אור ברסלב
ערך שי שס גיטין › דף נב:

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

גיטין · דף נב:

דף נא.

משנה המטמא והמדמע והמנסך בשוגג פטור במזיד חייב בפיה"מ לרמב"ם כתב דאם ניסך יין חברו במזיד באופן דחייב מיתת ב"ד אינו מת ומשלם וכשלא התרו בו משלם ופלא דממ"נ אם כרב הרי ס"ל לרב מדאגבה קניא ומתחייב בנפשו אינו עד שעת ניסוך ואם כשמואל הא ס"ל קלב"מ גם בלא התרו בו ונ"ל דפוסק כרב דהלכתא כותיה וכדעת ש"פ רק דס"ל דכל התקנה שלא יהא כאו"א הולך ומנסך לא שייך רק כשמעידין שניסך במזיד דאל"כ י"ל שוגג הייתי ומה הועילו בתקנתן וכמ"ש הפנ"י והנה מה מהני דמשעת הגבהה נתחייב הרי עדים המעידין אותו אם יזומו דמחמת אשר זמם הל"ל דחייבים מיתה וממון ואין אדם מת ומשלם ויפטרו מממון א"כ על חיוב ממון דמחייבי עדים למנסך על שעת הגבהה הוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלגבייהו שני החיובים על עדות אחת שהגביה לנסך ובפ"א נתחייבו ע"כ לא משכחת החיוב באתרו בו ע"י אותו כת עדים שמעידין שהגביה וניסך רק בלא אתרו בו דחיוב מות ליכא רק חיוב ממון ועתוס' בפ"ק דסנהדרין ד"ט ע"ב ד"ה עדי האב ונסתר מחמתם מ"ש בחידושי ישיע"ק לבנו בסוף הלכות שחיטה עיי"ש:

ולדעת היש"ש שבש"ך חו"מ סימן שפ"ח ס"ח דמודה בקנס דרבנן פטור לא משכחת רק בעדים ומעידין שהתרו בו דעדים חייבין מיתה ופטורין מלשלם אאילה"ז על חיוב ממון וגם בממון צריך ילה"ז כמ"ש בחו"מ סימן ל"ג והנה אף שאם העידו עדים על א"א שהתרו בה וזינתה דמפסדת כתובתה אף דאם יוזמו לא ישלמו התם עדות אחת הוא דכיון שזינתה ומקטלה לית לה כתובה אבל כאן שני דברים הם מעידין שהגביה יין חברו וניסך דעל יין שלו ג"כ חייב מיתה אם ניסך ומה שמוסיפין שהיה יין חברו ומחייבים אותו ממון הוא עדות אמרה אחרת ואם א"א להזימן גם הוא לא מתחייב בעדותן:

ובפשיטות יותר י"ל דברי הפיה"מ עפימ"ש תוס' דהא דלשמואל קלב"מ ול"ה כגונב חלבו של חברו ואכלו דהתם ל"ל הש"ל אבל הכא ישנו בעין י"ל הש"ל על חיוב הגבהה אם נתנסך ע"י אחר רק באת לחייבו על שהמגביה נסכו בידים ע"כ כל החיוב על שעת ניסוך וי"ל קלב"מ אך נדחקו בטעמא דרב וי"ל לרמב"ם דה"ט דהא בתוס' הקשו מה מהני דקלב"מ יחייב משום שלא יהא כאו"א הולך ומנסך ותרצו דמה"ט לא עשו רק היזק שא"נ כניכר ולפ"ז י"ל לרב דכיון דמשעת הגבהה נתחייב ל"ל קלב"מ ואי דמשום קלב"מ יהא כנסכו אחר ויאמר הש"ל זה אינו דכיון דאם היה היזק ניכר אי"ל הש"ל כמבואר לקמן בגמרא דאף בהשא"נ אי חשוב כניכר פריך לחזקיה דלא יהא י"ל הש"ל וא"כ ה"נ משום שלא יהא כאו"א הולך ומנסך עשאו כהיזק ניכר ובזה מקושר דברי תוס' ד"ה מנסך דכתבו ומטעם וכו' וא"ת ולשמואל מ"ש מדאמרינן אלא דצ"ע לפי מה דמסקו תוס' בסוף דשאני הכא די"ל הש"ל הק"ל לשמואל דנחייבו כאלו היה היזק ניכר מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומנסך וצ"ע על התוס' וס"ל לרמב"ם דזהו טעמו דרב וכ"ז בלא התרו בו אבל בהתרו ומת בב"ד ל"ל שלא יהא כאו"א הולך ומנסך הדר דינא די"ל על שעת ניסוך הש"ל דמה שניסך בידים קלב"מ דאינו מת ומשלם משא"כ באינו מת בב"ד כיון דרשע הוא להזיק לחברו יש חשש דלא ישגיח על עונש שמים וינסך והוי כהיזק ניכר ואי"ל הש"ל ממילא מתחייב משעת הגבהה כגונב חלב ואכלו: תוס' ד"ה מנסך ומטעם שלא יהא כאו"א הולך ומנסך אין לחייבו דמה"ט לא מחייבין לו טפי אלא כאלו הוא היזק ניכר והקשה פנ"י דהוא גופה קשה גם היזק ניכר כמדליק בשבת גדישו של חברו וגנב וטבח בשבת וכל כה"ג נחייבו מטעם שלא יהא כאו"א מזיק לחברו ונ"ל דכונת התוס' הוא לפי מה דאיתא בשבת פ"ק דף י"ד ע"ב בתוס' ד"ה כיון דאף דעל מלתא דל"ש לבד ל"ג רבנן מ"מ אם גזרו משום דבר השכיח ל"פ גם בל"ש וה"נ ס"ל דהיכא דקלב"מ במיתה ל"ש אף בלא התראה שיכניס א"ע למיתה ביד"ש להפסיד לחברו וע"מ קנסו כיון דיש היזק שא"נ דשכיח כמדמע ותקנו שיהא כניכר תו ל"פ וגם היכא דקלב"מ דל"ש ה"ל לקנוס שיהא כניכר אבל בהיזק ניכר דלעולם חייב מדינא וא"צ תקנה רק היכא דקלב"מ פטור אין לתקן כיון דל"ש ול"ל בזה דנכלל בהתקנה של מטמא ומדמע משום ל"פ דהתם ל"צ לתקן רק שיהא כהיזק ניכר ולא לחייבו יותר:

בסה"ד ועוי"ל דטעמא דשמואל וכו' ורב סבר כיון דבשעת הגבהה וכו' אינו מובן בסברא מה פליגי רב ושמואל בהא ונ"ל דרב לשיטתו בסנהדרין דע"ב הבא במחתרת ונטל כלים בדמים קננהו דלרב מחמת חיוב מיתה קונה גוף הכלים ולפ"ז תינח התם דכשנטלן יש לו חיוב מיתה אבל כאן דבשעת הגבהה אין חיוב מיתה ואם נשרף או מכר ונתייאשו בעלים מחויב לשלם א"כ כי נסכו איהו גופיה דאזי מחויב מיתה ובדמים קננהו לגוף היין א"כ אי"ל הש"ל דתו אינו של נגזל וכמו בעשה שינוי דקנה ואי"ל הש"ל נמצא קילו חומרו ומחויב לשלם דמים שו"ר שכ"כ בתו"ג:

נ"ג ע"ב תוס' ד"ה בדאורייתא קניס וא"ת והא מתניתין ר"י הוא וקתני כהנים שפגלו במקדש שוגגין פטורין ובח"ר הקשה דאכתי תקשי ממטמא תרומה דהוא איסור דאורייתא ולא קניס ר"י ותירץ די"ל דמיירי בטומאה דרבנן או מטמא חולין אמנם בגאון צבי הקשה יותר דאיך סתמו הרמב"ם וש"ע בסימן שפ"ה ולא חלקו במטמא טומאה דאורייתא או שאר היזק שעשה איסור תורה שיתחייב גם שוגג דהא קי"ל בא"ח סימן שי"ח כר"י דקנסינן שוגג אטו מזיד אם עשה איסור דאורייתא ואדרבה כתבו עם מנסך דעבר אדאורייתא ונהי דמנסך משום חומרא דע"ז בדילי מ"מ משמע דומיא דזה באינך גם בעבר אדאורייתא שוגג פטור והניח בצ"ע ונ"ל דהא הר"ם שיף ופ"נ וישיע"ק הקשו דמה פריך דר"י אדר"י נמי הכא ל"ק שוגג כדי שיודיעו וס"ל בזה כחזקי' ונ"ל דנחזי אנן האי כדי שיודיעו ודאי שלא יאכל ויכשל באיסור ודטבא לו עבדינן מוטב יפסד מעותיו אבל ל"ל כדי שלא יכשל המזיק בלפני עור דאיך נפסיד לניזק משום שלא יכשל המזיק דפשע והלטועהו לרשע כדאיתא במרובה דף ס"ט כרם רביעי היה מציינין אותו בשביעית שהוא הפקר שלא יכשלו ב"א אבל בשאר שני משום גנבי ל"ח דהלעטהו דאם גונב יאכל גם איסור ויענש אך לפמ"ש נה"מ סימן רל"ד דבאכל איסור דרבנן שוגג לא חשוב דאכל איסור ונכשל דהרי בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הרי דשוגג בדרבנן א"צ כפרה דלא גזרו על השוגג וכ"כ בשו"ת חת"ס חחו"מ סימן ק"פ בכונת הה"מ מדהתירו סחורה באיסור דבריהם ולא חששו דלמא אתי למיכל דמה"ט אין עושין סחורה באיסור דאורייתא מוכח דחכז"ל התנו בתחלת תקנתם שאם יארע ויאכל בשוגג לא יהא כאוכל איסור בשגגה ע"כ ל"ג לעשות סחורה עיי"ש וא"כ באיסור דרבנן ל"ל טעמא כדי שיודיעו דאם לא יודיעו ליכא לגביה איסור כלל ואף דודאי היודע מוטל עליו להודיעו אבל הקולר רק עליו ולא על האוכלו בשוגג ורק משום טובת הניזק הפקיעו ממונו וא"כ קשה לחזקיה באיסור דרבנן למה יפטר אלא דאינו מוכרח דאיירי בדרבנן אבל קשה ממנסך דאף דאוסר דבר שאינו שלו הוא רק מדרבנן גם כשאין כונתו לצעורי וכמ"ש בכו"פ סימן ד' בשם התוס' ועט"ז והעלה כן לעיקר והיה אפשר לומר לפמ"ש בחידושי לביצה דף כ"ז דלנה"מ איסור דרבנן ל"ח איסור חפצא כחלב וכה"ג רק הטילו אקרקפתא דגברא שלא יאכל כשידע אבל אם לא ידע ואכל א"צ כפרה דגוף הדבר אינו אסור דומה לזה בביצה דף ח"י דכלים שטמאין באה"ט אסור להטבילן ביו"ט דחשוב מתקן אבל בטומאה דרבנן ל"ח מתקן וא"כ י"ל נהי דחזקי' ס"ל באיסור תורה היזק שא"נ שמיה היזק דוקא באיסור תורה דמעיקרא בר אכילה והשתא הגוף אסור דגם כשיאכל בשוגג ל"ח כהנה ואינו בר דמים כלל אבל באיסור דרבנן דאינו איסור חפצא וכשאכלו שוגג חשוב נהנה א"כ גוף הדבר בר אכילה רק אריה רביע עליו גם לחזקי' ל"ח היזק ניכר ובלא"ה י"ל לפמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט ס"ק כ"ז דהטעם במכר איסור דרבנן ואכלו אין המוכר מחזיר לו דמיו אף דלא היה שוה למכור בדמים הללו רק כדמי טרפה דנהי דחשוב נהנה מ"מ אינו שוה ככשרה כשהיה בעין ותירץ דחכז"ל ל"ג איסור כדי להוציא ממון והוכיח כן מהה"מ דבירושלמי מבואר דבאיסור דרבנן מותר לעשות סחורה וכי היכי דגבי סחורה לא העמידו דבריהם לענין ממון ה"כ בזה ובשאר משפט סימן רל"ד תקע בו יתדות ומ"מ גם סברת נה"מ וחת"ס אמת אלא דלהש"ך לא נ"ל דמה"ט ישלם יותר מכמו שהיה שוה למכור אף דל"ח נכשל באיסור וא"כ בהיזק של חברו ואסרו איסור דרבנן הל"ל דל"ג איסור להוציא ממון וע"כ גם לחזקיה הוא רק מטעם שלא יהא כאו"א הולך ומנסך של חברו צריך לשלם ומשום קנס ובשוגג לא שייך זה ולא צריך לטעם כדי שיודיעו באיסור דרבנן ובר מן דין א"ש כיון דמוקו לה בחולין דאית ליה שותפות א"כ אזי אסור מה"ת דמעורב מיי"נ שלו וע"כ שייך טעם כדי שיודיעו דלחזקיה קשה לצייר אוקימתא דמומר דאיך שייך בו כדי שיודיעו אלא די"ל בשוגג ל"ש לצעורי ואצ"ל דמיירי במומר כמ"ש הפנ"י ולפ"ז היה אפשר לומר דהא לדידן דמטעם שלא יהא כאו"א הולך ומטמא חייב ל"ש בשותפות דמזיק גם לעצמו כמ"ש תוס' ריש ב"ב ועכצ"ל אוקימתא דאית ליה שותפות קאי רק לחזקיה כמ"ש הכו"פ סימן ד' ולדידן ל"ל באית לו שותפות וממילא אסור רק מדרבנן וליכא טעם כדי שיודיעו אמנם דוחק דאזלא הגמרא בחולין אליבא דחזקיה דלא קי"ל כותיה אך לו יונח דלכ"ע י"ל באית לו שותפות מ"מ למ"ד די"ב כיון שנעשה האיסור אחר שנתערב כשיחלקו נימא הוברר שזה חלקו ומבואר בב"ח יו"ד סימן ד' ובאחרונים דמשום דא"ב נאסר חלק חברו וא"כ לר"י דמסקינן לעיל בפרק כל הגט גבי הלוקח יין דס"ל י"ב א"כ ל"מ השותפות לאסור של חברו משום תערובות רק אהני דלא נימא לצעורי מיכוין ואסור מדרבן דמן גם כשאינו מיכוין לצעורי אינו יכול לאסור א"כ לר"י ליכא מציאות במנסך של חברו שיהא אסור מה"ת ומ"מ המנסך עובד ע"ז ושפיר פריך דליקנס שוגג אטו מזיד דבאיסור דרבנן ל"ל כדי שיודיעו אבל באיסור תורה כמו מטמא תרומה או מפגל דתורה אסרה שפיר ידע די"ל לא קנסו שוגג כדי שיודיעו רק הגמרא מקשה מהיכא דלא אסר רק מדרבנן דל"ל דמיירי אסר איסור תורה לבד דבמנסך ע"כ אינו אסור רק מדרבנן וכן בהמטמא ומדמע ג"כ אף כשאינו עושה רק איסור דרבנן לא קנסו וא"כ ממילא לדידן מיירי בכל גוני דבאיסור דאורייתא פטור בשוגג כדי שיודיעו ובדרבנן קי"ל כר"י דלא קנסו שוגג אטו מזיד:

בהשגות הראב"ד על הרי"ף הוכיח דע"א נאמן לאסור מדתנן המטמא והמדמע בשוגג פטור מכלל דמהימן דאמר חזקה כדי שיודיעו אלמא איהו גופא מהימן וע"כ חילק בין מומר ופועל לאחר ותמוה דמה יענה במנסך דאוקמוה בחולין במומר וודאי דא"נ ואולי ס"ל כפרש"י שם דה"ה די"ל ביש לו שותפות ואז בלא"ה נאמן כיון דמפסיד לעצמו כדלקמן בס"ת ולכן דייק ותנן המטמא והמדמע ושבק מנסך אך האחרונים כתבו דעיקר ראייתו ממנסך דבמטמא י"ל שיודיעו שלא יסלק השרץ ובמדמע כגון שהיה קופה של תרומה וקופה של חולין ועירובין:

ונ"ל די"ל בלאסור בהנאה דלאו דמרה הוא כדאיתא במרובה דף ע"ב ע"ב הוי כמעיד להוציא ממון מבעליו כמו דמעיד דזה הפקיר ממונו דע"א אינו קם לממון וכמו דמעיד מעות הללו של מעשר אף דיש נמי צד איסור דאינו נאמן מה"ט כמ"ש בחידושי ר"ן בפז"ב משום דמע"ב ממון גבוה ובא להעיד להוציא הממון מרשות בעליו ודבר שבממון אינו פחות משנים אף שיש בו צד איסור ואף שזה חדש מ"מ בלא"ה דעת כ"פ דע"א א"כ לאסור ותמה ש"ך ביו"ד סימן קכ"ז דנימא ק"ו מלהתיר והפנ"י כאן כתב כיון דמפסיד ממון חברו הוי כמעיד על ממון א"כ נהי דראב"ד לא ס"ל מ"מ לאסור בהנאה דמוצי מרשות בעליו אינו נאמן ואף דבח"ר בפ"ג דקדושין דס"ה כתב דע"א נאמן לומר נתנסך יינך אף דאיסרו בהנאה לשיטתו אזיל דכתב בהא דא"נ לומר מע"ב הן מטעם אחר כמבואר בדבריו שם הרי דס"ל דבתר צד איסור אזלינן אבל לחידושי הר"ן י"ל כמ"ש אלא דלפ"ז הק"ל איך שייך במנסך כדי שיודיעו ונהי דבשוגג ל"ש לומר לצעורי ואצ"ל דמיירי במומר כמ"ש הפנ"י לעיל דף כ"ג מ"מ אינו אלא ע"א וגם דוחק דבשוגג מיירי דאינו מומר:

ע"כ נ"ל דבמנסך אף דאין כונתו לצעורי אסור רק מדרבנן וכמ"ש לעיל דמה"ת אין אדם אוסר דשא"ש וכ"כ התוס' בע"ז וזולת זה הוא רק תקרובות ע"ז דאינו אסור רק מדרבנן כמ"ש הרשב"א בחידושיו לקדושין ובתוס' מרובה דף ע"ב ב' ד"ה דאי כתבו דתקרובת ע"ז אפילו לא אסרה בהנאה רק מדרבנן לאו דמרה הוא כיון דאסרו בכל הנאות דאפילו קידש בו אשה א"מ כדתנן המקדש ביי"נ וכו' רק בחולין שנשחטו בעזרה דאין לו עיקר מה"ת ואם קידש בו מקודשת חשוב דמריה וברא"ש פרק איש מקדש בסופו כתב דבתרי דרבנן כגון חמץ נוקשה ע"פ בשעה ששית הוי קדושין ועיין א"ע סימן כ"ח וע"כ נאמן ע"א במנסך והנה בהא דאמרינן בחולין דף מ"א דבישראל אמרינן לצעורי מיכוין קשה נהי דבשעת מעשה אינו נאמן לומר דלאו לצעורי מיכוין משום דא"א מע"ר מ"מ אח"כ כשאומר דעושה תשובה ואינו רוצה להכשיל נאמינהו וכמ"ש יש"ש בחולין שם סכ"ב ואולי כאן הוא לכ"ע כיון דעשה מעשה ניסוך אתרע חזקתו מצד גוף המעשה וגם לצעורי אסור אך כיון דאוסרו בהנאה אינו נאמן להוציא מרשות בעליו אלא במנסך ל"ל הכי וכמ"ש אמנם בשעה"מ פ"ב מה"א כתב דהא דתקרובות ע"ז אינו אסור בהנאה מה"ת הוא רק לחזקיה דלא ס"ל כ"מ שנאמר לא תאכל איסור הנאה במשמע משא"כ לר' אבוהו בפ"ב דפסחים דכ"מ שנאמר ל"ת א"ה במשמע וכן קי"ל ה"ה תקרובות ע"ז דכתיב לא תאכלו כל תועבה א"כ לדידן מנסך הוי חד דרבנן ומוכרח לאוקים במומר אבל לחזקיה גם באינו מומר נאמן לומר דלא כיון לצעורי ועושה תשובה וי"ל כדי שיודיעו והנה מבואר בשעה"מ שם דר' יוחנן ס"ל בע"ז דנ"ב דתקרובות ע"ז אסור מה"ת בהנאת ולפ"ז מתורץ קושית המפרשים לעיל נ"ד ע"ב בהא דרמי דר' יהודא אדר"י דבמטמא ומדמע ומנסך לא קניס שוגג אטו מזיד והרי מנסך דאורייתא ותמהו נהי דסוגיא אזלא אליבא דר' יוחנן דס"ל היזק שא"נ לא שמיה היזק ובשוגג פטור מדינא מ"מ לימא דגם ר' יוחנן ס"ל דלפיכך לא קנסו שוגג אטו מזיד כדי שיודיעו וכחזקיה ובח"ר הקשה דליפרך נמי ממטמא תרומה דעושה איסור דאורייתא ותוס' הקשו דליפרך מכהנים שפגלו במקדש דעושין איסור דאורייתא ופטור שוגג ולפמ"ש מיושב הכל דבמטמא תרומה י"ל כדי שיודיעו דאינו מוציאה מרשות מרה דמסיקה תחת תבשילו וכהנים שפגלו נאמנים משום דבידם היה כאביי או כרבא דהכא:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה