גבי מצוה לשמוע ד"ח וגבי סברא הוא לא פירש דודאי בלב שלם ומשום דבקרבן צ"ל דודאי ובזה מדויק ג"כ לשון הש"ס בפרק האיש מקדש דף נון בההיא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י ולא סליק דא"ר דברים שבלב אינן דברים מנליה לרבא הא אי לימא מדתנן יקריב אותו והא בלבו לא ניחא לו דלמא שא"ה דאנן סהדי דניחא לו דתהוי לו כפרה אלא מסיפא וכן בג"נ ודלמא שאני התם משום דמצוה ולמה לא אמר בגט אנן סהדי כמו בקרבן אלא הוא אשר דברנו דהתם ס"ד להוכיח דדברים שבלב אינן דברים אף דידענו דמכר אדעת למיסק לא"י כיון שלא פירש להדיא בפיו וע"כ רצה להוכיח מיקריב דכופין אותו והא בלבו לא ניחא לו ולא היה יכול לדחות משום דניחא לו בכפרה סברא די"ל אפשר ניחא לו דכלפי שמיא גליא עכצ"ל אנן סהדי אבל בגט אצ"ל אנן סהדי:
גמרא תלוה וקדיש כתב הרמב"ם פ"ד מה"א האיש שאנסוהו עד שקידש בע"כ מקודשת ובהשגות והוא שיאמר רוצה אני וכתב המגיד ואני אומר שהר"ז כמי שאנסוהו למכור דהמכר קיים כמ"ש בפ"י מהלכות מכירה כ"ש כאן שהוא קונה ולא הצריך הראב"ד שם שיאמר רוצה אני עכ"ל ונ"ל דראב"ד לשיטתו בפ"א מגזלה עמ"ש הרמב"ם כל החומד דבר של חברו והכביד עליו ברעים או הפציר בו עד שלקחו ממנו אף שנתן לו דמים רבים הר"ז עובר בל"ת דלא תחמוד כתב הראב"ד ולא אמר רוצה אני וכתב המגיד דעת הראב"ד שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתלוה וזבין ואין בו לאו ורמב"ם ס"ל דמקחו קיים אף שעבר ואע"ג דא"ר בתמורה כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ עיי"ש וצווח הלח"מ דהמגיד עצמו כתב בפ"ד מה"א דלא הצריך הראב"ד לומר רוצה אני בתלוה וזבין ועכ"פ חזינין דעת הראב"ד דאם אמר רוצה אני אינו עובר בלאו דלא תחמוד ואם לא אמר רוצה אני עובר בל"ת והה"מ הקשה דלמה לא נאמר כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ וי"ל דמה דל"מ מעשיו דמסלקין מעשה העובר מ"מ אין לסלק מעשה המוכר דאגב אונס וזוזי מיכוין להקנות ותוס' בתמורה דף ד' ע"ב ד"ה רבא כתבו דצורם אוזן בכור אף דעבר מהני דלא גרע מנפל בו מום מעצמו דשרי וכתב הבית אפרים דהעיקר תלוי אם צריך כונת העושה דאם עבר מסלקין כונתו אבל גוף המעשה לא מסלקין וה"נ נהי דמסלקין כונת לוקח כיון דעבר הא סגי בכונת המוכר דבאס"ז לעיל דף מ"א כתב דא"צ כונת הקונה וסגי בדא"מ ולכן אצ"ל רוצה אני במכירה אבל בקידושין א"א שתתקדש בלא דעת שניהם לכן הצריך לומר רוצה אני ובזה מצאנו טוב טעם לחלק בין אנסוהו למכור לאנסוהו לקנות דדעת בעה"ט דאנסוהו לקנות ל"מ וה"פ חולקים עליו בחו"מ סימן ר"ה ואה"ע סימן מ"ב ועיי"ש בחמ"ח וב"ש כיון דלא מפסיד מידי מה לי שנוטל דמים בעד חפץ או חפץ בעד דמים ואדרבה מוכר עצב ולוקח שמח אלא ה"ט דבאכסוהו לקנות כיון דמוכר עבר ל"מ כונתו דבלאו כונתו א"א לקנות אלא בכונת בעה"ט א"א לומר ה"ט עיי"ש במודעא:
פרק המוכר את הספינה דף ע"ו ע"ב תוס' ד"ה קני לך בפמ"ש משמע דמכשט"ח רק מדרבנן והקשה בחידושי רמב"ן מהא דאמרינן בקידושין התקדשי לי בשט"ח זה רמ"א מקודשת ותירץ מקודשת מדרבנן ובשעה"מ פ"ח מלולב ה"י הקשה עליו מפרק לולב הגזול דף ל"א בההיא סבתא דצווחא קמיה דר"נ דכולהו רבנן יושבין בסוכה גזולה ואר"נ פעיתא היא דתק"ח דאין לה רק דמי עצים הרי דע"י תק"ח יוצא מדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר עיי"ש וכן קשה על תוס' שכתבו מש"ה מוכר שט"ח יכול למחול כיון דאין קונה רק מדרבנן ונראה לפמ"ש בספר ג"פ ומח"א בהלכות משיכה פ"ב דהפקר ב"ד אינו כדאורייתא רק להפקיע זכות בעל הממון אבל איי לעשות אינו זוכה כזוכה מן התורה מחמת ההפקר עיי"ש לכן בסוכה דיוצא בשאולה וא"צ לכם ועוד כיון דנעשה הפקר זוכה המחזיק מן התורה כמו משאר הפקר אבל שט"ח אאת"ל דהופקר לגמרי מן המלוה איך זכו לוקח והאשה בחובו כיון דאין זכיה בשעבודו מן התורה ובזה מתורץ קושית שעה"מ שם על מ"ש תוס' פרק הגוזל קמא דף ק"ד ד"ה אגב כיון דפדיון מע"ש מה"ת ל"מ אודיתא דאינו רק קנין מדרבנן והא בההיא סבתא אהני קנין דרבנן לצאת מצוה מה"ת ולפמ"ש א"ש כיון דמקבל לא עשה שום זכיה מעצמו אינו שלו ע"י אודיתא מן התורה: עוי"ל דל"ת על הרמב"ן מההיא סבתא לפמ"ש תוס' ביבמות דף פ"ט דל"ל הפקר ב"ד אלא כשיוצא מרשותו לגמרי ע"י הפקר ב"ד משא"כ אם חכמים השארו לו איזה כח וזכות דאין הפקר לחצאין עיי"ש לכן בשט"ח אי נימא מש"ה יכול המוכר למחול משום דאין לוקח קונה רק מדרבנן הרי לא הפקיעו זכות המוכר לגמרי כדי שלא לחוב ללוה תו ל"ל הפקר ב"ד הפקר ע"כ אינה מקודשת מה"ת ולפ"ז י"ל דלא תקשי מההיא סבתא עמ"ש מרדכי בגיטין ר"פ הזורק בהא דשכ"מ דתקיף ליה עלמא בשבת ואמר רבא תיזל ותיחד והלא בלא"ה דברי שכ"מ ככומ"ס ותזכה בקרקע בלא שום קנין ותירץ דע"י תק"ח לא תהא מן התורה מגורשת דדברי שכ"מ רק מתק"ח כמסורין ולפמ"ש א"ש דבגיטין עדיין נשאר זכות לבעלה בקרקע זו דאם מכרה או נתנה אינו קיים כמ"ש תוס' שם וגם לעיל דף נ"א ע"ב א"כ ל"ל הפקר ב"ד:
עוד נ"ל דהכא ל"ל כלל הפקר ב"ד לפמ"ש תוס' דאין הפקר לחצאין להיות כד"ת דהא כתבו תוס' בסמוך דצריך מסירה שיהא דאמ"ק לאפוקי שטר הפקר א"כ איך נאחז החבל בתרין ראשין לומר דאלים הקנין כד"ת משום הפקר ב"ד הפקר הפקיעו זכותו של בעל השטר דא"כ איך יזכה הלוקח כיון דכל התקנה בקנין מסירה כדי שיהא דעת אחרת מקנה ובשטר הפקר אין דרך לזכות ועוד אם תאמר דהפקירו השט"ח ושעבודו מהמלוה הלוה קודם לזכות בעצמו וכמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ה ולפ"ז יובן הטעם למה לענין דיוכל המוכר למחול אוקמוה אד"ת ולא לענין שיוכל המוכר או לוקח לחזור אלא ה"ט דאף דכ"ז דלא גבה הלוקח ל"ל דזכה מחמת הפקר ב"ד מ"מ בשעת גוביינא י"ל הפקר ב"ד כיון דכבר עשה המלוה ולוקח בעצמן הקנין לא נשגיח בהם לחזור אבל אם מחל ללוה לא רצו להפקיר ממונו בעל כרחו וא"ש טעם י"א בסימן ס"ו סי"ז דאם פרע לוה למלוה חייב שנית ללוקח דכיון דעבר על תק"ח עשו הפקר ב"ד:
ובפנ"י בקידושין תמה על הרמב"ן מה הקשה ממקדש בשט"ח הא גם מקדש במע"פ קתני התם עם מקדש בשט"ח דמעמ"ש לכ"ע רק מדרבנן כדאיתא בגיטין דף י"ג ואין לתרץ כמ"ש משום דהשאירו לו זכות שיכול למחול ל"ל הפקר ב"ד דהא הרמב"ן ס"ל גם במע"ש יכול למחול כמו שכתב בחידושיו לגיטין דף י"ג ואפשר ס"ל לרמב"ן במכירת שט"ח ל"ל הפקר ב"ד דאם הפקיעו כח המוכר והתחיל חיוב חדש מן הלוה ללוקח איבטל שטרא לגמרי דנפקע שעבודו ותו לא יהא מלוה בשטר כלל ותק"ח היה שישאר השטר בתקפו וע"כ נשאר כח המלוה ראשון ולוקח בא מכחו ומחמתו כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו ס"ק צ"ז עיי"ש ואף דרמב"ן לא ס"ל סברא זו של הש"ך דהא ס"ל דשט"ח נקנה במעמ"ש כמבואר בש"ך שם היינו במעמ"ש אבל לומר הפקר ב"ד ונפקע כל כח המלוה ודאי איבטל השטר שנכתב על שמו והותחל עתה חיוב חדש ללוקח ולפ"ז יש ג"כ לקיים סברת התוס' לחלק בין מכירת שט"ח למעו"ש לענין מחילה משום דשט"ח לא עשו הפקר ב"ד שלא יתבטל השטר ולרמב"ן דס"ל דגם במעמ"ש מהני מחילה י"ל דכך היתה התקנה שיהא כקנין על תנאי אם לא ימחל המלוה ללוה א"כ י"ל הפקר ב"ד דנפקע כל זכית המלוה בקנין המעמ"ש רק ע"ת איל ימחול ללוה:
ולפ"ז י"ל דברי ר"ח שהביא הרי"ף פרק הכותב דמש"ה מוכר שט"ח יכול למחול די"ל עיינתי בחשבוני ולא פש לי אצלו כלום א"נ אסתפקא לי מלתא אי פרוע לכן שכ"מ דסתמיה דייק א"י למחול ותמה הרי"ף דא"כ למה אמר שמואל דיכול למחול הל"ל די"ל עיינתי בחשבוני עוד הקשה עיי"ש והר"ן שם הקשה דאי"ל לומר דלא פש לי גביה לחוב ללוקח ולאוריעו שטר דהא האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כשחב לאחרים ולפמ"ש י"ל דמה דיכול למחול משום דאין הקנין רק מדרבנן ול"ל משום הפקר ב"ד הוא ד"ת דא"כ איבטל שטרא והוי רק מע"פ ויהא נאמן לומר לא פש לי מידי גביה ולא הועילו חכמים בתקנתן אבל שכ"מ דאינו נאמן לומר דטעה שפיר י"ל משום הפקר ב"ד אלים כד"ת וכ"ז לענין היורש של שכ"מ אבל שכ"מ עצמו אם עמד חוזר וע"כ א"א לומר דהפקירו מיד כשצוה ממילא הוי רק מדרבנן ויכול למחול ואף דגם עכשיו נאמן לומר עיינתי בחשבוני במגו דמחיל או דזה עצמו מחילה כמ"ש הר"ן בפ"ק דב"מ דף כף מ"מ יפה כח הלוקח דיחויב המוכר להחזיר הכל מדד"ג משא"כ אי הוה רק מע"פ מחמת הפקר ב"ד יהא נאמן דנפרע כבר והוי רק מק"ט ויחזיר רק דמים שלקח וא"ל א"כ בשכ"מ שנתן שט"ח דאין היורש יכול למחול לא יטרוף ע"י השטר ממשעבדי כיון דעשהו כשל תורה בהפקר ב"ד ואיבטל שטרא דהא למ"ד של"ד בכל שטר לא טריף מד"ת רק מתק"ח ה"נ ל"פ חכז"ל:
ובעיקר קושית רמב"ן אם מכירת שט"ח רק דרבנן למה תני מקודשת דמשמע לגמרי וכן במה דנחלקו ר"ו והב"י באה"ע סימן כ"ח בקדשה בחוב ע"פ במעמ"ש אם מקודשת מן התורה נ"ל עפימ"ש הר"ן בפרק האיש מקדש דאם קידשה במלוה שי"ל על אחרים אף דלא יהיב לה זוזי בעין ל"ד למלוה שיש לו עליה שכבר מחויבת לו דעתה אזוזי שהלוה לה ואינן משא"כ במלוה דאחרים דעתה אהנאה דאית בה עיי"ש א"כ כיון דקנתה החוב מדרבנן הרי יש לה הנאה בזה דשוה ליתן ממון בעד זה ולא יגרע מנתנה היא לאדם חשוב דמקודשת בהנאה דאית לה ולפת מתורץ מ"ש הפנ"י בקידושין שם דאיך אפשר להעמידה בקידושין דרבנן דא"כ אמאי קאמרי רבנן דאינה מקודשת דצ"ל אפילו מדרבנן הא אפילו אין בנייר ש"פ מקודשת מדרבנן דשמא ש"פ במדי ודוחק לומר דהנהו רבנן ס"ל דלאו דעתה אנייר ופליגי אהנך רבנן דבסמוך עכ"ל ולפמ"ש הן קידושי תורה אך לרמב"ן קשה ונ"ל דדעתה אנייר ה"ד כשש"פ כאן בודאי יש לה הנאה בעין יותר מעל החוב דשמא ימחול וכל אשראי ספק אתי אבל כשאין ש"פ במקומה אין הנאה ברורה רק רבנן חששו שמא ש"פ במדי כשמקדשה רק בזה דחזינין דדעתה על זה וראיה לזה ממה דאיתא התם קדשה בפקדון ומצאתו שנגנב אם נשתייר ש"פ מקודשת וא"ל א"מ דהקשו מפרשים ניחוש שמא ש"פ במדי ולפמ"ש לק"מ דהא מוקי לה התם דף מ"ז בפקדון שקבלה עליו אחריות ואם נשתייר שוה פרוטה הוי מלוה ופרוטה ודעתה אפרוטה לכן כשלא נשאר ש"פ לכ"ע אין דעתה רק על המלוה ועוד שעם לדבר דיש להבין הא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי הא אין לה הנאה דצריכה להוציא הרבה יותר להוליך לרחוק אלא צ"ל עפימ"ש באב"מ בסימן כ"ח דלפיכך מקודשת מן התורה במתנה עמ"ל אף דאין לה שום הנאה כיון דיש כסף מקודשת בלא הנאה וא"כ במלוה ופחות מש"פ ל"ל דעתה אפחות מש"פ כיון דאין לה שום הנאה ועיין מל"מ פ"ה מה"א מ"ש בשם הר"ן בקדשה בגזל אחר יאוש ובאיסורי הנאה:
עוי"ל דהא דמלוה ופרוטה דעתה אפרוטה אף דמלוה מרובה ודאי עדיף לה אך משום דדעתה אמאי דראוי שתתקדש בו ומבואר בכתובות דף ע"ד דגם למ"ד אין אדם יודע שאין קידושין תופסין במלוה מ"מ יודע שאין קידושין תופסין בפחות מש"פ וא"כ במלוה ופחות מש"פ יותר דעתה אמלוה:
דף פו.
הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה קודם שיבא לידי איסור שבת היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת וגנבה בכ"א והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפ"ה קני במשיכה א"ל במיתנא אנא כמי במיתנא קאמינא א"ל במידי דבעי מיתנא ובתוס' ד"ה והא כתבו לא פריך לההוא לישנא דפריך בריש א"נ ומשני כשצירף ידו למטה משלשה וקבלה דלא קנה מטעם משיכה אלא מטעם חצר וידו כחצרו וא"ת היכי ס"ד דמיירי כיס דבר הגבהה הוא א"כ היכי חייב לענין שבת הא אין דרך הוצאה בכך כדדייק בריש א"נ אי בזוטרי אין דרך הוצאה בכל אלא במצעי עכ"ל ורשב"ם פירש דקאי הקושיא גם ללישנא דמוקי לה בצירף ידו למטה משלשה דקונה מטעם משיכה וצריך תירוץ קושית התוס' ונ"ל דהא בידו קונה מטעם חצר דוקא בכולו מונח תוך ידו אבל בדבר ארוך שאינו נכנס כלו תוך ידו אינו קונה בתורת חצר וכה"ג כתב בנה"מ סימן קצ"ח ורס"ח לענין הגבהה דאם כולו תוך ידו י"ל דקונה מתורת חצרו אבל אם מונח קצתו חוץ לידו ולא למעלה כנד ידו רק למטה או מן הצד חוץ מחלל ידו אינו קונה רק משום הגבהה עיי"ש וה"נ לענין משיכה שמשכו מר"ה לידו או מרשות בעלים לידו דגם אם רק מקצת בא לידו כיון שעקר כולה ממקומה קנה משום משיכה כמו במשכו לסימטא מר"ה כדאיתא ברמב"ם פ"ד ממכירה ובחו"מ סימן קצ"ח סי"ד וכיון דמיירי כאן במצעי עכ"פ מדמחייב כשמגררו דבזוטרי אין דרך הוצאה בכך כדמסיק בפרק א"כ ועיין באס"ז דגם בס"ד ידע כאן הגמרא דע"כ מיירי במצעי עכ"פ דאל"כ אין דרך הוצאה לגררו רק דכאן ס"ל להש"ס כיון דמ"מ אפשר להגביהו לא קונה במשיכה כיון דדרכו ג"כ בהגבהה וא"כ א"א להיות כולו בחלל ידו דאל"כ הק"ל דאם זוטר כולא האי אין דרך הוצאה לגררו ואם כן אף שצירף ידו למטה משלשה וקבלו ולא שקבלו כולו בחלל ידו רק אפס קצהו ותו ל"ל מטעם ידו כחצרו רק קנה משום משיכה ואף דנשאר עדיין רובו חוץ לרשותו כמבואר בחו"מ סימן קצ"ח סי"ד ופריך שפיר:
ובזה יובן מה דמסיק בגמרא אנא למיתנא קאמינא דאינו מובן כלל מהיכי תיתי הל"ל לס"ד דמיירי במיתנא והכי ה"ל למפרך מ"מ יכול להגביהו ולמה קונה במשיכה ומאי אנא נמי אבל הוא הדבר אשר דברנו דודאי ידע דמוקי לה בצירף ידו למטה משלשה וקבלה וא"כ מה קשיא לו הא י"ל מטעם משיכה רק משום ידו כחצרו אלא דא"כ דנכנס כולו לחלל ידו מדזוטר כולא האי אין דרך הוצאה לגררו ועכצ"ל במצעי כדמסיק בפ' א"נ אלא דס"ל דגם במצעי אם אוחזו בגופו ומונח בחלל ידו למעלה מידו עדיין קונה מטעם חצרו רק דס"ל דא"כ אין דרכו לגררו רק לאחזו כולו בידו ומדמחייבו בגררו וחשוב דרך הוצאה ע"כ מיירי במצעי ואית בו מיתנא דכיון דאינו זוטר ויש בו חבל דרכו לגררו ע"י החבל ואינו מונח למעלה מחלל ידו נגד ידו רק לצדדין ולמטה נשאר רובו ואינו קונה רק מטעם משיכה ומ"מ כיון דאינו גדול כ"כ ואפשר להגביהו למה יקנה בהגבהה והיינו אנא נמי במיתנא קאמינא דע"כ מה"ט רק משום משיכה קנה לא משום ידו כחצרו כיון דאוחזו במיתנא וסכ"ס רובו חוץ לידו ומשני במידי דצריך מיתנא דע"כ צריך מיתנא לגררו וא"א כלל בהגבהה ובזה יובן מ"ש תוס' וא"ת אחר שהקדימו דלא פריך לההוא לישנא אלא דס"ל דע"כ לס"ד כאן מיירי בזוטרי מדפריך דדרכו בהגבהה מסתמא י"ל דנכנס כולו נגד חלל ידו וקנהו מטעם ידו כחצרו וע"כ לא פריך לההוא לישנא דא"כ אין דרך הוצאה בכך: תוס' ד"ה לצדדין קתני תימא לרשב"א אמאי לא מוקי לה בכלים שאין דרכן להגביה שגם הם נקנין בהגבהה כדמשמע לעיל דאוקים במידי דבעי מיתנא וקתני הגונב כיס בשבת חייב שכבר נתחייב בגנבה דהיינו בהגבהה וראב"ד שבאס"ז חולק וס"ל דגם בהגבהה אינו קונה כשאין דרכו להגביה ונ"ל דודאי מהיכא תיתי יקנה יותר בהגבהה אם אין דרכו בכך ובמשיכה אינו קונה אם אין דרכו במשיכה וצ"ל דכיון שהוא תוך ידו הוי כמונח בחצרו וקונה לו וכמ"ש בתוס' הקדום דגם במשיכה תוך ידו קונה אף שאין דרכו למושכו אבל ה"ד אם מונח תוך ידו לבד אבל תוך כליו של מוכר ואינו רוצה לקנות רק הפירות כבתוכן א"א לקנות משום חצרו דקי"ל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה וא"כ ל"ל רק משום מעשה קנין כמו משיכה וצריך שיהא ג"כ דרכו בהגבהה ואין ראיה מהגונב כיס דמיכוין להקנות גם הכיס המונח תוך ידו וכחצרו וא"צ שיהא דרכו בכך אבל הא דברשות מוכר אוקמה בגמרא לעיל בכליו של מוכר דלא נפשוט אי כליו של לוקח ארשות מוכר קונה וכן להיפך וא"כ גם כשמגביהה בידו א"א לומר דקונה מטעם ידו כחצרו דהכלי מפסיק ועכצ"ל משום מעשה קנין לבד וצריך שיהא דרכו בכך ואולי מה שהקשו תוס' ולא ניחא להו בכך דכיון דמידי דבעי מיתנא וגדול כ"כ אף שמגביהו אינו כולו נגד חלל ידו ואינו קונה מטעם חצרו כמ"ש לעיל בסמוך ומ"מ י"ל כמו שכתבתי דודאי בסיפא דמגרר הרי אוחזו בחבל ואינו מונח למעלה נגד חלל ידו אבל רישא דמגביהו אף דיש בו חבל ואינו מגררו י"ל דמונח כולו למעלה נגד חלל ידו וקונה משום חצרו:
דף פז:
תוס' ד"ה הלוקח כלי מבית האומן פ"מ לבקרו ונאנס בידו חייב לכאורה נראה דחייב משום שואל נראה לר"י דחשוב לוקח ומייתי ראיה מההוא דלקמן דאייתי קרי לפום נהרא דאר"כ אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ואי שואל הוי אמאי לא יוכל להקדיש עכ"ל וא"כ צריך ישוב הסתירה דמנדרים משמע דהוי שואל והכא משמע דהוא לוקח וגם נ"מ לדינא אם בשעה שהגביה הכלי לבקרו נשאל לו בעל הכלי למלאכתו דהוי שאלה בבעלים וכן נ"מ לענין שטרות דאין בהן דין שומרים לכן נ"ל דלעולם חייב מטעם שואל ושאני לקמן דודאי כשנטלה לבקרה והגביה אם תכשר בעיניו יקנה אותה אזי אם היה נגמר הדבר שאומר שרוצה בה הל"ל איגלאי למפרע דקנה מיד כשהגביה דהוברר למפרע וכ"ז כשנתברר אבל אם נאנס בתוך כך והשתא צווח דאינו רוצה בה ל"ל דהוברר למפרע לכן צ"ל רק מטעם שואל אבל בהך דקרי דלא נאנסו וכל הנהו דנטלו קרי צווחי קמי ר"כ דרוצים במקחם ממלא הוברר למפרע ואף דקי"ל א"ב היינו רק מספקא אם הלכה כמ"ד י"ב ולכן קי"ל בביצה דף ל"ח בדרבנן י"ב ואתיא בשו"ת רשב"א סימן תרנ"ו והובא ביו"ד סימן רנ"ט בספק הקדש ונפל הממון קמי יתמי הוי ספק ממונא לקולא והממע"ה ובתומים בקונטרס תק"כ ס"ק קכ"ז השוה דעת הפוסקים וחילוק בין אנו דנין על הנודר אי מחווב משום בל יחל דברו אזי הוי ספק איסורא ולחומרא אבל כשדנין רק לענין הממון כגון לענין יורשים דאינם באיסור בל יחל הוי ספק ממון לקולא דיש לאוקים הממון בחזקת חולין עיי"ש וה"נ דבאו הלוקחים לשאול על הקרי והם לא נדרו וכיון דספק אם י"ב ספק ממונא לקולא אף בדאורייתא דהלוקחים מוחזקים מן קודם לידת הספק ברשות בעלים דהא לא נטלו כדי לגזול כפירשב"ם וגם בעלים למכור הביאו ומכ"ש במטלטלין עיקר החזקה התפיסה וההקדש הוא הממע"ה כנידון הרשב"א לענין היורשים ול"ל דליורשים איכא חמ"ק דמסח מורישם באים והנכסים בחזקתו אבל הכא לית להו חמ"ק רק דתפסו קודם שנולד הספק ואפשר י"ל ספק הקדש לחומרא דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והלוקחים והקדש באים מכח המוכר זה אינו דהא מבואר בשו"ת הריב"ש סימן ק"ס בנפל ספק בצוואה וז"ל שם אני הבאתי ראיה מהר"ם ז"ל דאפילו בהקדש דאיכא איסורא וגם דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט כשהדבר ספק נאמר שהנכסים בחזקתן וכ"ש בהקדש עניים וכן י"ל ליורש כמו לבעלים ומה שאמרת שקודם שבא היורש החזיקו עניים בחלקם אין זה חזקה אלא תקיפה במה שאינו שלהם שהרי היורש הבא לירש מחמת קורבה חזקתו בנכסים ברורה וההקדש ספק ואפשר שאם הספק היה בשניהם כגון שזה לא בא מחמת קורבה וירושה דממלא אלא שניהם באו לזכות מכח הצוואה ויש בה ספק אז היה אפשר שתועיל התפיסה להקדש במטלטלין ולא בקרקע שאין תפיסה מועלת בהם עכ"ל הרי גם נגד אחר שאינו יורש הוי ספק ממון ולא ספק איסור ואפילו תפסו להקדש לאחר לידת הספק מסופק אי מועיל וא"כ הכא דלוקח מוחזק מקודם לידת הספק אמרינן לגבי הקדש הממע"ה ושמא הוברר למפרע:
דף צא:
כתיב מחלון וכליון וכתיב יואש ושרף ח"א מחלון וכליון שמן ולמה נקראו יואש ושרף יואש שנתייאשו מן הגאולה שרף שנתחייבו שרפה למקום וח"א יואש ושרף שמן ולמה נקראו מחלון וכליון מחלון שעשו גופן חולין וכליון שנתחייבו כליה למקום תני כמ"ד מחלון וכליון שמן והדברים עתיקים דברים הללו עתיק יומיא אמרו ויל"ד מה ענין גאולה דהל"ל מן השבע כיון דמשום רעב יצאו ועוד היכן מצינו שנתחייבו שרפה או נשרפו ועוד איך יתכן כאן הכלל דאלו ואלו דא"ח ועוד קשה לפירשב"ם דברים הללו שיצאו לח"ל כדי שתבא רות ונשאת לבועז ויצאו מלכי ב"ד עתיק יומא אמרן מהקב"ה יצאו כבושים א"כ מה חטאו שהלכו לח"ל ומד' מצעדי גבר כוננו ואף די"ל שהיה אפשר בהיתר לחזור מיד ולגיירה מ"מ א"ל מתו לא היתה נשאת לבועז וגם למה הם היו שלוחים להביא את רות ולא באתה מעצמה או בועז יחזיר על אבדתו ועוד מה לשון עתיק יומיא לכאן ונ"ל כי הטמינו ברמז המבואר בלק"ת להאריז"ל על מגילת רות ובפרשת ויחי דמחלון וכליון גלגול ער ואונן ונתקן ע"י עובד שעבד אדמתו הוא הנוקבא לא כמו שהשחיתו זרעם עיי"ש ואיתא בסבא דמשפטים ובלק"ת הנ"ל בפ' וישב דער ואונן באו בפרץ וזרח עיי"ש וז"ש גמרא כאן שנתחייבו שרפה למקום דלא על חנם היתה סבה מהקב"ה שידין יהודה את תמר ותאומים שבמיעיה בשרפה ובא עליהן אימה שרפה וגם היא מסרה את עצמה ואמרה מוטב תשרף ולא תרבין פני יהודא כדאיתא בברכות דף מ"ג ע"ב א"ו מחמת שנתחייבו שרפה שהשחיתו זרעם וקלקלו ברותחין כמו שנידונו דור המביל וסדום ברותחין ושרפה לכן כאשר הרתה בפרץ וזרח שהם תר ואונן וחובתם בא בסבת חמר לתקן זה נתגלגל זכות על ידה ונידונו שלשתן בשרפה ומסרה עצמה כדי שלא להלבין פני יהודא דחשוב כשפיכת דמים וכן השחתת זרע הוי כשפ"ד כדאיתא ר"פ כל היד ומחשבה טובה צרפה הקב"ה כאלו נעשה בפועל ונשרפו כולם ובסנהדרין דף מ"א דריש מן יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה פרש"י כבר הוא כמת כיון שהתיר עצמו למיתה והיינו יואש שנתייאשו מן הגאולה דהקמת שם המת בלא בנים נקרא גאולה כמ"ש אם גאלך טוב דאם היו נשרפין בבטן תמר לא היה הקמת שמן ואחר ער לא רצה אונן להקים שם אחיו ואחר שמת אונן ולא רצה יהודא ליתן לה שלה בנו להקים שמן ובבטן תמר נמסרו לשרפה הרי נתייאשו מגאולה וגם נקראו מחלון על שנעשו חולין כשיצאו לח"ל שהוא חולין נגד א"י ונתחייבו כליה וגם י"ל דקאי על מר ואונן שעשו גופן חולין בהשחתת זרעם ונתחייבו כליה לכן נגזר עליהם שילכו אחר רות ונשאת לבועז ונתקנו ע"י עובד כי בועז הקים שם המת א"כ הם היו צריכים לטרוח לתקנתם וז"ש והדברים עתיקים עתיק יומיא אמרן דנגזר מכבר על ער ואונן רק לא בא לעולם הדיבור שלא להכריח ולבטל הבחירה לכן פירשב"ם מאתו יצאו כבושים והיינו והדברים עתיקים והמ"י: עוי"ל שנתייאשו מן הגאולה כי מבואר במדרש רבה פ' וישב פרשה פ"ה וירד יהודא קודם שלא נולד משעבד ראשון נולד גואל אחרון עוד שם ובילקוט שהיתה תמר מטפחת על בטנה ואומרת גואלים אני מעוברת עוד שם והיא מוצאת מלמד שנאבדו הסימנים המטה והחותמת והפתילים וזימן הקב"ה אחרים ובפ"ק דסוטה איתא דף יוד ע"ב לאחר שנמצאו בא ס"ם ורחקן ובא גבריאל וקרבן וה"ד למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד אמר ר' יוחנן משעה שנתרחקו סימנים נעשית כיונת אלמת ע"כ והיינו מה שאמר שנתייאשו מאחר שנאבדו הסימנים וע"כ תשרף ולא יצאו הגואלים:
ואמר עוד אשר בעלו למואב שנשאו נשים מואבית וישבו לחם זו רות המואביה ששבה ונדבקה בבית לחם יהודא ויל"ד הא רות אחת היתה ולמה אמר לשון רבים וגם אצלה לא שייך השבה דלא יצאה משם אך מבואר בסבא דמשפטים דרוח המת מקשקש במעהא של אשתו ונראה דזה סייעה להתגבר על חלק גיותה להתגייר ולכן היה סבה שבעלו למואב לכן אמר וישבו לחם דרוח מחלון שב עמה וז"ש בפ' וישב מה פרצת עליך פרץ דמחמת פרצה ראשונה שעשה ער מוטל עליו לבעול למואבית כדי להכריחה לגייר ויצא שלשלת ב"ד ואיתא בכונות ספה"ע דע"י חטא קרי מסתלק א' משם מ"ה ונשאר דם ונראה לפיכך אמרו בר"פ כל היד ידיכם דמים מלאו כאלו שופך דמים וז"ש מה פרצת שנפרץ שם מה עליך פרץ לתקן ובע"ח שער י"ב סוף פ"ג כתב נשמת פרץ וזרח נמשכין מן שבע ספירות תחתונה של עתיק המלובשים בז' דגלגלותא דא"א עיי"ש וז"ש והדברים עתיקים עתיק יומיא אמרן כי ז"ת דעתיק נקראין ע"י ולהיותו משם לכן משם יצאו כבושים:
פרק המוכר פירות דף צ"ב ע"ב תוס' וא"ת וכו' נ"ל דודאי י"ל בהנך עדים הוי הקול אבל היינו למסקנא דרק רוב הנישאות בתולות י"ל קול וה"ט דאם כל הנישאות יש להן קול עכצ"ל דרבים ידעו בדבר לעולם דאם רק מועטים יודעים אא"ל כולן י"ל קול דלפעמים אינם לפנינו דמתו או הלכו למדה"י וע"כ כיון דלא ידעו רק אותם עדים לא הוי בזה קול אבל לבתר דמסיק רק רוב י"ל קול ומשכחת לפעמים דלא יהא קול ה"ט משום דלאו רבים יודעים לכן אף כי ליכא רק שני עדים שיודעים בדבר היינו הקול וזה שפרש"י ברע"ב דכתובות ד"ה כי אתו עדים מה הוי כיון דחזקה דיש לה קול הרבה היו יודעין:
בתוס' ר"פ המניח ובריש סנהדרין הקשו למה בד"מ אחרי רבים להטות הא אין הולכין בממון אחר הרוב עיי"ש ונ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דמיעוטא מסייע לחזקת ממון ודוקא בספק במציאות ההחזקה מכריע ולא בפלוגתא דאיך תאמר החזקה של זה יכריע הדין וכשלא יהא מוחזק לא יהא הדין כן וכה"ג כתבו המל"מ ואחרונים דבספק פלוגתא לא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא אך לפ"ז יפול דגל קי"ל אלא דכבר צווח התומים בקת"כ דמה נשתנה רוב פוסקים מן רוב דיינים דאמרה תורה אחרי רבים להטות להוציא מהמוחזק ונ"ל לפמ"ש הש"ך בחו"מ סימן כ"ה ס"ק ח"י דאם הפוסקים חולקים והרוב אין מסכימים מטעם אחד אין לסמוך על הרוב באיסור דאורייתא רק כשמדיינים זה עם זה עיי"ש ונראה לי הטעם עפימ"ש בשאילת יעב"ץ הובא בפ"ת יו"ד סימן רמ"ב לחקור איך אזלינן בתר רוב חיבורים והא כל קבוע כמע"מ ור"ל בשלמא דסנהדרין וב"ד שאני דהדיבור היוצא מפיהם הוי פרוש משא"כ אלו ספרים שנדפסו ונכתבו ודאי קבוע עיי"ש ונ"ל דהוי כאומדנא כיון שהרוב מסכימים השכל גוזר דהאמת אתם ויותר תלינן הטעות במועט וכ"ז אם מסכימים מטעם אחד ולפ"ז כיון דאחר רוב הפוסקים רק משום אומדנא ובממון לא אזלינן בתר אומדנא דלא קי"ל כרבי אחא וכמו דלא אזלינן בתר רובא לכן המוחזק י"ל קי"ל כהמועט:
תוס' ד"ה לסטים מכאן קשה לפ"ה וכו' הנהו קלא אית להו פירש וסבר וקבל וא"א לומר כן דבהדיא אמר הכא דהוי מק"ט ותוס' כתובות דף נ"ח תירץ ר"א דשאני היכא דלא נתן המעות עדיין לא חקר אחר הקול ותלי"ת כיונתי לדבריו אלא לפ"ז יצא דין מחודש דכהן שקנה עבד בהקפה בשטר וחזקה לא יאכילנו תרומה משום סמפון דמוכתב למלכות ויבטל המקח וכל כה"ג לא ה"ל להש"ס לסתום ונ"ל כונת רש"י דקלא אית להו דרבים יודעים בדבר כמו רוב הנישאות בתולות י"ל קול כמו שפרש"י רפ"ב דכתובות ועכ"פ יזדמן ע"צ המיעוט דלא ידעו ה"נ י"ל רק עפ"י רוב יש קול א"כ כשלא נתן מעות ומוחזק יכול לטעון לא שמעתי שהוא גונב נפשות ובאיסור להאכילו תרומה לא חיישינן למיעוט ע"כ גם כשלא נתן המעות אמרינן דודאי אם המצא ימצא כיון דעפ"י רוב שמע וסבר וקיבל דקול יש לו וגם עפ"י רוב אינו מוכתב למלכות והוי כמיעוטא דמיעוטא ולא גזרו במלתא דלא שכיח אבל כשכבר קנהו ונתן המעות ונמצא מוכתב למלכות אינו נאמן לטעון דלא שמע דע"פ רוב שמע ועכ"פ הא דמצי למימר הש"ל משום דלא נתן המעות וע"כ גם רישא מיירי כה"ג לכן פריך שפיר למה הגיעו הא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא וכמ"ש הרמב"ן והאס"ז ובני מאיר דוד שיחי' אמר דלפיכך האריך המקשה להביא גם הסיפא והלא הקושיא מהרישא כדי להוכיח מן הש"ל דהברייתא מיירי דלא נתן המעות:
דף צג.
גמרא סברוה דרובא וחזקה כהדדי ננהו הקשה מהרש"א הא יש רוב שוורים נגד החזקה ורובא עדיף ולמה חייב לר"א ונ"ל כיון דחזקה כרובא מהני להוציא מחזקת ממון לולא הרוב שוורים דמנגד לחזקה דלחד מפני אידך נשאר הקרוב דעומד בצידו וקרוב דאורייתא כדלעיל פרק לא יחפור אבל למאי דמשני דחזקה אינה כרוב גם זולת הרוב ל"מ החזקה להוציא ממון א"כ אף שיש קרוב דעומד בצידו הרי רוב שוורים דעלמא נגדו ורוב וקרוב הלך אחר הרוב דף צ"ו גמרא הבודק את החביות להיות מפריש עליה כל ג"י ודאי מכאן ואילך ספק הרמב"ם פ"ה מתרומות פסק כברייתא דמכאן ואילך ספק ותמה הכ"מ דבריש נדה ושילהי קידושין רמי חביות אמקוה דטבל ועשה טהרות ונמצאת חסרה כל הטהרות ודאי טמא למפרע ובחביות ספק ומשני דהא דחביות ר"ש דגם במקוה ספק משוי ולא רבנן ולמה פסק הרמב"ם כיחיד ותירץ משום דמייתי לה הכא ונו"נ בה ר"י וריב"ל ש"מ דהכי הלכתא עכ"ל ואני תמה דא"כ למה פסק בפ"י דמקואות כרבנן דודאי טמאות ול"ל דעת הכ"מ דגם רבנן יודו ופליגא סוגיא זו אסוגיא דנדה וקידושין וצריך הבנה מה נשתנה חביות ממקוה ובמה פליגי הסוגיות ונ"ל דאיתא בנדה שם דיש חזקת טומאה לטמא אבל המקוה הרי חסר לפניך ופריך נימא השתא חסר ומשני חסר ואתאי פרש"י ואתרע לה חזקה מקמי הכי טובא ולא ידעינן אימת הלכך ריע טפי מאשה וכן אמר שם לענין חביות דהעמד טבל על חזקתו ולא העמד יין על חזקתו דהרי חומץ לפניך ול"ל השתא אחמיץ דאחמיץ ואתאי וביו"ד סי' פ"א הובא מהרשב"א ג"כ האי סברא לענין גבינות שנעשה מבהמה ונמצאת טרפה דאם ודאי נטרפה קודם ג"י תו לא מוקמונין על חזקה דהרי באותן ג"י בטעות החזקנוה וכן ביין ונמצא חומץ דהרי ודאי ג"י מקודם התחיל להחמיץ וע"כ יש חזקת טבל כמו גבי מקוה חזקת טמא אמנם לפי דעת שמואל כאן דחמרא אכתפיה דגברא שוור ופירשב"ם דמזלו גורם ע"י חטאו לדלג להחמיץ פתאום אף תוך ג"י כדלקמן ע"ב ושם אקיים דברי רשב"ם וכיון דעבד ר"י כותיה דשמואל בחמרא תו י"ל השתא אחמיץ ואוקמיה על חזקה דמעיקרא שהיה יין ושקול כחזקת טבל וסוגיא דנדה לא ס"ל כשמואל:
דף צג:
תוס' ד"ה ושמואל פיר"ש דחמרא מזלא דגברא גרים כר"ח בר"י דלקמן ולכן אינו ברשות מוכר ואין נראה חדא דה"ל למנקט האי לישנא דלקמן כ"ל דשמואל מחדש יותר דמן ר"ח בר"י אין מוכח שיחמיץ פתאום מחמת המזל רק מחמיץ בהדרגה בג"י אבל שמואל אמר דפתאום נעשה חומץ וא"צ ג"י וע"כ לקמן דאמר ופליגא אדר"ח בר"י רבותא נקט וכ"ש אשמואל ולשון דס"ל כר"ח בר"י ליתא ברשב"ם רק תוס' הוסיפו מסברתם ברשב"ם ומה שהקשה ר"י דלמה גבי תרומה ודאי יין שלשה ימים ראשונים דלמא מזלו גרם י"ל חדא עפ"י רוב הולך אחר הטבע ואין הולכין בממון אחר הרוב וי"ל המוכר דמזל דלוקח גרם אבל באיסור תרומה סמכינן ארוב ועוד כיון דהוזל מחמת החטא בא כמו שפירשב"ם נוקמיה לגברא בחז"כ ולא גרם החטא עד עכשיו משא"כ כאן כמו דלוקח יש לו חז"כ כן המוכר ועוד הכא שאני דטעמו כשלקחו חזינן דמיהר להחמיץ ואם היה מצד טבע היין היה שוהה ג"י כדרכו וע"כ מחמת הוחל מיהר להחמיץ ולא תלינן לשמואל דטעה כשטעמו כיון דאפשר מחמת המזל אבל היכא דלא חזינן ריעותא שמיהר להחמיץ לא תלינן בשינוי טבע מחמת המזל ע"כ בתרומה ג"י ודאי יין ובזה מתורץ נמי מה דלא אמר לקמן ופליגא אדשמואל כי לקמן מיירי לאחר שלשה ימים כפירשב"ם ותוס' וליכא הוכחה לתלות במזל אפשר גם שמואל מודה ולכן לא אמר שמואל נמי חמרא מזלא דגברא גרים דזה הלשון משמע גם בלא חזינן דמיהר להחמיץ יותר מדרגו דבזה מודה שמואל דלא תלינן בוחל רק היכא דחזינן דדילג להחמיץ יותר מדרכו תוך ג"י תלינן במזל והיינו אכתפא דמריה שוור: עוד שם בסה"ד וק"ק לר"ת נ"ל די"ל תרוייהו קושטא המזל לבד לא יגרום זולת סבה וגם סבת טלטול אינה גדולה כ"כ לגרום בלא מזל אלא כדאמרי אינשי נפל תורא חדד סכינא וכמו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לדתן וכן כל מיתה ויסורין ע"י חטא ועון ומ"מ באין ע"י סבה ר"ל והיינו דאמר אכתפא דמריה שוור דכתפא מורה כפיר"ת מחמת הטלטול שנשאו על כתפו ומריה מורה מזלו גרים כפירשב"ם וצדקו יחדו ולפ"ז ל"ק כל קושיית הנ"ל שהקשו על פירשב"ם בצירוף סברת ר"ת ואולי מה"ט סיימו עתה דלרשב"ם קשה עוד עבד בשכרא כרב דזה לא יתורץ אף בצירוף השתי סברות דר"ת ורשב"ם וממ"נ אם כר"ת לבד קשה הק"ק ואת"ל שניהם קשה ג"כ מדאמר עבד בשכרא כרב וע"כ המתינו בקושיא זאת עד עתה ולא הקשו בתחלה וגם מה זה שכתבו עתה דגם לרשב"ם קשה אטו בלא"ה לא סתרו כבר פירשב"ם מחמת קושיית הנ"ל אלא דכל קושיית הראשונת הן רק אם לא נצרף סברת ר"ת ורשב"ם אבל קושיא זו גם בצירופים ועכצ"ל רק כר"ת וא"כ תקשי הק"ק וידוע בכ"מ דתוס' מאריכין להרבות בקושיות משום דלכל אחת יש תירוץ לכן אחר שהרבו להקשות על רשב"ם הנה ראו דתו אין מרפא לפירושו לבד ומוכרח לפיר"ת אבל כאשר זכינו גם לסברת ר"ת י"ל עכ"פ שניהם יחד כדי שלא תקשי הק"ק לכן הוכרחו לומר דגם זה א"א דגם לרשב"ם תקשי עוד ובתוס' ציינו אכתפא דגרא שוור אבל בגמרא דידן הגרסא אכתפא דמאריה דמשמע דהוא מאריה גרם לו ולפי"ת לבד הל"ל אכתפא דגברא: