ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
פסחים
דף י.
על ובדק ולא אשכח פלוגתא דר"מ ורבנן דתנן היה רמ"א כ"ד שבחזקת טומאה לעולם בטומאתו עד שיודע לך היכן הוא פרש"י והכא ר"מ מודה בבדיקה דרבנן והקשו תוס' א"כ למה אמרו בגמרא פלוגתא דר"מ ורבנן ונ"ל דצדקו יחדיו ורש"י י"ל הוכחה לפירושו דהא מבואר בעירובין דף ל"ה ע"ב בספק טבל דס"ל לר"מ דבטומאה דאורייתא הוא בחזקת טומאה ובדרבנן ספקו טהור אף דאיתחזיק טמא וא"כ כאן לר"מ רק בטומאה דאורייתא מיירי ומוכרח דבבדיקה דרבנן מודה ר"מ אך ר"י פליג התם וס"ל גם בדרבנן ואיתחזיק איסורא ספקו אסור והכי פסקו הרשב"א וש"ך יו"ד בסימן ק"י בכללי ס"ס א"כ גם בטומאה דרבנן שייך פלוגתא דר"מ ורבנן אליבא דר' יוסי ולא לר"מ גופא והיינו פלוגתא דר"מ ורבנן לדידן דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן תליא בסברתם:
גמרא ומי בזר ר"י הקשה הפנ"י הא תוס' בריש מכלתין לא הוצרכו לחלק בין חמץ לשאר איסורין מטעם דחמץ לא בדיל מיניה אלא משום דקשיא להו משאר איסורי הנאה אבל מאיסורי אכילה ל"ק להו דפשיטא להו דל"ש למגזר בהו לבערם כמו בא"ה וא"כ מה פריך הכא מחדש דלא אסור בהנאה עכ"ל ונ"ל דלענין חשש דלמא אתי למיכל אין לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה ומ"מ ל"ק להו למה לא גזרו לבער איסורי אכילה משום דיש פסידא והתורה חסה על ממון ישראל כדאיתא בפא"ט דף מ"ט ע"ב איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממון ישראל וכן הוא בכ"ד הרי דדוקא משום דהוי פלוגתא בדאורייתא לא ניחא לו בטעם דתורה חסה אבל הכא פריך דלגזור בחדש שבא וטחנו וימכרו עד אחר העומר דלית פסידא כליון וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז ואח"כ מצאתי שכ"כ תוס' רי"ד בע"ז פרק השוכר מהדורא תליתאה:
דף יב:
גמרא אימתי שלא בשעת ביערו פרש"י וא"כ טורח זה למה ימתין עד שבע וישביתנו בכ"ד ותמה צל"ח דגם אם נימא לאח"ז ביעורו בשרפה מ"מ כשלא ילקט עצים בחמשה הרי יש לו כל שעה ששית ללקט עצים וישרפנו בתחלת שבע וכ"ל כיון דרובא דעלמא טועין בשעה אחת וע"כ גם ר"ג מודה דגם תרומה אסור לאכול בששית כדפרש"י במשנה והכי בשבע חמה במערב ומ"מ רובא דעלמא טועין כ"ש בין חמש לשש וא"כ בששית יטעו שעדיין רק חמישית היא ולא יכינו עצים וכשיגיע תחלת שבע באמת לא יהא לו עצים לשרוף אף שיכיר אז חמה במערב לכן אסרו בחמישי כדי שאם יטעו בשעה אחת ויסברו על שעה ששית שהיא חמישית מ"מ ילקטו עצים וישרפו בתחלת שבע ויותר על שעה לא גזרו משום הכנת עצים דלאו רובא דעלמא טועין יותר משעה ולאו כ"ע צריכין שעה ללקט עצים דהרבה יש להם עצים מוכנים:
דף יג.
גמרא לדבריכם תלויות נמי לא ישרפו שמא י"א יל"ד מה דמיון טהורת לתלויות דיש כמה ספקות שמא טמאות ואת"ל טהורות שמא לא י"א ואת"ל דיבא ויטהרם שמא לא ימצא אוכלים משא"כ בטהורות רק חד ספק שמא לא ימצא אוכלים ונ"ל לפימ"ש תוס' לקמן דף ט"ו ד"ה חבית דלא משכחת תלויות רק בשתי חביות ברה"י ונגע שרץ באחת מהן כיון דודאי אחת טהורה הן תלויות אבל בלא"ה לא משכחת ספק דאם בר"ה ספקו טהור ואם ברה"י היי כודאי טמא מה"ת עיי"ש וא"כ ה"נ כה"ג אם יבא אלי' יהא אחד ודאי טהור וליכא רק ספק שמא י"א ואי דשמא לא ימצא אוכלים י"ל דעדיין כשאין לו תרומה טהורה רק חולין ותלויות דאזי אם י"א ע"כ יאכלו הטהורה שיברר אלי' ויניח החולין לאיבוד ולת"ק ודאי גם כשאין לו טהורות ס"ל דישרף התלויות והל"ל לפלוגי גם בתלויות כה"ג וזה דדייק רש"י ויטהרם ויאמר לא נגע בהן טומאה ויאכלם ולא כתב ויאכילום דהא לעצמו שייר טהורות כמו שפירש לעיל על טהורות לא ישרפו דיאכיל לאורחים כהנים אלא היינו כמ"ש דוקא כשאינו משייר לעצמו טהורות שייך הקושיא על תלויות דבעצמו יאכל וליכא רק שמא חד:
גמרא לא בע"ש מפני הטורח הרגיש רש"י שמא יבא למחר בשבת ובעירובין מספ"ל לש"ס אם יש תחומין למעלה מיוד ואפשר שיבא בשבת ורש"י פירש כאן דגם למחר הוי עיו"ט ודחי מהרש"א כיון דאין שבת מיכין ליו"ט ל"ש מפני הטורח גם התוס' בעירובין נדחקו והנה רש"י פירש שמא יבא היום או למחר לכן הוכרח לכך אבל לולא דבריהם נ"ל דאין הקושיא שמא יבא למחר כיון דתלויות הן שמא לא יבא ומה יעשה עמהן דאסור לשורפן בשבת וא"ת יאכיל לכלבו או יבטלו בלבו כפרש"י בטהורות הא פרש"י גופא לקמן דף מ"ו דאין מאכילן קדשים טמאין לכלבים דזהו ביעורן וכן פרש"י בביצה דף כ"ז ע"ב וא"כ תלויות נמי שמא טמאות וכ"ש בשבת וכדאית' בשבת כ"ד ע"ב מה תאמר דיבטל בלבו הא מדרבנן צריך ביעור דוקא ועיין מקו"ח בפתיחה לה"פ ועוד היכא דלא מצי לבערו גם ביטול אינו מועיל דל"ל כל הראוי לבילה א"ב מעכבת אלא די"ל כיון דרק יומא קגרים חשוב ראוי לבילה כמ"ש הב"ח בא"ח סימן ל"ב לענין דיבוק אות לאות שנמצא בשבת וזולת זה מה קושיא אף תלויות לא ישרפו בשלמא טהורת דיכול להאכילם לכלבי כהנים שפיר יניח עד למחר אבל תלויות דא"א רק לבטלם מודו דמוטב יבערם השתא כמצות חכמים ולא יסמוך על הביטול דלמחר וע"כ נ"ל דכל הקושיא רק שמא יבא היום וכפרש"י והיינו כיון דאמר דשורפין הכל לפני השבת על כרחו קודם ביה"ש ובהג"א כתב לשורפה קודם חצות משום גזרה דשנה הבאה לכן פריך תלויות נמי לא ישרפו קודם ביה"ש שמא מיד י"א וימתין עד ביה"ש ואזי יכול ליתן לכלבי כהנים דביה"ש הוי ס"ס ספק חול וספק טהורין וממילא גם ביטול מועיל וביה"ש ודאי לא י"א דעדיין שייך מפני הטורח הכנת שבת דמעשרין את הדמאי ומערבין וטומנין את החמין כדאיתא בס"פ ב"מ ושפיר השיבו דאין אלי' בא בע"ש ואי שמא יבא למחר אזי א"א להמתין דא"א להאכיל לכלבים:
דף יד.
תוס' ד"ה דאיכא משקין דהשתא לא מסיק אדעתיה שאוכל יטמא אוכל אפילו מדרבנן עכ"ל והקשה מהרש"א תקשי לו נמי למ"ד תרומה כמי אין עושה כיו"ב לפום סברא דהשתא דאפילו מדרבנן אין אוכל מטמא אוכל למה חשו כלל במתניתין מלשרוף תרומה טהורת עם הטמאה וי"ל בפשיטות דהא דלא אסיק אדעתיה דמדרבנן מיהו מטמא הייני משום דלא מצינו בשום מקום דאוכל מטמא אוכל א"כ ליכא למגזר כלל ולא ס"ל דגזרו שאוכל יטמא אוכל אטו משקה ושאר דברים דמטמא אוכל דלא מחלף וכדלעיל שמן בשמן מחלף עניבה בקשירה לא מחלף וכן לחם בלחם מחלף קידור בקרצוף לא מחלף עיין לעיל דף י"א ע"א וע"ב וכיון דבאיסור כן כ"ש בטומאה דיותר יש לגזור באיסור דאפושי טומאה לא מפשינין כדאיתא בפ"ק דביצה דף זיין אבל למ"ד דאוכל מטמא אוכל מדאורייתא בקדשים אף דבתרומה וחולין אין מטמא י"ל רבנן גזרו אטו קדשים ולמסקנא מסיק דלכ"ע גזור ואין לדמות גזרת חכמים זל"ז כמ"ש תוס' בר"פ כל הבשר:
דף טו.
תוס' ד"ה באה"ט דאורייתא והא דנקיט דאורייתא לא נ"מ מידי למ"ד אין אוכל מטמא אוכל דמ"מ אין מטמא אלא מדרבנן עכ"ל ולי נראה דצ"ל באה"ט דאורייתא דאל"ה אין ראיה מדר"ח סה"ג כיון דגם אה"ט דרבנן ואין אוכל מטמא אוכל אף בטמא מן התורה רק מדרבנן א"כ נעשה הבשר זה רק תרי דרבנן מצד דמה"ת אין אוכל מטמא אוכל ומצד דגם הבשר שנטמא באה"ט רק דרבנן משא"כ בתרומה טהורה כשנשרף עם הטמאה נעשה טמא חד דרבנן דחשוב תרי דרבנן טהור נגד חד דרבנן כדמצינו לענין מפריש מחיוב על הפטור דחד דרבנן חשוב חיוב על תרי דרבנן דחשוב פטור כמ"ש בב"י יו"ד סימן ש"ל ובלב"ש בהלכות חלה הוכיח בראיות כן מן הש"ס וכן מצינו באה"ע סימן כ"ח סכ"א:
ד"ה חביות וקשה לר"י אי ברה"י ספקו טמא וכתב ענ"י די"ל לעולם ברה"י ואפ"ה סובר ר"א דיניחה במקום המוצנע דשמא י"א ויטהרנה כדמסיק בבכורות דף ל"ד ה"ט גופא והא ודאי בכל ספק טומאה ברה"י אם יבורר ע"י עדים או ע"י אלי' ויהא טהור עכ"ל ונ"ל דלא נעלם מהתוס' דברי הש"ס בבכורות אלא דק"ל למה נחוש שי"א ויטהרנה והאיכא ס"ס שמא לא יבא ולא יתברר כ"ז קיום היין ואת"ל דיבא אימר טמאה היא גם מתהפך והרי טמאה מגזה"כ כודאי אבל לפירש התוס' דנגע באחת משתי חביות א"ש בין לס"ד בין למסקנא דבכורות דכל אחת שמא טהורה וצריכה שימור ולמסקנא שם דהטעם לר"א דהוי ראוי לך שמא י"א ויטהרנה ג"כ ל"ק האיכא ס"ס שמא זאת טמאה ואת"ל טהורה שמא לא יתברר טהרתה כ"ז קיומה ואינה ראוי לך דכיון דלידת הספק בין שתי חביות ואתחזיק אחת ודאי טהורה לכ"ע לא הוי ס"ס דגם לר"ת בריש ביצה. בספק אחד בגופו וס"א בתערובות הוי ס"ס דוקא אם נתערב ברוב כמ"ש בתה"ה והובא בטו"ז וש"ך בכללי ס"ס ואף דאח"כ נאבד אחת כמ"ש ש"ך שם סק"ט ועפי"ז א"ש למה נקט חבית שנולד לה ספק טומאה דמשמע דדנין רק על חבית אחת והא לפירש התוס' ע"כ מיירי בשתי חביות אלא קמ"ל רבותא אף שעכשיו ליכא רק חבית אחת ול"ל דאדרבה הל"ל כחא דהיתרא דלר"י אין רבותא יותר בשתי חביות דהא גם בטהורה וליכא עלה רק איסור דרבנן מתיר ר"י משום דע"כ להדלקה עומד מכ"ש ספק טמא מדאורייתא או משום דרק גרמא הוא למסקנא ועוד דיש בזה רבותא לר"ג דאמר לא יגע בה והלכה כר"ג כמ"ש הרמב"ם ועפי"ז נסתר מ"ש הריטב"א פ"ה דבכורות דמשכחת בחד חבית שתהא ספק דנולד לה ספק טומאה ונולד ג"כ ספק אם נולד בר"ה אם היו שלשה אנשים ולפימ"ש עכצ"ל כתירוץ התוס' דאל"כ למסקנא דבכורות דטעמא דר"א דהוי ראוי לך שמא י"א ויטהרנה הרי יש ס"ס שמא טמאה ושמא לא י"א ולא יתברר ההיתר וכל ס"ס לקולא ואיך נחייבו לשומרה:
דף טו:
תוס' ד"ה ונשרפת עם הטמאה נראה לו לדמות האי דאזיל לאיבוד לשבע אבל בששי אין שורפן כיון דלא אזיל לאיבוד אלא משום גזרה דרבנן ועדיין צריך תבלין דבי"כ ובי"כ גם בששה אינו בר אכילה משום איסור דרבנן והוי כפת שעיפשה ואם תאמר מצד עצמה בת אכילה היא רק איסורא דרביע עלה ול"ד לפת שעפשה דאינה ראויה לאכילה בעצמה א"כ גם באיסור דאורייתא נימא כן ונראה כפי מה דמבואר בחו"מ סימן רל"ד במוכר לחברו מאכל בחזקת כשרה ונודע שאסור מן התורה אחר שאכלה הלוקח מחויב המוכר להחזיר ללוקח דמים שנטל דאין חשוב שום הנאה משא"כ באיסור דרבנן וכתבו נה"מ ובשו"ת חת"ס חחו"מ דלא גזרו איסור על השוגג וראי' מעירובין דף מ"ו לכן חשוב אכילת שוגג הנאה וכן מצאתי בספר האשכול דאיסור דרבנן אינו חל רק אחר שנודע עיי"ש בפרק ג"ה הלכות תערובות סל"ג עיי"ש לפ"ז עיקר איסור דרבנן איסור גברא שלא יזיד לאכול אבל המאכל בעצם אינו איסור חפצא לכן בשוגג א"צ כפרה וא"כ א"ש איסור תורה דמי למעופש דאינו ראוי בעצם לאכילה והמאכל מזיק לאדם האוכלה בשוגג וצריך כפרה משא"כ באיסור דרבנן דבשוגג א"צ כפרה וחשוב אכילה ואף דבאיסור הנאה דרבנן אם אכלו לוקח צריך המוכר להחזיר המעות הא מבואר בסמ"ע שם כיון דאסור למוכרו גם לעכו"ם וגם דמיו אסור למוכר אינו שוה דמים כלל ואף דלוקח אכלו בשוגג ונהנה לא משל מוכר נהנה:
עוד יש לחלק דאיסור תורה שוה לכל נפש רק בסכנת פקוח נפש כל הגוף דחויה אבל איסור דרבנן אף דאסור באכילה לחולה שאב"ס כדאיתא ביו"ד סימן קנה מ"מ בסכנת אבר מותר עיי"ש בפ"ת וגם בסימן קנ"ו בשם החו"י א"כ הוי איסור דרבנן בר אכילה אם יזדמן מי שיצטרך מפני סכנת אבר דלא גזרו בו משא"כ בפת מעופש או איסור תורה אינו ראוי לשום אדם ואי דראוי לסכנת כל הגוף שם כל התורה דחויה אצלו ול"ש איסור מטומאה:
דף יח:
מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מכאן קשה לי על מה שהובא ביד מלאכי בכללי המם דהיכא דטרח וכתב לה קרא היינו לומר דיש ללמוד מאותו טרחא לאחמורי בו טפי ממה שאינו כתוב בהדיא דודאי לא טרח בכדי קנאת סופרים כת"י שרש כף עכ"ל וא"כ הכא דבא לאקולי דאין טומאה עושה כיו"ב למה לו לאטרוחי ולא סמך אק"ו ואולי גם בזה קולא דאתי לידי חומרא היא כגון בתרומה וקדשים דאם נטמאו א"צ שימור וטהורים צריך שימור עוי"ל קצת דהא לפרש"י כל הדרש מדדרשינן יטמא בפתח הטית וקרינן בשוא תחת הטית ע"כ דבא הקרי למילף דאינו מטמא כיו"ב וליכא שום יתור וצל"ח הקשה מה שייך בזה טרח וכתב הא ליכא יתור ועכצ"ל דלישנא בעלמא נקט אבל הכא ליכא יתור וטרחא דכתב רק כמו דבעלמא טרח וכתב ולא סמך אק"ו כ"ש הכא דאין יתור לכן הכא אף לקולא לא סמך אק"ו כיון דליכא יתור אבל לתוס' דלעיל ד"ה רבינא דלא מהקרי דרש רק דמיותר חד יטמא ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דאין טומאה עושה כיו"ב ועיי"ש מהרש"א ומהר"ם ל"ל כן: עו"ק עמ"ש שם י"מ מלתא דאיתא בק"ו טרח וכתב לה קרא ה"מ כי כתב בפירש אבל בגז"ש לא דנו וזו מדות בתורה ומה אילמא דגז"ש מק"ו דטרח למכתביה כ"כ ר"ב באס"ז פא"נ דף נ"א בשם הרא"ה ולמד מדבריו דגם במאי דאתי רק מרבויא דלא כתב בהדיא לא אמרינן טרח וכתב דמאי אולמא רבויא מגז"ש זו וזו מיותירא נפקא עכ"ל א"כ הכא נמי לא כתיב בהדיא דלרש"י מחמת הקרי ולתוס' מרבויא אחר רבוי מה אולמא מק"ו ונ"ל לחלק דשאני היכא דהק"ו למד מן המלמד הכתוב להדיא אזי אלים כגז"ש או שאר רבויא לכן ל"ל טרח וכתב משא"כ הכא דהק"ו מן המלמד דג"כ ל"כ בהדיא רק נלמד מרבויא דטמא הוא דאין מטמא כיו"ב ומזה יש לעשות הק"ו מה הנטמא מחמת שרץ אין עושה כיו"ב הנטמא מחמת כלי שנטמא מחמת שרץ אינו דין שאין עושה כיו"ב בזה טרח וכתב לה קרא שיהא כתוב הלמד כמו המלמד וכמו המלמד אוכל הנטמא מחמת שרץ דאין עושה כיו"ב לא כתיב בהדיא רק ברבוי אתי כמו כן הלמד הנטמא מחמת אוכל או משקה שנטמאו מחמת שרץ רבתה תורה למילף דאין עושה כיו"ב דזה הוי מפורש יותר מן הק"ו דלמד מן המלמד דנמי אתי רק מרבויא וכן צ"ל ביומא מ"ג ע"א גבי הכהן בכהונו לדורות דיליף מרבויא וטמא הכהן עד ערב ופריך דנדע מק"ו מדצריך כה"ג לדורות מגז"ש דחוקה חוקה דיוה"כ מכ"ש דצריך בכהונו בבגדי כהונה ומשני מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא עיי"ש ועדיין צ"ע כללא דהרא"ה ואס"ז מב"מ דף צ"ד ע"ב דיליף דש"ש חייב באבדה מרבויא דגנוב יגנב ופריך למ"ד לא דברה תורה כלשון ב"א הא רבויא כמה נילוף מק"ו מה גנבה דקרוב לאונס חייב אבדה דקרובה לפשיעה לא כ"ש ומשני מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא ועדיין לא כתוב בהדיא רק אתו מריבויא ומה אילוא מן ק"ו דיליף מגנבה דכתוב בפירש ועל כללא דקנאת סופרים צ"ע מכאן דמה שייך בממון לאחמור בו טפי אם יכתב בה בהדיא ואפשר לומר עוד בהנהו תרי כללי דטרח וכתב לה קרא כדי שנחמיר ביותר וכן דלא שייך רק אם כתוב בהדיא דה"ט דודאי י"ל בפשיטות דטרח קרא שיהא מבואר יותר לכל אלא דריבויא אינו מבואר יותר מן ק"ו ואדרבה ק"ו השכל מחייבו משא"כ ריבויא לאו כל אדם יודע לדרוש על מה מלמד אלא מ"מ הא קי"ל אין עונשין מה"ד ואיתא הטעם בכללי הש"ס הנדפס אצל מסכתא ברכות בקיצור כללי יג"מ לפי שהק"ו ניתן לדרוש מעצמו ולפעמים שהוא טועה בסברא וק"ו פריכא עיי"ש וזה דאין עונשין מה"ד ילפינין מקרא עיין פ"ק דמכות דף ה' הרי התורה חששה לזה ה"נ טרח וכתב לה קרא דלא סמכה תורה דנדרש מק"ו דאפשר בעצמינו לא כסמוך על הק"ו מחשש דאולי י"ל פרכא ולאו אדעתין אך אם הק"ו לחומרא ודאי נחמיר מק"ו דשמא אין לו פרכא ועכצ"ל טעם הנכר דלא לחנם טרח וכתב לה קרא רק דנחמיר ביותר אם מבואר להדיא והטעם דנחמיר ביותר ע"ד דרמב"ם קורא לכל דבר הנלמד מן יג"מ ד"ס כמו קידושין כסף ופסולי עדות מחמת קורבא דאם ועוד כתב פ"ה מהלכות שחיטה ה"ב שמנה מיני טרפות נאמרו למשה מסיני אעפ"י שכולן הלכה למשה הן הואיל ואין לך בפירש בתורה רק דרוסה החמירו בה וכל ספק שיסתפק לך בדרוסה אסור ושאר מיני טרפות יש בהן ספקות מותרין א"כ אם נלמוד מגז"ש או רבויא עדיין לא עדיף מק"ו לענין שנחמיר ולמה יטרח לכתוב אמנם לפ"ז דוקא אם הק"ו לחומרא אבל אם הק"ו לקולא יש צורך בגז"ש וריבויא דנסמך עליהן כמו דעונשין מחמתן אבל על ק"ו לאו כל אדם סומך להקל דיחשוש שמא יש איזה פרכא ואף דמן הדין מותר להקל ע"י הק"ו וכמו בספקא דאורייתא לרמב"ם מותר מה"ת ואסרו חכמים משא"כ היכא דהק"ו לחומרא ל"ל ה"ט ע"כ דטרח וכתב לה קרא כדי דנחמיר ביותר וזה לא שייך אם טרח וריבה או לגז"ש ולפ"ז א"ש הכל דכאן דהק"ו לקולא דאין טומאה עושה כיו"ב שפיר י"ל טרח וכתב לה קרא אף דלא כתב בפירש ולא צ"ל כדי שנחמיר ביותר רק אם הק"ו לחומרא ולכן הא דמרבה לחייב ש"ש באבדה ולא סמך אק"ו דבממון הוי קולא למפקיד וחומרא לנפקד ולהוציא ממון צריך דבר ברור והרי במכלתא דב"ק ס"ל דאין מחייבין ממון ג"כ בק"ו הובא בתוס' ריש ב"ק דף בית ואף דבפרק השואל דיליף מק"ו לאבדה מוכח דלא ס"ל הכי או דנחלק כמ"ש באס"ז בב"ק הובא ביד מלאכי בכללי אלף דבדבר חידוש גם בממון אין עונשין מן הדין מ"מ שפיר י"ל כיון דלאו כל אדם יכול לסמוך אדעתו לדון ק"ו ולומר דבר ברור הוא להוציא ממון לכן רבתה תורה ולא סמכה על הק"ו כדי שיהא ברור לכל ב"ד נמצא הנהו תרי כללא חד בחבריה מישך שייך:
תוס' ד"ה ומה מחוסר דמחוסר כיפורים הוי כשלישי והקשה מהרש"א לקמן לרע"ק דבעי למיעבד ק"ו ממחוסר כיפורים דחמישי פסול בקודש נימא דיו אפילו אי מפרך ק"ו דבמה מצינו ליכא למילף רביעי דמחוסר כיפורים אינו רק כשלישי ונ"ל דלק"מ דאטו מי כתיב דמחוסר כיפורים הוי כשלישי רק הוכחה החומ' מדבשר לאכול תרומה ופסול לאכול קודש והיינו עכשיו דליכא בתרומה רביעי עכצ"ל דמחוסר כיפורים רביעי דאם שלישי הוא יפסל התרומה ואיך התירה תולה וממילא נילף במה מצינו לרביעי דפוסל בקודש ועושה חמישי ממחוסר כיפורים דפסול לאכול קודש:
דף כא.
הבמ"ע בכלי שתוכו טהור וגבו טמא מ"ד נגזר דלמא נגע גבו בתרומה קמ"ל הדרן עלך אור לי"ד נ"ל לנעוץ סוף הפרק בתחלה כאשר קבלתי מפי סופרים וספרים דעל זה מורה ההדרן עלך והיינו דודאי יש לחוש טובא כשיציל בכלו שגבו טמא דבקל יגע בתרומה ויטמא כל התרומה בידים ואם לא יציל מטומאה רק רביעית הוא רק שוא"ת ועדיף וצ"ל משום דהוא עצמו מחזר להציל היין מטומאה דממילא ואיך לא ישמור מליגע בגבי לטמא בידים וזה דקמ"ל ר"א ה"ט וזה נלמד ממשנה קמייתא רישא וסיפא דאור לי"ד בודקין והקשו תוס' דבלא"ה כשיבטל לא יעבור בב"י וב"י ותרצו דחששו שימצא חמץ בפסח ויבא לאכלו ובסיפא דמשנה תנן לא בדק בליל י"ד ובי"ד שחרית רי"א תו לא יבדוק וחכ"א יבדוק כל הפסח ואמר בגמרא לעיל דף יו"ד ע"ב דר"י גזר דלמא כשיבדוק אתי למיכל וחכמים לא גזרו וקשה הא כל עיקר הבדיקה משום שמא אתי למיכל ואיך לא גזרו חכמים בפסח עצמו דלמא אתי למיכל ועכצ"ל כדמסיק הגמרא לעיל דף י"א דלפיכך כ"ג דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו ואיך יאכלנו וא"כ מזה מוכח האי סברא ושפיר לא תיפוך ומיירי בגבו טמא וסד"א דלא ס"ל לר"א סברא דהוא עצמו מחזר וכר"י לעיל וקמ"ל דלא גזר וכחכמים:
פרק כ"ש עבר זמנו אסור בהנאתו כתבו תוס' ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין ופנ"י עמד בכונת התוס' מה בעי בזה ונראה דבזה תרצו לשון בהנאתו ולא תני אסור בהנאה כמו בשאר דוכתי אלא להורות דוקא בהנאת עצמו ולא בדמיו וחליפין:
דף כא:
ס"ד הואיל ואר"י מצותו בשרפה בהדי דקשרף ליתהני עיין תוס' ועדיין יל"ד על יתור לשון הואיל ואמר ר"י דסגי הואיל ומצותו בשרפה ונ"ל דבעירובין דף ל"א איתא דס"ל לר"י מלל"נ ושם דף ע"ח ע"ב ס"ל לרנב"י גם גבי ע"ח דפליגי ר"י ורבנן אי קונין בית באיסור הנאה ועיי"ש בתוס' ד"ה אשרה וריטב"א שם כתב דגם ע"ח דבר מצוה כדאיתא בירושלמי דמערבין מפני ד"ש אלא דיש הנאה גם זולת המצוה ומ"מ לרנב"י ס"ל לר"י מערבין בא"ה דמלל"נ וא"כ ה"כ סד"א כיון דמצותו בשרפה אף דמגיע לו הנאות הגוף ג"כ דמסיק בו תנור ונהנה עי"ז גם אח"כ מ"מ יהא מותר לר"י כיון דמלל"נ והנאתו בא ע"י המצוה קמ"ל דגם לר"י אסור נמצא דכל הרבותא רק לר"י אבל לרע"ק דס"ל נמי לעיל דף ה' ע"ב אין ביעור חמץ אלא שרפה פשיטא דאסור ליהנות ולמסקנא דכאן דאסור גם לר"י י"ל דמוכח כמסקנא בעירובין דף ל"א דגם לר"י אסור שאר הנאה בהדי מצוה ומשום דלא ניחא לו דמינטר מתיר בע"ת דוקא וקמ"ל דלא כרנב"י דפליג וכמ"ש תוס' וריטב"א שם דף ע"ח ע"ב דפליג רנב"י בזה אמסקנא דבכל מערבין דף ל"א ולא קי"ל כותיה:
מניין לחמץ בפסח שאסור בהנאה הקשה פנ"י נילף ק"ו מבב"ח שאינו בב"י ואסור בהנאה ק"ו לחמץ ונ"ל דלעיל פ"ק דף וא"ו ע"ב איתא דחמץ א"ב ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י א"כ י"ל דבב"ח לא קיל מחמץ והא דא"ע בב"י כיון דאסור בהנאה אינו שלו אבל בחמץ כיון שמותר משום דמותר בהנאה הוא שלו לכן עובר בב"י ועכצ"ל דנשמע מלא יאכל דאסור בהנאה וחידשה תורה אף דאינו ברשותו כאלו הוא ברשותו: ולפ"ז מוכח דח"ש אסור בחמץ אף די"ל שעת הכושר דאל"כ אף דאסור בהנאה ברשותו הוא כיון דיכול לאכלו מעט מעט וז"ש הרמב"ם דכל שהוא אסור שנאמר לא יאכל והקשו מנ"ל מזה לכ"ש ועוד הא אפיקתיה להנאה ואף די"ל כיון דאסור בהנאה ממילא גם ח"ש אסור מ"מ י"ל דלא נאסר בהנאה רק כזית דאפקיה רחמנא בלשון אכילה עיין מל"מ פ"א מחו"מ וצל"ח בכאן והמל"מ כתב בשם הראנ"ח משום דליכא למילף מכל חלב דשאני חמץ דה"ל שעת הכושר ופרמ"ג יו"ד סימן ס"ב הקשה א"כ בב"ח יהא מותר ח"ש ומחמץ ליכא למילף דחמיר דעובר בב"י ולפימ"ש הכל ניחא דמוכח מדשינה תורה לכתוב לא יאכל ולא נילף מק"ו מבב"ח עכצ"ל דאינו ברשותו וע"כ גם ח"ש אסור בב"ח וחמץ ואינו ברשותו וליכא ק"ו:
דף כב.
ד"ה מר"מ בשלמא פרט היתר רש"ל הקשה הא כבר פירש דאיצטרך למצותו ונ"ל דל"ל למצותו צריך רק לר"י דלעכו"ם נבלה במכירה ונכבד הכלב ליתן לו בחנם וזה שכרו וכן מורה לשון רש"י שהנבלה ימכור לנכרי משא"כ לר"מ גם לעכו"ם בנתינה א"כ מה שכרו של כלב יותר דל"ל דשכרו ליתן לו טרפה ולעכו"ם נבלה דאטו נכבד מג"ת דנותן לו נבלה ועפנ"י ובירושלמי משמע דלר"מ יליף איסור הנאה מדאיצטרך למפרט היתר בנבלה וטרפה הובא לשונו בצל"ח הרי דל"ל למצותיה צריך לר"מ:
תוס' ד"ה הר"י ובגליון תמה דה"ל לאלומי קושיתו דאיך ס"ל לר"י דנידה בכלל נבלה הותרה ליתן לגר לאוכלה והרי אסור משום לפ"ע לר"י ונ"ל די"ל הותר בכלל נבלה דוקא לא בפני עצמו דהא דח"ש אסור מה"ת יליף ביומא מכל חלב דלישראל נאמרה א"כ לב"נ לא נאסר ח"ש דאכילה דסתמו כזית לבד נאסר וכ"מ לפרמ"ג ביו"ד סימן ס"ב דכ"ד התוס' א"כ יכול הגר לאכלה עם הנבלה ולא יאכל כזית מן הגיד בכא"פ ואטו נאמר שיאכל גיד לבד הא רק בכלל נבלה נאמר ואכלה אלא דלפ"ז י"ל דגם קושית הר"י דאורליינש ל"ק דגם לפ"ע לנכרי ליכא דאין דרך לאכול גיד לבד דאינו בר אכילה גם לר"י רק יש בו בנ"ט אלא דמ"מ שפיר הקשה כיון דנכרי אינו מקיים השבע מצות אפשר יאכל כזית גיד בפ"ע או תוך כא"פ אבל מנתינה לגר לק"מ דיאכל בדרך היתר:
דף כג.
תוס' ד"ה שא"ה תימא לחזקיה ככתוב ל"ת ולא נבעי לך לריה"ג להיתר בהנאה ונראה לפמ"ש לעיל דף כ"א דלפיכך לא ילפינן איסור הנאה לחמץ מק"ו דבב"ח דא"ע בב"י ואסור בהנאה משום די"ל היא הנותנת בב"ח דאסור בהנאה אינו ברשותו אינו עובר בב"י דבחמץ נמי דוקא שלך אי אתה רואה ומנ"ל לחדש דאפילו אסור בהנאה עובר וכ"ז אחר דדריש שלך אתה רואה וא"כ י"ל לריה"ג דאם נכתוב רק ל"ת וחד לך נאמר דאינו מורה לדרוש דשל אחרים אתה רואה ואזי יהא ק"ו לחמץ לאסור בהנאה מבב"ח וצריך לך להתיר חמץ בהנאה לאפוקי מהק"ו ואם נרצה לדרוש שלך אי אתה רואה עכצ"ל עוד לך אחד אף דלא יכתוב רק ל"ת וא"כ עוד צריך חד לך על נכרי שכיבשתו לכן תלתא לך צריך:
דף כג:
גמרא וריה"ג גיד דמותר בהנאה מנ"ל אבע"א ה"נ דאסור ואבע"א ק"ו מחלק הקשה בח"ר בחולין דף ק"א דא"ר האוכל ג"ה של נבלה ר"מ מחייב שתים וחכ"א א"ח אלא אחת ומודים באוכל ג"ה של עולה וסור הנסקל דחייב שתים מאן האי תנא דאיסור כולל לית לו ואיסור חמור אית לו ריה"ג עכ"ל הגמרא וא"כ לאבע"א ראשון דג"ה אסור בהנאה לריה"ג מה חומר של עולה עכ"ל ונ"ל דיל"ד לימא התם בחולין דס"ל להאי תנא אין בגידין בנ"ט כדקי"ל לכן בנבלה פטור משום נבלה ובעולה חייב לפימ"ש בח"ר שם דמ"מ טעם קלוש יש לו רק לא חשוב אכילה ומבואר בתוס' כאן דף כ"ב ד"ה ור"ש דעכ"פ י"ל דאסור משום הנאה וכ"כ האחרונים לכן בעולה חייב משום הנאה וצ"ל לפמ"ש אחרונים בטעם הרמב"ם דמחייב שתים באוכל גיד של נבלה אף דפסק אין בגידין בנ"ט משום דהתורה אחשביה לאכילה לענין גיד ה"נ חשוב אכילה לענין נבלה אך למ"ד דאסור בהנאה י"ל דלא אחשביה תורה למאכל רק משום הנאה א"כ יש לפוטרו משום נבלה דמותר ליהנות א"כ מה דפריך מאן האי תנא דלית לו כולל אינו רק לפי האבמ"א שני דמותר בהנאה מק"ו דחלב ושפיר משני דריה"ג הוא דעולה חמיר:
פרק א"ע דף מ"ד גמרא אתביה שתי קדרות הקשו תוס' ולאביי דהמל"א מי ניחא ובנזיר יש קצת גורסין אלא מאי המל"א והכא בפסחים כ"ט ל"ג וצריך טעם עו"ק הא אביי ס"ל טכ"ע דיליף ממשרת או מגע"נ א"כ לדידיה נמי קשה למה נימא שא"א והרגישו בזה תוס' בנזיר וחולין דף צ"ט ובזבחים ולתרץ שתי קושיות הללו נראה דהנה פרש"י היכא אמרינן שאני אומר ותלינן לקולא בעון מיתה וקשה הא כל ספקא דאורייתא לחומרא אלא דק"ל הא יש לקדרה חזקת היתר וחולין לכן פירש בעון מיתה כפרש"י דף קל"ד דבעון מיתה ל"מ חזקה ובאס"ז נזיר דף ל"ה כתב דבהמל"א ליכא כרת וכן משמע בפסחים ונראה דמשמע דחזינין לר"א דיליף המל"א בחמץ מכל מחמצת כדלעיל מ"מ ס"ל על ערובו בלאו ה"נ בכל איסורין בין אם נלמד מחמץ או ממשרת ליכא רק לאו כנזיר לכן א"ש לאביי דס"ל המל"א וה"נ בטכ"ע בין נילף ממשרת או מגע"נ ליכא כרת:
אך הר"ש בפ"ב דט"י הקשה למה צ"ל לר"י דבכל איסורין אין המל"א דלא יליף מנזיר דהוי ש"כ הבכ"א הא בלא"ה הילפותא רק מק"ו מנזיר ואין עונשין מה"ד ותירץ דאינו רק גלוי מלתא דהיתר משלים השיעור וכן טכ"ע הוי ממש כגוף האיסור ולפ"ז י"ל כל איסור לפי דינו ושאני חמץ דאימעט מכל אוכל חמץ עיין ח"ה ור"ן ועלה בדעתי לתרץ קושית הר"ש לפימ"ש הרא"ם שבמל"מ פ"ח מחו"מ דכל לא תאכל משמעותיה אפי' כל שהוא ואתי הל"ל לפוטרו ממלקות עיי"ש וא"כ א"ל הק"ו למילף ממשרת רק לדעת הלל"מ איך הוא אם צריך כזית איסור לבד או משלימו ההיתר והדלקי מקרא דלא תאכל דמשמע אף כ"ש דהק"ו רק לגלות דבכה"ג לא מעיק הלל"מ ממשמעות הקרא ולפ"ז ג"כ י"ל דיש כרת בהמל"א ולפימ"ש המפרשים בטעמא דאין עונשין מה"ד משום דחמיר לא מתכפר בעונש זה הנאמר בקלה כמ"ש מהרש"א בסנהדרין דף ס"ד ע"ב בד"ה ומזרעך לפ"ז הכא בלא"ה לק"מ דל"ל כיון דחמיר מנזיר אינו מתכפר במלקות בהמל"א דאם חמור מנזיר מ"מ מאיסור עצמו אינו חמור דבכזית איסור שלם מתכפר במלקות כ"ש אם ליכא כזית איסור רק היתר משלימו וכן בטכ"ע לכן בכה"ג מזהירין מה"ד ולפ"ז עדיין י"ל דלא חמור מנזיר דדיו לבא מה"ד להיות כנידון וליכא כרת בהמל"א וטכ"ע ולכאורה עכצ"ל כן דהא חזינין לר"א דגלתה תורה כל מחמצת ל"ת לרבות ערובו ולהול"א ומ"מ ליכא רק לאו ולא אמרינן גלוי מלתא בעלמא הוא ועיין מהרש"א לעיל דף מ"ג על פרש"י בד"ה לענין כרת דכל אוכל חמץ לאו למעוטי אתי רק כיון דליכא רבוי על כרת ממילא פטור אבל נ"ל די"ל על ערובו דמסברא הל"ל דבטל ברוב רק דכתוב מרבהו וכיון דליכא רבוי לכרת ממילא הדרא לסברא אבל כשלא נתערב לשיטת רש"י דג"כ המל"א בזה ודאי י"ל כיון דלא תאכל גם כל שהוא במשמע רק הלל"מ אפקיה ממשמעותיה לענין מלקות וכרת דאינו חייב רק בכזית כיון דילפינין ממשרת דהיתר משלימו א"צ רק גילוי מלתא על הל"ל דלא אפקיה מהקרא לגמרי ודאי באיסור פחות מכזית והלל"מ דצריך להשלימו ואף בהיתר סגי וא"כ י"ל דחייב מלקות וכרת על המל"א א"ל נתערב ברוב ולפ"ז י"ל הגרסא בנזיר בשלמא לדידי דנפישי חולין ותמהו בתוס' הא גם בכותח ומקפה נפישי חולין והיתר ומ"מ ס"ל לאביי דהמל"א ולפימ"ש י"ל דאם כבא"פ דאורייתא עכצ"ל דכך הלל"מ כמ"ש רש"י והמפרשים כאן דל"ל מנזיר יליף דהא בנזיר מוקמונין להמל"א או לטכ"ע ובחמץ לר"א מרבה ערובו גם בדליכא כא"פ כדאמרינן הנח לכותח וכיון דכך הלל"מ על שנתערב בכא"פ ממילא גם כרת חייב דכך הלל"מ על שיעורו דלא בטיל אבל לאביי דס"ל די"ל דבטיל בכא"פ רק יליף להמל"א מנזיר וחמץ גם כשמעורב ברוב היתר כדיליף ר"א כותח וארבע מיני מדינה א"כ ליכא כרת דליכא לימוד על כרת אבל כשאינו מעורב א"צ רק גילוי מלתא על הלל"מ דהמל"א זהו שיעורו והנה חד בחד לא חשוב תערובות כמ"ש טו"ז וש"ך ביו"ד סימן ק"י דהוי כגופו של איסור ול"ש ביטול בזה וא"כ כשמעורב חד בחד דמסברא לא בטיל סגי בגלוי מלתא על שיעור הלל"מ דמצטרף היתר לאיסור וחייב כרת ועכצ"ל אביי בשלמא לדידי דאמינא המל"א דנפישי חולין דאי רק חד בחד ל"ח תערובות וישנו בכרת ג"כ תקשי למה אמרינן שא"א בעון מיתה דלא מוקמונין על חזקה אלא צ"ל דנפישי חולין ומן הסברא הל"ל דבטיל ברוב רק דילפינין ממשרת או מכל מחמצת כדיליף ר"א לענין ערובו ובזה ליכא רק לאו ושפיר מוקמונין על חזקתו נמצא דמודה אביי דהמל"א לענין לאו גם בנפישי היתר ולק"מ מכותח ומקפה:
ובזה מתורץ קושית הכס"מ בפ"א מחמץ דהרמב"ם בא למעט דלא קי"ל המל"א לענין בכא"פ רק כשאכל כל הפרס והרי בלא"ה גם מאן דס"ל המל"א מודה בנפיש היתר דלא מצטרף לגרסא בנזיר דף ל"ה בשלמא לדידי דנפישי חולין ולפימ"ש א"ש:
אמנם לפימ"ש הכס"מ בפ"א מחמץ דמשמע מדברי הרמב"ם דכזית בכא"פ עי"ת ליכא כרת בשום איסור ולא ס"ל כרש"י דבכא"פ יש עון מיתה הדרא קושית רש"י הנ"ל דנוקמה לקדרה על חז"ה ונ"ל דמבואר בטו"ז יו"ד סימן קכ"ז דע"א נאמן על הניקור דאינו נגד חזקה דגוף הבשר מעולם אינו אסור רק הגיד היה מעורב בו וא"כ ה"נ הקדרה של חולין מצד עצמה מותר גם עכשיו רק זר א"י לאכול מחמת שנתערב בה תרומה ולא נשתנה מחזקתה דמה שנתערב אפשר מעיקרא תרומה אלא אי המל"א צ"ל דנהפך ההיתר לאיסור כמ"ש מלחמות כאן וכן אי טכ"ע לר"ח ור"ת בתוס' חולין דף צ"ט דמהפך ההיתר לאיסור ולוקה על כזית לבד בזה י"ל אוקמה על חז"ה ולא נפל בקדרה תרומה ולא נשתנה ההיתר לאיסור אבל אם כזית בכא"פ דאורייתא דלקי על כזית האיסור ולא נתהפך ההיתר לאיסור קשה למה נימא שא"א דכמה פוסקים דגם בטכ"ע לא נהפך היתר לאיסור רק טכ"ע היינו כשיש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס וכ"כ תוס' בנזיר וכ"ד הרמב"ם פט"ו מהמ"א וכן מסתבר כיון דקי"ל דכא"פ דאורייתא גם עי"ת א"כ מה דילפינין ממשרת לטכ"ע מנ"ל דנהפך ההיתר לאיסור דלמא קמ"ל רק דטעמו כעיקרו וכן אם נילף מנע"נ שמא צריך הגעלה משום הטעם אף דאין ההיתר נהפך לאיסור אבל אם נאמר כאביי דכזית בכא"פ ל"ד א"כ מה דאסרה תורה גא"נ או משרת לטכ"ע לרבנן עכצ"ל דטעם האיסור מהפך ההיתר לאיסור דאל"כ גם ממשו כשמעורב מותר גם כשיש כזית בכא"פ לכן פריך שפיר א"א כזית בכא"פ דאורייתא א"כ אינו מוכח דטכ"ע להפך ההיתר לאיסור למה נימא שא"א אבל לאביי דכזית בכא"פ עי"ת ל"ד דבטיל ברוב היתר ומדאסרה תורה כלי מדין ומשרת לטכ"ע עכצ"ל דחמיר טעם דמהפך ההיתר לאיסור והוי כולו איסור דאל"כ תו הוי עי"ת היתר ומותר גם כזית בכא"פ וע"כ ל"ק לאביי למה אמרינן שא"א דיש חז"ה:
ולפ"ז יש לתרץ קושית התוס' שם בנזיר דלמה לא מוקי בקדרות וקופות דליכא כזית בכא"פ עוד הקשו כאן וביבמות פרק הערל דגם אי כזית בכא"פ ל"ד תקשי לר"י דס"ל גם בלא רבו חולין על התרומה אמרינן שא"א דמוכרח שם לומר דתרומה דרבנן ולפימ"ש ניחא דהתם מוכרח לומר לפי המסקנא דקיי"ל כא"פ דאורייתא אבל אביי מותיב שפיר דאת"ל כזית בכא"פ ל"ד לק"מ גם בלא רבו לר"י דאזי טכ"ע והמל"א מהפך ההיתר לאיסור ומוקמונן על חזקתו דלא נשתנה ולפ"ז ל"ל דמיירי דאין כזית בא"פ דהא ר"י דאליביה שקיל וטרי הכא מוקי לה בפרק הערל בלא רבו חולין על התרומה והתוס' דהקשו י"ל דהיינו לפי הגרסא בנזיר בשלמא לדידי דנפישי חולין ומהרש"א כאן הקשה למה לא אמר אביי גבי מדוכות ג"כ לדידי דנפיש ולפימ"ש לק"מ דקופות דמיירי בקמח ותבואה חיין דעדיין ליכא טעם ולא נתהפך היתר לאיסור וגם משום המל"א נהי דכתב המלחמות דנהפך ההיתר לאיסור ודאי דוקא בשעת אכילתו עם האיסור דכשאכל זא"ז אינו מצטרף בלא טעם א"כ ל"ל אוקמה על חזקתה דקודם אכילה ההיתר מותר בפ"ע ועכצ"ל דנפישי חולין משא"כ במדוכות תבלין שנפלו בקדרה על האש דנ"ט ומהפך ההיתר לאיסור אם בכא"פ ל"ד ע"כ י"ל אוקמה על חזקתה:
אמנם כ"ז לפוסקים דטכ"ע לא מהפך היתר לאיסור וכמ"ש דה"ד אם כזית בא"פ דאורייתא אבל לפוסקים דמהפך אף דקי"ל כזית בא"פ דאורייתא א"כ עדיין קשה ממ"נ את"ל דלאביי מוקמונין על החזקה גם אם כא"פ דאורייתא נאמר כן לכן נ"ל דחזקה דקדרה לא מהני לתבלין דאין החזקה מברר דודאי כן הוא רק גזה"כ דלא נוציא הדבר מחזקתו ע"י ספ"ק וזה יש ללמוד מאס"ז פ"ק דב"מ דף זיין מהרא"ש והריטב"א לענין רוב דאינו ודאי רק ספק וגזה"כ דלא נוצא מהרוב עיי"ש וכ"ש חזקה דרובא עדיף ותה"ד סימן ר"ז כתב דחזקה שאינה פוסקת כגון חזקה דאא"פ תו"ז וכה"ג חשוב ודאי משא"כ חזקה דמעיקרא כגון חזקת א"א וכיוצא בו לכן נהי דנוקים הקדרה על חזקתה לא יועיל לענין התבלין ואי כזית בא"פ דאורייתא קשה למה נימא שא"א אבל אי כזית בא"פ ל"ד א"ש דתבלין לבד לא אסירי כיון דמוקמונין הקדרה על חזקתו שו"ר כן בספר ברוך טעם וכן מ"ש לעיל על פרש"י למה נקיל בעון מיתה:
ומ"מ צריך תבלין לפי מה דל"ג כאן דנפישי חולין וגם בנזיר ל"ג הרמב"ם כמ"ש כס"מ פ"א מחמץ וא"כ גם בנפיש היתר מצטרף לאיסור גם בדליכא טעמא דהרי לרמב"ם מכ"ע אינו מהפך היתר לאיסור וגם רש"י פירש דהמל"א גם כשאינו מעורב וא"כ אף דכזית בא"פ ל"ד היינו דלא לקי על כזית האיסור א"ל יצטרף ההיתר אבל מ"מ לאביי דמל"א ולקי על כזית ראשון מהתערובות אף דנפיש היתר א"כ הק"ל הא החזקה אינו מועיל לתבלין ואסירי א"כ אף דחזקה יש לקדרה עדיין יצטרף היתר לאיסור ונ"ל דאם כזית בא"פ לוקה עכצ"ל דזה חשוב אכילה של איסור לבד וחל עליו לאו דלא תאכל א"כ שייך לדון על התבלין לבד אי מותר לאוכלן ולא מועיל להן חזקת הקדרה ולא נגררין בתרה אבל בא"פ ליד דל"ח אכילה של איסור מה שאוכל כזית עי"ת בא"פ א"כ לא שייך למידן אי מותרין התבלין באכילה דהא לא חשיבי אכילה כלל במ"ע רק המל"א וע"י ההיתר חשוב אכילה וא"כ אין לנו לדון כלל על התבלין אי מותרין באכילה רק עם הקדרה והא הקדרה יש לה חזקת היתר ונגררין התבלין אחריה דוגמא לדבר כתב הת"ח הובא בטו"ז וש"ך יו"ד סימן ק"ב דבמין בא"מ ל"ח דשיל"מ דההיתר נקרא על א"מ הרוב וה"נ אי בכא"פ ל"ח אכילה מצד עצמו לבד א"כ אין אנו דנין אי מותר באכילה רק על הקדרה ומוקמונין על חזקתה שלא נפל תרומה לתוכה וממילא נגררו התבלין אחר הקדרה:
ולפימ"ש י"ל דשפיר גרסינן בשלמא לדידי דנפישי חולין ול"ק מכותח ומקפה דס"ל לאביי המל"א אף דנפיש היתר דה"פ דנפישי חולין א"כ אנו דנין על הרוב וההיתר נקרא על הקדרה ויש לה חז"ה וממילא תבלין נגררין אחריה אבל אי הוה רק חד בחד אף אי כא"פ ל"ד גם כה"ג מ"מ מה חזית לומר נידון על הקדרה ויגררו התבלין אחריה איפוך אנא לדון על התבלין דלית להו חז"ה וכן בסאות וקופות דגם ההיתר אינו חשוב אכילה בפ"ע וא"ש ועדיין יש לפקפק בזה כיון דאביי ס"ל המל"א גם כשהאיסור מיעוט הרי דחשוב אכילת איסור ועיין בשו"ת מהרי"ל סימן קנ"א דצ"ע אי מהני חזקה דהך חתיכה לאידך דכה"ג מחלק רב אשי בהמדיר רישא מנה לי בידך סיפא מנה לאבא בידך אע"ג דבנגע ומקוה ופרה חשבינן לחזקת גברא יש לחלק דכל הני עיקרא אתא לבטל חזקת גברא ויתר חלוקים דמחלקי שם עיי"ש ועיין תוס' קדושין דף ס"ו בד"ה מאי חזית וז"ל וא"ת מ"מ תיהני ליה חזקה דאימיה לבנה דהא אמרינן בפ"ק דכתובות דף י"ג לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ולפ"ז מתורץ קושית התוס' דלותיב בלא"ה לר' יוחנן דס"ל דמיירי בלא רבו החולין על התרומה ולפ"ז א"ש דר' יוחנן ס"ל בפ"ק דכתובות שם דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה דמהני חזקת אם לבתה ה"נ מהני חזקת קדרה לתבלין ועדיין צ"ע דהא ה"נ כל השקלא וטריא לר' יוחנן אזלא אבל יש לחלק מהא דמכשיר בה מכשיר בבתה דהתם יש עוד טעם דנאמנת והוי כודאי לכן מהני ג"כ לבתה שו"ר בתוס' ביבמות דף פ"ב ד"ה שתי דהכא ל"ל אוקי חולין אחזקתיה דמה שנפל בקופה ספק הוא ואין לו חזקת היתר:
דף כד:
ורע"ק יליף מגע"נ בע"ז דף ס"ו הקשו תוס' הא ר"מ ס"ל שם דנטל"פ אסור בכלי שאב"י ונבלה שא"ר לגר דהתירה תורה היינו בסרוחה מעיקרא קודם שחל איסור נבלה וגע"נ גם את"ל כלי ב"י אסרה תורה גם ב"י א"א דלא פגמה פורתה דאין לחלק בין פגם מרובה למיעוט וע"כ יליף לכל התורה א"כ מאי מתרץ הכא לרבנן דס"ל גע"נ חידוש דגם כלי ב"י אסרה תורה וא"א דלא פגמה פורתה א"כ אדרבה נילוף מגע"נ לכל התורה ולא יהא חידוש ובנבלה לא יהא מותר רק סרוחה מחיים ומהרש"א כאן הקשה דלימא הגמרא דרע"ק ס"ל כר"מ דיליף מכאן לכל התורה דנטל"פ אסור ול"ה חידוש וגם טכ"ע נילף ונ"ל דתוס' הקשו דאיך יליף רע"ק טכ"ע ונזיר די"ל שאני נזיר דיש היתר לאיסורו וא"נ יליף לנזיר צריך משרת לגופו לטכ"ע ותרצו דהתורה אסרה גם כלים דמשתמשין בהן רק יין וע"כ משום נזירים הכי גם בנזיר טכ"ע עכ"ל וקשה דלמא החשש משום יי"נ דאסור לכ"ע אבל בנזיר אין טכ"ע וצ"ל דרוב יין לא מנסכי לע"ז ותורה לא חייש למיעוט אח"כ מצאתי בר"ן על ע"ז בשם ר"ש דמש"ה לא אסרו חכמים סתם יינם מחשש נסך דמיעוטא הוא ומה שתירץ שם בשם רמב"ן דגוים אין מוכרין מה שמנסכין לע"ז ל"ל בכלי מדין דנשלל בע"כ אלא די"ל גם רמב"ן מודה דרק מיעוטא נסך אלא חכז"ל חיישי גם למיעוטא כדמסיק רמב"ן בבכורת דחלב אינו פוטר מדרבנן דחיישי למיעוט חולבת אף שאין יולדת וכיון דמיירי בנזיר ג"כ א"א לומר דאינו חידוש דנילף מכאן דנטל"פ אסור בכל איסור והא דנבלה שא"ר לגר מותרת דוקא בסרוחה מחיים דהא גם נזיר אינו איסור חפצא על היין רק איסור גברא כששותה כדאיתא ריש נזיר גבי יין מצוה דנזורות דמי לשבועה ולא לנדר וכ"כ הר"ן ריש נדרים וא"כ כשנפגם קודם שתייתו כסרוחה מעיקרא היא שו"ר שכ"כ ישועות יעקב בהלכות יי"נ והוכיח כן מרשב"א שבנה"ך סימן צ"ג גבי קדרה שקבלה טעם חטאת ואח"כ בשלו בה שלמים כיון דלכהן נתבשלה דמותר לו חשוב היתרא בלע ומהני הגעלה ומותר אח"כ לזר לאכול השלמים דכשבא הזר לאכול אזי נעשה לו איסור ומקודם נקלש הטעם ע"י הגעלה ואם היה חשוב איסורא בלע היה צריך ליבון עיי"ש וכאן עדיף דגם נגד הנזיר אין איסור חפצא ביין רק איסור גברא שלא ישתה וכששותהו נעשה איסור לו ואזי כבר נפגם גם בדה"ח כ"כ לענין תרומה לזר דחשוב היתרא בלע א"כ לעולם הוי בנזיר חידוש מה שהצריכה תורה להגעיל דנטל"פ בהיתרא בלע ודאי מותר דילפינין מנבלה סרוחה מעיקרא אמנם ר"מ שפיר יליף לכל התורה דס"ל חיישינין למיעוטא מן התורה כמבואר בחידושי ר"ן פ"ק דחולין דהקשה למה לא פריך הש"ס לר"מ איך אכלו בשר תאוה שמא במקום נקב שחט ותירץ די"ל לא דברה תורה אלא נגד היצה"ר דמוטב יאכלו שחוטות ספק נבלה מנבלה ודאי וכ"כ תוס' בחולין פ"ו לחד תירוץ דר"מ חייש למיעוטא אף לקולא אבל לדידן דקי"ל מן התורה ל"ח למיעוטא א"כ כלי יין שצוותה תורה להגעיל ע"כ רק משום נזיר וחידוש הוא ולפ"ז ל"ל לרע"ק דס"ל כר"מ דחייש למיעוט מדאורייתא וכלי יין צריך הגעלה מחשש נסך דא"כ בנזיר מנ"ל דטכ"ע כקושית התוס' ועכצ"ל דל"ח למיעוטא וגעלת כלי יין משום נזיר דהיתרא בלע ואל תשיבני דרע"ק ס"ל בבכורת חלב אינו פוטר וחייש למיעוטא דהא אנן ג"כ ס"ל חלב אינו פוטר ול"ח במקום אחר למיעוטא ועכצ"ל כמ"ש ר"ת התם בבכורות דיש ג"כ חזקה דלא ילדה ועוד רק מדרבנן חייש ואלו ר"מ ס"ל דגם מה"ת חיישינין בתינוקות מטפחין ושם באמת קי"ל כרבנן ועייש"ה:
ולפ"ז י"ל קושית דה"ח בסימן תמ"ב על הרמב"ם דפסק גע"נ רק ב"י אסור א"כ אינו חידוש דכלי ב"י בכל התורה קי"ל דאסור וא"כ אפשר למילף טכ"ע מגע"נ ונוקים משרת להמל"א ולמה פסק דאין המל"א ולפימ"ש י"ל דס"ל כרבנן דרק כלי ב"י אסרה תורה דלא פגמה רק פורתא דבכל איסור אסור ומשום דנאסר מקודם לא נפיק מאיסורו בפגם פורתא והחידוש כאן דעכצ"ל דמיירי גם בכלי יין משום נזיר דהתירא בלע וגם פגם פורתא הל"ל דמותר דנקלש טעם המושבח וכמו שחולק הר"ן לענין בנ"ט דבאיסור בלע אסור ובהיתרא בלע כיון דאיקלש הטעם שוב לא חל האיסור עליו ועיין מרדכי שלהי חולין דר"מ חייש למיעוטא מה"ת:
ולדעת התוס' בפ"ק דחולין דלא חייש רק מדרבנן צ"ל מה דל"ה חידוש לר"מ מה דאסרה תורה כלי יין לנזיר אף דהתירא בלע כיון דגם חרצן דלא ראוי כלל לאכילה אסור לנזיר ה"נ נטל"פ ולפ"ז י"ל קושית הישועות יעקב בהלכות יי"נ למה צריך הגעלה בכלי נזיר כמ"ש תוס' הא יין בלא"ה אסור לו לשתות בתוכו ושאר משקין פוגמין ביין ולפימ"ש א"ש דבנזיר גם פגם אסור דלא עדיף מחרצן:
אמנם אם נימא דרע"ק חייש למיעוטא מדאורייתא כר"מ לדעת הר"ן ומרדכי י"ל בפשיטות קושית התוס' דהנ"ל בנזיר טכ"ע לרע"ק דכונתם דל"ל דרע"ק לא ס"ל טכ"ע דא"כ לוקים קרא לטכ"ע דל"ל דניחא לו יותר לאוקמה לקרא להמל"א דא"כ מאי פריך טכ"ע מנליה לרע"ק אימר לא ס"ל כלל וכן הקשה מהרש"א נימא דרע"ק לא ס"ל טכ"ע והוכרח לומר כדברי התוס' דא"כ לוקים משרת לטכ"ע והנה מדבריהם מבואר אם שרה פתו ביין חשוב ממשו כיון דניכר היין בנפוח הפת דל"ל דרק טעם הוא א"כ מה הקשו תוס' בנזיר וכאן בפסחים המרש"א דאימר רע"ק לא ס"ל טכ"ע דהרי שרה פת ביין טעם לבד הוא ואי לא ס"ל טכ"ע מנ"ל מקרא תרתי טכ"ע והמל"א אימר המל"א לבד בעיניה או טכ"ע בכזית טעם איסור לבד ועכצ"ל דזה הוי ממשו וכ"מ בדה"ח והנה ל"ל דרע"ק ס"ל דאין טכ"ע דהרי ר"י ס"ל כרע"ק דאליביה אמר המל"א ממשרת בנזיר ור"י ס"ל בע"ז דף ס"ו טעמו וממשו בכזית כא"פ לוקין טעמו. ולא ממשו אין לוקין ופרשו תוס' שם דר"י ס"ל טכ"ע ומיירי במין בא"מ וטעמו וממשו היינו טעם לבד ומחמת שיש כזית בכא"פ קרי לו ממשו וטכ"ע אסור מה"ת אלא דאין לוקין עיי"ש ובחולין דף צ"ט וברא"ש שם כל מר כדאית לו עכ"פ הוכיחו מממריה דר"י הללו דס"ל טכ"ע דאורייתא וא"כ אי לרע"ק דמפיק משרת המל"א לא ס"ל טכ"ע תקשי על ר"י דס"ל כרע"ק משרת להמל"א וס"ל טכ"ע מה"ת ועכצ"ל לר"י גם רע"ק ס"ל טכ"ע וע"כ מוכח לה מגע"נ ולק"מ קושית התוס' בנזיר מנ"ל דנאמר דלא ס"ל בנזיר כלל טכ"ע רק בשאר איסורין דנילף מהגעלת כלי מדין:
דף מו.
תוס' בד"ה לא בסה"ד ולמ"ד קרבים קסבר עיקר שחיטה לצורך אדם עכ"ל נשאלתי דהא בסבת דף קי"ד איתא דרע"ק דריש עולת שבת בשבתו על חלבי שבת שקרבין ביו"ט דס"ל דני"כ אין קרבין ביו"ט ולדברי תוס' הללו מנ"ל לגמרא הא דלמא גם רע"ק ס"ל שלמי נדבה קרבין ביום טוב דעיקר שחיטתן לצורך אדם רק עולת אין קרבין וע"כ צריך קרא לחלבי שבת שהן עולות שקרבין ביו"ט וראיתי בישיע"ק הקשה נמי עד"ז דגם זולת דברי התוס' עכ"פ יש מ"ד בביצה דף י"ט דשלמי נדבה קרבין ביו"ט ולא עולות א"כ דלמא גם רע"ק הכי ס"ל והשבתי לפמ"ש תוס' לעיל דף ה' ד"ה וכתיב אע"ג דכשישרף ויעשה גחלים הנאתו מותר כיון דמתחלת הבערה א"י ליהנות ממנו אסור כמו נו"נ בביצה דף כף למ"ד שאין קרבין ביו"ט אף שיש בהן מאכל הדיוט לבסוף עכ"ל ולפ"ז מאן דדריש לד' כל דלד' על נו"נ גם עולה היא בכלל כעולות ראיה לב"ה דדרשי מלד' בביצה דף י"ט ואם לא דרשי לד' על נו"נ דאינו דומיא וחגותם חג שזמנו קבוע א"כ גם שלמים א"א לרבות מל"ד ומ"ד שלמי נדבה קרבין ולא עולות נדבה עכצ"ל דס"ל דחשובי צורך או"נ כמ"ש התוס' ומ"ש תוס' שם דמאן דס"ל קרבין מרבה מלד' היינו ר"י בשבת קי"ד דס"ל גם עולת נדבה קרבה ביו"ט ולפ"ז לרע"ק אא"ל דס"ל בשלמי נדבה קרבין ולא עולת נדבה דהא ס"ל שרפת חמץ אסור ביו"ט אף דיכול ליהנות לבסוף דצריך שיוכל ליהנות מיד א"כ גם שלמי נדבה דאין הדיוט רשאי ליהנות עד אחר זריקה והקטרת אימורין הוי שלא לצורך או"נ וע"כ כיון דלרע"ק עולת נדבה אינה קרבה לא דריש מלד' כל דלד' ממילא גם שלמי נדבה כן הוא לרע"ק דאזיל בתר תחלתן:
והנה נ"ל פשוט דדוקא לרע"ק דלית לו מתוך ומצריך שיהא צורך גמור לא מהני מה שיוכל ליהנות לבסוף אבל לדידן דקי"ל מתוך וסגי בצורך קצת א"כ כיון שיכול ליהנות בסוף עכ"פ חשוב צורך קצת גם מתחלה ולא כמג"א בסימן תק"ו וכ"מ באחרונים וצ"ע בדברי תוס' דלעיל דף ה' מדברי תוס' דלקמן דף מ"ז ד"ה ואי אמרת שהוכיחו דאף דאינו יכול ליהנות ממנו עכשיו רק בו ביום מותר דהא גם שוחט בהמתו אינו ראוי מיד ול"ל דשאני גחלים דפנים חדשות א"כ מה ראיה מנו"נ וי"ל דכשעושה מתחלה בשביל צורך אוכל נפש אף דאינו ראוי רק אח"כ שרי כשוחט בהמה ואופה עיסה אבל כשעושה לגבוה או משום מצוה ואין בו תחלה היתר להדיוט רק אח"כ אסור והיינו ג"כ הבערת חמץ ושחיטת נו"נ וכ"ז משום דתחלתן לגבוה אבל תוס' לקמן דף מ"ז אזלי לס"ד דלא ידע הגמרא לחלק בין הדיוט לגבוה כמ"ש כיון דהגמרא אינו יודע חילוק בין גבוה להדיוט וכי בשביל שלא יהא עכשיו ראוי אעפ"י שיהא ראוי אח"כ יהא אסור ולפ"ז היכא שיכול ליהנות תכף אף שעיקרו לצורך מצוה וגבוה מותר וכשעיקרו להדיוט אף שאינו יכול תכף ליהנות מותר ממילא נסתר ג"כ דברי המג"א סימן תק"ז סק"ג וראיה ברורה מן דברי תוס' דלקמן דף מ"ז ד"ה ואי אמרת וכמ"ש שוב מצאתי בדגמ"ר שם כתב ג"כ כמ"ש דלא נאמרה סברת התוס' רק כשעיקרו לגבוה רק לא הביא דברי תוס' הנזכר:
דף מז:
עייל עצי מוקצה ואזהרתיה מהכא ל"ת כל מלאכה בדה"ח הלכות יו"ט הקשה למה צריך לאזהרה גם אם ליכא רק איסור דאורייתא ממילא לוקה על ההבערה דלא חזי לצורכו ועוד עתה דיש אזהרה בעצי מוקצה ילקה שש גם משום הבערה ורפ"ק דביצה אמר רבה בטעמא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזרה משום יו"ט אחר שבת דכל ביצה דמתילדה אידנא מאתמול גמרה ורבה לטעמיה ופרש"י דמוקצה דאורייתא ס"ל דדריש והכינו והקשו המפורשים א"כ גם אם נגמרה היום אסורה משום מוקצה מן התורה ולולא דמסתפינא ה"א נהי דיש במוקצה משום ל"ת מלאכה דילפינין מוהכינו דהוי כשאר מלאכות תינח בשבת דנאמר בו והכינו מנלן ביו"ט דמותר אפי' ובישול לצורך או"נ ואפילו לרש"י דס"ל בר"פ א"צ דמלאכה דאפשר לעשותה בעיו"ט אסור ביו"ט גם לצורך אוכל נפש מ"מ התינח בעצי מוקצה שהיה יכול להכין מעיו"ט אבל ביצה שנולדה ביו"ט לא היה יכול אלא בנגמרה הביצה בשבת שלפני יו"ט או ביו"ט שלפני שבת אסור לרבה גם באו"נ דס"ל אין צורכי שבת נעשין ביו"ט וכן להיפך אבל בעצי מוקצה שנשרו ביו"ט למה יגרע מהבערה דמותר לצורך או"נ לתוס' ולרוב הפוסקים גם בהיה אפשר לעשות מעיו"ט. ואולי י"ל בעצים דלא חשיבי רק מכשירי או"נ אבל ביצה דהוא גוף אוכל אי הוה נגמר היום היה מותר ככל אוכל נפש. אמנם לפמ"ש המג"א בסימן תק"א לענין הבערת כלים שיש בהן משום סתירת כלים דאסור ביו"ט מ"מ כיון דסתירתן באין יחד עם הבערתן כשם שהותרה הבערה ה"נ הסתירה וה"נ כל איסור השתמשות במוקצה לצורך אכילה כמו שפרש"י וזה בא כאחת עם הבערה ומותר ביו"ט. מכל זה נ"ל דרק לענין שבת נאמר הך דינא דהכנה דהוי מלאכה ואסור באו"נ משא"כ ביו"ט רק גיד בחלב דאסור באכילה ואינו צורך או"נ לוקה ועל הבערה א"א לחייבו גם בעצי מוקצה דחזי לצורכו לבשל אצלם מאכל היתר דמותר ביו"ט ומה דלוקה אעצי מוקצה שמבשל איסור אצלם ולא הוי לצורך או"נ ומ"מ משתמש במוקצה ולקי על השתמשות דהוי מלאכה ולא אגוף הבערה דחזי לצורך:
פרק מקום שנהגו דף כ"ו רבא אמר מפסיקין היו אלא שהיו אומרים היום על לבבך דמשמע לא מחר על לבבך בריש ע"ז דף ג' בתוס' ד"ה היום לעשותם ולא מחר לעשותם תמהו דהאמת כן הוא כדדרשינין שם ולא מחר לעשותם ונראה דלק"מ דודאי עשיית המצוות בפועל בטלות לע"ל כדאיתא בנדה דף ס"א ע"ב ועיין בתוס' בב"ב דף ע"ד ד"ה פסקו אבל השגת התורה עיקרו יהא לע"ל ב"ב כדכתיב בישעיה נ"ד וכל בניך למודי ד' ושכר המקווה לנו שבתורה ומצוות שאנו עוסקים בעוה"ז נשיג לעוה"ב ולע"ל פנימיותן ושרש הדברים עין בעין והיא התענוג המופלא אשר עין לא ראתה כי עכשיו החומר מסך המבדיל וא"א להשיג התענוג מן השגות ואינו מובן לתענוג נפלא כל כך כי הגוף מתענג בגשמיות ואפס קצהו תראה מן בעלי השכל שמתענגים בהשגות שכליים חדשים ולע"ל הקב"ה יגלה טעמי מצות כמאמר רז"ל והיינו תורה חדשה מאתי תצא כי מחדשות התענוג מתרבה וידוע כי מתורה שלומד בעוה"ז נתון בג"ע וממצות נעשה לו חילוקא דרבנן ובזוהר פ' פקודי דף רכ"ט ע"ב דעובדין טבין דב"נ דעביד בהאי עלמא משכין מנהורא דזיוא עילאה לבושא לאתתקנא ביה לההוא עלמא לאתחזאה קמי קוב"ה ובההוא לבושא דלביש אתהני וחמי גו אספקלריא דנהיר עכ"ל וז"ש בסוף פ' תבא ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שתזכו להשיג שכליות המצות בשורש דבההוא לבושא דלביש אתהני וחמי גו אספקלריא דנהיר פנימיות המצות של הלבוש וא"כ כאן שאמר אשר אנכי היום על לבבך שלא יסירם מלבו ל"ל היום ולא למחר דאדרבה עיקר הדבקות והשגה לעוה"ב ולע"ל דנתלבש בחילוקא דרבנן הרעשה ממצות שעשה בעוה"ז ולא יהא הגוף חומרי מסך המבדיל כמו שאין כר"נ עתה בעוה"ז נפרד מן הגוף כן לע"ל לא יהא נפרד מהדברים האלה:
גמרא דאמר רשב"ל ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם ביקש יעקב לגלות לבניו ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא ח"ו יש במיטתי פסול כאברהם שיצא ממנו ישמעאל ואבי יצחק שיצא ממנו עשו אמרו לו בניו שמע וכו' פתח יעקב אבינו ואמר בשכמל"ו נ"ל דבסוף דניאל פרש"י דקץ הימין היינו קץ הימים והנון תחת מ"ם ולהבין למה נתחלף ובזהר ויגש דף ר"י קץ הימין מסטרא דיצ"ט וקץ שמאלא מסטרא דיצה"ר ובפ' חלק דף צ"ג ע"ב דעת ר"א ורב אם ישראל עושין תשובה נגאלין ודעת שמואל ור"י וכולהו אמוראי דבעתה אף בדור שכולו חייב נגאלין דלמעני אעשה ונצחו ר"י לר"א והכי קי"ל והיינו קץ הימים בעתה כלות הימים שצריכין להשתעבד וקץ הימין היינו מחמת זכו אחישנה דאורך ימים בימינה אחז"ל למיימנים בה דהיינו מסטרא דיצ"ט ותחלה סבר יעקב לגלות קץ הימין מחמת זכות גדר ושיעור הזכות ולא ניחא לקוב"ה כי למעני אעשה אפילו כולו חייב בעתה לכן נסתלקה ממנו שכינה שלא לקבוע הלכה דתליא דוקא בזכות כמשאחז"ל וד' עמו דהלכה כמותו לכן קץ הימין נתחלף האם בנון דיש קץ ימין מחמת זכות וקץ ימים בעתה ושלא לפתוח פה נכתב ימין שיהא אחישנה אם יזכו וכסבור יעקב מחמת פסול בבניו נסתלקה שכינה ממנו וכשאמר שמע דאין בלבם אלא אחד ע"כ משום דאפילו כולו חייב יגאלו דלמעני אעשה והיינו כ"ד שכתב בעט"צ פרשת חקת דקיבל מרבותיו ענין המתקת דינים בשרשם כי דינא דמלכותא דינא אבל אם ח"ו יש חיוב כליה ורצון הקדום להיות נקרא מלך ואין מלך בלא עם בזה גופא נמתק הדין לכן כאשר הבין יעאע"ה דאפילו חייב יגאלו משום כבוד מלכותו לכן אמר בשכ"מ ל"ו:
פרק כ"צ דף ע"ג כ"צ את הפסח ונותן כרעיו לתוכו תניא ר' ישמעאל קורהו תוך תוך ר"ט קורהו גדי מקולס ובירושלמי איתא ר"ט קורהו תוך בר נ"ל עפימ"ש בלק"ת פ' בא להאריז"ל מצות צליית פסח ראשו על כרעיו כי במצרים היה ז"א ג' בו ג' בתוך בטן דאמא עלאה ותינוק במעי אמו ראשו על כרעיו להורות שהיה מקופל במעי אמו ב' בג' ועתה חזר הגדלות עכצ"ל ואיתא בעצ"ח שער פנימי וחיצון דרוש יוד דבעיבור הם מוחין דהויות תוך מוחין דקטנות דאלם שהן לבושי נה"י החיצוניות דאמא ובערך אמא הן לבושים ובערך ז"א הן מוחין דחיצוניות עיי"ש ובשרף פעצ"ח שער הקדשים פ"ב בהג"ה מדכתב בעצ"ח בעיבור מוחין דהויות תוך מוחין דקטנות דאלם שהן לבושי נה"י דאמא חיצוניות ש"מ ששניהן נקראין מוחין וצ"ל שאלו הן מוחין זה תוך זה ועוד יש לבוש חיצון לשניהן ע"כ ובקה"י ערך תך כתב דמוחין דעיבור שהן מוחין דאלם ובתוך ג' מוחין דאמא ו"פ אלם גימטריא תוך עכ"ל ולכן קורהו תוך תוך שהמוחין דהויות מלובשין במוחין דאלם עולה תוך וחד קורהו תוך בר דהחציונת שהוא בר עולה תוך או מחמת דנה"י בר מגופא או משום דכתוב בלק"ת דקודם שיצאו ישראל ממצרים היו זו"נ אב"א ובצאתם היו פנים באחור הובא בשרף פרי שער חג המצות ומבואר בפע"ח שער חג המצות פ"א דחיצוניות נקרא אחוריים ובעצ"ח שער מיעוט הירח פ"ב כתב שבליל א' דפסח ויומו חזרו פב"פ לכן אומרים הלל גמור לכן חד קורהו תוך תוך פב"פ וחד קורהו תוך בר מחמת שלא נתקיים אחר יום ראשון והיו רק פנים באחור וחד קראו מקולס מחמת שאומרים הלל גמור דחזר לגדלות הויות ע"ב ס"ג מ"ה בין עולה מקולס עם ד"כ:
פרק ע"פ דף קיב ע"ב תוס' בד"ה מניחו עוד הקשה מורי הר"י דלקמן אמרינן על הך ברייתא ש"מ טעם מבדיל ולפירש ר"ן דמיירי באכל מבע"י אין להוכיח כלום אלא י"ל דודאי בחכם אין לו לאכול קודם הבדלה אבל כשאין לו רק כוס אחד מותר לאכול קודם הבדלה כדי לעשות על הכוס בהמ"ז והקשה מהרש"א דהק"ל דמאי דק"ל לפירש כה"ג דאין להוכיח מהך ברייתא דמיירי דטעם בהתר אטעם באיסור דהיינו דטעם מבדיל כן יש להקשות אתירוץ זה דבאין לו אלא כוס אחד אוכל בהיתר קודם הבדלה ואין להביא ממנו ראיה אטעם מבדיל באיסור עכ"ל ולא הבנתי קושיתו כלל דעל ר"נ שפיר הקשו דלא איירי כלל דאכל משחשכה רק מבע"י והפסיק מיד שתחשך ואין זה ענין כלל לטעם משחשכה דהגיע זמן הבדלה אבל לתוס' דאכל משחשכה ומחמת הכרח דאין לו רק כוס אחד שפיר דייק דבשלמא אם רק לכתחלה אסור לטעום קודם הבדלה אבל בדיעבד טעם מבדיל י"ל הכא דאין לו רק כוס אחד מיחשב דיעבד ושפיר יאכל גם לכתחלה ויבדיל אח"כ אבל אי גם בדיעבד טעם אינו מבדיל ודאי גם הכא לא הוה מתירין לו לאכול קודם הבדלה משום בהמ"ז שיעשה אח"כ על הכוס דמה אולמה בהמ"ז מהבדלה:
דף קב.
אם בקשת ליחנק הותלה באילן גדול דבלק"ת להאריז"ל פ' וישב כתב כשבאין מוחין דגדלות דוחין דקטנות למטה ותחלת דחייתן לגרון והם במקום צר מאד עיי"ש וזה ענין נחר גרוני דשלש אלקים מוחין דקטנות עולין גרון ונחר ועיין מ"ח מסכת אייר וסיון פ"א ונ"ה דר"ע לימד תורה לחמשה תלמידים לבסוף בסוד הדעת דגדלות שבו ורשב"י אחד מהם עיי"ש וזהו שאמר לו רע"ק לרשב"י אם ביקשת ליחנק לדחות הקטנות לגרון הותלה באילן גדול בגדלות שקיבלת מרבך:
דף קיז.
בשעה שעמדו על הים הם אמרו לא לנו ד' לא לנו משיבה רוה"ק ואומרת להם למעני למעני אעשה להבין הכפל בשאלה ותשובה והשם באמצע כי בכל אלו שחישב כאן היה ישועה לישראל ומפלה לשונאיהם והם שני נסים וכמאמר המגיד אלו קרע לנו הים ולא שיקע צרכו לתוכו דיינו וגם בנס חמ"ו נשרפו שונאיהם כדלמן מקרר בפנים ומקדיח בחוץ ומי שעושין לו נס מנכין מזכיותיו לכן אמרו ל"ל ד' בעל הרחמים להצילנו בזכותינו לא לנו ליפרע מצרינו ואין הקב"ה מיחד שמו על הרעה לכן לא אמרו ד' פעם שני כי לשמך תן כבוד על חסדך להצילנו ועל אמיתך לעשות דין בצרינו כי דיין אמת אתה וכדאיתא בפ"ק דע"ז דף ד' ע"ב תורה דכתיב ביה אמת אין הקב"ה עושה לפנים משוה"ד וכיון שלא תלו בזכותן ובשביל עצמן השיבה רוה"ק למעני למעני אעשה שניהם כדי שלא יחשב הנס בשבילן לנכות מזכיותיהן:
דף קיח:
גמרא אתן לך אחד ומחצה שבהן אמר לפניו רבש"ע יש עבד שתובע את רבו תמוה דמי חשוד קוב"ה שלא לפרוע אם לא יתבענו ולכאורה ראיה להש"ג שבש"ך חו"מ סימן רל"ב סק"ב דהחייב לחברו ולא תבעו חברו אינו חייב לפרוע לו עיי"ש ובסימן ע"ג ס"ו ואפשר דבשלמא אחר מדאינו תובעו מחל לו משא"כ עבד כיון דכלום יש עבד שתובע את רבו אין הוכחה דמוחל והק"ל ועוד נהי דאינו תובעו לדין מ"מ יכול לתובעו בלא דין וי"ל כיון דעבד שנתן לו רבו מתנה לא קנה כדאיתא ביו"ד סימן רס"ז סכ"ב ולפ"ז מה שהבטיחו אחד ומחצה אינו מחויב ולא הוציא מרשותו עפ"י הערב ומוכח כדעה ראשונה בחו"מ סימן קכ"ט ס"ה בהג"ה:
ברשב"ם פלוט אותם ליבשה וניתנו לקבורה שם בזכות שאמרו כי ד' נלחם להם במצרים נראה דהוצרך רשב"ם לזה דאל"כ היה יכול להחזירם לים אא"כ קשה מ"ט תלה הגמרא במה שאמרו כשם שאנו עולים דמש"ה פלטן הים הא בלא"ה זכו לקבורה וצ"ל דלולא שהמרו על הים לא היה זכות מצרים גדול כ"כ דע"כ ד' נלחם במצרים דלא היה אפשר לומר בענין אחר אבל אחר שהמרו ואמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים בצד אחר הרי דטעו דאין הקב"ה נלחם ותלו בטבע בזה נתגדל זכות מצרים שהאמינו דאינו בטבע ועוד כי הקב"ה חפץ חסד כדי שלא יהא קיטרוג על ישראל שלא האמינו נתן מקום לומר דאפשר לטעות וממילא נתגדל זכות מצרים שהאמינו אף דאפשר לטעות קצת נמצא כביכול נחית מדרגא דילי' ועשה נס לרשעים שבלען הארץ בשביל שנתחסד עם ישראל לגאלן מן קיטרוג וזהו נחית בחסדך עם זו גאלת: