אור ברסלב
ערך שי שס גיטין › דף עח.

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

גיטין · דף עח.

דף עו:

ובמטה שלה מגורשת ש"מ כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח ל"ל וכו' תוך קלתה מגורשת אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ר"י אמר מקום קלתה קנוי לה וכו' תנ"ה הקשה מהר"ם שיף דלעיל אמר ש"מ וכן פריך אמאי כליו של לוקח ובתוס' ד"ה כגון הקשו תפשוט אפכא מדמתרצו כל הנהו אמוראי ותרצו משום דמספ"ל דחו דלא לפשוט ועדיין קשה הא ת"כ דר"י דדוקא משום דקלתה קנוי לה ונפשוט מינה ומצאתי באס"ז בב"ב דף פ"ה ע"ב הקשה כן ובא"ע סימן קל"ט בדין דזרק למטה שלה מגורשת ואם אינו גבוה עשרה הוי ספק ובכלים שלה כשמקפיד על מקומו אינו גט בודאי ותמהו האחרונים הא תרוייהו תליא בבעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר אי קני ונ"ל דהבאתי לעיל דעת רש"י ופוסקים דחצרה אינה כידה רק בעומדת בתוכה ממש ולפ"ז קשה דבכלי לא משכחת ובשלמא את"ל היכא דניחא לה ואמרה זרוק לי הגט חצרה וכליה משום שליחות א"ש אבל כבר לעיל כתבתי דרש"י לא ס"ל הכי והב"מ בסימן קל"ט החליט כן ומצאתי בטי"ג עמד ג"כ בזה וי"ל לפמ"ש הב"מ בטעם הדבר משום דמה שקנתה אשה קנה בעלה וצ"ל בכ"א א"כ כשאמרה זרוק לי גיטי ועשתה החצר לשליח עדיין אינו ראוי להיות שלוחה והוי כמינה שליח קטן והגדיל דפסול עיי"ש ובירושלמי פרק זה דלא עלתה על דעתו לזכות בקלתה א"כ מצי משוי לכלי שלה לשליח ומהני רצונה רק כיון דהן ברשות בעלה לא מהני והנה בבעיא שם אם כלים של לוקח ברשות מוכר קונה פרשו תוס' אי משאיל מוכר הרשות ללוקח וא"כ אף דמשאיל להאשה מה שקנתה קנה בעלה כדלעיל גבי תיחוד ותפתח דצ"ל משום בכ"א ותו ל"ל משום שליחות ע"כ פריך בפשיטות אמאי כליו של לוקח ברשות מוכר הוא ומשני ר"י דמקום קלתה קנוי לה וכמו דקלתה שלה ואין לבעלה בה כלום כן מקנה לה רשות קלתה דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ורק בהשאיל לה כתבו תוס' לעיל דבעל אוכל פירות ובמטה דיושבת בתוכה קונה לה מתורת יד וי"ל דמשאיל לה המקום כמוכר ללוקח ותליא בבעיא דכליו של לוקח ברשות מוכר ועדיין צ"ע דתירץ שבעלה מוכר קלתות מה הועיל לפ"ז ואולי י"ל דתוס' בב"ב שם הקשו דאף דמוכר קלתות ואינו מקפיד במה קנתה המקום ותרצו דא"צ קנין דהכלי לבד קונה כשיש לה רשות להניחם ובאמת דמקום חיקה קנוי לה משמע דצריך שיהא המקום קנוי לה ממש וכמ"ש נמי בטו"ג ולכן נ"ל דכל הנהו אמוראי ס"ל דצריך שהמקום קנוי ללוקח וקונה ע"י השתמשות שמניח בו הכלי כיון דאינו מקנה לו רק להשתמש מהני כמ"ש במח"א וקצו"ח סימן קפ"ט ומ"מ לפמ"ש הכא דמה שקנתה קנה בעלה לא מהני מה דמשאיל לה המקום עכצ"ל דמקום חיקה ומקום קלתה קנוי לה לגמרי אבל רב משרשיא ס"ל כסברת התוס' דא"צ להיות קנוי לה ממש ע"כ משני דבעלה מוכר קלתות ויש לה רשות להניח ובאמת רב משרשיא לא בא רק לומר דלא תפשוט הבעיא ולדידי' אין לחלק בין גט לשאר דבר:

עוי"ל קושית הנ"ל דנהי דנימא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה משים דאינו מקפיד על מקים הכלי קונה לו הכלי אף דאין הרשות של לוקח כמ"ש תוס' בב"ב דף פ"ב ע"ב בד"ה כגון אך תינח התם דא"צ לעמוד בתוכו דחצר דגברא משום שליחות אבל גט דחצרה משום ידה וצריך שתעמוד בתוכה ולא משכחת בכלי רק אם הכלי עומד ברשותה נחשב הכלי ורשותה לאחד ועומדת בתוכה דכלי שאין בו ארבעים סאה אינו חולק רשות לעצמו עמג"א סימן ר"מ סקי"ט אבל כשהכלי ברשות בעלה צריכה לעמוד בתוכו ומשני דמיירי בקשורה בה דאז הוא דומיא דידה וקונה לה בתורת יד וכמ"ש בק"ע על הירושלמי דמצריך להיות קשור ומוגבה מחמתה שתהא דומיא דידה ור"א דמוקי ג"כ בתלויה בה אף דס"ל לעיל דא"צ לעמוד בצדה מ"מ מוקי הכי כדי דלא תפשוט הבעיא והש"ס פריך בפשיטות לפי מה דקי"ל דחצרה משום ידה דוקא בעומדת בתוכה ופליגי אי קשורה אף שאינו תלויה הוה כידה כיון דאינה מוגבהת מכחה ורב משרשיא משני דבעלה מוכר קלתות ומכר לה קלת זו ובהנאה דקנתה ממנו משאיל לה מקומה כמ"ש אס"ז בב"ב שם לענין לוקח וה"נ משאיל לה המקום שעומדת עליו עם קלתה נמצא מקומה ומקום קלתה מושאל לה ועומדת בתוכה ור"י משני מקום חיקה קנוי לה ומקום קלתה קנוי לה ומקום חיקה הוא מקום שעומדת עם בגדיה ועומדת בצד קלתה דג"כ קנוי לה מקום קלתה והכל רשותה נמצא עומדת בתוך רשותה ומתורץ קושית התוס' דלמה צ"ל מקום חיקה קנוי לה אבל כשהיא תוך המטה הוי דומיא דידה רק תליא בספק אי כליו של לוקח ברשות מוכר קנה אם רשות מוכר מבטל רשות כלי של לוקח או אם אינו מקפיד על מקום הכלי לקנות ע"י:

גמרא אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הר"ז גט וכו' והלכתא בכפות וכתב הרא"ש משמע הכא דכפות וישן בעינין וקשה דבפ"ק דב"ק וב"מ ולעיל פ"ב דכ"א משמע דכפות לחוד סגי דלא מדכר ישן וגרסת הטור ברמב"ם ספ"ה מה"ג גבי נתן הגט ביד עבדה והוא ניעור ומשמרתו אפילו הוי כפות אינו גט נתנו ביד עבדה והוא ישן הר"ז גט פסול ואם היה כפות מגורשת כתב הגט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה והכס"מ הקשה לגרסת הטור למה בעבדו של בעל מתגרשת אם כפות לחוד לכן נטה לשבש הגרסא אך הקשה למה חזר לכתוב אם היה כפות על נתן ביד העבד והוא ישן דהא אפילו בנעור הכשיר ונ"ל גרסת הטור ורמב"ם הכריח דינו לחלק בין עבדו שנתן לה הבעל לעבדה מכבר מכח קושית הרא"ש והטעם דהנה ישן בעינין שיהא משתמר לדעתה דבנעור משתמר לדעת עצמו ואינו דומה לידה כדלעיל דף ע"ז ע"ב ובח"ר לעיל הקשה דהיכא דניחא לה זכות הוא לה ויועיל חצרה מתורת שליחות אף דאינה משתמרת לדעתה ואין עומדת בתוכה ונ"ל לפמ"ש הקצו"ח סימן ר"ב דאם חצרה משום ידה י"ל גיטה וחצרה בכ"א וכשחצרה משום שליחות צריך שיהא חצרה מקודם כמ"ש הש"ך שם ובחת"ס חא"ח סימן קי"ז כתב ג"כ כזה בטוב טעם דודאי נגד הסברא לומר דבאין כאחד רק מוכח ומיד עבד דגזה"כ דבכ"א ותינח כשהחצר משום יד אבל בשליחות ליכא למילף אוקמין אסברא חיצונה דלא בכ"א ודפח"ח ולפ"ז לפי תק"ח דמה שקנתה קנה בעלה וצ"ל בחצרה דבכ"א ע"כ ל"ל רק חצרה משום ידה אמנם כתבתי לעיל בר"פ השולח ובר"פ האומר דש"ק דהוה מילי אינו חל רק בעת שמקבל הגט וכיון דגלתה תורה ושלחה דאשה עושה שליח קבלה מוכח דשלוחה וגיטה באין כאחד דל"ל דמתגרשת אחר קבלתו דהוי כטלי גיטך מעג"ק ובאמת בלא"ה אין זה נגד הסברא כלל לומר דחצרה וגיטה בכ"א וכבר מצינו באג"ק דקונה הקרקע ואגבו המטלטלין ולמה יגרע תורת חצר לקנות החצר ועל ידו יקנה המונח בו אך בגט אשה דמה שקנתה קנה בעלה וצ"ל חצרה וגיטה בכ"א זה נגד הסברא דא"א להיות חצרה קודם שנתגרשה וא"א שתתגרש עד שיהא חצרה והל"ל להיפך כיון דלא נתן בחצרה הקנוי לה אינה מגורשת וממלא לא הוי חצרה וכבר חלקו האחרונים בין הא דגיטה וחצרה בכ"א למ"ש הש"ך בסימן ר"ב דצריך לקנות החצר קודם שיקנה המטלטלין וכתבו דגם מאן דלא ס"ל בגט וחצרה בכ"א יוכל לסבור בנידון הש"ך דבכ"ח ולפ"ז גם אי חצרה מתורת שליחות יכול להקנות לה חצר עם גט בב"א דברגע שקונה החצר ונעשה שלוחו קונה לו המונח בו אך בגיטה וחצרה דנגד הסברא הוא רק גזה"כ מיד עבד א"א מתורת שליחות וכ"ז בעבדה דמה שקנתה קנה בעלה עכצ"ל כפות וישן שיהא כידה אבל נתן לה עבדו דכתבו תוס' לעיל דף ע"ז בד"ה מה דבנתן לה מבעל מתנה אין הבעל אוכל פירות א"צ למילף מיד עבד מהני מתורת שליחות וא"צ להיות משתמר לדעתה והא דצריך שלא יהא חצר מהלך היינו כמ"ש רא"ש כאן ותוס' לעיל דכ"א דגם אי חצרה משום שליחות צריך שתהא דומה בזה לידה ולענין משתמר ל"צ להיות דומה לידה ובריטב"א פ"ק דב"מ ד"ט כתב דגם היכא דחצר משום שליחות צריך שלא יהא חצר מהלכת דשליח בעת שליחותו מהלך רק לדעת משלחו משא"כ בהמה ועבד מהלכין לדעת עצמן: עוי"ל לפמ"ש הב"מ בסימן קל"ט דאף דאמרה זרוק לחצרי אין חצרה משום שליחות כיון דמה שקנתה קנה בעלה וקודם שנתגרשה אין החצר שלה הוי כמינתה שליח קטן והגדיל דל"מ והנה כשאמרה אחר שבא הגט לחצרה שיזכה לה החצר לא מהני והרמ"ה בסימן קל"ט כשלא היתה סמוכה לחצר בשעת נתינת הגט לתוכו דהוי כטלי גיטך מעג"ק דצריך שיהא כידה בשעת נתינת הגט וא"כ לא משכחת שיהא החצר או העבד שלוחה מצד שמינתה אותו לשליח דל"ל בעת נתינת הגט אמרה שיהא שלוחה דקי"ל א"א לצמצם כדבסמוך ובכ"ד וקודם נתינה ואחריו לא מהני ועכצ"ל שיהא משום ידה וצריך משתמר לדעתה דאז הוי כידה אבל בנתן לה עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו דבשעה שנותן השטר מתנה לידה מתגרשת ונעשה עבדה ושלוחה וגירושין בעשיה אחת שפיר מהני משום שליחות וא"צ שיהא ישן:

תוס' ד"ה והא א"א לצמצם וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן הי מנייהו קדים ולכן הוה ספק וי"ל דלשון מע"מ לא משמע הכי ולכן מוקי בשתי כתי עדים וא"ת ונוקי תרי בהדי תרי ואוקי אחזקת א"א וי"ל כיון דספקא דרבנן הוא המהר"ם שיף נתקשה לקשר הוא"ת שני למה שהקדימו ע"כ הגיה וחלק התוס' לשנים וגם צריך להבין מה כונתם במ"ש ולכך מוקי לה בשתי כתי עדים ונ"ל דקשיא להו דהמ"ל בכת אחת ומסופקין אי קרוב לה או לו וכן הקשו תוס' פד"א ובשו"ת מיימני להלכות אישות אבל לפי תירוצם דל"ש לשון מע"מ בספק דעלמא רק בשתי כתי עדים מיושב ג"ז דלא מוקי בכת אחת מסופקין אי קרוב לה והנה זולת תירוצם זה המ"ל דמוכרח לאוקים בשתי כתי עדים דאזי לא מוקמונין בחזקת א"א דתרי ותרי הוה ספקא דאורייתא דחזקה אינו כלום נגד עדים וכס"ד דש"ס פד"א אבל אחרי דנדו מתירן זה ע"כ דס"ל דאין חילוק בין ספק דעלמא או דכת אחת לשתי כתי עדים שפיר הקשו דגם בשתי כתי עדים נוקמוה בחזקת א"א ותרצו דמדרבנן הוה ספק ובאמת ל"ש בין כת אחת לשתי כתי עדים:

בירושלמי ר"ל בשם אבא כהן ברדלא אדם זוכה במציאה בתוך ד"א מ"ט בעניי הכינותי לבית ד' ככרים מאה אלף אמר ר' יונה ר' אושעי' בעי מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא ואם חוץ לד"א יש אדם מקדיש דשא"ש ע"כ והנה ראיית ר"ל אינו מובן והמפרש פירש כיון שלא בא לידו ממש רק תוך ד"א קארי לנפשו עני והוא דוחק גדול וכקושית ר"א דאם באו לתוך ד"א עשיר הוא ועלה בדעתי עפימ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב אהא דראה ככר של הפקר ואמר הר"ז להקדש נטלה ואכלם מעל וכתב הר"ן דמיירי שהככר תוך ד"א ומש"ה כי אמר ככר זה הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דגלי אדעתיה דלא ניחא לו לקנות לעצמו והוי ממל"ח דק"ח ולא הוא עיי"ש ולפ"ז ה"נ כונת ר"ל מדאמר בעניי הכינותי דממ"נ אם זכה הוא קודם עשיר היה ואם לא איך הקדיש דשא"ש וע"כ בד"א ור"א צ"ל דס"ל ממל"ח לק"ח ותלי"ת ראיתי אח"כ דכיונתי האמת שבא לידי ירושלמי דפאה ואיתא שם פ"ד רשב"ל משום אבא כהן ברדלא אדם זוכה לחברו במציאה מ"ט והנה בעניי הכינותי לבית ד' זהב ככרים מאה אלף וכל הסוגיא כדהכא זולת מימרא דר"ל דכאן מוכיח דזוכה במציאה תוך ד"א והתם מוכיח מהאי קרא דזוכה לחברו ואם כדברי המפרש יהא הירושלמי סותר א"ע וגם לא מוכח כלל אבל לפמ"ש הכל חד:

אמנם יל"ד מניין דמיירי בד"א דלמא הגביה לקנות להקדש עו"ק דבפאה שם על משנה שאחריה אר"ל גופא דאין אדם זוכה במציאה לחברו ואף דזה י"ל דלהלן משמיה דנפשיה וכאן בשם אבא כהן מ"מ הראשונה קשה לכן נ"ל דהר"ן הנ"ל כתב דד"א שלו זוכות להקדש משום דגלי דעתיה דלהקדש ניחא לו דליקני ולא הוא כמו דמוכח בפ"ק דב"מ ד"י והיינו במה דאמר שם כיון דנפל גלי דעתיה דבנפילה ניחא לו דליקני ולא בד"א וכתב שם באס"ז ונו"י משום דקנין ד"א דרבנן הוי כאומר א"א בתק"ח ולפ"ז בקנין הגבהה בידו דהוה דאורייתא לא מהני גלוי דעתו וקונה בעצמו וכן ס"ל לרש"י ורשב"ם בשילהי פרק משילין דנ"ש ס"ל ממליח קנה בעצמו ולכן במילא מים לחברו מבור של הפקר הוא כרגלי הממלא אף דנתכוין להגביה לחברו קנה הוא ולא חברו ואף דלרשב"ם שבתוס' שם במים ל"ה חב לאחריני כלל דמים מצוים וה"נ ס"ל לר"ל דמה"ט א"א לומר דמיירי בהגבהה בידו או חצרו ואף דקרא דריש אינו רק תקנה מדברי קבלה ובלאה"נ כיון דמבואר בירושלמי כאן ובפאה שם דד"א אינן קונין לו רק כשאמר יזכו לי הד"א ממלא כשאמר יזכו להקדיש אין קונות לו משא"כ ידו וחצרו קונה לו בלא אמירה וע"כ גם כשאמר שיהא הקדש זכה קודם לעצמו כר"ש וע"כ שפיר אמר ר"ל אח"כ דאין אדם זוכה לחברו במציאה דשם מיירי בהגבהה ולא בד"א ואף דתוס' בפחז"ה דף כ"ד כתבו דידו וחצרו נמי אינו קונה לו כשאין מתכוין לקנות ויודע שהחפץ מונח בידו או חצרו י"ל שאני כשאינו מתכוין לקנות כלל משנתכוין לקנות עכ"פ לחברו והר"ן מדמה כשנתכוין לקנות לחברו להא דב"מ דנתכוין לקנות רק אינו רוצה לקנות בד"א רק בנפילה ועוד דתוס' פליגי במי ארש"י ורשב"ם בפרק משילין:

ולפ"ז יש לומר פרפרת אחת במה דמתרץ ר' אבין קושית ר"א מהו בעניי שאין עשירות בפני מי שאמר והיה העולם ואם כפשוטו מה רבותא קאמר דהע"ה שהוא בעניו הכין וכי משכחת להכין בעשירות לפניו יתב"ש ועוד וכי לא נמצא כמה מקראות בתנ"ך דקורא עשור לבן אדם אבל י"ל דבאס"ז פ"ק דב"מ הובא דברי רשב"א ור"ן דטעם ר"ש דכרגלי הממלא משום דממל"ח דק"ח עשו כזוכה לעצמו וזוכה לחברו לאח"כ ולפ"ז י"ל דגם ר"א ס"ל דק"ח רק דעשו כזוכה לעצמו תחלה ושפיר מקשה אם באו לד"א שלו עשיר הוא ומה דעשו כזוכה לעצמו קודם דלולא כן א"א לזכות לחברו דחב לאחריני ור"ל ס"ל דלא אכפת לו בזה דחב לאחריני רק בידו וחצרו קונה לעצמו קודם דל"מ ג"ד בדאורייתא ואיתא בחו"מ סי' ק"ה דלוה יכול לעשות שליח לזכות לאחד מבע"ח אף דחב לאחריני וכתב שם קצו"ח הטעם דבשלו יכול לעשות שליח אף דחב לאחר עיי"ש והנה מבואר במדרש ורש"י ריש בראשית דלפיכך התחיל התורה מבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים שלא יאמרו לסטים הם שלקחו מהם ארץ כנען ע"כ הגיד שהקב"ה ברא העולם ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ולפ"ז אם רוצה לזכות לגבוה ל"ש כלל דחב לאחריני דהוא אמר והיה העולם והכל שלו א"כ יכול לעשות שליח על שלי לחוב לאחריני וזכיה מטעם שליח ויכול כל אדם לזכות להקדש אף דחב לאחריני וא"כ בהקדש אצ"ל דעשו כזוכה לעצמו תחלה ואינו עשיר באמת ושפיר אמר בעניי הכינותי וזה שתירץ אין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם:

עוד יש לפרש דברי ר"ל משום אבא כהן ברדלא לפמ"ש בחידושי לפ"ק דב"מ ד"י במה דהקשה המפרשים למה חצר קונה מציאה הא ממל"ח ל"ק גם כשעשאו שליח כמו שהוכיחו תוס' ופוסקים וכתבתי שם דה"ט כמ"ש הרא"ש בפ"ק דגיטין דלאו כל כמיניה למשוי שליח לחוב לאחריני והיינו דלא חל השליחות דאין בכחו לעשות שליח לחוב לאחריני אך חצר דתורה עשאו שליח מכבר לכל דבר ממלא כיון דכבר הוא שליחו הוי כיד משלחו ממש דיכול לזכות לו אף במקום דחב לאחריני וכדאמרינן בב"מ שם שאני יד פועל דכיד בעה"ב הוא וכן אפטרופס יכול לתפוס משום דידו כיד בעלים אף דאינו רק שליח אלא משום דכבר הוא שליחם לכ"ד אך בד"א דס"ל לר"ל בירושלמי שם דאינן זוכת לו רק כשאמר שיזכו לו הד"א א"כ הוא עושה הד"א עכשיו לשליח ואין בכחו כיון דחב לאחריני א"כ את"ל ממל"ח לקח ה"נ לא קנו לו הד' אמות וזהו דמבע"ל ד"א מנהו שיזכו לו מציאה ופשיט מדאמר בעניי הכינותי דקשה ממ"נ אם שלו הכין עשיר היה וא"ל אין אדם מקדיש שאינו שלו ועכצ"ל דמן ההפקר זכה להקדש דממל"ח קנה ה"נ ד"א אף דצ"ל יזכו לי וזה גופא דאר"ל בפאה דאדם זוכה לחברו מציאה מדאמר ואני בעניי הבינותי ולפ"ז מה דאמר אח"כ דאינו זוכה במציאה לחברו הוא משמיה דנפשו ולעיל משמיה דאבא כהן:

עוד נ"ל לבאר דברי הירושלמי איך מוכח דד"א זוכות מההוא קרא דלמא מיירי דזכה ע"י הגבהה או חצרו ונבין קודם לשון הר"ן הנ"ל וז"ל בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד"א שקונות לו בכ"מ ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דאע"ג דאמר בפ"ק דב"מ דד"א של אדם קונות לו אפילו כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זה הקדש גלי דעתיה דבהקדש ניחא לו דליקני לדידיה לא ניחא ליה וגלויי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגיין דהתם ומצי למיעבד הכי דה"ל כממל"ח דק"ח ולא הוא ה"נ הקרש קני ואיהו מעולם לא קנה עכ"ל ודבריו צריכין ביאור דמאחר דמסיק דמצי למיעבד הכי דממל"ח ק"ח ולא הוא ה"נ קנה הקדש ומה הוצרך להאריך דמהני גלויי דעתו דד"א לא ליקני לו הא כיון דעכצ"ל מטעם ממל"ח דאל"ה לא נדע דיכול לזכות להקדש כלל ממלא אף לולא הך ראיה דמהני גלויי דעתו בד"א דלא ליקני לו מ"מ סגי מהך דממל"ח דק"ח ומפרט בד"א יש מפרשים הטעם דהוה כאומר א"א בתק"ח ומן ממל"ח מוכח דגם בקנין דאורייתא הני ונ"ל בתרי אנפי חדא עפימ"ש בחידושי פרק משילין בהך דר"ש ס"ל כרגלי הממלא אף דנתכוין לזכות לחברו ולא לו וממל"ח ק"ח ולא הוא אלא דהגבהה אינו קונה לו שלא בכונה אף כליו דהן משום חצרו דקונה שלא מדעתו ע"כ אף דלא נתכוין לזכות לעצמו קונה גם שלא בכונה כפרש"י שם וע"כ לא הונח לר"ן בראיה ממל"ח דק"ח ולא הוא דחצרו שאני ה"נ י"ל ד"א כחצרו לכן הוכרח להוכיח מד"א דמהני גלויי דעתו וי"ל בחצרו באמת ל"מ ג"ד דקנה מדאורייתא שנית י"ל עפימ"ש במח"א בס"א הלכות חצר דאם חצר משום שליחות לא מצי זכי חצרו של נפקד ללוקח דלא מצינו לומר שאם היו הפירות בידו של שליח הנפקד ואמר הנפקד תזכה לי שלוחי במה שיש בידו ללוקח שיזכה הלוקח הגע עצמך אם עשה הלוקח שליח כדי שיזכה לו מידו של מוכר והלך השליח ועשה שליח אחר כדי שיזכה ללוקח מי מהני דהוה מילי דלא ממסרי לשליח ומש"ה כתב הרמ"ה והביאו הטור בא"ע דשליח קבלה לא מצי למשוי שליח ואפילו למאי דפליג הטור משום דהשליח השני נעשה שליח של האשה השולחת והיא צוותה לעשות שליח אבל גבי חצר דל"ל דנעשה שליח של לוקח דאין החצר שלו ואין הנפקד יכול לומר שיזכה החצר ללוקח דא"א לחצר להיות אלא שליח של הנפקד בעליו ובכה"ג ודאי הוה מילי ומילי לא ולפ"ז ממסרי לשליח את"ד ולפ"ז אין ראיה ממנ"ח דק"ח לומר דקונה לחברו ע"י חצרו דמגביה נעשה בעצמו שליח לחברו דזכיה משים שליחות אבל חצרו הוי כשליח דשליח ומילי לא ממסרי משליח לשליח וה"נ ד"א וע"כ תירץ דשאני ד"א דאינם שלו בהחלט ואם גילה דעתו שלא יקנה לו אינם קונין לו ואין הד"א שלו רק שיקנה על ידן ומהני גלויי דעתו שלא יהיו הד"א שלו לכן י"ל שיזכו הד"א לחברו דנעשין הד"א של חברו ומצי למיעבד הכי דמגו דמצי זכי לנפשו זכי לאחריני הד"א גופייהו כיון דזכיה משום שליחות הוה כחברו צווהו לעשות לו שליח דמהני כמ"ש הטור ולפ"ז נדחה ראיית הקצו"ח בסימן רי"ש דהדיוט יכול לזכות ע"י חצרו להקדש מדברי ר"ן אלו דאדרבה מוכח דלא מהני רק בד"א ולפ"ז א"א לפרש הקרא בעניי הכינותי לד' ע"י חצרו ומה דלא מוקי לה ע"י הגבהה דבפרק הזהב פליגי ר"י ור"ל אי מעות אי משיכה קונה מה"ת וסוגיית הירושלמי דר"ל ס"ל מעות קונה והרמב"ן שבאס"ז שם כתב דלמ"ד מעות קונה ולא משיכה אין קנין מה"ת במציאה ומתנה רק ע"י חצרו דהגבהה נמי מטעם משיכה:

ועיין בקה"י בתוס' דרבנן אות מ"ם משיכה הביא מלוח הטעות לוח"א דאם הוא יחפוץ קטן ונכנס כולו לתוך ידו קנה מן התורה מדין חצר עיי"ש ובקרא שהכין ככרים מאה אלף א"א שיכנסו כולם לתוך ידו ולפ"ז א"ש מה דמדייק הירושלמי אמר ר' יונה ר' הושעיה בעי מה אנן קיימין. אם בתוך ד"א עשיר הוא ואם חוץ לד"א יש אדם מקדיש דשא"ש קיימוה במקדיש ראשון ראשון דקשה א"כ מה קמ"ל רבותא דהקדיש בעיניו וגם אם הכונה שלא היה עשיר כשהקדיש הוא רחוק מהדעת שדהע"ה היה עני ומי שיש לו מאתיים זוז אינו עני ועכצ"ל בעניי שזה הכין לו היה שלו ואי הקדיש ראשון ראשון עדיין היה שלו ולפמ"ש הכונה שהקדיש מעט מעט שבא כולו לתוך ידו וקנה ההקדש ולא הוא ועיין ירושלמי ברפ"ח דשביעית דר"ל ס"ל מעות קונה מה"ת והנה לפי מה דיליף ר"ל מהמקרא דד"א זוכות צ"ל דזוכות מה"ת כמ"ש המפרש בשירי ק"ע ואף דל"ל א"א בתק"ח מ"מ הא ר"ל ס"ל שם דצ"ל יזכו לי הד"א הרי דס"ל דטכסיס קנין הד"א דוקא שיאמר יזכו לי אזי נעשין חצרו ונראה דמה"ט תירץ ר"ל בירושלמי הך דפאה דנפל עליה דמעבירין אותו משום שצ"ל וזכו לי הד"א ובבבלי בב"מ ד"י דחי זה ומשני משום דגלי דעתו דלא ניחא לו לקנות ע"י ד"א משום דבבלי ס"ל דד"א רק תק"ח והוי כאומר א"א בתק"ח:

ע"ט ע"ב במשנה איזה גט ישן כל שנתיחד עמה רמב"ם פ"ט מה"ג הכ"ה כתב נתיחד עמה אחר שא"ל לכתוב ולחתום וליתן לה הרי אלו לא יכתבו וק"ו הדברים אם הגט שנתן לידה כשנתיחד עמה נפסל הגט שמא בעל ק"ו זה שלא נכתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתיחד עמה אינו גט ע"כ ותמהו הה"מ ולח"מ דנהי דיליף מק"ו לפסול או מספיקא מנ"ל דאינו גט כלל והכ"מ בפ"ג מה"ג הלכה ה' כתב וז"ל וכתב הטור היינו דוקא כשהגט ביד בעל ונתנו מידו לידה אבל אם שלחו לה ע"י שליח ונתיחד עמה אחר שנתנו לשליח ונתנו לה השליח לא תנשא בו ואם נשאת לא תצא עכ"ל הטור ואין נראה כן מדברי רבינו שלא חילק בדבר עכ"ל והמל"מ תמה עליו דלרמב"ם לגמרי בטל אם נתיחד אחר שאמר לכתוב והמדקדק בשרש הדברים יראה בעיניו ולבבו יבין דאין לחלק בין כשנכתב לאחר היחוד בין קודם והקשה המל"מ לעצמו למה כתב רבינו דינו שם בפ"ט כשלא נכתב קודם היחוד לשמעונין דאפילו כתבוהו קודם שנתיחד אם נתיחד בין כתיבה לנתינה לא יתנו עיי"ש ולתרץ כ"ז נ"ל דבישיע"ק א"ע סימן קמ"ח סק"ב הקשה דאם מוסר הגט ע"י שליח אחר שנתיחד נימא אשלד"ע כיון דאסור למסור גט כזה ורצה להוכיח מזה דבדרבנן ישלד"ע ואין המעשה בטל ובאמת המל"מ והנו"ב חא"ע סימן ע"ב דגם באיסור דרבנן אשלד"ע והמעשה בטל אמנם לע"ד נ"ל כלל חדש ובו יתישבו כמה קושיות דבאמת יש להבין כיון דשליח של אדם כמותו למה יתבטל המעשה הא כמו בעשה המעשה בעצמו בעברה מתקיים הה"ד ע"י שליח אלא צ"ל בד"ע לא חל השליחות אך אם כשעשאו שליח לא היה ד"ע ואח"כ נתחדש עברה באותו מעשה כיון דכבר חל השליחות ונעשה כמשלח מהני מעשהו כאלו המשלח עצמו עשאו וכה"ג כתבתי לעיל בפרק האומר מדברי רמב"ם ופוסקים דאם עשה שליח כשהיה פקח ונשתטה אח"כ המשלח דמהני השליחות מן התורה כיון דכבר נעשו שלוחו כשהיה פקח אף דבעת שטותו א"י לעשות שליח וכן בעשה שליח ונעשה גוסס אח"כ ובזה מיושב מה שהקשה בקה"י בתוד"ר אות א' בההוא דנדרים דל"ו דפריך ממשנה דכהנים שפגלו במקדש מזידים חייבים שוגגים פטורים אא"ב שלוחי דרחמנא ננהו מש"ה פיגולן פיגול אלא אי אמרת שלוחי דידן לימא לתקוני שדרתיך ואיכא למידק דת"ל דאשלד"ע ולאו שליח דבעל הקרבן הוא וכמ"ש תוס' בפ"ק דב"מ ד"י ע"ב דגם המעשה בטל בשליח לד"ע עיי"ש וכה"ג איתא בנו"ב חא"ע סימן ע"ו בכהנים ששחטו לפני תמיד של שחר או עברו על עשה דהשלמה דאף אם כהני שלוחי דרחמנא מ"מ בשחיטה שלוחי דידן ננהו ונימא אשלד"ע וכן שם בסי' ע"ח ס"ק ט"ו ובסימן פ' ס"ק כ"א ובסימן פ"א ס"ק י"ג ובסימן פ"ב סקט"ו מדם שנטמא וזרקו הכהנים דנימא אשלד"ע אם שלוחי דידן הם: ולפמ"ש א"ש ולפ"ז ה"נ בגט ישן כיון דבשעה שמסר הגט לשליח עדיין לא נתיחד והנה לעיל בפרק האומר ביארתי דהעושה שליח לכתוב ולחתום וליתן אין השליחות חל עד שעת כתיבה דאז הוה מעשה אבל טרם שנכתב הוה רק מילי ובלא"ה כתב ג"כ הטי"ג שם דאם עשה שליח לכתוב גט וליתן דהנתינה דשלב"ל דעדיין לא נכתב וא"א לחול השליחות עד שיהא הגט כתוב דלא עדיף מדשלב"ל לר"מ עיי"ש במה"ב וע"כ הוכיח הרמב"ם קודם מק"ו דאין לכתוב וליתן גט כזה ממלא אם כתבו ונתנו בטל דאשלד"ע דבטל המעשה אף בשוגג כמ"ש בנו"ב שם סי' ע"ה אבל אם מסר גט כתוב לשליח דנעשה מיד כמשלח אף דנתיחד אח"כ ויש איסור למסור הגט לא נתבטל המעשה וע"כ כתב דוקא בלא נכתב עדיין אבל הנכתב כבר י"ל כהכ"מ ולקמן דפ"ו הבאתי ראיה ברירה לסברא זאת מן המל"מ פ"ג מהלכות גנבה דאם לא נעשה שליח בפירש על העברה רק עשה שליחותו בעברה אין המעשה בטל ובחידושי לא"ע סימן קמ"ח כתבתי שלא תקשה למה בצוה לכתוב ונשתטה ס"ל לרמב"ם דכשר מה"ת: ולכאורה יש לפקפק דבשלמא אי הוה הטעם משום גט ישן י"ל דאסור למסור גט כזה משום פגם הבן אבל אי הטעם שמא נתפייס וביטל כמ"ש רמב"ן והה"מ בפירש שני מה איסור יש למסור גט כזה איברא מלשון הרמב"ם לא יכתבו משמע דיש איסור לעשות כן להחזיקה בספק מגורשת וכבר דייק כן בשו"ת רש"ק הובא בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן ק"ג מדברי רמב"ם פ"ו הכ"ט בעיר שכבשוה גייס והיה גט אחד מהם ביד שליח לא יתננו לאשתו ואם נתן הוה ספק מגורשת ודייקו מזה דיש איסור וכאן גרע דרב מנגיד מאן דמבטל גיטא דאפשר לבא למכשול שתסבור שלא בטל ותנשא וכמבואר בא"ע סימן קמ"א ובנוב"ת חא"ע סימן קי"ב וקליד דרפיא בידו אם יש איסור למסור גט פסול לאשה אבל ה"ד כשיודעת דהוא ספק גט וכאן דהחשש שביטל מ"מ לא חשוב יודעת דאפשר צוה לכתוב וליתן אח"כ ובהה"מ פ"ו מה"ג הכ"ו הקשה על פרש"י דרב מנגיד למבטל שליח בפניו דה"ל להלקות לשליח דהוא מכשילה ועוד כיון דהוה ספק אין מהדין להוציא פירות מלקוחות וכה"ג וע"י הגט תוציא שלא כדין ואסור לחתום על גט כזה וליתן כעל מוקדם:

ובגוף דברי הרמב"ם למה כתב דאינו גט כיון דאינו מוכח מהק"ו רק לפסול מספיקא י"ל עפימ"ש הג"פ בסימן קכ"ז על מ"ש שו"ת הרא"ש באשה שנתגרשה בגט מוקדם דבטל כל הגט אף דמוקדם אינו רק פסול דרבנן כיון דהבעל צוה לסופר שיכתוב לו גט כשר לגרש את אשתו והשתא דכתב לו הסופר גט מוקדם דהוא פסול לא עשה שליחותו דמי אמר כתובו חספא והבו לה דמה"ט אמרינן בהתקבל ההוא דהוו קרי לה נפאתה אזיל סהדי וכתבו תפאתה דלא עשו עדים שליחותם דמי קאמר כתובו חספא והבו לה ונתבאר בסימן קכ"ב דאפילו נמצא בו פסול דרבנן חספא בעלמא הוא ולא עשו שליחותם עיי"ש ואף דהג"פ מיירי דהשליח עשה הפסול מ"מ י"ל ג"כ הך סברא אם נולד הפסול מצד אחר ואף מצד הבעל דא"מ מתחלה כשאמר לשליח לכתוב וליתן נתכוין על כשר לגמרי ומאחר שנתחדש אח"כ סבה דהגט יהא פסול או ספק תו אין להם ליתן גט כזה דלא נעשו שלוחים על גט כזה ועב"י בא"ע סימן קכ"ב ובקצו"ח סימן מ"ט סק"ג דגם בספק לבד כל שע"י הספק לא תנשא לכתחלה לא עשו עדים שלוחתם ומוכח לה מדברי הרמב"ם שכתב בין נמצא בטל בין נמצא פסול לא עשו עדים שלוחתם דלא עשאם שלוחים רק על גט כשר לגמרי שתוכל להנשא בו וכן בדין דכיון דכ"ז שאינה מגורשת בודאי שתוכל להנשא חייב במזונותיה ולהחזירה א"א בלא קדושין אחרים כמבואר בא"ע סימן ק"נ ואם מתה אינו יורשה כמבואר סימן צדי"ק נמצא קרח מכאן ומכאן ומ"ל אם השליח עשה הפסול או נעשה ע"י אחר תדע דהא בנולד פסול או ספק בגט ע"י טשטוש האותיות לא מחמת הסופר ג"כ מצי לכתוב גט אחר דעדיין לא עשה שליחותו אמנם בפ"ב מה"ג ה"ט משמע להיפך דאם השליח מסר גט שנולד בו ספק הוא ספק מגורשת ואמאי נימא דלא עשאו שליח רק על גט כשר בודאי שו"ר בטי"ג נתעורר בזה על הרמב"ם:

עוי"ל דק"ו של הרמב"ם דמה לאחר הגירושין חיישינין דבעל ק"ו קודם הגירושין דיש ספק שמא בעל וכיון שכן בשלמא לאחר גירושין יש לה חזקת פנויה לכן אינו רק ספק לחומרא אבל קודם גירושין יש חזקת א"א וע"כ ודאי אינו גט:

ובעיקר חששו של הרמב"ם אי חשש משום גט ישן או שמא נתפייס וביטל שנסתפק בכונתו הרמב"ן פרק כל הגט דכ"ו ותמה שם מה חשש דגט ישן יש כאן כיון דנכתב אח"כ ליכא חשש דיאמרו גיטא קודם לבנה ומשו"ת הרא"ש כמ"ה סי"ד מוכח דלתרוייהו חשש וז"ל ראובן אמר לסופר לכתוב גט לאשתו ולעדים לחתום ונתאחר הענין כשני חדשים שלא תבעה האשה הגט ואילו השני חדשים היו שניהם דרים בעיר אחת ואח"כ הלך הבעל ותבעה הגט כותבין ונותנין לה הגט אעפ"י שאין זוכריך זמן הצואה שצוה לכתוב אלא יכתבו זמן הנתינה ול"ח נמי לגט ישן שמא נתיחד עמה או שמא ביטל דכ"ז שאין עדים שנתיחד עמה או שבטלו ל"ח עכ"ל מבואר דאם יש עדים יש חשש דג"י וכבר עמד הב"מ ע"ז בסימן קכ"ז סק"ו אמנם נ"ל כמו אם נתיחד אחר כתיבה נפסל הגט אף דרוצה ליתנו אותו יום דליכא חשש פגם הבן ביום זה מ"מ ל"פ וכמ"ש הב"ח בקו"א סימן קמ"ח ואף דבנתאחר אחר יום כתיבה בלא"ה פסול משום מוקדם וא"א רק ליתן ע"י שליח מ"מ ל"פ ועיין תו"ג סימן קמ"ח ה"נ כיון דמשמע משו"ת הרא"ש דאם זוכרין יום הצוואה יכתבו יום האמירה וכבר האריך בזה הג"פ סימן קכ"ז ס"ק כ"א וכתב דכן נמי דעת הרמב"ם דאם העדים במקום האמירה יכתבו ג"כ זמן האמירה וא"כ כשנתיחד אחר האמירה קודם שנכתב זמן הרבה יש חשש גיטה קודם לבנה ותו ל"פ אף דיכתבו זמן הנתינה וכצ"ל טעם הב"ח בר"ס קל"ב גבי הך דאמר לסופר כתוב לארוסתי גט וכשאכנסה אגרשנה דאף אם נכתב זמן הנתינה פסול משום גט ישן לרש"י ורמב"ם והרי אם נכתב זמן הנתינה ליכא טעם דיאמרו גיטה קודם לבנה וכמ"ש תוס' ביבמות פר"ג וכבר תמה עליו הב"מ בזה אבל פשוט דאזיל לשיטתו דגם בנכתב וניתן ביום אחד ונתיחד בינתיים דליכא חשש גיטה קודם לבנה מ"מ אסרו חכז"ל ליתן גט כזה משום ל"פ:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה