אור ברסלב
ערך שי שס ביצה › דף לט:

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

ביצה · דף לט:

דף לט.

גמרא אלא דכ"ע ברא דהפקרא הוא והכא במגביה מציאה פליגי מ"ס ק"ח ועיין רש"י ותוס' דר"נ סותר א"ע דס"ל בפ"ק דב"מ ד"י הממל"ח לק"ח ונ"ל דהנה י"ל דר"נ ס"ל דהא דלא קנה חבירו משום דחב לאחריני היינו אם בזכייתו זה לחברו יחוב לאחריני והיינו באופן את"ל דחברו ל"ק וגם הוא לא יקנה דלא נתכוין לקנותו נמצא בזכייתו לחברו חב לאחרים אבל את"ל דמ"מ יקנה המגביה לעצמו בלא כונה ממילא זכייתו לחברו אינו חוב לאחריני וע"כ לפמ"ש מהרי"ט דידו קונה של"מ כחצרו והובא בקצו"ח סימן רס"ח הל"ל הממל"ח ק"ח אלא צ"ל כמ"ש קצו"ח שם דלרש"י בכתובות דף ל"א דידו אינו קונה לו רק ע"י הגבהה ג"ט אין ידו קונה מתורת רשותו רק כקנין אחר וכמ"ש אס"ז שם דמה שהקשו תוס' על רש"י מזרק לקלתה דמגורשת דשאני קלתה דהוי כלי שלה וקנה לה משום רשותה משא"כ ידו קינה רק מחמת קנין הגבהה וע"כ צריך כונה לזכות עיי"ש וא"כ כאן דמילא מים בכלי דקונה משום רשותו קונה שלא מדעתו כחצרו בב"מ דף י"א תו ל"ה חב לאחריני בכונתו לזכות לחברו וע"כ דוקא כאן ס"ל לר"נ ק"ח ור"ש ס"ל דמ"מ לק"ח כיון דעכ"פ בתחלת הגבהה שהגביה לצורך חברו עשה מעשה לחוב לאחריני דהא לא עשה לצורך עצמו אף דעכשיו שכבר הגביה אין חוב לאחריני בכונתו מ"מ בטל שליחותו לצורך חברו ומ"מ לעצמו קנה אף שלא בכונה דעכ"פ כליו קנו לו משום רשותו ומתורץ ג"כ קושית התוס' איך לר"ש יקנה שלא בכונה:

והנה למהרי"ט הנ"ל קשה למה לר"כ הוי חב לאחריני הא מ"מ ישאר של המגביה אף דלא נתכוין לקנות לעצמו דידו קונה לו שלא בכונה אך לפמ"ש בטעמו של ר"ש י"ל למהרי"ט כן כמי לר"נ או י"ל דבאמת לא קי"ל כר"נ רק כר"י דס"ל בב"מ שם דק"ח ויש לומר דזהו טעם ר"י דס"ל ידו קונה לו שלא בכונה ותו אינו חב לאחריני במה שיזכה חברו ומתורץ קושית תוס' שם בב"מ דר"י אדר"י דס"ל בגיטין דתופס לבע"ח במקום שחב לאחריני דל"ק ועש"ך חו"מ סימן ער"ה סק"ג דר"נ ס"ל חצרו אינו קונה לו של"מ: אמנם לפרש"י כאן דר"נ ס"ל דמגביה ל"ק ולתוס' דכ"ע ס"ל ל"ק בלא כונה קשה על מהרי"ט ונהי דלענין זה שמילא בכליו י"ל כאשר יבואר לפנינו בס"ד מ"מ למהרי"ט למה לא יקנה לו ידו אף שלא בכונה ונהי דנאמר לרש"י דבזה גופא פליגי ר"נ ובר פלוגתיה אי ידו מצד רשותו וקונה שלא בכונה או מצד קנין הגבהה מ"מ כיון דפליגי גם לענין דינא קי"ל כר"נ וי"ל דשא"ה דכונתו להיפך שלא לקנות לעצמו רק לחברו וכה"ג כתבו בתר"י פ"ק דברכות די"ב גבי נקט כסא דשכרא ולפ"ש בש"ך חו"מ סימן ער"ה בדעת הרמב"ם דר"נ ס"ל חצרו אינו קונה של"מ ממילא ה"ה ידו ולפ"ז י"ל ר"נ לשיטתו ולא קי"ל כר"נ בזה אלא דנעלם מהש"ך מ"ש תוס' בפחז"ה דף נ"ד ד"ה אדעתא וז"ל ובהפרה אמר דמחזיק בשטרותיו של גר מהו מאן דמחזיק בשטרא אדעתא דארעא מחזיק ובארעא הא לא אחזיק ושטרא נמי ל"ק דלאו דעתיה אשטרא וא"ל דאע"ג דאין דעתו אשטרא אמאי אין ידו קונה לו של"מ כחצרו דחצרו מתורת יד אתרבאי דהא דחצרו קונה של"מ היינו שא"י אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות ל"ק שו"ר במח"א הלכות מכירה ס"ה כדברי לחלק דכליו קונין לו של"מ וידו לא ופירש בזה דברי ירושלמי ולפמ"ש דר"נ ור"י פליגי בסברת מהרי"ט אי ידו קונה שלא בכונה ואנן קי"ל כר"י ולא כר"נ דאם ידו קונה שלא בכונה ממילא ל"ח לאחריני והל"ל הממל"ח ק"ח מיושב הרמב"ם פ"א מהלכות זכיה ה"ט דפסק המחזיק שטר מנכסי הגר כדי לקנות את הקרקע הכתובה בשטר ל"ק רק השטר לצור עפ"י צליחותו ותמה לח"מ דבפרק שור שנגח דף מ"ט ע"ב בעי מר"נ אי קני שטרא דלאו דעתיה אשטרא א"ד דעתיה נמי אשטרא ואמר עני מרי וכי לצור על פי צליחותו צריך דמשמע דכדי לקנות השטר צריך שיהא דעתו אשטר וקרקע אבל אם אין דעתו רק אקרקע ודאי ל"ק שטרא ואיך אמר הרמב"ם דמחזיק בשטר כדי לקנות הקרקע קני השטר לצור דמשמע אפילו אין דעתו אשטרא ועוד דהבעיא לא אפשטא ואיך פסק הרמב"ם בפשיטות דקנה שטר עיי"ש ולפמ"ש א"ש דהבעיא לר"נ לשיטתו דידו אינו קונה של"מ כדס"ל המגביהה ל"ק וע"כ גם חברו ל"ק דחב לאחריני ואנן קי"ל דקנה המגביה בלא כונה וכר"ש לפרש"י כאן וכר"י בב"מ דק"ח משום דל"ח לאחריני דא"ל יקנה חברו יקנה המגביה בלא כונה דידו קונה בלא כונה ממילא גם כשאין דעתו אשטרא קנה לו ידו: וכד הוינא טליא אמרתי לתרץ בזה עוד מה דמשני שם בב"מ ר"י דא"ל תנה לי ולא א"ל זכה והקשו תוס' הא ר"י ס"ל תן כזכי והאס"ז כתב בשם הרא"ש דלפיכך אמר תנה לי שלא ירגיש השליח שהוא מציאה ויסבור דשל רוכב הוא וע"כ גם בדעת הרוכב לא היה לזכה ועיין קצו"ח סימן ער"ה דהוכיח מזה דאם היה דעת משלח לקנות היה קונה אף דשליח לא נתכוין לזכות בהגבהה זאת עיי"ש ועדיין קשה דנימא דדעת הרוכב לזכות בהגבהת השליח דתן כזכי ומה שהעלים מן השליח ולא אמר זכה כדי שיסבור שהוא של הרוכב אינו מגרע דא"צ כונת השליח אבל מאן לימא לן דהמשלח לא רצה לזכות בהגבהת השליח מיד שלא יוכל אחר לחטוף ואף דלא אמר הגבה רק תן לי מ"מ א"א בלא הגבהה אלא דהאס"ז הקשה בב"מ שם לשיטת רש"י דריש ס"ל המגביה קנה אף דלא נתכוין לזכות לעצמו דמ"ש מהא דאמר רב יוסף בעודר בנכסי הגר וכסבור שלו ל"ק ותירץ דהיכא דמתכוין המגביה עכ"פ לשם זכיה דיודע שהיא הפקר א"ל יקנה חברו קנה לעצמו משא"כ בעודר בנכסי הגר דכסבור שלו הן לא נתכוין לשם זכיה כלל ולפ"ז א"ש דאם אמר זכה לי א"ל יזכה הרוכב יזכה המגביה ממילא לא חב לאחריני וקנה הרוכב אבל כשאמר תנה לי דלא נתכוין השליח לשם זכיה אם לא יזכה הרוכב גם המגביה לא יזכה ממילא חב לאחריני ול"ק הרוכב ולפ"ז מתורץ נמי קושית המפרשים למה לא מתרץ ר"נ לעיל שם בב"מ אהא דפריך לעולא ממשנה דהיה רוכב דאמר תנה לי ולא זכה לי דהא ר"נ לא ס"ל דהמגביה קנה ופליג על ר"ש ואין חילוק בין תנה לזכה כיון דעכ"פ דעת המשלח לזכות בהגבהת השליח ובזה תרצתי עוד קו"ע הובא בשו"ת ב"א חיו"ד סימן ס"ו בשם ר' ענזיל ז"ל אהא דר"פ שליח הקן אינו נוהג במוקדשין דפריך ה"ד אי חזי קן בעלמא ואקדשיה מי קדוש כי יקדיש ביתו א"ר והאי לאו ברשותו ותירץ שם ר"י היכא משכחת והלא לר"י הוומכ"ח ק"ח משכחת באופן שכתב הר"ן בנדרים דף ל"ד ע"ב דהפקר שעומד בד"א ואמר הר"ז להקדש חייל הקדשו דמקדיש לא זכה בה מקודם דגלי דעתיה דלא ניחא לו שיקנה לו ד"א רק להקדש וממל"ח ק"ח ולפמ"ש א"ש דבשלוח הקן א"י לזכות לעצמו דחייב בשילוח וכדאיתא בב"מ דף ק"ב ובשלהי חולין ע"כ הוי חב לאחריני וגם לר"י ל"ק ההקדש:

והנה הרז"ה כתב לתרץ קושית רש"י ותוס' דבב"מ מיירי ר"נ שלא בא ליד חברו משא"כ הכא דבא ליד מי שנתמלא לו ואגלאי מלתא דמעידן הגבהה זכה בה ודבריו צריכין ביאור ונראה כונתו כיון דאגלאי דבא ליד זה ואף שלא יועיל מה דחברו נתכוין לזכות לו מיד מ"מ זכה בה עכשיו א"כ אין נ"מ לאחריני אם יזכה למפרע מעידן הגבהת הראשון ואינו חב לאחריני אלא לפ"ז אם בא אחר קודם שנתנה לחברו יכול לזכות בה וליקחנה מידו ומש"ה אינו חב לאחריני בכונתו לזכות לחברו כיון דטרם שנתנה לחברו יכול אחר ליקחנה מידו רק לענין אם בא ליד חברו דזוכה למפרע ובזה ל"ה חב והוברר הדבר למפרע דל"ה חב דהרי לא בא אחר עד שנתנה ליד חברו ומטעם ברירה אתי עלה ומ"מ בעידן הגבהת הראשון הדבר בספק אם הוי חב לאחריני דאם בין כך ובין כך יבא אחר ויקחנה מידו לא יזכה בה חברו וזה ל"ד לתנאי דל"ש בו ברירה דתנאי מלתא אחריתי כמ"ש רש"י בפרק כל הגט משא"כ הכא בגוף הזכיה ושליחות יש ספק אם חל עכשיו ואין בידו לקיים כשאר תנאי א"כ לכאורה א"א לומר כן לר"נ דמסיק הכא דל"ל ברירה וצ"ל דס"ל לרז"ה דא"צ כאן לברירה דמילא ונתן מיד ליד חברו רק גלוי מלתא בעלמא הוא דלא בא אחר וזכה בה ובידו ודעתו ליתן לזה דאין אחר מעכב ודוחק דא"כ ישתנה הדין במילא ואחר כמה שעות נתן לחברו אבל י"ל דשא"ה כיון דמה שהוא כרגלי הממלא מבור הפקר דל"ק שביתה ביה"ש פרש"י במתניתין דלהחמיר אמרינן הוברר למפרע דעמד וחזי להאי גברא וא"כ אם מילא ונתן לחברו הוי כרגלי מי שנתמלא לו אף אם הממלא עירב לצד אחר בממ"נ אם א"ב א"כ ל"ק שביתה ביה"ש דהוי הפקר ויכול להוליכן לכל מקום דביו"ט א"א שתקנה שביתה ואם י"ב א"כ הוברר ג"כ דזכה בה חברו מעידן הגבהת ראשון וא"כ לעין דין ממון י"ל דלא זכה בה למפרע דא"ב ונ"מ אם מכרו או נתנו קודם:

ודע דאין דוחק לומר דשאני ממל"ח דכאן ממק"א אף דהגמרא קאמר סתם הכא בממל"ח פליגי דהרי גם לרשב"ם רק הכא ס"ל לר"נ ק"ח ולא בכל מציאה ולראב"ד רק בתחומין משום חומרא או משום דבקל יוצא מרשות בעלים לענין קנין שביתה כשואל מעיו"ט אף שלא משכו עד יו"ט וכמ"ש בהשגותיו לח"ה ובאס"ז לב"מ:

עוי"ל דברי הרז"ה עפ"י מ"ש בהשגות הראב"ד דר"נ מודה בא"ל זכה לי דק"ח רק זה ס"ל לדוחק דמיירי כאן דא"ל זכה לי דוקא ע"כ ס"ל כדעת הרמ"ה שבחו"מ סימן קכ"ה סיד דהולך ותן כזכה לי דמי רק על תנאי אם יבא ליד חברו הוי למפרע מזכה עש"ך שם ס"ק כ"ד וקצו"ח סק"ג שהביא דעת הרשב"א דמסופק בזה וע"כ אם בא ליד חברו שפיר זכה בה למפרע אף דלא אמר רק מלא לי או תנה לי ועל הראב"ד ק"ל הא ר"נ ס"ל תנה כזכה דאל"כ מה פריך בב"מ שם לעולא ממשנה דהיה רוכב הא י"ל דא"ל תנה לי כדמשני ר"י שם דתנה לי ל"ה כזכה וגרע מלא א"ל כלל כדמוכרח שם עיי"ש באס"ז ובש"ך חו"מ סימן רס"ט כתב דבס"ד דהיינו ר"כ ועולא ס"ל תנה כזכה ונראה דגם הראב"ד נחית לסברת הרמ"ה דתנה לי כזכה לי אלא דלהכי אפקיה בלשון תנה משום דע"ת הוא ע"מ שיתן לידו ולפיכך ס"ל לר"נ בתנה לי ל"ק כ"ז שלא נתנה לידו אך ס"ל לדוחק לומר דמיירי כאן דוקא בבא ליד מי שנתמלאו לו וכמ"ש תומים סימן ק"ה דמשמע דמיד שמילא הן כרגלי מי שנתמלאו לו אף אם בא אחר וזכה בהן טרם הגיע ליד חבירו ואף דגמרא אמר מילא ונתן לחברו מ"מ ס"ל דלשון ממל"ח ק"ח משמע דקנה מיד אף א"ל בא ליד חברו כדאיתא לשון זה בב"מ שם וע"כ מיירי הכי לפיכך תירץ דכאן מיירי דא"ל זכה לי וליכא בו תנאי משא"כ בב"מ דא"ל תנה אף דלר"נ הוי כזכה מ"מ תנאי הוה:

עוי"ל לתרץ קושית רש"י ותוס' דר"נ אדר"נ דכבר כתבתי אם קונה בלא כונה ל"ה חב לאחריני בזכייתו לחברו דמנ"מ לאחריני דהא א"ל יזכה חברו יזכה המגביה ולמהרי"ט ידו זוכה בלא כונה ומצאתי לרמב"ן באס"ז לב"מ שם וז"ל ורש"י מחק וכו' ותמיהא לן מלתא היכי סבר ר"ש קנה כיון דלשם חברו מגביה ולא לזכות לעצמו מאן ניהו דקני בע"כ וכו' אבל לדברי רש"י י"ל בהא פליגי ר"ש סבר מתכוין הוא לזכות לעצמו וליתנה לחברו משלו ור"נ סבר דאינו מתכוין כלל לקנות אבל הגמרא מכחישו שאין הגרסא כך עכ"ל אכן י"ל דזה ל"ח בע"כ דגם הוא לולא שיזכה חברו היה רוצה לזכות לעצמו רק לטובת חברו רוצה שיזכה חברו לכן כיון דחברו אינו זוכה ודאי רוצה לקנות בעצמו וקונה בלא כונה והרמב"ן דמחשיבו בע"כ צ"ל דא"כ היה יכול לזכות קודם לעצמו וליתן שלו לחברו כיון דכל כונתו לעשות נייחא לחברו וכשמוותר לו שלו יותר עושה עמו וכיון דמ"מ אינו מיכוין רק לזכות מיד לחברו הרי דאינו רוצה כלל לקנות לעצמו וחשוב בע"כ אך כ"ז בשאר מציאה אבל בתחומין לפיכך זיכה מיד לחברו כדי שיהא כרגלי מי שנתמלאו לו אבל את"ל לא זכה חברו ואם חטפה אחר יזכה האחר נמצא אין לו תועלת בכונתו הרי אינו מקפיד שיזכה בה לעצמו ואף דמ"מ לא נתכוין לזכות לעצמו זוכה שלא בכונה וממלא ל"ה חב לאחריני וזוכה חברו והוי כרגליו וא"ל אדרבה א"כ הוי בע"כ מה"ט גופה דאינו רוצה שיזכה בהן כדי שיהא כרגלי הנתמלא לו ז"א דאם תבא ליד חברו ל"ה חב לאחריני כלל בכונתו לזכות לו מעכשיו דבלא"ה יכול לזכות חברו כשתבא לידו רק כ"ז שלא בא לידו חשוב חב לענין אם יבא אחר וירצה לזכות בה מיד המגביה וגם דוחק לומר כהרז"ה דמיירי דוקא כשכבר בא לידו במש"ל בשם התומים וא"כ ממ"נ אם תבא ליד חברו ל"ה חב לאחריני בזכייתו לחברו מעכשיו ויכול לזכות לו ואם יקדימנו אחר ליטלה מיד זה בע"כ הוי חב ולא יזכה לחברו הרי א"כ תו לא תהא של חברו ולא יועיל כונתו שתהא כרגלי הנתמלא לו וא"כ אדרבה רוצה שיזכה לעצמו ויתן לחברו שלא יוכל אחר לחטוף ממנו ואם דלא לזה נתכוין לא חשוב בע"כ וזוכה לחברו אף שעדיין לא בא לידו בממ"נ משא"כ במציאה ואומר דמגביה לחברו הרי דאינו רוצה כלל לזכות לעצמו דאל"כ יפה שתיקתו ויזכה לעצמו ויתן לחברו ולא יעייל נפשו לחוב לאחריני דכשזוכה קודם לעצמו לכ"ע רשאי לחוב לאחריני גם בזה ימצא חן יותר בעיני חברו דמהנהו משלו אם כל כונתו רק להנהות לחברו ועכ"פ דבורו שלצורך חברו ללא תועלת כלל א"ו אינו רוצה לזכות לעצמו וז"ב בטעם רמב"ן דאחשביה בע"כ ועיין סמ"ע סימן רס"ט דצ"ל בפירש דמגביה לצורך חברו וכתב קצו"ח משום דדברים שבלב ל"ה דברים ועיי"ש בש"ך ומדברי רמב"ן הללו שפירש דברי רש"י יש קצת ראיה להש"ך:

בתוס' ד"ה הכא ועוד אין סברא לר"ש שיקנה בלא כונה לכן נראה לרשב"ם שיש לישב גרסת הספרים וכו' ותמהו המפרשים דגם לרשב"ם קשה כן עיין מהר"מ שיף ונ"ל דרשב"ם לא בא לישב רק קושיא ראשונה דדוחק למחוק גרסת הספרים וזה דדייקו תוס' ונראה לרשב"ם גרסת הספרים דקושיא שניה ל"ק רק לרש"י דידו ל"ק רק בהגבהה ג"ט דידו לאו משום רשותו קונה ולתוס' ידו קונה משום חצרו דקונה שלא בכונה כמש"ל מהקצו"ח ובזה י"ל ג"כ קושית המפרשים דתקשו להתוס' לעיל בתחלת הסוגיא דלר"ש כרגלי הממלא הרי דקונה שלא בכונה והא אין סברא ולפמ"ש א"ש דל"ק להו רק עכשיו דמחק רש"י גרסת הספרים ופירש דר"נ ס"ל דלא קנה הממלא דעכצ"ל דידו לאו משום רשותו וזה ודאי דוחק לומר דבהא פליגי ר"נ ור"ש אי ידו צריך הגבהה ג"ט דבחדא קאמרינן דפליגי לא בתרתי ועוד א"כ לפלגו במילא לעצמו ולא הגביה ג"ט ונתנו לחברו כרגלי מי:

עוי"ל דהרי הכא מילא בכלי אלא דאינו מבואר אם הכלי של רבים עומד אצל הבור או הכלי של הממלא רק עומד בר"ה באמצע הדרך דאין כליו קונין לו או בכלי של הממלא ועומד במקום שיש לו רשות להניח או תלוי בידו דקונה לו כמבואר בב"ב דף פ"ה ובחו"מ סימן רי"ש דכליו ודאי קונין משום חצרו שלא בכונה רק לרש"י ע"כ מיירי באופן דאין כליו קונין לו דאל"כ אטו יחלוק ר"נ על הלכה פסוקה דחצרו קונה של"מ ועוד א"כ למה קי"ל כריב"ח דחצרו קונה של"מ כיון דר"נ פליג כאן והלכה כר"נ בדינא וסתמא דש"ס מייתי דריב"ח ולפ"ז קשה על התוס' דהא ס"ל בכתובות דידו קונה משום רשותו ומזה מוכח כהנתיבות סימן רס"ח דאם נוטלה לגמרי תוך ידו קונה משום רשותו אבל אם אוחז רק מקצת הכלי בידו כה"ג גם רשותו אינו קונה וצריך קנין הגבהה וה"נ סתמא אינו נוטל כל המים בידו רק אוחז מקצת הכלי בידו ולכן דייקו תוס' דאין סברא שיקנה המגביה בלא כונה דהיינו בתורת הגבהה וכ"ז אם כליו עומדים במקום דאין קונין לו:

גמרא ר"ש סבר לק"ח ק"ל כיון דהוה בירא דהפקרא ולא קנה שביתה רק להחמיר אמרינן י"ב דלהאי גברא הוה חזי כפרש"י במשנה. א"כ כיון דאכ"פ לא לצורכו הגביה רק בשביל חברו אדרבה לא חזי רק לחברו ונימא הוברר כל המעשה דלצורך חברו מילא ואף דשלו היה ביה"ש מ"מ אם הבטיח לחברו להשאיל לו ביו"ט קונה שביתת חברו וכמו אצל פטם ורועה אף דשלו הוא דרק אם בדעתו ליתן להם אינו קונה שביתת בעלים וא"כ ממ"נ אם א"ב הוי חפצי הפקר ול"ק שביתה כלל ואם י"ב הרי הוברר למפרע דמילא לצורך חברו ואפשר דגוף המעשה מי ימלא עומד להתברר ע"כ י"ב להחמיר אבל שימלא לצורך חברו זה מעשה חדש ולא היה עומד לכך מתחלה וא"ב וכעין דמחלקים תוס' בפרק כהנ"ט בין עומד להתברר א"ל או אקל אם יהיו הנושאים שוים מ"מ הם שני עניינים נפרדים וברירה הוא ספק מציאות וי"ל ענין אחד נתברר ולא השני אם יזדמנו יחד ומזה מוכח דלא כתוי"ט שכתב דלפיכך אמרינן י"ב להחמיר משום דקי"ל י"ב בדרבנן וסברתו כהיש"ש במרובה ולפ"ד קשה נימא לגמרי י"ב דמילא לחברו וא"צ לעצמו:

משנה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת וערבו בני אותה עיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו ואם עירב הוא פירותיו כמוהו יל"ד למה האריך לימא נמי ברישא פירותיו כמהו וממילא נדע דלא יביאו לו ולא היה משנה הלשון והנה בגמרא פריך מסיפא לרב דס"ל כרגלי הנפקד וכתב ת"י דמרישא לא מצי למידק די"ל דלא ערבו הנפקדים ולפ"ז א"ש דלא תני פירותיו כמוהו אך למסקנא דמוקי לסיפא ביחד לו קרן זוית הל"ל פירותיו כמוהו וגם לשמואל דלעולם ברגלי מפקיד קשה ונ"ל מזה ראיה למ"ש לעיל דאם בעל הכלי א"א לבא אצל הכלי דרחוק ממנו אין הכלי קונה שביתת בעליו והוי כחפצי הפקר והנה טעמא דשמואל מבואר בגמרא דלא ניחא למפקיד למוקמי פירותיו ברשות נפקד לענין תחומין אדרבה רוצה שיוכלו להביאן אצלו וא"כ אם הוא לא עירב וא"א לו להיות עם פירותיו להביאן אצלו אדרבה מפסיד בזה שיהיו ברשותו ואח"כ מצאתי כן בתוס' חדשים על המשניות וא"כ למה לא יביאו אצלו בין לרב בין לשמואל ועכצ"ל דלא ערבו הנפקדים וגם לשמואל אם אינם ברשות המפקיד עכ"פ נשאר ברשות הנפקד כמו לרב ולא פליג רק אם עירב המפקיד ע"כ לא אמר פירותיו כמהו וא"כ אין כאן סתירה מגוף המשנה על סברא זאת רק מפרש"י ברישא דהכל כרגלי בעלים מבואר להיפך וכן מהרמב"ם פ"ה מהיו"ט וטוש"ע סימן שצ"ז וצל"ח האריך בסברא זאת:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה