ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק
בבא מציעא · דף כד.
ומודה ר"ש הקשו ראשונים בכל הנהו דתני במתניתין דאינו חייב להכריז משום דאין בהם סימן יכריז משום צורבא מרבנן דמהימן בטב"ע וראב"ד תירץ דההוא הכרזה רק בבתי מדרשות דמצויין ת"ח ולפירושו גם בהנהו דמתניתין מכריזין בבית המדרש וזה כתבו רשב"א ור"ן בשם ראב"ד אבל השטה כתב בשם ראב"ד כתב דדוקא בדבר קל ולא חשוב שאינם של מוצא דישל"מ ל"ה יאוש מכריז משום צו"מ אבל דבר כבד או חשוב דיש בו ידיעה ויאוש מיד לא נחזיק אותו בצו"מ והרי הוא שלו דאל"כ כל הנהו דאמרינן הרי הוא שלו יכריז משום טב"ע דצו"מ והקשה עליו השטה א"כ לותיב ממתניתין לרבא מ"ש כלי אנפוריא דמכריז לת"ק וכלים ששבעתן עין לר"ש משום צו"מ מהנהו כולהו דרישא דמתניתין עכ"ל ובלא"ה קשה דאם צו"מ לא מתייאש אף בלא סימן עדיין ניחוש שמא נאבד מצו"מ וסומך על טב"ע ולא מתייאש רק י"ל דצו"מ לא מהימן בטב"ע רק היכא שאינו של מוצאו אבל היכא דשייך יאוש אם מן אחר נאבד וזכה בו המוצא לא מהימן צו"מ להוציא מהמוחזק. אמנם ליישב קושית השטה נ"ל דבגמרא אמרינן אי ידענו בו דלא משקר משמע דצריך לברר דלא משקר אלא דרמב"ם והג"א ס"ל דסתמא אמרינן דלא משקר ואולי ס"ל לראב"ד כמשמעות הלשון א"כ י"ל דצו"מ נמי מתייאש שמא לא ימצא מכירו וקי"ל בגויה דלא משקר או חושש דהמוצא יתלה דנאבד מרובא דעלמא ולא יכריז וגם בדבר שיש בו סימן מתייאשין הרבה פעמים לכן בשלמא בדבר כבד או חשוב דיש לחוש ליאוש מדעת וגם שמא לאו צו"מ אבד כיון דיש ס"ס אינו חייב להכריז ולברר כדאיתא ביו"ד בכללי ס"ס דא"צ לברר אבל בקל ולא חשוב ליכא רק ספק דאינו צו"מ וחייב להכריז שיבורר וע"כ בקל ואינו חשוב גם לרבא ישל"מ הוי יאוש כיון דאינו עומד ודאי להתייאש כמו בדבר שיש בו סימן דה"נ באין בו סימן בצו"מ שמא סמיך אטב"ע ואפילו נתייאש אח"כ כשנודע לו תו לא מהני כמו בדבר שיש בו סימן ואפילו ספק אינו כיון דלא ידע ואין אומדנא על היאוש הוי רק דברים שבלב רק בכבד וחשוב שמא נודע לו מיד שנפל וצווח ביני חברייתא ויי לחסרון כיס:
גמרא כלים חדשים ששבעתן עין כתבו תוס' דרבנן פליגי דאפילו בלא שבעתן עין חייב להכריז ולהחזיר לצו"מ וכן מוכח עוד בגיטא דרב"ח ורמב"ם וכל הפוסקים פסקו דוקא ששבעתן עין ותמה לח"מ בפי"ד מגזילה דשבקו רבנן ופסקו כרשב"א בלא ראיה מהגמרא ועוד קשה מגיטא דרב"ח וכן תנה באנשי שם על הנמ"י ונ"ל דודאי מסתבר דבכלים חדשים ליכא טב"ע כמו שעמדו הראשונים מ"ט דרבנן דהרי לרשב"א אפילו צווח דיש לו בו טביעת עין לא מהימן דשמא אומר בדדמי אבל רבנן ס"ל דמהימן ולקמן באת"ל דרבנן פליגי על רשב"א אפילו ברוב עכו"ם לפ"ז י"ל להרמב"ם דפוסק בכל את"ל העיקר דרבנן דגם ברוב עכו"ם פליגי רבנן ממילא י"ל דמודו רבנן בכלים חדשים עפ"י רוב ליכא טב"ע דקשה לומר דיפלגו במציאות אם יש טב"ע אבל נמצא אנשים דבראיה בעלמא יש להם טביעת עין גם בחדשים אבל לכ"ע המה מועטים אלא דכשאומר ברי מהימן דצו"דו לא משקר אך כיון דרוב אין להם טב"ע בחדשים א"כ כמו ברוב עכו"ם מתייאש דכתבו תוס' לקמן משום דסובר דהמוצא יתלה שנפל מרוב עכו"ם ולא יכריז ה"נ יתלה ברוב דלא מכירי בטב"ע כלים חדשים ממילא מתייאשו הבעלים ודברי תוס' מוכרחין דהא מצד השכל רוב ספק הוא דאפשר יזדמן המיעוט כמו הרוב כמ"ש הרא"ש וריטב"א שבאס"ז לעיל דף זיין רק גזה"כ לילך בתר רובא א"כ ליכא למימר ברוב גוים מתייאש דימצאנו מהרוב דמצד הסברא לא עדיף ממחצה על מחצה דאינו מתייאש מספק כמו במשנה דמכשירין מ"ח פ"ב הובאה בגמרא בסמוך ועכצ"ל דמתייאש משום דסובר דלא יכריז המוצא דיתלה שנאבד מרוב גוים ופטור מדינא דגזה"כ לילך אחר הרוב לכן ה"נ מתייאש הצו"מ ומפרט אי אינו יודע ממי נפל י"ל לרשב"א אינו חייב להכריז דתלינן דנפל מרוב דגזה"כ אחרי רבים להטות ורבנן דס"ל ברוב עכו"ם חייב ולא תלינן ברובא דצריך לברר ה"נ בכלים חדשים מועט מכירין בטב"ע ובזה מדויק הלשון וכן היה רשב"א אומר דמשמע דחדא פלוגתא הוא מטעם אחד וכן מצאתי בת"ח דמשמע דהכל טעמא חדא מש"ה נראה דהש"ס נסתפק אי רבנן פליגי גם ברוב עכו"ם מדלא מצינו מפורש דפליגי לינה נעשה פלוגתא בחנם במלתא דמסתבר אלא משום דפליגי בכלים חדשים וכ"ז בדבר דשייך יאוש אבל בגט דאין גופו ממון וגם רבב"ח רק שליח ולא שייך אצלו יאוש דבעלים לא ידעי שאבד לכן הימנוהו בטב"ע והפוסקים כרשב"א ברוב עכו"ם משום דאיפסיק הכי בגמרא בכמה עובדי ה"נ פסקו בכלים חדשים:
גמרא מצא שנים שנים חייב להכריז הקשו מפרשים הא בשנים ליכא סימן מנין כיון דמכריז בלשון רבים כדלעיל ספ"ק ונ"ל די"ל דקאי על מעיקרא דהכי משמע פשטא דלישנא דצריך הכרזה בכלים ששבעתן עין משים צו"מ וה"נ מכריז שנים שנים משום צו"מ דאם יאמר שאבד שנים מהימן כמו בטב"ע וא"צ שיאמר הסימן מקודם ומש"ה לא איפשט בעיין דלעיל אי מנין הוא סימן לפמ"ש הסמ"ע סימן רס"ז דגם ארוך וגוץ הוי סימן רק משום חשש רמאין צריך סימן יפה וש"ך התם השיגו דגם בזמן דלא היה נפישי רמאי לא הוי מהני סימן ארוך וגוץ עיי"ש ומ"מ הסברא טובה וי"ל גם בלא נפישי רמאי חשו לאיזה רמאי וא"כ א"ש דודאי י"ל מניין הוי סימן גם לפי הבעיא רק לא עדיף מארוך וגוץ לכן לענן צו"מ דמהימן ממילא הוי סימן:
רשב"א אפילו ברוב ישראל צריך להבין למה ברוב ישראל לא יכריזו ובתוס' כתבו משום דאיכא גברי דלא מעלי ושקלו ליה ונראה שכונו לסברת ריטב"א הנ"ל דתרי מיעוטא הוי כפלגא:
אך בלא"ה י"ל דמתייאש מספק לפי סברא זאת דאפילו ברוב ישראל מצד הסברא ספק הוא מי ימצאנו ברוב רק גזה"כ כמ"ש רא"ש וריטב"א בפ"ק גבי עשירי ודאי:
תוס' בד"ה בטמון ז"ל בטמון למה יגע בו אי משום שיפנה אותו המפנה יקחנה ויכריז ותמה הפנ"י מי הגיד להם דלא מיירי דמפנה בעצמו מצאו ולקחו ונ"ל דגם ברוב קי"ל כל היכא דאיכא לברורי צריך לברר ולעיל בד"ה כי קאמר שהקשו דל"ל שנתייאש היינו דס"ל לתוס' דלא חשוב איכא לברורי דמי יימר שיודע הדבר לבעל אבדה ולהכריז לא מחויב דיוכל לבא לפסידא דבעלים שאבדו דעכו"ם יטלוהו בעקיפין כיון דרוב עכו"ם כמ"ש באס"ז לקמן וגם בלא"ה אפשר שיפסיד המוצא דשמא אבדו עכו"ם ושלו הוא וע"י הכרזה יפורסם הדבר אבל כאן אם מצאו מפנה עצמו א"כ כשיראה המפקיד שנפנה האשפה יחקור מי פנהו וישאלנו על חפצו ויתברר מי הפקידו ועכצ"ל דנטלו אחר ואצלו לא יתברר בלא הכרזה לכן הקשו למה יגע בו אלא לפ"ז י"ל לעולם המפנה לקחו ואי דאפשר לברורי בקל י"ל גם כשבא ישראל ונותן סימן ל"מ להוציא כמ"ש תוס' בחולין דצ"ז והכא דרובא עכו"ם מצד הרוב הוא שלו ומוחזק בו ואאת"ל דצריך טענת ברי עם חזקתו דבשמא ל"מ תפיסתו כמ"ש הרא"ש בפ"ק בסוגיא דתק"כ מ"מ הכא דרוב עכו"ם הוי כברי כמבואר בפ"ב דכתובות דס"ד משום רוב הוי כברי ואפ"ת דלמסקנא אינו מ"מ גם כאן הוא רק דחיה דלעולם רשב"א ובטמון ובזה גופא מה שאמר ואבע"א רבנן ויניח אי בא ישראל ונתן סימן ישקול דהיינו אם רוב אינו כברי: