ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
גיטין
דף ב.
תוס' ד"ה ואם יש וכו' ולא טענינין מזויף דמשום עגונא אקילו וכו' וא"ל דטענינין פרוע דהא רב אית ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ולע"ד י"ל מדינא לא טענינין מזויף היכא דליכא מערער בברי וגם בממון היכא דלא שייך טענת פרוע וכמו דלא חיישה תורה לזויף דלא חצוף אינש לזייף עפ"י הרוב וגם איכא ברי דאף לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב זה הוא רוב יפה דהא מן התורה א"צ לקיים גם בזה עומד ומערער משום דלא שכיח לזייף ובתוס' פ"ק דסנהדרין דף ג' ע"ב בסד"ה דיני כתבו דגם שמואל מודה ברוב חשוב והנה מה דס"ל לרב מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו דל"ח לפרעון דחזקה שטרך בידי מה בעי ולא שכיח לפרוע ולהניח השטר ביד מלוה אף דחזינין על צד המיעוט יזדמן אך כ"ז במודה שכתבו אבל אם בא ליפרע שלא בפניו דיש לחוש אולי נזדייף ואולי נפרע מצטרפי שני מיעוטי והוי כפלגא כמ"ש ר"ן וריטב"א שבאס"ז בב"מ דף כ"ג וע"כ לא אמר תנו אין נותנין משא"כ גט דליכא רק חשש זיוף או בממון כה"ג וכן לרב היכא דליכא רק חשש פרעון ועיין בחידושי לב"מ פ"ק דף י"ב ע"ב:
והנה הקשה המהרש"א דלרב בלא"ה מוכח דטוענין מזויף דאל"כ ל"ש חיי לכל בריה דפרוע לא טענינין ולפמ"ש י"ל דידעו תוס' דיש לחלק בין מודה שכתבו דליכא רק חשש פרעון משא"כ כשאינו מודה יש תרי מיעוטו ומה דהוכיחו מפג"פ משום דתוס' שם הקשו במקוים מה צורך שיודה זה ותרצו דנ"מ לפוטרו משבועה דבא ליפרע מיורשים צריך לישבע והקשו א"כ עדיין נימא דשלא להשביע אמר ותרצו כיון שיש ביד זה שטר מקוים לא עביד להודת שלא להשביע שלא יסברו העולם דודאי אמת שלא פרע מדהודה וא"כ באינו מקוים י"ל ג"כ אם איתא דל"ט מזויף רק פרעון ג"כ אינו עשוי להודות כיון שיודע שיש לזה שטר ויסברו מחמת הודאתו דודאי לא פרע רק כשאינו מקוים אמרינן אולי מזויף ולא ידע המודה דיש לזה שטר והודה שלא להשביע ממילא מוכח דטענינין מזויף בלא טענת פרעון אלא די"ל גם ביודע שיש לזה שטר שאינו מקוים ופרעו מ"מ אינו חושש להודות דכ"ז שאינו מקוים כחרס הוא אמנם זה תליא בפלוגתא דמודה בשטר שכתבו אי צריך לקיימו דמ"ד א"ל קיימו נאמן דפרע ולא אמרינן חזקה שטרך בידי מה בעי דלא חשש להניח שטר כזה ומ"ד אצ"ל ואינו נאמן פרוע במגו דמזויף דחזקה שטרך בידי מה בעי דאינו פורע ומניח השטר דיאמרו העולם דאמת עם המלוה כיון שיש השטר בידו ה"נ לרב בשכ"מ שהודה גם באינו מקוים ל"ל דפרע כיון דידע שיש לזה שטר אינו עשוי להודת שלא להשביע דחושש שיאמרו ודאי לא פרע כיון שמודה ויש למלוה שטר ועכצ"ל רק מזויף טענינין וע"כ הודה דלא ידע משטר כלל אבל אי אינו מזויף וידע שיש לזה שטר למה יודה שחייב לזה משום שלא להשביע מוטב לו לומר שחייב לאחר ואף דאמרינן דע"צ המיעוט מזדמן דפרע ומניח השטר היינו לחוש דפעם אחת אירע מחמת איזה סבה כגון משום פשיטי דספרא או נשתמט ממנו המלוה שאינו מוצאו עכשיו וכדומה אבל למה יודה לזה שחייב לו ויכול להודת לאחר שלא להשביע כיון דלרב אין מהדרך שלא לחוש גם על שטר שאינו מקוים וא"ל אכתי גם לרב נצרף מיעוט דמזויף ומיעוט דפרוע אף דהודה דאימר שלא להשביע הודה וכמו דהימניה והניח השטר כן סמך והודה שלא להשביע זה לק"מ דחזינין דא"צ המלוה לישבע במקוים אף דבמקום אחר צריך לישבע ולא מהני חזקה שטרך בידי מה בעי דלענין שבועה חיישינין אולי פרעו והניחו בידו ע"צ המיעוט ומ"מ כשהודה תו א"צ לישביע דודאי אינו מודה שלא להשביע כשיש לזה שטר וליכא אף חשש מיעוט להצריך שבוע ה"נ לרב דגם באינו מקוים אין דרך להניח השטר ע"כ כשהודה גם מיעוט ליכא לצרף למיעוט דמזויף ועפנ"י בכתובות די"ט בד"ה מודה דרש"י ס"ל דעיקר טעמו דר"ה א"ר דהוה כשטר מקוים דא"נ לומר פרעתי משום דשטרא בידי מה בעי ועף לתוס' שם דכתבו משום דד"ת א"צ לקיימו רק רבנן אצרכו כשטוען מזויף אבל כי לא טעין אינו נאמן במגו להצריכו קיום לע"ד ר"י לשיטתו דס"ל דאין טוענין ללקוחות מזויף דלא אצרכו קיום רק אם טוען מזויף ה"נ כשמודה שכתבו ל"צ קיום אבל לשיטתם כאן להוכיח דטוענין מזויף ללקוחות גם לרב עכצ"ל טעם אחר למודה בשטר שכתבו והיינו דס"ל כאן משום חזקה שטרך בידי מה בעי דלרב גם באינו מקוים אלים החזקה דירא להניחו ויובן בזה מה שהאריכו התוס' וכתבו לא אמר תנו לא קיימו לשטרא פירש דשמא שלא להשביע את בניו אמר כן דלכאורה אינו מהצורך להוכחות התוס' דיהא מאיזה טעם שיהא עכ"פ לא אמר תנו אין נותנין אבל לפמ"ש א"ש דכל הוכחתם תליא בזה דתלינן הודאתו שלא להשביע:
ויצא לנו דאם הודה באינו מקוים י"ל שלא להשביע הודה לדידן דלא קי"ל כרב דאל"כ בפשיטות ה"ל לתוס' להוכיח גם לשמואל דטוענין מזויף דפרוע א"א לטעון כיון שהודה ועכצ"ל דלשמואל אין ראיה דרק במקוים כתבו התוס' בב"ב דאינו עשוי להודת שלא להשביע וזה דלא כקצו"ח בסימן ס"ט דגם בכת"י שאינו מקוים והודה בחליו לא אמרינן שלא להשביע הודה והשיג על הש"ך מכח התוס' הנ"ל בג"פ דכתבו כשיש לזה שטר אינו עשוי להודת עי"ש והרי מדברי תוס' כאן מוכח דבאינו מקוים לא נאמר אפילו בשטר בעדים כ"ש כת"י שו"ר בקצו"ח סימן רנ"ה הרגיש בדברי תוס' הללו דמוכח דלא כותיה ועכ"פ מדבריו נמי נראה להדיא דרק לשמואל כיון דנאמן לומר פרוע במגו דמזויף אין עליו דין שטר כלל ואינו חושש לו ומודה שלא להשביע אבל לרב דמודה בשטר שכתבו אצ"ל אינו מודה שלא להשביע אפילו באינו מקוים:
דף ב:
ורבנן הוא דאצרוך פרש"י משום דאיכא דאשכח כתוב ועומד ותוס' כתבו כדי שלא יערער הבעל ועיין פנ"י דלרש"י לאו משום חשש ערעור הבעל אצרכו בין לרבה בין לרבא רק חששא גמורה וע"כ נסתר לרש"י סברת הר"ן דשליח קבלה אצ"ל בפנ"כ ובפנ"ח משום דמיד נגמר הגירושין ולא יערער עוד וא"כ הק"ל למה פרש"י במשנה דמיירי רק בשליח הולכה ונ"ל לפמ"ש בש"ש בטעם הא דאין הולכין בממון אחר הרוב משא"כ באיסור משום דהא דרובא עדיף מחזקה דהחזקה אינה עתה לפנינו רק היתה מעיקרא ועכשיו ספק אם נשתנה אבל הרוב גם עכשיו לפנינו ע"כ מהני באיסור הרוב להוציא מחזקה דמעיקרא אבל בממון הרי מוחזק עכשיו ולפ"ז י"ל הא דאצרכו לומר בפנ"כ ובפנ"ח וחששו למיעוט דאשכח וכתוב או למיעוט דמזויף משום דחזקת א"א עדיין לפנינו רק אנו רוצין לגרשה בגט זה מעכשיו ואחמירו רבנן לחושבו למיעוט גמור ול"מ הרוב נגד החזקה שהוא לפנינו ובפרט כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב משום דצריך דבר ברור והרוב אינו בירור גמור כן בערוה צריך דבר ברור דילפינין דבר דבר מממון ולא מהני ג"כ רוב וה"ד אם עדיין החזקה לפנינו כמו בממון רק מעתה אנו רוצין להוציאה מחזקת א"א כמו שאנו רוצין להוציא ממון מחזקתו דל"מ רוב ואח"כ מצאתי בחו"ד בכללי ס"ס סוף ס"ק כ"ז שכתב כיון דדבר שבערוה דבר דבר מממון ילפינין כמו דל"מ ס"ס להוציא ממון כן ל"מ ס"ס להתיר דבר שבערוה עיי"ש אך לע"ד דוקא כשדמי להוצאות ממון דעדיין מוחזק לפנינו וע"כ בשלמא השליח הולכה דעדיין א"א לפנינו חששו למיעוטא משא"כ בש"ק וע"כ לא צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח בכל גיטין הנעשים במדה"י ובאתה האשה להנשא בא"י ועמ"ש בחידושי לקמן ר"פ מי שאחזו דף עין ע"ב בתוס' ד"ה התם:
ובזה י"ל קושית הפנ"י על מה דפריך הש"ס דליבעי תרי משום דהוה דבר שבערוה מהא דאיתא בספרי פ' שופטים לא יקום ע"א באיש אבל קם לעדות אשה להשיאה ודעת רמב"ם דמה"ת נאמן ע"א לומר מת בעלה ולפמ"ש לק"מ דשאני עד מיתה דלפ"ד כבר ליתא להחזקה ל"ד לממון והוה כמו איסור דנאמן ע"א משום דחזקה א"א חוטא ולא לו או מאיזה טעם:
עוד י"ל טעם הספרי נהי דילפינין דבר שבערוה מממון היינו כשיש ודאי בעלים לממון אין מוציאין מרשותו רק בשני עדים וכן אשה מבעלה דהיא קנינו משא"כ במעיד דמת בעלה דלפי דעדותו אינו מוציאה מרשות אחר דליכא בעל כלל משא"כ ולהעיד על גט או גירושין דאיכא בעל הממון ומעיד להוציא אשתו ממנו וכן עד המעיד שנתקדשה הרי מוציאה מרשות עצמה וכן לעד שזינתה אוסרה על בעלה ומוציאה מרשותו ועתוס' יבמות דפ"ח בד"ה מידי כתבו דס"ד דש"ס דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים דוקא לאוסרה על בעלה דבזה כתיב כי ימצא בה ע"ד וילפינין דבר דבר מממון אבל להתרה נאמן ע"א וכה"ג כתבו כאן ולכאורה אפכא מסתברא דיותר יש להחמיר ולפמ"ש א"ש ולפ"ז יתישב השינוי שיש מגמרא דכאן ליבמות דהתם פריך אמאי נאמן ע"א לומר מת בעלה דאינו דומה לספק חלב דכאן אתחזיק איסור דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים ואח"כ רוצה למילף מטבל ודחי התם בידו וכתבו תוס' שם הא דס"ד למילף דבר שבערוה מטבל די"ל רק לאוסרה אין דבר שבערוה פחות משנים ע"כ ס"ד גם באתחזיק למילף מטבל והכא אומר הש"ס דאתחזיק איסור דא"א הוי דבר שבערוה וכתבו תוס' הא דנקט דבר שבערוה אור"י משום דביבמות מספ"ל בשאר איסור אי מהימן ע"א באתחזיק איסורא ולאו בידו והנה התם אחר שאמר דהוה דבר שבערוה מספ"ל אי דמי לטבל דנאמן ע"א אף דאתחזיק איסור דא"א משום די"ל רק לאוסרה צריך שנים וא"כ ולמה מחליט כאן דאין דבר שבערוה פחות משנים גם להתיר וכמו שתמה כאן הפנ"י בד"ה הוי ועוד יל"ד דהתם אמר דאתחזיק איסור דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים וכאן אמר דאתחזיק איסור דא"א הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים מוסיף כאן הוי וכו' ובאמת פרשו תוס' הכא דתרתי קאמר חדא דאתחזיק ועוד דהוי דבר שבערוה וכמ"ש רש"ל ומשום דקושיא דאתחזיק לא ברירא דתליא בשני סברות דיבמות שם כמ"ש תוס' ורשב"א ושם עכצ"ל דחדא קאמר דאתחזיק איסור דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים אם באתחזיק צריך שנים ולפמ"ש א"ש הכל דהתם מעיד שמת הבעל ואין כאן בעל דבר ע"כ לא ברירא ליה דילפינן בזה דבר דבר מממון דאפשר רק כשבא להוציאה מרשות בעל העומד חי כמו בממון רק לס"ד דבאתחזיק לא מהימן אף להתיר משום דס"ו הא דאין דבר שבערוה פחות משנים משום דמעיר נגד חזקה ה"נ בשאר איסור כשמעיד נגד חזקה ודחי דלמא גם באתחזיק מהימן להתיר ולא הוי דבר שבערוה ע"כ לא אמר הוי דבר שבערוה דלא ברירא ליה לעשות מזה קושיא אחרת רק אולי מחמת דאתחזיק דומה לדבר שבערוה דעלמא דצריך שנים ודחי די"ל רק לאסור ילפינין דבר דבר מממון וכמ"ש אבל ודאי הרגיש דאין זה הדבר שבערוה הנאמר כי ימצא בה ע"ד דהתם בא להוציאה מבעלה חי משא"כ במעיד שמת אבל כאן בגט ודאי ל"ש להתיר מלאסור לכן פשיטא לו דהוי דבר שבערוה הנאמר בסוטה אף א"ת דבשאר אתחזיק איסור נאמן ע"א להתיר לכן החליט קושיא אחרת דהוה דבר שבערוה:
אך צ"ע דבכתובות דף קיז וחו"מ סימן רע"ד מבואר דאין מורידין יורש לנכסי מוריש ע"י ע"א שמעיד שמת ובשלמא אם גם בשאר איסור אין ע"א נאמן נגד חזקה דמעיקרא א"ש אבל הא מספ"ל ביבמות שם בזה וא"כ הא לפ"ד העד כבר ליתיה לבעל הממון ואין החזקה לפנינו ואפשר אינו רק מתק"ח דחיישינין לקנוניא כמו בפ"ק דב"מ דף י"ג ובפרק שה"ד דף מ"ב ע"ב ולשון הספרי לא יקום ע"א באיש אין לי אלא לד"נ לדינו ממנות מנין ת"ל לכל עון מה ת"ל איש לעון אינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה והיינו אם מחייב את בעל דבר היינו לעון אבל כשמעיד דבעלה מת לפי עדותו אינו מחייב לשום אדם וא"כ בגט הרי לולא עדותו היא אשתו וקנין בעלה ומחייבו להוציא אשתו ממנו ובנו"ב חא"ע סימן ל"ג כתב דלהספרי יורדן לנחלה עפ"י ע"א והוכיח כן גם מהרמב"ם פ"ז מהלכות נחלה וצ"ע דבספרי בפ' שופטים איתא דר' יהושע דרש כן דע"א קם לאשה להשיאה ובשילהי יבמות במשנה איתא דר' אליעזר ור' יהושע ס"ל דאין משיאין אשה עפ"י ע"א ואפשר ביבמות מדרבנן לבד החמירו ובנו"ב שם הביא מהספרי דר' יהודא דרש זה דע"א קם לאשה להשיאה אבל לגרסא דר' יהושע דרש כן עכצ"ל דבמשנה דיבמות רק מדרבנן ומשום דאחסור דרא חיישי ולפ"ז מוכח דדרשא דספרי אינו אסמכתא בעלמא וגם תשב"ץ ח"א ענין פ"ב פ"ג כתב לרמב"ם יורדין לנחלה ג"כ עפ"י ע"א ומהימן מה"ת להשיאה:
רש"י רוב ישראל בקיאין הן ואין לחושדן נראה כונתו עפימ"ש כו"פ סימן א' סק"ז דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין אינו רוב התלוי במעשה ללמוד דהכונה רוב אשר מזדקקין לשחוט אין שוחטין רק כשהם מומחים דרוב ב"א כשרים עיי"ש ולזה העירני תלמיד אחד:
תוס' ד"ה לפי פירש א"ח לדרשה דלשמה וכו' והא דפירש הקונטרס דממילא שיילינין לו אי היה לשמה אין נראה ועוד דא"כ לימא א"ב אי צריך לשאול לקשר דברי התוס' י"ל לפמ"ש הפנ"י לתרץ דגם לרבא כיון דבלא"ה צ"ל בפנ"ח משום קיום ממילא צ"ל נמי לשמה כיון דאיכא לברורי אין סומכין על הרוב מומחין אך לפמ"ש האחרונים דהיכא דא"א לברר לגמרי וסוף סוף נסמך על הרוב א"צ לברר כלל וע"כ לא בדקינן כל חי טרפות וסמכינן על הרוב משום דע"כ סמכינן על הרוב דאימר במקום נקב בושט שחט וא"כ ה"נ אף לאחר שאמר בפ"נ אין ע"א נאמן רק משום דרוב בקיאין אמנם לפמ"ש הפנ"י ונה"מ בחו"מ סימן נ"ו דהא דאין עד אחד נאמן היכא דאתחזיק איסורא ולא מהימן משום חזקה דא"א חוטא ולא לו דיש לחוש שיאמר בדדמי וא"כ לפי המסקנא דשליח מידק דייק י"ל מדינא מהימן בלא טעם דרוב בקיאין אך למאי דאסיקו תוס' דפירש אין בקיאין אין חוששין לדרשה דלה לשמה ע"כ חשודין על כך דאינו נחשב לחטא בעיניהם עכצ"ל דמהימן משום רוב בקיאין וחוששין דהמיעוט ישקרו גם במזיד א"כ נסתר תירץ הפנ"י א"כ לימא א"ב כיון דלרבא אצ"ל לשמה וע"כ דלא כרש"י:
דף ג.
ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה מאן האי תנא דבעי כו"ח לשמה בהקדמה לפנ"י דקדק למה האריך כ"כ דידוע דרבה אמר משום לשמה ולעיל אמר ולרבה ליבעי תרי ולא אמר דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ונ"ל דתוס' לעיל הקשו למה ל"ח גם לנכתב ביום ונחתם בלילה ולכאורה י"ל דבדרבנן ל"ח למיעוטא אמנם לפי מה דצריך לשמה וצ"ל בפנ"ח אף דהחתימה רק מדרבנן הק"ל לימא ר"א היא ובפנ"כ משום לשמה ובפנ"ח דלא נכתב ביום ונחתם בלילה אך י"ל בשלמא אם החשש משום לשמה אף דא"צ רק מדרבנן כיון דבא בב"א עד דאורייתא חיישינין שלא יזלזלו בדרבנן כמ"ש במג"א סימן קפ"ד סק"ד סק"ז אך ז"ד בענין אחד וכגון אם צ"ל בפנ"כ ובפנ"ח משום חשש לשמה אבל אם אחד משום לשמה ושני משום נחתם בלילה ליכא חשש זלזול די"ל כיון דאין הענינים שוים חששו לאחד יותר ולא משום דזה דאורייתא וזה דרבנן אך מנ"ל להקשות מכח זה על רבה נימא דרבה לא מחלק כן רק דכן מוכח דאל"כ רבה מ"ט לא אמר כרבא דמשום קיום צ"ל בפנ"ח ומשום דלא לזלזל בדרבנן צ"ל ג"כ בפנ"כ מחשש דנכתב ביום ונחתם בלילה ועכ"צ דס"ל לרבה דבשני עניינים ל"ש חשש זלזול וע"כ שניהם משום לשמה וז"ש ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ולא אמר כרבא עכצ"ל דצריך כו"ח לשמה מאן האי תנא:
תוס' ד"ה דתנן ותימא לר"י דהכא משמע דלא מתוקמא מתניתין כר"מ משום דר"מ לא בעי כתיבה לשמה ולקמן תניא בהדיא המביא גט ממדה"י נתנו לה ולא אמר בפנ"כ ובפנ"ח יוציא והולד ממזר דר"מ ולרבא ניחא ופנ"י תירץ דלר"מ צריך בפנ"כ משום נכתב ביום ונחתם בלילה אף דגיטין הבאין ממדה"י קלא אית להו ואין טעם לפסלן מ"מ לר"מ פסול משום דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין עיי"ש וק"ל אם ליכא טעם וחשש למה יטבעו חכז"ל ועוד תקשי עדיין להפוסקים דבנכתב ביום ונחתם בלילה אין תקנה לשלחו ע"י שליח כדאיתא בא"ע סימן קכ"ז אף דלא קי"ל כר"מ וע"כ יש טעם וחשש וכמבואר שם משום דאפשר ליתן בלא השליח ואז הוא פסול משא"כ גיטין הבאין ממדה"י דמה שנעשה מקודם משום דנשלח ממק"א ואז קלא י"ל וא"א לבא לתקלה ע"כ נ"ל לתרץ קושית התוס' דודאי י"ל כיון דרוב בקיאין ל"ח למיעוטא דנכתב ביום ונחתם בלילה דרק פסול מדרבנן ומה דאמר הגמרא לעולם ר"א וצריך חתימה לשמה מדרבנן או כר"מ וצריך כתיבה לשמה מדרבנן משום דלא לזלזלו בדרבנן כיון דחששו לדאורייתא ודוקא בענין אחד וכמ"ש לעיל אמנם הירושלמי דמצריך לומר דנכתב ונחתם ביום נ"ל משום דפוסק כר"מ דכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הולד ממזר ועכצ"ל משום דאדעתא דרבנן מגרש ואם משנה מדבריהם אינו גט כלל דאל"כ. איך יתכן משום פסול דרבנן יהא הולד ממזר וכן מצאתי בפנ"י פרק המגרש וא"כ לר"מ כל פסול דרבנן בגט פסול מן התורה עכצ"ל בפנ"כ ונחתם ביום וכן ר"מ גופא אזיל לטעמו אך רבה דל"ח רק לחשש לשמה ע"כ ל"ל דר"מ דכל המשנה וע"כ לא אמר כרבא ג"כ ובפנ"כ משום דנכתב ביום ע"כ פריך שפיר ולפמ"ש יש הוכחה מהירושלמי לפוסקים דנכתב ביום ונחתם בלילה אין לו תקנה לשלחו ע"י שליח ואין ראיה להיפך מהבבלי מדלא חששו לכך דל"ח לדרבנן רק בלשמה דיש בזה גם חשש דאורייתא:
ד' ע"א תוס' ד"ה מודה ר"א במזויף מתוכו תימה לר"י מה ענין שלא לשמה למזויף מתוכו ולע"ד אם חתמו להתלמד או לשם אחר או אחרת הוי מפ"כ לפ"ד הפוסקים דכל עדות שבשטר דמהני ולא הוי מפ"כ משום דנעשה מדעת המתחייב והוי מפי כתבו דהן שלוחיו של המתחייב וא"כ דוקא כשחתמו בשליחותו לגרש אשתו זאת אבל אם חתמו להתלמד או לשם אחר ואח"כ מצאו זה אינם שלוחיו וכן אם י"ל שתי נשים דשמותן שוות וצוה להם לחתום לגרש הקטנה ונמלך לגרש הגדולה גם כן לא נעשו שלוחים לחתום לגרש הגדולה ותו לא מהני והרי גם בשט"ח אם נתחייב הלוה ליוב"ש זה ואח"כ מסר המלוה השט"ח ליוב"ש אחר צריך כומ"ס כיון דלא לו נשתעבד הלוה תחלה וכמ"ש במלחמות בשילהי ג"פ וה"נ אף אם לא מסרו הלוה לשט"ח עדיין למלוה יוב"ש זה שצוה לחתום בשבילו אם מסרו אח"כ ליוב"ש אחר לא מהני דלא נעשו העדים שלוחים לחייבו לזה רק לאחר וכבר עשו שליחותם וא"כ הוי מפ"כ זולת אם חתמו לשמה מדעת הבעל שעשה אותם שלוחים לחתום לגרש אשתו זאת ולא אשכחנא פתרי לקושית התוס' זולת אם צ"ל בפיו אני חותם לשם פלוני ופלונית דאזי אף א"ל אמרו כן מ"מ נעשה מדעת המתחייב ול"ה מפ"כ אבל את"ל דא"צ לפרש בפיהם דגם בסתם כשצוה להם הבעל לחתום אמרינן דהוי לשמה דע"ד הבעל חותמים וכמ"ש פנ"י אזי כל שלא עשו באופן זה לא נעשה מדעת המתחייב והוי מפ"כ והוי מזויף מתוכו ומודה בה ר"א אמנם גם כשנאמר דצריכים לומר בפירש לשם פו"פ מ"מ הא השליח אינו אומר רק בפנ"כ ובפנ"ח ותו לא דסתמא לשמה קמסהיד וכתב הר"ן דה"ט דחיישינן דלמא אשכח גט ששמו כשמו ושמה כשמה וכיון שמעיד שבפניו נכתב ונחתם תו ל"ח דעמד אצל האחר ואח"כ מצאו זה ועשאו שליח דזה לא שכיח עיי"ש וא"כ אי אתרמי כה"ג הרי חתמו שלא מדעת המתחייב זה שרוצה עתה לגרש בו והוי מפ"כ ומזויף מתוכו ומודה ר"א בשלא לשמה כה"ג ועכצ"ל ג"כ בפנ"ח דהא תוס' גופייהו ס"ל הכא דאי הוי מפ"כ חשוב מזויף מתוכו:
ד' ע"ב והוינן בה מאי אי"ל וכו' ובדף ה' ע"א אילימא חרש וכו' א"ה יכול נמי כל הסוגיא תמוה חדא מקשים מה צריך להא דהוינן למה דפריך על רבה שנית הקשו תוס' לוקמוה באלם או לא ראה הכתיבה ג' הקשו תוס' דקושיא יכול נמי תקשי לרבא כמו לרבה דרבה אית ליה דרבא ולחומר הנושא י"ל קצת דהנה קשה לפ"ד הר"ם שבמרדכי בפרק שני דף י"ט ע"ב דא"ל קראו עדי מסירה את הגט אף דנקרא אחר נתינה לא מהני דצריך שידעו ע"מ שגרשה בגט כשר בשעת מסירה לידה וכ"כ הפנ"י בדעת התוס' בד"ה צריכה למקריא וא"כ קשה מה מהני מה שנתקיים אח"כ כיון דבשעת מסירה לא ידעו הע"מ אם הגט כשר וצ"ל דצורך קיום רק מדרבנן וכיון שאינו יכול לחזור וליתן לה דתו אינו בר שליחות לא גזרו רבנן דלא אמרו להחמיר עליה כשא"א וכדבסמוך ולפ"ז דוקא באינו יכול אבל ביכול צריך דוקא או לומר בפ"נ או לקיימו קודם מסירה לידה:
אמנם מבואר בתשובת מיימני ריש הלכות אישות בזרק לה קדושין או גט ולא ידעו העדים אם קרוב לה אפילו ספק גט או קדושין אינו כיון דאוקמוה אחזקה ואף דהאשה יודעת דקרוב לה וביארו המפרשים משום דעדים מוקמו לה אחזקה והוי כודאי אצלם דלא נתגרשה או לא נתקדשה וע"כ אף דבאמת הוי קרוב לה הוי כנעשה בלא עדים והנה טעם הר"נ ה"נ עד"ז אך כתב הר"ש במקואות דאם מדאורייתא ודאי יצאה מחזקתה רק הספק בדרבנן תו ליכא לאיקום על החזקה דהא חזינן דנשתנה וה"נ י"ל כיון דמן התורה ל"ח למזויף רק מדרבנן צריך קיום תו ליכא חזקה אצל העדים ומועיל כשנתברר אח"כ שהוא גט כשר אך סברא זאת רק אם מדאורייתא ודאי יצאה מחזקתה אלא דהחשש בגזרה דרבנן אבל אם רבנן חששו לחשש שאם כן היה גם מן התורה פסול ממלא כיון דרבנן עשאוהו לספק הוי כספק תורה וי"ל אוקמוה על החזקה ודומה למ"ש הש"ך יו"ד בכללי ס"ס בשם או"ה גבי גבינות עכו"ם וא"כ ה"נ כיון דאצריך רבנן קיום דחששו למזויף ל"ל דיצאה ודאי מחזקתה מן התורה אמנם אי ע"מ כרתי אף דהע"ח מזויפים ליכא פסול תורה אם באמת שלחו הבעל ואינו רק פסול דרבנן מגזרה שלא יבא לתקלה לסמוך על הע"ח והנה מבואר בת"ד לראב"ד ריש פרקין וברא"ש ומהר"ם שיף ריש הפרק דכל החשש לרבא דהבעל זייף עדים אבל זה נאמן השליח דהבעל שלחו א"כ שפיר י"ל דליכא חזקה אך למ"ד ע"ח כרתי ודאי אם זייף עדים פסול מן התורה ואין כאן גט כלל והנה כתבו תוס' לעיל דף ד' ד"ה דקי"ל לר"ת דגם למ"ד עח"כ צריך ע"מ דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אי נוקים בע"ח שפיר י"ל דוקא בא"י אמנם מה דצ"ל לרבה בפנ"כ הוא משום לשמה דלאחלופי ל"ח רק משום דבלא"ה תקנו שיאמר בפנ"כ משום לשמה תקנו נמי משום אחלופי אך היכא דליכא משום לשמה וכמ"ש תוס' כאן ולעיל פריך לרבה מאן ההוא תנא דצריך כו"ח לשמה ומסיק ע"כ כר"א דעדי מסירה כרתי ומודה ר"א במזויף מתוכו ואף למאי דאוקים רב אשי כר"י היינו ג"כ דס"ל כר"א ומשום מזויף מתוכו וכמ"ש פנ"י לעיל וא"כ לרבה עכצ"ל דאתיא למ"ד עדי מסירה כרתי מדצ"ל בפנ"כ א"כ לא אכפת א"ל ידעו העדים בשעת מסירה אם לא זייף הבעל החתימות ופריך א"ה יכול נמי וקאי אדלעיל דפריך לרבה מאן האי תנא והוכרח לומר משום מזויף מתוכו וכר"א דע"מ כרתי אבל לרבא ניחא די"ל כמ"ד עח"כ וע"כ לא בעי למימר באלם או לא ראה הכתיבה לס"ד דלאו משום דל"ש הוא דאם באלם עכ"פ בר שליחות ועכצ"ל בפ"נ שידעו העדים בשעת מסירה שהגט כשר וצ"ל לפני מסירה או אח"כ תכ"ד או לקיים לפני מסירה ואם תאמר דנתקיים בחותמיו היינו בשעת מסירה תקשי יכול נמי ועכצ"ל דנתחרש ואינו בר שליחות וא"א לחזור וליתן לה וע"כ הוצרך לומר והוינן דאל"ה גם לרבא תקשי יכול נמי:
ויותר י"ל עד"ז לפמ"ש בקה"י וז"ל דלא תקשי מכל ספק קדושין על התשובות מיימני דמקודש מספק דיש לחלק בין שהספק לעדים על שלא דקדקו והיו יכולין לראות כל הדבר אלא שלא ראו ולכך נסתפקו ובזה בודאי ל"מ עדותן דהוי חצי דבר דלא ראו רק החצי ממה שהיו יכולין לראות משא"כ כשהספק הוא בדבר שאפילו ירצו לראות לא היו יכולין אז שפיר מהני עדותן לענין ספק ועיין בסמ"ע סימן למ"ד סקל"ט וע"כ בספק קרוב לה הוי כמקדש בלא עדים כיון שהיו יכולין לראות כל הדבר ולא ראו וכו' כיון שלא דקדקו לראות כל מה שהיו יכולין לראות משא"כ לענין שאר ספק קדושין כגון שמא ש"פ במדי כיון שלא היו יכולין לראות בעת שהיו בכאן מה הוא שוה במדי עכ"ל והובא בפ"ת לא"ע סימן למ"ד ועיין בשער משפט סימן מ"ו סק"ג ולפ"ז י"ל דוקא אי"ל אבל ביכול רק דעדים לא דקדקו לעשות כתיקון חכז"ל לשאלו אם לפ"נ אף שיתקיים אח"כ למ' דצריך שידעו בשעת מסירה דשליח שעומד במקום הבעל אם נתן גט כשר עוד כתבו אחרונים דוקא אם ספק לעדים בגוף הקדושין או הגט אבל אם הספק מצד אחר אין קפידא ולפ"ז אם ע"מ כרתי ושליח נאמן דשלחו הבעל רק החשש דהחתים עדים בזיוף ופסול מגזרת חכמים מזויף מתוכו מצד אחר מחשש שיבא לידי תקלה אבל גט כשר מצד עצמו משא"כ אם עח"כ אם מזויף ליכא גט כלל והספק אם יש כאן גט וע"כ פריך רק לרבה וכנ"ל ועיין לקמן ה' ע"ב מ"ש בד"ה כיצד יעשה:
ה' ע"ב דאשה כשרה להביא גיטה כן גרסת רי"ף ורשב"א ותמהו למה לא נקט אשה דעלמא או קרובים דיותר שכיח וע"כ מחקו תוס' גרסא זאת ולע"ד י"ל דיש להקשות כיון דקיום שטרות דרבנן למה נגזר משום לתא דידיה וכן קשה לעיל ד"ג דצ"ל בפ"נ דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא והא הוי גזלג"ז אך לדעת הר"א ורמב"ם דכשטוען מזויף צריך קיום מה"ת והובא בש"ך חו"מ סימן מ"ו וב"ש סימן קמ"ב א"ש אך תמהו עליהם דהא כל התקנה דבפ"נ שאם יערער הבעל לא נשגיח בו וי"ל כיון דמעיד השליח בפ"נ הוי חד לגבי חד שהוא הבעל המערער וכליתנייהו תרוייהו דמי וליכא ערעור וא"צ קיום ומתורץ בזה קושית מהר"ם שיף דלעיל ד"ג דמה אמר רבה התם ידעתי הכא בפני ולא אתי לאחלופי דעדיין ניחוש שיעיד בפנ"ח בקיום שטרות ונסמך עליו דבאמת כשיעיד בפנ"ח יהא חד לגבי חד רק מדרבנן צריך שנים ולא גזרו משום דרבנן רק כשמעיד ידעתי דמכיר החתימה ל"ח חד לגבי חד די"ל דטועה בטב"ע ואומר בדדמי וכמ"ש היש"ש כאן בסימן ה' לענין שנים אומרים מזויף ושנים אומרים אנו מכירין החתימות בטל הגט ול"ה תרי לגבי תרי רק במעידין שנחתם בפניהם ובזה תרצתי קושית הפנ"י דלמה לא חששו בא"י דנשאת בלא קיום דאתי לאחלופי בקיום שטרות דה"ט דבליכא מערער הקיום רק מדרבנן ואם יערער הבעל גם בא"י צריך קיום כמפורש במתניתין ואם יש עליו עוררין יתקיים ולפ"ז נראה דמן התורה א"צ ב"ד של שלשה כיון דא"צ שני עדים לקיום דאינו בתורת עדות כלל רק להכחיש את הבעל שטוען מזויף דליהוי חד נגד חד וגם קרוב ואשה יכולים להכחישו ואח"כ מצאתי בשו"ת רדב"ז ח"א ס"ס ל"ו דהיכא דסגי בקרובים ונשים א"צ שיעידו בפני ב"ד והובא בפ"ת לא"מ סימן קמ"א סל"ו ס"ק ל"ט ועיין א"ע סימן י"ז סל"ט בח"מ וב"ש וממלא הוי כליכא מערער והאשה מוציאה הגט ולא חשדינן אותה ששכרה עדים או זייפה בעצמה דלא חציף אינש לזייף כיון שיש זולתה חד שעומד נגד הבעל המערער ועיין בריטב"א כאן דלפיכך אם משום לשמה ל"צ שלשה משום דסגי בע"א כשאר איסור משא"כ אם משום קיום צ"ל דעשאוהו כשני עדים ולקבלת שני עדים צריך שלשה שיקבלו עדותם. וא"כ לפמ"ש דמה"ת א"צ שני עדים אף כשטוען מזויף ממלא א"צ מה"ת ב"ד של ג' לקבל עדותו ומפרט לפמ"ש הפנ"י בקו"א דמה"ת סגי בקיום עד אחד אף כשמערער משום דלאו אמנה שבשער מעיד רק דאינו מזויף וע"כ א"צ להעיד בפני בע"ד עיי"ש ממלא א"צ נמי הגדה לפני ב"ד של שלשה וכמ"ש בנתיבות סי' כ"ח דדוקא בהוצאות ממון דכתיב א"ל יגיד צריך ב"ד אבל לא בגילוי מלתא או באיסור עיי"ש וכ"ש היכא דסגי בע"א דלא נאמר כלל א"ל יגיד בע"א כמבואר בב"ק דף נ"ו א"כ מה"ת א"צ בקיום שטר ב"ד שלשה כיון דא"צ שני עדים הן לטעמא דידי הן להפנ"י אמנם חזינן דנתקשה הר"א גופא והובא בש"ך חו"מ סימן מ"ו מדתקנו שיאמר השליח בפנ"ח משום שמא יבא הבעל ויערער ול"צ שנים משום דמה"ת עדים החתומים על השטר כנחקרה עדותן בב"ד כדלעיל ד"ג הרי דגם כשמערער סגי באחד משום דמה"ת א"צ קיום ותירץ משום דהשתא מיהת ליכא מערער ולא תירץ משום דיש אחד נגד המערער סגי מה"ת אמנם י"ל משום דעדיין קשה אם אשה עצמה מביאה גיטה דאומרת בפנ"כ ובפנ"ח משום שלא ערער הבעל והרי כאן ליכא זולתה נגד הבעל וכל טעמו של הר"א דאם בע"ד טוען מזוייף נגד מוציא השטר צריך קיום מה"ת ע"כ הוכרח לתרץ דעכ"פ עתה עדיין ליכא מערער וביאור דבריו כמ"ש הב"ש סימן קמ"ב והנתיבות סימן מ"ו כיון דבא השטר לפני ב"ד קודם הערעור והוחזק השטר בב"ד בכשר מדאורייתא תו א"י להוציאו מחזקתו עיי"ש ושרש סברא זאת ממהרי"ק שרש ע"ד הואיל והובא השטר בב"ד וקראוהו והוחזק בב"ד נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד מדאורייתא וזאת החזקה תליא בקריאת השטר בב"ד וכמ"ש רשד"ם בחא"ע ס"ב בשמו עיי"ש ולפ"ז ודאי צריך ב"ד של שלשה מה"ת דעי"ז כנחקרה עדות החתומים בב"ד וחשוב הגדה של ע"ח בב"ד ולדברי מהרי"ק אף דעדים עצמם באים אח"כ ואומרים לא חתמנו אינם נאמנים דאינו חוזר ומגיד משא"כ כשאומרים כן טרם שהוחזק השטר בב"ד ונהי דחלקו עליו בזה מ"מ בגוף הסברא גם הר"א הכי ס"ל דתליא החזקה בב"ד דבזה נעשה כנחקרה עדותן ואם אח"כ בא הבע"ד וטוען מזויף א"צ לקיימו מה"ת משא"כ כשטוען מזויף קודם שהוחזק בב"ד ולפ"ז יצא לנו דאם שליח ואשה או קרוב הביאו הגט י"ל אף דבעל מערער אח"כ א"צ קיום מה"ת ובלאו טעם דהוחזק בב"ד רק דחד מהימן נגד הבעל או עכ"פ הוי חד לגבי חד וסליק תרוייהו ממלא לא חשדינן להאשה דזייפה או מטעם דבגילוי מלתא סגי בחד וא"צ ב"ד של שלשה מה"ת לזה וע"כ ליכא למגזר משום דרבנן דאי אייתי אשה או קרוב דלא יוכל להצטרף לשלשה דיינים דהא א"צ שלשה מה"ת וע"כ אמר רק משום דאשה עצמה מביאה גיטה ואזי כשמערער הבעל אח"כ נגדה דזייפה] הגט תצטרך מה"ת לקיימו לולא הסברא דנאמר כיון שהוחזק הגט בב"ד בחז"כ קודם הערעור תו א"צ קיום דהוי כנחקרו ע"ח בב"ד בקריאותן את הגט והחתומים בו א"כ לזה צריך דוקא ב"ד של שלשה מן התורה ואין האשה מצטרפת עמהם לשלשה ושפיר יש לגזור להצריך שלשה בכל שליח:
גמרא כיצד יעשה יטלנה המינה ויחזיר ויתננה לה עתוס' ולע"ד י"ל הטעם דצריך ליטלה המינה עפימ"ש בפ"ב בשם הר"ם דא"ל קראו העדים הגט בשעת נתינה לא מתכשר במה דקראוהו אחר נתינה דצריכי הע"מ שידעו בשעת נתינה שהוא גט והובא בב"י א"ע סימן קל"ה וע"כ כיון דפסלו חכז"ל הגט כ"ז שלא אמר בפ"נ אין ע"מ יודעים אם הגט כשר מדרבנן ואף דבא"י אצ"ל כלל בפ"נ כ"ז דליכא ערעור ואם בא אח"כ ומערער יתקיים בחותמיו ומועיל אף דלא היה מקוים בשעת מסירה לידה ה"ט כיון שחכז"ל לא הצריכו לומר בפ"נ כ"ז דליכא מערער הרי רואים העדים דנותן לה גט כשר דהא לא חששו למזויף כ"ז דאין הבעל מערער אבל בח"ל דתקנו לחוש למזויף כשלא יאמר בפ"נ א"כ כל שלא אמר בשעת נתינה לא ידעו העדים אם הגט כשר דהרי בשטרות צריך קיום תרי ואל"ה חוששין שהוא מזויף ורק בגט בא"י משום עגונא לא חששו כ"ז דליכא מערער ובח"ל האמינו לשליח כ"ז שאומר בפ"נ ולא רצו להכשיר בח"ל בלא אמירת בפ"נ דחששו שיערער הבעל ולא יהא מצוי לקיים ממלא בלא אמירת בפ"נ יש חשש זיוף מדרבנן וא"י הע"מ אם כשר הגט שוב עיינתי במרדכי עצמו לקמן בפ"ב דמוכח להדיא כמו שכתבתי וכ"נ מהירושלמי שהובא כאן במרדכי ועיין בתוס' לעיל ב' ע"א בד"ה ואם יש: וראיתי בשער משפט סימן מ"ו סק"ג שכתב הא דפריך הש"ס לעיל ד"ג ע"ב לרבא דאמר משום שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא ולא משני משום חזקה דאשה דייקה ומנסבא דחזקה זאת רק בשעה שניסת וא"י הע"מ בשעת נתינת הגט אם אינו מזויף עיי"ש ותמוה דא"כ ה"ל לגמרא להקשות לס"ד אמאי בא"י אצ"ל בפ"נ וניסת אם אין מערער ועכצ"ל דכל הקושיא איך יאמן ע"א אף לכשיערער הבעל וכמ"ש הפ"י ועוד דה"ל להקשות יותר למה אמר רבא משום שאין עדים מ"ל הרי אף שיהיו מצויין מ"מ בשעת מסירה צריך שידעו הע"מ שאינו מזויף ועכצ"ל דידע הגמרא כ"ז דליכא מערער אין לחוש רק פריך ליבעי תרי דליהמני גם כשמערער אח"כ. ואפשר לתרץ קושית הפנ"י דלפיכך לא פריך גם בא"י ליבעי תרי דבשלמא בא"י דמצויין לקיימו עבידא לגלויי אם מזויף כשיערער ולא תוכל לקיימו. ואדרבה אפשר שיתברר דודאי אינו חתימת העדים ע"כ לא חששו למזויף והאמינו לשליח דשלחו הבעל ולא זייפו בעצמו גם האשה דייקה יותר כיון דעל"ג וע"כ משום עגונה הקילו כמו בעד מיתה משא"כ בח"ל דלא על"ג כ"כ כיון דאין עדים מצויין לקיימו וא"ל תוכל לקיימו עדיין לא נדע שהוא מזויף גם לא מצוי להתברר שאינו חתימת העדים ע"כ לא האמינו לשליח ע"כ לא פריך רק בח"ל ליבעי תרי וזה אפשר נכלל גם בדברי רבא לפי שאין עדים מ"ל לא על"ג כ"כ וחששו יותר להצריך בפ"נ ובפנ"ח שידייק יותר ולפ"ז יש מקום גם לדברי שע"מ בפשט גמרא זאת ובישוב הר"א כהן:
דף ו:
שתוק בני שתוק הואיל ויצא הדבר בהיתר יצא' לשון זה אינו מובן דאטו ר' אילעאי הקשה לו שלא עשה בהיתר אדרבה הקשה דאצ"ל בפ"נ ואם לומר דאי עביד אהני נגד הבעל כשיערער מה הלשון אומרת הואיל ויצא בהיתר מה זה תליא בזה והעיקר חסר ונלע"ד ראיה מכאן לדברי הר"ר אביגדור כהן דס"ל כשטוען מזויף צריך קיום מה"ת והקשו עליו מדאמר כאן אי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגיחינן בו ותירץ הב"ש בסימן קמ"ב דכיון דאמר השליח בפ"נ כשלא היה מערער והיה נאמן בשנים תו לא יוכל לערער כיון שלא ערער מיד והב"מ שם כתב דהיינו כ"ז שעסוקים באותו ענין נקרא מיד. ובתר הכי אח"ז דדבר שבערוה צריך שנים רק באתחזיק איסורא וכיון שהותרה מקודם עפ"י העד שוב אין האשה בחזקת איסור וקרוב יותר בחז"ה ואם אח"כ מערער אף דמד"ת צריך קיום מ"מ בחזקת היתר עומדת ולכל הפחות לא מקרי שוב בחזקת איסור ונאמן השליח בתורת ע"א עכ"ל ועיין בפ"ב דכתובות דכ"ב ב' בתוס' ד"ה א"ה דכתבו ג"כ דאם נאמנות העד מדרבנן לא אמרינן דהוה כשנים רק כשהותרה על פיו ואח"כ בא אחר להכחישו עיי"ש והנה ר"י הרגיש דלא ס"ד דר' אילעאי דהצריך לומר בפ"נ כדי שלא נשגיח בבעל אם יערער אח"כ משום דס"ל דאם יבא אח"כ לערער צריך קיום מה"ת ואין ע"א נאמן. וע"כ ס"ד דגם בלא ערעור עכצ"ל בפ"נ לדעת ר' ישמעאל וע"כ הקשה לו והשיבו דרק דכדי שלא נשגיח בבעל כשיערער אח"כ הצריכו בפ"נ ואי דאיך ליהמן ע"א בדבר שבערוה דצריך קיום מה"ת ע"כ אמר הואיל ויצ"א בהית"ר יצא דשוב ליכא חזקת איסור ונאמן ע"א מה"ת כיון דיצא בהיתר ואין עסוקין באותו ענין ועתוס' כתובות כ"ו ב' ד"ה אנן דכתב ריב"ב דהיכי דהיתרוה תו ליכא חזקת א"א: או י"ל עד"ז דר' אילעאי ס"ל דל"ל כל מקום שהאמינו ע"א הוי כשנים רק אם נתנו לו חכז"ל נאמנות כמו ע"א מעיד מת בעלה דבלאו עדותו לא היו מתירין אותה ועשו כעין תורה דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הוא כשנים וכן בח"ל דבלא בפ"נ אסורה ונתנו נאמנות לשליח לומר בפ"נ ע"כ הוי כשנים ול"מ ערעור דבעל אח"כ דהוי כמערער נגד שנים אך בא"י דאצ"ל בפ"נ ובלא"ה מתירין אותה להנשא א"כ אף דאמר בפ"נ ל"ל דהאמינוהו כשנים ואי יערער הבעל אח"כ הוי כמכחיש ע"א דהכחשה לאו כלום ואין דבר שבערוה פחות משנים וזה שהקשה דהא אצ"ל בפ"נ ותירץ לו דבלאו טעמא דהוי כשנים מהני הואיל ויצא בהיתר יצא דתו ליכא חזקת איסור. ונאמן ע"א גם בדבר שבערוה ופריך והא איהו נמי שלא תזקק לעדים קאמר הרי בפירש גילה דעתו דאינו כח"ל דצ"ל בפ"נ משום שאין עדים מצויין לקיימו דשם החשש אף שתזקק לא תמצא וגם מי הכריחו לומר הטעם לשליח וע"כ אמר לו אם תרצה שלא תזקק לעדים צריכת לומר בפ"נ ואם אינה חוששת לכך אצ"ל בפ"נ וא"כ מה הוצרך ר' אילעאי להביא עצות מרחוק דכפר סיסאי הוא כא"י וכבר מוכח מדברי ר' ישמעאל עצמו וה"ל למפרך מניה וביה ומשני לא סיימוה קמיה וע"כ הוה ס"ד דרי ע"כ ס"ל דהוי כח"ל ועכצ"ל בפ"נ דל"ל דהוי כא"י ורק לטובתה שלא יוכל הבעל לערער הצריכו לומר בפ"נ דכיון דאצ"ל אף שאמר אינו כשנים וכשיערער אח"כ הבעל לא יועיל ע"א בדבר שבערוה וכשיטעון הבעל מזויף צריך קיום מה"ת, וחידש לו ר' ישמעאל כיון שיצא בהיתר תו ליכא חזקה ונאמן ע"א וע"כ כפל שתוק בני דגילה לו בצחות לשונו שהבין כונתו מחמת דהוקשה לו דבא"י מה יועיל בפ"נ אם יערער הבעל ואם ס"ל דכפר סיסאי כח"ל הוקשה לו הלא מובלעת בתחום א"י ע"כ א"ל שתוק בני מקושיא דלא הוי כח"ל ושתוק מקושיא דאם הוא כא"י איך ע"א נאמן כשיערער הואיל ויצא הדבר בהיתר ולפ"ז א"ש ג"כ מה דיל"ד מאחר דר"י הצריכו לומר בפ"נ אף דכפר סיסאי כא"י א"כ למנ"מ שאלו מהיכן אתה דמשמע דמחמת שהשיבו שהוא מכפר סיסאי הצריכו לומר בפ"נ ולפמ"ש א"ש דאם היה אומר לו שהוא מח"ל ממש היה אומר דצ"ל בפ"נ בלי שום טעם ועכצ"ל אף א"ת האשה שאינה חוששת שמא לא תמצא עדים אבל כשא"ל מכפר סיסאי אני א"ל דמשום שלא תזקק לעדים אם רוצה בטובתה יאמר בפ"נ אבל ר' אילעאי דלא סיימוה קמיה ס"ד מחמת דס"ל לר"י דכפר סיסאי מח"ל הצריכו לומר בפ"נ וע"כ שאלו ושמא יאמר שהוא מא"י לא יצריכו לבפ"נ ומדוקדק מאד ומוכח כסברת הרר"א כהן וכהבנת הב"ש והב"מ בדבריו: בתוס' ד"ה אמר בא"ד מיהא בירושלמי ע"ב דמגלה משמע קצת דאסור דקאמר סתם מהו לכתוב תרתי תלת מילין מן פסוקא ומייתי ר' מונא שלח כתבא לר"א בר"ש ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך משמע שלא היה כותב אלא לשם אגרת שלומים ולא לדרשה ומ"מ הקפיד שלא לכתוב כסדר ומיהא הרבה מביא שם שנראה שהיו כותבין לדרשא דקאמר מר עוקבא שלח כתבא לר"ג דהוה קאי ודמך בזמרא ישראל אל תשמח אל גיל בעמים וכן הרבה מביא שם עכ"ל תוס' הנה הלשון ומיהא אינו מובן ודחקו בו המפרשים ונ"ל דהפנ"י הקשה דמנ"ל דירושלמי איירי לענין שירטוט הא י"ל דמבע"ל משום דאסור לכתוב שום פסוק מן התורה אפילו בשרטוט אלא ספר שלם כדלקמן פרק הנזקין דף סמך דל"נ לכתוב זולת לצורך הוראה ולימוד ולא אגרת שלומים עיי"ש ונראה דתוס' בעצמם הרגישו בזה וע"כ כתבו ומיהא הרבה מביא שם שנראה שהי' כותבין לדרשה וא"כ אא"ל משום דל"נ לכתוב דא"כ מאי מביא שם ממה שכתבו לדרשה דלהוראה ולימוד ודאי שרי וע"כ דמבעיא לענין שירטוט ומביא שם מאגרת שלומים הרי דאסור לכתוב בלא שירטוט:
אמנם בעיקר קושיתו של הפנ"י נלע"ד דבלא"ה ל"ק דאף דל"נ לכתוב היינו פסוק שלם אבל שלשה תיבות מותר וכמ"ש הרמב"ם בפ"ו מס"ת וכן משמע ביומא דל"ז בטבלא של הילני דכתבה בסירוגין היינו דכתבה שלשה תיבות אם לא שכב ואח"כ ר"ת ואת כי שטית וכפרש"י שם ועמג"א סי' ל"ב סק"ז וא"כ בירושלמי דמבעיא לענין תרתי תלת מן פסוקא "כ רק לענין שירטוט וכן ר"ת וריב"א י"ל דקאי רק אשלשה תיבות דלית בו איסור דלא ניתן לכתוב רק איסור שירטוט. והנה מדכתב ראשיתך מצער היה מאד ישגא אחריתך ע"כ משום שירטוט דאם משום דל"נ לכתוב די היה לסרג שלשה תיבות ולכתוב שלשה כסדרן וזה שכתב ישראל אל תשמח אל גיל בעמים אף דלא כתב רק ג' תיבות בסירוג ל"ל משום דל"נ לכתוב כל הפסוק דהא לדרשה ניתן לכתוב וע"כ משום שירטוט סירג ובזה מתורץ קושית מהר"ם שיף דאיך כתב אל גיל בעמים שלשה תיבות כסדר בלא שירטוט ול"ל משום דכתב קודם בסירוג דא"כ לעיל נמי ה"ל לכתוב אחריתך ישגא מאד והוא קו"ע ונראה לפמ"ש בחידושי ליו"ד דהא דשלשה אסור בלא שירטוט משום גזרה שלא יטעו לכתוב גם יותר בלא שירטוט אמנם כאן דכתב ישראל אל תשמח ולא כתב כסדר משום שירטוט תו לא אתי למטעי דיראו דיותר משלשה אסור לכתוב כסדר בלא שירטוט ואין לומר דמש"ה כתב שלא כסדר דל"נ ליכתב יותר משלשה תיבת כסדר אפי' בשירטוט דהא לדרשה מותר אמנם לעיל דכתב אגרת שלומים דגם בשירטט ל"נ לכתוב יותר מג' תיבות כסדר וע"כ כתב שלשה תיבות שלכ"ס א"כ אלמלי יכתוב שלשה השניות בלא שרטוט כסדר עדיין בכלל הגזרה דיטעו דמותר לכתוב גם יותר משלשה בלא שירטוט היכא דניתן לכתוב ואי דיראה שכתב שלכ"ס שלש תיבות הראשונים הא היה מוכרח משום דאגרת שלומים ל"נ לכתוב כל הפסוק כסדר אפילו בשירטוט ומ"מ א"ש במה שיישבתי לשון התוס' שכתבו ומיהו דהיינו לשלול דלא נימא דהירושלמי מיירי מאיסור דל"נ לכתוב ולא מאיסור שירטוט מדמייתי שהי' כותבין לדרשה ושם לא שייך איסור דל"נ לכתוב וע"כ דמיירי מאיסור שירטוט אמנם מה דבאמת לא חש למה דלא ניתן לכתוב משום דפשיטא לירושלמי דשלשה תיבות ניתן לכתוב דמדחזינן דלא חש לאיסור דל"נ לכתוב ע"כ מוכח משום דשלשה תיבות או שתים אין בו איסור דלא ניתן לכתוב וזה פשיטא לו לירושלמי ועיין בחידושי ליו"ד סימן רפ"ד:
דף ז.
גמרא שלח לו דום לד' והתחולל לו דום לד' והוא יפילם לך חללים חללים השכם והערב עליהם והם כלים מאליהן עיין מהר"ם שיף הקשה למה לא שרטט כאן נמי ולע"ד לק"מ די"ל שלח לו ע"י שליח בע"פ ולעיל אמר שרטט וכתב וכאן לא אמר שכתב ואת"ל דה"נ כתב רק שקיצר ה"נ י"ל דשרטוט וסמך אדלעיל ולעיל בתוס' ד"ה אמר נזכר שלח כתבא וכ"מ מדאמר הדבר יצא מפי ר"א ואם כתב לא היה בפה:
והנה יל"ד דלמאי חזר ואמר וגם הל"ל והוא יפילם לפניך או הל"ל רק יפילם גם חללים חללים הוא כפל לשון גם השכם והערב אינו מובן למה דוקא אז ואם דיליף מדום דמדומי חמה כמ"ש תוס' גם בכתוב יל"ד למה תלאו בגלגל חמה ותוס' הקשו דהמוסר דינו לשמים נענש תחלה ונלע"ד דדוקא אם מוסר בשביל כבוד עצמו אבל אם כונתו בשביל העדר כבוד שמים ותורתו שפיר דמי והקב"ה באמת חס על כבוד הצדיק וממהר להנקם יותר ממחמת כבוד עצמו יתב"ש כמ"ש בזהר באדרא וז"ש דום לד' בשביל כבוד ד' והוא יתב"ש יפילם לך בשבילך והנה דחז"ל על פסוק כפלח הרימון רקתך אפילו ריקנין שבך מלאים מצות כרימון אבל איתא בחה"ל שער הכניעה דהמחרף חברו ומדבר בגנותו אז זכיותיו נותנין להנעלב ע"כ אמר והוא יפילם לך חללים חללים שלא יפלו מלאים מצות ומלאים ילכו לעולמם רק חללים ימותו וע"כ אמר ג"כ יפילם לך כמו זאת הארץ אשר תפול לבם כי הוא ינחל מלות שלהם והם ישארו חללים וכיון דיתמו זכותם יפלו חללים: א"י לפמ"ש בלק"ת בישעי' דע"י עונות יורדת נשמתו תחת מרגלותיו מעט מעט ונכנס בו אור מקיף שהיה על ראשו וכשגם אור מקיף יוצאת ממנו מת וז"ש חללים חללים שנתרוקן מעט מעט תחלה מנשמתו הפנימית ואח"כ מהמקיף:
ואמר השכם והערב כי אחז"ל בשבת פרק רע"ק ולקמן פרק השולח דל"ו ב' הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ומבואר ברי"ף בשבת שם וכ"כ מהר"ם שיף בפרק השולח שם דה"ט דגם השמש עשתה כן כשקטרגה הלבנה ושתק השמש וע"כ נאמר ללבנה לכי ומעטי א"ע ולית לה מגרמה גם בערב היא באה במה שמקבלת מאור השמש וע"כ הכא שחרפוהו וגדפוהו כמו שפרש"י א"ל שישתוק וישכם ויערב ואז יהא כצאת השמש ובערב שמקבלת הלבנה מן השמש והז"ג שיתקבל תפלת הנעלבים כמ"ש נזכרים ונעשים:
דף ח:
בתוס' בד"ה אע"ג בא"ד ונראה דלא יתכן וכ' וכתב מהרש"א ז"ל ולכאורה דלק"מ דהתם שלא לצורך מצוה דהיינו בשביל הבריא גזרינן שמא ירבה בשבילו אבל לצורך מצוה דהיינו לצורך הקטן ל"ג וכו' ובזה יתישב וכו' ולא הבנתי דודאי אם מצד גזרה לבד היה אפשר לומר כן אבל הא אמר נחים לו אגב אמו היינו דהורה בכונה להרבות וזה מדינא אסור וראיות התוס' הוא מדגזרינן שמא ירבה בשבילו מוכח דלהרבות מתחלה בשבילו אסור מדינא וי"ל מדאורייתא דאל"כ הוי גזל"ג:
ומה שהקשה על מה דלא הקשו תוס' זולת דבריהם על גוף המתניתין דחולין דאסור לבריא משום שמא ירבה בשבילו ג"כ לק"מ דמבואר בר"ן פ"ב דביצה לתרץ או משום דשבת בסקילה חמיר מיו"ט דאינו רק לאו או משום דשבת רק דחויה אצל פ"נ ויו"ט הותרה בלא הכרח ואונס ע"כ גם רבוין מותר בחד טרחא ע"כ לא הקשו תוס' מחולין דמיירי במסוכן וע"י ישראל דיש סקילה ורק מחמת פ"נ דחויה אבל לדבריהם דגם ע"י נכרי אסור להרבות וגם ס"ל דחכז"ל לא אסרו כלל אמירה לנכרי במקום חולי ול"ל בזה דחויה מכח פ"נ ואיסור עביד רק נדחה דהא גם באינו מסוכן מותר ע"י נכרי שפיר הקשו ממה דמותר להרבות ביו"ט:
גמרא משום ישוב א"י ל"ג רבנן במג"א סימן ש"ו סק"כ הקשה על הרמב"ם כיון דפסק בפ"א מתרומות דסוריא אינה כא"י רק מד"ס למה נדחה דרבנן מפני דרבנן וביותר קשה דהא מסקינן ביו"ד סימן קנ"א דאף לכתחלה מוכרין בתים לגוי בסוריא וק"ו שלא לקנות מהם בשבת עכ"ל ולע"ד י"ל קו' ראשונה כמ"ש הרמב"ן בפר"א דמילה דמצוה דישוב א"י הוי מצוה ותקנת כל ישראל שלא החרב ארץ הקדושה א"כ הוי מצוה דרבים דעדיף ודוחה מצוה דיחיד וקושיא שניה י"ל לפמ"ש המרדכי בפחז"ה בשם רבינו מאיר דרבנן חשו טובא לפסידא דמוכר דמחמת דחקו מוכר וכן משמע בשעתא דמצרנות דאמוכר לא תקנו רבנן תקנתא דועשית הישר והטוב וכלל אין לנו לעשות תקנתא שיבא בה מוכר לפסידא בעולם עכ"ל וא"כ י"ל דמצוה רבה איכא לקנות מגוי בסוריא דהוי כא"י מדרבנן ולמכור לא אסרו דחשו לדחקו דמוכר דיבא לפסידא לזלזל כשלא ימכור רק לישראל:
דף ט.
גמרא משום דלאו כרית גיטא בפיאה פ"ג מ"ה פירש הברטנורה טעמא דת"ק משום דל"פ דיבורא ובתוס' רע"ק שם תמה הא בפ"ק דגיטין מסקינן דלכ"ע פ"ד וטעמא דת"ק משום דלאו כרות גיטא הוא ונ"ל עפימ"ש הטו"ז ביו"ד סי' רס"ז סקח"י דר"מ דס"ל בפ"ק דקדושין דכ"ג דעבד אינו משחררו ע"י אחרים בשטר ולא יליף לה לה מאשה ה"נ לא יליף למחובר ושאר דברים עיי"ש ולפ"ז ה"נ דמסקינן משום דלאו כרות גיטא דיליף לה לה מגט אשה כפרש"י עכצ"ל דהיינו מה"ט פסקינן הלכה כר"מ בזה אבל ר"מ גופא ע"כ משום דלית לו פ"ד וכיון דת"ק זה ר"מ הוא לכן פירש הברטנורה טעמו משום דל"פ דבורא ולפ"ז מתורץ כמי מה שהקשה בתוס' רע"ק שם על הרי"ף דפירש דל"ה כרות גיטא משום שנשאר לרבו זכות בגט דהא לקמן דף מ"ם גבי כתב לה שטר אירוסין דס"ל לר"מ מקודשת וחכ"א א"מ מוקי לה באמר לה צאי בו והתקדשו בו ר"מ סבר יש בלשון זה לשון שחרור ורבנן ס"ל אין בלשון זה לשון שחרור ות"ל דלא הוי כרות גיטא ולפ"ז א"ש דר"מ לא יליף לה וא"צ כרות גיטא בשחרור והא דלא אמר טעמא דרבנן משום דבעי כרות גיטא משום דקאי התם אליבא דרבי ס"ל עבד שנשא ב"ח בפני רבו יצא לחירות וטרח לומר דרבנן הללו ל"פ ארבי ואת"ל משום דל"ה כרות גיטא עדיין לא אתיא כרבי דס"ל שם דף מ"א ע"ב המשחרר חצי עבדו בשטר קנה ולא יליף לה לה מאשה וע"כ דל"צ בשחרור כרות גיטא דלכל הפירושים זה ודאי אינו כרות גיטא וגרע מדהא דכאן דהתם נשאר לרבו זכות בשטר שחרור על החצי וזכות בגוף העבד ועדיין אגיד גביה ועוד בשטר אירוסין גופא ל"ה כרות גיטה דאדרבה נשארת אגידא גביה ואיך נילף בזה לה לה מגט אשה דנכרתת ממנו וע"כ דר"מ דסבר מקודשת ונשתחררה לא ס"ל דבריך כרות גיטא וס"ל כרבי בזה דמשחרר חצי עבדו משוחרר דג"כ דאינו כריתות ובזה א"ש מה שהשמיט הריף שם ברייתא דכתב לשפחתו שטר אירוסין וכנה"ג בגליון יו"ד סימן רס"ז נראה שעמד על זה ומ"ש שם הרי"ו נ"ל ט"ס וצ"ל הריף דה"ט דלדידן בלא"ה לא מהני דאינו כרות גיטא וזה כבר כתיב כאן וק"ו התם וא"כ ע"כ כאן דמסיק אנן משום דלאו כרות גיטא. מתנינן היינו לדידן דקי"ל משחרר חצי עבדו בשטר לא מהני אבל ר"מ גופא ע"כ לאו מה"ט: ועוד יהא טעם ר"מ איך שיהיה עכ"פ לרבי גופא דס"ל משחרר חצי עבדו בשטר קנה ע"כ דלא ס"ל דבעי כרות גיטא וא"כ לפמ"ש רש"י בריש ביצה ב' ע"ב דאותו דעה שישר בעיני רבי שנאה לסתם ודעה שניה בשם יחיד א"כ הכא דשנאה לדעת ר"מ בסתם ע"כ דשרה בעיניו ואם הטעם לרבי משום דלאו כרות גיטא האיך ישרה בעיניו והא רבי סתם המשנה וע"כ לרבי טעמו של ר"מ משום דלפ"ד ולדעת זה סתם לה ע"כ פירש הברטנורה ה"ט והכא מסקינן לדידן דקי"ל דצריך כרות גיטא הלכה כר"מ מטעם זה ולדידן י"ל גם ר"מ טעמו משום דל"ה כרות גיטא והך דכתב לשפחתו שטר אירוסין או דנימא דלא שייך בהך דל"ה כרות גיטא או דנימא לדידן דמיירי הפלוגתא לענין אם נימא דודאי כבר שחררה וכרבי יוחנן דס"ל הכי שם:
ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה שם בתוס' רע"ק על פרש"י לקמן דמ"ב דמביא מתניתין זאת דפאה ופירש רש"י טעם דת"ק משום דלפ"ד והרי הכא מסיקינן משום דלאו כרות גיטא ולפמ"ש א"ש אף דפרש"י כאן דר"מ גופא ס"ל משום דל"ה כרות גיטא מ"מ היינו לדידן דקי"ל כחכמים דמשחרר חצי עבדו לא קנה דאינו כריתות ה"נ אמרינן טעמו של ר"מ וכן הלכה אבל רבי גופא דס"ל משחרר חצי עבדו קנה דלא בעי כריתות בשחרור ע"כ לא ס"ל דזה טעמו של ר"מ דא"כ איך סתם דעה זאת משום דישרה בעיניו ועמ"ש לקמן בע"ב: גמרא אם יש עליו עוררין בר"ן כתב דאם אין עליו עוררין מסתמא כשר דהא בקיאין לשמה ועדים מצויין לקיימי וכתבו בתוס' דמהא שמעינן דמי שבא ליפרע מנכסי יתומים או מלקוחות בשטר שבידו גובה וא"צ לקיימו דל"ח למזויף רק כשהלוה טוען ברי שמזויף ולפיכך מניחין האשה לינשא ול"ח שמא מזויף הוא וכו' ואין אלו ראיות דממתניתין ליכא למגמר לפי שאין אשה זאת ממונו של בעל אלא ברשות עצמה הוא להנשא ואנן לא מנעינן לה ועוד שמתוך חומר שהחמרת עליה בסוכה הקלת עליה בתחלתה ונאמנת בענין שהאמינה לומר מת בעלי עכ"ל ותמוה לי טובא דהא בסמוך תנן דשוין ש"ע לג"נ למוליך ומביא בא"י אצ"ל בפ"כ והעבד ודאי ממונו של בעל ול"ש מתוך חומר גביה דמאי יפסיד הרמאי ואפשר לומר לפמ"ש רמב"ן על מה שהקשו בשלמא באשה האמינו משום עגונא אבל בעבד מה עיגון יש ותירץ כיון שהאמינו בג"נ האמינו נמי בשחרור שלא יחמיר בקל יותר ובחמור עיי"ש ה"נ י"ל כן אבל הר"ן בעצמו בסמוך תירץ תירוץ אחר:
משנה אחד ג"נ ואחד ש"ע שוו למוליך ולמביא הקשה הפנ"י דלרבנן דלקמן דזכות הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו וכתבו תוס' דמה"ט כיון שהגיע גט שחרור ליד שליח זוכה בו השליח בשביל העבד ונגמר בו השחרור באותה שעה א"כ לע"ז הוא כש"ק דאצ"ל בפ"נ ונ"מ לגט מומר למאן דס"ל דהוי כש"ק עכ"ל ולפע"ד יש לישב קצת דהא דבש"ק אצ"ל בפ"נ ול"ח לשמה או מזויף כמו מביא בא"י משום עיגונא ומתוך חומר שהחמרת עליה וכמ"ש הר"ן רק בש"ה חששו שיבא הבעל ויערער עכצ"ל בפ"נ כדי שידייק וכדלעיל ריש פרקין ובש"ק ל"ח שיערער וכמ"ש הר"ן כיון דמתגרשת מיד אמנם בעבד דליכא גביה חומר לבסוף ולא דייק שפיר יש לחוש וכמ"ש לעיל דאף בא"י ה"ל למיחש רק באופן דהאמינו בגט אשה ע"כ האמינו בעבד כמ"ש הרמב"ן שלא יחמיר בקל מבחמור נמצא בא"י או בש"ק ממש דבאשה הקילו ע"כ גם בשחרור הקילו אבל בש"ה דגט אשה דצ"ל בפ"נ היינו כשעשאו הבעל לשליח ממלא גם בעבד כשעשאו האדון שליח צ"ל בפ"נ דליכא בזה חוכא:
דף ט:
רש"י ד"ה לא יתנו וכו' וחייל עליה רשות יורשים ובד"ה מלתא בסה"ד פקע לו רשותה עיין רש"י לקמן דף י"ג במשנה ד"ה לא יתנו בסה"ד ופקעים לו רשותיה ועמ"ש לקמן בפרק האומר דס"ו ברש"י ד"ה לאח"מ מי איכא לבאר דברי רש"י הללו:
גמרא ותו ליכא ק"ל הא איכא נמי הא דר"פ המגרש דמגרש אשתו וא"ל הא"מ לכ"א חוץ מפלוני דאין זה כריתות ממלא גם בשטר שחרור כה"ג כשכתב שלו יהא מותר בפלונית ב"ח ל"מ דילפינן לה לה מגט אשה וכדפריך הכא והא איכא מחובר ולשמה מה"ט דילפינן לה לה וכפרש"י ומבואר ג"כ לעיל ע"א דלא הוי כרות גיטא פרש"י דילפינן לה לה וצריך כריתות בלא שיור אך בקדושין מבע"ל כה"ג בר"פ המגרש ואמר שם בתר דבעיא הדר משטה ויצאה והיתה אמנם שם כתבו שם הראב"ד ורשב"א וכן הוא בר"ן בקידושין ר"פ האומר דר"י דאומר אפילו מאה תופסין בה פליג על ר"א וס"ל דלא מקשינן בזה הויה ליציאה א"כ לר"י תקשו והאיכא כה"ג דעשה שיור דבגט ושחרור ל"מ ובשטר קדושין מהני ול"ל בפלוגתא לא מיירי דהרי אמר ולר"מ בארבעה וה"נ ר"מ ס"ל לעיל דצריך כרות גיטא ומזה לע"ד ראיה לסתור סברת ראב"ד וסייעתיה אלא כהפוסקים שם דר"י ל"פ על ר"א ומקיש ג"כ הויה ליציאה וע"כ כיון דאיתא נמי בקדושין לא קתני ועדיין צע"ק דא"כ מה מבעיא לקמן ר"פ המגרש בקידושין ופשיט לה מסברא מקיש הויה משמע דלא מצא לה הכרח ממשנה או ברייתא והרי מוכח מברייתא זאת ויש לדחוק דלר"י י"ל דאתיא הברייתא כרבי דס"ל לקמן מ"א ע"ב דמשחרר חצי עבדו בשטר קנה ול"צ כרות גיטא דה"נ מוקי ר"י לקמן דף כ"ג ע"ב ברייתא דהרי את שפחה וולדך ב"ח כרבי וכן לקמן מ"א ע"ב מוקי לברייתא והפדה יכול לכל כרבי ומ"מ דחוק דכמו דאומר ולדברי ר"מ בארבעה ה"ל לומר ולדברי רבנן דמצרכי כרות גיטא בארבעה:
דף י.
תוס' ד"ה מצת כותי וא"ת והלא גזרו על פתן וכו' הנה לדעת הפוסקים והמחבר ביו"ד סימן קי"ב דסגי כשסייעו הישראל באפיה לק"מ וצ"ל דתוס' ס"ל כהחולקים:
בא"ד וא"ת אמאי יוציא בה י"ח דלמא לא שמרה לשם מצה וכו' וי"ל כגון דקי"ל כתב רש"ל דלפיכך לא הקשו תוס' ארישא למה מותרת משום דיכול ליתן לכותי לאכול ומהרש"א פירש דיכול להכיר בסידוק ועל שניהם הקשה מהר"ם שיף דא"כ אמאי אוסר ר"א לאכול ועוד שמא הכותי שהה בה שיעור חימוץ ועל פשט רש"ל הקשה דא"כ כבר ידעו בקושיתם דסמכינן על אכילת כותי ולמה הוצרך המתרץ להביא ראי' מקוטע ראשו ולע"ד י"ל דבשלמא על היתר אכילה לא הקשו כיון דרק ספק הוא מוקמינן על חזקת היתר שלא נתחמץ ולא נאסר אבל למצוה דצריך שימור לשמה ל"ל כן אמנם בספק איסור כרת לא מוקמונין על חזקה כפרש"י בפרק הזרוע דף קל"ד אלא כשאין בו סימן סידוק וחימוץ לכ"ע אין בו כרת וא"כ לענין כרת י"ל כמהרש"א ולשמא שהה שיעור מיל י"ל ס"ל לת"ק דמוקמינן על חז"ה ור"א מחמיר בספק והא דאמר ר"א לפי שאין בקיאין דבזה הטעם יש חשש חימוץ בלאו טעם דחסידו אל"ע ואפילו אוכל ממנה ות"ק מיירי אפילו אינו אוכל ממנה דתרוייהו מיירי בכל גוני לס"ד דתוס' ועכ"פ לחשש שיעור דרבנן שהקשה הפנ"י י"ל ודאי מועיל חזקת היתר ואין רחוק דליפלגי בזה דכבר מצינו בפא"ט דף מ"ג ע"ב בישב לו קוץ בושט דפליגי אי מוקמונין אחזקה ואף דהתם יש ריעותא וכאן ליכא ריעותא מ"מ לפמ"ש הרשב"א שם דמ"ו דמאן דאוסר משום דהותחל מעשה הטורף ספק אי נגמר והובא בחו"ד סימן נון ה"נ כיון שנילוש במים כבר התחיל מעשה המחמץ רק ספק אי נגמר וגם בלא נולד הספק מחיים רק לאח"ש פליגי הראשונים אי מוקמונין בדאורייתא על חזקת היתר כמבואר בש"ך יו"ד סי' נו"ן סק"ג:
ולולא דמסתפינא ה"א דשהה שיעור מיל לאו ודאי חמץ כיון שאין רואין בה סימן סימון רק זה השיעור להחמיץ ושמא נתחמץ ואח"כ בספק שהה הוי ס"ס ואף את"ל בשהה עפ"י רוב מתחמץ מ"מ כיון דיש חזקת היתר מצרפין גם המועט לס"ס וכמ"ש הפנ"י פ"ק דכתובות דף טית בד"ה ואור"י אלא דפרמ"ג בא"ח סימן תנ"ט כתב בספק שהה שיעור מיל הוה ספקא דאורייתא ואסור ולע"ד י"ל כמ"ש ומוכח קצת מן המהרש"א משום קושית מהר"ם שיף: תוס' ד"ה אי תיק וכו' הקשו דכאן משמע דלרשב"ג ל"מ כתיבה לחוד כדפריך אי אחזיק ובחולין פ"ק דף ד' משמע דמודה רשב"ג בכתוב לו מדלא קאמר אחזיק בדלא כתיבא נמי א"ב וכתבו דמשמע דכתיבא לחוד ל"מ לרשב"ג מדלא אמר כל מצוה שכתובה או שהוחזק עיי"ש וברשב"א פ"ק דחולין כתב דמלשון הגמרא שם נמי משמע דלא נסתר הך ס"ד דבכתובא לחוד פליגי ומ"מ הוקשה לו ג"כ למה לא אמר נמי א"ב במסקנא ונ"ל לתרץ הכל דודאי לת"ק תלא רק בכתובא ולרשב"ג רק בהוחזקו אלא בכתובא עכ"פ מודה רשב"ג דרוב כותים הוחזקו או רוב מצוה דכתיבו הוחזקו בהן וראיה קצת לזה מברכות דף מ"ז דאמר שם דבמאי דכתיבא באורייתא מזהר זהירי דאמר מר כל מצוה שהחזיקו כותים הרבה מדקדקין בה יותר מישראל הרי הרכיב הגמרא דברי רשב"ג מצוה שהחזיקו על מאי דכתיבא הרי דמאי דכתיבא רובא עכ"פ החזיקו וע"כ באיסור סגי בכך והנה קשה מאי פריך אי ת"ק אף שטרות נמי לימא דלת"ק בכתיבא נמי רק רוב כותים נזהרין ובממון ל"מ רוב משא"כ בגט ושחרור דהוי ג"כ איסור ואף די"ל עפימ"ש תוס' בס"פ שנים אוחזין דף כף ע"ב בד"ה איסורא מממונא מ"מ ליכא למפרך כיון דמדינא חמיר ממון מאיסור לענין רוב וצ"ל דפשיטא לש"ס כסברת התוס' שם ועוד דשחרור הוה ממון אמנם לרשב"ג מוכרח ליפרך אי דאחזיק דכתובא לבד ל"מ רק מצד דרובא החזיקו בכתובא וע"כ ל"מ לא בגיטין ולא בשטרות מצד הרוב ומ"מ לא פליג בזה את"ק במאי דמיירי ת"ק במצה דזה רק איסור רק ריה במקום דל"מ רוב כאיסור א"א וממון וע"כ לא אמר אחזיק ול"כ נמי א"ב דבכתובא ל"פ את"ק במצה דאיירי שם רק נ"מ במקום אחר וגם לא אמר רשב"ג כל מצוה שכתיבא או הוחזקו דאין עולין בקנה אחד לדמותן דהחזיקו מהני מצד ודאי בכל מקום משא"כ כתיבא רק מצד רוב וגם מצד שהוחזקו ברוב ונכלל בהוחזקו ומ"מ כתובא ג"כ א"ב באיסור א"א או ממון:
פנ"י הקשה מה פריך הגמרא אפילו שטרות נמי דלמא איירי מתניתין לאחר שעשאן כגוים והיינו לענין איסור דאורייתא ומש"ה פסילי בשאר שטרות והא דמכשיר בגיטין היינו ע"י ע"מ ישראל דתו ל"ה רק פסולא דרבנן אמרינן לענין זה כשרים דל"ח למיעוטא משא"כ בשטרות שמעינן לרשב"ג דל"מ עיי"ש ולפמ"ש בריש פרקין א"ש דכיון דע"כ אתה מצריכו ע"מ אחרים ומשום דכותי לא מהימן בדאורייתא א"א להאמינו גם לענין חתימה דלא ליזלזלו בדרבנן וכ"ש דא"ש יותר להפוסקים דגם למ"ד עמ"כ מ"מ אם יש ע"ח אמרינן מדהגט בידה אנן סהדי דנמסר לה:
דף יג:
תוס' ד"ה קסבר ר"פ וא"ת ולרב גופא אמאי לא מוקי מתניתין במעמ"ש ואף אין צבורין וכן קשה על הרי"ף שהשמיט אוקימתא דמשנתינו במעמד שלשתן ואין צבורין כמו דמוקי לה בש"ח ואין צבורין ונלע"ד לפמ"ש בטוחו"מ סימן קכ"ו בשם הרמ"ה והרא"ש דא"ל מנה יש לי בידך רק אמר תן מנה לפלוני ל"מ מעמ"ש דהוא הלכתא בל"ט והבו דלא להוסיף עלה די"ל דל"ה כונתו על המנה שי"ל בידו ובבע"ת הובא בשם הרמב"ן שהקשה דא"כ איך מוקי למתניתין במעמ"ש הא לא אמר מנה יש לי בידך ונ"ל דודאי לפי המסקנא, דגם במלוה תקנו מעמ"ש הוי הלכתא בל"ט אבל לר"ז דרק בפקדון תקנו הוא הלכתא בטעמא הוא כדמוכח מלשון הגמרא ורש"י ור"ן דרק במלוה פריך מ"ט קנה ועקצו"ח סימן קכ"ו א"כ מן הסברא אצ"ל מנה שיש לי בידך וע"כ ר"ז שפיר מוקי למתניתין במעמ"ש משא"כ לר"פ ול"ל דגם למסקנא שאני בין מלוה לפקדון דהא תרוייהו בדיבור אחד נאמרו בלשון התקנה מנה לי בידך וכמ"ש הרא"ש דאין נראה לומר שתקנו בשני הענינים דמסתמא באותו ענין שתקנו במלוה תקנו בפקדון:
גמרא מסתברא מלתא דרב בפקדון ואלקים אמר רב אף במלוה הקשו מפרשים אם מסתברא רק בפקדון מנא ליה דגם במלוה אמר ואם קבלה בידו הל"ל בשם אומרו ופנ"י תמה על הרא"ש דפסק דהוי הלכתא בל"ט הלא י"ל דנעשה כאומר משתעבדנא ואי דאם הקנה לנולדים הרי קושיא זאת רק לכ"ה כמ"ש בתוס' והרא"ש פסק בפרק מי שמת כר"נ דמזכה לעובר לכשתלד קנה והניח בצ"ע: ולע"ד לק"מ דהא מבואר ברא"ש שם דוקא בשטר או במשיכה והוא ביד הזוכה אבל בק"ס לא דהדרא סודרא למרה ולפ"ז בכסף ונתאכלו המעות תליא בפלוגתת רב ושמואל בבכורת דמ"ט בפודה בנו תוך שלשים דלא מהני לשמואל כיון דאין בידו עכשיו לפדותו וכשבא יום שלשים כבר נתאכלו המעות ולרב מועיל כיון דנותן עתה מעות בעין מידי דהוה אמקדש אשה וא"ל שתתקדש לאחר למ"ד יום ולפ"ז הכא אף אי ה"א דמקנה לדשל"ב מ"מ אינו חל עד שיולד כמ"ש רא"ש שם ושצריך שיהא המעות בעין ומלוה דלהוצאה נתנה אין חל השעבוד כשיולד רק הכא דהקושיא לרב פריך רק למ"ד דלדבר שלב"ל גרע מדשל"ב תדע דלשמואל בלא"ה ע"כ לא קאי הקושיא דהני ס"ל בריש כתובות ד"ז המזכה לעובר קנה דאדם מקנה לדשלב"ל וע"כ ודאי אמר רב אף במלוה כי רבא ס"ל לדשלב"ל עדיף מדשלב"ל כדקי"ל ומסתברו רק בפקדון כי בפודה בנו תוך שלשים ס"ל כשמואל כדאיתא בבכורת שם הלכתא כשמואל ופסקו כן כ"פ ואף דרא"ש פסק שם כרב כבר כתב הלח"מ דבגמרא נשאל לענין ממון והלכתא כשמואל בממון ולענין איסור פסק כרב עיי"ש:
ולחדודי י"ל דהר"ן כתב בשם רמב"ן דהקשה דמה מהני דנעשה כאומר משתעבדנא הא קי"ל א"ב והנה י"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה דכ"ד שיכול לחול כשיבורר חל גם למפרע ולא תליא בברירה וה"נ יכול לחול כשיבורר אלא דאזי אין המעות בעין ועכשיו א"א לחול דאינו מבורר אך לרב יכול לחזור כשיבורר אף דנתאכלו המעות כמו בפודה תוך ל"י כדאיתא בבכורת דמ"ט ושפיר י"ל דנעשה כאמר משתעבדנא אבל לשמואל שם הק"ל ואאת"ל דזה חשוב כמקדש אשה לאחר ל"י דמהני גם לשמואל כיון דבידו לקדשה מיד וה"נ בידו להשתעבד מיד לכל מי שירצה וגם להבא מחמתו אח"כ הרי היה בידו להשתעבד לו מיד מ"מ בהקנה לבולדים גם למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל היינו לכשיולד ועוד כיון דעכשיו אינו מבורר הוי כפודה בנו תוך ל"י:
אלא דצ"ע טובא לפ"ז מה קאמר אמימר לשמואל מ"ט במלוה ולשמואל ל"ל נעשה כי א"ב וצ"ל לפמ"ש תוס' דשמואל ס"ל מתנה בפירש י"ב עתוס' יומא דף נ"ו בד"ה דברי וכן לפמ"ש תוס' בביצה דל"ז ע"ב דשמואל ס"ל בתולה בד"א י"ב וע"כ לדידן דקי"ל בכל ענין א"ב ל"ל דנעשה והוי הלכתא בל"ט ושפיר קאמר רבא מסתברא וא"ש פסק הרא"ש ואח"כ מצאתי בספר טי"ג נתעורר ג"כ בזה ונחסר שם קצת בדפוס:
גמרא אלא מעתה הקנה לנולדים דל"ה בשעת מתן מעות ה"נ דלא קנו עיין תוס' דיש שתי גרסות והקשה מהר"ם שיף דאמאי לא מסיק הכא וכ"ת ה"נ כמו בסמוך. ונ"ל לפמ"ש הרמב"ן דזה תליא בברירה שאינו מבורר עתה אך לפמ"ש מהרי"ט דדבר שאינו מבורר עכשיו רק יבורר אח"כ הוי כדשלב"ל וא"כ כשמקנה לדבר שאינו מבורר עתה הוי כמקנה לדבר שאינו בעולם עכשיו והיינו דפריך אלא מעתה דמהני החיוב למי שאינו מבורר עכשיו ויבורר אח"כ א"כ הקנה לנולדים ה"נ דקנו וגרסא זאת מדוקדקת מאד דכאן כ"ע הוי כנולדים לאחר מת"מ וע"כ שינה הלשון מלקמן דפריך ה"נ דלא קנו ועוד קשה מי גילה לו דכאן קני דליפרך ה"נ בעלמאי דקני כמ"ש התוס' והרי עדיין לא אמר א"כ נתת דבריך לשיעורין וא"כ י"ל ה"נ לנולדים בקושטא לא קני וכדפריך לקמן וכ"ת ה"נ ולפי הגרסא ס"כ דלא קנו י"ל דל"צ לאסוקי וכ"ת ה"נ א"כ נתת דבריך לשיעורין דבל"ז ל"ל ה"נ דא"כ כ"ע לא יקנו דעדיין לא נתבררו והוי כנולדים:
בתוס' ד"ה גופא בא"ד ליקני באודיתא המפרשים תמהו דא"כ נם אי מעמ"ש מהני בע"כ קשה ליקני באודיתא ונ"ל כי מבואר בחו"מ סימן צ"ט דאם חב לאחריני ל"מ הודאות בע"ד וכשיש לו מגו ליתנם לו דעת רוב פוסקים שם דמהני ועיין קצו"ח שם ובש"ך סימן סמך ס"ק ל"ב והנה קי"ל בתופס נכסים מן הלוה בשביל בע"ח ולא חב לאחריני מהני אף דלוה צווח כדלעיל דף י"א ע"ב ובחו"מ סימן ק"ה:
ולפ"ז אם יודה באודיתא ויתגלה אח"כ דהיה חב לאחריני בשעת הודאה ל"מ אף דלא נודע עדיין בשעת הודאה כמבואר בחו"מ סימן צ"ו ובאחרוני' שם רק אם היה ברצון הנפקד נאמן די"ל מגו ליתנם למי שהודה לו וליטלם כהנפקד או להקנותם לו אג"ק ומרוצה גם הנפקד שיזכה זה המקבל בהם ולא יעכב עליו וגם בידו לילך למקום המקבל ונפקד ליתנם למקבל אבל אם הנפקד אינו ומרוצה שזכה בהם זה המקבל אין מגו למפקיד דיכול הנפקד לתפסם בעד בע"ח של מפקיד כולם וא"כ גם אודיתא ל"מ וכיון שכתבו התוס' לקמן והרא"ש דכל עיקר מעמ"ש תקנו בשביל תקנת הסוחרים שלא יצטרכו לקנינים ויכול לסמוך וע"כ א"י למחול וא"כ ה"נ הוצרכו למעמ"ש דבלא"ה לא יסמכו על הודאתו דשמא יתגלה אח"כ שהיה חייב לאחרים כשהודה אבל אם מעמ"ש רק מרצון הנפקד שפיר מקשים תוס' יקנה באודיתא. עוד אפשר לומר דס"ל לתוס' דל"מ אודיתא בע"כ של נפקד לחוב לו להיות בע"ד של המקבל רק אם יש במציאות קנין שיכול להקנות בע"כ של נפקד במעמ"ש לעשותו בע"ד של המקבל ה"נ מוכשל בשלו להודות אבל א"ל היו מתקנים מעמ"ש בע"כ של נפקד גם הודאה לא היה מועיל ואודיתא דאיסור גיורא מחמת דכבר איתקן מעמ"ש אהני גם אודיתא דהוה כאלו הקנה בקנין המועיל למעות המופקד בעצמו בלאו קרקע אף שאין לו קרקע:
גמרא ה"מ דשלב"ל פנ"י הקשה הא שעבוד עדיף מקנין ומהני גם לרבנן בדאקני וה"נ יועיל לר"מ לדשלב"ל והנה בדאקני ולוה אח"כ עוד מאחר וקנה מבואר בב"ב שם דיחלוקו ופירשב"ם דאינו חל השעבוד עד שקנה והקשתי בחידושי לב"מ פ"ק במאי יחול השעבוד אזי דכבר המעות רק מלוה ובשעת מתן מעות לא היה ברשותו ומצאתי ברי"ט אלגזי על בכורת הקשה כן ותירץ דע"י השטר קונה השעבוד והשטר ביד המלוה כשקנה הלוה הקרקע ע"כ וא"כ הכא דמיירי במע"פ ל"ל כן ואף דרב ס"ל בפודה בנו תוך ל"י ונתאכלו המעות דהבן פדוי מ"מ פריך שפיר לשמואל דה"נ א"א שיחול מעכשיו דהוה לדשלב"ל וגם שעבוד חל עד שב"ל:
דף יד.
גמרא כהלכתא בל"ט בטוח"מ סימן קכ"ו אם אמר ראובן לשמעון הן מנה ללוי סתם ולא א"ל מנה שי"ל בידך ושמעון מודה שי"ל בידו אלא שאומר כיון שלא פירש מנה שי"ל בידך ל"ה דעתו על מנה שי"ל בידי רק שאלוה לו מנה ואתן לך כתב הרמב"ן דקנה דמסתמא על מנה שיש לו בידו קאמר והרמ"ה כתב דלא קנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כיון דמעמ"ש תק"ח היא הלכתא בל"ט אין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפלוני אבל בשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות עכ"ל משמע דתלו טעמא במה דהוה הלכתא בל"ט ותמוה לי דבשו"ת הרא"ש כס"ט ס"ו מפורש בין לפי הטעמים דמפרש בפ"ק דגיטין בין לפ"מ דמסיק דהוי הלכתא בל"ט אין לנו אלא מה שאחז"ל מנה לי בידך אבל כשלא הזכיר המנה לא מחזי אלא כערבות וצ"ע והנה הרמב"ן הובא בבע"ת שכ"ח הקשה על דיעה זאת מדתנן תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאח"מ ומוקי לה ר"ז במעמ"ש אף דלא קתני שיש לי בידך ולעיל תרצתי דלר"ז דרק בפקדון תקנו הוא הלכה בטעם ואצ"ל מנה שי"ל בדרך ואולי משום זה נקט הטור ה"ט לעיקר אך בדעת הרמ"ה י"ל באו"א ואדרבה ראיה לדבריו מכאן דהנה בתוס' לעיל בד"ה קסבר ר"פ הקשו דאמאי לא מוקי רב אף במלוה ובמעמ"ש עוד הקשה הפנ"י לר"ז דמוקי למתניתין במעמ"ש אמאי קתני יתנו לאח"מ גם מחיים יתנו ונ"ל דהנה דעת רבינו ירוחם הובא בא"ע סכ"ח דאם קדשה במעמ"ש אינו רק בדוננו דרבנן:
והנה מצינו כ"פ דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא כשל תורה אמנם גם לרי"ו אינו רק במעמ"ש כיון דאיתקן גם במלוה דל"ל בזה הפקר ב"ד כיון דבעל הממון גופא נמי אינו יכול להפקיר דאינו ברשותו אבל היכא דבעלים יכולים להפקיר ה"נ רבנן עשו הפקר ב"ד ומועיל כקנין תורה וכן כסברא זאת כתבו אחרונים בכ"ד וא"כ בפקדון י"ל דאלים קנינו כד"ת והנה כשלא אמר מנה שי"ל בידך הוא ספק אם כונתו על המנה שי"ל בידו והמהר"י באסן כתב הא דספק ממונא קולא לנתבע ולא הוי ספק איסור גזל משום דאם יתן לתובע יהא אצלו ספק איסור גזל ואחרים תרצו משום חזקת ממון א"א להוציא מהמוחזק ותירץ זה ל"ש כאן דהנמחה ע"כ צריך ליתן לזה או לזה והממחה אינו מוחזק והנה כבר הקשו דלימא דמתניתין טעמא דמלקד"ה ותרצו קצת ראשונים דאינו רק מצוה ואין כופין ואין הב"ד מחויבין לכוף ופנ"י החזיק מאד בסברא זאת דכ"ד רי"ף ורש"י אמנם במעמ"ש ולא אמר מנה שי"ל בידך דספק אם כונתו על מנה שי"ל בידו ומת יש לנו לכוף את היורשים משום ספק איסור גזל וביד המקבל לא יהא ספק גזל דבלא"ה מצוה לקד"ה וכיון שיהא ביד המקבל לא יהא גזל וגם לפמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ג דגט מעושה כשר כיון דע"כ מגרש גומר ברצונו לקיים דברי חכמים לפ"ז אנו מחויבין לכופו ליתן המנה למקבל כדי להפרישו מספק איסור גזל דלגבי מקבל לא יהא ספק איסור דכיון דבע"כ יתן גומר בדעתו ורצונו לקיים המצוה לקד"ה אלא דבלא"ה ע"כ הך דעה ס"ל דרק אין כופין להוציא אבל כשתפס המקבל א"צ להחזיר וכדמוכח מההוא דהשליח דאם אמר שפחתי יעשו לה קורת רוח דכופין היורשים ועושים לה קורת רוח וכדכתבו רמב"ן ופ"י רק דהפנ"י ס"ל דכשהוא ביד שליש כופין אותו ליתן כיון דא"צ להוציא מיורש המוחזק והרמב"ן לא חילק בהכי וכן הרמ"ה יכול לסבור דאין הב"ד עושין שום כפיה להוציא גם מיד השליש רק כשכבר בא ליד המקבל לא מפקינן כיון דמצוה לקד"ה זכה המקבל וכן משמע להדיא ברמב"ן לדעה זאת עיי"ש ולפ"ז שפיר קתני רק יתנו לאח"מ משום דלא אמר מנה שי"ל בידך דאזי צריך ליתן משום ספק איסור גזל כיון דחכז"ל תקנו מעמ"ש הוי גזל מן התורה אלא דלפ"ז מה אמר דר"פ לא אמר כר"ז דס"ל דמעמ"ש גם במלוה מ"מ הא הוכרח רב לאוקים בצבורין דבמלוה לא אלים קנינו כשל תורה וספק איסור דרבנן מותר אך א"ש דזה ודאי ל"ל בתקנה חדא לאפסיקה בסכינא חריפא דבמלוה אינה כשל תורה ובפקדון הוא כשל תורה דבחד תכסיסא תקנו שניהם בפ"א וכמ"ש הרא"ש דסתמא באותו ענין שתקנו במלוה תקנו גם בפקדון וע"כ רי"ו סתמא קאמר במעמ"ש אינו רק קדושי דרבנן ולא חילק בין פקדון למלוה כיון דבמלוה דל"ל הפקר ב"ד לא אלמוהו כשל תורה תו ל"פ בין מלוה לפקדון אבל למ"ד דרק בפקדון תקנו י"ל דאלמוה כדאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ככל קנין דרבנן דאלמוהו כשל תורה ולכן שפיר קאמר ר"פ דרב ס"ל גם במלוה תקנו מעמ"ש וע"כ לא תקנו שיהא קנינו כשל תורה בשום אופן א"כ ליכא לאוקמוה מתניתין במעמ"ש כיון דלא אמר מנה שי"ל בידך והרמב"ן שהקשה מהמשנה לשיטתו דמסיק כאן דכופין להוציא משום מלקד"ה רק משנתינו ע"כ לא ס"ל מלקד"ה ואף דמהטור סימן ר"נ משמע דהרמ"ה מחלק ג"כ בין הושלש מתחלה לכך י"ל דס"ל דלעולם מלקד"ה רק בלא הושלש מתחלה לכך אין כופין להוציא דאל"ה רשות הנפקד כרשות המפקיד או דס"ל כמ"ש מח"א בהלכות זכיה סימן כ"ט בד"ה איברא דא"ל נתן המצוה ליד שליש ליכא רק מצוה לקד"ה ולא זכה המקבל אלא שמצוה על היורשים להקנותה אבל כשנתן ביד שליש משעה שמת זכה השליש בעד המקבל מכחו של מת ואפילו אם מת המקבל ינתן ליורשיו עיי"ש ועיין בפרק הנזקין נ"ה ע"ב דמבע"ל כי אוקמוה רבנן ברשותיה משעת גנבה או משעת הקדישה למאי נ"מ לגיזותיה או וולדותיה מוכח דלא פלוג בחדא תקנה דהא סתם אלמוה כשל תורה כי היכא דליחייב עלה כרת מדאורייתא פרש"י משום קנס דהפקר ב"ד הפקר ותוס' פרשו שלא יהיו כהנים עצבים וא"כ ה"ט ליתא לענין גיזות וולדות ומ"מ כיון דאלמוה כשל תורה בחדא מלתא ע"כ לכל ענין הוי הפקר ב"ד והוא כשל תורה ואין להקשות מהתם דאיך יהא כשל תורה משום הפקר ב"ד הא הבעלים א"י להפקיר הגנבה דאינה ברשותם דמ"מ יכול ליתנה לגנב או להפקיר ברצון הגנב וכמ"ש ב"ש בא"ע סימן כ"ח ס"ה סקט"ז משא"כ מעמ"ש במלוה דגם ברצון הלוה א"י ליתן לאחר או להפקיר כיון דביד שניהם אינם בעין ועיין בתוס' פ"ק דב"מ דף כף בד"ה שובר דאלמוהו רבנן לתקנתם כשל תורה משום לא פלוג אף דל"ש הטעם שנעשה התקנה בשבילו וא"כ כ"ש להיפך אם בחדא מלתא א"א לאלם שיהא כשל תורה דלא פלוג לעשות בחד צד כשל תורה ובחד צד לא יהא כשל תורה:
דף טו.
תוס' ד"ה המביא בפ"נ ותימא למ"ד שאין מצויין לקיימו כיון דתני בפ"נ כולו כ"ש בפנ"ח חצי' וכתב הפנ"י פירש משום דכולה מתניתין בדרך ל"ז א"ז קתני א"כ אמאי קתני הכא להיפך ומשמע מדברי התוס' דלמ"ד לפי שא"ב לשמה א"ש דכולה מתניתין הוי' ל"ז א"ז ויל"ד לפמ"ש התוס' ג' ב' בד"ה דתנן דלר"מ לא מפסל כשאמר בפנ"ח לחוד וא"כ ע"כ מתניתין דהכא כר"א דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה שלא לשמה הוא מדרבנן דהוי כמזויף מתוכו וא"כ היכא מתוקמא רישא דמתניתין בל"ז אף זו כיון דתני בפנ"כ לחוד פסול אף דעיקר הכתיבה ונעשה בכשרות כ"ש בפנ"ח לחוד לא סגי א"ד והנה י"ל דהיא הנותנת דכתיבה מה"ת בעי לשמה זהירי בה יותר גם בני ח"ל ובין אם נאמר אין בקיאין כפשוטו דאינם יודעים דצריך לשמה או כתוס' בפ"ק ב' ע"ב דאין חוששין לדרשה דלה לשמה מ"מ כ"ז יש לחוש יותר בחתימה דהיא רק גזרה דרבנן או דלא ידעי או דאינם חוששים לכתיבה לשמה ממלא בחתימה לא מצרכי לשמה אבל להיפך אף דבחתימה לא מצרכי לשמה אפשר בכתיבה שהוא מה"ת יודעים וחוששים ועיין הה"מ פ"א מהלכות אישות ה"ד דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה ואף די"ל הה"מ נמי לא קאמר רק בזנות דמיירי ביה וכדאמרינן בר"פ אין דורשין בעריות דנפיש יצריה בעריות ומיושב בזה קושית המל"מ בפ"ד מהלכות מלוה ה"י מ"מ הא אמרינן בכ"ד עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ופרש"י בפרק החולץ ל"ו ב' משום דמעוברת חברו דרבנן הוא וקא מזלזלי בה ואף דהתם נמי עריות מ"מ הא גם בשאר דברים אמרינן הכי בעירובין פ' חלון דף ע"ז א' ודף פ"ה ב':
עוי"ל לפמ"ש במשמרת הבית והובא ג"כ בישיע"ק א"ע סימן קמ"ב דהא דקי"ל מצויין אצל שחיטה מומחין ותלינן דמומחה שחטה דהקשו דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותירץ הרשב"א דהא דאמרינן סמוך ה"ד אם הרוב אינו מסלק החזקה משא"כ בשחיטה דמתעסקין לסתור החזקה ורוב המתעסקין מומחין ויכולים לסתור החזקה לא אמרינן סמיך ולפ"ז י"ל דאם לא אמר בפנ"כ יש להכשיר בדיעבד ולסמוך ארוב המתעסקין בגיטין גמירי אמנם בחתימה לר"א דאין ע"ח עושין הכריתות ובלאו ע"ח כלל הגט כורת ומסלק החזקה רק חותמין משום תקנה לראיה שנמסר לה מהבעל והן רק כעדים עומדין ורואין ששחט השוחט הכי נאמר שהעדים מתעסקים ועוקרים החזקה הא רק השוחט מסלק החזקה והעדים רק גילוי מלתא ה"נ ע"ח אינם מסלקים כלל החזקה במעשיהן רק הם לראיה על הכומ"ס כשימותו ע"מ נמצא כשחותמין לשמה אינם העוקרים החזקה רק כשחותמין שלא לשמה או שאר פסול מקלקלים הכתיבה משום גזרת חכמים דמזויף מתוכו ושפיר יש לחוש למיעוטא דחתמו שלא לשמה וסמוך מיעוטא לחזקת א"א דל"ל בהו דרוב עדים הבקיאים מסלקים החזקה דהם אינם מסלקין במעשיהן החזקה כלל ואינם מתעסקין כלל לעקור החזקה ושפיר הוי רבותא לפסול דיעבד כשלא אמר בפנ"כ יותר מאם לא אמר בפנ"ח והוי לא זו אף זו:
דף טו:
גמרא אלא אמר ר"א אפילו אומר אני עד שני פסול מ"ט עתוס' ולע"ד יש ליתן טעם לדבר עפימ"ש בריש מכילתין הראב"ד ורמב"ן וריטב"א ומהר"ם שיף לרבא דאם הביאו בי תרי אצ"ל בפ"נ כיון דחזינן דהבעל שלחם ה"נ לימא השליח לבד דבעל שלחו וליהמן בזה כתרי ותרצו דע"ז א"א להאמינו דאם יבא הבעל ויכחישו הוי חששא דאורייתא דאימר הבעל לא שלחו ומן התורה צריך שני עדים ע"ז רק בגט מקוים ע"כ מיד הבעל בא לידו ונאמן השליש אבל באינו מקוים אפשר לא נשלח כלל והגט מזויף דהאשה שכרתו לשליח, לזייף ע"כ הצריכוהו לקיימו והימניה ע"ז מחמת דקיום שטר דרבנן וממלא מהימן דבעל שלחו ומהר"ם שיף הוסיף עוד דלענין דבעל שלחו אינו ירא שיכחישו הבעל דמאן לוכח האמת ולא דייק כבידעתי אבל בפ"נ ובפנ"ח ירא דהעדים יכחישוהו ודייק יותר ומהימן וממלא מהימן דבעל שלחו כיון דהגט מקוים איך בא לידו עיי"ש והנה הא דמה"ת א"צ קיום משום דע"ח כנחקרה עדותן דמי ולא חצוף אינש לזייף חתימת עדים כדלעיל ד"ג אך בחתימת ע"א לא אמרינן דבר תורה כמו שנחקרה עדותו וכמ"ש הריב"ש סימן קכ"ז הובא בחו"מ סימן מ"ו סל"ח בהג"ה ג"כ הכא א"א להאמין את השליח בלא עדים דבעל שלחו ואפשר הוא זייפו וכתבו דהא הוא א"צ לזייף שתי חתימות רק חתימת עד השני ובע"א ל"ח ד"ת כנחקרה עדותו בב"ד ואולי י"ל הטעם דאינו ירא לזייף חתימת ע"א דאם יבא העד ויכחישו יהא רק חד לגבי חד וא"כ מחתימות עד שני אין ראיה על שליחתו ומחתימתו ודאי אין ראיה דלא הוצרך לזייף דבאמת חתימתו הוא א"כ אם יכחישו הבעל איך נאמינו לשליח בשלמא בגט דשני עדים זולת השליח חתומים עליו א"כ מה"ת א"צ קיום דלא חצוף השליח לזייף שני עדים זולתו ממלא מן התורה ידענו דבעל נתן הגט לידו חתום רק מדרבנן צריך קיום והימנוהו לקיימו אבל הכא א"צ לזייף רק חתימת ע"א ובזה אפשר דזייף ולאו כנחקרה עדותו בב"ד דמי ולהמהר"ם שי"ף י"ל בפשוט יותר דה"נ לא דייק על אמרו בפנ"ח של העד השני דלא מרתת שיכחישו דיהא רק חד לגבי חד:
דף יז.
ברש"י משום ב"א והוא אשתו ושמא תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק הנה לא פירש שלא תמות לכלול נשואה וארוסה והא מבואר לקמן דכ"ו וביבמות פרק ד"א דף ל"א דגם בארוסה שייך חשש דיחפה על ב"א ואפשר בארוסה פשוט לרש"י דיש חשש בלא"ה דיחפה על בניה ממזרים וכמ"ש תוס' לקמן דח"י ד"ה הנהו רק ס"ל דבנשואה ל"ש זה דקי"ל רוב' בעילות אחר הבעל והטעם שלא תיאסר עליו לא ניחא לו לומר דא"כ מאי אריא משום בת אחותו דוקא וע"כ פירש דגם בנשואה יש חיפוי שלא תחנק ובאמת להתוס' שבע"פ ד"ה זנות שכתבו דהיינו זנות בעדים והתראה לא שכיח א"כ בארוסה י"ל גם לר"ל יש חשש זנות בלא עדים והתראה דשכיח ויחפה על בניה ממזרים משא"כ בנשואה ליכא חשש זה דרוב בעילות אחר הבעל וא"כ קשה מאי פריך לקמן דף כ"ו לר"ל למה פסול מוקדם בארוסה דלית לה פירות דהל"ל דמודה ר"ל בארוסה משום שמא יחפה על בניה ומצאתי בישע"ק א"ע סימן קכ"ז הקשה ג"כ על התוס' הכי: