ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
ביצה
דף ב.
ביצה שנולד ביו"ט בש"א תאכל הקשו תוס' למה ל"ק אוסרים הנה לרבה דקי"ל כותיה דמשום הכנה ד"ת ל"ת י"ל כיון דכל האיסור משום שנגמר בשבת אם נאכל ביו"ט יהא הכנה משבת ליו"ט אבל כשלא נאכל ביו"ט ליתא הכנה והאכילה גורם האיסור ולא הוי חתיכה דאיסורא בעצמה כחלב ודם ע"כ תני לא תאכל ונ"מ כמ"ש בחידושי לא"ח סימן תקי"ג:
ומיושב בזה הא דמוקי רבה למתניתין ביו"ט שלאחר שבת ומסיק דגם בשאר יו"ט אסור והקשו המפרשים דא"כ למה מוקי ביו"ט אחר השבת דוקא ולפמ"ש י"ל דבשאר יו"ט אסור בעצם מגזרת חכמים אבל ביו"ט שאחר השבת דמן התורה לא תאכל לא הטילו עליה איסור דרבנן בחנם ולהכי ל"ק אוסרין רק ל"ת וע"כ מיירי ביו"ט שאחר השבת:
ולר"נ דטעמא דמתניתין משום מוקצה ובעומדת לגדל בצים יש לתרץ קושית התוס' דלקמן פריך מי אר"נ הכי ופרש"י דב"ה סברו מוקצה וגם הגמרא משני רק אליבא דב"ה ותקשי עדיין לב"ש דכאן מתירין ובעצמות וקליפין אוסרים לטלטל וצ"ל דרש"י פירש טעם דר"ש דלא מקצי אינש מדעתיה מידי דחזי לו א"כ י"ל הא דב"ש דהכא כר"ש לפמ"ש הרז"ה דמיירי בעומדת לגדל בצים לגדל אפרוחים וא"כ י"ל דס"ל לב"ש דאם אוכל עכשיו הביצה הוברר למפרע דלא הוקצה אצלו בהחלט לגדל אפרוח והיינו לב"ש דלא ס"ל מוקצה הוה כלקחה סתם דשחטה הוברר דלאכילה עמדה כדלקמן דף ד' ותלי"ת מ"כ בפ"י וא"כ בעצמות כ"ז שאינו מאכיל לבהמתו י"ל דמקצה אותם וה"נ בביצה כשאינו אוכלה רק רוצה לטלטלה י"ל גם לב"ש אסור דלגדל אפרוחים עומדת וע"כ נקט תאכל דזו מתירה לברר למפרע דלא היתה דעתו בהחלט לגדל אפרוחים ורבותא לב"ה דלא תאכל ואי הוה תני מותר ואסור ה"א לב"ש גם לטלטל מותר או לב"ה רק לטלטל אסור:
ובזה א"ש דפריך לר"נ ליתני היא ואמה בש"א תאכל דקשה דאי הוה תני הכי ה"א טעמא דב"ש דאף דלגדל בצים עומדת מ"מ כיון דחזי לו לא מקצי מדעתיה לחלוטין והוה כלקחה סתם שהוברר אח"כ כשנשחטה אמה גם הביצה תאכל משא"כ כשלא נשחטה לא הוברר לפמ"ש במלחמות ור"ן דגם בתרנגולת לגדל ביצים לאכילה חשוב נולד ולא שייך גבי הביצה הוברר ומוכח בהרז"ה דמיירי בעומדת לגדל ביצים לגדל אפרוחים ושייך בביצה לבד ברירה למפרע אבל גם להרז"ה מנ"ל לגמרא להקשות לר"נ נימא דגם לגדל ביצים לאכילה ה"ל נולד משום אמה דל"ה אוכלא דאיפרת מאוכל וא"כ לא שייך ברירה רק ע"י אמה וע"כ לא קתני היא ואמה וכמ"ש אבל לפמ"ש א"ש דמדקתני תאכל ול"ת מוכח דמיירי דוקא בלגדל אפרוחין:
עוי"ל לר"נ דנקט תאכל ול"ת וגם נתרץ פרש"י הנ"ל דב"ה כר"י דהא גם לב"ש קשה דרש"י לשיטתו בשבת קמ"ג ע"א בעצמות וקליפין קשים דגם לבהמה לא חזי כמ"ש תוס' כאן בשמו א"כ כאבנים הם דגם עתה לא חזי לכלום וע"כ ס"ל לב"ש דהוי מוקצה אבל ביצה עתה חזי רק ביה"ש ל"ה חזי לא ס"ל לב"ש מגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא כיון שנסתלק המוקצה עתה וכמ"ש תוס' סברא אמת לר"ש וכן מחלק הר"ן לר"ש בס"פ א"צ וכ"כ הב"י בא"ח סימן ש"י וא"כ אף דרש"י לא פירש כן לר"ש מ"מ אין להקשות לב"ש די"ל הם מחלקי בהכי וע"כ לא מתרץ הגמרא רק לב"ה והנה להרז"ה מיירי בלגדל אפרוחים אבל אם הביצה לאכילה ל"ה מוקצה והנה כתב הר"ן בס"פ א"צ דגם ר"ש לא מתיר אלא אם נסתלק המוקצה ובנר ישן דמתיר אף דגם עתה מוקצה מחמת מיאוס הוא מ"מ הרי רוצה להשתמש בה ואינו מאוס בעיניו ונסתלק עתה אצלו המוקצה רק ביה"ש היה מוקצה עיי"ש וה"נ לב"ש דאמרו תאכל אף דעד עתה עמדה הביצה לגדל אפרוחים מ"מ עכשיו רוצה לאכלה ונסתלק המוקצה אצלו משא"כ אם גם עכשיו אינו רוצה לאכול רק לטלטל מחמה לצל או צריך למקומה א"כ לא חזי גם עתה לכלום מודו ב"ש דהוה כאבן ואסור בטלטול וב"ה רבותא קמ"ל אבל בנר ואפרוח שנולד מיד שנולד נסתלק המוקצה ולא שנא בין טלטול לאכילה תני אוסרין ומתירין:
ולרי"צ ור"י דטעמא משום משקין שזבו ופירות הנושרין י"ל דתני תאכל ול"ת די"ל דאין לאסור טלטול משום הך גזרה כמ"ש תוס' בשבת מ"ה ע"ב בד"ה דאית בה ולרבה בלא"ה ס"ל מוקצה ג"כ דס"ל כרב דס"ל כר"י כמ"ש הר"ן ועוד לפמ"ש רש"י לקמן פרק המביא דף ל"א במשנה בית מלא פירות ונפחת דמוקצה מחמת איסור דרבנן ל"ה מוקצה וא"כ לרבה דהכנה דאורייתא גם לטלטל אסור משום מוקצה אבל לרי"צ ור"י דרק משום גזרה אסור רשאי לטלטל ועמג"א סימן תקט"ו ודו"ק ואפ"ת דאסור בטלטול היינו דנצמח מכח איסור אכילה דלא חזי היום ע"כ תני לא תאכל דדין גרמא וכן י"ל לרבה משום דמה דאסור בטלטול כצמח מאיסור אכילה דאסור משום הכנה ולהכי תני לא תאכל:
תוס' ד"ה דלמא תימא דבמתניתין קתני להדיא דב"ש ס"ל מוקצה דתני לא יטול אא"כ נענע ורז"ה כתב אף דלקמן מסקינין דחיישינין לאמלוכי שישבוק אחר שיטול מ"מ כל הטעם דכשימלך הוה הכנה בטעות ויטלטל מידי דלא חזי והוי מוקצה א"כ מוכח דס"ל לב"ש מוקצה ולפמ"ש לעיל לק"מ דכיון דנמלך וישבוק גם עתה לא נסתלק המוקצה משא"כ הכא דתאכל ונסתלק עתה המוקצה רק אתקצאי ביה"ש ובזה לא ס"ל מוקצה:
דף ב:
גמרא שבת דעלמא תשתרי הקשו המפרשים דליפרך לר"נ ג"כ שבת תשתרי ונלע"ד דרבה חידש ביצה דמתילדא היום מאתמול גמרה וא"כ לר"נ י"ל בשבת בלא"ה אסורה לפמ"ש תוס' לעיל ע"א ד"ה קס"ד דבנולד גמור דבר חדש שלב"ל מודה ר"ש ועיין רש"ל ולפ"ז לס"ד די"ל היום נגמרה א"כ היום נתגדלה ונתוסף דבר חדש רק ביו"ט כל משהו כשנתוסף בטל במה שכבר גדלה אבל בשבת א"א שיתבטל ועודה בתרנגולת דאסור לשחוט בשבת ולעוקרה מגידולה ולשמטה וכל הביצה באיסור וכ"ש לפמ"ש דאם לא נסתלק המוקצה גם לר"ש אסור וליכא היתר שיבטל מה שנתוסף וכשנולדה ונסתלק האיסור והמוקצה מ"מ יש בה מה שנתוסף היום ועכשיו א"א שיבטל דהוי דשיל"מ דכבר היה האיסור בעולם טרם שנתבטל ומודה ר"נ דאסורה:
ובל"ז יי"ל אפ"ת דמ"מ האיסור לא היה בעין לבדו וגם דשיל"מ בטל דהוה כתחלת ביאתו לעולם כשנולדה מעורב מ"מ י"ל דודאי אינו דומה טעם ביצה שנגמרה ללא נגמרה וע"כ חשוב גמר הביצה הכנה דנעשה בריה חדשה כמ"ש הר"ן וא"כ אינו בטל מה שנגמרה היום ונתגדלה בכמותה ואיכותה דניכר בטעם וכבריה חדשה והוא רק י"ל כל משהו קמא איבטל ובכל משהו לא היה ניכר ותו אינו חוזר וניעור לדעת רמב"ם וראב"ד שבפר"ח וכו"פ בסימן צ"ח דגם בא"מ ולא נודע לו קמא קמא בטיל ואינו חוזר וניעור אף שנתערבה עד שנרגש טעם האיסור כיון שכבר נתבטל נהפך להיתר וא"כ דוקא ביו"ט די"ל קמא קמא בטל ונהפך להיתר אבל בשבת דכל הביצה אסורה בעודה במימי אמה גם לר"ש דעדיין לא נסתלק המוקצה והאיסור ול"ל דכבר נהפך להיתר וכשנולדה א"א שיתבטל דנרגש טעם האיסור ע"כ בשבת בלא"ה אסור ואפ"ת דגם בשעת איסור ל"ח מוקצה לר"ש מ"מ ל"ל בשבת דכל משהו בטל בעודה מעורה בגידין דאסורה הביצה משום בשר הפורש מן החי ולשוחטה בשבת אסור ולדעת הרמב"ם איסורין. אין מבטלין זה את זה משא"כ ביו"ט בידו לשוחטה ולסלק האיסור לא הוה עלה שם איסור כלל ועדיף ממ"ש הר"ן לקמן דף ל"ח גבי מים ומלח כיון דיש לו היתר במקום אחר אין עלה שם איסור ובצל"ח לקמן דף ל"ז ע"ב כתב דא"א שיתבטל מה שגדלה ביו"ט דבחייה אסור משום אבמה"ח וצל"ע וכ"ש לפ"ד הטור יו"ד וכ"פ בסימן צ"ח דאיסורין מבטלין זה את זה למה לא יתבטל:
ועכ"פ הרווחנו דלר"נ בשבת אסור ביצה שנולדה בו גם למאן דל"ל מוקצה ולפ"ז י"ל קושית הרז"ה על הכלל שנתן במוקצה דבמידי דבשבת בלא"ה אסור משום מלאכה א"א לאסרה ביו"ט משום מוקצה אבל אם אפשר ליהנות ממנה בשבת בלא מלאכה גם ביו"ט מותר דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור והקשה לעצמו א"כ ביצה שנולדה למה אסור ביו"ט והלא אפשר בשבת לגמעה חיה עוד הקשו עמ"ש הרז"ה וסייעתיה דעומדת לגדל ביצים הייני לגדל אפרוחים א"כ גם כשנולדה בעיו"ט הוי מוקצה ולפמ"ש א"ש דבשבת בלא"ה אסור לר"נ כיון שנתוסף גידול וגמר בשבת דזה הוי נולד גמור וא"א שיתבטל בשבת רק ביו"ט צ"ל משום מוקצה וכשנולדה בעיו"ט הרי כה"ג מותר בשבת ממילא גם ביו"ט מותר ואנן דקי"ל כרבה דמאתמול גמרה בלא"ה אסורה בשבת ויו"ט משום דרבה ורי"צ ור"י ועיין צל"ח דפירש הכנה ל"ל דס"ל היום גמרה:
והרז"ה לעצמו שפיר הקשה דא"א לתרץ שתי הקושיות יחדיו כמ"ש דא"כ מה רמי דב"ה אב"ה נימא מוקצה ל"ל רק נולד גמור אית להו וכיון דעומדת לגדל ביצים לאפרוחים גם הביצה מוקצה וגם ביו"ט א"א שיבטל מה שגדלה והוסיפה לגמור כי עדיין לא נסתלק המוקצה מן הביצה ע"כ אסרו ב"ה וגם מ"ט דב"ש וע"כ הוצרך הרז"ה דס"ל דמיירי לגדל ביצים לאפרוחין לתרץ באו"א ומה שכתבתי נכון לש"פ דמיירי לגדל ביצים לאכילה:
ולרש"י דעצמות וקליפין קשים דגם עתה לא חזי לכלבים ומ"מ ב"ה מתירין לר"נ ומוכרח דשאני משבת ליו"ט דגוף הביצה אף בשעומדת לאפרוחין מותר לב"ה ובשבת שאני דהביצה מעורה ואסורה דאסור לשוחטה להתרנגולת וא"א שיתבטל מה שנתוסף בשבת י"ל גם להרז"ה:
ובהשגות ראב"ד שעל הרז"ה כתב לתרץ קושית רז"ה דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור דלעולם שוה הדין לב"ה ור"ש דשרי מוקצה בשבת ויו"ט רק רבי לא רצה לפרסם היתר מוקצה ביו"ט ושנה בשם ב"ה לחומרא ודייק לה הראב"ד מלשון הגמרא דאמר מ"ש גבי שבת דסתם לן תנא ולא פריך דב"ה אדב"ה וכה"ג כתב מלחמות ותמה פנ"י וכי ח"ו רבי משקר להפך דברי ב"ה וגם בעיני יפלא אלא דלשון ש"פ נראה בעליל כהראב"ד ע"כ אמרתי דראב"ד לשיטתו שפיר קאמר דכבר כתבתי דלר"נ עדיין ס"ד דביצה דמתילדא היום נגמרה היום ולשון ש"ס קסבר רבה אתמול גמרה משמע רק רבה הכי ס"ל ונולד מה שלא היה בעולם גם לר"נ מודה ר"ש דאסור כמ"ש לעיל מהתוס' אלא דא"כ הל"ל מה"ט דאסור ביו"ט לב"ה וגם מ"ט דב"ש וממ"נ קשה אבל צ"ל דכל משהו בטל קמא קמא במה שנגדל לפני יו"ט ואף דלבסוף ניכר ונרגש אינו חוזר וניעור כיון דא"א להפריד האיסור וכבר נהפך להיתר וכמ"ש לעיל בשם הראב"ד וכ"ש בדרבנן גם הפר"ח ביו"ד סימן צ"ח ס"ל דאינו חזר וניעור רק דלפר"ח דוקא בנודע מקודם ולראב"ד ל"ש וכ"ד הרמב"ם אך כיון דכ"ז שלא נגמרה הביצה ומעורה בגידין אסורה משום בשר מה"ח כמבואר ביו"ד ספ"ו אא"ל דנתבטל מה שנתוסף ביו"ט במה שגדלה כבר ונהפך להיתר כיון דכולה אסורה ולאחר שנגמרה ונעשה בריה בפ"ע והותרה משום בשר מה"ח תו א"א שיתבטל כל משהו בפ"ע מתורת נולד דניכר ונרגש רק אם איסורין מבטלין זא"ז אפשר שיבוטל איסור נולד עכ"פ אלא דהרמב"ם פסק דאין מבטלין זה את זה ומהר"ל הובא בכו"פ סימן צ"ח כתב דתליא בפלוגתא דלמ"ד מצות מבטלין זא"ז ה"נ איסורין כדאמר ר"א בזבחים דע"ט וע"כ פסק הטור יו"ד סצ"ח דאיסורין מבטלין זא"ז אמנם הלל היה כורך מצה ומרור דס"ל מצות אין מבטלין זא"ז כדאיתא פע"פ קט"ו מסתמא ב"ה ג"כ הכי ס"ל וכמ"ש תוס' ביבמות קי"ז ד"ה ב"ה ועיין זבחים ע"ט א"כ לב"ה בלא"ה ביצה שנולדה ביו"ט אסורה אלא דסתם משנה א"א לאוקים בטעמא דלא כהלכה דהא חלוקים עליו חכמים על הלל כדאיתא בע"פ שם ולא ב"ש לבד חלוקים ולפיכך פסק הטור דאיסורין מבטלין זא"ז ע"כ מוכרח לומר דסתם משנה משום מוקצה וע"כ פריך רק מ"ש דסתם גבי יו"ט כר"י ולא דב"ה אדב"ה ומשני כי היכא דלא יזלזלו ביו"ט סתם כב"ה וקושטא הוא בלא"ה לב"ה:
באס"ז הביא הג"ה של רש"י דמוקצה דאורייתא במאכל דיליף מוהכינו ומוקצה דרבנן בטולטול מידי דלאו בר אכילה ותמה האס"ז דבפסחים דמ"ז ע"ב מבואר לענין עצי מוקצה במבשל ג"ה דאמר רבה הכנה דאורייתא ויליף מוקצה עיי"ש ולפמ"ש לקמן דף ל"א דביקוע עצים ל"ח מכשירין דק"ל יש שבח עצים בפת ונהנה מהעצים עצמם כשאוכל הפת והנאת הגוף כאכילה כמ"ש ר"ן שם ותוס' פסחים פכ"ש דף כ"ו ע"ב ד"ה חדש כתבו דגם בבישול שייך שבח עצים א"כ להשתמש בעצים לענין אפיה ובישול שייך הכנה דאורייתא לא לענין שאר טלטול:
עו"ש הקשה לב"ש דל"ל הכנה האי והכינו מאי עבדי ביה ותירץ להכנה בידים אך לפרש"י דל"צ לזה דכבר כתיב את אשר תאפו אפו הק"ל ונ"ל לפמ"ש לקמן דף ל"ד דלר"א דס"ל סעודת יו"ט רשות משא"כ סעודת שבת א"א לילף מן והכינו הנאמר בשבת דנבעי הכנה ליו"ט דדלמא לא אחשבה תורה לסעודת יו"ט כמו שבת כמו דלא עשאה תורה חובה לסעודת יו"ט ושם בתוס' ד"ה ואומר הביאו מירושלמי דפריך מר"א דהתם על ב"ש דמחלפו ב"ש שיטתייהו משום דר"א מתלמידי ב"ש וא"כ י"ל רק ביו"ט מתירין ב"ש ולא בשבת:
ולפ"ז י"ל קושית מהר"ם שיף דליתני ביצה שנולדה בשבת דל"ת לב"ה ונדע במכ"ש יו"ט כמ"ש תוס' דאם יו"ט אין מכין לשבת ק"ו שבת דלא מכינה ליו"ט ואי משום רבותא דב"ש ליתני שבת ויו"ט עיי"ש ולפמ"ש א"ש דודאי לענין גוף הכנה שיכין מיום לחברו יש ק"ו דשבת חמיר לענין חיוב מלאכה אבל ה"ד לדידן דסעודת יו"ט חובה אבל לב"ש דרשות לא הוי הכנה כלל מה שהוכן מעיו"ט וא"כ ביו"ט ע"ש גם ב"ש ס"ל הכנה דאורייתא:
ובזה י"ל קושית הצל"ח לעיל ע"א דאיך אמר דלמא ב"ש ל"ל מוקצה והלא מבואר לקמן דף ל"ד דר"א ס"ל מוקצה דצ"ל מכאן אני נוטל וע"כ גם ב"ש הכי ס"ל כדאיתא בירושלמי ולפמ"ש לק"מ דהתם מיירי בע"ש כדאמר עומד אדם בע"ש משא"כ כאן ביו"ט ומוקצה אסמוכוהו על והכינו גם למאן דל"ל הכנה דרבה כמבואר במפרשים:
גמרא השוחט תרנגולת הקשה באס"ז האי דינא דברייתא איך משכחת לר"נ אם לגדל עומדת איך שחטה והלא אסורה משום מוקצה ואם לאכילה עמדה גם בנולדה הביצה מותרת ונלע"ד לפמ"ש הר"ן דאם התרנגולת עומדת לגדל חשובה הביצה נולד אף דהביצה לאכילה ואפילו למאן דמתיר מוקצה דהוה נולד דלא חשובה אוכל משא"כ אם עומדת לאכילה גם בשבת חשוב החלב אוכלא דאפרת עיי"ש וא"כ משכחת בתרנגולת דגוי דמותר לשחטה גם בלגדל עומדת דאין מוקצה בשל גוי כמבואר בש"ע א"ח סימן ש"י ותצ"ח ונולד אסור כמ"ש שם סימן תצ"ז והדין נותן לפמ"ש מג"א בסימן ש"י דמש"ה אין מוקצה בשל גוי כיון דאצלו אינו אסור ביה"ש מוכן לבעלים מוכן לכל אבל נולד לא הוה מוכן ביה"ש גם לבעלים ואם שחטה ונמצא בה דינה כאמה דאין מוקצה בשל גוי וכשנמצא בה כבר גם אמה נעשה אוכל דנשחטה והביצה אוכלא דאפרת דכ"ז שהביצה במעי תרנגולת ולא נולדה רק נמצא לאח"ש היא כאחת מאבריה כמ"ש הר"ן:
עוי"ל דונשכחת בלקחה סתם כדאיתא לקמן דף ד' בברייתא דרא"א תאכל היא ואמה דמוקי לה בלקחה סתם שחטה הוברר דלאכילה עמדה והיא תוספתא כאן ריש מכילתין ומיד תני הך השוחט תרנגולת ומצא בה בצים גמורות וא"כ מיירי ג"כ בכה"ג אמנם טעמא דר"א דס"ל י"ב וכ"כ ריטב"א שבאס"ז אך ר"נ ס"ל גם בדרבנן א"ב כדלקמן דל"ח גם כששחטה ספק מוכן הוא אך י"ל דלא גרע משאר ספק ואף אי מוקצה כעין דאורייתא וספקו לחומרא כמ"ש ת"י מ"מ התרנגולת יש להחזקת היתר דלפני ביה"ש מותרת ובזה ודאי לקולא אף דשיל"מ דר"פ לא ס"ל בדרבנן לאסור ספקו רק ר"א חדית לן ולר"נ אינו מוכרח ועוד דצל"ח בסוגיא דר"ח סגה"כ סימן ק"ח כתב בחזקת היתר לכ"ע לקולא וכ"ז לענין התרנגולת או לביצה הנמצא בה דכאחת מאיבריה הוא וכיון דאתחזקה בהיתר כל דבגוה כמותה אבל בנולד הביצה אין חזקת היתר לביצה דאם אמה לגדל וולדות אין הביצה אוכלא דאפרת רק נולד גמור שנעשה עכשיו אוכל כמבואר ריש פרקין א"כ יש לדון על תחלת לידתה אי נעשה אוכל היתר אף אם ישחוט אח"כ התרנגולת חזקת אמה לא מהני לבתה כדאיתא בפ"ק דכתובות די"ג ור"א דמכשיר שם בבתה משום דמפיה אנו חיין משא"כ בחזקה לבד ועכ"פ לר"נ לק"מ ור"א דס"ל שחטה הוברר דעמדה לאכילה משום דלקמן דף ל"ד ס"ל י"ב עיי"ש ברש"י:
תוס' ד"ה גבי וא"ת גבי שבת נמי סתם לן תנא כר"י דתנן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן והואיל ואוסר מוקצה מחמת מיאוס כ"ש מחמת איסור ועמד מהר"ם דמחמת איסור מאן דכר שמיה ולע"ד ביאור דבריהם די"ל מחמת מיאוס גרע דכמו שהיה ביה"ש גם עתה וכיון שבאופן שהיא עתה אקצינהו מדעתו ביה"ש אסור עכשיו להשתמש בו משא"כ ביצה ועצמות ונבלה דנסתלק עתה המוקצה שהיה ביה"ש א"כ על אופן זה לא הקצהו ביה"ש ועל כרחי הקצהי לכן הוכיתי תוס' דגרע מוקצה מחמת איסור כדקאמר התם אף דג"כ נסתלק האיסור:
אך למה יגרע באמת וי"ל מה"ט גופא דמחמת מיאוס דגם עתה מאוס והאי גברא לא חש עתה למיאוסו ורוצה להשתמש בו י"ל גם ביה"ש הוה חזי לזה ומוכן לבעלים מוכן לכל משא"כ כשנשתנה ולפ"ז י"ל עיקר קושית התוס' על ר"נ דאמת מבואר שילהי שבת דמחמת איסור גרע ממחמת מיאוס לדידן וכן שם דף מ"ד ר"מ מתיר מוקצה מחמת מיאוס ואוסר במחמת איסור מ"מ ל"ק לר"נ די"ל שתי הסברות שכתבתי והוא דודאי אי בדרבנן י"ב יש להתיר מחמת מיאוס כיון דרוצה עתה להשתמש בו הוברר למפרע דלא אתקצאי לגביה ביה"ש משא"כ מחמת איסור דנשתנה ל"ל הוברר דעת בעלים למפרע ע"כ אנן דקי"ל בדרבנן י"ל כדלקמן ל"ז ב' קי"ב בשבת כר"ש דמוקצה מחמת מיאוס מותר ולא מחמת איסור כדאסקינין שילהי שבת וכן לר"מ דס"ל י"ל גבי הלוקח יין מבין הכותים אבל לר"י דס"ל א"ב גם בתחומין דרבנן בעירובין דל"ז ע"כ אוסר גם מחמת מיאוס ולר"נ דס"ל לקמן דל"ח דאין ברירה בדרבנן גרע מחמת מיאוס ממחמת איסור דאף דעכשיו אינו מאוס בעיניו לא הוברר למפרע ביה"ש ואמרינן אז היה דעתו כדעת כל אדם דמקצהו מחמת מיאוס וכיון דגוף המוקצה כמו שהיה ומוקצה מדעת הוא אסור משא"כ מחמת איסור דרק בעל כרחו הקצהו ועכשיו נסתלק האיסור ועל אופן שהוא כעת לא הקצהו וא"כ אף דרבי סתם בנר ישן גבי שבת לאיסור מ"מ סתם להיתר בשבת במוקצה בעצמות וקליפין ונבלה דנסתלק המוקצה ודמי לביצה שנולדה ועיין בעירובין שם דתולה בד"א ל"ל ברירה לר"י גם בתחומין דרבנן ולפ"ז מתורץ קושית תוס' בפ"ק דחולין דף י"ד ע"ב ד"ה אימר דלר"י דמסיק שם דל"ל ברירה ע"כ מחמת מיאוס גרע ממחמת איסור ולר"מ הוא אפכא עייש"ה:
דף ג.
גמרא כלהו כר"נ ל"א כי קושיין פרש"י לפלגו בתרוייהו והקשו המפורשים לר"ת דגם לפי האמת נולד אסור והמוקצה מותר נימא כר"נ בלגדל בצים ומ"מ בתרנגולת מודו ב"ה כיון דאינה רק מוקצה עפ"י ובל"ע ולפמ"ש לעיל דאם נולד אסור יש לאסור גם התרנגולת העומדת לגדל בצים מחמת שנתגדלה והוסיפה שמנינות דהוה נולד ואינו בטל דגוף התרנגולת ג"כ מוקצה כ"ז שלא נסתלק האיסור ואסורה לטלטלה ואח"כ דנשתנה דעתו לאכלה ונסתלק האיסור א"א שיתבטל משום דשיל"מ וכ"ש לב"ה דאיסורין אין מבטלין זא"ז ולרמב"ם כן הלכה ועכ"פ י"ל מה"ט כלהו כר"נ לא אמרו:
בתוס' ד"ה גזרה ותימא ל"ל ה"ט דלקמן גבי נכרי שהביא דורן פרש"י משום מוקצה הואיל ולא לקטונהו מאתמול אקצנהו והוי כגרוגרת וצמוקים דגם ר"ש מודה דדחי' בידים ולע"ד י"ל לפ"ד תוס' גופא משום גזרה דשמא יעלה ליכא איסור לטלטל א"כ צריך לטעם דמוקצה בפירות הנושרין למאן דס"ל מוקצה וכ"מ בפ"י אבל לרש"י גם ר"ש מודה וצריך טעם דגזרה שיתלוש דאל"כ לר"ש ליה מוקצה די"ל שמצפה שיפלו מאליהם ולא אקצי דעתו אבל כיון שכבר נאסר גם כשנפלו ל"ל דיושב ומצפה ומ"מ הניחם מחובר א"כ דחנהו בידים והוי כגרוגרת וצמוקין דמודה ר"ש ובביצה לא שייך לומר דדחנהו ומ"מ דוחק קצת דטלטול מ"ד שמיה שם והנכון דהתם אר"פ נכרי שהביא דורן אסור משום שמא נתלש היום והוי ספק מוכן והרי רב פפא לא ס"ל לקמן תירץ דר"א דסד"ר אסור בדשיל"מ מדמשני דתנא דליטרא קציעות הוא ומיירי בס"ט ומבואר לקמן ע"ב דמ"מ לכ"ע ספק מוקצה אסור דמוקצה כעין דאורייתא וע"כ לא פריך לר"נ מספקא אסורה דמיירי בעומדת לגדל עיי"ש וע"כ הוכרח רש"י לומר משום דה"ל מוקצה וע"כ ספק מיכן אסור וחיישינין שמא נתלש היום משא"כ לטעם גזרה לבד הוי ספק דרבנן ולקולא ועיין מה שאכתוב לקמן דכ"ד בס"ד:
גמרא וכל סד"ר לקולא הקשה בת"י גם לר"נ ליפרך גם אם מיירי בעומדת לגדל ותירץ במוקצה ספק החמירו ולפע"ד י"ל בלא"ה דהמרדכי ר"פ א"צ כתב דהכא יש חזקה לביצה דלא נולדה עד היום והוא חזקת הגוף וא"כ לפמ"ש הש"ך בכללי ס"ס דבחזקת איסור גם סד"ר אסור מאי פריך וצ"ל דיש חז"ה לביצה דהיתה מותרת במעי אמה דאוכל דאפרת הוא כדלעיל ב' ע"ב אמנם כ"ז למאן דמוקו בעומדת לאכילה משא"כ לר"נ דמיירי בעומדת לגדל דלא הוה אוכל במעי אמה דע"כ קרינן לה לעיל ב' ע"א נולד וכמ"ש הר"ן א"כ ל"ל חז"ה דתחלת לידתה שנעשה אוכל אימר באיסור נולד ונשאר רק חזקת הגוף ולכ"ע גם בספק דרבנן לחומרא וא"ש לר"נ ועיין ר"ן דאף לס"ד מוקצה מותר מ"מ הביצה חשובה נולד דבמעי אמה העומדת לגדל לא הוי כלל וא"כ י"ל אף בחול לא הוה אוכל:
גמרא סיפא אתאן לס"ט עתוס' ובמרדכי ס"פ כל הצלמים הקשה ר"ש לפי שיטת ר"ת דל"ג ואחרות באחרו' בריש ביצה דמסקינין דספקא אסורה ונתערבה באלף אסורות והלא הוי ס"ס ותירץ דדשיל"מ חמיר והקשה פר"ח סימן ק"י א"כ דלא ס"ל נתערבה קאי אודאה כמ"ש תוס' בשם ר"ת א"כ תקשי לו לס"ד בס"ט למה נתערבה אסורות וגם למאי דאמר בשלמא לרבה הוה א"ש דספק שנתערבה אסורה אף בלא דשיל"מ עיי"ש והנה הר"י תירץ דהוה ס"א בגופו ושני עי"ת דלא מהני והרא"ה בבד"ה ביאר הטעם דס"א בגופו אסור מה"ת ושוב הוה כודאי איסור והנה לרמב"ם דס"ל סד"א מה"ת לקולא ל"ל טעם זה ובלא"ה האריכו הפוסקים בראיות דמהני ס"א בגופו ושני עי"ת והנה הקשו המפרשים דגם לרבה תקשו בשבת או י"ט לחוד ה"ל רק מדרבנן ולמה ספקא אסורה ונ"ל לפמ"ש בחו"ד בכללי ס"ס ושאר אחרונים דהיכא דכתבה תוס' עשה או ל"ת על הודאי דברה תורה עיי"ש וא"כ לרבה דיליף מוהכינו חול ויכין ליו"ט או שבת ולא שבת ליו"ט וא"כ והכינו ודאי אמרה תורה וספקה אסור מדאורייתא כודאי גם לרמב"ם ממילא הוצרכו חכז"ל לגזור על הספק ביו"ט גרידא משום יו"ט אחר השבת בספק והנה בפא"ט יליף דטרפה אינה חיה מזאת החיה חיה אכול לא חיה ל"ת וא"כ דוקא ודאי חיה אבל בנולד ס"ט מדאורייתא אסור ובמ"א תרצתי בזה דברי הטור ובריש הלכות טרפות אבל לפע"ד י"ל דלהכי צריך זאת החיה ובשר בשדה טרפה דטרפה משמע רק ודאי טרפה וחיה משמע רק ודאי אינה טרפה וי"ל לאו ליכא רק בודאי טרפה ואיסור יש גם בספק אלא בלא"ה י"ל דאטו אמרה תורה שאינה חיה ל"ת דנשמע ודאי אינה חיה רק בשר בשדה טרפה שודאי נדרסה ואפשר היה לומר אף שתוכל לחיות רק דיליף מזאת החיה דתליא בחיות א"כ י"ל אף בספק חיה אם ודאי נטרפה מארי ונדרסה אסורה אבל אם ספק נדרסה מותרת והיינו טרפה ודאי שנדרסה ודאי ולפ"ז אם נתערבה אסורה דליכא רק ס"א ספק חיה וע"כ א"ש דנתערבה אספקה קאי בין לרבה בין לאוקמתא דס"ט או לרבה ל"צ דא"ש גם אי קאי אודאי כיון דלא הפסיק בע"א כמ"ש בפלתי וע"כ לאוקמתא דס"ט היינו שנולד בה ריעותא כגון שנדרסה וספק אם יכולה לחיות אזי גם אם נתערבה אסור משא"כ בשאר ספק איסור תורה ולפ"ז א"ש דברי ר"ש הנז"ל דס"ל דשאני ס"ט אם נדרסה ודאי וכמ"ש:
רש"י לספק טרפה לאו ביו"ט קאי ואיידי דאיירי באיסור ביצה איירי נמי בהא ולע"ד דיל"ד מה פריך דהוה סד"ר לפמ"ש המרדכי ר"פ א"צ דיש חזקת הגוף דלא נולדה עד היום וצ"ל כמ"ש הרשב"א דאם אין עקרו מה"ת מותר ספקו גם באתחזיק איסור עש"ך בכללי ס"ס וכאן אין עקרו מן התורה כמ"ש תוס' לקמן ד' ע"ב בד"ה עצים שנשרו וכ"ש הכא דבביצה ליכא למגזר שלא יעלה ויתלוש רק משום לא פלוג אך אם יש תרנגולת ס"ט ותקנתה להמתין כ"א יום ותטיל ביצים כדאיתא ביו"ד סנ"ז והיום ביו"ט כלו הכ"א יום כשנולדה הביצה היא ואמה כשרין אך י"ל נוקים הביצה אחזקת הגוף והיום נולדה ולמ"ד בפ"ק דכתובות די"ג דחזקת אמה מועיל לבתה ה"נ להיפך ועכ"פ לגופה מהני אך א"כ היא מוקצה ותו ל"ל דמותרת משום סד"ר דה"ל תרתי דסתרי וז"ש וספקה נולדה ביו"ט אסורה ואתיא לס"ט וכמ"ש וזה שדייק אתאן לס"ט דע"י ספק אימת נולד באנו לס"ט אבל בחול הוה מותר וכח חזקת הגוף דהיום נולד ופריך לענין ס"ט ליבטל גם כשנולדה אתמול ממילא לענין מוקצה הוי סד"ר דתו ליכא תרתי דסתרו ומתורץ קושית הצל"ח דמה פריך דליבטל ברוב נימא ר"י הוא דמב"מ ל"ב די"ל לפימ"ש תוס' בע"ז דט"ז ד"ה דלא ובחולין נ"ז ב' ד"ה ודלמא דלר"י טרפה יולדת וא"כ ל"ל בס"ט דתליא בספק נולדה היום ומה שייך ס"ט לכאן ולומר דהאי תנא אחריני וס"ל בהא דמב"מ כר"י ובאידך לא ס"ל לא ניחא לו לדחוקי ועכו"פ סמן ק"כ ססק"ד:
עוי"ל דאאיל ר"י הוא דבאס"ז ב"ק מ"ז הובא באהל דוד דביצה טרפה רק מדרבנן אסור והקשה א"כ גם לפי אוקמתא בס"ט קשה דהוי סד"ר ובחולין דנ"ח דושוין בביצה טרפה דאסורה משום דגדלה באיסור וכגופה דמיא וקשה לאס"ז הנזכר וי"ל מה"ת אסורה אף דלאו גופה היא לענין נזקין בב"ק שם משום שגדלה באיסור וכנתפטמה באיסור כל ימיה דאסורה כמ"ש רמ"א ביו"ד סימן סמך גם באיסור אכילה ה"נ יונקת ונגדלת מהתרנגולת והיינו מ"ש לפי שגדלה באיסור ולא אמר לפי שגופה היא נטרפה כאמה א"ו לא נטרפה רק לפי שגדלה אח"כ מאמה ועי"כ כגופה דמיא ומתורץ קושית תוס' שם בחולין ד"ה והלכתא מ"ש לענין טרפה הביצה דמיא כגופה ולא לענין נזקין אן כיון דקי"ל טרפה אינה טוענת ויולדת רק אם נתעברה טרם שנטרפה אינה כולה איסור וכח היתר מעורב בה ועוד הוי זוז"ג רק אינו שני דברים שוים כאגוז של ערלה שנטעה כמבואר פרק כל הצלמים דנ"ט בתוס' ובר"נ ס"פ ג"ה כתב דאם כח היתר מעורב בו בטל מב"מ גם לר"י ע"כ פריך הכא שפיר דליבטל ברובא דאם מן התורה אסור ע"כ משום דגדלה באיסור אלא דזה ליתא כדמוכח מסוגיא דחולין שם גבי אמימר בשחלא קמא ובשחלא בתרא ובולד טרפה עיי"ש שו"ר בפר"ח ביו"ד סימן סמך הקשה על רמ"א למה לן כל הטרחות בביצה להטריפה משום דכגופה דמיא וכן לענין עובר אי ירך אמו נימא בלא"ה דנתגדלה באיסור דינקה מאמה עיי"ש ועם כ"ז אומר אני גם אם נתפטמה שרי כש"ך ופר"ח שם מ"מ שאני ביצה מולד טרפה כדאיתא להדיא בתמורה דף ל"א ע"א אר"ה מודים חכמים לר"א באפרוח ביצת טרפה דאסור מ"ט ע"כ ל"פ עליה דר"א אלא בולד בהמה דמאוירא קרביא אבל ביצת טרפה מגופה דתרנגולת קרביא אפילו רבנן מודו א"ל רבא לר"ה תניא דמסייע לך ופרש"י ותוס' ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה ומעצמו נוצר וגדל והולך אבל ביצה כ"ז דלא נגמרה אדוקה באשכול וגדלה ונגמרה מגוף התרנגולת לישנא אחרינא מאוירא קרביא לאחר שנולד הולך וגדל הלכך עיקר גידולו אינו מאמו אבל ביצה מגופא דאמו קרביא והדבר מוכיח שלאחר שיצאה אינה גדילה מש"ה מודו רבנן לשון הירושלמי עכ"ל וא"כ א"ש דאף דלענין נזקין ביצה לאו כאמה וגם כשנטרפה התרנגולת הל"ל דלא נטרפה הביצה שבמעיה מ"מ אח"כ מגופה דתרנגולת רביא עיקר גידולה וע"כ גרע מנתפטמה באיסור וזה ממש הלשון בעדיות פ"ה ושוין בביצת טרפה לפי שגדלה באיסור ומבואר בפירש ראב"ד שם ובחולין דף כ"ח ע"א דהיינו לפי שגמרה באיסור דמשמע דלא נטרפה עם התרנגולת אלא לפי שגמרה באיסור מגוף התרנגולת ועי"כ כגופה היא ואף דמטרפינן הביצה גם כששחט האם מיד שנטרפה או ילדה מיד היינו משום גזרה כמ"ש ב"י וש"ך יו"ד ספ"ו וא"כ שפיר י"ל דעכ"פ מה שגדלה קודם שנטרפה היתר היא רק נאסרה אח"כ מכח מה שנגמרה באיסור וע"כ כח היתר מעורב בה וגם לר"י מב"מ בטל ולפ"ז אפשר לומר בולד בהמה דקיל מנתפטמה באיסור דמאוירא רביא ועיקר גידולו אינו מאמו אח"כ בא לידי ספר אס"ז לב"ק ומצאתי שם תלי"ת כדברי בש"ס הר"ם מאסקרטה דטעמא משום שינקה הביצה מאיסור ונתגדלה עי"ז אף דל"ה כגופה:
תוס' ד"ה לדידי תימא ר"י דעביד כב"ש ולחומר הנושא נ"ל עפימ"ש למעלה כי יש להקשות לעיל מה פריך לר"נ דמוקי מתניתין בתרנגולת עומדת לגדל ביצים דלפלגו גם בתרנגולת דאף דר"נ לא שנא לו בין מוקצה לנולד מ"מ בנולד גמור שלא היה בעולם מודה כמ"ש תוס' וא"כ י"ל דגם לב"ש התרנגולת אסורה משים דהוסיפה שמנינות ביו"ט דמה שהוסיפה נולד גמור הוא שלא היה כלל בין השמשות אלא צ"ל דבטלה אף דהוי דשיל"מ משום דתחלת ביאתו לעולם מעורב אך כיון דתרנגולת לגדל עומדת ומוקצה היא לכ"א כ"ז שלא נשתנה דעתו לאכלה א"כ אזי א"א שיתבטל וממילא תו לא בטל אח"כ דהוה דשיל"מ וכה"ג כתבו צל"ח לקמן דל"ח וישעי"ק בא"ח סימן שי"ח וא"כ מודו ב"ש דתרנגולת אסורה משא"כ הביצה דכבר נגמרה אתמול אך י"ל דזה ל"ה דשיל"מ כמו במאכל שיתקלקל ביו"ד סימן ק"ב ה"נ אפשר תכחש עד למחר מהשמנינות שהוסיפה מאתמול עד היום ול"מ לפי המבואר בא"ח סימן תצ"ז בתרנגולת מוקצה לאכילה ועופת ודגים מוקצין אסור להאכילן ולהשקותן ואסור ליתן לפניהם מזונות שמא יבא לאכלם א"כ ודאי תכחש ואף להמג"א שם דמותר ליתן מזונת לפניהם ברחוק מהם מ"מ אינו דומה למאכיל בידים ועוד אין המתיר ע"ל רק ע"י מעשה וטרחא והוצאה ואולי הוצאה יתירה על השבח ומבואר ביו"ד סימן ק"ב בצריך הוצאות לא הוי דשיל"מ אמנם לר"י בלא"ה מב"מ ל"ב רק בעומדת לאכילה י"ל גם לר"י דיליף מדם הפר ושעיר דוקא אם תחלת ביאתו לעולם לא בא מעורב ברוב היתר וכמו שמחלק המרדכי לענין דשיל"מ והרי להר"ן גם דשיל"מ דל"ב משום דחשוב מב"מ דילפינין מדם הפר ושעיר אבל בעומדת לגדל דכולה מוקצה וא"א להתבטל וכמ"ש וא"כ מה פריך דלפלגו בתרוייהו אלא דאנן לא קי"ל כר"י ולומר דב"ש ס"ל כר"י א"א כיון דב"ה ע"כ ס"ל כהלכתא לא נשוי פלוגתא חדשה בין ב"ש וב"ה דאפושי פלוגתא לא מפשינין אבל לר"י גופא שפיר י"ל כמ"ש והא דלא מוקי למשנה דר"י ס"ל תאכל בשני בתרנגולת לגדל וכרבינא ב"ע בלא"ה הקשו המפרשים עפ"י ולהרז"ה י"ל דע"כ הביצה לגדל אפרוח א"כ גם בשני תאכל למה ודוחק לומר בהתנה בא' ורבינא דחק א"ע בכך וכ"מ בצל"ח ופשוט:
ועתה אשוב לברר מ"ש דלר"י דמב"מ ל"ב דוקא בהוכר האיסור טרם שנתערב דיש להבין טעמו של המרדכי לענין דשיל"מ לפמ"ש הר"ן ס"פ ג"ה דלא אמר ר"י מב"מ ל"ב רק כשאין כח היתר מעורב בו ולפ"ז קשה הא כל תערובת לח בלח כח היתר מעורב באיסור וצ"ל דטרם שנתערב היה בעין בלא כח היתר כמו שהיה ההיתר בפ"ע וכשנתערב שניהם מעורבים לכן הוי מב"מ אבל כשתחלת ביאתו לעולם מעורב הרי כח היתר מעורב בו וטרם שנתערב לא היה בעולם וס"ל למרדכי כהר"ן דטעם דשיל"מ דל"ב משום דחשוב מב"מ וע"כ אם ההיתר טרם שנתערב היה כולו היתר והאיסור היה כח היתר מעורב בו ל"ה מב"מ משא"כ כשנפל איסור לבדו בתערובות אף דעכשיו כח היתר מעורב בו הרי גם ההיתר כח איסור מעורב בו והוי מב"מ ולפ"ז לק"מ קושית הכו"פ על המרדכי מתוס' סוף מעילה דכ"א ב' באומר פרוטה בכיס זה הקדש דכתבו דלא בטיל משום דהוה דשיל"מ והא תחלת הקדשו מעורב ולפמ"ש דברי המרדכי אינם רק בלח כענבים בגיגית ואף דבנה"ך ביו"ד סימן צ"ב לא משמע כן בדעת הר"ן מ"מ אינו מוכרח וי"ל המרדכי לא ס"ל הכי:
דף ד.
גמרא מהו למטוכהו האידנא ולמכלנהו למחר א"ל מה דעתך רב ור"י הלכה כר"י קל"ט דלא ימנע או דיסבור כר"ח צורכי שבת נעשין ביו"ט או הואיל כרבה ומותר לבשל מיו"ט לשבת מדאורייתא וע"י ע"ת גם מדרבנן כדאיתא בפא"ע דמ"ו ע"ב וא"כ הכא דהיום אסורים הביצים באכילה ל"ש הואיל ומקלעי אורחים א"כ א"א לומר דמותר לבשל רק משום צורכי שבת נעשים ביו"ט אך מבואר ברש"י פא"ע שם הטעם דיו"ט ושבת קדושה אחת וא"כ הכא דבעי למטונהו למחר משום דשתי קדושות הן הוי תרתי דסתרו ובשלמא לתוס' שם גם אי שתי קדושות הן מ"מ צורכי שבת נעשין ביו"ט דצורך היום הוא וכאו"נ דמי שפיר ומצאתי בצל"ח הרגיש בזה וכתב דלר"י דל"ל הכנה דרבה מותר בלאו הואיל דצורכי שבת נעשין ביו"ט אבל לרש"י הנ"ל לא עלתה תירוצו דלר"י שתי קדושות הן ור"ח בלא"ה הכנה דרבה לא ס"ל כדאיתא בעירובין דל"ח ובמלחמות פא"ע ועיין לקמן די"ז ע"א תוס' ד"ה מ"ט שכתבו דר"י מודה בהכנה בידים דאסור וי"ל דהיינו לאסור מדרבנן ובהכנה ממילא גם רבנן לא אסרו לר"י ולפיכך מועיל ע"ת ועכצ"ל דתוס' ס"ל לעיל דף ב' ע"ב ד"ה והיה דהכנה בידים גם לרבה מותר מדאורייתא כיון שהיה בעולם אך לרש"י קשה ולפמ"ש אס"ז לקמן די"ב לתרץ לרש"י דס"ל מתוך גם בליכא צורך כלל הא דאופה מיו"ט לחול לוקה לר"ח וגם לרבה צ"ל הואיל משום דרבה ור"ח ל"ל מתוך עיי"ש לפ"ז י"ל מש"ה הוכרח רש"י לומר לר"ח צורכי שבת נעשין ביו"ט משום דקדושה אחת הן אבל לר"י דס"ל לקמן מתוך בלא"ה נעשין ביו"ט ור"י לא ס"ל הכנה כאן אך לפמ"ש הר"ן לקמן בדעת רש"י דל"ש לומר מתוך בעושה לצורך מחר וא"כ עכצ"ל גם למאן דס"ל מתוך דצורכי שבת נעשין ביו"ט משום חדא קדושה או משום הואיל והק"ל ואפשר י"ל דשייך הואיל וחזי היום לקטנים ולפ"ד רשב"א ור"ן שבב"י א"ח סימן שג"ם דמאכילין אותם בידים איסור דרבנן במידי דאכילה דרבותייהו בכך והמג"א שם וסימן רס"ט כתב דמידי דאינו איסור בעצם רק הזמן גרמא ודאי מותר להאכיל לקטן ועתוס' פסחים ק"ו ב' ד"ה ואישתלאי ובשבת י"ב ע"ב ד"ה ר"נ שכתבו לענין מם דאמרינן בר"ה דף כ"א בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבה דמערבא דאכילת היתר רק היום גורם עדיף מאכילת איסור בעצמם ולפ"ד המג"א י"ל ה"נ במוקצא דרק היום גורם ומותר למחר ומבואר בפסחים במשנה ותוס' ומפורשים שם פא"ט דמ"ו דחלת ח"ל מותר לקרות לה שם ולאפותה בטומאה דחזיא לכהן קטן וה"נ הואיל וחזי לקטנים מותר לאפותם: תוס' ד"ה נימא קסבר רב שבת ויו"ט חדא קדושה הקשו דנימא משום דאתקצאי ביה"ש דאפיקי שבת ע"כ אתקצאי לכולא יומא ובשעה"מ פ"א מהיו"ט בשם הליכות אלי הקשה דא"כ למה אמר רב דוקא בשבת ויו"ט ולא שני יו"ט ש"ג והנה י"ל לפמ"ש תוס' בפרק לולב וערבה דאתרוג בשמיני מותר דל"ש לומר דאתקצאי ביה"ש כיון דנטילת לולב כל שבעה במדינה רק מדרבנן וביה"ש הוי סד"ר ולקולא וא"צ לצאת בו עיי"ש וא"כ קשה הכא לענין נולד דג"כ דרבנן יהא מותר ביה"ש וא"ל דהוי דשיל"מ לפמ"ש המרדכי פא"צ דרק לענין ספק אם נולדה היום חמיר דשיל"מ דיש לו חזקת הגוף דהיום נולד אמנם י"ל לפמ"ש הפוסקים דאם נ"מ לענין ספק בדאורייתא ודרבנן ביחד שניהם לחומרא ה"נ ביה"ש דשבת נ"מ לל"ט מלאכות באו"נ אם שבת אם יו"ט אבל בשני יו"ט ס"ג דליכא רק ספק דרבנן מותר ובפשיטות אמרתי די"ל ממ"נ אי היום חול א"צ הכנה אי אתמול חול אינו מוקצה משא"כ בשבת ויו"ט וכן ראיתי אח"כ בשעה"מ בשם ריטב"א וצ"ל אף דמ"מ לדידי' ל"ה חזי דלא ידע שהוא חול מ"מ הוא כמוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו דקי"ל דמותר משום דבעצם חזי אמנם ק"ל לפ"ז גם בשבת ויו"ט נימא ממ"נ אם ביה"ש לילה הרי מותר היה רק לא ידע ואם ביה"ש יום א"כ לא אתקצאי תחלת י"ט ומה אכפת דאתקצאי סוף היום ומה דמרגלא בש"ס דאתקצאי ביה"ש דאל"ה אימר ביה"ש לילה וכשלא אתקצאי תחלת לילה הוה רק מוקצה לחצי שבת אך י"ל לפמ"ש רש"י דענין מוקצה משום דצריך הכנה מעיו"ט י"ל אף דביה"ש יום כיון דאז היה מוקצה לא הוכן מעיו"ט ואף דתחלת לילה מותר היה לא מועיל אבל לתוס' וש"פ דס"ל דיו"ט ושבת מכינים לעצמם ול"צ הכנה מבע"י והכנה דרבה מפני שהוכן משבת ליו"ט כמ"ש ר"ן ואס"ז ופנ"י לעיל ב' ע"ב א"כ הק"ל מה מקשי תוס' ולפ"ז י"ל גם קושית תוס' בדיבור שלאחריו דמאי הכנה איכא הכא דאתמול בחול גמרה די"ל דה"ק רב ס"ל הכנה דרבה וצריך הכנה מבע"י דוקא כפרש"י א"כ י"ל מגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יום דתו ל"ל ממ"נ הנ"ל ונ"ל דעת התוס' דל"צ הכנה מבע"י משום דקי"ל יו"ט ושבת שתי קדושות א"כ מה דילפינין מוהכינו הכנה דרבה היינו שלא להכין מיום לחברו אבל יום לעצמו מיכין דהא מנ"ל אבל אם נימא חדא קדושה ע"כ הכנה דרבה דגם לעצמו אינו מיכין דצריך הכנה מיום חול והנה הגמרא כאן כבר ידע הכנה דרבה וא"כ לס"ד דקסבר רב חדא קדושה וכל מילי דמר עביד כרב א"כ איך יתכן הכנה דרבה עכצ"ל דצריך הכנה מבע"י ומה דלא אמר מיד טעמא דרב משום הכנה דס"ד כקושית התוס' ד"ה אלא דזה ל"ה הכנה ומה דלא מסיק דר"י טעמו דזה ל"ח הכנה דהא בלא"ה ע"כ לא ס"ל כרבה דכולהו כרבה לא אמרו והוא ג"כ מוקי למתניתין משום משקין שזבו ועוד לפמ"ש הצל"ח דס"ד דכ"ע ס"ל הכנה דרבה רק דס"ד דאיירי בספנא מארעא דליכא הכנה בלידתה עיי"ש וא"כ עכצ"ל כיון דהכנה בעי ויו"ט ושבת חדא קדושה ע"כ צריך הכנה מבע"י ועוד לפמ"ש באס"ז לעיל דמאן דלא ס"ל הכנה דרבה בממילא ע"כ מוקי לוהכינו להכנה בידים וכן מוכח בפיה"מ לרמב"ם ר"פ וכ"כ תוס' לקמן די"ז ד"ה מ"ט וא"כ את"ל דקדושה אחת למה לא יכין יו"ט לשבת ע"כ לענין מוקצה דמאכל צריך הכנה מבע"י וכדס"ל לרבה בפא"ע דעצי מוקצה אסור מה"ת משום והכינו ואף דהדר בו כתבו המפרשים דרק לענין זה ולא לענין מאכל מכל הלין מוכרח לפ"ד דס"ל קדושה אחת דצריך הכנה מבע"י ומה דאמר לעיל מאתמול גמרה לאפוקי דלא גמרה מקודם כמ"ש באס"ז וא"כ צריך הכנה מבע"י ול"ל ממ"נ הנ"ל וע"כ א"ש דלפי האמת ל"ל דמסיק דרב ס"ל הכנה דרבה ומשום דאתקצאי ביה"ש וכנ"ל די"ל ממ"נ כיון דשתי קדושות הן אינו מוכרח דצריך הכנה מבע"י אבל לס"ד דקדושה אחת ע"כ צריך הכנה מבע"י א"כ ק"ל שפיר נימא מגו דאתקצאי ביה"ש ומתורץ קושית הצל"ח דה"ל לתוס' להקשות על ר"י דמתיר באמת דנימא הואיל ואתקצאי ביה"ש משא"כ לרב ל"ק רק דיש עוד טעם ולפמ"ש א"ש דר"י דס"ל שתי קדושות הן ל"צ הכנה מבע"י והכינו להכנה בידים מקודש לחברו א"כ ל"ל מגו דאתקצאי ביה"ש דממ"נ אי ביה"ש יום מוכן היה תחלת לילה ואי לילה א"כ מותר היה וכן אי מקצתו יום ומקצתו לילה:
ועדיין יש לדון דגם אי ביה"ש לילה מ"מ אסיר משום תוס' שבת דקי"ל דהוא דאורייתא גם במו"ש וי"ל לפמ"ש מג"א בסימן רס"ט סק"א בשם מהר"ם דמ"ע מאכילין לקטן בידים וא"כ לפמ"ש תוס' לעיל ג' א' בד"ה גזרה דאם מוכן לעורבים הוה מוכן לאדם ביושב ומצפה שינשרו הפירות מעצמם כ"ש במוכן לקטנים ואין לך יושב ומצפה גדול מזה כיודע מיד שתחשך יסתלק המוקצה ותו"ש אינו רק מ"ע ומאכילין לקטנים אך לפ"ז תמוה בעיני גוף קושית התוס' שהקשו נימא מגו דאתקצאי ביה"ש הלא ראוי לקטנים דלהרשב"א ור"ן מותר להאכילם בידים איסור דרבנן כמ"ש במג"א שם ובב"י סימן שג"ם וגם להחולקים עכ"פ אין מצווין להפרישו באיסור דבריהם אפילו אביו כמ"ש רמ"א שם ובש"ך יו"ד סימן פ"א ס"ק כ"א וכ"ו ולהג"מ הוא כ"ש ממ"ע ובמוקצה י"ל לכ"ע דרק הז"ג ועוד הא מבואר בסוכה דמ"ה בשביעי של סכות מיד בשחרית התינוקת שומטין לולביהן ואוכלין אתרוגיהן אף דהוקצה למצותן ביה"ש ואסור לגדולים כמ"ש תוס' שם בד"ה מיד ובפיה"מ לרמב"ם שם כתב לפי שאין התינוקת מדקדקין באיסור והיתר ולמה לא ימחו אבותיהן בידם וכבר הגיעו לחינוך דהא נטלו לולב כל שבעה וע"כ דאין מצווין להפרישן וכ"ש במוקצה מחמת איסור דקיל טפי וצ"ל דדוקא במאכל דרבותיה דתינק הוא וכמ"ש הרשב"א הובא במג"א סימן רס"ט ובסימן שג"ם ובסימן ק"ו אבל ליתן לו לינק מאשה אחר כד"ח וכבר פירש אסור דתו אינו רבותיה כיון דפירש ואינו מאכל כדרכו כדמוכח במג"א סימן רס"ט וע"כ רק באתרוג דנוהגין היו לאכול כמ"ש ואוכלין אתרוגיהן ור"ח מטבל בו ואוכלו הוה רבותייהו בכך משא"כ כאן שבת ביה"ש דאינו ראוי רק לגמעה חיה ומפרישין אותם מלמטוונהו דעדיין רק מלאכה הוא ומפרישין אותם אפילו משבותים כמ"ש הפוסקים שם ולגמעה חיה אין דרך אכילה בכך כמ"ש הרז"ה ר"פ וביו"ד סימן קי"ד מבואר דביצה יש בה משום בש"ע דאינו נאכל כמות שהוא חיה ממילא ל"ל דהוה מידי דאכילה ורבותיה בכך וגם לדעת הפוסקים דאביו אינו מצווה להפרישו אף מאיסור תורה מ"מ י"ל לפ"ד הרשב"א בפרק חרש לענין עירוב דאם אינו ראוי להאכילו בידים לקטן קרינן ליה אינו ראוי לקטנים וסברתו כיון דאסור להאכילו הרי חשוב איסור גם לקטנים רק כשעושה מעצמו א"צ להפרישו מאיסור וא"כ ל"ק מאתרוג די"ל דאין מאכילים אותם ושייך לומר מגו דאתקצאי ביה"ש דבעצם אינו ראוי וגם נבלה אין ב"ד מצוון להפרישו ואף אם במידי דאכילה כדרכו ורבותיה בכך מאכילין אותו כשרק היום גורם מ"מ הכא לגמעה חיה אין דרכו ורבותי' אבל ביו"ט יכול למטוונהו אף דמדרבנן אסור בטלטול המניעה מצד הגדול ואם שכח ונטלו בידו מותר להאכילו לקטן הוי ראוי לקטנים וא"כ ל"ל מגו דאתקצאי ביה"ש רק מחמת ביה"ש של עיו"ט דלא היה בעולם ומתורץ קושית הליכות אלי דלס"ד דתוס' תקשי על רב מב' יו"ט ש"ג הארכתי בזה כי הוא מקצוע גדול לענין מוקצה בדרבנן היכי די"ל מוכן לקטנים ביה"ש ויושב ומצפה ואפשר גם יושב ומצפה א"צ רק במוכן לעורבים דלא הוי מוכן לאדם ועיין מג"א תרי"א סוף סק"ב:
גמרא שא"ה דמקלי קלי איסורא במרדכי ספ"ב דשבת הוכיח מכאן לענין גיגית מלאה ענבים וזב גם בשבת דבטל אף דהוי דשיל"מ כיון דתחלת ביאת האיסור מעורב וראיה מכאן דהיכי דמקלי קלי גם דבר שיש לו מתירין בטל וראיותיו אינו מובן כמ"ש צל"ח כאן ובכו"פ סימן ק"ב והנלע"ד לפ"ד רש"י דטעם דשיל"מ דל"ב דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר הא דבאינו בטל כתב הת"ח משום דאין ההיתר נקרא ע"ש האיסור רק ע"ש דבר שנתערב בו והוי כאל"ו וא"כ י"ל דס"ל למרדכי דגם במב"מ ל"ש לומר דההיתר נקרא ע"ש האיסור רק כשהיה מקודם בעין משא"כ בלא ניכר מעולם רק תכף כשחל האיסור נתערב ל"ש לומר עליו כי הוא זה שהיה אסור ויש לו היתר למחר וס"ל גם הכא דמקלי האיסור ה"ט דלא יהא נקרא עליו למחר כיון דמקלי קלי רק על הפת וחשיב כאל"מ:
והנה עיקר סברת המרדכי נ"ל דל"ש לומר עד שתאכלנו באיסור רק אם כבר חל האיסור משא"כ אם ע"י הביטול אינו מתחיל האיסור כלל וכה"ג מצינו בנטל"פ אם כבר נאסר הכלי לא רצו חכמים להתירו אח"כ ולא גזרו שיאסור התערובות מתחלה ע"י נטל"פ וכן בנ"ט בנ"ט של איסור אסור אבל של היתר כשפוגע נ"ט בנ"ט דבשר עם חלב אינו נעשה איסור בתחלה:
והנה המרדכי בשילהי חולין כתב להיפך ביבמה שרקקה דם דא"א בלא צחצוחי רוק הא דא"ב ברוב משום דלא ניכר מעולם הרוק בפ"ע ותרצו האחרונים דהתם גם הרוב לא ניכר מעולם אבל מלשון המרדכי בחולין שם נראה להדיא דמשום דהרוק לא ניכר מעולם בפ"ע לא בטל עוד הרבו להקשות עליו ונלע"ד לפמ"ש הר"ן בפרק כל הצלמים גבי זוז"ג דגורם היתר בטל וע"כ המבריך ילדה בזקנה מותר ומ"מ המבריך ילדה של ערלה בילדה שעשו לסיג ולקורות ל"ב משום דא"א להבטל רק אם האיסור אפשר להיות מותר ואין ההיתר אפשר להיות אסור אבל אם ההיתר אפשר לו להיות אסור בטל הוא לגבי האיסור שא"א להיות היתר והיינו דאמרינן בפרק משוח מלחמה מ"ט ילדה בילדה דלא בטלה דאי אמלך עליה לפירות בת מהדר היא להיות ערלה עיי"ש נמצא יפה כח מי שא"י להתהפך מכמות שהוא לבטל דבר אחר שיכול להתהפך כמותו וא"כ ה"נ ודאי מה שלא ניכר מעולם בפ"ע ולא הוה בו שום שינוי ולא אתרע יפה כחו שלא יתבטל אבל דוקא אם המיעוט א"א להתהפך וכמו הרוב משא"כ הכא דיש לו היתר לאח"ז ומ"מ לא חמיר משום דשיל"מ כמש"ל א"כ אדרבה יפה כח הרוב לבטלו וכה"ג כתב ג"כ הפרישה ביו"ד סימן ק"ב הובא בפרמ"ג שם דדבר שאפשר לחזור להיתר לאח"ז בטל גם דבר חשוב כביצה שהוא דבר שבמנין ועפי"ז נ"ל לתרץ קושית ריט"א רפ"ג דבכורות מה שהקשה על המרדכי ממ"ש הפוסקים בחמץ שנתערב קוה"פ דא"ח וניעור בפסח והא בשעת חלות איסורו כבר מעורב ולא ליבטל ועוד דאמרינן בתוספתא פ"ד דתרומות הובאה בפ"ז דדמאי בירושלמי ה"ה עלה דמשנה מאה טבל ומאה חולין וכו' מעשר טבל שנתערב בחולין אם י"ל פרנסה ממק"א מוציאו לפי חשבון וא"ל ראב"ע אומר יקרא שם לתרומות מעשר ויעלה באחד ומאה והא כשקורא שם לתרומות מעשר כבר מעורב ואיך ליבטל עיי"ש ולפמ"ש א"ש דחמץ אין איסורו קבוע דיחזור להיתר אחה"פ ותרומת מעשר אפשר למתשל עלה ע"כ בטל כילדה שעשו לסיג ולקורת דכיון דאי אמלך עלה נהפך לערלה בטלה לגבי ילדה שעשו לפירות וכסברא זאת כתב הרמב"ם ספ"א מהלכות אבות הטומאה עיי"ש בכס"מ:
גמרא ולר"א דאמר אף בדרבנן דשיל"מ ל"ב הקשו המפרשים הא ר"א לא חידש רק לענין ספק אבל בודאי דשיל"מ לכ"ע גם לס"ד ל"ב ונ"ל דהנה מה דמשני דמקלי קלי האיסור י"ל הטעם דפליטה בטל כדאיתא ביו"ד סימן ק"ב ה"נ כיון דמקלי לא נשאר בענין רק הנאה בפת אבל הש"ך השיג על רמ"א שם דעדיין י"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולפמ"ש הת"ח דא"מ בטל דלא נקרא ההיתר ע"ש האיסור ודאי הפליטה כא"מ דלא נקרא ההיתר רק על החתיכה דניכר ובעין ולש"ך צ"ל דמקלי קלי עדיף דליתא לאיסור כלל אמנם לדעת הר"ן בנדרים דנ"ג דדשיל"מ ל"ב משום דחשוב מב"מ ממש וא"כ לפמ"ש הרשב"א בחולין דצ"ח דגם לר"י דמב"מ ל"ב מ"מ פליטת רוטב חשובה א"מ נגד חתיכה בעין כיון דקי"ל בתר שמא אזלינן וחמרא נגד ענבי חשוב א"מ וכ"ש פליטה נגד בעין עיי"ש לפ"ז הדין עם הרמ"א דטעם ופליטה בטל בחתיכה גם דשיל"מ והנה הנאת חום העצים שנאפה אצלם ודאי א"מ נגד הפת הן מצד עצמם הן מצד שמא ולא חמיר מפליטה אך לפמ"ש תוס' ופוסקים לקמן דל"ח גבי מים ומלח בעיסה דל"ב משום דישל"מ דע"י מתקן העיסה וחשוב מינו ה"נ י"ל גבי עצים בפת אך לפע"ד זה יתכן להת"ח דבא"מ לא נקרא ההיתר על האיסור שנתערב והיינו כשאינו מתקן המאכל אבל כשיתקן המאכל וא"א זולתו נקרא ההיתר גם עליו בכלל המאכל דגוף אחד הוא אבל לטעם הר"ן מ"מ א"מ היא לכל דבר ועפר"ח יו"ד סימן ק"ב וע"כ הוכרח הר"ן לתרץ באו"א הא דמים ומלח וכבר כתבנו דהס"ד ס"ל כטעם הר"ן דדשיל"מ ל"ב משום דחשוב מב"מ ול"ש לענין ספק כלל ור"א חידש טעם דעד שתאכלנו וזה שייך גם לענין ספק וע"כ ה"נ גם הס"ד ידע דהנאת עצים בפת לא חמיר ופליטה וטעם והוי א"מ נגד הפת וע"כ פריך רק לר"א דעד שתאכלנו שייך גם בכל דהו כמ"ש הש"ך ומשני דמקלי קלי וליתא לאיסור כלל ולא נקרא ההיתר עליו כלל ועיין ירושלמי פ"ב דמע"ש ה"א דמדמה שבח עצים בפת למים ומלח בעיסה דניכר חשוב לולא דמקלי העצים ואין בו ממש:
דף ה.
גמרא ונתקלקלו הלוים בשיר ערש"י ותוס' ורמב"ם פ"ג מקידוש החדש כתבו משום דא"א להקריב מוספים אחר תמיד של בין הערבים זה הים הקלקול ולכאורה הוא נגד גמרא זה אמנם כונתי בזה לדעת לח"מ כמעט בכל דבריו וכן נראה בעליל בפיהמכ"ש לרמב"ם פ"ד דר"ה שאחר שכתב שנתקלקלו בשיר שלא אמרו שירה שלא אם לומר של חול או של יו"ט סיים וכבר בארנו שאין שום קרבן נקרב אחר תמיד של בין הערבים הרי דתלוי זב"ז וכמ"ש הלח"מ ואני מוסף דאם כפרש"י ותוס' קשה כמו שתקנו לומר בתמיד של שחר לעולם שיר של חול יתקנו ג"כ א"ל באו עדים עד המנחה שיאמרו על התמיד שיר של חול ולמה יתקנו לדחות העדות דמצוה בזמנו כיון דבלא"ה ע"כ תקנו גם בתמיד של שחר הרי דאין בזה קפידא כ"כ ואף דל"ש שיאמרו ג"כ לעולם שיר של חול בתמיד של בין ערבים דאיך יאמרו שיר של חול וכבר הקריבו קרבן מוסיף ואמרו שיר של יו"ט, ולתקן להקריב מוסף אחר תמיד של בין ערבים א"א שאין מקריבין שום קרבן אחר תמיד של בין ערבים ויש די בזה לבד לישב לשון פיה"מ הנ"ל אבל יותר נכון דמ"מ ה"ל לתקן כשלא באו עדים עד המנחה יאמרו שיר של חול כמו בשחר א"ו ה"ט דבלא"ה יש קלקול לענין מוסף דא"א להקריב אחריו וצ"ל כמ"ש הי"מ בתוס' דמקריבין התמיד ע"ת אם יבאו עדים אחר מנחה יהא למוסף וא"כ אא"ל שיר של חול דבשלמא לענין תמיד אין קפידא כ"כ דל"ה תרתי דסתרו עם שיר של חול דגם בחול מקריבין תמיד משא"כ אם יתנה שיהא למוסף ול"ש לתקן לומר תמיד שיר של יו"ט כיון דעדיין לא אמרו מקודש איך יתקנו לומר בקום ועשה של יו"ט אבל לולא זה דאין מקריבין מוסף אחר תמיד של בין הערבים היו אומרים עם התמים שיר של חול וי"ל גם למ"ד בר"ה שם שאמרו שיר של חול ה"ט ע"י שאמרו שיר של חול לא היה אפשר להתנות שיהא למוסף ע"כ אף דלענין השיר אין זה קלקול כמו בתמיד של שחר מ"מ עי"ז לא קרב המוסף וכה"ג מצינו לענין סוכה בשמיני יתבי יתבינן ברוכי לא מברכינן ומשום דישיבה ל"ה תרתי דסתרו משא"כ ברכה כדאיתא שם להדיא וכן איתא כה"ג בס"פ הדר:
דף ה:
רבא אמר אף מתקנת ריב"ז ביצה אסורה מי לא מודה ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין היום ולמחר קודש פרש"י אע"ג דתקנו לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדים מן הראשון ואפילו באו עדים אחר המנחה אבל מלעשות יו"ט ב' לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה ותוס' תמהו מנ"ל הך סברא אימא כיון שהתקין שיקבלו כל היום א"כ כשהיו עושין שני ימים הם מספק ושני קדושות הן וביצה מותרת ונ"ל לתרץ דברמב"ם פ"ב מממרים כתב אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו או התקינו הראשונים אין אחרונים יכולים לבטל עד שיהיו גדולים מהם ובהשגות שם א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עלה שהראשונים התקינו וביטלה ריב"ז אחר חורבן מפני שנתבטל הטעם ולא היה גדול כקדמאי ושעה"מ הקשה שם מהא דתיקן ריב"ז שיקבלו עדות החדש כל היום אע"ג דל"ה גדול כראשונים וע"כ כשבטל הטעם א"צ להיות כהראשונים:
ולע"ד י"ל דשאני אם רק הטעם בטל ועדיין אין תועלת מצוה וכדומה לבטל התקנה מאם יש עכשיו תועלת לתקן היפך תקנה ראשונה דאזי יש כח לכל ב"ד בשעתו לבטל תקנה ראשונה דבטל טעמה כמו שיפה כחם נגד ד"ת אלא דד"ת א"א לעקר בקו"ע להיתר' רק לשעה כמ"ש רמב"ם שם אבל דבר שנאסר במנין וקודם היה מותר רק מחמת טעם נאסר והכי בטל הטעם ואלו היה בי"ד גדול בחכמה ומנין היה כח בידם לעקור לגמרי גם א"ל היה צורך משום גדר ותקנה והרי אינה נצחית ע"כ גם ב"ד קטן יכול לתקן להיפך לצורך לפי השעה לדי לנו להשוות המחלוקת בין רמב"ם וראב"ד רק בבטל הטעם אבל אם צורך תקנה ותועלת לתקן להיפך גם לרמב"ם יש כח להעמיד על ד"ת ול"ז ל"ק מעיטור פירות דהרי ריב"ז ראה להתקין לפדות חוץ לחומה ולא רשות לבד רק תקנה כמבואר במע"ש פ"ה מ"ב בתויו"ט שם כדי שלא לעטר שוקים הנתונים בידי א"י ולת"ק שם שלא יפחות השער וכן לענין קב"ע התקין ריב"ז לקבל כל היום תקנה חיובת להעמיד ד"ת דמצוה לקדש במועדו והרי עדים מותרין לחלל שבת לבוא להעיד על ראיית החדש כדי לקדש בזמנו והנה תקנה ראשונה היה שתי תקנות שלא לקב"ע ממנחה ולמעלה ומה"ט תקנו כשיבאו עדים ממנחה ומעלה שיהיו שניהם קודש כיומא אריכתא כמבואר ברש"י לעיל ועיין פנ"י ואף אם הוא תקנה אחת עכ"פ היתה תקנה בבאו אחר המנחה להיות שניהם קודש וא"כ גם שנתבטל הטעם ותיקן ריב"ז לקבל ממנחה ולמעלה ה"ד לקדש יום ראשון לענין מועדים דבזה יש צורך לקיים במועדו היה לו כח לתקן גם כשאינו גדול כראשונים אבל לבטל התקנה בבאו אחר מנחה מלהיות שניהם קודש אין בזה צורך מצוה רק רשות ובזה צריך דוקא גדול יותר ע"כ תקנה ראשונה במ"ע אף דבטל הטעם כיון דעכשיו מקבלין ואולי בזה יומתק קצת דעת ר"י דביצה לא אישתרי דזה הוה רשות וע"כ לא אמנו עלה ריב"ז דל"ה לו מנין גדול בחכמה ומנין והש"ס דחי כיון דע"כ גוף התקנה נתבטל ממילא אישתרי דבראשונה לא אמנו על ביצה כלל ולא נזכר במנין ראשון ויש מזה ראיה לרמב"ם דאם כראב"ד דאין צריך תועלת דוקא כמו דתיקן לקבל כל היום משום דבטל הטעם ה"נ ה"ל לבטל כל התקנה מלהיות קדושה אחת בחנם וכן לר"י למה לא התיר ביצה ג"כ ולעשות דבר שלם ולא חצי דבר ונקוט האי כללא בידך:
דף ו.
ברש"י ד"ה דאיכא חברי וכו' והאי גלימא דאמרינן לעיל אינו צורך המת וכו' דאע"ג דטרחא דל"צ הוא אלא משום כבודו עושין לו יותר מדאי מותר כיון דלגבי מת כחול שוי' רבנן עכ"ל דבריו צריכין ביאור למה לא פירש לעיל על למיגז לו גלימא ומצאתי במהר"ם שיף עמד בזה וכתב דרש"י ס"ל גם באיכא חברי לא נאסר רק למיגז לו גלימא דטרחא דל"צ וע"כ א"ש המנהג לקבור ע"י ישראל ביוט"ב אף דהוה דבר שנאסר במנין עיי"ש ולשון רש"י אם יראו אותם מקברין מתיהן לא משמע הכי וגם לא משמע דליישב המנהג בא ואינו נזכר בדבריו כלל אבל לע"ד הוקשה לרש"י איך ע"י חשש שחברי יכופו לעשות מלאכה יבטלו ודאי איסור תורה דלא תלין ועוד אם יראו ביוט"ב מי יימר דיכופו אותם ביוט"א דיוכלו להתנצל דביו"ט ראשון אסור וראיה דקוברין ע"י עממין ואי דחברי יראו גם ביוט"ב אין עושין שאר מלאכות ויאמרו דיו"ט גמור הוא א"כ יראו דרק במת מותר ופשטא דמלתא שאם יראו אותם מקברים יכופו אותם בו ביום לעשות מלאכתן וזה ודאי קשה דמשום חשש יוט"ב יבטלו לאו דל"ת עכצ"ל דלמיגז אסא וגלימא הוא טרחא דל"צ רק לכבודו ובזה ליכא לא תלין ויש כח בידם לגזור משום חשש חברי והרי למהר"ם שיף לא גזרו רק על זה אבל לפמ"ש ל"צ לזה אלא כיון דע"ז שפיר יש לגזור א"כ אם ירצו להלינו למחר כדי למיגד לו גלימא ואסא משום כבודו מותר דכל לכבודו ליכא לא תלין כמבואר בסנהדרין דמ"ז ותו רשות להלינו וע"כ שפיר גזרו חכמים על קבורתו ביוט"ב כיון דמנהגם למיגד גלימא ואסא משום כבודו ואם יקברוהו ביוט"ב יגרע זה ע"כ כבודו להלינו וע"כ כאן דאסר משום חברי הוכרח רש"י לפרש דלמיגד לו גלימא הוא רק משום כבודו:
דף ח.
גמרא פ"ק ואפר כירה יל"ד למה משבש יאמר מש"ה אסרו ב"ה לשחוט ול"ח לשמחת יו"ט ומודי דיעבד דלכתחלה יכול לעשות אפר כירה שיבער עצים לתבשל ויכסה בו כשהוא חם דהוה מוכן משא"כ כשכבר שחט אם ימתין יבלע הדם בקרקע כמ"ש הרא"ש ע"כ יכסה בד"נ ויהא נ"ט לב"ה:
מאי אריא ספק ודאי נמי עתוס' דמה א"ה ונלע"ד דבלאו דר"י י"ל דהוא מוקצה רק לצורך או"נ מותר טלטול לבד ע"כ ודאי מותר לשחוט דאל"כ לא לא יאכל וחשוב צורך או"נ כגריפת אפר מוקצה ול"ל דהוה השתמשות דמלל"נ אף דגורם הנאה כטבילת טמא במעיין שנדר ממנו הנאה בימות הגשמים אף דנטהר לטהרות מחמת דגוף הטבילה אין בה הנאה אך כוי דהוה ספק דלרמב"ם וכ"פ מה"ת לקולא ומבואר בפר"ח סימן ק"י ובאחרונים שם דתליא בפלוגתא דתנאי אם מביא אשם בחתיכה אחת ספק חלב ומצוה דרבנן ליהנות ניתנו לכ"פ כמ"ש רז"ה ור"ן בר"ה פ"ג א"כ ספק אסור לכסות משא"כ לר"י דאמר כאן עושה בו כ"צ:
דף ח:
ס"ס יו"ט עשה ול"ת אלא א"ר ובתוס' תימא דהכא משמע דרבא ס"ל יו"ט עשה ול"ת ובפרק ב"מ משמע דס"ל יו"ט רק עשה ונ"ל דאינו ודאי שיכתוש ורש"י פירש דרוב פעמים לא יכתוש ועיין יו"ד סימן צ"ז בספק זב שומן תחת הפת דחשוב ס"ס שמא לא יאכל הפת בחלב והש"ך שם השיג דזה ל"ה ספק דרגילות לאכלו בחלב משא"כ הכא דרוב פעמים לא יכתוש וא"כ איך נדחה ספק עשה מפני ספק כתישה ול"ל עשה קיל מל"ת דהא עשה דוחה ל"ת משום דעשה חמיר כמ"ש רמב"ן בפ' יתרו אלא דיו"ט עשה ול"ת לזה אמר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת דמקודם קשה איך נדחה ספק עשה דחמיר מפני ספק ל"ת רק די"ל דיו"ט עשה ול"ת וזהו עכ"פ סוף הדבר ומינה לא תזוע א"כ בודאי נמי שמא יכתוש נמצא למאן דל"ל יו"ט עשה ול"ת כ"ש דקשה:
איך נדחה עשה דחמיר ואף ד"ז אמר דעשה קיל מל"ת מ"ל חומרא רבה ורמב"ן שם אמר רק דעשה גדול מל"ת ומ"מ אמת דל"ת חמיר דעשה שכרו גדול דעושה מעשה אבל העובר על ל"ת עונשו גדול מעובר עשה בשוא"ת וע"כ כשנפגשו עשה ול"ת נדחה הל"ת ואינו נענש דאנוס הוא ומקבל שכר יותר על המעשה אבל כאן דיש חשש דיעבור על ל"ת שפיר יש לגזור ולבטל ספק מ"ע וא"כ ל"ק קושיתו הנ"ל מ"מ רבא גופא ס"ל שם ביבמות דעשה אינו דוחה ל"ת שיש בו כרת ולא ס"ל מ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא ע"כ ס"ל דעשה חמיר מן לאו שאין בו כרת ושפיר פריך ס"ס:
עוי"ל לדייק לשון סוף סוף וגם לתרץ הא דלא פריך קודם תירץ בהדי דכתיש מכסה דלכאורה קשה ניחוש שיכתוש טרם יכסה וכן הקשו המפרשים וצ"ל כיון שיכול לעשות בהיתר לא חייש שיעשה באיסור אם יהיו רגבים וא"כ עדיין י"ל אף דיו"ט עשה ול"ת מ"מ לא פסיקא לתנא לאסור ודאי מחשש כתישה דאם יש לו קטן יכול לעשות ע"י כתישה של קטן לפמ"ש מג"א בסימן רס"ט בשם מהר"ם דאיסור עשה מאכילין לקטן בידים וכה"ג כתב הפרמ"ג בפתיחה לא"ח חדש אות גימל דקטן אינו מצווה על מ"ע ורחמנא פטרוה רק ל"ת מוזהר אלא דאינו בעונש ואף אם פטור אין מאכילין אותו עיי"ש וא"כ לכאורה יכול קטן לכסות דלדידיה ליכא רק ל"ת ונדחה מפני עשה שמחויב הגדול אלא דאין שליחות לקטן ובעצמו אינו מצווה והמצוה על השוחט לכסות ומחלוקת הפוסקים ביו"ד סכ"ח אם יכול לכבד לאחר ולכ"ע דוקא גדול דבר שליחות וגם עליו מוטל המצוה א"ל כסהו השוחט ועיין א"ח סימן תל"ד בשע"ת ממח"ב בשם הרמ"ע דיכול לעשות שליח לבטל חמצו ודוקא גדול דבר מיעבד מצוה הוא עיי"ש אלא דעדיין יכול קטן לכתוש ויכסה הגדול דלקטן ליכא רק ל"ת ונדחה מפני עשה דגדול ול"ל דאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך כדאיתא בשבת דף ד' דהא מבואר בפסחים דנ"ט דכהנים עוברים על עשה דהשלמה מפני עשה דמחוסר כפורים וכבר הרגישו שם תוס' ובגיטין מ"א לענין כופין את רבו ועושה אותו ב"ח דהיכא דלא פשע אומרים לזה לעשות איסור זוטא. שלא עשה חברו איסורא רבא וה"נ ועוד כאן א"א לקטן חטא כלל דקטן אוכל נבלות אין ב"ד מצוון להפרישו רק אין מאכילין אותו בידים דילפינין משרצים ודם דדרשינין לא תאכיל א"כ האיסור רק על הגדול שלא להאכילו אך כ"ז אם א"צ להיות בעדנא דמקיים עשה ידחה ל"ת אבל כיון דפריך דאינו בעדנא ותירץ בהדי דכתיש מכסה עכצ"ל ע"י עצמו דאם יכתוש קטן אינו בעדנא א"כ קשה סוף סוף כיון דע"כ צריך בעדנא א"כ קשה דיו"ט עשה ול"ת דל"ל דיצוה לקטן לכסות וכמ"ש ול"ל דיצוהו לכתוש דאסור לומר לקטן לכתוש דמוזהר שלא להאכילו בידים כמבואר בא"ח בב"י סימן שג"ם ואין עשה דוחה ל"ת וגם למאן דס"ל שהוא מדרבנן ג"כ אסור דהעמידו דבריהם נגד ד"ת בשוא"ת כמ"ש תוס' ד"ה תני ולפמ"ש תוס' לחלק בין פשע א"ל לענין לאמר לו חטא כדי שיזכה חברך בל"ז א"ש גם כשנאמר דרק מדרבנן אין מאכילין לקטן בידים מ"מ אם אין לו רק רגבים אסור לשחוט על סמך שיצוה לקטן לכתוש דל"ה בעדנא ממילא אם עבר ושחט דפשע תו א"א חטא שיזכה חברך ועייש"ה בפרמ"ג דמסופק אי על ל"ת מוזהר קטן אלא דאינו בר דעת או פטור לגמרי רק הגדול מוזהר שלא להאכילו עיי"ש ומיסתביר דקטן אינו מוזהר כלל מדקטן פקח ג"כ פטור ולפ"ז ודאי כשמאכילו הוי חטא כדי שתזכה אתה המאכילו ואף דאין זה נחוץ לדברינו כאן מ"מ נ"מ במק"א:
עוי"ל לפי מה שהקשה במקנה ובישע"ק ובנו סימן תצ"ח דמאי פריך דהוא עשה ול"ת הא יכול לומר לאשה שתכסה דאינה מצווה על מ"ע שהז"ג ול"ל דשליחו כמותו דאשלד"ע ותרצו כיון דאינה בת חיובא על הל"ת ישלד"ע עיי"ש ועדיין קשה לפי מסקנת הש"ך חו"מ סימן קפ"ב דגם כה"ג אשלד"ע אך לע"ד לק"מ דבלא"ה נחלקו הפוסקים אי יכול לכבד לכסות או למול בנו ודעת השיך חו"מ סימן שפ"ב דא"י וש"פ הסכימו דיכול וכן עמא דבר וטעמם דשליח כמותו וא"כ ממ"נ א"ת שליחו כמותו הרי אצלו יש עשה ול"ת ואי אשלד"ע א"כ לאו כעושה המשלח הוא מבטל השוחט המ"ע דכסוי דאמרה תורה וכסהו בעפר מי ששחט יכסה כדאיתא ביו"ד סימן כ"ח דאין שליחות לחצאין וכמ"ש רמב"ם פ"ז דמעילה דאף דרבתה תורה במעילה דישלד"ע מ"מ אם נתערב באותו מעשה איסור אחר כיון דלאיסור האחר אשלד"ע פטור המשלח ממעילה ג"כ ועיי"ש מל"מ ובפ"ג מה ג וכן מצאתי בברוך טעם בכלל עשה דוחה ל"ת אך שני מעשים זה אח"ז י"ל על כתישה שהיא עברה אשלד"ע וככתישו בלא אמירת המשלח וכסוי שאחריו שליחו כמותו ומ"מ עשה דשוחט המשלח דוחה ל"ת דאשה דאומרים לה חטא כדי שיזכה חברך כעשה דהשלמה דכהנים דנדחה מפני עשה דפסח של מחוסר כפורים כיון דלא פשע כמבואר בפסחים ותוס' שם דנ"ט אך ל"ה בעדנא ומוכרח לאוקים בהדי דכתיש מכסה שפיר פריך סוף סוף עשה ול"ת הוא גבי איש ועיין יו"ד סימן א' ברמ"א בשם הגאונים דנשים לא נהגו לשחוט ואין מניחין אותן דחלושי דעת הן ושמא יתעלפו עיי"ש טו"ז ולולא דמסתפינא ה"א אף דתוס' בריש חולין השיגו על הלכות א"י מ"מ ביו"ט לכ"ע לא תשחוט אשה דשמא תתעלף והוי שלא לצורך וכדלקמן דף ל"ג דאין מלבנים רעפים שמא פקעו וכן בעי שם בעוף שנדרס ואף דמסיק שם דמותר לשחטו היינו משום חז"כ דגוף ועיין בב"י וכו"פ שם ובלא"ה כתב האגור דמנהג אבותינו מעולם שלא להניח לנשים לשחוט ומנהג אבותינו תורה:
אך מה שצל"ע אם אומרים לאשה חטא כדי שיזכה איש אף דלא פשע דאינה בכלל ערבות וכמ"ש הרא"ש בברכות פמ"ש כף ע"ב וכן מסתבר:
דף ט:
גמרא אבל מטהו מחלון לחלון אלמא גבי שי"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמנהו עצל"ח דעמד למה מציין הקושיא על מטהו ולא על הרישא דאין מוליכין ותירץ דבל"ז י"ל דב"ש וב"ה פליגי אי צידה מותר מה"ת ביו"ט וחיישו שיאמרו דמוליך הסולם לצוד יונים גדולים פורחים דשייך בהו צידה ולא משוש שי"ט וכיונתו לדבריו אלא שהוספתי טעם לשבח דדעת רש"י ר"פ א"צ דצידה אסור ביו"ט מה"ת דאפשר מעיו"ט וכתבתי שם דדעת רש"י דבלא אפשר מעיו"ט כגון צידה בשדה שאינו ברשותו זה הוי מוקצא גמור ומן התורה אסור דצריך הכנה מבע"י לרש"י דמה"ט מוקצה דאורייתא רק אותם שברשותו דדעתו עליהם רק מחוסר הבא' מצודה כגון צידת דגים מביברין זה אסור משום דאפשר מעיו"ט ול"ל מתוך שהותרה לצורך א"ל היה עיו"ט ברשותו הותרה ג"כ שלא לצורך עיי"ש אך לר"י דר"פ דלאו ס"ל הכנה דרבה דכולהו כרבה לא אמרו א"כ מוקצה גמור רק מדרבנן אסור א"כ בלא אפשר מעיו"ט מותר מה"ת ממילא גם באפשר מעיו"ט דחשוב שלא לצורך מותר משום מתוך וכ"ז לב"ה אבל לב"ש דל"ל מתוך כדלקמן די"ב אסור מה"ת ע"כ חשו שיחשדהו שמוליך הסולם לצוד יונים שלא נקשרו והיה אפשר לצודם עיו"ט אבל כיון דאמר מטהו מחלון לחלון הרי לא חשו לזה וע"כ משום חשד להטיח גגו ומשום שי"ט פליגי:
גמרא ע"כ ל"ק ב"ש התם אלא היכי דאיכא ד"נ ותמהו המפרשים לפמ"ש תוס' לעיל ד"ח ד"ה וא"צ אלא לעפרה וז"ל ותימא דא"כ פטור אבל אסור וי"ל דמשום שי"ט מותר אפילו לכתחלה וא"כ גם בד"נ צריך לטעם דשי"ט ונ"ל דהרמב"ם פכ"ו מהלכות שבת ה"ב כתב וז"ל ושל שובך מותר להטותו אבל לא יוליכו משובך לשובך שלא יעשה כדרך שעושה בחול ויבא לצוד וכתב הה"מ זה למד רבינו מי"ט וכו' וסולם של שובך מותר שם להוליכו מחלון לחלון בחצר אבל לא בר"ה לדעת רבינו ומשם למד דבשבת גם בחצר אסור דשם לא התירו רק משום שי"ט במ"ש שם ובשבת א"י לצוד ולפיכך אסור עכ"ל ובעיני יפלא אם למד מיו"ט ובשבת ל"ש שי"ט ל"ל טעמא דיבא לצוד יאמר נא מחשש שיאמרו להטיח גגו צריך כמ"ש הטעם ביו"ט בר"ה ומנ"ל לבדות טעם חדש אבל נלע"ד דס"ל סברת הר"א מבורגיל דבשבת ל"ש לאסור ברשות הרבים משום דיאמרו להטיח גגו צריך דבלא"ה אסור להוציאו ע"כ ברה"י מותר דליכא מ"ע ול"ש כ"מ שאסרו משום מ"ע אף בח"ח אסור משא"כ ביו"ט אבל מ"מ דינו לא ס"ל לרמב"ם דא"כ גם ביו"ט יהא מותר כמו שהקשה צל"ח דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור עייש"ה והרז"ה ריש פרקין כמה נדחק לתרץ לענין ביצה למה ביו"ט אסור ובשבת שרי ותירוצו ל"ל כאן א"כ קשה למה אסור ביו"ט לב"ש ברה"י וגם לב"ה ל"צ טעם דשי"ט ועכצ"ל דבשבת נהי דל"ש טעם דמ"ע יש חשש אחר ועכצ"ל שלא יצוד וטעם זה ל"ש ביו"ט דמלאכת או"נ מותר מה"ת אף קצירה וטחינה לדעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט אלא ביו"ט יש חשש דמ"ע ותו ל"ק מי איכא מידי ולב"ה דהתירו ברה"י ע"כ משום שי"ט וא"ש והנה כבר כתבתי לעיל לדעת רש"י דבאפשר לצוד מעיו"ט לא חשיב לצורך וה"ל לאסור מה"ת אלא דתוס' לעיל ד"ג פליגי עליו ולקמן ר"פ א"צ דבאו"נ אין חילוק בין אפשר מעיו"ט א"ל וכתבתי לעיל דה"ט דמתוך שהותרה לצורך כשלא אפשר מעיו"ט הותרה גם שלא לצורך דהיינו אפשר מעיו"ט ול"ל דבלא אפשר הוה מוקצה דלתוס' מוקצה אינו משום הכנה ולאו דאורייתא כמבואר בדבריהם בעירובין דל"ח ב' בד"ה אמר רבה ובשבת צ"ה ד"ה והרודה ס"ל דגם טחינה מותר מה"ת ולפ"ז לב"ש דל"ל מתוך אסור לצוד ביו"ט אותם שברשותו דהיה אפשר מעיו"ט ויש חשש שיבא לצוד כמ"ש הרמב"ם בשבת והנה לעיל ד"ח כתב הרא"ש דתרי איסורי לא מתירין משום שי"ט וא"כ קשה מה רמי דב"ש אדב"ש הא הכא לב"ש יש תרי איסורי שלא יבא לצוד ומ"ע שלא יאמרו להטיח גגו צריך אלא לס"ד דלא ידע מד"נ גם לעיל יש תרי איסורי חדא משום מוקצה דלא הבינו וחדא משום חופר גומא וכמ"ש תוס' לעיל ד"ה חזינן ומהרש"א שם לזה תירץ שפיר התם יש ד"נ ולב"ה הכא דשובכו מוכיח עליו ליכא מ"ע ולדדהו מותר צידה מה"ת גם באפשר מעיו"ט משום מתוך וליכא למגזר שלא יבא לצוד דהוא נזל"ג וליכא איסור כלל לב"ה משא"כ לעיל יש חד איסור עכ"פ דחופר גומא אך לפ"ז קשה נימא בהא פליגי ב"ש וב"ה דב"ש לטעמייהו חיישי שיבא לצוד וכ"ע ס"ל שובכו מוכיח עליו וצ"ל דא"כ עדיין תקשי לב"ש למה מתירין לעיל משום שי"ט ביחפור בדקר חד איסור והכא לא ועכצ"ל דיש כאן עוד חשש דלהטיח אלא לפום דמחליף במסקנא לדעת התוס' הך דהשוחט א"כ ל"צ לתרי לישני דרב' חנן ב"א דלעיל דפליגי בטעם דלהטיח וכדעת הרמב"ם נימא בשבת ויו"ט משום שלא יבא לצוד לב"ש ומזה הוכחה רבה דלא קיימא מלתא דר"י דמוחלפת השיטה דאל"כ נסתרו תרי לישני דר"ח ב"א ומוכרח דר"י לגרמיה אחלפיה וכמ"ש המלחמות אמנם לדעת התוס' הק"ל רק לפמ"ש תוס' לעיל ד"ג דצידה וקצירה לכ"ע אסור מה"ת דלא התירה רק מלישה ואילך א"כ ל"ל לב"ה ה"ט ולב"ש א"ש דכאן יש תרי חששי ולב"ה אף דיש חשש צידה התירו משום שי"ט ובשחט חיה ועוף דאסרו הק"ל אלא די"ל לפמ"ש המלחמות דהיכא דלא שכיח וקיל משום שי"ט משא"כ בשכיח וע"צ הרוב לא אתי לאמנועי משי"ט א"כ כיון דע"כ אתה מצריכו לד"נ בכונה מעיו"ט והכנה הלא יכול לנתקו מעיו"ט אם תצליכו לכך ולא אתי לאמנועי משי"ט וזה ודאי ל"ש שינעץ הדקר להכין עפר ולא ינתקו אם הדין כך משא"כ אם ל"צ ד"נ שכיח טובא שלא תמין' כלל ועכצ"ל לב"ה שובכי מוכיח עליו דאם משום שי"ט דשכיח מתירין תרי חששי ה"נ לא ליבעי ד"נ ולב"ש גם בד"נ חששו לשונו ולס"ד דלאו ידע מד"נ גם שם שכיח שי"ט ואף שכתב מלחמות בטעם דר"י דל"ח לאמלוכי משום שי"ט דשכיח שלא יהא לו עפר לכאורה אינו מובן כיון דצריך ד"כ גם לב"ש א"כ יכול לנתקו מעיו"ט אלא דאכתוב לקמן בס"ד דרק לר"י צריך ד"נ לפי האמת לא לדידן ולפ"ז עדיין צורך לבאר למה צריך לתרץ אליבא דב"ה באינך נימא דשי"ט בד"נ לא שכיח כ"כ כאינך אלא דאיש דלענין ב"ה אומרים דדי בזו"ז אני נוטל כיון דמצריכו לנענע יכול לנענע מבע"י כיון דבא לשאול יורו לו לנענע וא"ל ישאל ולא ידע הדין גם זו"ז אני נוטל לא יאמר ולא שכיח שיאמר זו"ז אני נוטל ולא ידע לנענע והוי ממש כד"נ ועוד שם י"ל אפכא דצריך לנענע שלא ישתכח כחושים וימנע משי"ט עכצ"ל לב"ה דינא הכי דדי בזו"ז אני נוטל ולא משום שי"ט ובעלי לקצב עליו בשר יש תרי איסורי מלאכתו לאיסור ומוקצה מחמת חסרון כיס ועיין רש"י ופנ"י וכיון דמ"מ מתירין ב"ה גם בלא ד"נ יתירו ובזה שייך שי"ט טובא ע"כ הוכרח לתרץ דתורת כלי עליו ומותר לטלטל לצורך גופו וליכא רק מוקצה דח"כ וכן בעור לפני הדורסין יש חשש איסור ומוקצה כמ"ש הפנ"י וכן יש חשש בתרסין בנין וסתירה לס"ד ואיסור טרחא דלאו צורך כמו שפרש"י ולקמן מסיק להדיא דגזרו באמצע אטו מן הצד גם אי אין בנין בכלים מה"ת ויש תרי חששי גם בד"נ יתירו תרי חששי ולא יצטרכו ד"נ משום שי"ט:
ולפ"ז מיושב ג"כ הא דמשני גבי עלי דתורת כלי עליו דעדיין קשה הא מוקצה מחמת ח"כ ועכצ"ל לב"ה משום שי"ט וכמ"ש תוס' לקמן והק"ל לב"ה ולפמ"ש א"ש ולפ"ז י"ל הגרסא דמסיק ע"כ ל"ק ב"ה אלא דאין בנין וסתירה בכלים דעדיין קשה דהוה טרחא של"ל וכפרש"י ולפמ"ש א"ש:
אמנם בלאו ה"ט דשינו ל"ש כ"כ בד"נ י"ל ע"ד הנ"ל כי בד"נ יש תרי איסורי חופר גומא ועוד דזה ל"ח הכנה גמורה מה שנעוץ דקר וכמ"ש המפרשים וי"ל ה"ט כיון דיש לנתק הדקר משום חופר גומא הוי מוקצה מחמת איסור ולא נסתלק האיסור עדיין דבכה"ג גם בדרבנן הוי מוקצה כמ"ש תוס' לקמן דף ל"א ע"ב עיי"ש א"כ לא יתכן משום שי"ט להתיר לביה תרי איסורי וב"ש חשבי ד"נ הכנה ועכצ"ל לב"ה שובכו מוכיח עליו דאל"כ יש ג"כ תרי איסורי דיאמרו להטיח גגו צריך וכן בכולהו דמייתי יש תרי חששי וכן בזו"ז אני נוטל לב"ש צריך לנענע משום תרי חששי כמבואר לקמן בגמרא דף יו"ד ובאסיז שמא ימלך נמצא הכנתו בטעות וטלטל מוקצה ועוד חשש דאתי לאמנועי משי"ט ועיין פנ"י הרי בכולהו תרי חששי וע"כ משני הש"ס לב"ה לסלק מחשש אחד ממילא שפיר מתירין משום שי"ט כמו בהולכת סולם משא"כ בד"נ יש תרי חששי דל"ה הכנה מעליא ומשום חופר גומא וכ"ז הוצרכתי לשיטת התוס' אבל גם אם נאמר דתוס' לא נחתו לחשש צידה כרמב"ם מ"מ א"ש מ"ש בגוף הסוגיא דעכצ"ל לעיל בעפר תחוח יש חד איסור דחופר גומא דאל"כ למה אסרו ב"ה לכתחלה וכמ"ש מהר"ם לעיל דף חית וכן עלי לקצב עליו יש איסור דח"כ כמ"ש תוס' לקמן די"א ולרמב"ם דגם בשובך להוליך הסולם יש חשש צידה עדיין ולדברי הפוסקים גם ביו"ט לידה אסור מה"ת יש עוד בסולם ואף דשובכו מוכיח חשש צידה ועכצ"ל כמ"ש דלא בא רק לסלק חד חששא ולב"ש בכולהו יש תרי חששות לבר מד"נ דלב"ש ליכא רק חשש דחופר גומא וכמה נתחבטו המפרשים בסוגיא זאת ולפמ"ש א"ש הכל בס"ד:
דף י.
גמרא אר"י מוחלפת השיטה הרי"ף השמיט מימרא דר"י עיין רז"ה ומלחמות י"ל דלא ס"ל כרש"י דיש איסור בחזרת תרסין גם מצד טרחא רק חד חשש דגזרו ציר באמצע אטו מהצד כדלקמן דף י"ב וא"כ י"ל דל"ק משוחט חיה ועוף דיש תרי חששי חופר גומא ומוקצה לב"ה דד"נ ל"ח הכנה כיון דאסור משום חופר גומא וכמש"ל אך ר"י דס"ל בשלהי שבת כר"ש במוקצה מחמת איסור ופריך הש"ס שם עליו מדתנן לענין יו"ט אין מבקעין עצים מן הקורה שנשברה מוכח דר"י ס"ל לגמרי כר"ש גם ביו"ט א"כ ה"נ דהכינו בד"נ אינו דומה לשאר עפר ואבנים דמודה ר"ש דהן מוקצה דשאני זה שהכינו ודעתו עליו רק מחמת איסור דחופר גומא אתקצאי ולא ס"ל לר"י כרבי יהודא ע"כ גם בד"נ ליתא רק חד איסור והרי"ף פוסק בשלהי מכילתין כר"נ בר"פ דביו"ט קי"ל כרבי יהודא ובשבת כר"ש א"כ ביו"ט יש תרי איסורי ואין למתיר משום שי"ט כמ"ש הרא"ש לעיל דף חית ולפ"ז י"ל דר"י לשיטתו דאמר מוחלפת השיטה כי מסיק בשלהי שבת דר"י סתמא אחריתא אשכח בש"א מגביהין מעל השלחן עצמות וקליפין ובס"א מסלק הטבלא ואר"נ אנו אין לכו אלא ב"ה כר"ש וכן הוא בריש פרקין ופרש"י אין לכו כשיטת משנה זו דמוחלפת שיטתה דכך שמעתי מרבותי דב"ה כר"ש ע"כ אר"י גם כאן מוחלפת דתליא בחילוף השיטה דהמשנה דמסלק הטבלא אלא לדידן דקי"ל לחלק בין יו"ט לשבת כר"נ א"צ להחליף משנה זאת ומכאן סעד דקי"ל כר"נ דביו"ט סתם לן תנא כר"י שלא נצטרך להחליף דב"ה לב"ש בשוחט חיה ועוף או בתרסין וערא"ש שלהי מכלתין:
גמרא וכ"ת ב"ה ל"ל ברירה והתנן המת בבית ולו פתחים הרבה פירש רש"י משום דסוף הטומאה לצאת דרך שם הנה לפ"ז אם נשאר המת בבית אין כולם טמאים ובתוס' כתבו דמשכחת כולם טמאים כשנשאר בבית וצ"ל דס"ל כמ"ש רמב"ם בפיה"מ פ"ז דאהלות מ"ג דכולם טמאים דהוה קבר סתום דמטמא כל סביביו ואם נפתח פתח אחד יצא מדין קבר סתום ומציל על כולם וצ"ל דמיירי דכל הפתחים נעולים דלא כפרש"י או כולם פתוחים אך הר"ש שם כתב דל"ה קבר סתום רק אם פרץ פצימיו דביטל הפתחים אבל נעולים לבד עתידים להפתח וכן הוא תוספתא הובא בגמרא ב"ב דף י"ב ושם מבואר דקבר סתום ה"ד בפרץ פצימין דהיינו שנטל המשקוף והמזוזות וסתמו בבנין וכן מורין דברי רש"י בכאן והנה לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו גיטין פרק כה"ג לחלק בין מתנה בין שני דברים כגון אם יבא חכם למזרח עירובי למזרח ואם למערב עירובי למערב דאזי אין ברירה משא"כ אם יבא יהא עירוב וא"ל לא יהא עירוב וכדומה על ד"א הן א"ל אינו ענין לברירה עיי"ש ולפ"ז ל"ל דהכא משום קבר סתום כולם טמאים דא"כ מה פריך לב"ה הא כיון דנפתח אחד מהם הוברר למפרע דלא הוה קבר סתום דיהא איזה שיהיה עכ"פ אינו קבר סתום וטומאת פתח פתוח משום סופו לצאת דרך שם טומאה אחרת הוא ל"מ לרש"י דמשום דס"ט לצאת הוא רק מדרבנן וגם לתוס' מ"מ משום ס"ט לצאת כ"פ ס"ל דאין כהנים נזהרים עיין טוש"ע יו"ד סימן שע"א ובמכאן אני נוטל צ"ל ברירה בין היונים איזה יטול שלא יהא מוקצה ועכצ"ל דקושית הגמרא דהל"ל א"ב וטמאים משום ס"ט לצאת דרך שם וק"ל לפמ"ש תוס' בר"פ כל הגט דאם עומד להתברר י"ב א"כ מאי קשיא דב"ה אדב"ה הא במת בבית י"ל דעומד להתברר איזה פתח יפתח וס"ט לצאת בו מה תאמר אולי לא יוציאו משם או עשה פתח חדש כמ"ש תוס' ול"ה עומד להתברר בין שני הדברים דהיינו בין הפתחים הללו וכמ"ש התוס' שם בכותב גט לאיזה שתצא בפתח תחלה דל"ה עומד להתברר שמא ל"ת אפילו אחת הכא ל"ל כן דא"כ ל"ה ס"ט לצאת וודאי טהור ועכצ"ל דס"ט לצאת ולא ישאר בבית וודאי יצא דרך חד מפתחים אלו ג"כ עומד להתברר וממ"נ משא"כ במתניתין עכצ"ל מבורר איזה יקח שיהא מוכן וזה אפשר לא יקח כלל ולא יתברר וע"כ ס"ל לב"ה א"ב וביש"ש ב"ק החליט לאמת החילוק בין עומד להתברר א"ל במתנה בין שני דברים וגם כשנאמר דגם בלא נפרצו פצימיו הוה קבר סתום מ"מ הכא ל"ל וכמ"ש דלענין קבר סתום ע"כ מבורר רק לענין סט"ל ולענין זה ממ"נ יש לטהר אי עומד להתברר וגם אי תוס' ורש"י לא ס"ל כרמב"ן הנ"ל מ"מ קשה דע"כ גם לתוס' לענין קבר סתום עומד להתברר א"כ עכצ"ל דלזה י"ב וממילא לענין סט"ל י"ל ממ"נ דעומד להתברר באיזה פתח ואם לא יוציאו אין סט"ל ולא התחיל עליו טומאה זאת כלל וכ"ש להר"ש דאינו קבר סתום וכן לרש"י בפתוחים וע"ק לפמ"ש השאג"א דל"ש ברירה רק בקו"ע לא בשוא"ת א"כ ה"נ לענין סט"ל אם ישאר בבית לא הוה סט"ל ואצ"ל הוברר למפרע שיצא דרך אותו פתח רק הוברר דדרך פתחים אלו לא יצא ולו יהא שאינו מבורר למפרע שיצא דרך פתח זה שנפתח מ"מ מבורר שדרך פתחים הללו לא יצא וגם אי היה נשאר בבית טהורים דלא ה"ל עכ"פ סט"ל דרך שם וצע"ג:
דף יב.
אלא מעתה לפלגו באבנים עיין רש"י ותוס' דגם לטעם מתוך קשה וגם לרמב"ם בריש היו"ט דאיסור טלטול מוקצה שלא יבטל מלשבות א"כ מאי אלא מעתה ונראה לפמ"ש הטו"ז יו"ד סימן קי"ז ובחו"מ סימן ב' דמפורש בתורה להיתר אין כח לחכמים לאסור ע"כ פריך דאם איתא דמפורש שבת ולא יו"ט אין לגזור ועכצ"ל דיו"ט בכלל שבת או הלואי שבשבת ישמעו:
דף יב:
בב' קינין זו למעלה מזו לפ"ז לדידן דרוב עדיף אצ"ל בב' קינין ולקמן דכ"ה פרש"י בב' קינין ועמד בל"ע פ"ב ע"ז ונ"ל לפמש"ל דגם אם רוב עדיף שמא של עכו"ם הן כמ"ש ועלה בדעתי דגם הרשב"א לא אמר רק משום דמוקצה דרבנן אבל אם דאורייתא אין לחלק וכ"מ בדה"ח דכיון דצריך הכנה אדרבה עכו"ם לא היכין וכ"ז לרש"י דלרבה מוקצה מה"ת דיליף מוהכינו דסעודת שבת ויו"ט בעי הזמנה מבע"י וכ"ז לדידן אבל לעיל מוקי רבה פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ר"ל הכנה וא"כ לקמן דתני מודו ב"ש א"כ נימא של עכו"ם עכצ"ל בב' קינין:
ובלא"ה י"ל שמא אותם שזימן יצאו לפני הקן ואת"ל מעלמא שמא של עכו"ם והוי ס"ס או מה שזימן ישראל אחר ואף דרוב עדיף מקרוב מ"מ ס"ס מהני אף דס"א אינו שקול כמ"ש פנ"י בפ"ק דכתובות ד"ט אכן אי מהני ס"ס באיסור תורה רבו הדיעות ולע"ד לפמ"ש אחרונים דרק על הודאי דיברה תורה ובאיסור ל"ת רק מדרבנן אסור ספקו כשיש עוד ספק מותר משא"כ בעשה כהכא והכינו צריך ודאי הכנה וספקו מה"ת לחומרא גם ס"ס לא מהני דהוה ספק שני ספקא דאורייתא ואפשר אף מה"ת ל"מ ס"ס בזה דעדיין אינו ודאי וכמ"ש לעיל דס"ד אסור לרמב"ם גם בס"ס משום דנאמר חיה אכול ודאי חיה וע"כ א"ש כאן דל"מ ס"ס לדידן דהכנה דאורייתא משא"כ לקמן דנ"ה דמודו ב"ש דל"ל הכנה עכצ"ל בב' קינין: