אור ברסלב
ערך שי שס בבא מציעא › דף כ.

ערך שי שס· רבי שלמה יהודה טבק

בבא מציעא · דף כ.

דף יט.

ש"מ איתא לדשמואל הקשו תוס' ניחוש שמכרה במעמ"ש לר"ת דלא מצי מחיל וכן הקשו בגיטין ותמהו המפרשים על התוס' דזולת ר"ת קשה לאביי דאוקי בשטר כתובה יוצא מתחת ידה ניחש שמכרה גוף החוב לבד במעמ"ש ולאביי ליתא לדשמואל גם במוכר שט"ח ונ"ל לפימ"ש הר"ן בגיטין דף י"ג דמעמ"ש לא שייך רק בדבר שגופו ממון במגו דמצי זכי לנפשו זכי לאחריני א"כ לפי המ"ד בחו"מ סימן רמ"א דתפיס שטרא ל"מ מחילה בלא קנין א"כ לאביי דשטר כתובה ת"י ל"מ מעמ"ש על גוף החוב דלא מצי זכי לנפשו כ"ז דלא החזיר לו השטר ובלא קנין ועיין בנה"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ט אבל לרבא דלא מוקי בשטר כתובה אצלה אפשר להקנות במעמ"ש כשמסרה גם השטר דאזי מהני מחילה בלא קנין כמ"ש בש"ך חו"מ בסימן ס"ו ס"ק ע"ד בשם בהע"ט: אמנם מה שהוכיח הר"ן סברא זאת מחמת קושייתו דגבי מנה שבמשנה מועיל מעמ"ש ובשטר שחרור ל"מ מעמ"ש ובשלמא בגט הוי חוב לא תקנו מעמ"ש רק במילי דזכות לדעתי יש לדחות כיון דרק מדרבנן מועיל מעמ"ש אינו ניתר בב"ח ואסור בשפחה כיון דמדרבנן הוא קנין ממילא הוא חוב לעבד ולא מבעיא לרבינו ירוחם דס"ל דאם קידש במעמ"ש מקודשת רק לחומרא אלא גם להב"י באה"ע סכ"ח דהוי קידושי תורה י"ל דוקא בממון משום הפקר ב"ד הפקר זכתה האשה לגמרי אבל בשטר שחרור ל"ל הפקר ב"ד ואם לומר דהפקירו העבד הא המפקיר עבדו צריך ג"ש כדאיתא בגיטין דף מם ואף דמדברי תוס' בסמוך ד"ה שובר נראה דגם בשחרור שייך תק"ח להתירו בב"ח י"ל דוקא לענין עבז"ל דכתב לבדו שחרור ומכרו לאחר ואח"כ נמסר השטר שחרור לעבד בזה י"ל הפקר ב"ד להפקיעו מן הלוקח וממילא מהני מסירת השטר שחרור אח"כ להעבד:

לכן נ"ל לתרץ דברי התוס' דהפנ"י בגיטין שם הקשה דלמה מהני מעמ"ש בשטר דמעמ"ש הלכתא בלא טעמא ומשום תק"ה הלא בשטר יכול להקנות בכומ"ס ונראה דמ"מ נ"מ שלא יוכל למחול וכמ"ש הרא"ש בגיטין שם כיון דהתקנה לסוחרים ואי יוכל למחול לא יסמכו דעתם אבל לאביי דגם בכומ"ס א"י למחול י"ל לא תקנו מעמ"ש בשטר:

ואפילו יורש מוחל יל"ד מה צורך לזה והנה בפרש"י לעיל בד"ה ומפיק לשובר ויחזיק בקרקע המיוחדת לכתובתה יש להבין מאי נ"מ אם מיוחדת ואף דלשון הגמרא דחקו דכן משמע לישנא דאתי למטרף מ"מ גם הגמרא צריך הבנה וי"ל דמאי חשש הא גם כשלא נחזיר השובר לא יגבו הלקוחות מהבעל כיון דנמצא שובר וספק פרע אף דזמן השובר כשהיתה נשואה י"ל דל"ש חזקה דא"א פורע תו"ז מדכתיב שובר בטוחה היתה שיפרע לה כמ"ש באס"ז ולדעת הטו"ז בחו"מ סימן ס"ה אין להוציא מספק א"ו כמ"ש הב"ש בסימן ק"ל דמוקמינן הכתובה על חזקתה וגובה בו וצ"ל משום דאלים שטר דלא חשוב מוציא אך ה"ד אי מועיל הכתובה מהני להוציא כשמת הבעל או יגרשה בלא שבועה אבל להמבואר באה"ע סימן צ"ו דאלמנה צריכה לישבע ובגרושה נמי אי טעין אישתבע לי ל"ל דהשטר כגבוי ואוקמוה בחזקתו דלא איתברר עדיין חזקתו שמא לא תשבע אבל כשייחד קרקע לכתובה א"צ שבועה כמבואר שם:

עוי"ל לראב"ן בפרק הכותב הא דיכול למחול משום דנשאר לו זכות אם יטעון למלוה השבע לי דל"פ הרי דגם א"ל יכולה למחול מ"מ א"א לגבות מהלוה אי טעין אישתבע לי וא"כ קשה גם לס"ד דליתא לדשמואל וא"י למחול בלא"ה יכול הבעל לטעון שתשבע לו ואף שהוא בתו"ז מ"מ מדנכתב שובר היתה בטוחה שיפרע לה ועכצ"ל דהחשש בייחד לה קרקע דא"צ לישבע וס"ד דליתא לדשמואל ורבא אמר ש"מ איתא לדשמואל אף כשאינו יכול לומר לה אישתבע לי ובזה פליג אביי ואמר אפ"ת ליתא לדשמואל כשא"י לומר אישתבע לי לכן א"ר ואפילו יורש מוחל דמזה מוכח דאין טעמו של שמואל משום דנשאר לו זכות למלוה דיכול לוה להשביע למלוה אבל לענין חוב עצמו לא נשאר זכות דהא קי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו כיון דא"י לגבות בלא שבועה אינו ממון להורישו לבניו אף שיש לו זכות ע"י שבועה רק אם אין עליו שבועה ואין הב"ד מחייבין אותו לישבע כשלא יטעון לוה אישתבע לי אזי מוריש לבניו כמבואר בחו"מ סימן ק"ח א"כ כאן ממ"נ אם לא יאמר לוה למלוה אישתבע לי ודאי לא נשאר זכות למלוה בהחוב דכבר מכרו וכל זכות מלוה לראב"ן רק אם יטעון הלוה אישתבע לי וזה א"י להוריש ולמה יורש מוחל ועכצ"ל דלא כטעמו של ראב"ן אלא משום דנשאר שעבוד הגוף למלוה כמ"ש ר"ת או משום דהקנין דכומ"ס רק מדרבנן ממילא גם כשייחד קרקע לכתובתה יכול למחול ובזה יש לתרץ קושית מהרש"א דליפרך אמתניתין דמצא שובר לא יחזיר שמא נמלך הא אמר תנו נותנין שמא מכר השט"ח ולפימ"ש א"ש דגם המקשן ידע דליכא חשש כיון די"ל אישתבע לי דלא פרעתיך וא"ל ישבע לא יגבה הלוקח לכן מקשה מכתובה וייחד לה קרקע דא"צ לישבע וס"ד כראב"ן דבכה"ג א"י למחול ומשני לו דאפילו יורש מוחל ע"כ דנשאר זכות למלוה בגוף החוב ושמואל עצמו ס"ל בפרק כל הנשבעין א"א מוריש שבועה לבניו ועיין בחו"מ סימן ס"ו ובנה"מ שם סט"ו:

עוי"ל מה דנקט ואפילו יורש מוחל לר"ת דכתב דמש"ה יכול למחול דשעבוד הגוף אינו נמכר וכתב הריטב"א פרק האיש מקדש ז"ל אלא טעמא כמ"ש ר"ת דשני שעבודים יש ואין המלוה יכול למכור שעבוד הגוף דאף עבד עברי אין גופו קנוי וכשמוחל המלוה שעבוד מיד נמחל שעבוד נכסים כמוחל ללוה דנפטר ערב וכ"ת בכלל הקנאת שעבוד נכסי הרשאה לתבוע ללוה א"כ כשמת המוכר תבטל ההרשאה ותבטל המכירה שהרי א"י לתבוע הנכסים שלא יתבע ללוה תחלה כדאמרינן התם בדיינא דאחתיה לנכסי לוה מקמי דליתבע ללוה מסלקינן לו ואלו אנן אפילו יורש מוחל קאמרינן הא כ"ז שלא מחל היורש המכירה קיימת וא"ל שהלוה נעשה בשעת מתן מעות כאומר משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך כ"ז שלא תמחול והובא בש"ך ס"ק קי"ח ובקצו"ח תירץ כיון דמת מוכר וא"א לתבוע הלוה תובע הערב עיי"ש וכ"ז יתכן לדעת ר"ת אבל לראב"ד דכתב מש"ה יכול למחול משום דלוה י"ל לאו בע"ד דידי את ולפיכך כשכתב משתעבדנא וכו' לא מצי למפטר וע"כ ס"ל לראב"ד דצריך מוכר לכתוב ללוקח זיל דון ואפיק לנפשך דאל"כ י"ל לאו בע"ד דידי את גם כשלא מחל לו המלוה והובא בב"ע ובב"י סימן ס"ו ובש"ך ס"ק פ"ח וא"כ ע"כ לא ס"ל לראב"ד דנעשה כאומר משתעבדנא מדמצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך וא"כ כשמת המלוה בטלה הרשאתו הק"ל למה צריך היורש למחול בלא"ה אין הלוקח יכול להוציא מן הלוה דלאו בע"ד דידיה הוא ולא מבעיא להסמ"ע בסימן קכ"ב דאף הרשאה בקנין אג"ק בטלה כשמת המלוה אלא גם להש"ך שם הא כתב הטעם כיון שהקנה לו המעות של המורשה וה"ד בפקדון אבל בהלואה נתבטל ההרשאה כשמת אלא דראב"ד גופא י"ל דס"ל כפוסקים הובאו בש"ך שם סק"ה דמיתה לא מבטלה ההרשאה אף בלא קנין אבל לפי ההלכה עכצ"ל מדאמר יורש מוחל ש"מ דל"צ הרשאה כיון שקנה החוב וא"י לומר לאו בע"ד דידי את ומ"מ יכול למחול משום דמכירת שט"ח דרבנן או דנשאר למוכר שעביד הגוף וא"כ גם כשכתב לו משתעבדנא יכול למחול וכמ"ש הרא"ש בפרק הכותב וע"כ רבא דבא לתרץ ש"מ דאיתא לדשמואל ואם נאמר כטעם הראב"ד עדיין קשה ניחש שמא כתב בכתובה משתעבדנא לכן מסיק דגם יורש מוחל דוקא דאל"ה גובה הלוקח וש"מ דלא כטעמו של ראב"ד וא"כ גם משתעבדנא ל"מ דמ"מ יכול למחול:

גמרא ואביי חדא לשתי כתובות ל"ח ועוד שובר בזמנו טורף הדבר תמוה למה מתחלה השמיט תירוץ זה רק עכשיו לסתור דברי רבא דס"ל לשתי כתובות חיישינן אמר זה ועוד למ"ל טעם אחר כלל בשטר כתובה יוצא מת"י הא בלא"ה ס"ל עבז"ל וכן הקשו הראשונים עיין במרדכי ונ"ל דאפילו עבז"ל יש לחוש שמכרה בו ביום כמ"ש תוס' רק הכי קאמר חדא לשתי כתובות ל"ח ואת"ל חיישינין מ"מ עבז"ל ואין לחוש לשתי כתובות ומכרה בו ביום שנכתב השובר דגם דנאמר כיון דנפל חיישינין למלתא דלא שכיח מ"מ ל"ח שיזדמנו יחד תרי מילי דל"ש ואפשר דלנמכר בו ביום גם אביי חייש רק לשתי כתובות לבד לא חייש דיותר לא שכיח אלא גם לרבא דחייש לשתי כתובות מ"מ לתרתי דל"ש ל"ח וכנ"ל דעת הטור גבי מתנה דאם אמר תנו אין נותנין בבריא דשמא מכר בו ביום לאחר:

תוס' ד"ה שובר ונראה שתק"ח באס"ז ופנ"י עמדו בזה אמאי לא קבעו דברים אלו לעיל דף י"ג ונ"ל לפמ"ש מהרש"א דהיינו למ"ד עמ"כ וכן סובר אביי בשטר מתנתא אמנם מבואר בבעה"ת בשם ראב"ד ובש"ך סימן נ"ה בשם ה"פ דה"ד במתנה ובשטר קנין ולא בשט"ח או בשטר ראיה ומבואר באס"ז מהריטב"א דכאן מיירי בשובר מקנה וכ"כ בחיבורי ערך ש"י דצריך בכתובה שובר מקנה דלא מהני מחילה בע"פ וכ"ד תוס' בפרק החובל דף פ"ט וא"כ עמ"כ והוצרכו לומר מתק"ח הוא אבל בשט"ח י"ל כראב"ד דעח"כ ול"ד לשטר מתנתא:

פרק אלו מציאות דף כ"ב וכי נמצא יפה מהן תרומתו תרומה ואמאי והא בעדנא דתרם ותמהו באס"ז הא גם רבא ס"ל כשיש בו סימן אף דנתייאש אח"כ ל"ה יאוש וה"נ כדבר שיש בו סימן הוא לענין גוף התרומה אף דעומד לתרום מ"מ אינו עומד לתרום מהיפות:

ונראה שהבינו דגם לס"ד מיירי בתרם מהיפות מדקתני אם חושש משום גזל וגם מדתני כלך אצל יפות ולא קתני אם שתק ועיין באס"ז ונ"ל די"ל מה דאמר לעיל ביש בו סימן לכ"ע ל"ה יאוש לאו משום דעפ"י רוב לא מתייאש אלא משום דהוי דברים שבלב ובהפקר דעת הר"ן ריש פסחים דהפקר בלב ל"מ וא"כ לרש"י בפרק השולח דל"ח דיאוש מטעם הפקר ה"נ ל"מ דברים שבלב כי ל"ל אנן סהדי על דברי רבו וגם לתוס' בב"ק דס"ו דיאוש לאו משום הפקר מ"מ ילפינין לה התם מאבדה דאנן סהדי דמתייאש או שמענו מפיו ואף דחזינין עכשיו דמתייאש ואגלאי למפרע מ"מ מעיקרא לא נודע א"כ אף לרבא דהוי כאלו ידע מ"מ גם בידע כה"ג ל"מ דהוי דברים שב לב וכמ"ש תוס' ר"פ השולח כה"ג ממילא כשנודע לו כבר היה ביד המוצאו לפני יאוש אבל בתרומה כתיב ונחשב לכם תרומתכם ומהני דברים שבלב עיין רמב"ם פ"ד מתרומות א"כ לרבא הוי למפרע כמו ידע ונתרצה בלבו ואל תשיבני כיון דתרם אחר צריך רצון בעלים לענין שליחות ונימא לענין נה דהוי דברים שבלב לעשותו שליח על היפות דזה אינו לפימ"ש רמב"ן בגיטין פרק האומר אהא דכל השומע קולי יכתוב בתרומה לא צריך שליחות רק גילוי דעת ונתינת רשות דניחא לו ויבואר לפנינו דלס"ד דכאן גם הר"ן יודה ומפרט לקמן דמשני דשויה שליח ותרם מיפות דהקשו תוס' דהוי כדבר שיש בו סימן ודאי לק"מ לפי מה שכתבתי דבתרומה מהני דברים שבלב רק באבדה צריך שיהא אומדן המוכח בשעת יאוש שנתייאש:

גמרא ה"נ מסתברא דאס"ד מכאן סתר הר"ן בגיטין שם דברי רמב"ן דבתרומה ל"צ שיעשה שליח ודי בנתינת רשות וג"ד דניחא לו כמו בכלך אצל יפות וכתב הר"ן מדאמר ה"נ מסתברא דשויה שליח חזינין דצריך דוקא לעשותו שליח ולא סגי בג"ד ונ"ל דגם לרמב"ן יש חילוק דאם יש רק נתינת רשות ואינו מקפיד לא עשה הבע"ה המצוה דל"ל שלוחו כמותו וכבר הקשו תוס' דגם לרבא קשיא דהוי כדבר שיש בו סימן ותרצו דגורן עומד לתרום עיין באס"ז וכיון דבנתינת רשו"ת לא חשוב כעשה בעצמו המצוה יש קפידא גדולה וחוב הוא לו וגם לפימ"ש לעיל די"ל איגלאי למפרע בכה"ג מ"מ אי הוי חוב לא אמרינן אגלאי למפרע כמ"ש הה"מ פ"ד מזכיה ועוד די"ל עכשיו אחמיץ לזלזל במצות וע"כ צ"ל דיהא שלוחו כגופו ועל זה בעינין מה אתם לדעתכם גם שלוחכם לדעתכם אבל באומר כל הרוצה יתרום או כל התורם לא יפסיד דלא הוי שליחות מ"מ די בכך וכן ס"ד רק אח"כ פריך מצד הכרח דע"כ הכא צריך שליחות והרמב"ן דמייתי ראיה מכלך י"ל דגרס כגרסת הספרים ותסברא אבל גם לדידן דגרסינן ה"נ מסתברא מ"מ י"ל סברת רמב"ן אמת ועיין יו"ד סימן ש"ה בנה"ך:

תוס' ד"ה אם יש יפות וא"ת נימא דהשתא ודאי ניחא לו וכו' גבי דבר שיש בו סימן ונ"ל כיון דקי"ל אין ברירה לכן כיון דלפעמים לא מתייאשין מדבר שיש בו סימן א"כ לא ידעינן אי הוה מתייאש מקודם אבל בתרומה איתא בירושלמי ריש תרומות דבכלך אצל יפות רק מאותו שעה תרומה הובא במל"מ פ"ד מתרומות ומבואר בר"ש וראשונים במרובה דף ס"ט דלענין שיחול כשיבורר לכ"ע יש ברירה ועיין אס"ז בשם ראב"ד דא"א לחול כשאומר כלך ועושהו שליח דשליחות לא חל למפרע אבל למאי דמסיק דשויה שליח י"ל דחל התרומה כשאומר כלך ולא יחלוק הראב"ד על הירושלמי וכן לאביי כשעשהו שליח אגלאי למפרע כמו לרבא כמ"ש הריטב"א דסגי כשלא יקפיד:

תוכן העניינים

ערך שי שס

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה