ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
גיטין · דף נה:
מתיב רבא גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם דו"ה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי ל"ק כרת מה עבידתיה רש"י ותוס' תמהו למה לא מותיב מגופה אי יאוש ל"ק לא חל ההקדש ויחויב דו"ה ונ"ל דהנה בר"פ לולב הגזול תנן לולב הגזול פסול וקאמר הגמרא בשלמא בראשון דכתיב לכם אלא ביוט"ב אמאי ומשני משום מצוה הבא בעברה כדאר"י כתיב והבאתם גזול ואת הפסח גזול דומיא דפסח והא קנה ביאוש אלא לאו משום מצוה הבא בעברה והקשו תוס' שם א"כ למה צריך קרא למעט סוכה גזולה ומה צריך לכם להוציא הגזול ת"ל משום מצוה הבא בעברה ואחרונים תרצו דמשום דבא בעברה אינו רק לכתחלה ונו"ב סתר זאת מדקתני לולב הגזול פסול משמע דיעבד וקאמר הש"ס משום דבא בעברה וזה י"ל דהא גם נקטם ראשו תני פסול ומ"מ כתב מרדכי בשם רא"ם דהיינו רק לכתחלה אלא בלא"ה קשה דאמר בש"ס שם קפסיק ותני ל"ש יומ"א ל"ש יוט"ב משמע דפסול בשניהן בשוה אלא די"ל לפמ"ש הפנ"י שם דביוט"ב פסלו דיעבד משום יוט"א אך קשה טובא דהא יליף גזול דומיא דפסח ובע"מ אם עלה ירד ופסול דיעבד אמנם הנלע"ד דבתוס' שם הקשו דהא ר"י ס"ל בפ"ק דיאוש אינו קונה ותרצו דכאן הוי שינוי השם ובח"ר כאן הקשה איך קנה בשינוי השם הא לאו שלו הקדיש ולא חל ההקדש וליכא שינוי השם ותירץ דהקדשו וקנינו בכ"א ול"ט לע"ד דאדרבה ע"י ההקדש תצא מרשותו ואיך נעשה קנינו ול"ד לגיטה וחצרה באין כאחד דע"י גיטה נעשה חצרה וע"י חצרה נעשה גיטה ואף בקדשים שחייב באחריותן מ"מ חשוב ש"ר רק לענין מכירה לחיוב דו"ה ל"ח מכירה גמורה לפ"ד התוס' בב"ק דף ע"ו ד"ה עיי"ש בפנ"י ועוד כל שאינו בזא"ז גם בב"א אינו כדאיתא בקדושין דס"ו וה"נ א"א שיוקדש ואח"כ יהא שלו או שלו ואח"כ יחול ההקדש ועוד קל"ט דהא בח"ר ובתוס' בב"ק הקשו דהוי שינוי השם החוזר לברייתו ע"י שאלה ותרצו דאינו בידו שיזדקקו לו אחרים וא"כ לפי מה שהעלה הש"ך חו"מ סימן רנ"ה כפוסקים דבהקדש יכול לחזור תכ"ד איך יחול הקדשו וקנינו כאחד הא כשהקדיש הוי שנוי החוזר לברייתו דיכול לחזור תכ"ד ולא קנהו עדיין ואיך יחול אחר כ"ד כיון דבשעה שיצא מפיו לא היה שלו ואף די"ל לפמ"ש בקצו"ח שם דהא דחוזר תכ"ד דאגלאי דטועה היה וא"כ כשאינו חוזר אגלאי דל"ה טועה וחל כשיצא מפיו ולא הוה חוזר לברייתו אבל א"כ ל"ק מה שהקשו דחוזר לברייתו ע"י שאלה דג"כ ההיתר ע"י פתח דמשויהו לטועה ועיי"ש בקצ"ח וגם לולא דברי הח"ר קשה כיון דיכול לחזור תכ"ד א"כ חוזר לברייתו ולא חל כשיצא מפיו ואיך יחול אח"כ אף כשלא חזר: ע"כ הנלע"ד דהנה בנדרים דף ל"ד ע"ב אמר רבא ראה ככר של הפקר ואמר הרי הוא להקדש נטלה ואכלה מעל וכתב הר"ן אף דלא זכה בה עדיין יכול לזכותה להקדש דהוה דכממל"ח דקנה חברו והנה לפי פרש"י לעיל דל"ח דיאוש הוה הפקר א"כ כל המחזיק בה זכה וכ"כ תוס' במרובה דס"ט רק דצריך להחזיר דמיו לגזלן שגרם לו חיוב לנגזל עיי"ש בד"ה כל וא"כ ה"נ מצי גזלן להקדישו אחר יאוש כמו ממל"ח והקדש קנה מהפקר ע"י יאוש ושינוי השם ואף דגזלן לא מצי זכי לנפשו כיון דלא חב לאחריני מצי זכה להקדש דהא אחרים אסורים לזכות בו בע"כ של גזלן והנה הא דבהקדש יכול לחזור תכ"ד אף דכמסירה להדיוט דמיא משום דגם במסירה חוזר תכ"ד כדאיתא בחו"מ סימן קצ"ה ולא כהטו"ז בא"ע סימן ל"ח עיי"ש בקצו"ח דבנותן משלו ודאי יכול לחזור תכ"ד אבל בממל"ח ונתנה לחברו וזכה בה אין המגביה יכול לחזור תכ"ד כיון דכבר זכה חברו מההפקר וא"כ ה"נ ולפ"ז אפשר גם שאלה ל"מ דשאני מקדיש שלו ומתחרט דחוזר להיות שלו אבל הכא כמו דא"י לחזור כשמסר דבר המופקר להדיוט ה"נ וצ"ע בזה וגם לענין חזרה תכ"ד צ"ע די"ל כיון שהגזלה באחריות הגזלן הוי כהקדיש שלו לענין חזרה כיון דמפסיד לנפשיה ועוד כיון דע"י דיבורו נתקדש יכול לבטל דיבורו תכ"ד או בשאלה אמנם איני מוכרח לכ"ז כלל אלא כיון דחל ההקדש בתורת ממל"ח אצ"ל קנינו והקדשו בכ"א והנה ממל"ת דק"ח הוא מתורת זכיה ושליחות א"כ במצוה הבא בעברה בפסול לכתחלה דד' שונא גזל בעולה נאמר על לאחר יאוש ל"ח זכיה לגבוה ולא חל ההקדש ממילא גם דיעבד פסול וגזול דומיא דפסח אבל במקום אחר שפיר י"ל מצוה הבא בעברה דיעבד כשר אך לאינך אמוראי בסוכה שם דלא ס"ל פסול דמצוה הבא בעברה בגזול דאיסורא דכבר עביד עביד ועתה אינו עושה עברה הוי זכיה לגבוה: אלא דלפ"ז אין החטאת של גזלן שיתכפר בה שו"ר בחידושי רמב"ן כאן בשם י"א דמטעם שינוי השם ל"ח בעלים עיי"ש ולפ"ז מאי פריך מגנב והקדיש לעולא דפוסל בחטאת דצריך שיתכפר משלו ואם שחט חטאת שלא לשם בעלים פסול כדאיתא בריש זבחים משא"כ שאר קדשים דבאין נדבה ואם שחטן שלא לשם בעליו כשר לכן חייב בשחט בחוץ אמנם נראה דהנה איתא בב"ב דף ע"ט בור של הקדש שנתמלאה מים אין בה מעילה וכתב הרמב"ן שם דה"ט משום דהקדש מעצמו זכה דאין מעילה רק כשקדוש ע"י איש כדאיתא בזבחים דף מ"ה דר"ש ממעט קדשי גוים ממעילה דדוקא מקדשי ב"י ורבנן מרבי להו מאיש איש אבל בזכה הקדש בעצמו ליכא ריבוי ובקצו"ח סימן רי"ש הקשה דא"כ בהקדש ככר של הפקר ואכלה מעל הא לא זכה בה זה כמ"ש הר"ן והמקדיש רק שליח של הקדש היה ומכח זה רצה לומר דר"ן ורמב"ן פליגי אך הלא באס"ז כ"כ נמי בשם הר"ן ע"כ נ"ל דהר"ן לשיטתו בחידושיו לב"מ דף יו"ד וכ"כ התוס' שם בד"ה ר"נ בשם ר"ת אפלוגתא דר"ש ור"נ בביצה דף ל"ט במילא מים עבור הפקר ונתן לחברו דלר"נ הן כרגלי מי שנתמלאו לו ולר"ש כרגלי הממלא ופליגי בממל"ח וכתבו שם ר"ש ס"ל קיח מטעם מגו דעצי זכי לנפשו וכיון דלא קנה רק משום מגו דמצי זכה לנפשיה ואי הוה זכה לנפשו היה כרגליו השתא נמי דזכה חברו הוי כרגלי הממלא ולשון הר"ן עצמו הזוכה לחברו כזוכה לעצמו לגמרי וחוזר ומזכה לחברו וכ"נ מדברי התוס' עכ"ל וע"כ ה"נ חשוב מקדשי ב"י ומעל ומ"מ ל"ל דלא ימעול משום דמעיקרא ברשותו והשתא ברשותו דלא בא מכחו להקדש רק בשעה שהקדישו ומעיקרא לא היה שלו אלא כיון דמכחו בא במגו דמצי זכי לנפשיה חשוב מקדשי ב"י: אמנם כאן גזלן שהקדיש אחר יאוש דלא מצי זכי לנפשו איך יחול ההקדש מתורת ממל"ח אך כבר כתבתי משום דל"ח לאחרינו דבלא"ה אחר אסור לזכות בגזלה לגרום הפסד לגזלן אצ"ל משום מנו ולפ"ז אין מעילה והנה בזבחים שם דף ע"ה במשנה דקדשי עכו"ם אין בהם מעילה לר"ש תני ג"כ במשנה ואם שחטן בחוץ אינו חייב כרת וכתב בתוי"ט דבשחוטי חוץ כתיב למען אשר יביאו ב"י את זבחיהם ממעט זבחי עכו"ם דמשמע רק זבחים של ב"י ולרבנן דחייב ע"כ ג"כ מרבי להו מאיש איש ולפ"ז זבחים של הקדש שאין להם בעלים כלל כנ"ד דזיכה להקדש מהפקר אינו חייב ולפ"ז א"ש סוגיא דכאן בלא טעם דמצוה הבא בעברה דלא נזכר כלל בשמעתין וכמ"ש הרמב"ן ומ"מ מגוף הברייתא ליכא למפרך על עולא די"ל אף דיאוש כדי לא קנה לגזלן עצמו מ"מ כיון דהמחזיק בה זכה בה יכול הגזלן להקדישה מתורת ממל"ח דק"ח ה"נ קנה הקדש בשינוי השם ואאת"ל דבמרובה לאו מטעם זה אתי עלה רק מטעם הרשב"א או מטעם אחר מ"מ ליכא למפרך לעולא ורק בחטאת דאינו מתכפר בה דלא הוא של גזלן ולא בא מכחו משום מגו דמצי זכה לנפשו לכן נתחכם רבא ליפרך מדתני עלה דאם שחט בחוץ חייב כרת דכרת מה עבידתיה ואדרבה רבא לשיטתו דבר"פ לולב הגזול לא ס"ל דמצוה הבא בעברה פסול גם לכתחלה להמרדכי דגם נקטם ראשו דתני באותו משנה פסול רק לכתחלה וא"כ ודאי י"ל דזכה להקדש מתורת זכיה דממל"ח וע"כ הוכרח להקשות מדתני עלה:
ובזה י"ל מה דפסק הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח ה"ז הגונב או גוזל ונתייאשו בעלים והקריב כשר הקרבן מן התורה ובפח"י ממע"ק כתב גנב והקדיש ושחט בחוץ חייב כרת אם היה אחר יאוש דהעמידוהו חכמים ברשותו ותמה הלח"ם דזהו כרבא אליבא דעולא ובפ"ה פסק כר"י בחטאת הגזולה דאחר יאוש מכפרת מה"ת ולפמ"ש י"ל דרמב"ם ס"ל דגם גבי חטאת י"ל אחר יאוש מכפרת דע"י שינוי השם חל ההקדש מטעם ממל"ח ק"ח ומ"מ ס"ל דשייך כן גם בחטאת לחשוב זכיה להקדש משום דחייבי חטאות אין ממשכנין אותו א"ל ירצה להביא כדאיתא בערכין דף כ"ב ואף דלא זכה בבהמה זאת מעולם מכפרת עליו אף דהחיוב מוטל עליו להביא חטאת מ"מ יכול להקדישו לחטאת לכפר עליו דקי"ל בערכין שם דמפריש אדם חטאות ואשמות שיתכפרו בהן אחרים שחייבין הרי דא"צ שיהא דוקא משל החוטא ולא ס"ל כהרמב"ן ור"ן הנ"ל דכתבו דאם צריך שישחטו לשם בעלים לא מתכפר במה שזכה הקדש אחר יאוש משום שינוי השם אך ס"ל להרמב"ם כיון דא"צ שתהא דוקא משלו ה"נ יכול להקדישה מהפקר לחטאתו ותשחט לשם מי שחייב החטאת וגם רמב"ן כתבו רק בשם י"א וא"כ עולא דאמר דאינה מכפרת גם לאחר יאוש עכצ"ל כתוס' דס"ל לעולא מצוה הבא בעברה פסול אבל הרמב"ם פסק בפ"ח מהלכות לולב דגזול כשר ביוט"ב דא"צ לכם ולא ס"ל פסול דמצוה הבא בעברה לאחר יאוש וכרבא ואינך אמוראי בר"פ לולב הגזול ע"כ ה"נ חטאת הגזולה מכפרת מה"ת ומ"מ כיון דהגזלן א"י לזכות בה לעצמו רק מקדישו מן ההפקר כמוול"ח לית לו בעלים ואינו חייב כרת משום שי"ח ומ"מ לרב יהודא לא מצי הש"ס למפרך מדתני עלה דמים שחט בחוץ דחייב כרת דר"י ס"ל יאוש כדי קני כדאמר להדיא א"כ של גזלן הוא משא"כ לעולא צ"ל רק משום דהעמידו חכמים ברשות גזלן דליחייב עלה כרת ולמד מזה הרמב"ם גם לדידן בלאו דעולא צ"ל כן מדאמר רבא כרת שע"י דבריהן באתה לו אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכא דליחייב עלה דהאי כי היכא דליחייב עלה אין לו שום הבנה לכאורה דהא לעולא אוקמוה ברשותיה כיון דלא נודעה לרבים שלא יהו כהנים עצבים וממילא חייב השוחטה בחוץ כמ"ש תוס' בד"ה כי היכי וגם מהר"ם שיף נתקשה בההוא לישנא אבל לרמב"ם א"ש דנהי דלר"י דיאוש כדי קני ל"ק מההוא ברייתא אבל לדידן דיאוש לא קני ומשום מצוה הבא בעברה ג"כ אינו פסול כדס"ל לרבא גופא וא"כ ההקדש לאחר יאוש חל מכח שינוי השם או שינוי רשות ומשום אמל"ח אלא דהגזלן לא קנאה וא"כ אין להקדש זה בעלים ואיך יחויב כרת בש"ח עכצ"ל גם לדידן אוקמוה ברשותיה כדי דליחייב עלה אבל לענין כפרה בלא"ה מכפרת מן התורה ושפיר פסק הרמב"ם דלא כעולא דמלבד דאינו מוכרח דרבא אליביה קאי אדרבה מוכח דלא ס"ל כעולא: גמרא וא"א יאוש אינו קונה כרת מה עבידתיה והקשו בתוס' לעיל וראשונים דגם לרב יהודא קשה דאם יאוש קנה גם בלא הקדישו ליפטר דשלו טבח ומכר כדפריך במרובה לר"י ור"ל ול"ל כדמשני שם דף ס"ז דהקדישו בעלים ביד גנב לפני יאוש דא"כ גם לעולא י"ל הכי:
ונ"ל דלכאורה קשה לשיטת רש"י דלעיל דף ל"ח דיאוש הוה הפקר הא קי"ל גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן א"י להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו א"כ איך יכול נגזל להפקירו כיון שא"ב אך י"ל דזה גופא טעם דמ"ד יאוש בגזלה אינו קונה משום דבאיסורא אתי לידיה כדאיתא במרובה דס"ו והקשו תוס' שם דאם יאוש מטעם הפקר מה סברא לחלק משום דבאיסור אתי לידיה ולפמ"ש י"ל כיון דבאיסור אתי לידה ודעתו לגוזלו לא חשוב ברשות נגזל ע"כ לא מועיל הפקר של הנגזל אח"כ מצאתי כן בפנ"י לעיל דל"ח ולפ"ז י"ל דלר"י לא הקשה משום די"ל כדמשני בב"ק שהקדישו בעלים ביד גנב וס"ל כצנועין דהתם דיכול להקדיש ולהפקיר כשאינו ברשותו מדס"ל דיאוש קונה דמהני מטעם הפקר אבל עולא דס"ל יאוש אינו קונה ולא גמר מאבדה ע"כ משום דהפקר ל"מ באינו ברשותו ואף דמ"מ י"ל דמהני יאוש מטעם אחר מ"מ תו י"ל בזה כיון דבאיסורא אתי לידו ל"ד לאבדה כיון שאינו כהפקר וכמ"ש תוס' במרובה שם דס"ו בד"ה כיון וממילא לעולא ליכא לאוקמה שהקדישו בעלים ביד גנב אח"כ מצאתי שכ"כ בטי"ג: אמנם לפמ"ש הב"ש בסימן כ"ח סקט"ז דאם הגזלן מרוצה להקדישו של נגזל מהני א"כ ה"נ מהני יאוש מטעם הפקר כיון דהגזלן ודאי מרוצה כדי שיזכה בו כיון דמונח ברשותו למאן דס"ל דיאוש קונה ולפ"ז א"ש מה דאמר שם בב"ק בגזל חמץ ועעה"פ דאומר לו הש"ל אף למ"ד יאוש קונה מ"מ איסורא לא ניחא ליה דליקני וכי אמר יאוש קונה כשזה מתייאש וזה רוצה לקנות ולרש"י דיאוש הוא הפקר א"כ כשנתייאש מיד אינו שלו אף דגזלן אינו רוצה לקנות ואיך יאמר לו הרי שלך לפניך ואינו שלו ואח"כ מצאתי שכן הקשה קצו"ח ולפמ"ש א"ש דבע"כ של גזלן א"י להפקיר כיון שאינו ברשותו וה"נ כיון שעי"כ לא יוכל לומר הש"ל אינו מרוצה בהפקרו של נגזל ולפ"ז מה דאמר שם כי מטי עידן איסורא מתייאשו בעלים מינה קשה דמה מועיל יאוש משום הפקר כיון שנאסר ואינו ברשותו דה"נ מה"ט א"י לבטל חמץ לאחר זמן איסורו וא"כ אף אם הגזלן היה רוצה לקנותו ג"כ לא מהני וצ"ל דקרוב לזמן איסורו באופן שאינו בכדי שיעשה דין עם הגזלן להוציא מידו אזי מתייאש הנגזל מן גוף החמץ ואם היה ברצון הגזלן היה מועיל אלא דמשני דהגזלן כיון שרוצה שישאר אחה"פ לא ניחא ליה דליקני איסורא ואח"כ מצאתי במקו"ח סימן תמ"ג סוף סק"ה שכ"כ ולפ"ז מתורץ קושית ים התלמוד לב"ק שם מפסחים דף ל"ב דאיתא התם אכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור בשוגג חייב ופריך הש"ס אי לפי מדה משלם ניחא אבל אי לפי דמים משלם הא לאו בר דמים והא בפסח נתייאשו בעליו דאיסור חמץ רביע עליו וזה כשאכלו הרי רצה לקנות ובהיתר אתי לידיה ולמה ישלם אף לפי מדה ולפמ"ש לק"מ דאח"ז איסורו לא מהני יאוש בעלים דא"ב כמו דלא מצי לבטלו: