אור ברסלב
ערך שי שס בבא מציעא

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

בבא מציעא

גיטין

דף ב.

משנה שנים אוחזין הקשו תוס' מ"ש ארבא ותרצו דמוחזקין שאני אכן המעיין ברמב"ם פ"ט מטוען יראה דל"ד מוחזקין וכן רי"ף דמוקי הא דכולה שלי דמוכר אוחז הטלית ס"ל כן ונ"ל דתוס' לקמן הקשו בטוען חצי שלי ליהמן במגו דמשיב אבדה ותרצתי לפמ"ש רש"י לקמן דכ"א סבור שהוא שלו א"כ הוא מגו בדדמי ואח"כ מצאתיו באס"ז והגמ"ר ומ"מ לענין שבועה שתקנו משום שלא יהא כ"א הולך ותוקף פריך שפיר דיהא כמשיב אבדה והרא"ש כאן כתב הטעם דכל אלם גבר דעי"ז יתברר דמי שהוא שלו יתגבר יותר וא"כ דוקא בטוען בבירור ואח"כ מצאתי שכ"כ ש"ך חו"מ סימן קל"ט וא"כ כאן ל"ל כד"ג:

הטוען כולה שלי נוטל ג"ח קשה הא חברו מוחזק בחצי והממע"ה וכן הקשה אס"ז ונראה לפמ"ש תוס' דיהא כספק ויבם ועלה בדעתי דהתם הטעם דמי שי"ל ודאי חלק חשוב מוחזק כדפרש"י בהחולץ דל"ח והספק חשוב מוציא כיון דלא תפוס אבל כאן שניהם תופסין ומצאתיו בפנ"י וא"כ הטוען כולה שלי לא חשוב מוציא דיש בו מעלה דיש לו ודאי חלק בטלית דמזה הטעם חשוב מוחזק בכל הטלית:

תוס' ד"ה וזה ליהוי כספק ויבם ונ"ל לפמ"ש תוס' דלא מהימן הטוען חצי שלי במגו משום דהוי מגו להוציא וכתב מהר"י כ"ץ דמיירי דהאומר כולה שלי תפיס לבדו בג"ח ודעת המרדכי דחזקה מסייע למגו מהני להוציא א"כ על הרביע דתפיס יש חזקה דכל מה שת"י אדם הוא שלו וא"כ נהי דהטוען כולה שלי חשוב מוחזק כספק ויבם מועיל לשני המגו וחזקה להוציא:

דף ב:

וליחזי זוזי ממאן נקט פרש"י נשאל למוכר ממי קיבל דמים ותוס' בקדושין דף ע"ג ב' דיה בד"א הקשו דע"א א"נ להוציא דשניהם אדוקים במקח ונ"ל דעד מסייע פוטר משבועה היכא דדייק לכ"ע וא"כ כיון דזולת עדות המוכר חולקין בשבועה יפטרנו המוכר משבועה וחצי ודאי שלו והוי כספק ויבם בנכסי סבא דחשוב מוחזק בכולו ואין לשני כלום דזה לא נעשה מוחזק רק עפ"י העד והוי כנסכא דר"א דעדות העד אינו מועיל רק לשבועה וממילא בא ליטול ממון מכח משואיל"מ וא"כ הקושיא דממילא ליהמן לענין ממון ג"כ וכאן ובקדושין הקושיא באופן אחד ובקדושין לא נזכר שום שבועה וע"כ הקושיא דיטול הכל זה שהמוכר מסייעו אף דשניהם אדוקים במקח: והרי"ף פירש דבמקח המוכר תפיס ושנים אוחזין קאי רק אמציאה וע"כ משני ולא ידע והקשה הרא"ש מי הכריחו לש"ס דמיירי באין אוחזין במקח דליפרך ונ"ל דתוס' הקשו נימא כד"ג בשנים אוחזין ותירץ הרא"ש דבמוחזקין ל"א כד"ג רק כשאין מוחזקין סמכינן אסברא דמי שהוא שלו יתגבר ובהה"מ מהלכות זכיה פ"ג הלכה ה' כתב דבמתנה חשוב מוציא אבל במקח בנותן דמים ל"ח מוציא וכה"ג כתב הש"ך בחו"מ סימן קל"ג דאם מחזיר הדמים נאמן במגו דל"ח להוציא וא"כ במקח דשניהם נותנים מעות ברצון לא חשוב כ"כ מוציא ואמרינן כד"ג גם במוחזקין לסמוך אסברא כמו על מגו ע"כ מיירי שהמקח ביד מוכר וא"א לדון כד"ג כמ"ש רשב"א ור"ן דלפיכך לא אמרינן במנה שלישי המונח ביד הנפקד כד"ג דעליו מוטל להחזיר חזרה גמורה: לימא מתניתין דלא כסומכוס הקשו הראשונים נימא שאני כאן דמורי היתרא ול"ל מנו דחשיד אממונא חשיד אשבועה לכן ישבעו ונ"ל כיון דסומכוס הוא בשור שנגח ונמצא עוברה בצדה ובקנס צריך חיוב ב"ד דאשר ירשיען אלקים כתיב וכ"ז דלא מחייבו ב"ד פטור גם לצי"ש כדאיתא בירושלמי דכתובות אין לך עורי היתר גדול מזה להכחיש ולא יחייבוהו ב"ד וליכא גזל כלל ועיין מהרש"א ר"פ שור שנגח את הפרה:

התם דלא תפסי תרוייהו אמרו חכמים הממע"ה הקשה אס"ז דא"כ משמע אם ניזק תפס אין מוציאין מידו והא קי"ל ת"כ מוציאין מידו ונ"ל דבפרק השואל דף קו"ף אמר ה"מ סומכוס וכתבו תוס' דלא קאמר רק משום דאי הוה ברשות דחד מודה סומכוס דהממע"ה והקשו א"כ מה קאמר בהמניח בשור שהיה רודף אחר שור הממע"ה דלא כסומכוס הא מודה במוחזק וחמ"ק מודה וכתב רש"ל דבזה מתורץ קושיא הנ"ל ואיני מבין דה"נ יש לו חמ"ק גם בתם דמגופו משתלם ול"ל דמיירי במועד כי הוא גופא כתב ביש"ש דבמועד ודאי הוא נגחו ונ"ל דהנה חמ"ק בשאר חזקות דילפינן בפ"ק דחולין וקי"ל שמא מת ל"ח ושמא ימות חיישינין דעל להבא ליכא למילף מנגע וכתבתי לעיל דקנס ליכא חיוב כ"ז דלא חייבוהו ב"ד וכן הוא בכתובות פרק א"נ בגרה קנסה לעצמה מה"ט וא"כ אם דנין אם נגחה ליכא חמ"ק דאפילו נגחה לא יצאה מחמ"ק וליכא רק מעלה דמוחזק עכשיו ובזה פליג סומכוס ולפ"ז י"ל דהא דת"כ מוציאין מידו דיש חמ"ק בבכור דאינו קדוש במעי אמן משא"כ בקנס דליכא רק מעלת מוחזק דהממע"ה ואי תפיס אידך הוא מוחזק:

דף ג.

גמרא אר"ח הקשה ר"ן פרק שה"ד למה ישבע הא קי"ל שע"ד והוי שעבוד קרקע וי"ל הביע דטעין לא לויתי ועדים מעידין רק שלוה דמלקוחות לא גבי שמא פרע ומיניה גבי דכאומר ל"פ ואכתי איכא למידק מודה במקצת דחייב רחמנא היכא משכחת את"ד ותמוה דמיושב בתירוצו דמעיקרא שו"ר בתומים סע"ה תמה כן ונ"ל דס"ל דלא חיישינן לקנוניא רק בריעותא דנפל דלקמן די"ג ואף דמ"מ אינו רק עד אחד י"ל בע"ד דדייק במלתא דרמיא עליו נאמן כשנים כמו דנאמן מה"ט בעל המקח לומר לזה מכרתי אף שאין מקחו בידו וכפרש"י לעיל ב' ע"ב וכתבו משום דכל עד אחד דאינו נאמן משום דאימר אומר בדדמי לכן ברמיא עליו לדייק נאמן ותינח במודה במקצת אבל כשאמר לא לויתי אתרע דהוחזק כפרן ואימר מערים לטרוף מלקוחות ועוד ליכא לחייב לקוחות עפ"י עדותו דנגדם הוא רק ע"א דל"ל דמידק דייק דאדרבה טען לא לויתי ומפטור לפטור לא דייק כמבואר בחו"מ סע"ט ורק בהכחשוהו עדים לא מהימן על עצמו לומר דלא דייק אבל נגד לקוחות אינו רק כע"א: עוי"ל לפי המבואר בכריתות פרק א"ל די"ב דאומר לא נטמאתי ובאו עדים שנטמא מתרצין דיבורו לא עמדתי בטומאתי והקשו תוס' גם בלא לויתי נתרץ לא עמדתי בהלואתי ותרצו דלענין קרבן דוקא מתרצינין שלא יביא חולין בעזרה אבל ממון להפסיד לאחריני לא עיי"ש ומשום דאיהו דאפסיד אנפשיה וכ"כ תוס' בפרק שה"ד דמ"א ע"ב בסד"ה כל וא"כ לענין לקוחות נתרץ דיבורו דל"ל לחוב לאחריני לא נתרץ דלמה נחוב ללקוחות יותר ושוא"ת עדיף אבל מודה במקצת ס"ל להר"ן דמהימן גם נגד לקוחות כיון דדייק וליכא ריעותא ובש"ך חו"מ סימן ס"ט סק"ו מסיק דל"ח לקנוניא נגד לקוחות אם ליכא ריעותא ומזה סעד לפוסקים שהביא הש"ך חו"מ סימן ק"ו ס"ב סק"ו דאם הלוה מודה ל"ח לקנוניא:

שלא תהא גדולה הודאות פיו וק"ל לרש"י בב"ק ק"ז דבפקדון גם כופר הכל חייב לישבע דל"ל חזקה אין אדם מעיז כיון שלא עשה לו טובה א"כ ה"נ במלוה דהעיז וכפר הרי יצא מן חזקה זאת א"כ זולת טעם דחשוב כמודה במקצת חייב שבועה ונ"ל דחזקה אא"ת אא"כ י"ל עליו היינו דעכ"פ יש לו עליו קצת מתביעתו דאזי אפשר יתבע יותר ופרע מידק דייק ודמפרע ל"ד כדאיתא בפרק הכותב וכ"כ הלח"ם וכן מצאתי בזכרון אהרן וכ"כ נה"מ סימן ע"ו סק"י וא"כ י"ל דלכן מצריך לפטור כופר הכל משום חזקה דאינו מעיז כיון דחזקה אא"ת אא"כ י"ל עליו אבל כאן דנודע דחייב לו קצת ליכא על השאר חזקה דאא"ת ופטור הנתבע משבועה בלא חזקה דאינו מעיז:

ובזה מתורץ קושית התוס' בב"ק דף ק"ז ד"ה ע"פ על רש"י מסלעין דינרין דלקמן דמשמע דכופר הכל א"צ לישבע וכונתם דמבואר לקמן דפטור לרע"ק במודה שתים משום הילך והא לרע"ק בשלש הוא כמשיב אבדה דהיה יכול להעיז לטעון שתים דשטר מסייעו וכפרש"י א"כ נהי דהילך הוא ככופר הכל ליחייב כמו בפקדון כיון דיכול להעיז ומה פריך לר"ש דהילך פטור זהו כונתם ומהרש"א כתב שם דא"י מאי קושיא לרש"י ולפמ"ש מתורץ קושיתם כיון דשתים ודאי חייב תי ליכא חזקה דא"א תובע ול"צ לחזקה דאינו מעיז:

אשתמוטי ק"ל מה"ט גופא ליכא מגו דכפר דאינו רוצה רק להשתמט מה דשיער בעצמו שא"א לו לשלם כעת יותר ולמה צריך לחזקה דא"א מעיז:

בפרק הכותב דפ"ח א"ר שתי תשובות בדבר הקשה הרשב"א דלימא עוד תשובה דבתובע ל"ש אשתמיטי ונ"ל דבאסיז הקשה הר"ש דהא הוי מגו מממון לממון ואיך אמר מגו דכפר הכל ותירץ דשא"ה דבא להציל עצמו מכל תביעות וא"כ בתובע ל"צ לאשתמוטי דבלא"ה הוי מגו מממון לממון. ע"ב אם ירצה לומר מזיד הייתי הקשו תוס' הא אאמע"ר ולע"ד דוקא דלא חזינן דעבר אבל בעבר ואין ידוע אם מזיד יצא מחז"כ ובחו"מ סל"ד מבואר דפסול לעדות ולא תלינן בשוגג או אנוס בכה"ג מעיר ובחידושי לסנהדרין ד"ט כתבתי שמצאתי כן בראשונים דף ד' תוס' ד"ה הצד וא"ת כ"ה יוכיח ונ"ל די"ל משום חזקה דא"א מעיז כדרבה ובע"א י"ל אא"ח ולא לו נמי חזקה אבל בהוכחש מעדים הרי העיז:

דף ג:

תוס' ד"ה אין נשבעין על שע"ק וא"ת למאן דאמר שעבודא דאורייתא מודה במקצת היכא משכחת וכמה ראשונים תרצו דע"י הודאותו אינו טורף מלקוחות עיין רמב"ן בשה"ד אך הרא"ש ועוד ראשונים מיאנו בזה דאף דלא מהימן מ"מ נכסיו נשתעבדו ונ"ל כמו דבמטלטלין ליכא שעבד מה"ת כיון דיכול להבריחן ולא סמ"ד מלוה עליהן ולכן צריך למכתב בשעבוד מטלטלין דלא כאסמכתא לומר דעיקר שעבודו נמי עליהן כמ"ש רמב"ן בחידושיו פחז"ה דף מ"ד א"כ בקרקע נמי כשא"י לטרוף מלקוחות הרי יכול למוכרן ומה דאיתא בס"פ ג"פ ד"ת מע"פ גובה מלקוחות בלא"ה צ"ל דיש עדים שלא פרע או התנה אל תפרעני אלא בעדים ובזה מתורץ נמי קושית תוס' בשבועת הפקדון ל"ז ב' בד"ה ואין מביאין ותוס' תרצו התם דמחל השעבוד הקשה מהר"ם א"כ בשטר נמי לכאורה י"ל דס"ל בתפיס שטרא ל"מ מחילה ותליא בפלוגתא שבירושלמי ספ"ק דגיטין ה"ד הובא בש"ך חו"מ סימן רמ"א סק"ד אך לפמ"ש אחרונים משום דלא החזיר השטר ראיה דלא גמר למחול א"כ כאן דמחל רק השעבוד וצריך השטר לראיה על החוב ל"ש טעם זה ועוד דבמחילת השעבוד אפשר כ"ע מודו דסגי בדברים דהוי סלוק שעבוד לבד:

ועוד לטעם של כנה"ג דל"מ מחילה בתפיס שטר משום דהוה כגבוי הובא בקצו"ח סימן י"ב ואחרונים א"כ תינח החוב הוי כגבוי דעומד לגבות אבל שעבוד קרקע ליכא למימר דהוה כגבוי דמצי לסלוקי בזוזי ולכן בע"ח מכאן ולהבא גובה כדאיתא בפכ"ש דף ל"א:

דף ה.

דתני רב"ח הקשו ראשונים למה קרא לג"פ ת"ל דבלהד"ם מב"מ ועל נאנסו ישבע ע"י גלגול ונ"ל די"ל בנאנסו מגו דלהד"ם רק דהוי מגו דהעזה וכמ"ש הר"ן בפרק כל הנשבעין אך א"כ ליהמן בלהד"ם מגו דנאנסו ול"ל דאינו רוצה לטעון טענה דל"ש דא"כ ליהמן בנאנסו וצ"ל דיש כוח לו לטעון טענה דל"ש מלהעיז ויש להיפך ואנחנו לא נדע מה נוח לזה לכן צריך לישבע על שתיהן ואף דממ"נ חדא קושטא מ"מ אם ישבע על אחד זה ודאי קושטא ואימר אידך שקר וכ"ז אם מדינא מגיע שבועה על כל אחת בפ"ע אבל לחייבו מחמת גלגול דילפינן ג"ש מסוטה א"א דהתם נחשדה לשקר בשתיהן אבל כאן ממ"נ על חדא קושטא טעין ואם נאנסו קושטא למה ישבע ואם להד"ם קושטא בחנם נשבע על להד"ם ואין כאן גלגול:

עוד נראה לפמ"ש ר"ן שם דלפיכך אינו נאמן בנאנסו מגו דלהד"ם דהוא מגו בדדמי ועכצ"ל דגם אצלו ספק ויפרוש דאל"כ ישבע נמי כי מן התורה א"צ לברר טענתו באיזה אופן נאנס ועיין במ"ע פ"ז מטוען דרק מתקנת הגאונים צריך לברר טענתו וא"כ ע"כ דיפרוש מלישבע ויודה דמסופק אם נאנסה ויהא משואיל"מ אבל בג"ש דלדעת כ"פ בחו"מ סימן ע"ה א"י פטור הדרא המגו וע"כ צריך קרא לחייבו שבועה לכ"א בפ"ע ועיין ר"פ כל הנשבעין בר"ן דרמב"ח חזר בו וסובר דלא כרב ושמואל וא"ל דלרמב"ח ליכא מגו בנאנסו דאם יטעון ע"כ יצטרך לישבע די"ל עדיין מהימן על להד"ם במגו דנאנסו והיה פטור משבועה אי דעתו להערים לפטור משבועה וטעון בקל טענה דלא שכיח:

ת"ש דתני אבוה דר"א ותמהו אמאי נטר עד השתא ולא פריך מיד על רח"ק ונ"ל דידע דר"ח תנא רק דמסיק דקרא קאמר אלא לפמ"ש הרא"ש בפ"ב דכתובות דאם מב"מ שא"י לכפור חשוב הילך וצ"ל דרח"ק דעדים אין מעידים רק שלוה וא"י אם לא פרע ועיין בהה"מ פ"ד מטוען א"כ נימא דקרא ממעט כה"ג אשר יאמר כי הוא זה שבא ע"י הודאתו שיכול לכפור ולא כשעדים מעידים דלוה ולא פרע אך לרח"ב דמחייב בהילך פריך שפיר:

ר"ג מחייב הקשה באס"ז נימא ממון מחייב לא שבועה ותוס' כתבו פטור גם מדמי שעורין והמה פנ"י מה בעי הכא ונ"ל דקשה נימא קרא ממעט העדאת עדים ומודה שלא ממין הטענה נילף מק"ו דע"א שמחייב בג"ש על מה שלא העיד ק"ו פיו דמחייבו ממון דין שיחייבו שבועה וא"ת שבועה גורר שבועה פיו יוכיח וא"ת פיו שהוא על טענת תובע ע"א יוכיח שא"צ טענת תובע ובזה ליכא פרכא מהזמה רק כיון שפטור מדמי שעורין ליכא ק"ו מע"א ופיו כי פיו מחייבו ממה שהודה מין הטענה ועכצ"ל ר"ג מחייב ג"כ שבועה כיון דמחייב מדמי שעורים יש ק"ו לכן פרשו תוס' למ"ד פטור עכ"ל גם מדמי שעורין דאל"כ גם שבועה יתחייב מק"ו:

קשה למה לר"ג חייב ליהמן במגו דכפר ול"ש חזקה דא"א מעיז במה דלא תבעו וצ"ל דבמב"מ שייך יותר אישתמוטי דמשום המגו יודע המלוה דכופר לאשתמיטו או משום מגו דמסייעו יכול להעיז א"כ בלא"ה א"י להעיז: בתוס' ד"ה איתא לדר"ח תימא אפילו אם איתא לדר"ח לא משתבע הכא דהוחזק כפרן ועיין מהר"ם דהקושיא הוא כיון דליכא למילף במה הצד ואין חיוב שבועה א"ל שישבע שכנגדו ונ"ל דנדחקו הראשונים לעיל בהקושיא מה להצד השוה שכן לא הוחזק כפרן דמה קושיא א"כ ישלם ור"ל שכן הקושיא אבל מתוס' כאן מוכח דלא פרשו כן ונראה כיון דילפינן מק"ו דע"א דאינו קם לממון רק לשבועה וא"כ אם לא היה משכחת שישבע ולעולם א"י לישבע היה פטור דרק קם לשבועה ואי אתרמי דא"י לישבע מחייבו השבועה ממון וע"כ פריך דבדר"ח לעולם הוחזק כפרן ולא משכחת שבועה וגם בע"א כה"ג לא היה קם לממון לעולם ומשני אשתמוטי ומשכחת שבועה במלוה ממילא דינו כע"א דגם איל"מ:

תוס' ד"ה שכנגדו הקשו אמאי לא אמרינן מתוך שאיל"מ כחמשין ל"י ונסכא דר"א ותרצו דבחשוד אל"כ דל"ש חיי לכל חשוד אך כאן ל"ש זה דבתחלה כשעסקו עמו ל"ה חשוד וכמו שמחלק בהגמ"ר ונ"ל דקושית תוס' ל"ק רק לפוסקים דבג"ש נמי אם איל"מ כדאיתא בחו"מ סע"ה סט"ו א"כ כיון דרח"ק ילפינן מק"ו דע"א בג"ש דיו לבמה"ד להיות כמוהו:

השתא נמי נחייבו מדר"נ וכ' ות"ל דה"ל רועה כתב בה"ע דמהכא ש"מ דהיסת ג"כ בנק"ח דאל"כ כ"ע אם איתא לדר"ח משתבע שבועת התורה בנק"ח ותמהו האחרונים דלעולם בנתבע היסת בלא נק"ח אבל דשכנגדו ישבע מדר"נ ויטול ודאי צריך נק"ח מק"ו דאם יש שבועה מד"ת על הנתבע וחשוד צריך התובע לישבע בנק"ח כ"ש אם אין על הנתבע רק היסת עפנ"י וקצו"ח סימן פ"ז ונ"ל דהנה גם על מה דפריך בסמוך בגמרא דף ה' ע"ב ת"ל דה"ל רועה הקשו למה נטר עד השתא ונ"ל דמה ראיה דרועה פסול לעדות הא י"ל דסתם רועה רק ספק גזלן ופסלוהו רבנן בספק דאורייתא ולא אוקמוהו אחז"כ ואין להוציא ממון מספק בעדותו ולהחזיק נמי אינו נאמן דהוה עדות שאאילה"ז דאם יוזם נימא שם פסול מכבר ואינו עד ובש"ך סל"ג העלה דגם בממון צריך עדות שיכול להזימה אבל לשבועה מה"ת גזלן ודאי נמי כשר דחשוד אממון ל"ח אשבועה רק רבנן פסלוהו ובספק הוי ספק דרבנן והוא מוחזק ונ"ל דכ"ז אי פסלו לחשוד אממון גם לשבועה משום קנס כמ"ש אסיז אבל אם משום שחששו שישקר ויחלל השם א"כ הוי חשש איסור תורה וכמ"ש או"ה לענין גבינות עכו"ם דגם ספק נתחלפו אסור ולא הוי ספק דרבנן כיון שחששו רבנן שמא עירב בו איסור תורה חשוב איסור תורה ודאי וכן הסכים הש"ך בכללי ס"ס והנה מוכח מכאן דהטעם משום חדה דברמב"ם וש"ע חו"מ סימן צ"ב כתבו דגם אם התובע מרוצה שישבע הנתבע החשוד אין מניחין וכתב הסמ"ע משום ח"ה וכתב הה"מ דמוכח מדאמרינן כאן תקנתא לתקנתא ל"ע וודאי רוצה התובע דעכ"פ ישבע הנתבע היסת עיי"ש ואלו משום קנס היה התובע י"ל כלום תקנו לטובתי א"א בתק"ח ול"ש קנס שיפטר לגמרי וע"כ רק עכשיו פריך ות"ל דהוי רועה וא"כ עכצ"ל דהיסת בנק"ח דאל"כ נימא דגזלן לא ישבע משום קנסא ושכנגדו ישבע ורועה דמספק ל"ג בו רבנן ולא קנסוהו ואי דהשתא נמי נחייבו מדר"נ תקנתא לתקנא ל"ע ואי דמ"מ התובע רוצה שישבע הנתבע אה"נ דנשבע היסת ונ"מ אם אתא לדר"ח שנתבע צריך לישבע שבועת התורה בנק"ח ועכצ"ל דגם היסת בנק"ח וא"כ קשה בלאו דר"ח ישבע הנתבע מדר"נ ונהי דתקנתא לתקנתא ל"ע התובע מרוצה שישבע הנתבע ועכצ"ל משום ח"ה אין מניחין אותו לישבע ולכן פריך ות"ל דה"ל רועה:

דף ו.

גמרא ואלא הא דאר"נ משביעין אותו ש"ה נימא מגו דחשיד אממונא חשוד אשבועה פרש"י מגו דמעיז פניו לכפור הכל לאו לאשתמוטי בעי וכו' פירש כי לריוח ממון יעיז פניו כמ"ש הרשב"א ולא להשתמיט עד אח"ז וכיון שמעיז י"ל לכפור לגמרי כונתו דאל"כ חזקה א"א מעיז ואף דאיכא חז"כ נגדו הוי עכ"פ ספק והקשו הראשונים הא הכופר במלוה כשר לעדות דאמרינן לאשתמוטי בעי אף דכפר בכל וראב"ד שבאס"ז תירץ דבכופר במלוה ויש עדים דע"כ עכשיו פורע ע"כ י"ל רק לאשתמוטי מיכוין ודבריו סתומין ונ"ל לפמ"ש הב"ח חו"מ סימן ל"ד סט"ו דאם גנב או גזל פ"א והחזיר ע"י כפיית ב"ד כשר לעדות ולשבועה וי"ל הטעם משום דמוכרח לפרוע גמר והחזיר בלב שלם כמ"ש הרמב"ם לענין גט מעושה אך רמ"א בחו"מ סימן ל"ד סכ"ט פסק דאינו כשר רק בהחזיר מעצמו צ"ל לפי דקי"ל דברים שבלב ל"ה דברים וא"כ בגט מעושה כשאומר רוצה אני אפילו בלבו אינו רוצה יהא דברים שבלב אך יש אומדנא דמוכח שאינו רוצה ובכה"ג דברים שבלב הויין דברים כמ"ש מהרי"ט ואחרונים והרי חזינן דמשום הכפיה אומר רוצה אני לזה כתב הרמב"ם די"ל אחר שמוכרח תשש יצרו ורוצה גם בלבו ונהי דלא ימנע מספק מ"מ תו ליכא אומדנא דמוכח ולכן להכשיר גזלן דצריך בירור דעשה תשובה דאין להוציאו מחזקת פסול בספק לא מועיל חזרה ע"י כפיה אמנם אי גם פסולו אינו ברור די"ל בכופר במלוה דלאשתמוטי בעי ספק מוציא מידי ספק וכמו דמחלק בפרק כל הצלמים מ"א מ"ב דאין ספק מוציא מידי ודאי אבל ספק מוציא מידי ספק וכ"ז כשמחזיר עכ"פ ע"י ב"ד אבל כופר בכל איך נשביעו היסת כיון דחשדינן לו לגזלן וא"ל לאשתמוטי בעי משום חז"כ דאדרבה חזקה א"א מעיז ומספק אין לומר שישבע ואי אינו משקר למה ישבע ואם משקר אין למסור לו שבועה דאימר לאו לאשתמוטי וחשוד אממונא חשוד אשבועה ס"ד:

ובתוס' לעיל דף ה' ד"ה שכנגדו הקשו דלמה בחשוד לא אמרינן מתוך שאיל"מ ותרצו דא"כ לא שבקת חיי לחשוד דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו ועוד דהתם אמר ליה שבועה דאורייתא אית לי עלך או תשבע או תשלם אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו לכך לא ישלם עכ"ל ועל תירוץ ראשון קשה דתינח כשהיה חשוד טרם שעשה התובע עסק עמו משא"כ האי רעיא לא היה חשוד מקודם וכדמחלק בהגמ"ר ועל תירץ שני קשה דבר"פ כל הנשבעין איתא בשניהם חשודים חזרה שבועה למקומה וישלם משום דאינו יכול לישבע הרי דגם חשוד חשוב אי"ל וא"כ למה תקנו בגזלן שישבע שכנגדו ולפי סברת הב"ח י"ל דודאי חשוד אינו יכול לומר אשבע על האמת לפמ"ש לבאר עמ"ש בריש סימן צ"ב דאפילו תובע רוצה שישבע החשוד משום דכתיב אל תשת רשע עד וא"כ הוי משואיל"מ אך האי רעיא דעכשיו נעשה גזלן פעם ראשון ובע"כ מחזיר ויהא כשר רק כיון דכופר בכל ואם משקר על השאר אין תשובה לחצאין ונשאר בפיסולו וא"כ לפי טענתו דלא לקח השאר נעשה כשר ע"י שמשלם השנים שהעידו העדים א"כ צוח דיכול לישבע ול"ה משואיל"מ דרק אנן אין מניחין אותו לישבע מחשש שמא משקר על השאר ג"כ וא"ש תירץ שני של תוס' בהאי רעיא ובשאר חשוד א"ש תירץ ראשון של תוס' כיון דחשוד מכבר ל"ש חיי לכל חשוד ועיין נמ"י בשם ר"ת הך סברא דאין תשובה לחצאין ולפמ"ש סברת הב"ח נמי אף דע"י כפיה החזיר שב בלבו נמי וא"כ דוקא אם לא נשאר אצלו גזל עדיין דאל"כ אין תשובה לחצאין ואין להקשות על הע"ש מהמבואר בחו"מ סימן צ"ב ס"ה במודה בעצמו שהוא חשוד אם נתחייב שבועה משביעין אותו ואומרים לו לא מפני שעברת עברה אסור לך לישבע באמת וכן הוא ברמב"ם וטור דגם הע"ש לא קאמר רק בנודע פסולו לב"ד או למי שיודע פסולו אבל כשמודה בעצמו גזה"כ אאמע"ר ואין נפסל עפ"י עצמו לכן מותר להעיד או לישבע באמת:

דף ו:

תוס' ד"ה קפץ תימא דליבטל ברובא ובאס"ז תירץ דרוב ל"ה רק ספק וכאן עשירי ודאי בעינן וצ"ע דא"כ מעשר בהמה איך משכחת דטרפה פטור ממעשר וניחש שמא טרפה הוא וצ"ל דרוב הן כשרות והרי רוב רק ספק ואחר שיצא לאור שו"ת אמרי אש ראיתי שנשאל ג"כ ע"ז ואח"כ יצא לאור שו"ת חת"ס א"ע ח"ב ושם סימן קמ"ז תירץ דרובא דליתא קמן רק מצד טבע העולם ולא אתחזיק המיעוט חשוב הרוב לודאי ודברי אס"ז רק באיתא קמן דאתחזיק גם המיעוט לפנינו ל"ה רק כספק ונסתייע מדברי הר"ן פ"ק דביצה בד"ה ודוקא דאיכא זכר בהדה:

ועדיין קשה דתירץ האס"ז יתכן לקושיא דכל דפריש מרובא פריש אבל לקושיא דליבטל ברוב ל"ל כן דלאו מספק התירה תורה דגם לאוכלן כולן בב"א מותר מה"ת כמבואר ביו"ד סימן ק"ט ובא"ז הובא תירץ זה בשם הרא"ש רק על כל דפריש מרובא פריש:

אמנם בגוף הקושיא נ"ל לפמ"ש רש"י במנחות דכ"ג גבי בתר מבטל אזלינן דאם נתערבה קימצה של זו בזו וניכרין בקצתם דנוטל מצד אחד ול"ה כריבה סלתה מחמת שירי שניה כיון דבטל ברוב הוי כליתא כלל וא"כ איך יעשרם כאן דשמא יצא זה בתוך עשרה והוא פטור מה תאמר דנתבטל ברוב א"כ כמאן דליתא ואיך ישלים לעשרה לעשות מעשר לעשרה או אם היא גופה היא איך תפטור האחרים וכמאן דליתא דמי:

ואפשר לכוין דעת הריטב"א שבאס"ז לזה דלקושיא כל דפריש י"ל כיון דפריש לפנינו הוי קבוע וכמע"מ דמי וכדעת כ"פ דגם בלא ניכר חשוב קבוע אבל מ"מ ליבטל ברוב ולזה ל"ש לתרץ דקבוע וכן משמע בזבחים דקאמר ב"ח לא בטלי ופריך לפרוש ומשני דה"ל קבוע הרי דלענין ביטול ברוב ל"ש קבוע רק א"ל בטיל מטעם ב"ח י"ל קבוע שלא נימא כל דפריש כיון דלא נתבטל וכ"כ ר"ן פג"ה בד"ה ובנמצא דאם הוא מתבטל א"א לדונו כקבוע רק א"ל בטיל ה"ל קבוע וא"כ קשה כיון דמה"ת בע"ח בטלי ליבטל ברוב וצ"ל דכמאן דליתא דמי א"כ ל"ל דהוי קבוע וכמע"מ דמי ונימא כל דפריש מרובא פריש ומפרט דקבוע חידוש ובלא ניכר דכמאן דליתא ל"ל קבוע ע"כ תירץ דרוב אינו רק ספק לענין כל דפריש וממילא לק"מ דליבטל ברוב דכמאן דליתא דמי ואיך ישלים מנין עשרה או ליפטר השאר ועיין כו"פ סימן ק"י סקי"ב ועדיין צ"ע דלס"ד דלא ידע ולא עשירי ספק יהיו עשירי ואחד עשר קודש אך זה בלא"ה הקשו תוס':

דף ח.

התם האי קאמר כולה שלי והאי קאמר כולה שלי קשה א"כ חד רמאי ויהא מונח וי"ל דאפשר שניהם הגביהו וליכא גזל בחלוקה ואחרי א"א לחטפו דכ"א אומר כולה הגבהתי משא"כ לעיל בחד רמאי כיון דבחלוקה נגזל חד נמשוך ידינו ועדיין קשה איך ישבעו שניהם דיש לכ"א חצי דממ"נ שקר אי חד הגביהו כולה שלו לבד ואם שניהם הגביהו אין להם בה כלל דלא קנאוהו ומצאתי אח"כ באס"ז הקושיא והתירץ שכתבתי שכ"כ רמב"ן והר"ן דחה כמ"ש לכן נ"ל דהרי"ף ורמב"ם פסקו דא"צ לישב שיש לי בה רק שאין לי בה פחות מחציה וכתב הסמ"ע בסימן קל"ח דכל הנשבע ע"ד ב"ד נשבע ודעתינו שי"ל בה והנה לא אכפת לנו רק אם יגזל אחד לחברו וע"כ דעתינו שישבע שיש לו בה כדי שלא יגזל לחברו אבל אם שניהם הגביהו ולא קנו כלל אין אחד גוזל לחברו ולשמא לא זכו שניהם אין להשביעם דהפקר הוא א"כ דעתינו אם איתא שאחד הגביה כולה והשני רוצה לגזול ישבע על דעתינו שיש לו בה בכונה כדי שיפרוש ולא ישבע לשקר ואם איתא דשנים הגביהו יחד גם דעתינו מסכמת שלא ישבעו בכונה רק שאין להם בה פחות מחציה ואין כאן שבועה בשקר דבאמת נשבע שאין לו בה חציה רק אנו משביעין אותם מחמת ספק שמא אחד לבד הגביהו ויהא החלוקה בגזל לחברו ומ"מ אפשר שאין רמאי בהם דשניהם הגביהו ואין להם בה כלל ונשבעים אמת שאין להם בה וא"כ מזה סער לפסק ריף ורמב"ם:

דף ח:

גמרא מנהיג לחודיה מי איכא למ"ד דל"ק פרש"י הא משיכה קונה בבהמה ובקדושין כ"ה ב' קאמר שמואל דבהמה נקנית במסירה פרש"י ולא במשיכה ותמהו תוס' שם דא"כ מה קאמר הכא משיכה קונה ועוד הקשו כמה קושיות על רש"י ונ"ל דרש"י פירש שם הטעם דאין דרכה בכך למשכה לפניו עיי"ש במשנה ולקמן דף טית מסיק הש"ס ברכוב בעיר דל"ק דאין דרך לרכוב בעיר והמוכר אמר לו קנה כדרך שב"א קונין אבל במציאה אף דאין דרך בכך ע"מ קנין הוא וא"כ י"ל משיכה קנין הוא רק במכר דתליא בדעת המוכר ואף בסתם הוי כאומר קני כדרך שב"א קונין וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סימן קצ"ז לכן דוקא קנין כדרכה צריך משא"כ מציאה דבדעת המוציא לבד תליא והוא רוצה בקנין זה ואף דלקמן גבי גמל במשיכה וחמור בהנהגה קאמר דגם לרבנן דח"ב ל"ק ואף דסתמא מיירי גם במציאה היינו אי רכוב קני ע"כ בעינן לומר דממעט חד צד דל"ק אבל אי רכוב ל"ק לרבנן בכל ענין קנה לה אף דלאו אורחה בהכי ובלא"ה מי יימר דמיירי במציאה נמי וז"ל הכא קמדחי לו ובני מאיר דוד שיחי' כתב על זה עיין הה"מ פי"ז מהלכות אבדה דין ה' שכתב בדעת הר"ם שפי' מה דחיל ל"ק ז"ד בשחברו עושה קנין כדרכו וא"כ ל"ק ממנהיג לחודא רק ממה דמבעיא במנהיג במקום רכוב וג"ז ניחא דהא גם הרוכב אינו קונה כדרכו כיון שאין מנהיג ברגליו כדרך רוכבי סוסים והוא כב' מנהיגן בגמל דהה"מ עכ"ל:

תוס' רכוב הוא דלא קני ומתניתין דאחד רכוב ותמה מהרש"א אמאי לא הקשו מרישא דשנים רוכבין ותירץ די"ל עכ"פ חשובין מוחזקין אבל לגבי מנהיג אי לא קני כה"ג ופנ"י דחהו דגם בשנים אוחזין בטלית כתבו תוס' לקמן דחשובין מוחזקין משום דכל חד היה אפשר שיקנה לבדו ובלא"ה לא אף דשוים והנה י"ל זה דהתם דאוחזין רק בכרכשתא א"כ ל"ח מוחזק בטלית כלל הר"י שבאס"ז לעיל דף ה' ע"ב ד"ה מאחר עיי"ש רק אי קנה לכל הטלית בתפיסת הכרכשתא חשוב מוחזק בכל הטלית עכצ"ל דכל חד קנה לה בכה"ג אבל הכא רוכבין ותופסין בה ממש גם בלא"ה חשוב מוחזק רק בגד מנהיג דיש לו בה קנין ל"ח מוחזק ועיין קצו"ח סימן ר"ב שכתב ג"כ דבתפוס ממש חשוב מוחזק גם כשאינו קנין כה"ג ובאינו תפוס ממש צריך שיהא באופן שקונה וצע"ק:

אבל בפשיטות י"ל קושית מהרש"א כי דרך רוכבי סוסים להנהיג ברגליהם וכפרש"י לקמן דאל"כ לא תלך עמו א"כ ברישא דשניהם רוכבין סתמא מנהיגין ברגליהן דאל"כ איך באו לב"ד אבל אחד רכוב ואחד מנהיג סתמא אין הרוכב מנהיגה דבלא"ה מנהיגה השני ועוד א"ת דמנהיגה א"כ היינו ואחד מנהיגה וכדפריך לקמן וע"כ ס"ד דאחד רוכב לאו היינו מנהיג ברגליו אבל מרישא שפיר ידעינן די"ל דמנהיגה וע"כ הקשו מסיפא וכתבו דגם זה דחי לקמן דמיירי במנהיג ברגליו:

אלא רכוב במקום מנהיג מאי רכוב עדיף ותמה הראשונים דמעיקרא פשיטא לש"ס דמנהיג עדיף וכאן אמר נגד רכוב מאי רכוב עדיף ונ"ל הא דפשוט לו דמנהיג עדיף דמשיכה קונה רק בסימטא ובחצר של שניהן דצריך שימשוך להשותו ובסימטא הוא רשותו דיכול להשתמש בו עיין רשב"ם ב"ב דף ע"ו ותוס' קדושין דכ"ה בשם הר"ח דמסירה אינו קונה בסימטא כיון שהעמיד בהמתן שם מקודם הוי רשות המוכר דסימנא כל המשתמש בו אזי רשותו הוא ואין קנין מועיל ברשות המוכר אבל משיכה עוקרה ממקומה והנה גם בחצר של שניהן כן הוא דהמשתמש בו אותו שעה שלו הוא כמ"ש ר"ן בנדרים ר"פ השותפין ולפ"ז כשאחד רכוב עליה אף דהבהמה אינה שלו מ"מ משתמש במקום שהבהמה עומדת דא"א לרכוב באויר א"כ מקום שהבהמה מהלכת שלו הוא ואין חברו יכול לקנות הבהמה, במשיכה בתורת קנין משיכה דכ"מ שמושכה ברשות רוכב היא וליכא קנין רק מצד מעשה שעושה בה וכמו רכוב אף דעומדת וכמ"ש באס"ז בשם ראב"ד וריצב"ש א"כ ל"ל דעדיף מרוכב כיון דלאו משיכה המועיל במקום אחר הוא אבל מנהיג לחוד מושכה לרשותו בסימטא ובחצר של שניהן לכן עדיף:

תוס' ד"ה א"ד וכו' ואי רכוב איירי במנהיג ברגליו כ"ש דמנהיג עדיף דאפילו וכו' ולחומר הקושיא נ"ל די"ל אפכא לפמ"ש ראב"ד וריצב"ש ומהרי"ב באס"ז דמעליותא דרכוב מצד שתפיס בה ורוכב אף דעומדת עיי"ש א"כ י"ל לפי מה שמבואר לקמן גבי נפל עליה דגלי אדעתיה דבנפילה ניחא לו דליקני ה"נ י"ל דמיירי שפיר דמנהיג ברגליו ולא צריך דבלאו הנהגתו אזלא ע"י חברו א"ו בעי לקנות בהנהגה ואינו מיכוין לקנות ברכיבה ותפיסה ושוה למנהיג אבל כי אינו מנהיגה ברגליו ומיכוין לקנות ברכיבה דתפיס בה י"ל דעדיף ממנהיג:

בא"ד ומסיפא אין להוכיח וכו' י"ל דבלא"ה לק"מ דדוקא אי רכוב מיכוין לקנותה לגמרי ולדמות המנהיג וכן מיכוין המנהיג להיפך אזי מבעיא מי נדחה אבל אם מתחלת כונתם שכ"א יקנה חצי קנה כ"א חצי:

גמרא ש"מ רכוב לחוד ל"ק והקשו תוס' ואס"ז דא"כ למה אמר שמואל רכוב ומנהיג זה במקום זה לימא רכוב לחודיה ל"ק וגם מה לו להזכיר מנהיג דפשיטא דקני כדלעיל ולפמ"ש לעיל לק"מ דקמ"ל מנהיג במקום רכוב בסימטא ואף דחשוב רשות הרוכב דמשתמש במקום זה וליכא קנין משיכה לרשותו גבי מנהיג מ"מ קני:

גמרא אילימא ר"מ השתא יושב קני רכוב מבעיא בזה נלאו חכמי לב למצוא תירץ לגודל התמיה דמעיקרא מספ"ל דאף אי רכוב קני מ"מ במקום מנהיג ל"ק א"כ שפיר קמ"ל דגם במקום מנהיג קנה פלגא והנה רמב"ם פירש המשנה במנהיג ברגליו והנה הכא מוקי לה לפי מה דבעי לאוקמה כרבנן דפטרי ובכלאים פירש דרבנן מיחייבו ור"מ פוטר וקי"ל כרבנן א"כ ל"צ לאוקמה דמנהיג ברגליו רק אי איתא כר"מ וא"כ ה"ל לסיים ואין הלכה כסתם משנה זאת ול"צ שינהיג ברגליו כדרכו לבאר הלכה בכל משנה ומדכתב סתם משמע דהכי הלכתא דצריך להנהיג ברגליו והא לרבנן ל"צ ועיין תיו"ט ונ"ל דכבר חקרו אמאי יהא עדיף אחד לדחות חברו וברכוב קאמר הש"ס משום דתפיס בה אבל להיפך אי גם רכוב קני דאזלא מחמתיה ג"כ לפ"ד התוס' ורמב"ן ורשב"א וכ"פ אמאי יהא עדיף מנהיג מרוכב ועיין ת"ח והנה כתבו הרשב"א ומפרשים אי רכוב קני לרב יוסף ורב יהודא אי אזלא מחמת כובדיה כדרך הבהמה לילך מחמת כובד הרוכב ואף דעכשיו לא ידעינן אי אזלא יותר מחמת כובדיה מ"מ כן הדרך עפ"י רוב אבל לפעמים חזינן דעומדת אף דרוכב עליה א"כ גם באזלא אינו רק עפ"י רוב ועיין ת"ח והנה אם נאמר דרוכב לא מבטל קנין המנהיג א"כ אף דרוכב קני מ"מ גם למנהיג יש לו מחצה בהאי בהמה ויש לו קנין בה ובהחולץ דף ל"ח בספק ויבם בנכסי סבא קי"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי ופרש"י כיון דיבם יש לו בודאי חלק חשוב מוחזק בכולם ואף לתוס' שם כיון דיבם ודאי יורש לכן הספק חשוב מוציא מ"מ ה"נ כיון דמנהיג ודאי קנה האי בהמה ובא מכח קנין שלו ויש לו חלק בה וקנינו מחשב ליה למוחזק כמ"ש תוס' כאן ורכוב בא להוציא בספק קנינו שמא אזלא גם מחמת כובדיה נהי דרוב הוא אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממוחזק וכ"ש לפמ"ש באס"ז לעיל דף ואו ע"ב גבי עשירי ודאי דרוב הוי רק ספק ושפיר מבעיא:

ובזה י"ל לפי שיטת רי"ף והרמב"ם דלא מפיק מתניתין דכלאים ורבנן מחייבו ור"מ פוטר י"ל דליכא פלוגתא חדשה וכ"א לשיטתו דר"מ חייש למיעוטא וכתב במרדכי בפרק הזרוע ולחיים דמן התורה חייש דמה דכתיב אחרי רבים היינו בסנהדרין וביטול ברוב ותשע חניות רובא דאיתא קמן עיי"ש א"כ גם מלקות ליכא ע"כ פוטר ורבנן מחייבי דעפ"י רוב אזלא מחמת כובדו ותלינן גם עכשיו מחמת הכובד אזלא יותר אך לשמואל דמפיך ור"מ מחייב עכצ"ל דעדיף מן רוב ול"ח למיעוטא דמיעוטא וכדאיתא בריש גיטין ובהא אזלא כל השקלא וטריא אי מחמתיה אזלא או ממלא א"כ גם ברוכב במקום מנהיג אי לא מבטל למנהיג עכ"פ מחצה יש לו דל"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כיון דעדיף מרוב ע"כ פריך שפיר אי ר"מ השתא יושב קני רכוב מבעיא וא"כ לרמב"ם דלא מפיך לה הדרינן לומר דלא עדיף מרוב דאל"כ נשוי פלוגתא רחוקה וחדשה ולמעט במחלוקת עדיף ועוד יותר י"ל דלא פליגי במציאות אי אזלא מחמתיה רק י"ל דלכ"ע כרוב לבד הוי ור"מ חייש למיעוטא ובמקום מנהיג אין להוציא מן המנהיג וכנ"ל ועכצ"ל דמיירי משנה דמנהיג ברגליו אף דאתיא כרבנן ושפיר כתב בפירש המשנה דמיירי במנהיג ברגליו ואליבא דהלכתא:

דף ט.

גמרא אי הכי ליקני נמי רוכב במוסרה ותמהו מאי א"ה בל"ז קשה ולפמ"ש לעיל י"ל אף דרובא הוא דהולכת מחמת כובדו מ"מ במוסרה מוחזק חברו ואין להוציא ע"י רוב אבל למאי דמשני דמנהיג ברגליו ודאי אזלא מחמתיה אך לפרש"י לענין בי פגה יל"ע:

ת"ש אחד רכוב חמור פרש"י וכיון דשלא במקום מנהיג קני כולה במקום מנהיג פלגי ותמהו דלעיל איבעיא אף אי רכוב קני מ"מ במקום מנהיג אימא כלל לית לו ולפמ"ש לעיל איש דבראב"ד שבאס"ז כתב דמהכא מוכח אף דלא אזלא בשבילו מ"מ קני לה משום דתפיס בה ועומד עליה דאל"כ ליקני גם במוסרה בי פגיה ע"י משיכת החמור עיי"ש וא"כ לפמש"ל תו ל"ל דלית לו כלל במקום מנהיג דהא גם הוא עושה קנין ול"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב דלאו מטעם אזלא מחמתיה קני לה וא"ש בגמרא אך לפרש"י לעיל א"ד מנהיג עדיף דקאזלא מחמתיה והיא הגדולה בקנין ל"ל הכי:

דף ט:

גמרא בעי ר"א הרי"ף השמיט הך בעיא ונ"ל כי בעי ר"א בכפותה אי מהני משיכתה לכלי וכתב הריטב"א מה פשיטא לר"א בקני בהמה ממשוך בהמה דהא גם חצר שאולה קונה לשואל אלא משום דלא השאיל לו לשום דבר רק לקנות הכלים בעי לה אי מהני עיין באס"ז ואכתי צריך תבלין דמה נ"מ אם הוא שלו להשתמש או לקנות כלים שעליה ונ"ל דש"ך חו"מ סימן ר"ב כתב דאין חצרו קונה לו מטלטלין רק אם היה חצרו קודם לא כשמקנה למקבל החצר ומטלטלין בבת אחת ותמהו עליו מלקמן דף י"א דמקומו מושכר לו ומר"פ הזורק דגיטה וחצרה בכיא והנה ר"א שם לא ס"ל גיטה וחצרה בכ"א ותקשי עליו מהך דמקומו מושכר לו אך ל"ד דחצרה א"א להיות רק אם מתגרשה ואין מתגרשה רק אם החצר שלה לכן לא ס"ל דבכ"א אבל מקומו מושכר אף אם לא יהא מטלטלין ניקנין לשוכר נקנה לו החצר וכיון דנקנה לו החצר ממילא קונה גם המטלטלין ע"י החצר ולכן בעי ר"א ה"נ אם אמר משוך בהמה וקני כלים שעליה דבשלמא קני בהמה וכלים שעליה דקונה בהמה לבד במשיכה ממילא קנה גם הכלים מתורת חצרו אבל משוך בהמה לקנות כלים שעליה דלא השאיל לו הבהמה רק לקנות הכלים ל"ל דקנה הבהמה במשיכה אף אם לא יקנה הכלים דזולת קנין הכלים אין לו בבהמה שום קנין וכן אחר קנין הכלים ועכצ"ל רק באין כאחד קנין הבהמה וקנין הכלים ומ"מ מבעיא לו די"ל עדיין נהי דגרע ממקומו מושכר לו מ"מ עדיף מגיטה וחצרה בכ"א דהתם צריכה שתתגרש מקודם ועי"ז יהא החצר חצרה ואיך נאמר ע"י חצרה מתגרשת ולא ס"ל לר"א דכל אחד גורם חלות חברו ובכ"א אבל כאן בשעה שמשתמש ומושך הבהמה כדי לקנות הכלים הבהמה שאילה לו לצורך קנין הכלים וזה שרש הבעיא אי עדיף מגיטה וחצרה דהתם לא בכ"א לר"א או שוה כיון דאם לא יקנה הכלים אין לו שום זכות בבהמה ואינה חצרו וא"כ לדידן דקי"ל גיטה וחצרה בכ"א כ"ש כאן ועיין בחידושי לגיטין דף כ"א מ"ש על דברי ריטב"א בקדושין דף כ"ו ותראה דריטב"א דהכא אזיל לשיטתו בקדושין: תוס' ד"ה ולימא מר מעני לעני מחלוקת ויחלקו בתופס לב"ח במקום דחב לאחריני נ"ל דהוכרחו לזה כי הקשו המפרשים דלר"נ הוא פלוגתא רחוקה דר"א יסבור דגם עשיר זוכה לעני כדמשמע הלשון שליקט ואמר לפלוני עני דהלוקטו אינו עני ולרבנן גם מגו לא ס"ל ומוטב יאמר דמתניתין תחלה קאמר לכן כתבו דלר"נ מגו לא מעלה ולא מוריד גם לרבנן רק בתופס לב"ח פליגי וא"צ מגו כלל לר"א וע"כ הכריחו לומר ויחלקו בתופס לב"ח והביאו ראיה לתירוצם:

דף י.

רש"י ד"ה אלא לאו הקמ"ל ואשמעינן סיפא וכו' דגלי אדעתיה כשנתנה לו דאדעתא דהאי הגביה וכן פרש"י גבי ר"כ ד"ה סיפא דגלי אדעתיה ותמהו אמאי לא פירש כמו במתניתין דממ"נ אי קניא קמא במתנה יהביה ניהליה ונ"ל דבחו"מ סימן קצ"ה כתב הסמ"ע באחד שמכר לאחר ע"י אחר אף כשנודע להקונה נתרצה נא מהני דכבר הדר סודר למריה ומעיקרא אימר לא היה רוצה וכן במתנה אף דזכית הוא י"ל שונא מתנות יחיה ולפ"ז ל"ל ממ"נ אי קניא במתנה יהביה לו דהרוכב סובר דלצרכו הגביה וזוכה מהפקר ואי במתנה יהיב לו אינו בידיעתו ול"ל זוכה לו שלא מדעתו דחוב הוא לו וכשנודע לו ורוצה כבר חזר בו הנותן אך י"ל הוברר למפרע כמו בע"מ שירצה אבא דלמ"ד י"ב אם רצה האב מקודשת דבר"פ כל הגט ה"כ הוא דהוברר למפרע דזכות הוא אצלו ונהי דברירה ספ"ד ולכן קי"ל בפרק משילין בדאורייתא א"ב ובדרבנן י"ב מ"מ כאן דתפס ברשות דהמגביה בעצמו תפיסה ותפיסתו עם לידת הספק באו כאחד מהני תפיסה שפיר י"ל במתנה יהיב לו אבל ר"נ ס"ל בביצה דל"ט ע"ב גם בדרבנן א"ב עיי"ש בפנ"י ל"ל דחל המתנה כיון דאין ברירה למפרע ואין קנין חל על דבר שאינו מבורר כמ"ש הר"ן ר"פ השותפין שנדרו עכצ"ל רק משום דגלי אדעתיה:

אך מה שפרש"י בדברי עולא כ"ר דאפילו תימא הוברר למפרע מ"מ לא נתכוין לקנותה דסבר כבר קנה בהגבהת חברו לעולא דממל"ח ק"ח ובמתניתין פרש"י למ"ד לק"ח כמבואר בדבריו אלא דכ"ז לפוסקים דגם בד"א מקנה צריך כונה לקנות אך לראב"ד וריטב"א וסייעתם דבד"א וקנה א"צ כונה לקנות מ"מ הוא משום דזוכה לו שלא מדעתו וא"כ להסמ"ע לא נודע אם זכות הוא בשעה שהקנה לו והא דזכין שלא בפניו כתבו תוס' ורא"ש משום דאנן סהדי דרצונו הוא וכאילו עשאו שליח וכאן ליכא אנן סהדי ועתוס' ר"פ השולח ד"ה מ"ד אגלאי מלתא למפרע דבטליה קמ"ל דכתבו אף דודאי איגלאי למפרע מ"מ כיון דבשעה דרהיט לא נודע לאחר כונתו ודעתו הוי רק דברים שבלב וא"כ כמו לענין ביטול שליח י"ל הה"ד שיהא נעשה שליחו דוקא אם אנן סהדי בשעת מעשה דניחא לו:

אך אי ממל"ח לק"ח ע"כ נתכוין לקנותו בקבלתו ולבדו עשה הקנין בכונה וא"צ רק לידון אם היה יודע דלמתנה נותן לו אם היה מרוצה ואם י"ל הוברר למפרע ועיין באס"ז כאן לענין עודר בנכסי הגר:

אך בקדושין דף כ"ו ע"ב פרש"י דבמתנה מהני קנין שלא בפניו עיי"ש תוס' ד"ה לדמי ונ"ל לחלק לפמ"ש תוס' בשם ר"ח בפ"ק דגיטין י"א ב' דשחרור הוי כחוב דא"ל דעביד לו נייח נפשו וברא"ש שם כתב דגם במתנה י"ל כן ובפרק הנזקין דף נון ע"ב וכן בפרק בני העיר דכ"ו ע"ב מבואר דמתנה כמכר דא"ל דהיה לו הנאה ממנו לא יהיב לו מתנה ולפ"ז כה"ג ל"ל שונא מתנות יחי' והא דאמרינן שונא מתנות צ"ל דמתרמי כשיהיב לו בלא קדימת הנאה ועמג"א סימן קנ"ג סי"א ס"ק כ"ז ועיין הה"מ פ"ט מהלכות זכיה בשם הרשב"א ובב"י חו"מ בב"ה סימן סמך ובסמ"ע סימן ס"ו סקפ"ד כולם כתבו דמתנה כמכר מה"ט ע"כ פרש"י שם דגם במתנה זוכה ע"י אחר ועוד דע"כ מיירי כה"ג דאל"כ גם באגב לא אפשר לקנות שלא מדעתו מיי"ש אבל כאן דעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלו הוא רשע ולשיטת רש"י היינו בהפקר ומציאה כדאיתא בקדושין ר"פ האומר ולפיכך במתנה יהיב לי' כעין עובדא דר"פ האומר ומ"מ יש בזה משום שונא מתנות יחיה כמבואר שם להדיא ומשום דהנותן לא קיבל הנאה ממקבל ובזה מתורץ קושית הסמ"ע בסימן קצ"ה דהמחבר כתב התם במתנה מהני קנין שלא בפניו דזכות הוא לו ובסימן קע"א כתב לענין גומ"ג די"ל לא בעינא יותר מחלקי דשונא מתנות יחיה ולפמ"ש י"ל דסתם מתנה כמכר דודאי גם המקבל ההנהו משא"כ הך דסימן קע"א דעושה משום טובת עצמו וחברו יטול יותר בחנם ועיין יבמות נ"ב ע"ב דמסיק אביי דל"ד לעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דהתם בעודר לא כיון לקנות כלל משא"כ אם כיון לקנות עכ"פ רק סבר לקדשה בשם יבמה וה"נ אף דסבור לקנות מהפקר הוי כונה לקנין וקונה מחברו וכ"כ כ"מ פ"א מזכיה וב"י חו"מ סימן קצ"ד סוף ס"א דאם מתכוין לקנות מאחר דאינו רק הפקר עלתה לו הקנין:

והנה כתב הטו"ז בא"ע סימן ל"ח דנותן מתנה לחברו א"י לחזיר אחר שמסרה לו אפילו תכ"ד וראיה מדאמר כאן תחלה בסיפא למה הא ודאי תחלה קאמר דא"א שיזכה בה עכשיו והא אכתי יחזיר בו תכ"ד ואפשר שיזכה בה עכשיו איו ל"מ חזרה תכ"ד ולע"ד אינו ראיה לפמ"ש הרמב"ם רפ"ב מה"ש ה"ה דחזרה תכ"ד מהני משום דמשוי בדיבור הראשון בטעות ועקצו"ח סימן רנ"ה וא"כ בשלמא מתנה דתליא בדעת הנותן מהני חזרה תכ"ד לעשות הנתינה בטעות ושלא בדעת נתן אבל במציאה א"צ דעתו רק כונת הרוכב לקנות ומה אכפת לך אי נתנה לרוכב בטעות כיון דאינו שלו:

אך לפ"ז קשה מה שפרש"י במשנה ממ"נ אי קניא קמא במתנה יהביה ניהליה א"כ אמאי משנתנה לו דמיד משמע אף תכ"ד א"י לחזור אלא הנה לקמן בפא"נ ס"ו ב' אר"נ אי שמיט ואכל לא מפקינן אף דהוי מחילה בטעות וכתב שם הג"א דאף דקנין בטעות חוזר מ"מ כבר נתייאש וקנה אידך ביאוש דכל יאוש בטעות ובע"כ הוא ועיין קצו"ח סימן קמ"ב וא"כ ה"נ נהי דמשוי נתינה בטעות ע"י חזרה תכ"ד מ"מ הוי יאוש דמהני גם בטעות ועיין בכריתות דכ"ד בנותן מתנה לחברו ואמר המקבל אי אפשי בה כל המחזיק זכה בה דנתייאש הנותן אך לפמ"ש הרמב"ן וריטב"א לקמן בפא"מ דיאוש ל"מ בפקדון כיון שהוא ברשות המפקיד כ"מ שהוא ואינו דומה לגזלה דאינו ברשותו וא"כ כאן במתנה דאין חברו מתכוין לגזול נשאר ברשות קמא ולא מועיל יאוש והא דאי שמיט ואכיל דאין הפירות בעין רק חוב י"ל עליו מהני יאוש ועיין בחידושי לחו"מ סימן קכ"ג ובפ"ת לחו"מ סימן שנ"ד אך לפמ"ש רש"י בגיטין דף ל"ח דיאוש משום הפקר ע"כ לא ס"ל כרמב"ן דהפקר מהני גם בדבר שברשותו אך במרובה דס"ו הקשו תוס' על רש"י דא"כ מה מספ"ל לרבה אם יאוש בגזל קונה משום דבאיסור אתי לידו ל"ד לאבדה והא משום הפקר יועיל גם כשבאיסור בא לידו ובפשיטות י"ל דלמ"ד יאוש אינו קונה יאוש לאו מטעם הפקר לכן ל"ד לאבדה רק למ"ד יאוש קונה וגמר מאבדה הוא מה"ט דמשום הפקר הוא ולרש"י אזלא סוגיא דגיטין שם למ"ד יאוש קונה וצ"ל דרש"י ס"ל להלכה יאוש קונה כיון דפירש סתמא דש"ס שם דיאוש קונה ומה שהקשה פנ"י שם כיון דאינו ברשות הנגזל איך מצי להפקירו כתבתי במק"א לפמ"ש הב"ש סכ"ח דברצון הגזלן יכול להקדישו ולהפקירו וה"נ מרוצה הגזלן דיוכל לזכות בה בקנין מהפקר למ"ד יאוש קונה לגזלן עצמו וע"כ פרש"י במשנה דבמתנה יהיב לו וא"י לחזור גם תכ"ד דלו יהא שהוי נתינה בטעות מ"מ אסח דעתיה ונתיאש אמנם ר"נ ועולא דס"ל במרובה דיאוש בגזלה אינו קונה ולא גמרי מאבדה ע"כ דס"ל דיאוש לאו מטעם הפקר ול"ד לאבדה כיון דבאיסורא אתי לידיה ממילא גם היכא דלאו באיסור אתי לידיה כי הוי עדיין ברשות נותן דהמקבל אינו מתכוין לגזול לא מהני יאוש לכן ל"ל ממ"נ דבמתנה יהביה לי דעדיין יחזור בו תכ"ד לכן פרש"י דגלי אדעתיה:

רש"י ד"ה לא קנה מאחר דלא עשהו שליח לתפוס והקשו תוס' מהא דיימר בר חשו דאמר לשליח זיל תפוס וא"ל את תופס לב"ח ולא קנה ונ"ל לפי דסתמא אמרו התופס לב"ח לא קנה משמע בשום אופן אפילו תפס מעות או מטלטלין דקייצי דמיהן או עפ"י שומא ג' אנשים לכן פירש משום דלא עשהו שליח אבל בלא שומא ובלא ב"ד מודה רש"י דגם בעצמו לא מהני תפיסה בלא ב"ד ושומא לדעת כ"פ באו"מ סימן ק"ד זולת הרא"ש דס"ל דמהני וכתב קצו"ח דמהני לרא"ש בתורת משכון אף דהוי עברה וא"כ ע"י שליח אשלד"ע והוי כתפס בלא ציווי הב"ח אלא דמ"מ הוי מועיל מתורת זכיה לכ"פ דזכיה לאו מתורת שליחות ואף דהוא עברה כיון דגילה דעתו דניחא לו זכות הוא לו אא"כ ממילא לא מהני כיון דחב לאחריני לאו כל כמיניה לזכות לזה ולחוב לאחריני ובכתובות שלח לתפוס בלא ב"ד ושומא וע"כ הוי תופס לב"ח ולא קנה:

משנה זה שהחזיק בה זכה בה מכאן הקשו תוס' על רש"י בקדושין ר"פ האומר דס"ל דעמה"פ בחררה נקרא רשע גם בהפקר ומציאה א"כ אמאי זה שהחזיק בה זכה בה ותמה הפנ"י נהי דעביד איסור מה שעשה עשוי וכן קי"ל בחו"מ סימן רצ"ז דא"צ להחזיר ונ"ל דמהרי"ט שם כתב דילפינן לה מקרא דיחזקאל וא"כ הל"ל אי עביד ל"מ אך בשו"ת ב"א הוכיח מתוס' דאעל"מ רק בדבר שצריך כונה א"כ לפ"ד ראב"ד וריטב"א בב"ב דבדעת אחרת מקנה א"צ כונת הקונה וכיון דנותן או מוכר אינו רשע מהני דיעבד אבל במציאה דליכא דעת אחרת מקנה שפיר י"ל אעל"מ ולא קשה קושית הריטב"א בקדושין שם דמוכח שם מעובדא דר"ג דאמר לא מר נחית לה ולא מר נחית לה משום דזביני קמייתא הוא לא רצה למוכרה הרי מדינא חייב להחזיר לפ"ד התוס' עיי"ש ולפמ"ש אין ראיה ממקח למציאה והפקר וריטב"א שפיר מוכיח מהאי דר"ג לפי מה דמסיק דרק במקח שייך דין עמב"ח ומ"מ ס"ל לר"ת דבדיעבד צריך להחזיר לכן הקשה מהך דר"ג אבל תוס' י"ל מודו דבמקח א"צ להחזיר רק הקשו לרש"י דגם במציאה והפקר יש דין עמב"ח א"כ התם י"ל אעל"מ ואם לא נמצא באיזה מקומן מפורש לר"ת דגם ר"ת ס"ל הכ' ומ"ש ריטב"א בשם ר"ת דצריך להחזיר היינו מדמקשה ר"ת על רש"י מכאן ומהא דב"ב דנכסי עכו"ם כמדבר דא"צ להחזיר דאם בהפקר נמי עמב"ח רשע היה צריך להחזיר מוכח דס"ל לר"ת דהיכא דנקרא רשע צריך להחזיר אבל לפמ"ש י"ל ר"ת הקשה רק לרש"י דס"ל בהפקר נמי עמב"ח רשע אבל במקח מודה ר"ת דא"צ להחזיר ובטוש"ע חו"מ ובב"י שם לא נזכר כלל דר"ת ס"ל דצריך להחזיר וה"ט כיון דלפי האמת ס"ל לר"ת רק במקח עמב"ח נקרא רשע א"כ בזה י"ל גם ר"ת מודה אח"כ ראיתי ביש"ש ר"פ האומר דדעתו דגם לר"ת א"צ להחזיר ונדחק מאד בקושיא זאת שהקשה ר"ת ותוס' על רש"י מבא אחר והחזיק בה הוא שלו דמשמע דס"ל דבדיעבד נמי צריך להחזיר ולפמ"ש אין ראיה:

תוס' ד"ה ארבע אמות תימא וכו' ולא אבין דד"א אינם רשותו רק מתק"ח לטובתו לקנות אבל לחובתו ודאי אינו רוצה בתק"ח וכגון זו שומעין לו ואינו רוצה שתהא כברשותו בר"ה:

גמרא כיון דנפל עליה גלי אדעתיה מקשים א"כ הל"ל זה שבא לד"א זכה אפילו לא החזיק ונראה נהי דבנפילה יש ג"ד דלא ניחא ליה לקנות מציאה זאת בד"א מ"מ זכה בד"א גופייהו:

או לפי מה שהקשו איך חצרו זוכה לו מציאה מתורת שליחות הא ממל"ח ותופס לב"ח ל"ק בשלמא לרש"י ע"י שליח קונה אבל לתוס' קשה עפנ"י ונ"ל דס"ל לתוס' כיון דשלחו לחוב לאחריני לא ילפינן מאתם גם אתם דהתם לא חב לאחריני א"כ ל"ל שליחו כמותו אך חצר דבע"כ שלוחו הוא גם לשאר דברים ל"ל דלא נעשה שליחו כמותו אך ד"א דתק"ח שיהא כחצרו לענין מציאה הק"ל ומזה יש להוכיח דגם למו"מ הן כחצרו ולא קשה מה שהקשו דהא תק"ח בד"א דלא ליתי לאנצויי וזה לא שייך במקח דתלוי בדעת המוכר ולפמ"ש מוכרח שיהו כחצרו לכל דבר דלמציאה לבד לא מצי משוי שליח וכעין דאורייתא תקנו וכעין שכתב נמ"י בר"פ האשה רבה אך לפוסקים דרק למציאה תקנו הק"ל אמנם לפמ"ש רמב"ן דטעמא דר"י דעמל"ת ק"ח לאו משום מגו דאי בעי זכי לנפשיה רק דלא חשוב חב לאחריני דאינו מפסיד לשום אדם ה"נ חצרו קונה לו משום שליחות ובזה י"ל דר"י לשיטתו דס"ל בירושלמי דד"א לא קני במו"מ אך בנפל זה עליה דהוי מהפך בחררה וחברו נקרא רשע וכתב מהרי"ט בפרק האומר דילפינן מקרא ואת אשת רעהו טימא ודאי חשוב חב להנופל עליה מדנקרא רשע תו לא מועיל לו ד"א מתורת שליחות לכן דוקא החזיק בה ומוכח כרש"י דגם במציאה שייך דין עמב"ח:

דף י:

גמרא איש דאמר לאשה אקפי לי קטן הקשה רש"י לינקוט גדול ונ"ל דהנה הקשו בתוס' על מה דאמר כהן דאמר לישראל הא עובר ל"ע ותרצו אלו בעצמו עשהו לא היה עובר ל"ח בר חיובא ולפ"ז אם אמר אקפי לי גדול הרי משלחה לעבור ל"ע ובזה שוין המשלח ושליח והנה כתב הרמב"ם בפ"ז מהלכות מעילה ה"ב דאף דנתרבה שלד"ע במעילה דוקא א"ל נתערב בו איסור אחר אבל אם יש בו גם איסור אחר כיון דבטל השליחות לענין האיסור אחר בטל גם לענין המעילה א"כ ה"נ דשלחה להקיף גדול לעבור על ל"ע דשייך בלאו זה גם המשלח ובטל השליחות לענין זה דלזה הוי בר חיובא כן בטל לענין הקפה ורש"י דמיאן בזה י"ל לפי מה שהוכיחו אחרונים מפכ"ש בסוגיא דחזקי' ור"א דל"ע ליכא רק אם גם במשלח ומושיט שייך אותו איסור עיין בפ"ת ליו"ד סימן ס"ב ולפ"ז ליכא גבי אשה דהקפה ל"ע לפ"ז מיושב קושית התוס' אמאי לא נקט כהן דאמר לכהן קדש לי אשה עוד הקשו דגם ישראל עובר ל"ע ולפי האי כללא ליכא בישראל בקדושין הללו לפני עור ודוקא נקט ישראל:

דף יא.

מעשה בר"ג פרש"י שהיה ירא וכו' והקשו בתוס' למה היה צריך ליתן לזקנים יקרא שם ותו לא ונ"ל דהראשונים הקשו הא א"ב כמו בהלוקח יין וכו' ונ"ל לפמ"ש הרשב"א בשו"ת ת"א ספ"ב דכל שאפשר לקנין לחול כשיבורר חל ג"כ למפרע וכה"ג כתב בנה"מ סימן ס"א והנה איתא במרדכי ב"ב באם הקנה לאחד מעות ומטלטלין בחליפין דגם למ"ד בקני את וחמור קנה מחצה היינו משום שלא תלאן זב"ז אבל כשתלאן זב"ז קנה הכל ואיתא בחו"מ סימן ר"ג דלדעה זאת ה"ה בהקנה דשלב"ל עם דשב"ל או דבר שאין בו ממש עם דבר שיש בו ממש וכתב נו"ב ס"כ דגם החולקין ל"פ רק בשני דברים נפרדים אבל שני ענינים בדבר אחד כגון שהקנה שדה שאינו שלו עדיין וגם שעבדו אם לא יקיים קנינו כ"ע מודו מגו דחל על אותו שדה השעבוד חל נמי הקנין עיי"ש וא"כ ה"נ גם אם לא יחול שם מעשר מ"מ אפשר שיחול הקנין לר"י ורע"ק שיהא העישור שלהם אף שיהא טבל וזה אפשר לחול כשיבורר דאף שיאכלו ב"ב של ר"ג הרבה וישארו קצת באופן שלא יהא אפשר שיקרא עליו שם מעשר על הנאכל למפרע מ"מ הקנין יחול בלא מצות מעשר וכיון דאפשר לחול כשיבורר חל ג"כ למפרע וכיון דר"ג עשה בב"א הקנין וקריאת שם מעשר ותלאן זב"ז אמרינן מגו דחל הקנין חל המעשר אף דלענין המעשר כיון דאינו מבורר הוי כדשלב"ל וכמ"ש מהרי"ט ולענין המעשר ל"ל דיכול לחול כשיבורר דכל התקנה מחשש שיאכלו ב"ב טרם שיבא ר"ג לביתו וא"א לחול שם מעשר על הנאכל כבר מ"מ חל במגו דקנין לכן לא סגי בקריאת שם לבד ודברי רבא יבואר לפנינו בס"ד:

וכי ר"י ורע"ק בצד חצרו היו עומדין והקשו תוס' הלא משתמרת החצר ונ"ל לפמ"ש דהא דחל הקנין אף דאינו מבורר משום דאפשר לחול כשיבורר והנה הקשו אמאי יכול השוכר לזכות הא חצר השכורה זוכה למשכיר כדלקמן דף ק"ב ועיקר התירץ היוצא מדברי הש"ך ואחרונים בסימן שי"ג משום דעד"ז שכרו שיהא יכול לזכות ע"י מה שהונח בו לדעתו והנה בנזיר די"ב איתא דכ"מ דל"מ עביד השתא לא מצי משוי שליח וא"כ א"א כאן לזכות ע"י חצר ששכרו אדעתא שיהא שליחו לזכות לאחר שיתברר דגם עושה שליח ממש לא מהני כה"ג שיזכה לו אח"כ אם א"י לזכות עכשיו ועכצ"ל שיזכה מיד ע"י חצר זה ועכשיו אינו מבורר ועכצ"ל דיזכה להם החצר מתורת יד אף שאינו עומד בצדו א"כ אף דהוי חצר המשתמר אינו מעלה ארוכה כאן לומר משום שליחות לא נבעי עומד בצדו כמ"ש הר"פ וראשונים דמעלה דחצר המשתמר א"צ עומד בצרו דמשום שליחות הוא וחצר שאינו משתמר דל"ד לשליח דיש בו דעת להשתמר אינו רק משום יד לכן צריך עומד בצדו כיד וכאן עכצ"ל משום יד אף דמשתמר:

עוי"ל דבש"ך חו"מ סימן ר"ב כתב דאם קנה חצר עם מטלטלין שבתוכו אינו קונה המטלטין ע"י החצר בתורת חצר כיון שאינו חצרו מכבר וכתב קצו"ח הא אמרינן גיטה וחצרה גיטו וידו דעבד בכ"א דחצרה משום ידה משא"כ חצר דגברא משום שליחות לא מהני רק אם הוא חצרו כבר עיי"ש וי"ל הטעם דאי לאו דילפינן שליחות מקרא לא הוה ידעינן ולכן אין לך בו רק כשליחות הכתוב ועיין נו"ב חא"ע סימן ע"ט אמנם אחרונים השיגו על הש"ך מכאן דבאין כאחד ועכצ"ל דמהני משום יד דגם חצר דגברא משכחת משום יד כמו חצר שאינה משתמר כנז"ל ולכן הוכיח שפיר דגם בחצר משום יד לא צריך עומד בצדו:

רבא אמר וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין לפמ"ש לעיל דלכך לא אכפת לו כאן מה דאינו מבורר עכשיו משום דאפשר שיחול כשיבורר והא בסודר הדרא למרה ונ"ל דאטו מוכרח להחזיר הסודר מיד ואם אין להם כזה ליתן לר"ג עד שיבא לביתו מ"מ יתן ר"ג להם סודר במתנה ואח"כ יקנו ממנו הפירות בהאי סודר וישאר הסודר לעולם ביד ר"ג וכה"ג מבואר באס"ז לקמן בפרק הזהב דף מ"ו בשם ס"ח בהא דהיה עומד בגורן ובשו"ת שם מבואר דמכר בית בבתיו בקנין או בכסף ושטר לית בו משום ברירה והרי קנין הוא ק"ס דהתם ל"ל קנין חזקה דהרי עדיין לא בירר איזה בית ועוד אפילו נעל ועשה חזקה הרי טרם שנתברר כלתה חזקתו ובלא"ה סתם קנין היא בסודר ועכצ"ל כמ"ש דנשאר הסודר ביד המוכר:

דף יב.

גבי מתנה וכו' הקשה מהרש"א עדיין מ"ט משתמר ואינו עומד בצדו קונה דאינו דומה ליד וליכא דעת שולח ושליח ונ"ל דהקשו באס"ז דבחצר ל"ש מגו דזכה לנפשו ולמה יקנה עיי"ש בשם ראב"ד אך לפמ"ש הרא"ש דמשתמר היינו דא"א לאחר לכנוס וליטול שלא מדעתו א"כ אינו חב לאחריני באותה שעה דבלא"ה א"א לאחר ליטלה וכי מבעל החצר יבקשנה א"כ הוא שליח מאליו ורש"י ס"ל לעיל דבעשאו שליח יכול לתפוס אף דחב לאחריני ע"כ כתב בחצר שאינה משתמרת דליכא דעת שליח דיכול לזכות לעצמו לומר מגו וליכא דעת משלחו לומר דעשאו שליח וחב לאחריני ע"כ לא מהני מטעם זכין לאדם שלא בפניו אבל משתמרת דל"ח לאחריני בלא"ה זוכה לו שלא מדעתו:

גמרא מפני מה אמרו וכו' שבשעה שמוצא מריצה אצל אביו פרש"י ובשבילו הגביה למימרא דסבר שמואל קטן לית לו זכיה לנפשו מדאורייתא ותמהו הראשונים באס"ז זו מניין לנו מדברי שמואל ונראה דאם י"ל זכיה ד"ת אף דאין לו דעת וכונה לקנות ע"כ דיש לו יד וקונה לו של"מ דלא גרע מחצרו כמ"ש מהרי"ט ובפרט להש"ך בחו"מ סימן רמ"ג דמיירי כאן בקטן שאינו מבחין בין אגוז לצרור אבל איך יזכה לאביו בלא דעת וכונה וממילא נשאר של של הקטן אף למאי דסבר ר"נ בשלהי ביצה דמאל"ח גם הוא עצמו לא קנה שא"ה דנתכוין לחברו ולא לו וגרע מלא נתכוין כלל וכעין שכתב ר"ש בתר"י פ"ק דברכות אהא דנקט כסא דחמרא ובמשל"מ הלכות זכיה א"כ כאן דאין לו דעת ג"כ אין דעתו להיפך מגרע וע"כ ל"ל זכיה ד"ת רק תק"ח מפני ד"ש שיהא כגדול במציאה ממלא כשהגביה בשביל אביו נמי דיינין לו כגדול:

עוי"ל דכ"ע אינו מריצה לאביו ודברו חכז"ל רק עפ"י רוב ושמואל ס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב רק כאן אינו להוציא ממוחזק דאם לית לקטן זכיה מה"ת אין לו יד לזכות עש"ך סימן רמ"ג ותפיסה שאינו בקנין אינו תפיסה כמ"ש תוס' לעיל דף חית ע"ב ד"ה א"ד דאם לא קני גם מוחזק ל"ח ואפילו נימא דיש בו גזל גמור מדבריהן תק"ח אינו עושה רק הפקר לא קנין כמ"ש ג"פ סימן ק"כ ומוכח דאין לקטן זכיה מדאורייתא:

דף יב:

גמרא בשחייב מודה אמאי לא יחזיר אלא דכתב ללוות ולא לוה הקשו ראשונים עדיין ליהמן הלוה כשמודה ונראה דקשה גם למאי דל"ח לקנוניא לא עדיף הלוה מעד אחד דאינו קם לממון אך לרש"י רפ"ק ובקידושין דף ע"ג דהיכא דרמיא עליו ומידק דייק נאמן א"כ ה"נ רמיא עליו לדייק אי פרע ולכן בחשש דכתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי דלא נ"מ לדידיה דבי"כ ובין כך חייב לא דייק בשביל לקוחות וכ"כ באס"ז והדר דינו כע"א דעלמא אבל לתוס' שם דגם בדייק לא מהימן הק"ל ואפשר דבליכא הכחשת ברי גם תוס' מודה ועוי"ל דהמלוה נאמן נגד לקוחות שלא נפרע דהוי כטוענים א"י א"פ דאין ספק פרעון מוציא מיד ודאי חיוב ושעבוד שי"ל על הנכסים שלקחו אלא דל"ה להו למידע וברי שלו גריע דאינו ידע לשקר אבל אם ל"ח לקנוניא ירא לשקר נגד הלוה אבל לענין כתב בניסן טוענים לקוחות א"י אם נתחייבנו דשמא לקחו לפני הלואה ולמסקנה דחייש לפרעון וקנוניא הוי ברי גרוע ועתוס' ר"פ שור שנגח את הפרה ד"ה דאפילו:

דף יג:

תוס' ד"ה הא קאמר להד"ם וכו' וכן מוכח מההוא דג"פ ועתוס' ריש גיטין הוכיחו מזה דגם שמואל סובר דטוענין מזויף אף דלשמואל ל"ש בהלואה לא שבקת חיי לכל ברי' עיי"ש מהר"ם ונדחקו דא"כ למה בגט אם אין עליו עוררין א"צ קיום דטעמא משום עיגון ונ"ל דבלא"ה י"ל ודאי עכשיו דלא אכשיר דרי יש מיעוט המצוי לזייף ואף דלא חציף אינש לזייף היינו עפ"י רוב משום דעל"ג וא"כ לשמואל אין הולכין אחר הרוב להוציא ממון גם על"ג אינו מעלה ומוריד בממון כמ"ש הריב"ש והוא ברמ"א חו"מ ס"ס למ"ד ונראה מה"ט דרוב ל"מ בממון אבל גט דאיסור הוא מועיל רוב אך כראה דתוס' ס"ל כיון דילפינן דבר דבר מממון דצריך דבר ברור ל"ש גט מממון ואח"כ מצאתי שכ"כ החות דעת בבית הספק סוף ס"ק ל"ד כמו דל"מ ס"ס או מגו להוציא ממון ה"נ בדבר שבערוה משום דילפינן דבר דבר מממון אלא עדיין י"ל לאחריני לא חשידי לקלקלה ולזייף דחזקה אא"ח ולא לו וברא"ש שילהי נדרים כתב דחזקה אין אשה מקלקלת א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה וא"כ חזקה ורובא גם בממון מהני כמבואר באס"ז פ"ק דכתובות דף יוד ובהמאור ומלחמות ר"פ האשה שנתארמלה:

עוד בא"ד מלוה עצמו י"ל שיגבה ע"י קיום והפנ"י תמה א"כ אם אין בו אחריות נכסים לרבנן אמאי לא יחזיר והשתא קיימינן לשמואל דאין אחריות ט"ס ע"כ והנה דברי תוס' לפ"ר מוכרחין קצת דעם זה מתרצו הקושיא מר"י דאמר נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו כמ"ש תוס' בסמוך לכן נ"ל לקיים הדבר עכ"פ בעצמותו ואם שהתוס' לא כיונו לזה דכבר חקרו בעדות בשטר דהא הוי מפ"כ ולרמב"ם הוא מתק"ח ודעת רמב"ן שכיון שנכתב בלשון שטר לא הוי מפ"כ ודעת המאור בפד"א דע"ח שליחו הבעל המתחייב וחשוב מפי כתבו ובאס"ז כתב בשטר שאין בו אחריות נכסים ל"ח שטר רק ככתוב בפינקס לזכרון ומ"מ קי"ל דגובה בו מבנ"ח וצ"ל משום אינך טעמי אך לרמב"ם הוי עדות שאיאיל"ז כיון דמד"ת הוי מפ"כ וכן להמאור כל שטר אין בו דין הזמה וכתב תומים סימן ל"ד משום דכשיוזמו הרי לא שלחם המתחייב והוי מפ"כ וא"כ לא מועיל רק משום נע"ד דא"צ בממון דו"ח וכן עדות שיכול להזימה א"צ בממון משום נע"ד כמ"ש הש"ך חו"מ סימן ל"ג ואיתא בפרק אד"מ דף ל"ב ע"ב דבדין מרומה גם מדרבנן צריך דו"ח וא"כ לדעת הש"ך ה"ה דצריך שיהא עדות שיוכל להזימה והב"ש סימן מ"ב סקי"ד דאם האשה מכחשת הוי דין מרומה וצריך דו"ח בעדי קדושין ולדבריו צריך לחלק אף דבממון א"צ דו"ח במכחישן בע"ד לעדים שאני אשה דחזקה לא מקלקלה א"ע לישב באיסור א"א כל ימיה כמ"ש רא"ש שילהי נדרים וא"כ הכא דקיום לא מועיל משום הוכחה דפסול מדלא נזהר לשומרו א"כ אם הבע"ד מכחיש הוי דין מרומה וצריך דו"ח ועדות שיוכל להזימה ולכן בשטר שאין בו אחריות נכסים אף מבנ"ח לא יגבה כשאין חייב מודה:

אלא כשבאנו לזה י"ל כל עיקר קושית התוס' דכל שטר עידיו בלא דו"ח די"ל איחרנהו כדאיתא ר"פ אד"מ ומהני רק משום נע"ד ובכפל דיש הוכחה לרמאות וחייב מכחיש דהוי דין מרומה הדר לד"ת דצריך דו"ח וגם קיומו לא יועיל:

אמנם בגוף קושית התוס' נ"ל דרמב"ן ריש גיטין ותוס' פרק מי שהיה נשוי דצ"ג כתבו דמזויף לא טענינן ללקוחות דלא שכיח לזייף ול"ל דלא שבקת חיי לכל בריה כיון דתורה לא חששה דמרתת לזייף וא"כ ל"ק רק דנטעון להם פרוע כדמוכחי משטר כיס היוצא על היתומין דטענינין החזרתי אף דנאנסו לא טענינין אמנם נ"ל דגם לפרוע ולהניח שטרו בידו לא שכיח כדאמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי דירא לשלם ולהניח השטר דלא יוכל להמלט ואם יטעון מזויף שמא ימצא לקיימו כיון דבאמת אינו מזויף ול"ד לטענת החזרתי בשטר פקדון כיון דיכול לטעון נאנסו סומך על טענה זאת דאם יתבענו יטעון נאנסו דעם עקש תתפתל וכמ"ש רשב"ם בב"ב דף עין סוף ע"א וכ"כ סמ"ע סימן ק"ח סקי"ז ולכן שכיח שיחזיר וכן מצאתי בתומים בכללי מגו אבל בשט"ח ל"ש שיפרע ויניח השטר לכן ל"ט ליתמי ולקוחות וזה נ"ל בדעת רבי שבתוס' כתובות שם שהוכיח מכאן דל"ט להו מזויף והקשו תוס' שם אכתי נטעון פרוע כמו בשטר כיס ולפמ"ש לק"מ:

אמנם מה שהוכיח התוס' דטענינן מזויף משום דלא שבקת חיי משטרי מכר ומתנה ולא משטרי הלואה דאפשר לטעון פרוע כמ"ש תוס' ריש גיטין צ"ע דמלוה יכול לכתוב ע"מ שלא תפרעינו רק בפני פו"פ וצ"ע בדין זה דיש לו מגו בה נאמנות גופא עש"ך חו"מ סימן ע"א סק"ד וטו"ז שם סימן ס"ט ובהה"מ פט"ו מהלכות מלוה ובשע"מ סימן פ"ב:

דף יד:

תוס' ד"ה תריץ וא"ת ולוכח משמואל וכו' עוד הקשו שם בב"ב דמסיק דגובה חצי שבח ושמואל סתמא קאמר דמשמע כל השבח ונ"ל דקשה טובא דלאותו דעה שבמרדכי פי"נ ובחו"מ סימן ר"ט בהג"ה דאם הקנה דשלב"ל עם דשב"ל מגו דחל הקנין על הב"ל חל נמי על שלב"ל א"כ מה רוצה לפשוט משבח דמהני דאיקני במגו דחל השעבוד על גוף הקרקע ועוד דבשבח שהוא מגוף הקרקע י"ל יותר המגו בחד דבר כמ"ש נו"ב חחו"מ סכ"ו ונ"ל בשלמא כשאדם אחד מקנה שניהם דהוי כתלאן זב"ז דאם יתבטל אחד צם חברו יתבטל עחו"מ סימן קפ"ב ס"ח ע"כ אמרינן דחד גורר חברו וקנה הכל וכן מצאתי סברא כזו בנה"מ סימן ק"ה ס"ב אבל שעבוד על קרקע שקנה כבר חל ממילא בלא דעת לוה דתורה שעבדה ודאיקנו צריך הלוה לשעבד ל"ל בזה מגו אך לשמואל דס"ל של"ד רק בשעבוד מפורש בשטר ס"ל שע"ד כמ"ש רש"י בפ"ק דקדושין וח"ר פרק הנזקין דף נון ובפ"ק דקדושין דף י"ג ע"ב א"כ י"ל מגו וכ"ש לשמואל דאחריות לאו ט"ס וצריך לשעבד בפירש אבל כשליכא רק דאיקני שפיר מבעיא והנה מה דמסיק דרק חצי שבח גובה משום דלא חל עד שיבא לרשותו כמ"ש רשב"ם והיינו משום דל"ל מגו אבל לשמואל די"ל מגו דחל אמה שקנה חל מיד אדאיקני וגובה כל השבח:

ולש"פ דלמ"ד של"ד גם בשעבוד מפורש בשטר ל"ד נ"ל לתרץ קושיתי על המרדכי דאנן קי"ל א"ב וה"נ אינו מבורר אם יקנה ואיזה יקנה או ישביח וצ"ל שיחול שיבורר כמ"ש ר"ש ואחרונים דגם למ"ד א"ב חל כשיבורר וא"כ ל"ל מגו דחל אזה שב"ל יחול גם אזה שלב"ל בזה שב"ל מיד משתעבד משא"כ זה שלב"ל כאן אינו מבורר וא"א לחול עד שיבורר וליל מגו רק כשאפשר לחול בבת אחת אך תוס' בפרק כל הגט כ"ה ב' בד"ה דברי ר"מ כתבו דשמואל מחלק דאם מתנה בפירש י"ב וא"כ לשמואל בכותב דאיקני י"ב ואפשר לחול מיד במגו משא"כ בשיעבד דאיקני לבד שפיר בעי שמואל וכן לשמואל דבשבח חל השעבוד מיד במגו גובה כולו:

ובזה י"ל מ"ש רמב"ן דמע"פ דל"כ דאיקני אינו טורף מיתמי נכסים שקנה לוה אחר הלואה ותמהו אחרונים בחו"מ סימן קי"א דהא בב"ב שם רצה לפשוט מנפל הבית עליו ועל מורישיו ומשני מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן ופריך והאמרו רב ושמואל מע"פ אינו גובה מיורשים הרי רק לרו"ש פריך אבל לדידן גובה גם לס"ד דאיקני לא קנה ונ"ל דס"ל לרמב"ן דכל השקלא וטריא שם לשמואל דבעי שם אי דאיקני משתעבד וכתבו תוס' שם דגם לרבנן דא"א מקנה דשלב"ל י"ל שעבוד דממילא חל עדיף וסברא ברירה היא דבממילא ל"ל אין אדם מקנה דשלב"ל כמ"ש לקמן ומה דבעי אי דאיקני משתעבד הוא משום דאינו מבורר אם יקנה ומאי יקנה רק במתנה בפירש י"ב לשמואל א"כ א"א לחול ממילא וכיון דצריך דעתו וכחו לא משתעבד דהוי דשלב"ל וזה שרש הבעיא אם משום דצריך להתנות בפירש דאל"כ א"ב לא מהני משום דשלב"ל והנה הא דקי"ל א"ב בדאורייתא היינו ספ"ד ובממון קולא לנתבע וכתב מהר"י באסאן הא דספק גזל אינו לחומרא ככל איסור משום דגם לחברו הוא ספק איסור ולפ"ז י"ל מה דקאמר מצוה לפרוע חוב אביהן היינו משום כיבוד אב שאין ב"ד כופין עליה וא"כ קשה מה קאמר כאן מצוה וכו' הא אין כופין והרגישו בזה תוס' בב"ב דף קנ"ז ד"ה מצוה אך לפמ"ש י"ל לפמ"ש רמב"ם בפ"ב מגירושין דגט מעושה שכופין עד שיאמר רוצה אני כשר דאנן סהדי כיון דמכריחין אותו גומר בלבו ורצונו לגרש לקיים המצוה ולפ"ז ה"נ אם נכוף אותם לפרוע יפרעו ברצונם לקיים המצוה אלא דב"ד אין צריכים לכופם על מצוה זאת אבל כאן דהוי בלא"ה ספק גזל כפינן להו ולשכנגדו לא יהא ספק גזל וכ"ז אי שע"ד וממילא חייל אבל לרו"ש דשל"ד ומע"פ אינו גובה מיורשים ואינו חל מה"ת רק שעבוד מפורש וא"כ לא תליא בברירה דבלא"ה א"ל יכתוב מפורש ליכא שעבוד א"כ אף דמצוה על היתומים לפרוע אין כופין ומ"מ תני במשנה שם דגובה מהם וע"כ דאיקני משתעבד בכ"מ משום נע"ד או מטעם אחר ע"כ פריך והא רו"ש ובמקום אחר כתבתי מה דלכ"ע דאיקני לאו ט"ס דאמרינן דלא סמיך המלוה על מה שיקנה הלוה אח"כ דאימר לא יקנה וגרע ממטלטלין דאינו סומך דעתו עליהן משום דיכול להבריחן רק כשכותב דאיקני חזינן דמלוה סמיך והכריח לכתוב וא"כ מע"פ דליכא תנאי דאיקני כלל ודאי אם שע"ד ליכא על מה שיקנה שעבוד ולא נשאר על היתומים רק מצוה לפרוע ואין לכופם:

ואף דבחידושי רמב"ן בגיטין דכ"ה לא מחלק בין מתנה בפירש לענין ברירה רק במתנה בין שני דברים על איזה יחול מ"מ הא כאן מסקינן דאיקני משתעבד רק מתחלה בעי לה וי"ל זה גופא מבע"ל אי דוקא במתנה בפירש י"ב או בלא"ה י"ב כה"ג או משום נע"ד ועוד גם כאן אינו מבורר איזה קרקע יקנה ועל איזה יחול השעבוד דהוה כמתנה בין שני דברים:

בא"ד וא"ת ולוכח מהכא ולפמ"ש בריטב"א שבאס"ז לעיל גבי דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דנ"מ דעידי פרעון קרובים ללוקח ול"ד לעילעא וטובי' דערב בכלל הלוה דגם כן מחויב אבל הכא אף דעי"ז ממילא ישאר הקרקע ביד לוקח מ"מ מה שמעידין שפרע מלתא אחריתי הוא עיי"ש א"כ משכחת ג"כ דעידי שטר זה או עידי קנין שקנו מידו על שטר המה קרובים ללוקח שני ויכול לגבות מלוקח ראשון בעדים הללו דעי"ז יחזיר על לקוחות השניים מ"מ השתא לא ע"ז מעידין ועדיף מהתם ותוס' י"ל דמדמו לדלעיל ואזלו לשיטתייהו אמנם בל"ז משכחת שכתב שטר ביום ראשון וכתב בו דאקני מיום ג' ואילך וקנה ביום ב' והשבח בא אחר יום ג':

דף טו.

גמרא והא מע"פ הוא רמב"ם פכ"א ממלוה כתב דפירות שאכל הגזלן א"ג מנכסים משעבדין מפני ח"ה ותמה לח"מ דבלא"ה הוא מע"פ כדפריך כאן ורמב"ם סתם ולא פירש דמיירי בעמד בדין על הקרן וה"א שיגבה גם פירות ממשעבדי וג"ז אינו מוכרח לרב עיי"ש ונ"ל דלכאורה לק"מ דמע"פ א"ג ממשעבדי משום פסידא דלקוחות ולמלוה ליכא פסידא בהחלט דה"ל להלוות בשטר אבל כאן גם לנגזל יש פסידא ומה חזית לחוש ללקוחות יותר ומוטב ישאר על ד"ת אך אי של"ד כל מע"פ לא גבי מה"ת ממשעבדי רק בשטר תק"ח ורמב"ם דפסק שע"ד צ"ל משום תיקון עולם דהוי דשא"ק ויראו ליקח קרקע לכן הוכרחו להפסיד לנגזל וכאן קאי לשמואל דס"ל של"ד בס"פ ג"פ ועמ"ש לקמן דכ"ט:

אר"נ הא מתניתא הקשה מהרש"א דע"כ מיירי באפותקי דאל"כ אדרבה דאיקני לא משתעבד וא"כ מה ראיה לשמואל דמיירי בלא אפותקי ותוס' לעיל די"ד ע"ב כתבו בד"ה תריץ דע"כ מיירי באפותקי עיי"ש ונ"ל די"ל טעם לפוסקים דבדאיקני לא אמרינן אחריות ט"ס משום דא"ב רק במתנה בפירש י"ב כמ"ש תוס' בגיטין כ"ה ב' אך בפשוט יותר י"ל דל"ש משום נע"ד דלא סמוך מלוה דשמא לא יקנה וכמו שלא תקנו במטלטלין משום דאין המלוה סומך עליהן אך בכתב בפירש דאקני שעבד הלוה מדעתו:

וכבר עלה בדעתי לומר על קושית התוס' דלעיל ד"ה תריץ דאדרבה לוכח מהכא דלא משתעבד די"ל דמשכחת לה שהשביח ואח"כ חזר בו דמהני חזרה בדשלב"ל גם לר"מ קודם שב"ל ושעבד לדידן לא עדיף מקנין לר"מ וכ"ד המרדכי בב"ב וכ"ד כ"פ בחו"מ סימן קי"ב ואחר חזרה קנה דלשבח ל"מ חזרה שכבר היה ומצאתי שכ"כ תומים אבל נראה דדעת תוס' דלרבא דבאי למפשט מהך בב"ב שם ואיהו ס"ל בפרק הנזקין שע"ד כמ"ש תוס' שם ולמ"ד שע"ד ממילא חל השעבוד גם על שיקנה לא שייך חזרה בדבר שחל ממילא ואי דאיקני משתעבד א"כ לרבא דשע"ד חל ממילא וכל קושית התוס' על רבא דהתם אבל כאן דמייתי סייעתא לשמואל והיא ס"ל של"ד ואי דאיקני משתעבד ג"כ רק אם שעבד עצמו הלוה דליכא בזה משום נע"ד א"כ מהני חזרה ואינו מוכרח לומר דמיירי באפותקי:

עוי"ל לפמ"ש המל"מ בפכ"ג מה"א דמהני סילוק המלוה מדאיקני קודם שקנה עיי"ש אך להתוס' דר"פ הכותב וכ"פ ל"מ סילק רק בדרבנן ומחילה ל"ש כאן דלא בא לעולם וא"כ אי שע"ד ל"מ סילוק אם חל השעבוד גם על מה שיקנה וע"כ לרבא דס"ל שע"ד שפיר הקשו ואם מחל אחר שקנה איהו דאפסיד אנפשיה כיון דכבר חל השעבוד ויכול הלוקח לומר הנחתי לך מקום לגבות ולשמואל דשל"ד י"ל שסילק עצמו קודם שקנה ואצ"ל דמיירי באפותקי:

עוי"ל דמשכחת לה דהבא ליפרע ממשעבדי צריך לישבע וחשיד מפסיד לרמב"ם והובא בחו"מ סימן צ"ב ואם מת לוה תו"ז בסימן ע"ח יש פלוגתא ובסימן קי"ד סתם דטורף מלקוחות בלא שבועה וטעם פלוגתתם י"ל דחזקה א"א פורע תו"ז רק עפ"י רוב ועינינו רואות מיעוט דפורעין תו"ז אך גם חזקת חיוב מסייע ובפ"ק דכתובות דף יוד וברפ"ב שם כתבו הראשונים וח"ה ומלחמות דרוב וחזקה מועיל להוציא ממון גם י"ל כיון דאיכא רובא כבו"ש דמי כדאיתא רפ"ב דכתובות וא"כ הוי א"י א"פ אך לקוחות כתב מהרי"ט דהוי א"י אם נתחייבתי לכן ס"ל לפוסקים דצריך מלוה לישבע והפוסקים דא"צ לישבע ס"ל נהי דלוקח גופו לא נתחייב מ"מ כבר חל השעבוד על הקרקע כשלוה ומלוה אינו תובע מן הלוקח רק מהקרקע שנשתעבד לו כבר ויש חזקת חיוב על הקרקע אך הנקנה אחר הלואה ולא היה ביד לוה כשלוה דאין השעבוד חל על אותו קרקע רק כשקנה הלוה כדאיתא בס"פ ג"פ ובחו"מ סימן קי"ב י"ל לכ"ע צריך המלוה לישבע אם בא לטרוף מזה וכן מה דפליגי בסימן צ"ב בחשוד אי מפסיד היינו משום שבועה דרבנן היכא דלא אפשר לישבע אוקמוה אד"ת אבל דאיקני דלא משתעבד מד"ת לרשב"ם וכ"פ הם אמרו שישבע והם אמרו שיטרוף ואם א"י לישבע ישאר אד"ת:

אבל לענין שבח על הקרקע שקנה הלוה קודם הלואה דחשוב המלוה מוחזק כדמסיק הש"ך בחו"מ סימן קט"ו ס"ה כשלוקח ויורשים טוענין אנו השבחנו דמלוה גובה גם בשמא וא"כ אם בא לטרוף אחר שמת לוה תו"ז דממה שהיה ביד לוה בשעת הלואה טורף בלא שבועה ממילא גובה השבח שעליו ג"כ בל"ש דאינו חשוב טורף כיון דמוחזק וא"כ אין הלוקח י"ל הנחתי לך מקום לגבות כי מן דאיקני א"י לגבות מחמת חסרון ראיה וכיוונתי בזה לדעת האורים סימן מ"ט סקל"א וא"כ משכחת דמלוה טורף מזה שלקח מה שהיה ללוה כשלוה וא"י לטרוף מלקוחות שקנה מה שקנה לוה אחר הלואה אך לרבא דס"ל בפ"ק דב"ב אדם פורע תו"ז הוכרחו תוס' לומר דמיירי שעשאו אפותקי אבל לשמואל אין הכרח:

אמנם השתא דאתית להכי צ"ל כל קושית התוס' או משום דס"ל להלכה של"ד כדמסקו בפ"ק דקדושין די"ג או דס"ל חשוד הבא לטרוף ואי"ל מפסיד אף במה שיש לו זכות מד"ת ולפ"ז לשיטת הפוסקים דשע"ד ובחשוד אוקמוה אד"ת משכחת דממה שקנה לפני הלואה גובה בל"ש כשחשוד ומדאיקני דכל איקרו גובה מנע"ד מפסיד ושוב א"י לוקח לומר הנחתי מקום לגבות ומן השבח גובה דמוחזק וחשוב נפטר ולא נוטל וכשאי"ל פטור ועתוס' שבועות דף מ"ז ד"ה מתוך דלרב ושמואל גם בשבועה דרבנן מפסיד ואינו נוטל ועיין ש"ך חו"מ סימן פ"ב סקי"ט דכתב כמ"ש דבחוב דאורייתא נוטל חשוד בל"ש ובחוב דרבנן מפסיד:

אמנם י"ל דקושית התוס' לפי מה דהקדימו דמסיק בב"ב דה"מ ר"מ דאדם מקנה דשלב"ל ודאיקני משתעבד ולר"מ מדאורייתא הוא דשוה לדקנה א"כ קשה יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות דל"ל בחשוד ובדקנה שי"ל מה"ת נוטל דלר"מ שוין קנה ודאיקני ועכצ"ל דמיירי באפותקי ובזה מדויק קושיתם אמאי דחיק לאוקמה כר"מ יעמיד באפותקי דתמה מהרש"א דגם הפשטן ע"כ מוקי באפותקי וגם מה יעמיד וע"כ כן מיירי ופנ"י הקשה דאם באפותקי אמאי מסיק שם דגובה רק חצי שבח ולפמ"ש א"ש די"ל דחשוד ושאני דאיקני דאינו טורף אף דמחויב רק שבועה דרבנן כיון דשעבדו נמי רק דרבנן ושבח נוטל משום דטריף הקרקע שהיה ללוה כשלוה וקרקע לגוביינא קיימא חשוב המלוה מוחזק ולוקח מוציא כמבואר בחו"מ סימן קט"ו ס"ה בש"ך לכן הקשו רק לפי מה דדחיק לאוקים כר"מ ול"ש בין דאיקני לדקנה ועכצ"ל באפותקי א"כ לימא דלא כר"מ ויעמיד באפותקי אף דאם לא אתיא כר"מ אינו מוכרח לאוקים באפותקי מ"מ כיון דגם עכשיו דמוקי כר"מ ע"כ מעמיד באפותקי והוצרך לדחוק דר"מ הוא מוטב יאמר דאתיא ככ"ע ויעמיד באפותקי וא"כ למסקנא דאיקני משתעבד גם לרבנן משום נע"ד ואתיא כרבנן אצ"ל דמיירי באפותקי ע"כ גובה רק חצי שבח:

ועוי"ל עד"ז דמבואר בחו"מ סימן קט"ז דלוה יכול לאסור נכסיו על המלוה בקונם וי"ל שאסר הקרקע שקנה אחר הלואה וא"י לגבות ממנו אלא דדעת התוס' בפרק אעפ"י דף נ"ט ב' דאלמוה רבנן שעביד דבע"ח וא"י לאסור בקונם פרטי על יחוד לבד אבל בירושלמי בפרק המדיר מבואר דז"ד בחוב ושעבוד דאורייתא אבל שעבוד דרבנן יכול להפקיע בקונם ועיין תומים סימן קט"ז ובש"ס דילן י"ל דסובר כי היכי דאלמוה לשעבודא דבעל ה"נ אלמוה לשעבוד דידה כמ"ש הר"ן בהמדיר אבל במקום אחר קונם מפקיע שעבוד דרבנן כירושלמי וכיון דאיקני משתעבד רק משום נע"ד יכול להפקיע בקונה משא"כ דקנה ואף אם אסר על המלוה כל נכסיו טריף מדקנה ולא מדאיקני רק לפום מאי דמוקי כר"מ שוה מה דקנה ודאיקני ואם דאיקני יכול להפקיע ה"נ דקנה וכן להיפך עכצ"ל דמיירי באפותקי אבל קושית התוס' על מה שהקדימו דדחי ה"מ ר"מ הוא אבל הפשטן לבד אינו מוכרח לזה רק לפי מה דדחיק לאוקים כר"מ ע"כ מיירי באפותקי יאמר כרבנן ויעמיד באפותקי:

דף טו:

גמרא א"ר הלכתא י"ל שבח ואפילו לא פירש לו את השבח הרמב"ם פ"ט מה"ג ז"ל גזל שדה ומכרה והשביחה לוקח וכו' ושאר שבח ממוכר ובהשגות א"א בשקיבל עליו אחריות ותמה הה"מ דהא רבא פסק אפילו לא פירש לו השבח ונ"ל דס"ל כפרש"י לעיל י"ד ב' דמיירי בגזל שדה משובחת והוכספה ביד גזלן ומה שתמהו תוס' למה לא פירש לענין שבח היתר על הוצאה ועוד דסותר א"ע דפירש אח"כ בשבח היתר על הוצאה לית ליה דנגזל נ"ל דהא דרש"י מיאן לפרש כרשב"א דמיירי בשבח ממילא דזה ודאי לא שקיל מנגזל דהנה כתבו הרז"ה וראב"ד ורמב"ן דהכיר בה עכצ"ל דלא פירש אחריות ובלא הכיר בה מיירי נמי בהכי ובפרט של שבח ודאי לא פירש ועיין באס"ז וכן מדבעי פירש לו השבח מהן מכלל דע"כ בלא פירש מיירי והנה אף דאחריות ט"ס משום דלא שדי אינש זוזי בכדי להפסיד אבל לענין שבח דממילא ל"ש זה וע"כ ל"ל אחריות ט"ס ועכצ"ל לענין שבח דמחמת הוצאה מיירי ועתה אמינא יותר דגם לענין שבח דמחמת הוצאה ל"ל ט"ס רק לענין מה שהוציא אבל על יתר ממה שהוציא ל"ש לומר דשדי זוזי בכדי דלא הפסיד כלום ומתחלה על ספק זה מוציא אם יטרפו ממנו יחזירו לו עכ"פ ההוצאה וא"ל יטרפו ממנו ירויח ואח"כ מצאתיו בטו"ז ביו"ד סימן קע"ב סקי"ד וע"כ פרש"י דהוצאה מנגזל שקול ולענין יתר מהוצאה ל"ל דמיירי כיון דלא כתב לו אחריות על השבח לכן פירש שגזלה משובחת דגם הוצאה לא שקיל מנגזל ובטור חו"מ סימן שע"ג כתב דלענין הוצאה ג"כ שייך לומר שכר מעותיו עומד ונוטל בהכיר בה שאינו שלו לדידן ולשמואל לפ"ז גם בלא הכיר וא"כ רבא עלה קאי לשיטת רש"י דמיירי בגזלה משובחת וזה דעת הראב"ד: עוד נ"ל לתרץ דעת רש"י וראב"ד דלענין חיוב על השבח מתחייב מה שאינו חייב כיון דהמעות שקיבל המוכר מחזיר בלא"ה ובשלמא על הוצאה הוי כאומר לו זרוק כיס לים והנה אינו ודאי שישביח ואם ישביח שיטרפו ממנו והוי דאי ישביח ויטרפו ממנו יחזיר וקי"ל כל דאי אסמכתא כמבואר בחו"מ סימן ס"א ס"ה דעל יתר מהוצאה הוי אסמכתא ואפילו בגרם מניעת ריוח כתב הש"ך שם דהוי אסמכתא אך כ"פ ס"ל דל"ש אסמכתא רק בקנס וכן בתולה בד"א יש מחלוקת עיין פז"ב ברש"י ותוס' וחידושי ר"ן שם דכ"ז ולפוסקים דאינו אסמכתא היינו אף די"ל אלמלי ידע דיבוא לידי כך לא היה מתחייב מ"מ אינו ודאי רק בקנס ותולה בד"ע אבל תולה בד"א ואינו קנס י"ל אולי גם בלבו גומר ומתחייב וכיון דליכא למימר אנן סהדי על דברים שבלבו לגרע דבריו שבפה הוי דברים שבלב ואינן דברים ועתוס' פרק א"מ מ"ט ע"ב ד"ה דברים שבלב והנה הא דאמרינן אחריות ט"ס היינו אף דלא פסקו בפירש אנן סהדי דאדעת דהכי נחתו ול"ה דברים שבלב ועיין באס"ז לעיל דאחריות ט"ס לאו דהתנו וסופר שכח וכ"כ הש"ך בחו"מ סימן ל"ט ס"ד סקי"ד בשם כ"פ וא"כ בשבח היתר על הוצאה דל"ל דאנן סהדי דגמר בלבו להתחייב אף אי באמת נתחייב בלבו הוי דברים שבלב כל החיוב ואינו סותר דברי פיו רק כיון דהורגלו לכתוב כן ודאי עד"ז נחתו אבל ל"ל אנן סהדי דגמר בלבו להתחייב רק כשכתב אחריות מפורש על כל השבח הרי נתחייב בפיו רק דנאמר אולי בלבו לא גמר להתחייב לא הויין דברים לאוריעו דברי פיו וזה יסוד מוסד בכל עניני אסמכתא לחלק בין אם נתחייב בפירש או מצד אומדנא ויש ספק אי הוה אסמכתא אכן כ"ז בגזלה אינו משובחת אבל אם הוכספה ביד גזלן אולו הלוקח לא היה משביחה היה הנגזל חוזר על הגזלן א"כ מה נ"מ לגזלן לשלם לנגזל או ללוקח ולית בו משום אסמכתא וזה דברי רש"י וא"ת שבח ישלם הנגזל היינו יתר מהוצאה הוי אסמכתא דעל הוצאה ל"ש אסמכתא דעפ"י הוציא וכמבואר בחו"מ סימן ס"א ובמהרי"ט הובא בקצו"ח סימן סמך וודאי דוחק לרש"י לאוקמה בשנגזל אומר לו טול עצך ואבניך ע"כ מתרץ רש"י דגזלה משובחת וליכא משום אסמכתא ממילא אמרינן אחריות ט"ס ואנן סהדי דנתחייב באחריות וכן א"ש דברי ראב"ד דרבא על גזלה משובחת קאי:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה