ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
מהדורא בתרא · סימן לא
ס"ג שמא דבר זה ש"פ במק"א ב"ש סק"ו הקשה על ר"י ורא"ש דס"ל דאינו רק חומרא דרבנן אפילו ידוע שש"פ במקום אחר דאין להקדש אלא מקומו ושעתו דהא בקידושין דף נ"ג איתא דמקדש במע"ש לר"י דמע"ש ממון הדיוט מקודשת אף דחוץ לירושלים אסור ואינו ש"פ רק בירושלים מ"מ מקודשת מיד. ולכאורה י"ל דמיירי בירושלים שוה הרבה דאפי' ינוכה הוצאות הדרך ישאר עוד פרוטה משא"כ אם שם אינו שוה רק פרוטה הרי צריך הוצאות עד שם ואפילו א"צ הוצאה כל כך מ"מ טרחת הליכה נמי נחשב בכלל הוצאה כפי שכר יום וכמ"ש בער"ש על חו"מ סימן י"ד וסימן ריש סעיף זיין בראיות ואח"כ מצאתי בקה"י שכתב לתרץ דמע"ש מיירי דלאחר נכיון הוצאות הדרך ישאר ש"פ ולפמ"ש גם שכר הטרחא בכלל ההוצאה יחשב.
ועוד נראה אאת"ל דהך דמע"ש מיירי בסתם בכל אופן אף אם אינו רק ש"פ בירושלים מ"מ כיון דמצוה להעלות מע"ש לירושלים ולאכול שם כמ"ש רמב"ן במצות ששכח הרמב"ם לחשבן והוא במצות עשה אי ושכ"כ בעל ההלכות וגם בעל מגלת אסתר הודה אלא שתירץ דלפיכך לא מנאה הרמב"ם לפי שאינה רק חלק ממצות מע"ש וא"כ י"ל בשלמא במקדש בחולין אף דודאי ש"פ במדי מ"מ הרי ההוצאה יעלה יותר ואפילו רק טרחא כשאין לו בלא"ה דרך לשם שוה יותר נמצא אין שוה כאן כלום אבל מע"ש אם בעצם ש"פ בירושלים סגי כיון דמצוה להעלותו ולאכלה שם ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו כדאיתא בפ"ק דפסחים דף ד' ע"ב המשכיר בית לחברו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק דאמר אביי לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי דאינו מקח טעות דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופיה אלא אפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה ופלתי סימן ק"ב סק"ה כתב דמעשר שאין בו ש"פ י"ל דאין מצוה להעלותו אך לא הביא ראיה לזה וגם אפשר דוקא אם גם בירושלים אינו ש"פ ויל"ע במסכת מע"ש משנה ה' דתנן הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן ופירש הברטנורה משום דהוי מקח טעות שאם היה יודע הלוקח שהם דמי מעשר לא היה לוקח בהם פירות הללו משום טורח הדרך וכתב התוי"ט כלומר אנן סהדי ומש"ה לא מצי המוכר לטעון דלמא מזיד הוא ולמה לא נימא דניחא ליה בטרחא דמצוה ואף דגם בהכסף יקיים המצוה מ"מ לפום צערא אגרא ועוד למה אם קידש במע"ש בשוגג לא קידש ודאי הא שמא ניחא לה למעבד מצוה.
ס"ד הולד כשר זה דברי רמ"ה שהביא הטור והקשה החמ"ח סקי"א מהש"ס דאמר אשתיר מההוא משפחה ופרשו רבנן מנייהו ולאו משום דס"ל כשמואל אלא דס"ל כאביי ורבא משמע דאי הוי ס"ל כשמואל הוי ניחא דפרשי רבנן עיין חמ"ח ונראה דהרמ"ה לשיטתו שהובא בטור לקמן סימן קס"ד יבמה שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד תוך כ"י אם נתייבמה כתב הרמ"ה כיון דספיקא הוא אין מוציאין אותה ממנו וכתב הב"ח משום דהוה פלוגתא דרבנן ורשב"ג מצי אמר קים לי כרשב"ג והטור השיג על הרמ"ה משום דקי"ל כרבנן עיי"ש ובמה שכתבתי שם וא"כ ה"נ כיון דפליגי שמואל ור"ח ובגמרא לא הכריעו וגם הראשונים פליגי הלכה כמאן לכן הל"ל די"ל קי"ל אלא דמבואר בנתיבות בדיני תפיסה אות כ"ג במקום שי"ל קי"ל אז כשהוא מוחזק בהדבר מעיקרא שלא מחמת תפיסה אנן טענינן עבורו קי"ל דכללא הוא בספיקא דפלוגתא דרבוותא אין מוציאין מיד המוחזק אבל בתפיסה צריך לטעון קי"ל דוקא אבל אנן לא טענינן עבורו אבל כשמת אנן טענינן עבור יתומים קי"ל עכ"ל וכ"מ בכנה"ג אות י"ח לכן ה"נ בשלמא הא דמוציאין אותה משני כמ"ש הרמ"ה היינו דלא טענה היא והוא קי"ל אנן לא טענינן להו אבל בשביל הולד טענינן לכן לא פסלינן ליה והגמרא קאמר לא משום דס"ל כשמואל פרשו דאם היה ס"ל כשמואל ודאי היו צריכין לפרוש אבל אנן דמספ"ל אם הלכה כשמואל או כר"ח טענינן להולדות קי"ל ואפשר בהא דסימן קס"ד א"צ לטעון הוא עצמו קי"ל כיון דמעיקרא זקוקה היתה ליבם הוי כמוחזק מעיקרא ויותר נראה דהתם נמי דאין מוציאין מידו בע"כ כשטוען קי"ל וכל זמן שלא תוציאוה מידו והוליד טוענין לבנו מה שהיה האב יכול לטעון כאלו טען האב וכמו מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אף דהבת אין לה חזקה דאל"כ איך לא מוציאין אותה ממנו וירבה ספק ממזרים.
ובזה מיושב ג"כ אידך דהרמ"ה שהביא הטור דאם קדשה וחזינן השתא דאינו ש"פ אם אפשר להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת קידושין חיישינן להו ותמוה הא בלא"ה נמי חיישינן שמא ש"פ במדי ומה שתירץ בבד"ה דרמ"ה לא ס"ל כשמואל תמוה דהא לעיל הביא הטור מהרמ"ה דחיישינן שמא ש"פ ומצריכן לה ג"ט ולהוציאה מהשני ועיין בשו"ת ב"י בהלכות קידושין ס"ח האריך בזה ולפימ"ש א"ש דנ"מ אם להוציאה מהשני כשיטעון קי"ל כר"ח.
ומ"ש הרמ"ה דאם השתא ש"פ ודאי מקודשת והקשו מב"מ וקה"י הא כיון דדרך שערים להשתנות לא אזלינן בתר השתא ומ"ש קה"י כיון דהשתא ש"פ לא מבטלינן קנין ברור מספיקא כמ"ש הטו"ז בחו"מ סימן ק"ץ סי"ג ולע"ד ליד דהתם ודאי בשעת מכר הוי קנין ברור רק עכשיו דיש ספק אי עייל ונפיק אזוזי לבטל המכר מכח אומדנא לא מבטלין קנין ברור דלמפרע אבל הכא מה דחזינן עכשיו דש"פ הרי אין עכשיו נעשה הקנין ובשעת קידושין אפשר לא היה ש"פ ואפשר לומר דהוי ס"ס שמא מעיקרא היה גם כאן ש"פ דלא נשתנה השער ואת"ל דלא היה ש"פ כאן שמא מ"מ במקום אחר היה ש"פ דלרמב"ם הוי קידושין מן התורה בדבר המתקיים.
אך בל"ז א"ש דהא מבואר בפרק המדיר דף ע"ד קדשה בפחות מש"פ ובעלה מקודשת דאדם יודע דאין מקדשין בפחות מש"פ ולא טעי ובעל לשם קידושין וא"כ ה"נ ודאי לא קדשה בפחות מש"פ דבכדי לא עביד כדאיתא בחו"מ סימן מ"ב ס"ט גם א"ל כדי שתהא מקודשת מספק דהא איתא בקדושין דף ס"ד דלא מחית אינש נפשיה לספיקא ובטעות ליכא למתלי כ"ז דלא חזינן ריעותא דטעו וכמ"ש בתומים סי"ט ס"ב והש"ך סימן ט"ל סי"א אהא דל"ח לב"ד טועין כ"ז דלא חזינן ריעותא עיי"ש והא דבפרק המדיר אמרינן דהדר ובעל לשם קידושין היינו אף דאמרינן אדם יודע שאין מקדשין בפחות מש"פ ולא טעו ואף דהרי קמן דקידש בפחות מש"פ כבר נתקשו בזה הרא"ה והר"ן שם וכתבו דאינו יודע שפיר היינו משום דחזינן ריעותא ולי אפשר לומר התם נמי לא טעי אלא כיון דהרי קמן דקידש בפחות מש"פ אמרינן דעביד בכדי לאיזה סבה אבל כל זמן דליכא ריעותא אמרינן סתמא הוי ש"פ כיון דהשתא ש"פ וליכא שום ריעותא לפנינו.