אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב מהדורא בתרא › סימן ל

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

מהדורא בתרא · סימן ל

סימן כט

ס"א באב"מ ריש הסימן כתב דמחילת מלות מהני אפילו בע"כ דלות שעומד וצוח שאינו רוצה במחילת החוב עיי"ש וזה ודאי אינו לפימ"ש הרמב"ן שבמרדכי פ"ק דסנהדרין דמחילה א"צ קנין כיון שהחוב ביד הלוה זכה במה שבידו ובתוס' פחז"ה דף נ"ד בד"ה אדעתא כתבו היכא שיודע שהוא בידו או בחצרו ואינו מתכוין לקנות לא קנה וכן מוכח מדברי ראב"ן שכתב דמחילה קנה הואיל והוא ביד הלוה זכה במה שבידו כאותה ששנינו ברשות לוקח כיון שקיבל עליו המוכר קנה לוקח והרי התם הוא ברצון לוקח וגם הבית מאיר על האע"ז בסימן ל"ח כתב דמחילה שלא בפני הלוה מהני משום דמסתמא ניחא ללוה עיי"ש.

כתב בשו"ת מהרי"ל אם מעצמה נטלת המעות הוי כטלי גיטך מעג"ק לאו כלום הוא דבעינין ונתן בידה ואי קשיא כי מקדשה בפקדון הא לא אתי לידה בתורת קידושין והוי כמו טלי מע"ג קרקע אי משום הא לא אריא דבעינין שיבא לידה מידו אע"ג דמעיקרא לאו מידו בא לה בתורת קידושין דה"נ מגורשת כי אמר לה כנסי שט"ח זה וחזר ואמר הר"ז גיטך אף דמעיקרא בתורת פקדון לידה כמו שביאר הר"ם וכן כשמדבר עליה לשלטון ומחילת מלוה בכולהו יהיב לה איהו ולא שתטול היא בעצמה והקשה בקה"י הרי באומר לה טלי קידושיך מעג"ק ג"כ מתנה אותה שיש לה רשות ליטול בקידושין ולזכות בהן ומכח זה חידש דאם תכ"ד נטלה מעג"ק באמת מקודשת עיי"ש ולא משמע הכי מסתימת דברי מהרי"ל.

גם יל"ד מה אהני בפקדון אם נתן לה איהו לפקדון ולא לתורת קידושין ונ"ל דבא"ל טלי קידושיך מעג"ק עדיין לא קנתה ולא בא הנאה לידה אלא כשנטלה ותורה אמרה ונתן ולא שתקח בעצמה משא"כ כשדיבר עליה לשלטון או מחילת מלוה מיד בדיבורו נעשה הנאתה ולא חסר כלום והיא לא עשתה כלום והיכא דנגמר הדבר בדיבור לבד חשוב מעשה וכמ"ש בתוס' רע"ק פרק השולח אות ל"ד ושאר אחרונים לכן שפיר קרינן ביה ונתן ולא לקחה בעצמה והא דהקשה מהרי"ל מפקדון דג"כ מיד בדיבורו קנתה משום דבגיטין דף ע"ח איתא דאם שלפתו מאחוריו ואח"כ אמר לה הר"ז גיטיך דאינו גט דהוי כטלי גיטיך והרי בדיבורו קנתה הגט כיון דמונח בידה ועכצ"ל משום דבגרמתה מתחלה קנתה הגט ע"י שהגט עתה בידה משא"כ אם הוא נתן לידה נהי דלא נתן מתחלה לשם גירושין או קידושין מ"מ לא ע"י מעשה דידה קנתה ודיבורו כשהוא בידה לא היה חסר כלום חשוב מעשה ושפיר קרינן בו ונתן ולא שתקח בעצמה ולפ"ז גם בנתן לה סבלונת שלא לשם קידושין כנידון החת"ס ואח"כ קידשה אף דלא נעשית שומר ולא הקנתה לו מקום הסבלונת דל"ל שע"י הקידושין בא מידו לידה או ממקומו למקומה כמו שכתבתי במה"ק מ"מ כיון דעכשיו זיכה לה ע"י דיבורו ומתחלה נתן לה איהו שפיר מקודשת באתרא דהדרי סבלונות במיתה וגירושין דמקדשה באותה הנאה דבקידושין לא הדרי לעולם אף דאינה מחויבת באחריות ואינם כפקדון לומר דמשתנה מידו לידה וממקומו למקומה וכדמוכח מדברי הרא"ש בההוא ציפתא דאסא שהביא החת"ס גופא וברמב"ם פ"א מת"ג ה"ט כתב ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות וכתב הרשב"א שהוא בספרי וא"כ מה מהני כשנתן לה תחלה לשם פקדון אע"כ כמו שכתבתי ובשבת פרק כ"כ דף קי"ט ע"ב אמר ר' אלעזר מנין שהדיבור כמעשה שנאמר בדבר ד' שמים נעשו וא"כ בכל מקום כשנגמר הדבר ע"י הדיבור כמו התם הוא כמעשה.

ס"ב השאיל לה הבעל כתב קה"י עיין תוס' ב"ב דפ"ו בד"ה כגון דלענין שיהא המקום נקנה לה שתהא המקום קונה לה צריך קנין חזקה כדאמרינן בגיטין דף ע"ז תיחוד ותפתח עכ"ל ולי נראה דתליא בשתי תירוצי התוס' בבכורות דח"י ע"ב אהא דאיתא שם בגמרא ר"ט סבר אקנויי מקני לו מקום בחצרו וניחא לו דליתעביד מצוה בממונו וכתבו התוס' ואפי' בלא קנין קני דגמר ושעבד נפשו אי נוי כ"פ הרועה פותח ונועל וא"כ ל"ד להך דתיפוד ותפתח בגטו דאינו מצוה אבל קידושין הוא מצוה כדאיתא בביצה פ"ד ובר"פ האיש מקדש וכן מוכח מתוס' פ"ק דקידושין דף חית ע"ב אהא דבעי הש"ס אם היה סלע של שניהם דשהסלע שלה סמכה דעתה ובעי כשהסלע של שניהם אי סמ"ד והקשה מהרי"ט נהי דסמכ"ד הא מ"מ חצר של שותפין אין קונין זה מזה עיי"ש ועכצ"ל כיון דיש בו מצוה משאיל לה חלקו וגמר ומקנה וא"צ קנין וכצ"ל בדעת רשב"א ור"ן שם שכתבו דמשאיל לה מקום דעדיין קשה הא לא הוי קנין ובכנה"ג בכללי הפוסקים כלל י"ט כתב בשם מהרי"ק שרש ע"ב ומשפטי שמואל וכן הובא בשו"ת מהרי"א סימן פ"ט דבכל מקום שיש שני תירוצים בתוס' תירוץ הראשון הוא עיקר להלכה כי מה שהוא יותר נכון ואמת אומרים אותו בראשונה.

ואין להקשות א"כ מה צורך להשאיל לה מקום בפירוש הא בבכורת שם לא השאיל לו בפירוש ומ"מ אמרינן דאקנויי אקני לו מקום משום דניחא לו דליתעביד מצוה דשאני בקידושין דבעינין דסמכה דעתה וכמ"ש התוס' הנ"ל ובחצר שלו לא סמכ"ד וכ"כ הטו"ז כאן ריש הסימן ואף דאמרינן דגמר ומקנה לה אטו נשי דינא גמירי כדאיתא בקידושין פ"ק די"ג לכן צריך שישאיל לה בפירוש וכיון דזה אינו רק לפי שעה הוי כמתנה מועטת דסמכה דעתה שלא יחזור בו כדאיתא בפרק הזהב דף מ"ט אלא מ"מ ליכא קנין ומדינא יכול לחזור בו כדאיתא התם בפ' הזהב לכן צ"ל דגמר ומקנה לה ואז גם מדינא א"י לחזור בו או כמ"ש הרשב"א דהכי קא מבעי לן כיון דאית לה שותפות בגוה ה"ק ליה הניחו על הסלע שתקבלהו לי והוא כיון דמחזר לקדשה מושיל לה מקומו וקנתה ומיקדשה א"ד תנהו על הסלע שלך קאמרה לומר שאינה רוצה בתן וכה"ג כתב הר"ן לכן צ"ל בפירוש דמשאיל לה המקום כשהסלע שלו ומ"ש רמ"א השאיל לה הבעל מקום דינו כמו לענין גרושין לא מיירי לענין קנין רק לענין חילוק רשויות כדמסיק ועיין לקמן סימן קל"ט סי"א דהתם לא נזכר רק לענין חילוק רשויות.

ס"ג היתה עומדת ברשות של שניהם וכו' אפילו אמרה לו הנח קידושי על מקום זה ואותו המקום של שניהם הרי אלו קידושי ספק בגמרא דקידושין ד"מ ע"ב פרש"י דלסלע שלה קנתה בתורת חצרה והקשו תוס' א"כ מה מבעיא בסלע של שניהם הא חצר השותפין אין קונין זה מזה הנה בערך ש"י על חו"מ סימן קע"ו הבאתי ירושלמי דנדרים פרק השותפין ה"א דאם א"ל לוקח למוכר צבור על מקום השותפות ואקנה קונין זה מזה אבל אם היו כבר צבורין שם אינו קונה וכתבתי שם דמשום דלוקח עשהו למוכר לשליח למשוך בעדו ומשיכה קונה לחצר השותפין כדאיתא בחו"מ סימן קצ"ז וא"כ י"ל ה"נ כשאמרה הנח קידושי על מקום זה תקנה וצ"ל דס"ל לתוס' כמהרי"ל הנ"ל דטלי קדושיך לא מהני דילפינין קידושין מגיטין ובעינין ונתן לה ולא שתקח בעצמה וא"כ כיון דהחצר של שותפות אין קונין זה מזה רק ע"י משיכה והבעל יהא שלוחה לעשות המשיכה א"כ הוי כנטלה האשה בעצמה ולא מהני.

וא"כ י"ל פרש"י וס"ל כשאר פוסקים דלא מקשינין קידושין לגט לענין זה ויכול להיות שלוחה דהבעיא אם במה שאמרה לו הנח קידושי על מקום זה עשאתו לשליח למשוך בעדה וכדעת הירושלמי או לא נתכונה לעשותו שליח אלא נתכונה לדחותו כיון דמעות דרך ליקח בידה או ברשותה לבד לכן יש לתלות מדאמרה הנח המנה ע"ג סלע או חצר של שותפות כדי שלא תתקדש ולא פליג הש"ס על הירושלמי דהתם אמר צבור על מקום השותפות דדרך תבואה וכדומה לצבור ע"ג קרקע ולהכי נקט הירושלמי דאמר צבור ולא נקט תן אלא דדוקא בפירות או מטלטלין דדרך לצבור עג"ק וכן פרשו ק"ע ופ"מ דמיירי בפירות ומטלטלין לכן ודאי לישנא דמהני קאמר כדאיתא בר"פ השולח משא"כ כאן במנה יש ג"כ סברה להיפך מדאמרה תנם עגב"ק של שותפות ולא לקחה מידו לידה נתכונה שלא להתקדש כיון דחצר השותפין אין קונין זה מזה.

ולפ"ז מיושב נמי קושית המקנה כאן דלמה כתב הרמב"ם דין זה דחצר של שניהם דהוי ס"ק ולא כתב כמי לענין גט ולפימ"ש א"ש דבגט דודאי צריך שיתן לידה או לרשותה מדכתיב ונתן ולהכי טלי גיטיך מעג"ק אינה מגורשת א"כ אפילו נתכונה לעשותו שליח אינה מגורשת.

או דבגמרא דילן מספ"ל אם כונתה שיהא שלוחה ובנתינתו על הסלע תהא מגורשת או אין כונתה רק שיניח על הסלע ותתגרש מחמת רשותה ואז חצר השותפין אין קונין זמ"ז וכמ"ש בערך ש"י על חו"מ ס"ס קצ"ו דאם לא פירש להדיא שיהא שליח הוה ספק ואפילו לדעת מהרי"ל דס"ל דטלי קידושיך מעג"ק אינה מקודשת י"ל דהגמרא מספ"ל אף דהבעל כעשה שלוחה למשוך לרשות שניהם והוי כאלו האשה עשתה המשיכה מ"מ כיון דהמציא עצמו לה להיות שלוחה וגם דהוי רק מעשה השליח כאלו עשה משלחו בגוף השליח כמו שביאר קצו"ח בר"ס קפ"ב דברי תוס' רי"ד אפשר דלא יגרע מעדיק לה חרציה והאשה נטלה בעצמה הגט דמגורשת כדאיתא בפרק הזורק דע"ח משום דסייע לה בגופו להקריב לה הגט שתוכל ליטלו ובירושלמי הא"מ ה"א א"ל התקדשי לי בסלע זה תנהו לעני הר"ז מקודשת ע"ד דר"ז הבעל נעשה שלוחו של האשה וע"ד דר"ה העני זכה לאשה וכתב הפ"מ דלר"ז דבעל נעשה שלוחו של האשה ליתן לעני בההוא הנאה דקעביד שלחותה מתקדשת עיי"ש לפ"ז הוי כדבר עלי לשלטון דלא הוי כטלי קידושיך כמ"ש מהרי"ל בסימן ע"ח ולר"ה לא נעשה הבעל שלוחה ונראה מה דלא דאמר הפ"מ כיון דבעל נעשה שלוחה הוי כלקחה בעצמה הסלע מיד בעל ולכן מקודשת משום דא"כ הוי כטלי קידושיך מעג"ק דלקחה בעצמה.

ברשות של שניהם ולקמן ס"ט כתב ג"כ האי דינא לענין סלע של שניהם ועמדו המפרשים דתרתי למה לי וגם הרמב"ם כתב בכפילא ונראה כיון דאיתא בהזורק דף ע"ח ע"ב דאם עומדת בצידו ממש הוי דומיא דידה ממש ובפרש"י בעירובין דף צ"ב ע"ב פירש דהיינו דוקא כשעומדת בתוכה ולפ"ז י"ל הכא קמ"ל אף דעומדת בתוכה דהוי כבא לידה מ"מ ספק אם אינה מקודשת ובסלע לא קאמר דעומדת על הסלע דאזי אינו דומיא דידה מ"מ ספק מקודשת ולכל הפירושים שכתבו בטעם הבעיא יש סברא לחלק בין אם הוא כידה או רק משתמרת הן לתוס' דהבעיא אם סמכ"ד הן לרשב"א ור"ן אם דחויה מדחי ליה הן למה שכתבתי מ"מ שאני היכא דהוי כבא לידה דאזי י"ל דרוצה שתתקדש לו בזה.

ס"ה ספק ק"ל במהר"ם שבמרדכי סוף גיטין ובשו"ת מיימנו בתחלת לספר נשים כתב אם נסתפקו העדים אם נפל קרוב לה אינה מקודשת כלל דהוי כמקדש בלא עדים והפוסקים תמהו הא בחוששין שמא ש"פ במדי וכן בנתן הוא ואמרה היא וכן בשמא הרהר תשובה בלבו או בע"מ שיש לי בכולם הוי ספק קידושין וצריכה גט כמבואר בש"ס ובנתיבות בדיני תפיסה וכאן בקה"י תירץ דשאני היכא דהוי יכולים לראות ולא דקדקו לראות הוי רק חצי דבר עיי"ש אמנם במרדכי ושו"ת מיימנו כתב משום דאוקמה אחזקה ופנ"י בקו"א לקידושין סימן ט' כתב כיון דהשני עדים מספ"ל אם הקידושין קרובין לה לא יצאו הקידושין מרשות המקדש ולא זכתה בהן עיי"ש וגם בזה יש לשדות נרגא דהא לפי מ"ד דס"ל דבספק ממונא מהני תפיסה כשיטת הרמב"ם והרי מבואר בפ"ק דב"מ דף זיין לענין הספקות אם מהני תפיסה נמצא פוטר ממונו בממון כהן אף דלא תפס עדיין מ"מ הוי ספק ממון כהן ואם משום דלית לה הנאה כיון דאינה יכולה להוציא מידו הרי לפימ"ש האב"מ בסימן כ"ח סקנ"ד דכל שנותן לה כסף אף דלית לה הנאה מקודשת דהרי בע"מ להחזיר לולא גזרה דחליפין הויא מקודשת אף דצריכה להחזיר מיד ואין לה הנאת קישוט כלל ולהכי במקדש באיסור הנאה דרבנן מקודשת ולפימ"ש הריב"ש בסימן שע"ט דתרי חזקה כגון שמא מת בעלה דיש תרי חזקות חזקת חי וחזקת א"א הוי כרוב לכן י"ל ה"נ דיש חמ"ק לענין הממון וחזקת פנויה לכן אפילו ספק ליכא גם לעדים ולפ"ז לפימ"ש הג"א בפרק איזהו נשך דמחילה בטעות הוי יאוש בעלים עיי"ש ומבואר בנתיבות וקצו"ח דיאוש אינו קונה עד דאתי לרשות זוכה לכן הא דחוששין שמא ש"פ במדי או בנתן הוא ואמרה היא או שמא הרהב תשובה או שמא יש לו דבכל אלה באו הקידושין לידה ונתייאש הבעל כיון דנתן לשם קידושין ובא לידה תו ליכא חזקת מ"ק רק חזקת פנויה בחד חזקה בדאורייתא לחומרא משא"כ אם הספק או באו הקידושין לידה דלא מהני יאוש ועמ"ש בסימן כ"ז ס"א די"ל גם להתוס' ס"ל כהג"א דמחילה בטעות הוי יאוש אלא ס"ל לתוס' כיון דלוקח שמיט ואכיל גרם במעשיו שיתייאש המוכר הוי באיסורא בא לידו משא"כ אם המקדש טעה וגרם לעצמו במעשיו להתייאש ואם הטעות בא מחמת המוחזק שהטעהו לכ"ע ל"מ יאוש לדידן דקי"ל בגזלה ל"מ יאוש ושם בתשובת מייתי ראיה מהרמב"ם דס"ל כוותיה.

ודברי הפנ"י א"ש לפי מה דפסקינן כדעת הסוברים דספק במציאות לא מהני תפיסה שלא ברשות כדאיתא בנתיבות בדיני תפיסה אפילו יש ספק לב"ד בלא טענותיהם כשטוען שמא דמוקמונין בחמ"ק וא"כ אפילו תתפס האשה ויש ספק אם נפל בחיקה או קרוב לה לא מהני תפיסתה ממלא לא חשוב ספק אם הממון שלה כדמוכח בב"מ שם דבספק לא חשוב ממון כהן היכא דלא מהני תפיסה וגם הנאה לית לה כיון דלא פסקינן דהממון שלה אך כל זה בטוענת שמא אבל בטוענת ברי ל"ל כן ומהר"ם שם כתב אפילו טוענת ברי ודאי אינה מקודשת

וכ"ז בספק אם קרוב לה או אם נפל בחיקה אבל כשבא הקידושין לרשותה ונולד הספק בשעת נתינה כגון אם ש"פ וכגון אמרה היא ונתן הוא או בע"מ שיש לי ויש ספק אם יש לו או ע"מ שאני צדיק ויש ספק שמא הרהר בלבו תשובה דהוי תפיסה ברשות ואפילו אם המקדש טעה דתפיסה ע"י טעות בשעת שנולד הספק דהוי תפיסה ברשות דמהני ואפילו אם הבעל חזר ותפס לא מהני כמבואר כ"ז בדיני תפיסה וכמ"ש בנתיבות שם בסעיף ט"ז י"ז י"ח א"כ חשוב ממון שלה וגם יכולה ליהנות בהממון וגם לא שייך לומר דמוקמינן בחזקת מרה קמא כיון דלדינא פסקינן דהממון שלה הרי אבוד הממון ממנו וכאלו נפל עליו גייס או נפל לים או נשרף דאפי' עומד וצווח דאיני מתייאש לא מהני לו כדאיתא בב"מ דף כ"א ע"ב דאף דאינו רק אבוד ממנו לחלוטין מ"מ שום אדם אין לו יד לזכות בהממון זולת האשה לכן שפיר הוי ספק מקודשת דעל חזקת פנויה לבד לא סמכינן להתיר איסור דאורייתא וכ"ש איסור א"א והנה בעירובין פ"ג דף ל"ה הביא הא דתנן נגע באחד בלילה וא"י אם חי אם מת ולמחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן ואמר רבא התם טעמא דר"מ משים תרי חזקה לקולא דהיינו חזקת חי וחזקת טהרה של הנוגע ופרש"י דרבא ס"ל אפילו בתרי ותרי מוקמונין לקולא משום שתי חזקות ומיירי הך דנגע באחד ג"כ בתרי ותרי ורבא ורב יוסף לא מוקי הך דנגע באחד ג"כ בתרי ותרי לכאורה לא ס"ל דשאני תרי חזקות מחד חזקה אך י"ל דלעולם ס"ל דתרי חזקה עדיפי כשליכא תרי ותרי אלא נגד עדים ס"ל דגם שתי חזקות אין מכריעין לכן הא דקאמרי ביבמות רבה ורב יוסף בספק קל"ה או קל"ו לא ניחא לרש"י לפרש דהשני עדים מסופקין משום דיש שתי חזקות חמ"ק וחזקת פנויה אף דחדא באידך תליא מ"מ גם הא דנגע באחד בלילה ג"כ חזקת נוגע וחזקת חי תלוין זה בזה ואף דחכמים פליגי אר"מ ומטמאין היינו משום דכל הטומאות כשעת מציאתן בתרומה וקדשים או כמ"ש בתוספתא והובא בתוס' שם דמורים חכמים לר"מ בראוהו חי מבערב וא"כ ה"נ דקודם שזרק לה הקידושין ידוע דמעות קידושין היה של המקדש והאשה היתה בחזקת פנוי ואין להקשות על רש"י דא"כ לפי פירושו דעד אחד אומר קל"ה ואחד אומר קל"ו וג"כ יש שתי חזקות למה החמירו דכבר עמד בזה בשו"ת מהר"ם שם ותרצו עיי"ש והובא בחמ"ח כאן סק"ח.

ולפימ"ש מתורץ קושיית התוס' ביבמות דף ל"א בד"ה שתי כתי עדים נמי ספיקא דרבנן דכיון דשתי כתי עדים נמי ספקא דרבנן למה דחק רבה ור"י לאוקמוה ההיא דגיטין בשתי כתי עדים ולפימ"ש א"ש דבשתי כיתי עדים ס"ל לרבה ור"י דלא מכריע גם שתי חזקות משא"כ בחד חזקה וגם בגט יש חמ"ק אם הגט ש"פ או דיש לו חזקת פטור מליתן לה כתובה עדיין ולה יש חזקת א"א.

סע"י התקדש לי בככר זה ואמרה לו תנהו לפלוני עני אינה מקודשת כתב באה"ט סק"ט היתה בע"ח ובעל חובה דוחק אותה ואמר לה אחד התקדשי לי בזה ואמרה תנהו לבעל חובי אם היה בעל חובה גוי מקודשת גמורה ואם היה ישראל ופרע לו בפניה הוי ס"ק רשד"ם חא"ה סל"ו עכ"ל נמשך בזה אחר כנה"ג שכ"כ אבל המעיין ברשד"ם יראה דכתב דהוי ודאי מקודשת דהא בתנהו לפלוני עני נמי הוי מקודשת אי לאו דאמרה לו כי היכא דמחייבנא ביה אנא מחייבת בו את א"כ בבעל חובה שהיא היתה מחויבת ולא הוא הוי ודאי מקודשת ועיי"ש דבזה אין חילוק בין בע"ח גוי או ישראל וגם מ"ש אם פרע בפניה או לא אלא דבנידון רשד"ם לא אמר לה בפירוש התקדשי לי בזה גם משמע דמיירי שהאשה לא אמרה לו תנהו לבעל אלא פרע בפניה ושתקה ובמקום שחוששין לסבלונת כשנתן למשודכת דהוי קידושין בזה כתב רשד"ם כיון דאם אמר לה התקדשי לי בזה ואמרה לו תנהו לבעל חובי דודאי הוי קידושין א"כ הוי כנתן לידה לכן כשפרע בפניה ושתקה הוי כסבלונת וכיון דאינם רק כסבלונת לא החליט שיהיו ודאי קידושין להקל אלא הוי ספק.

וגם מה שחילק רשד"ם בין בע"ח גוי לבע"ח ישראל לשיטתו אזיל דפוסק דפורע חיב שחייב חברו לעכו"ם חייב לוה להחזיר לו כמו שהביא הש"ך בסי' קכ"ח סק"ו מהרשד"ם בכמה תשובות אבל הש"ך שם העלה דאין חילוק וגם בבע"ח גוי הוי ספ"ד כמו בע"ח ישראל דוחק א"כ לענין סבלונת ג"כ אין לחלק בין בע"ח ישראל לבע"ח גוי והוי ס"ס ספק אם חייב להחזיר ואז הוי כסבלונת דהוי ספק קידושין ושמא אין חייבת להחזיר לו ואינו דומה לסבלונת דכיון דפטורה להחזיר אינו כנתן לידה.

ואגב ראיתי דכ"ע באם אמר הלוה לאחר פרע חובי למלוה שלי והלך ופרע אם חייב לוה להחזיר כהפורע דמלשון ירושלמי וכן לשין הרמב"ם וש"ע משמע דוקא כשפרע שלא מדעתו פטור וכן כתב הריטב"א בכתובות פרק שד"ג דף ק"ח כיון שפרע שלא על פיו אבל מפרש"י בכתובות שם והרא"ש בנדרים דף ל"ג משמע דדוקא כשאמר לו הלויני ופרע בשבילי חייב להחזיר לו גם טעם הירושלמי ופוסקים דפטור משום די"ל הייתי מפייס למלוה למחול לי לא שייך כשאמר פרע למלוה אבל טעם התוס' שהביא ש"ך בסימן קכ"ח די"ל הייתי מוצא אוהבים שהיו פורעים בשבילי שייך נמי כשאמר לו פרע בשבילי דנתכונתו שתפס בשבילי מחמת אהבה ואם לא היית פורע הייתי מבקש אוהבים אחרים שיפרעו שלא בהלואה.

ונ"ל עיקר דכשלא אמר לו הלויני ופרע פטור דאף דדעת רשב"א ומ"ן בפשד"ג דהנותן לחברו סתם לא תלינן דלמתנה נתן וכ"פ דמ"א בחו"מ סימן רמ"ו סי"ז שאני התם דהמקבל לא מצי למימר למתנה נתכונתי דלאו בדידיה תליא דהא אם נטול בעצמו ודאי חייב לכן כיון דהנותן לא נתכוין למתנה חייב המקבל לשלם דהא ממונא דהנותן בא בידו אבל כשאומר פרע חובי י"ל הלוה אני נתכונתי למתנה ולא. נתחייבתי כיון דפורע חובו שלא מדעתו א"צ לשלם לו דלא מטי ליד הלוה כלום לכן אפילו הפורע נתכוין להלואה מ"מ הכל תלוי בדעת הלוה וכיון דהעיקר תלוי במה דהדין דפורע חובו של חברו שלא מדעתו פטור דלא חשוב דמטי הנאה ליד לוה ועל ידי זה גם כשאמר לו הלוה סתם פרע חובי ג"כ פטור לכן נקטו ירושלמי וכל הפוסקים לשון פורע שלא מדעתו ואם הלוה יודע בעצמו שנתכוין שהפורע ילוה לו צריך לפרוע וכשטוען שמא הפורע למתנה נתכוין לא מועיל טענתו לדעת פוסקים הללו דנותן סתם לא תלינן במתנה ויכולין להשביע לנותן כמ"ש נו"ב הובא בפ"ת בסימן רמ"ו שם ועיי' בקצו"ח ונתיבות בסימן רמ"ו סעיף י"ז מ"ש לחלק בין אמר לו אכול עמי דחייב לשלם לו ובין דור עמי בגברא דלא עביד למיגר דפטור משום דבאכול עמי אף דאכול ברשות בעלים חייב משום שנהנה משא"כ גדור עמי אף דקיימא לאגרא מ"מ כיון דהדר לא עביד למיגר לא חשוב נהנה רק מזיק ופטור כשהזיק ברשות בעליו ולכן באמר קרע כסותי וקרע פטור כשלא בא לידו בתורת שמיכה עיי"ש ולפ"ז ה"נ שייך חילוק זה דפורע חובו לא חשוב הנאה ללוה דהרי מודר הנאה מחברו מותר לפרוע חובו וליכא רק היזק להפורע משא"כ בנותן סתם לחברו דהרי נהנה המקבל ובזה מדוקדק מה שאמר חנן מי שהלך למדה"י ועמד אחד ופרנס את אשתו איבד את מעותיו והל"ל פטור הבעל אלא קמ"ל טעמו שאינו רק היזק להפורע ולא הנאה לבעל ומזה נשמע ממלא אפילו אמר לו הבעל שיפרנס אשתו פטור מלהחזיר לו כיון שלא פירש לו הלוינו ולהכי דקדק רש"י שם שכתב בד"ה חנן אומר איבד את מעותיו שלא אמרת לך הלויני ואני אפרע דיל"ד דסגי היה לפרש שלא אמרתי לך לפרנס דכן משמעות המשנה בפשיטות אלא דמשום דאמר חנן איבוד את מעותיו ולא אמר סתם דהבעל פטור ע"כ ר"ל דאינו רק נזק ולכן פטור הבעל אפילו אמר לו לפרנס עד שיאמר לו הלוינו ואפילו גילה המפרנס או הפורע דמתכוין להלואה א"צ הבעל ולוה להחזיר לו וכן פרש"י בגמרא בכתובות שם דף ק"ח בד"ה חנן הוא דאמר איבד מעותיו זה שפרנס אשת חברו ונתכוין לשם הלואה שישלם לו בעלה איבד מעותיו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה