ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
מהדורא בתרא
סימן א
סע"י ר"ג החרים בכנה"ג בהגהות ב"י אות כ"ג ז"ל מי שעלה לא"י ולא עלתה אשתו עמו ורוצה לישא אשה אחרת וחושש לחרגמ"ה שולח לה גט ע"י שליח ומשער הזמן שאפשר הגיע הגט לידה ונושא אחרת המבי"ט ח"א סימן ר"י נראה מדברי הרב דחדרגמ"ה חל על מי שעלה לא"י לדור ולא עלתה אשתו עמו והא ודאי דגם חרם רגמ"ה שלא לגרש אפילו בע"כ חל דמה אולמי האי מהאי ותמה אני אם הוא חושש לישא אחרת למה לא חשש ג"כ שלא לגרש בע"כ את"ד ונראה משום דכתב שם המבי"ט דהיא כמורדת ובפרק אעפ"י הביא המרדכי דברי ראב"ן דישא אחרת כשהיא מורדת רק דמשמע דשאר פוסקים לא ס"ל לכן ישלח לה גט וכיון דיכול השליח לזרוק גט ברשותה חזקה שע"ש עיי"ש והנה לקמן סימן ע"ז כתב רמ"א ס"ב די"א דבזה"ז שאין נושאין שתי נשים לא משהינן לה יב"ח אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת מרדכי בשם ראב"ן וי"ח, שאין להתיר לו לישא אחרת וכן עיקר ונ"ל דוקא תוך יב"ח אבל אחר יב"ח יכול לגרשה בע"כ או ישא אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם עכ"ל הרמ"א אמנם המבי"ט דמיירי לאחר יב"ח ע"כ ס"ל דאין חילוק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח אך ס"ל דגם החולקים על הראב"ן דוקא לענין דאסור לישא אחרת אבל לגרש בע"כ מותר וכמ"ש החמ"ח וב"ש שם ובקה"י שם כתב הטעם משום דמגרש בע"כ צריך ליתן לה כתובה או הכרזה ארבע שבועות והמלכת ב"ד בה ל"ח דיבואו להקל גם כשתקדיח תבשילו עיי"ש ולי נראה עוד כיון דבסוף תשובת מהר"ם איתא שתי התקנות דרגמ"ה וכתב דאם מגרשה בע"כ חל החרם על הבעל והסופר והעדים אבל בנושא אחרת לא הזכיר מזה לכן בגט בע"כ ל"ח דיגרשה אף אם תקדיח תבשילו דסופר ועדים לא יזדקקו לו רק עפ"י ב"ד שיורו להם שמותר לגרש בע"כ וכה"ג איתא בפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב בפרש"י לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתמי עליה סהדי עיי"ש ה"נ לא יזדקקו אם לא ברור להם דהאשה רוצה לקבל גט או עפ"י ב"ד דמותר לגרשה בע"כ שלא ילכדו בחרם.
ועוד כיון דההיתר משום דרגמ"ה לא החרים לעגן הבעל כשהיא מורדת והנה שלא יתעגן ויתבטל מפ"ו או מהרהורי עברה סגי בהיתר אחד משני החרמים א"כ עדיף לומר דלא גזר מלגרש בע"כ מלומר דלא גזר מלישא אחרת עליה דהרי גם כשנתיר לו לישא אחרת עליה לא פלט לגמרי דאמרינן בפרק אעפ"י דף ס"ד לענין ש"י שמרדה דאמר כיון דאגידה בי לא יהבי לי אחריתי וכ"כ בשו"ת הר"ן סימן פ"ט ובתה"ד סימן ר"כ דאפילו נשוי נמי אית ליה האי טענה דכ"כ דאגידא ביה אפילו איתתא דידיה מרגלה ביה קטטה ודלמא אימרדא ביה הובאו בב"י וש"ע לקמן סימן קס"ה וא"כ סתמא יותר לומר דלא גזר רגמ"ה מלגרש בע"כ וכיון שמותר לגרש בע"כ תו ליכא חשש עיגון במורדת והגזרה שלא לישא אחרת גם במורדת.
ובשו"ת פרשת מרדכי חאה"ע סימן י"ט פסק באשה שהיתה בחזקת אלמנה ונשאת אח"כ נודע שבעלה הראשון הלך ממנה ונשכח זכרו וא"י אם חי וברחה האשה למדינה אחרת דישלח לה גט ע"י שליח לגרשה בע"כ ואם אי אפשר לו מותר לישא אשה אחרת עליה אבל כשאפשר ע"י גט עדיף ולא הצריך היתר מ"ר לא בגט בע"כ ולא לישא אשה אחרת.
סימן א
סע"י ובארוסה לא החרים אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור ובחכ"צ סימן קט"ז כתב דפליאה ממנו דעת רמ"א שכתב בסימן קנ"ט ס"ה די"א שאסור לישא אשה עד שיחלוץ ליבמתו כיון שפסק דבארוסה לא החרים מכ"ש בזיקת יבמה דארוסה יותר נקראת אשה עיי"ש ולי נראה נהי דלטעם מהרי"ק דבארוסה לא החרים משום דמי יכריחנו להתחייב בשכו"ע וכתובה א"ל מצאה חן בעיניו שייך זה גם ביבמה אבל י"ל דמאן דס"ל גם ביבמה גזר מודה בארוסה מטעם אחר דלא הצריך לגזור בארוסה דהא יכולים להתנות בשעת קידושין שאם ישא אחרת יתבטלו הקידושין ואם לא חששו לעצמן מאן יחוש להו משא"כ בנשואה דאין תנאי בנשואין כדאיתא ביבמות דף צ"ה וק"ז
ואין לומר הא גם בנשואין יכולין להשביעו דכך חומר שבועה כחרם דזה אינו דהא כתב הר"ן בתשובה מ"ח דל"מ רשותה לישא אשה אחרת עליה דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דיצערה עד שתתן לו רשות וכ"פ כה"פ א"כ ה"נ כשישבע יצערה עד שתתן לו רשות להשאל על שבועתו ועוד מה תעשה ברבות הימים שלא יהיו לה העדים שנשבע בפניהם ואם יתן לה כתב תאבד הכתב משא"כ חדר"ג יכופו אותו הב"ד וגם הרבה אנשים מונעין עצמן מלישבע ובורחין אפילו משבועת אמת מכ"ש אלהבא דא"י מה יולד יום ויבקש לו אשה שלא תכריחנו לישבע ואיתתא בכ"ד ניחא לה מאי שא"כ חדר"ג פרוסה על כל גם יש כמה אופנים דאפילו שבועה עד"ר יש לו התרה גם י"א דבדיעבד מותר כדאיתא ביו"ד סימן רכ"ח סכ"א וא"ל הא גם כשנתקדשה ע"ת מהני ביטול ומחילת התנאי כדאיתא לקמן סי' ל"ח דודאי אינו דומה כשנשאת ויושבת תחתיו ומפתו תאכל ומלבישה דאם יצערה אין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאיתא בר"פ חרש משא"כ כשהיא ארוסה ואם יצערה שלא ירצה לכונסה עד שתמחול לו לישא אחרת צערו גדול משלה דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא וצערו גדול משלה לענין תשמיש משא"כ לענין מזונות ופרנסה צערה גדול יותר כדאיתא בהר"ן פרק אע"פ בגמרא דמורדת.
שניטשתטית בבית יעקב לקמן סימן עין ס"ד העלה דמתירין לו במ"ר ובהשלשת גט וכתובה ונדוניתה ואם אין לו יתן שט"ח על עצמו וחייב במזונתיה ורפואתה אבל בפדיונה אינו חייב ואין לו בפירות נ"מ שלה רק בפירות צ"ב שלה.
עד סוף אלף החמישי אפשר משום דהוא הוד יום דין תמן שליטת נשים משום דאיהי בהוד וכישוף בנשים מצוי כדאיתא באבות פ"ב מרבה נשים מרבה כשפים מכשפה ל"ת עיין רקאנטי פ' משפטים ובעת שליטת הדין מצליחין הכשפים כדאיתא בקה"י באות כף וכל היום דוה היינו אלף החמישי דוה למפרע הוד וגם שלא יהיו נשים מושלת בו כי אז זמן שליטתם ביותר ויטו את לבבו ועוד דבאלף השישי שליטת יסוד ולא תחסום שור בדישו יסוד נקרא שור שנאמר על יוסף ברצונם עקרו שור ובכור שורו הדר לו וכ"כ המק"מ פ' וירא בזהר י"ד א' ובזהר ויקרא דף י"ד הובא בקה"י דשור בחינת יסוד והמ"י
סימן ג
ס"א כהן אני אינו נאמן ב"ח תמה דבסימן ב' נתבאר דאין חוששין לפסול חלל ממזר זונה דאסור מה"ת וכאן דליכא רק איסור דרבנן לקרות בתורה ראשון חוששין יעיי"ש ולק"מ דשאני התם דאחזוקי איסורא לא מחזיקינן אבל הכא אף דאינו כהן אינו איסורא ורוב ישראל אינם כהנים לכן אינו נאמן ועש"ך יו"ד סימן פ"ז סקי"א ואפשר לזה נתכוין הב"ש ועוד דהא רובא דתלי במעשה לא אזלינן בתריה וכתב רמב"ן בבכורות דמיעוטא דלא תלי במעשה עדיף מרוב התלוי במעשה ותוס' בר"פ בתרא דיבמות כתבו דתשמיש איש ואשתו לא תלי במעשה ומשמע אבל תשמיש דאיסור חשוב תלי במעשה וא"כ לעיל לא חיישינן לפסול חלל ממזר זונה דתלי במעשה ולמיעוטא לא חיישינן ובלא"ה רוב כשרים והמיעוט תלי במעשה הוי כמיעוטא דמיעוטא אבל בחשש שאינו כהן יש לחוש דרוב אינם כהנים.
הג"ה ולישא את כפיו בח"מ וב"ש הקשו הא איכא איסור דאורייתא ואיך נאמן ונראה דהא האיסור רק להמברך ונושא כפיו ואיתא במהרש"א בפרק הא"ר דף פ"ח דחזקה דעשאה תורה כודאי הוא להמסתפק אבל למי שטוען ברי לא מרעא לו החזקה עיי"ש ולפ"ז גם לענין רוב הכי הוא וכן מצאתי בפנ"י בפ"ב דכתובות דף כ"ב ע"ב בד"ה ועדיין לכן ה"נ אף דרובא לאו כהנים מ"מ כיון דאין איסור רק להנושא כפיו לבדו אהני לו ברי שלו ולא מחינן בידו מלישא כפיו משא"כ בתרומה דיש בו חשש גזל השבט וחב לאחריני ודעה ראשונה שכתב המחבר דאינו נאמן נמי רק דחיישינן שע"י זה יתנו לו תרומה ובזה לא מהני ברי שלו כיון דטוען נגד הרוב דג"כ כבו"ש הוא כדאיתא רפ"ב דכתובות ומ"ש הב"ש בר"ן ומגיד כתבו שקורא בתורה הואיל ואין איסור בדבר זה הלשון אינו שם אלא כתבו מנהגינו להאמינו לקרות בתורה ראשון וכן הדין נותן דלא אכפת לן אם קרא בתורה ראשון עיי"ש וזה הטעם שייך גם לענין נ"כ דלא אכפת לן דאין האיסור רק עליו והוא טוען ברי ועצי ארזים הקשה על דברי הרמ"ך הא הוא מ"ע דקדשתו שיהא הכהן קורא ראשון ודעת הרבה פוסקים שהוא מ"ע דאורייתא וגם הוא פלוגתא דאמוראי בירושלמי דגיטין עכ"ל ולפימ"ש א"ש דהברכ"י אות א' כתב מלשון זה והוא לשון הרמב"ם משמע דאף אם הוא עלה מעצמו לקרות ראשון מוחין בידו עיי"ש ולכן שפיר כתב הרמ"ך על לשון הרמב"ם מה אכפת לן דאף דיש איסור לישראל לקרות ראשון לפני הכהנים מ"מ כיון דטוען ברי שהוא כהן מה אכפת לן וכמו הך דמהרש"א בתרי ותרי וניסת לאחד מעדיה כיון דטוענין ברי ואין אצלם ספק אף דלדידן הוי ספק ויש חזקת איסור לא מחינן בידם.
ובמשבצות זהב ר"ס קל"ה אסברא לן דברי החמ"ח וב"ש דאין כאן איסור כל שאין זלזול דכהונה שזה אומר שזה כהן הקורא אותו מאמין לו אין איסור עשה וכ"כ שם בא"א סק"ז כל שאין מקילין בכבודו שפיר דמי עיי"ש ומצאתי סעד לדבריו בתרגום יונתן פ' אמר פסוק חית קדוש יהיה לך ולא תפסיניה ופירש המפרש שלא תחללו וס"ל כת"כ שהביא רש"י שם דמקדוש יהיה לך ילפינין לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון ובדרישה סימן קל"ה הוכיח מפרש"י דגיטין כ"ט דגם הגמרא יליף זה מקדוש יהי' לך אלא דהש"ס תפס רישא דקרא אבל האמת מוקדשתו ליכא למילף דצריכא לדרשא וקדשתו בע"כ עיי"ש ונראה דאם היה הדרשא לפתוח ראשון מן וקדשתו הוה ילפינין דצריך לקדשו במעשה אבל אם ילפינין מקדוש יהיה לך לא הזהירה התורה רק להניחו בקדושתו ולא יזלזלו בכבודו דממילא יהי' קדוש לכן יפתח ויברך ראשון דאל"כ הוה זלזול לכבודו וכשאין זלזול ליכא איסור וכמהו הרבה כגון בפ' ויקהל יהיה לכם קדש דהיינו שלא לחללו במלאכה ובפ' בראשית ויקדש אותו פרש"י קדשו במן שלא ירד בשבת ולפ"ז אפשר אפילו הילפותא מן וקדשתו י"ל הפירוש שלא לזלזלו כמו ויקדש שהיה בשוא"ת שלא זלזלו בירידת מן. אוסר עצמו בשו"ת ת"מ ח"א סימן קנ"ו כתב באחד שאמר כהן אני דמדינא א"נ רק שאח"ד אם כהן אחר עשאו שליח לקדש לו גרושה אם נימא דישראל הוא ולאו בר חיובא וחל השליחות כדאיתא בפ"ק דב"מ דף יו"ד ע"ב והעלה שמקודשת שאנו מחזיקים אותו מרובא דעלמא שאינם כהנים ועדיין צ"ת ופ"ת כאן נוטה להיפך ולעד"נ לפימ"ש הבכ"ש ביבמות דף פ"ז כשאומר דבר זה אסור הוא ועדים מכחישין אותו ואין לו אמתלא טובה שיוכל לחזור בו ונשאר באיסור מותר לאכלו בינו לבין עצמו לצורך גדול כל שיודע האמת שאינו אסור יעיי"ש ולפ"ז גם כשליכא עדים שמכחישין אותו דהא מ"מ יודע האמת שאינו אסור ורק מפני איזה טעם אמר שקר דמ"ש בין יש עדים א"ל דהא שאבח"ד אמרינן אפילו מכחישין אותו עדים וע"כ דהכל תלוי בזה אם יודע האמת אזי האמת עד לעצמו ומותר ובחידושי רע"ק ביו"ד סימן א' סי"ב הועתק דברי הבכ"ש בטעות ונראה מה דכתב הבכ"ש דוקא לצורך גדול היינו משום מ"ש שם דכ"מ שאסרו חכמים מפני מ"ע אפי' בח"ח אסור ולפ"ז אפילו דלא נתיר לו אפילו בסתר ודאי אינו מד"ת דהא דבח"ח אסור רק איסור דרבנן שו"ר בחת"ס חיו"ד סימן קפ"ה דאפילו ליכא עדים שיכחישו ויודע בעצמו שאמר שקר מותר בסתר או אולי אסור משום כל מה שאסרו חכמים מפני מ"ע אפילו בח"ח אסור אבל מעיקר הדין ודאי מותר לפימ"ש דטעם שאנח"ד משום הודאות בע"ד ולא משום נדר יעיי"ש וכבר העלו הנו"ב ובתשובה שבסוף ספרי הריף על כתובות דהטעם רק משום הודאות בע"ד וא"כ ודאי לא חשוב השליח בר חיובא כיון דמותר בסתר ויכול לילך למקום אחר שאין יודעים שאמר כהן אני וישא גרושה והכא נמי אנן לא מהימנין ליה דכהן הוא א"כ אהני שליחותו מספק דשמא באמת אינו כהן דאפ"ת דאסור מדרבנן מ"מ כיון דמן התורה לאו בר חיובא הוא אהני השליחות מן התורה וכמו אם קידש לפני פסולי עדות מדרבנן או בעדים שהם ספק פסולי תורה צריכה גט כדאיתא לקמן סימן מ"ב ס"ה וה"נ כיון דספק אם כהן הוא והוי ספק אם בר חיובא הוא מן התורה מקודשת מספק.
ועוד מ"ד דאשלד"ע דוקא אם שליח בר חיובא ואם כהן אמר לישראל קדש לי גרושה ישלד"ע משום דישראל אינו בר חיובא אף דעובר משום ל"ע לת"מ תירץ באס"ז שם משום דבעי שיהא עובר דברי הרב מן העברה עצמה וה"ט דבמס' קידושין ילפינין דאשלד"ע משחוטי חוץ או מטביחה ומכירה והתם הוא עובר מן העברה עצמה וסבר דבעינין ממש דומיא דהנך עכ"ל וא"כ אפ"ת דשאנח"ד אפי' בסתר עובר מ"מ אינו דומה ממש לשחוטי חוץ או לטביחה ומכירה דהחיוב מכח מימרא דרחמנא על שניהם המשלח והשליח אבל כאן אם באמת אינו כהן האיסור רק דבדה לו האיסור ושאנח"ד אבל המשלח דבאמת כהן האיסור מן התורה שאסרתו בגרושה ולא הכהן עצמו בדה לו וכה"ג כתבו התוס' בתמורה דף ואו בד"ה והשתא לענין אם נשבע שלא לגרש וגירש דגם לרבא אי עביד מהני משום דאין האיסור כמו לא יוכל לשלחה אלא שהוא בדה את האיסור וכ"ש הכא דאם כהן נשא גרושה נתחללה ובניה חללים דהוי ביאת זנות משא"כ אם אינו כהן רק שאנח"ד לא נעשית חללה ובניה ממנו אינם חללים כדאית' בש"ע כאן הרי דאינו העברה עצמה שיש במשלח.
והוציאני מבית הספר כן איתא בש"ס דאל"כ חיישינין שמא עבד הוא וכתב הב"ש דמוכח מזה דמי שאין משפחתי ידוע לנו חיישינין שמא עבד או ממזר הוא לכן צ"ל הוציאנו מבה"ס ובשעה"מ הקשה דא"כ למה כתב ברישא דאוסר עצמו בגרושה וכו' הא בלא"ה אסור דשמא עבד או ממזר הוא עיי"ש ולי נראה דלא מוכח לחוש שמא עבד או ממזר דרובא לאו עבדים וממזרים אך כאן דאומר שהוא כהן דג"כ רוב אינם כהנים אלא עפ"י עדותו נאמר שהוא כהן יש לחוש שמא עבד הוא דלא מכחישין עדותו בזה והא דלא חיישינין שמא גוי הוא כשאין משפחתו ידוע לנו כיון דרוב גוים הם היינו טעמא כמ"ש תוס' ורא"ש פרק החולץ דף מ"ז דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות ישראלים הם וריטב"א שם כתב משום דמלתא דעל"ג הוא ולא משקר והתינח כשאומר שאינו גוי אם יתגלה יתפס בשקרו וכן אם אומר שאינו עבד אבל הכא אומר רק שהטבילוהו לאכול בתרומה אם יתגלה שהיה עבד לא יהא נתפס לשקרן.
ס"ז וישאר כהן כתב ב"ש לענין תרומה דרבנן ולא לענין תרומה דאורייתא ופרמ"ג עיו"ד בפתיחה להלכות שחיטה שרש ד' כתב דב"ש סותר א"ע דבסימן ע"ג סק"ב כתב בתו"ת תצא ולא אמרינן אוקמה אחזקת פנויה דמ"מ ספק דרבנן הוא ותצא ול"ד למ"ש בסימן ג' דמכשירין בתו"ת דמילי דאישות שאני מבואר דכאן אף לתרומה דאורייתא והובא בפ"ת כאן ולע"ד אינו סתירה דנהי דבתו"ת לא תנשא כמו דאינו אוכל בתרומה דאורייתא דעשאוהו רבנן לספק גם בחזקה מ"מ אמאי אם נשאת תצא דהרי כל גט דפסול רק מדרבנן אם נשאת לא תצא כדאיתא ברמב"ם פ"י מה"ג ולקמן סימן ק"נ אח"כ ראיתי שכ"כ הריב"ש בפשיטות בסימן רס"ו דאם תו"ת רק ספק דרבנן אם נשאת ל"ת וכ"ד הרשב"א הובא באס"ז פ"ב דכתובות דף ס"ג וכ"כ רדב"ז ח"א סימן כ"ז הובא בכנה"ג סימן מ"ז אך בש"ע דפסק בסימן מ"ז דתצא אף דבתרומה דרבנן בתו"ת סמכינן אחזקה משום דאינו רק ספק דרבנן עכצ"ל הא דבתו"ת תלא משום דבספק מילי דאישות שאני.
סימן ד
סי"ד האשה שהיה בעלה במדה"י ושהה שם יותר מיב"ח וילדה אחר יב"ח וכו' וימ"ש שאינו בחזקת ממזר ז"ד בה"ג דתלינן דבא בעלה בצנעא והרא"ש בפע"י דף ע"ג כתב דמקשים מהא דאיתא שם לענין אסופי דמה"ת כשר דלמאי ניחוש למיעוט דבעליהן הלכו למדה"י האיכא נמי פנויות משמע דאי ליכא למתלי רק אלא באותן שהלכו בעליהן למדה"י הוי ממזר ודאי עיי"ש ונ"ל דדוקא בידעינן האשה אזי אחזוקי בזונה לא מחזיקינן משא"כ באסופי שנמצא בשוק דלא מכירין אמו וכה"ג כתבו תוס' ורא"ש בפרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"ב בהא דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן דדוקא אם דנין על איש שהוא בפנינו.
ס"כ ממזר נושא לכתחלה שפחה כתבו בה"ט ספק ממזר אסור בשפחה רש"ך אבל רדב"ז ח"א סימן קפ"ח פסק דמותר וכתב בפ"ת דבגליון ש"ע של רעק"א זצ"ל כתב בשם שו"ת לרמב"ן סימן קפ"ח כדברי הרדב"ז עכ"ל וטעות נזדקר לפני בעל פ"ת דלא הביא רעק"א כלל מרמב"ן אלא רדב"ז סימן קפ"ח.
סל"ז בהג"ה הקראים אסור להתחתן בהם ורדב"ז ח"א סימן רי"ט הביא דרבינו אברהם קיבל קהל גדול מהם ביום אחד שנתייהו והרדב"ז ג"כ כתב דאפשר להתירם דאאת"ל שבפסולי עדות גירש איזה מהם שמא אותה המגורשת לא נשאת לאחר ואת"ל נשאת לאחר שמא לא ילדה ואת"ל ילדה שמא מותו בעודם קטנים ואת"ל לכלל בנים הגיעו כל אחד מהנמצאים עתה י"ל איני מהם את"ד עיי"ש והנו"ב חאה"ע ס"ה כתב על אחד שנשא בת קראי דהרמ"א אוסר י"ל דלא אסר אלא באתרא דקביעי אף דרובן לאו בני גירושין נינהו מ"מ חשובי ולא בטלי אבל כשפירש אחד אמרינן כל דפריש מרובא פריש ואין לגזור שמא תחזור האשה למקום קביעתה כיון שגם במקום קביעתם אין איסור ידוע ואולי אין בהם ממזרת כלל אלא אם זו פרשה כשהיתה גדולה ל"ל כל דפריש מרובא פריש דלדידה לא חשוב פרשה ואסורה משום קבוע כמע"מ את"ד עיי"ש.
ואומר אני כיון דרובן ודאי כשרים ויש ספק אם יש מיעוט כלל ממזרים כמ"ש הרדב"ז והנו"ב א"כ אין לחוש משום קבוע ודבר חשוב דלא בטיל חדא דכבר כתבתי בסימן ב' ובסוף סימן זה כיון דעתידין ממזרים להטהר לע"ל בטלין ברוב גם בזה"ז לפימ"ש האו"ה כ"ז ד"ג ופרישה ביו"ד סימן ק"ב ומשב"ז שם סק"ב דכל דברים החשובים כגון בע"ח וחהר"ל דוקא אם איסורן לעולם אין בטלין:
ועוד לפימ"ש בית מאיר ביו"ד סימן ק"י ס"ז בד"ה סקמ"ו דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשיש בודאי שם איסור משא"כ כשנפל אחד דשוב אפשר דהאיסור נפל ואין שם איסור שוב אף אם הוא שם אין נידון בקבוע ואזלינן בתר רובא וכ"כ בינת אדם בשער הקבוע בסימן ח"י ובסימן מ"א דדוקא אם ידוע שנתערב כאן טרפה אלא דלא נודע אם זו היא שנתערבה או לא דזה נקרא קבוע אבל אם ספק אם נתערב כאן טרפה לא נקרא קבוע אפילו כולם ביחד יעיי"ש ול"ד לספק טרפה שנתערב דפליגי ר"ת והר"י אם להתיר בדבר חשוב דהתם עכ"פ ידענו דחדא ספק טרפה נתערב וכיון דהוי דבר חשוב לא בטיל ברוב אבל כאן די"ל לא נתערב כלל ספק ממזר דהספק שמא בפסולי עדות גירש או בגט שבטל מ"מ שמא אותה המגורשת לא נשאת לאחר או אפילו נשאת שמא לא ילדה ואת"ל שילדה שמא מתו בעודם קטנים דהרי קמן כמה קטנים מתים ר"ל וא"כ י"ל לא נתערב כלל וא"כ לא נידון בקבוע כלל ויש למיזל בתר הרוב דודאי כשרים ועכ"פ בשכבר ניסת.
ורדב"ז ח"א סימן ע"ג הביא תשובת הרמב"ם אודת אשה שנשאת לאחד והקראים אח"כ נפרדה ממנו כפי דתיהם אח"כ חזרה אליו כפי דחז"ל בכתובה וקידושין ונפרדה ממנו וחשב הבעל שנפטר ממנה והשיב אשה זו היא א"א גמורה עד שיכתוב לה גט כשר ע"י עדים כשרים ובמשפט רבני ישראל ומי שישא אשה על מנהג הקראין היא אשת איש לא תתגרש אלא בגט אבל גירושי הקראין אינו גט כלל לפי דינינו לפי שאינם מאמינים במנהגינו בגיטין וקידושין ויליף מזה רדב"ז שלא חשש לממזרים שהרי נשאת אשה דידן לקראי כתיקון חז"ל ומה תיקון היא זה אם אסורה לו משום ספק ממזרות וכ"ת שטעו הסופרים והשיאוה למה לא הזהיר אותם מזה וללמדם שדבר זה אסור עוד למד הרדב"ז מן אותה תשובה שהם פסולי עדות וגט שלהם אינו גט כלל ומש"כ מי שישא אשה על מנהג הקראים היא אשת איש לא שנתקדשה בעדים שלהם דא"כ קשיא מדידיה אדידיה אלא שנתקדשה בעדים שלנו על מנהג הקראין את"ד והוא דוחק כיון שנשא על מנהג הקראין מסתמא היה בעדים שלהם כי הם בעיניהם כשרים ואפילו נזדמן שראו ג"כ עדים כשרים וכמ"ש המבי"ט ח"א סימן ל"ז לחוש דבקידושין נמי כשרים משום שמחת מריעות מ"מ מה בכך הא נמצא אחד קא"פ עדות כולם בטלים כמ"ש ישיע"ק בס"ס זה בס"ק ל"ז ודברי המבי"ט י"ל דאזיל בשיטת הרא"ש דלא נתבטל עדותם בראיה לחוד וכמ"ש הב"ש לקמן סימן מ"ב סק"ח אבל הרמב"ם הא ס"ל דבראיה לחוד נתבטל עדות הכשרים ע"י שנמצא קא"פ כדאיתא בחו"מ סימן ל"ו וכיון שנתקדשה על מנהג הקראים ודאי לא קפדי להזמין רק עדים כשרים וכל כי האי לא ה"ל לרמב"ם לסתום עוד יל"ד למה אמר שישא אשה ולא אמר שנתקדשה דהרי הקידושין קודם ואז מיד נאסרה לכל העולם וצריכה גט כשר גם מה זה דסיים גירושי הקראין אינו גט כלל לפי דינינו לפי שאין מאמינים במנהגינו בגיטין וקידושין דתינח דצ"ל בגיטין אבל בקידושין אדרבה היא הנותנת שלא תהא צריכה גט לכן נלע"ד דודאי על קידושין שלהם אין לחוש כיון דעדים שלהם פסולים אלא על נשואין שלהם וה"ט כיון דאין מאמינים בדחז"ל דילפי קידושי שטר וכסף מדרשה א"כ אין אצלם רק קידושי ביאה דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה ואיתא בריב"ש סימן קצ"ג בשם הרא"ה דקטנה שהגדילה אפילו לעדי יחוד א"צ כיון דאשתו היא ועומדת עמו כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה אך זה דוקא משום דקידושי קטנה אינו כלום א"כ ה"נ כיון דאצל הקראים אינה מקודשת עד שיבא עליה מקדשין בביאה וא"צ עדי יחוד וכתב החת"ס בחאה"ע סימן ק' כל עדות שהוא ע"י אנן סהדי א"צ דין עדות ולא יפסל ע"י צירוף קא"פ דהרי כל אנן סהדי פסולין וכשרים מצורפין אלא דאינו צריך כלל דין עדות וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות גירושין עיי"ש ואף דכתב החת"ס שם דבר זה לענין אם היה בשעת קידושין וחופה קא"פ כיון שהכניסה לחופה והיה שם רבנים מסדרי קידושין ומברכים ויצאו מהחופה בחזקת נשואה בלי ספק אנן סהדי וכלנו עדי מסירה הקידושין מיד החתן ליד הכלה ובאמירה הגונה עפ"י רב המסדר הבקי בדינים וטיב קידושין עיי"ש זה מבואר דלא שייך כלל בקראין דאדרבה אין בקיאין ואין מאמינים כלל בקידושי כסף ושטר לכן נקט הרמב"ם מי שישא אשה על מנהג הקראין היא א"א ומסיים שאין מאמינים במנהגינו בקידושין א"כ מקדשים רק בביאה דזה עיקר אצלם לעשותה אשת איש לכן כ"ע ידעי שנתייחד עמה ובא עליה ולפ"ז מה דלא חשש הרמב"ם לחשש ממזר עכצ"ל משום דרובם ודאי אינם בני גרושות וכמ"ש לעיל דל"ל משום דהקידושין בעדים פסולין.
סימן ה
סי"ד בהג"ה רק נותנו לעכו"ם אחר לסרס לכ"ע שרי אפילו נתן לשלוחו אין שליחות לעכו"ם שם בתה"ד ש"מ אפילו עכו"ם לעכו"ם אין שליחות ב"ש וז"ל תה"ד סימן רצ"ט אף עפ"י שמוסרו לשלוחו לסרס אין שליח לדבר עברה אפשר ג"כ לגבי גוי מגוי ונוכל לומר דכ"ש הוא דהא קי"ל בעלמא דאין שליחות מגוי עכ"ל ויל"ד כיון דאפילו גוי לגוי אין שליחות למה אמר משום דאשלד"ע ונראה משום דבפרק איזהו נשך דף ע"א ב' איתא דיש שליחות לנכרי לחומרא ודעת ר"ח ורש"י ורמב"ם דהכי קי"ל א"כ ה"נ הל"ל דיש שליחות לנכרי לחומרא והוי כאלו הגוי הלוקח מישראל מסרסו בעצמו נמצא ישראל המוכר לו עובר על לפ"ע דהוי רק חד לפני לכן אמר דאשלד"ע דמה בישראל שליח לישראל דהוי שליח ממש מדינא בין לקולא בין לחומרא אמרינן אשלד"ע כ"ש בגט דאין שלחו רק לחומרא די"ל אשלד"ע אך א"כ קשה הא שם אמרינן דיש שליחות לעכו"ם לחומרא אף דהוי נמי איסור רבית ונראה משום דבפ"ק דב"מ דף יו"ד ע"ב אמר רבינא היכא אמרינן אשלד"ע היכא דשליח בר חיובא והכי פסק רמ"א בחו"מ ר"ס קפ"ב לכן לענין רבית דגוי לאו בר חיובא ל"ל אשלד"ע משא"כ לענין סרוס דגם גוי מוזהר והוי בר חיובא.
סימן ו
סי"א אשת ישראל שנאנסה מבואר בכתובות דף נ"א ב' אף שסועה ברצון מותרת לבעלה ישראל וכתב יש"ש בפרק הבע"י סימן ג' אם לבסוף עשתה מעשה ומקרבת עצמה להדוק לו אסורה דלא אמרינן יצרה אלבשה כדפרישית בפרק נערה סימן ל"ב והנוב"ת סימן ק"ן כתב דתמוה בעיניו דמה בכך שהיא עושה מעשה כיון שיצר אנסה גם המעשה היא באונס עיי"ש ואנחנו לא נדע מה נעשה כיון דאין לנו ספר יש"ש על כתובות ואפשר הכריח הדבר בטעם וראיה.
אמנם התוס' בב"ק פרק שור שנגח דף מ"א בד"ה וכמאן דקטלה דמי כתבו וא"ת ומה פשע השור היא הרגה עצמה שהרי הביאתו עליה וי"ל כמו שפיר"ח שקפץ עליה השור לרבעה ואלבשה בה יצרה ונתרצית ואפילו למ"ד בכתובות פרק נערה תחלה באונס וסופה ברצון דמותר היינו תחלת ביאה באונס אבל הכא תחלת ביאה זו ברצון ואסורה לכ"ע עכ"ל ואם איתא לדברי היש"ש מה צ"ל תחלת ביאה זו ברצון הלא אפילו תחלת ביאה באונס אם לבסוף עשתה מעשה אסורה והרי הביאתו עליה ועשתה מעשה וא"ל דלפי תירוץ התוס' לא מיירי שהביאתו עליה רק נתרצית בלא עשיה דמי הכריחם לזה הלא תירוצם עולה יפה גם כשהביאתו עליה כיון דע"י השור אלבשה יצרה הוא גרם לה או הל"ל שלא הביאתו עליה אלא בא עליה באונס ואח"כ הדקתו לה.
סעיף י"ד או אחר הקידושין וכתב ב"י דה"ה לבא עליה לאח"ז ועדים מעידין שלא נפרסה מהם בכל אותו זמן בענין שאין לספק שנבעלה לאחר באותו זמן דאפילו אשת כהן שריא וכתב הטו"ז דמיירי שחשודה בעיניו והושיב בכונה שומרים להעיד עליה משא"כ בלא"ה אלא שעדים מעידים עליה שלא נבעלה ודאי ל"מ עדותם דמלתא דלא רמיא עליה לא נמי אנפשיה ואפשר שטועים וסבורים כן דלא ידעו שתצטרך לעדות אח"כ וא"כ אין כאן עדות נאמנה והראיה ממ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ"ט ס"א דאותו שמעיד על שום דבר ואומר שפלוני היה עמו ואותו פלוני אומר שלא היה עמו אין זה הכחשה דאין עד מדקדק מי היה בשעת עדות עכ"ד ולע"ד אינו ראיה מהרא"ש דהרי כתב שם משום דאין זה בגוף העדות הכחשה כי לא רמיא עליה דסהדי למידעי מי היה עמו בעדות דהכחשה מיקריא היכא דקאמר ע"א לחברו באותה שעה שאתה אומר ששמעון לוה מראובן עמי היו רו"ש באותה שעה עיי"ש ור"ל כיון דמה שאומר פלוני היה עמי אינו מגוף העדות וא"צ לגוף העדות לא רמיא עליה דסהדי בשעה שמעיד למידעי מי היה עמו כשראה העדות משא"כ כשמכחישין ואומרים האיך אתה אומר דראובן לוה משמעון באותו שעה הרי עמי היו וכן בהזמה על העדים עמנו הייתם דזה מגוף העדות לומר עמי הי' רו"ש ולא היה הלואה זה מגוף העדות וכן עמנו הייתם בזה רמיא על המכחישים או המזימין לדקדק בשעת העדות וודאי מעידין בדקדוק היטב לפני הב"ד וא"כ ה"נ בשעת הגדת העדות רמיא עלייהו לידע אם ודאי לא זינתה אחר שנתקדשה ובפרק שה"ד ההוא דא"ל לחבריה הב לי זוזי דמסיקנא בך וא"ל פרעתיך בפני פו"פ ואתו פו"פ ואמרו להד"ם אמר רבא דלא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ומזה הוכיח הרא"ש דינו הנ"ל ופרש"י והר"ן כל מלתא דלא רמיא עליה דאינש כגון שלא היה לו לומר פרעתי בעדים כיון שלא א"ל בשעת הלואה פרע לי בעדים לכך לא שם על לבו אם פרעו בעדים או שלא בעדים ואמר פרעתיו בעדים ולאו אדעתיה ולא הוחזק כפרן בכך עכ"ל הרי דהך סברא דלא רמיא עליה דאינש היינו בשעת הגדתו לפני ב"ד לא רמיא עליה לכן לא מדקדק.
ובלאה"נ אין ראיה דשאני התם דכדי שלא יהא הכחשה מתרצין דבריו אפילו בדרך רחוק כמבואר בחו"מ סימן כ"ט וכן הך דשה"ד כדי שלא יהא מוחזק כפרן אבל זולת זה מהיכי תיתי לומר שטועים ומכ"ש בשני עדים דאין לחוש שאומרים בדדמי כמבואר ברא"ש שילהי יבמות ומ"ש הטו"ז דלא ידעו שתצטרך לעדות לכאורה ראיה לדבריו מכריתות דף י"ב ע"ב שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכונתי לעדות וכתב בת"י שם דעדים ששמעו הדבר מפי בעלי מעשה אך לא נתכונו להעיד ולא הובאו שם לשם עדות אין בעדותן כלום אם באו אח"ז להעיד בפני ב"ד עיי"ש אך בחו"מ סימן ל"ו מבואר להיפך וכבר עמדו בזה האחרונים ופרשו הך דכריתות די"ל לא נתכונתי לעדות לכן שכחתו מהרה ובערך ש"י כתבתי עוד ישוב לזה ועיין בהגהות הגאון רב"פ זלה"ה על בית מאיר אה"ע סימן מ"ב ס"ד,
איברא אהא דאיתא בפג"פ דף ק"ע דאמר פרעתיך בפני פו"פ ובאו פו"פ ואמרו להד"ם כתב הרז"ה אם לא אמר להו הלוה בשעת פרעון הוו עלי סהדי אפשר דשכחו הלוה או העדים דלא רמיא מלתא אנפשיה לא הוא ולא העדים וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות טוען ה"ד דאם אמר הלוה הלא פרעתיך בפני פו"פ ובאו העדים ואמרו להד"ם לא הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהוזמנו לעדים בו וכן מסיק הש"ך בחו"מ סימן עין ס"ב סק"ו הרי גם בעדים אמרינן כיון דלא הוזמנו לעדות לא רמיא עלייהו ושכחו אך א"כ תקשי הא דחו"מ סימן ל"ו ס"א והוא מרמב"ם פ"ה מהלכות עדות ה"ה דאפי' לא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדבר על פיו וצ"ל דשאני היכא דיש הכחשה בין בע"ד לעדים דכדי שלא לעשותו כפרן מתרצין דשכחו וכההוא דכריתות או אפשר שאני כשאעידים שראו המעשה דע"י שכחה לא יעשו מאין ליש משא"כ כשאומרים להד"ם די"ל ששכחו המעשה ועושים מיש אין והבע"ד עומד ומכחיש ואלמלא פרע בפניהם לא היה אומר שפרע בפניהם דהרי סגי לו לומר דפרע ומהימן בהיסת וכה"ג כתב גד"ת בשער מ"א ח"א דשאני מקיים דבר לשולל דבר דהיינו דשולל דבר שאמר לא נעשה המעשה אמרי"ן דכיון דלא רמיא עליו שכח ולא הוחזק כפרן.
ולכאורה י"ל דשאני הך דחו"מ סימן ל"ו ורמב"ם פ"ו מעדות דאמרו העדים דבאו לראות המעשה וראו משא"כ הך דפ"ו מהלכות טוען דלא אמרו העדים רק להד"ם תלינן שלא באו לראות רק נזדמנו שם במקרה כשפרע הלוה לפניהם לכן אמרינן ששכחו אבל מלשון הרמב"ם פ"ו מטוען הלכה ד' שכתב לא הוחזק כפרן שאין העדים זוכרין אלא דבר שהם עדים בו ופירש הכ"מ דיחדו אותם לעדים דכל כה"ג מידכר דכירי משמע דתלוי רק בהזמנה לעדים.
והטו"ז הרגיש למה בשבייה מהני אפילו עד אחד שלא נטמאה ותירץ כיון שנשבית יש עליה איסור מסתמא ע"כ זה שמעיד ע"ז הוא מתכוין לראיה ולהעיד ידיעה נאמנת משא"כ באשה זו דמי יודע שתצטרך לעדות אח"כ עכ"ל וקשה א"כ איך יפרנס הך דתשובות הרא"ש כלל ל"ב והובא ברמ"א לקמן סימן זיי"ן ס"ב דהגאון ס"ל דעכו"ם מסל"ת נאמן בשבויה דלא נטמאת מק"ו דמת בעלה והרא"ש דחה הק"ו עיי"ש ושניהם לא חשו כיון דלא רמיא עליו אפשר טועה דאטו גוי חושש לאיסור ועוד כיון דנאמנתו משום מסל"ת ע"כ לא נתכוין להעיד דאם נתכוין להעיד חיישינן דמשקר:
סימן ז
סעיף יו"ד בב"ש סקי"ז מהטור ורי"ו משמע להדיא להרי"ף והרא"ש מותרת כשיכולים לברוח והיינו בכלל מחבואה וכ"ד המחבר וק"נ בפ"ב דכתובות סקפ"ג השיג על הב"ש דבמחבואה מתיר הרא"ש מטעם ס"ס משא"כ בספק בורחת אינו ס"ס המתהפכת ע"כ נ"ל שלא להקל בזה דלא כב"ש ועיי"ש סקפ"ה שהקשה הא ספק נחבית ואת"ל לא נחבית שמא לא נטמאת הא הס"ס אינה מתהפכת וי"ל דספק נחבית הוי כמו ספק ביאה כמ"ש הר"ן דהוי כמו לא היתה בעיר אם היתה נחבית את"ד.
ולע"ד דברי ב"ש נכונים דהא מבואר ביו"ד סימן נ"ז ס"ט דאם הי' עופות במקום רחב מוקף מחיצות מותרין משום דיכולין לברוח מפניו וכתב הב"ח דכל שאפשר לברוח מן הדורס ה"ל ספק נכנס ספק לא נכנס דמותר אא"כ שאין להם להמלט בשום צד והובא בטו"ז שם סקי"ד ועכצ"ל דהוי כספק על דאל"כ קשה הא ספק על דמותר משום דהוה ס"ס כמ"ש ש"ך שם סקל"ב שמא לא נכנס ואת"ל נכנס שמא לא דרס ואע"ג דאינו מתהפך משום דמתחלה צריך אתה לדון אם נכנס כלל כמ"ש ש"ך בכללי ס"ס ס"ק ט"ו וא"כ חזינן דאם יש מקום לברוח הוי כספק נכנס והוי ס"ס ובירושלמי בפרק שני דכתובות הלכה טית היה שם פרצה אחת מצלת על הכל הי' שם מחבויים צריכה והובא בביאור הגר"א כאן הרי דבמחבואה מספ"ל ובפרצה אחת פשיטא ליה להיתר א"כ אנן דפסקינן להקל במחבואה כמ"ש הרא"ש שם וכ"פ כה"פ כ"ש כשיכולים לברוח.
ועוד הא דצריך ס"ס המתהפך כתב הטעם בשו"ת הרמ"ע דמה חזית להתחיל בהדין ספיקא ויהא עוד ספק נתחיל באידך ספיקא ולא יהא עוד ספק אחר דבדאורייתא אזלינן לחומרא וא"כ הכא דבשבויה הקילו והבעיא דמחבואה אחת אינה מחזקת רק אחת פסקו כה"פ לקולא משום דבדרבנן אזלינן לקולא כמ"ש הר"ן הובא בב"ש סקח"י והתם ל"ל משום דהוה ס"ס מעליא שמא זו נחבאת ואת"ל אינה זו שמא לא נטמאת דהא הוי ס"א בגופה וס"א בתערובות דקי"ל דאינה ס"ס ואפילו לר"ת דס"ל דחשוב ס"ס היינו אם הספק טרפה נתערבה ברוב היתר משא"כ הכא דהרוב ודאי לא נחבאו הרי דחשבוה הפוסקים הך בעיא רק לספק דרבנן ואזלו לקולא א"כ ה"נ כשאנו מסופקין באיזה ספק נתחיל אזלינן לקולא.
סימן ט
אשה הנשאת עיין בשו"ת חיים שאל ח"ב סימן י"ט מעשה נורא אשה אחת נשאת לבחור ושהה עמה קצת ומת במגפה ואח"כ נשאת לזקן אחד ומת ואחר כמה שנים נשאת לרב קדוש ומת ואחריו נשאה רב אחד חסיד ושהה עמה שלש שנים וראה בחלום שבאו לו ג' בעלי אשתו והזקן לא אמר כלום והרב היה מוחל לו אך הבחור אמר שרוצה לדון עמו בדיני שמים לא הי' ימים מועטים ונפטר הרב וכתב בחיים שאל שם הגם דאחז"ל דברי חלומות לא מעלין הרי כתב הרשב"ץ בתשובה דיש לחוש מיהא עיי"ש ודברי הרשב"ץ הם בחלק שני שאלה קכ"ח והוכיח בחיים שאל דגם אחר יב"ח יש חשש ונראה דבזהר שהבאתי דאחר יב"ח נפק רוחא דבעלה המת ממנה על פי רוב דיבר אבל מיעוטא יזדמן תדע דהא מבואר בסבא שם דף ק"ב ע"ב לבתר תריסר ירחי דקא אסתליק דינא דהאי גברא דהא כל אינון תריסר ירחי הוא רוחא אתכפיא בעציבו כל יומא לבתר תריסר ירחי נפיק מתמן ואזיל וקיימא לתרע ג"ע עכ"ל וא"כ אף דאחז"ל משפט רשעים בגיהנם יב"ח היינו בגיהנם אבל שאר דינים מאן יימר דאסתלקו.
והנה אף דלסכנה יש לחוש למיעוט כמו שהוכיחו מפ"ק דחולין דף טי"ת מ"מ בלאו האי רובא יש ס"ס לדעת הסבא חדא שמא ראשון אינו בן זוגה ממש וכל החשש רק אם קמא בן זוגה כמבואר בסבא שם ועוד מבואר שם דף ק"ב ע"א כולא איהו בדינא דינצח פלוני לפלוני או דלא יקטרג עליה פלוני לפלוני וא"כ יש שלשה ספקות שמא קמא לאו בת זוגה ושמא לא יקטרג קמא על השני ושמא לא ינצח מלבד האי רובא שלאחר יב"ח נפק רוח דקמא ממנה וא"כ י"ל דגם בחשש סכנה אין לחוש למיעוטא דמיעוטא דהרי ר"מ דחייש בכל התורה למיעוט מודה דלמיעוטא דמיעוטא אין לחוש לכן דוקא אם אתחזקה דמתו לה שנים או שלשה אנשים אזי לא תנשא.
והנה בסבא שם מבואר דאם מתו לה שני אנשים תו לא תנשא לשלישי וי"ל בזה הא דאיתא בפרק הבא ע"י דף ס"ד ע"ב דאביי סמך על רב יצחק שהעיד דר"י התיר למול בן שלישי דמתו אחיו מחמת מילה ונסב אביי אשה שמתו לה שני אנשים ואמר רבא ומי איכא דעביד עובדא בנפשיה כי האי והא איהו דאמר רב יצחק לאו בר סמכא עיי"ש והוסיף רש"י בסכנת נפשו ועוד כיון דר' יצחק לאו בר סמכא גם לאחר לא היה לו להורות היתר ולפי דברי הסבא י"ל כי מבואר שם בסבא דף צ"ה ובזהר"ק כי סבא זה שהוא רב ייבא סבא נתגלגל באביי נמצא נפשיה דאביי ס"ל דלשלישי לא תנשא והיינו דתמה רבא דעביד עובדא בנפשיה מה דלא ס"ל אפי' יהא רב יצחק בר סמכא מ"מ נפשו לא ס"ל הכי ומה דהוסיף והא איהו דאמר רי"צ לאו בר סמכא הוא קושיא אחרת.
ובחו"י סימן קצ"ז הביא נמי דברי הזהר וכתב דלטעמו יש יותר סכנת בנושא אלמנת גדול מופלג בתורה או בחסידות כי כוחו שנשאר בקרב אשתו ינצח ויגרש השני בלי ספק וההיפך בהיפך ומ"מ גם בארוסה יש חשש לפי טעם דמזל גרם דהא והא אתנהו עיי"ש.
ולע"ד רשב"ג דס"ל דוקא אחר שמתו לה ג"א ל"ת לרביעי ע"כ לא ס"ל כטעם הזהר דממ"נ אם ס"ל כהזהר כיון דמת שני חזינן דראשון נצחך גם לשלישי לא תנשא ואם ס"ל דגם לזה דוקא באיתחזיק ובפ"א ליכא חזקה א"כ כיון דס"ל לרשב"ג במילה רק בג"פ הוי חזקה ה"נ הל"ל לרביעי תנשא דהא מיתת ראשון אינו מן המנין דעדיין לא נצח לאחר כלל ולפ"ז י"ל גם להגמרא לא נעלם טעם הזהר והא דשאל טעמא דקטלנות ולא אמר טעם הזהר משום דע"כ רשב"ג לא ס"ל טעם הזהר ואליביה פליגי אמוראי אי מזל גרם אי מע"ג ולכן פרש"י אירסה שלישי ומת כיון דרק לרשב"ג פליגי אמנם כיון דבכתובות דף מ"ג ע"ב איתא דטעמו של רבי דאם מתו לה שני אנשים ל"ת עוד משום חזקה דע"י ב"פ הוחזקה לקטלנית ע"כ לא ס"ל לגמרא טעמו של הזהר דהא להזהר דמשום דחזינן דבעל ראשון נצח לשני הא עדיין ליכא חזקה דעדייין לא נצח רק פ"א וכל היכא דפליגי הש"ס עם הזהר הלכה כהש"ס.
וגם להזהר אין חשש באלמנה שהיא חלוצה כדאיתא במ"ח מסכת חתונה פ"א.
רמ"א בהג"ה או נתארסה לשני אנשים וכו' הנה ביבמות דף ס"ד ע"ב ר"ה ס"ל מעיין גורם ורב אשי אמר מזל גורם מ"ב א"ב דאירסה ומית פרש"י דאירסה השלישי מבואר דס"ל דע"י שני פעמים לא אמרינן מזל גורם ומנ"ל לרש"י הא ועוד דבס"פ כיצד פרש"י אהא דאמר בגמרא קס"ד נתגרשה אנתגרשה דלא כרבי דס"ל בתרי זימני הוה חזקה פרש"י דגם נתגרשה ב"פ לא תנשא וע"כ למ"ד מז"ג דלמ"ד מע"ג ליכא חשש בנתגרשה כלל ונראה דבשבת פ' מי שהחשיך פליגי אם יש מזל לישראל ומייתי כמה עובדי לראיה דאין מזל לישראל פרש"י דע"י תפלה וצדקה וזכות משתנה מזלו לטובה ואמר הש"ס מדשמואל נמי ראיה אין מזל לישראל דשמואל ואבלט הוי יתבי והוו קאזלן הנך אינשי לאגמא א"ל אבלט לשמואל האי גברא אזיל ולא אתי דטריק ליה חויא ומית א"ל שמואל אי בר ישראל הוא אזיל ואתי אדיתבי אזיל ואתי וכו' מצוה קעבד וצדקה תציל ממות והקשה מהרש"א למה לא מחי שמואל בההוא גברא דלא ליזול שם כיון דלא ידע מאי עביד ואפשר דטריק ליה חויא ותירץ דהוה ליה ס"ס ספק אם ישראל הוא ספק שמא יהיה לו זכות ואין מזל לישראל עכ"ל והרי דיש לסמוך על ס"ס בענין סכנה מחמת המזל לכן ה"נ הא דבתרי זימני הוה חזקה אינו ודאי וכמ"ש הא"ז הובא בתה"ד סימן רי"א דאינו רק ספק חששא עיי"ש וא"כ הוי ס"ס שמא לא הוחזקה בתרי זימני ואת"ל הוחזקה שמא ע"י זכות ישתנה מזלה לטובה ומסתברא נמי כיון דראתה רוע מזלה משדלת לשנותו בתפלה או צדקה או שאר זכות לכן פרש"י דאירסה שלישי דאת אין ספק בהחזקה אך כ"ז לענין מה שאמר א"ב שיהא נ"מ לענין דינא לדידן דבתרי זימנא הוי רק ספק וכמ"ש הריטב"א ביבמות שם דלפיכך פסקו בוסתות כרשב"ג ולא כרבי משום דוסתות דרבנן והוי ספק דרבנן אבל רבי עצמו ס"ל דבתרי זימני הוי ודאי חזקה דהרי ס"ל בוסתות נמי בתרי זימני הוי חזקה ועוד אפילו למ"ד וסתות דאורייתא כדאיתא בנדה דף ט"ו מ"מ מוכח דרבי ס"ל דהוי ודאי חזקה דהא יש בוסתות נמי להקל לומר דיה שעתה ולמיעקר וסת קבוע בתרי זימני וכדפרש"י ביבמות ריש דף ס"ה וכן מוכח בפרק המוצא תפילין דף צ"ז דאמר הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה בודקה שתים ואמר הא מני רבי דס"ל בתרי זימני הוי חזקה הרי ס"ל דגם לקולא הוי חזקה משום דודאי הוא לכן בס"פ כיצד ס"ד דהמשנה דגירושין אחר גירושין תנשא ע"כ דלא כרבי דלרבי ודאי מזלה גרם וכ"מ בא"ז סימן תשל"ח דמה דקבעינן הלכתא כרבי דשלישי לא תנשא הוא רק לספק חששא ולא לאיסורא משמע לרבי עצמו הוי ודאי חזקה בתרי זימני.
איברא דדברי המהרש"א מרפסין איגרא דהא מבואר בפרק יוה"כ דף פ"ה דנפלה עליו מפולת אפילו יש כמה ספקות מפקחין הגל בשבת וכן הוא בש"ע א"ח סימן שכ"ט ס"ג וכ"כ הה"מ פ"ב מה"ש בדעת הרמב"ם ואולי מהרש"א לא קאמר רק לענין מזל כיון דאין מזל ולי נראה בלא"ה אין קושיא דלהכי לא מחי ביה בהאי גברא דלא לחול דאם אין לו זכות ודאי לא ישמע לו דהוחל יכריחו לילך דרגלוהו ערבין ביה או דגם כשלא ילך יבא הנחש אצלו.
ועכ"פ חזינן דזכות מציל ממות אף דהוחל מורה עליו מיתה ועיין חת"ס חאה"ע סימן כ"ד כתב נמי דהמזל משועבד לתורה ולכל הפחות ע"י זכות גדול משתנה המזל ולכן כתב תה"ד שהעלימו עין מלמחות לנושא מי שמתו לה שני אנשים מפני שלפעמים הנה ילדות ויש לחוש לקולקולא דה"ט שהנושא אותה הו כשומר מצוה רבה שראויה לדחות המזל ולא ידע דבר רע עיי"ש ולע"ד עדיין מה יתרץ תה"ד שהעלימו עין אפילו אינן ילדות אבל לפימ"ש הרא"ש פרק אע"פ סימן ל"ה אהא דמדינא דגמרא מורדת משהין אותה יב"ח מלגרשה והביא הרי"ף תקנת הגאונים לגרשה מיד משום שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו יב"ח תולין עצמן בנכרי ויוצאין לתרבות רעה עיי"ש הרי בזמן הש"ס לא היה חשש זה רק בעוה"ר אחסור נדרי הרי דגם כשאינן ילדות חששו הגאונים שלא יצאו לתרבות רעה וא"כ כ"ש אלמנה אם לא תוכל להנשא לעולם ושכיחי פריצים שאין בדלין מפנויות ובזה"ז איסור פנויות חמיר מבזמן הש"ס כמ"ש הרא"ש בשו"ת כלל ל"ב דבזה"ז כיון שאין להן בעל בושין לטבול ויש איסור נדה שהיא בכרת וכונות הרא"ש עפימ"ש תוס' בפ"ב דביצה דף י"ח ע"ב בסד"ה כל חייבי טבילות דדוקא בזמן הש"ס שהיו עוסקין בטהרות היו צריכין לטבול מיד כדי שלא יטמאו הטהרות אבל השתא בזה"ז הטבילה אינה באה אלא לטהרה לבעלה עיי"ש לכן בזמן הש"ס לא היו פנויות בושין מלטבול דיתלו דצריכה לעסוק בטהרות משא"כ עכשיו לכן מצוה רבה להצילה להאלמנה ולרבים מבני עמנו ממכשול כרת וממלא לא ידעו דבר רע מחמת המזל ובזה מתורץ מה שהקשה הרמב"ן בחידושי יבמות שם על מה שהשמיט הרי"ף טעמו של רב אשי דמזל גורם דכן קי"ל דבתרא הוא ונ"מ דגם בארוסה שמתו בעליה לא תנשא עוד אחר שהוחזקה ולפימ"ש ה"ט דבזה"ז אישתני ואין לחוש לחשש מזל וס"ל דגם ר"א מודה דמעיין נמי גורם אלא דהוסיף ר"א דמזל נמי גורם דנ"מ לארוסה או נפל מדיקלא לכן הביא הרי"ף רק אם נשאת לראשון ומת ונשאת לשני ומת דלא תנשא עוד דבנשאת יש חשש דמעיין גורם כמיתה סתם ר"ל ומה שכתב בפאר הדור דאם נתקדשה בפני שנים דעלמא היו נוהגין בב"ד של הרי"ף שהיו כותבין לה כתובה ותכנס לחופה ומברכין לה שבע ברכות אף דנשאת ב"פ ונתאלמנה משום דס"ל כהרמב"ם דרק לכתחלה אסרו חכז"ל אבל אם כבר נתקדשה הוי דיעבד ועכ"פ אם נשאת רק לשנים דרק מספק מחמירין כרבי אין להחמיר דיעבד ועיינתי בהלכות גדולות וגם הוא השמיט הך פלוגתא אי מע"ג או מז"ג.
ועיין שו"ת ד"ח ח"א בחלק אה"ע סימן י"ג כתב דכ"ע מודי דמעיין גורם ופליגי רק אם וח"ג וכ"ע ס"ל דאח"ג רק בג"פ אבל בב"פ גם מ"ד דמז"ג מודה דבב"פ ל"ל מח"ג ובענ"ד כתבתי ג"כ מטעמי אחרינא דל"ל וח"ג רק בשלשה פעמים והכי משמעות הברייתא דתני נשאת וכו' ולא קתני רבותא יותר אפילו רק נתארסה וע"כ משום דרבי ס"ל דבתרי זימני הוי חזקה וזה רק בנשאת ומשום דמע"ג שו"ר בריב"ש סימן רל"ג דכתב דכ"ע מודי דמע"ג רק פליגי אם מת"ג.
בנו"ב חאה"ע סימן טית כתב לפימ"ש בשו"ת הרא"ש דמזל גורם להיות עשיר או עני והאשה מתפרנסת דע"י הבעל לכן מזלה גורם שימותו אנשיה למען תחיה בעוני ולפ"ז אשת חיל שגם אחר מיתת אנשיה היא מצלחת במו"מ ומתפרנסת שלא בצער אז ודאי שאין מזלה גורם לעניות וא"כ מיתת אנשיה לאו ע"י היא ואף שלמ"ד מע"ג נסתר סברא זו מ"מ הואיל ורב אשי אמר מזלה גורם הלכתא כותיה אם מתפרנסת שלא ע"י אביה את"ד ולפימ"ש לעיל דגם ר"א מודה דמע"ג וכ"כ הריב"ש נסתר סברא זו ולא אהני רק מתו כשהיתה ארוסה או נהרג דלאו מע"ג אמנם החת"ס דחה דברי הנו"ב מגמרא וסברא מגמרא כתובות דף מ"ג ע"ב דלהריב"ן אירסה ונתארמלה והשיאה ונתארמלה אסורה למ"ד מז"ג והרי חוזרת לבית אביה עיי"ש ולא עיין היטב בנו"ב דדייק אם מתפרנסת שלא ע"י אביה וטעמו דמה דאביה מפרנסה אחר שש אינו רק צדקה כדאיתא באה"ע סימן ע"א וגם אפילו אביה עשיר א"צ ליתן לה רק בצמצום כדי צורכה משא"כ אשה עולה עם בעלה כדאיתא שם בסימן ע"ג ס"ו ועיין בטור רש סימן ע"א וגם מאביה אין לה רק עד שתגדל אבל מבעלה ניזונית כל זמן שדרין יחדיו
ומסברא אטו מזל מזונות אכילה ושתיה דוקא גורם אלא מזלה גרם שלא יקרא שם בעל עליה ולהצטער צערא דגופא מבלי עונה האמורה בתורה עיי"ש וכן הקשה בד"ח ח"א בחאה"ע סימן י"ג עיי"ש.
ואני אומר גברא רבא אמר ולא מזניחין אותו כי המעיין בשו"ת הרא"ש יראה דהכריח הטעם מדלא הזכירו חכמי התלמוד באיש שמתו לו שתי נשים שלא ישא עוד ודאי קים לי דלא שייך באנשים דמתפרנסין בעצמן ונראה דס"ל מה דאחז"ל בני חיי ומזוני במזלי תליא היינו מזוני לבד אבל שאר דברים דהיינו שיקרא שם בעל עליה אין זה בכלל מזונות וגם צער גופה בחסרון עונה אינו בכלל מזוני דאלת"ה הלא מבואר בפרק אע"פ דף ס"ד ע"ב אהא דמורד או מורדת דצער האיש ובזיונו בחסרון עונת מרובה מצערה וכן היא שם בירושלמי וא"כ למה לא הזכירו חכמים אם מתו לו נשיו לא ישא דמזלו גרם אע"כ אין זה בכלל חיי ומזוני תדע דהא מבואר באה"ע סימן קי"ד ובחו"מ סימן סמך המתחייב לזון חברו אין רפואה בכלל והרי רפואה להסיר צער הגוף ואאת"ל דגם זה בכלל המזל מ"מ מדלא אמרו חס"ל זה גם באיש שמתו נשיו קים להו דעי"ז אין המזל גורם להמית נשיו א"כ הה"ד דאין מזלה גורם להמית בעליה מחמת זה אלא בעוני ועושר תליא מלתא והכי מסתברא דבשלמא משום מזל עניות של האשה תגרם מיתה לבעלה דעניות ומיתה שוין ועני חשוב כמת כדאיתא בפ"ק דנדרים דף זיין ע"ב ואיתא בפ"ק דמכות ענש הכתוב לנטפל לעוברי עברה כעובר עברה ואיתא בפ"ק דאבות בברטנורה משנה זיי"ן כך אמרו חכמים כל המתדבק ברשעים נוטל שכר כיוצא בהם לכן כיון דמזלה גרם מחמת חטאה לעניות לכן גם בעלה המתדבק בה נוטל כיוצא בה מחמתה אבל רק כיוצא בה ולא יותר שלא יהא הנטפל חמיר מן העיקר לכן אם מזלה רק שלא יהא שם בעל נקרא עליה או צער גופה בחסרון עונה דאינו שקול למיתה לא יתכן שיגרם מזלה מיתה לבעלה וחי יחיה.
סימן יא
ס"א בהג"ה באחד אין מוציאין מהבעל בשו"ת החדשות סימן כ"ה ז"ל עוד כתב החכם שהגיע לכם שטר מאלגיר שהרגישו בשתי נשים שיצאו מביתן בלילה וכאור הבוקר הלכו שני אנשים לבקש לדעת את מהלכן ומצאו אותן בבית ישמעאל אחד מקום המיוחד לקדשות משחקות ונוהגות קלות ראש וזו לזו אומרת התעלל ביך הישמעאל ולפיכך נדו אותן הקהל ומודיעם הדבר לקהל מיורקא כדי שידעו הבעלים תשובה אם השטר היה מעב"ד שקבלו עדות העדים על כך דנין על פיו ואם הוא מצד העדים המודיעים הענין או המאורע ההיא אין דנין על פיו דמפיהם ולא מפ"כ זולת אם ראוי לקהל לחוש לדברי וכתבם משום מגדר מלתא נראה בעיני שדבר זה דינו כדין מכוער אחר שנמצאו בבית הקדשות ואין להן טענה על מה נכנסו לשם דלא גרעי ממצא נעלים הפוכים דרגל"ד שאמר נכנס שם ולא עוד שאומרות זו לזו שהתעללו בהן ודין דבר מכוער דלדעת רב אלפסי אין מוציאין אותה מבעלה אבל לדעת רש"י ז"ל אם יש לה בנים אין מוציאין ואין אוסרין ואם אין לה בנים מבעל זה מוציאין אותה ממנו בע"כ ואוסרים אותה עליו אם באת להחמיר כדברי רש"י הרשות בידך מעתה ברור לך אחת משתי הדיעות וכפי מה שהונח הענין ועשית כחכמתיך עכ"ל הנה מש"כ מוציאין אותה ממנו בע"כ היינו בעל כרחו דל"ל בעידי כיעור דהא כבר מבואר דיש עידי כיעור ועלה קאי ועוד מוציאין היינו ודאי אפילו שלא ברצון הבעל נמצא ס"ל להריב"ש אפילו ליכא זולת העידי כיעור קלא דלא פסיק דלא הזכירו השואל והמשיב כלל מזה וגם מה שאמרו זו לזו התעלל ביך הישמעאל אין בזה עדות על הזנות חדא דאין אשה נאמנת ועוד דהתעלל יש לו שני פירושים מצחק בתשמיש כמו יצחק מצחק וכן הביא לנו איש עברי לצחק בנו ויש לו נמי פירוש שחוק בעלמא כמו אשר התעללתי בפ' בא ובפ' בלק וא"כ ליכא בזה עדות על זנות ממש ועוד דנראה דכל אחת מכחשת חברתה מדלא אומרות גם ביך התעלל ועל כרחך ס"ל להריב"ש אליבא דרש"י דב"ד מוציאין מהבעל בעל כרחו כשאין לה בנים בעידי כיעור לבד כמו דפירש היש"ש בס"פ כיצד דעת השאלתות אך קשה איך אמר אם באת להחמיר כדברי רש"י הרשות בידך הא כתב בתשובת מהר"י לבית הלוי הובא בב"ש כאן סק"ד דבדינים הללו לא שייך להלך אחר המחמיר כי יש צד לקולא לכוף על הגט לכן יש להלך אחר רוב הדיעות וצ"ל דוקא מי שראה רוב דיעות אבל הריב"ש דלא הביא רק דעת הרי"ף ודעת רש"י לכן אם החכם השואל יראה בעיניו דאין הכרע יחמיר ואי דעדיין איך יחמיר מספק להוציאה מבעלה בעל כרחו בבנו ולא חייש לגט מעושה י"ל לפימ"ש בשו"ת הרשב"א בסימן אלף רל"ו בקידש שתי בנות לשני בניו ולא פירש זו לפלוני בני וזו לפלוני בני דאסורין להנשא לשניהן וגם לאחרים אסורין להנשא כופין אותם ליתן גט שהרי מי שאינו יכול כופין אותו ליתן גט וכ"ש בבאה מחמת טענה דחפיצה להנשא שיהא לה בנים להיות לה סיוע לעת זקנה כחוטרא לידה ומרה לקבורה וכדאיתא ביבמות בפרק מצות חליצה ביבם דאתא לקמיה דר"ח והטעהו ואמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה אמר ליה השתא מינך איפסלא זיל חלוץ לה חליצה מעליא בי היכי דתשתרי לעלמא עיי"ש והובא ברמ"א לקמן סימן קנ"ד ס"ז ומשמע מדכתב הרשב"א וכ"ש בבאה מחמת טענה דאפילו לא באה מחמת טענה כופין ליתן גט כיון דמספק אסורה לו ולעלמא וכ"ש בנידון הריב"ש דהנשים פריצות ואם לא יתנו להן גט יש חשש שיבאו לתרבות רעה וירבו ממזרים וכיון דאין הב"ד רואים להכריע להתירן לבעליהן ואוסרים אותן מספק מוציאין מבעליהן בגט בעל כרחן ועיין בספר גבורת אנשים הובא בפ"ת לקמן סימן קנ"ד סקט"ו וס"ק כ"ב וסק"ז ועכ"פ מוכח מדברי ריב"ש הללו דלא כהב"מ והגאון רע"ק זלה"ה שהובאו בפ"ת כאן סקי"א בד"ה וע"ש בסימן ק' דס"ל דאסרינן לה על הבעל אבל אין לכופו לגרשה אפילו בעידי כיעור וקדל"פ משום דיש לחוש לדעת הרי"ף דס"ל דאין הב"ד מוציאין מהבעל רק בעידי טומאה עיי"ש ולפימ"ש זה אינו דבשלמא הרי"ף דס"ל דגם אין לאוסרה על הבעל בעידי כיעור לכן אין מוציאין אותה מבעלה אבל אנן דאין לנו הכרע ומספק אוסרין אותה על הבעל ממלא כופין הבעל ליתן לה גט עכ"פ בבאה מחמת טענה דצריכה חוטרא ומרה וכ"ש כיון דפריצה היא וכמ"ש ואף דהאשה גרמה לעצמה ואח"כ מצאתי בתשובת גאונים בתראי סימן ס"ב בזינתה כופין אותו ליתן גט ולא סגי במה שלא יתיחד עמה ועל כרחך הטעם משום שלא תתעגן וגם מטעם שלא תזנה עוד וכמ"ש שם וא"כ הה"ד כשאוסרין אותה על בעלה מספק מחמת כיעור.
ס"ד זינתה כתב באה"ט אם טענה היא שהיתה ישנה אינה נאמנת עיין כנה"ג בהגה"ט אות י"ג עכ"ל ובאמת שם הביא דתליא במחלוקת שברא"ש פ"ק דכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי אם נאמנת לומר נאנסתי ונ"ל אפילו הרגישה באמצע תשמיש ולא צווחה ומודית שנתרצית חשובה אנוסה דהא מיד שהרגישה יצרא אלבשה ותחלת ארגשה ע"י אונס וכדאיתא בכתובות דף נ"א ע"ב דאמר רבא כל שתחלתה באונס וסוף ברצון אפילו היא אומרת הניחה לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצר אלבשה אח"כ ראיתי שכ"כ ג"כ בפנים מאירות ח"ג סכ"ב ולפ"ז ה"ה מתחלה טעתה וכסבורה שבעלה הוא ואחר תחלת בעילה נודע לה דזר הוא ונתרצית חשובה אנוסה ונראה דמשהערה בה דהיינו שהכנס ראש העטרה נקרא תחלת ביאה דהא חייב מיתה דחשובה ביאה וכדאיתא ברמב"ם פ"א מהא"ב ה"י.
והנה הפ"מ סמך שם להאמינה דהיתה ישנה עמ"ש הרא"ש פ"ק דכתובות בסח"י והובא ברמ"א לקמן סימן ס"ח סע"ז בשם י"א וטענת הרא"ש מפ"ק דכתובות די"ג דהיתה מעוברת דאלים לר"ג ברי ומכשיר העובר ואע"ג דל"ל לעובר חז"כ ואפילו ברוב פסולין וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי אף ע"ג דחזקת ממון מסייע לרוב דרצון אפ"ה אלים ליה ברי ומהימנא עיי"ש והנה בירושלמי פ"ק דכתובות מבואר דדוקא לענין ממון דכתובה ואסור לקיימה וכתבתי שם בסימן ס"ח דלענין ממון כיון דבעל מאמונה שנאנסה רק טוען שמא עד שלא אריסתך נאנסת לכן אהני ברי שלה אבל לענין איסור לאו כל כמיניה דבעל להאמינה וכ"כ בנו"ב.
וראיה דמעוברת צ"ל להירושלמי דהא אמר הירושלמי משום דהוה ספק סוטה וכתב נוב"ת חאה"ע דגם לרמב"ם דכל ספ"ד מותר מה"ת שאני ספק סוטה דתורה עשאה כודאי עיי"ש סל"ח והובא בגליון הירושלמי שם וא"כ י"ל דהרי התורה גלתה דבספק סוטה לא מהני ברי שלה ועיין בסוטה דף כ"ח בד"ה מה ת"ל והיא נטמאה שהקשו וכי אצטרך קרא למיסר ספקא ותרצו דהכתוב אוסרה קודם שתיה בעשה ודאי עיי"ש וי"ל בלא"ה דאם לא הוי רק ספק היתה נאמנת דלא זינתה כיון דאומרת ברי ואף דיש רגל"ד כיון דקינא לה ונסתרה הרי כתבו תוס' בריש נדה בסד"ה והל"ל דלא אתרע אלא חזקת טהרה ודאית ועדיין יש לה חזקה שאינה טמאה ודאי ומ"מ עשאה הכתוב כודאי וא"כ י"ל כיון דלענין איסור סוטה עשאה הכתוב כודאי ול"מ ברי שלה לכן אינה נאמנת לומר נאנסתי אבל לענין העובר דאינו איסור לבעלה רק אם הולד כשר לבא לקהל עם נתעברה מכשר ולא מפסול זה אינו איסור סוטה לבעלה רק כשאר ספק איסור דאפילו לפוסקים דמה"ת לחומרא מ"מ אינו רק ספק ונאמנת בברי שנבעלה לכשר ואף דרוב פסולין אצלה מ"מ איכא לנגד זה חזקה אשה מזנה בודקת ומזנה כמ"ש התוס' בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתני ועוד דנגד רוב מהני ברי כמ"ש הפנ"י בקידושין דף ס"ג ע"ב דאף דע"א אינו נאמן נגד חזקה מ"מ נגד רוב נאמן לומר דבר זה מן המועט כיון דידענו דיש מועט עי"ש.
וי"ל מה"ט מחלק הירושלמי בין איסור לממון אפילו לא יאמינה הבעל דנאנסה דבשלמא לענין איסור דגזה"כ בספק סוטה שיהא ודאי ואין מועיל ברי שלה והוי ודאי איסור לכן גם משארסתני נאנסתי לא מהני ברי שלה אף דיש לה מגו דמוכ"ע כמו דאמר בגמרא דף י"ב מ"מ לענין איסור סוטה דעשאה הכתוב כודאי הוי כמגו במקום עדים וכדאיתא בהאומנין דף פ"א ע"ב וגם מגו דמוכ"ע מגו גרוע הוא ולא מהני רק לאלומי טענת ברי שלה כמ"ש בק"נ פ"ק דכתובות אות ל"ח אבל לענין ממון דליכא גזה"כ לעשות ודאי מהני ברי שלה או משום דיש חזקת הגוף דתחתיו זינתה והוי א"י א"פ כמ"ש מהרי"ט בפ"ק דכתובות.
ועוד די"ל דהא דאמר הירושלמי דאסור לקיימה משום ספק סוטה אינה רק חומרא דרבנן כיון דהחמירה תורה באיסור ספק סוטה אף דאינו רק ספק לעשותה כודאי היכא דלית לה מגו ולא מועיל ברי שלה ואף דבשאר ספק איסור מהני ברי לכן החמירו חכמים אף כשיש לה מגו וכה"ג כתבו תוס' בזבחים דף ע"ד בד"ה רב וכה"ג מצינו בכמה דוכתי היכא דהחמירה תורה לענין שבת ולענין ע"ז החמירו חכמים עוד אבל לענין ממון לא רצו להחמיר וכמ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט מהה"מ עיי"ש סקכ"ז ובס"ס רמ"ב בהנהגות או"ה ובהכי א"ש טפי מה דמחמיר הירושלמי משום ספק איסור סוטה אף דשאני ספק סוטה דקינא לה ונסתרה דרגל"ד כדאיתא בריש נידה והרי רגל"ד על הזנות ברצון משא"כ כשאין רגל"ד על הרצון ויש חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה דחשובי כרוב או יותר מרוב כמ"ש הריב"ש סי' שע"ט ורוב דרצון משום דקלא אית ליה אינו רוב גמור רק מדרבנן אחשבוה לרוב כמ"ש תוס' בפ"ק דכתובות דף טית אלא כונת הירושלמי כיון דבספק סוטה החמירה תורה לעשותה ודאי אף דע"י הרגל"ד רק אתרע חזקתה להיות ספק ולא ודאי כמ"ש התוס' בריש נידה לכן החמירו חכמים אפילו כשאין רגל"ד ואינו רשאי לקיימה דיהא עכ"פ ספק איסור סוטה ועיין פו"כ מהרי"א סימן ר"ה דאפילו יש ריעותא לפנינו כגון נמצא שמוטה מ"מ נאמן אחד כשאומר ברי לי שלא היתה שמוטה מחיים אף דזה לא היה בידו לתקנו ומשמע מלשונו דמשום דלא הוה ליה חזקת איסור להאי מלתא עיקר הנאמנות אלא להעדפה אמר אדרבה היה לו חז"ה להאי מלתא ועיין נה"כ ביו"ד ר"ס ק"ד וחו"י סוף תשובה ק"ב דמשום חומר שרץ דלקי בכעדשה החמירו חכז"ל דלא בטיל אף דאינו רק חשש שמא יפגע בהאיסור והוסיף החו"י דמה"ט לא סמכי אסינון אף דנוטה יותר שלא ישאר שם האיסור.
ס"ו גוי הבא על ב"י עתוס' פ"ק דכתובות דף ג' ע"ב בד"ה ולדרוש התיר ר"ת לב"י שהמירה ובא עליה גוי לקיימה לו כשנתגייר והקשו עליו מדין זה שהוא תוספתא פ"ד דיבמות דלא יכנוס ותירץ בשו"ת חיים שאל ח"א דמיירי דנשאת עם הגוי בגיות דזה הוה ככנס עיי"ש סימן מ"ט ולי צ"ע כיון דלא תפסי קידושין אפשר דל"ד לכנסה בנשואין דא"צ להוציא בגט אבל איך מותר לקדשה ולישאנה ובשו"ת שלי כתבתי דהתוספתא סתמא ר' נחמיה כדאיתא בסנהדרין דף פ"ו ור"נ ס"ל אם נתגייר לשם אשה אינו גר לכן גם בספק לא יכנוס משא"כ אנן דקי"ל דהוה גר וכיון דידוע דבא עליה ליכא לעז דאחזוקי לקלא והארכתי שם.
סימן יג
ס"א תשעים יום בכנה"ג נסתפק אשה שהיתה בחזקת א"א והביאה עדים שנתגרשה אבל אין זוכרים אם עברו חדשי הבחנה אם היא נאמנת לומר שעברו עיי"ש ולענ"ד מהימנת לפימ"ש תוס' בקידושין דף ס"ד אהא דתניא נאמן האב לומר בני זה בן יג"ש ויום אחד ובתו זו בת יב"ש ויום אחד לנדרים וחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין וכתבו תוספות דע"א נאמן באיסורין ותימה הא א"נ אלא בדבר שבידו וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו עכ"ל ונראה מה שכתבו עשאוהו אין הכונה דרק מדרבנן עשאוהו בחומרא דהא מקמי הכי אר"ח דנאמן גם לקרבן ואמר הש"ס ת"כ דר"ח מהאי ברייתא והרי מייתי קרבן ולא חיישו דמייתי חולין לעזרה ועוד הא בברייתא תני דנאמן לחרמים ולהקדשות ופרש"י חרמים הקדש בדק הבית א"כ הקדשות קדושת הגוף כגון בהמה זו לקרבן וסתמא תני ל"ש קדושת הגוף כגון לקרבן או לשאר דבר ואאת"ל להקדשות היינו שהקדיש לעניים ממ"נ אם אמר הרי עלי הוה כדר וכבר תני לה ואם אמר הרי זו לעניים דאינו נדר רק נדבה אזי כשיש ספק אזלינן לקולא דהוה ספק ממון כמ"ש מהרי"ט ח"ב בחחו"מ סימן קכ"ד עיי"ש וא"כ ל"ל דעשאוהו מדרבנן לחומרא דכיון דרק לחומרא עשאוהו הרי ספק הוא והל"ל ספק ממון לקולא לנתבע ולחומרא לתובע אע"כ דמדאורייתא הוא אלא משום דלא מקרא ילפי רק מסברתם דרבנן הוא כתבו עשאוהו ומצאתי בפנ"י שם נסתפק בזה ולע"ד כמ"ש ועיין חוו"ד ריש סימן קכ"ז בביאור דברי תוס' ומוכח נ"כ דמדאורייתא הוי כדבר שבידו עייש"ה וכ"כ בש"ש שמעתתא וא"ו פי"ט.
ובחידושי רשב"א כתב שם וז"ל תמיהא מלתא מ"ש אב דנקט הא אפילו אחר דע"א נאמן באיסורין דאפילו א"ל ע"א אכלת חלב מביא קרבן ע"י כדתנן בכריתות ושמא לרבותא נקט אב אע"פ שהוא קרוב עיי"ש ודבריו להיפך מדברי תוס' אך רשב"א לשיטתו דשם בדף ס"ה ע"ב דהא דאכלת חלב מחייבו קרבן לאו משום דשתק והוי הודאה אלא אפילו אמר א"י אבל תוס' כתבו שם דמשום דשתק הוי הודאה והכי איפסיק ביו"ד סימן קכ"ז וא"כ דברי התוס' מוכרחים דכל שעתיד ליגדל הוי כדבר שבידו וא"כ האשה בעצמה ג"כ נאמנת כדבר שבידה כמ"ש התוס' ריש גיטין דלהכי אשה נדה נאמנת שטבלה לנידותה משום דבידה לטבול ולהכי נאמנת לומר בהמה זו נשחטה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דימי הבחנה כיון דסופן לבוא הוי כדבר שבידה ונאמנת ואפילו אי הוה מדאורייתא וכ"ש שאינו רק מדרבנן משים גזרה דהיכא דהוא בידו הימנוהו רבנן בדרבנן לאשה ולקטן כמ"ש תוס' בערובין דף נ"ט בד"ה ותחומין עיי"ש והרי נדה ושחיטה וחמץ יש לו חזקת איסור ולא ידעינן אם נשתנה החזקה מכ"ש זו דודאי כבר נתגרשה אלא לא ידעינן אם כבר עברו ימי הבחנה.
וא"ל הא לענין חליצה משמע בסדר חליצה דצריך אחר להעיד דכבר עברו תשעים יום משמת בעלה ואין האשה עצמה נאמנת עיין בפירוש סדר חליצה אות ל"ט דשאני התם דחליצה חשוב דבר שבערוה כמ"ש הריטב"א בקידושין שם דף ס"ג ע"ב וקי"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה כדאיתא ביבמות דף ל"ו ע"ב והקילו להאמין אפילו ברוב משום דאינו רק גלויי מלתא בעלמא היא כמ"ש בפירוש ס"ח שם ולא רצו להקל כ"כ להאמין את האשה עצמה.
ובהכי א"ש מ"ש הב"י בסימן קס"ט ובפירוש ס"ח סל"ט הטעם דצריך שידעו הדיינים דיש צ"ב מיום שמת הבעל משום דשמא מעוברת היא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה ונתקשה הב"מ בסימן קס"ט ס"ט מי דחקו לה"ט הא אפילו ידעינן שאינה מעוברת ואפילו יבא אליהו ויאמר שאינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין ג"ח משום דאינה עולה ליבום כדאיתא בפרק החולץ דף מ"א ע"ב ולפימ"ש א"ש דאם היה ברור דאינה מעוברת רק מדרבנן אינה עולה ליבום ולחליצה כמו דגזרו גם בקטנה דלא תנשא תוך ג"ח כדאיתא התם בהחולץ וא"כ אינה דבר שבערוה ורק גזרה מדרבנן אזי האשה עצמה נאמנת שעברו צ"ב יום משמת הבעל אבל מחשש שמא מעוברת דאזי החליצה פסולה וכ"ש דאסורה להתייבם שמא תפגע באחי בעלה שלא במקום מצוה והוי דבר שבערוה אין האשה נאמנת בעצמה וזה דדייק צריך שידעו הדיינין דהיינו שידעו לא מאמירת האשה.
אח"כ מצאתי בישועת יעקב סימן קס"ט ס"ט ס"ק י"ז ז"ל צריך שידעו שיש צ"ב יום הטעם דשמא מעוברת היא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והוי חשש תורה ואמנם אף דאינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין ג"ח כמבואר בש"ס דיבמות דאף אם יבא אליהו ויאמר שאינה מעוברת צריכה להמתין ג"ח אלא דעל זה היתה נאמנת ובחשש תורה אינה נאמנת עכ"ל.
ולי נראה אפילו באיסור דאורייתא אם אינו דבר שבערוה או ממון נאמנת האשה גם על עצמה דהרי מבואר ברשב"א פרק הא"ר דף פ"ח דהקשה למה אין ע"א נאמן בדאיתחזיק איסורא ואין בידו תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע"ג דאתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא י"ל דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והתר הבא מאליו נאמנת ואי משום טבילה בידה לתקן הוא וכ"כ בריש גיטין ב' ע"ב דע"א נאמן באיסור אם לא אתחזק איסורא או בידו לתקן ילפינן מנדה דא"ר וספרה לה ודרשינין בכתובות דף ע"ב לה לעצמה וכיון דדמ"ה פוסקין ממילא וימיה באין ממילא חשוב כחתיכה ספק חלב דלא אתחזיק איסורא ואי משום טבילה הא בידה לתקן וכן כוונת התוס' ריש גיטין שם בד"ה ע"א כמ"ש מהרש"א שם וא"כ אפילו יהא הא דצריכה להמתין ג"ח איסור דאורייתא נאמנת עצמה כיון דהתיר תלוי בימים דבאים ממילא וצ"ל כונת הישועות יעקב דאם מדאורייתא לא היה מועיל החליצה תוך ג"ח אפילו ודאי אינה מעוברת אז היה דבר שבערוה וא"כ לענין גירושין שהספק אם כבר עברו ג"ח מיום שנתגרשה ודאי נאמנת.
וצ"ע על התוס' בקידושין דף ס"ד דהקשו אהא דבני בן יג"ש נאמן לנדרים הא ע"א א"נ אלא בדבר שבידו והוצרכו לתרץ כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והא מנדה ילפינן דנאמנת לענין ספירת ימים דכבר עברו השבעה ימים משום דממילא באים וצ"ל משום דהתוס' בקידושין דף ס"ה ע"ב בד"ה נטמאו כתבו דהא דאמר בכל דוכתין ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר אבל לאסור הדבר אינו נאמן רק אם בידו עיי"ש לכן הוכרחו גבי הא דנאמן לנדרים דהוה לאסור משום דסופו ליגדל הוי כבידו או שאני היכא דמעיד דנעשה גדול דאישתני גופא והביא שתי שערות דגדלות שאינן שומא וכמ"ש המל"מ פ"ד מה"א ה"ז דזה הוי כמחוסר מעשה ולפ"ז י"ל מש"ה הוכרחו לתרץ דעשאוהו כדבר שבידו ולדעת הפנ"י דרבנן עשאוהו ומשום דאינו ממש כמחוסר זמן דממילא אתי.
ולפ"ז לענין ימי הבחנה דהוי להתיר אין אנו צריכין לדברי התוס' בקידושין דף ס"ד דבלא"ה ילפינן מוספרה לה אך דיש לחלק דבשלמא בוספרה לה דאינה בחזקת רואה דם תמיד וממלא פוסקת והימים ממלא באים משא"כ לענין ימי הבחנה נהי דהימים ממילא באים מ"מ י"ל דעד עכשיו היתה בחזקת א"א ובאיחור הזמן נתגרשה דהגירושין לאו ממילא בא אבל מהתוס' דקידושין מוכח דגם כה"ג ע"א נאמן דהא התם נמי י"ל באיחור הזמן נולדו וכמ"ש מרדכי ר"פ א"צ לענין ספק ביצת שנולדה אם עיו"ט או ביו"ט,
והפנ"י בפ"ב דכתובות דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה משום ב"א כתב דהיכא שאומרת ברי שנתגרשה מקדם ואין אדם מכחישה בברי אפילו באיסורא מצרפינן ברי ושמא לחזקה דהשתא דהרי גרושה לפניך לאפוקי מחזקה קמייתא דמהני אף להוציא ממון מחזקתו דהוי תרתי במקום חדא וכ"ד רש"י עוד כתב לפימ"ש רשב"א והר"ן בפ"ק דחולין גבי גבינות דכל היכא דא"א לומר דהשתא ממש בזו הרגע נשתנה החזקה קמייתא בשעה שאנו מוצאין השתנות החזקה אגלאי מלתא למפרע שהיינו מחזיקין החזקה קמייתא בטעות איזה זמן מש"ה איתרע חזקה קמייתא ומוקמינן אחזקה דהשתא דומיא דכתמים דהטמאין למפרע עד שעת הכיבוס וה"נ בגט דידענו שנתגרשה ולא ידעינן אימת עיי"ש ולפי דבריו ה"נ כיון דעדים מעידין שנתגרשה ואין זוכרין אימת מוקמינן אחזקה דהשתא לומר כבר נתגרשה ועברו ימי הבחנה ולפ"ז אשה שבאה ואמרה מת בעלה ועברו ג"ח חולצת מיד וצ"ע לפ"ז למת צריכין בחליצה עכ"פ קרוב או אשה שיעידו שכבר עברו צ"ב יום משמת בעלה וכמ"ש הב"י בסימן קס"ט ואפשר דבאמת זה אינו מעכב בדיעבד או בשעת הדחק דהחולץ מוכרח לילך וא"א להמתין והכי משמע ביבמות דף ל"ט ע"ב דאתקין ר"י בגיטא דחלוצה דאישתעמודענהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא וכ"כ הרי"ף בס"פ מ"ח ולא כתבו נמי דידעו שיש צ"ב יום משמת הבעל אע"כ דזה לא מעכב לדעת וסומכין על האשה עצמה והב"י ואחרונים החמירו רק לכתחלה דלא למסמך עליה דשמא לא עברו ימי הבחנה והיא מעוברת ולא מועיל החליצה וכשתפיל אח"כ יהא דבר שבערוה.
וגוף דברי הפנ"י אם כי דבריו נכונים מצד עצמן אבל מה שהכריחו מחמת דנתקדשה עמ"ש התוס' דאם זינתה ומוציאה גט שאין בו זמן לא קטלינן לה אף די"ל שלא נתגרשה עד אחר הזנות דהיא בחזקת א"א כיון דהרי גרושה לפניך והוקשה להפנ"י הא בכמה דוכתי מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא עיי"ש לפע"ד בלאו דבריו לק"מ דנהי דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא לאיסור ולהיתר אבל לא לעונש מיתה ומלקות אם אתרע כבר החזקה דהא רוב עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקת בעליו מכ"ש שאין מוציאין ע"י חזקה וא"כ ק"ו אם בד"מ אין מוציאין ע"י חזקה ק"ו בד"נ להוציא חיותו מחזקת גופו וכדאיתא בריש סנהדרין דף ג' ע"ב מה ד"נ דחמירי א"ר זיל בתר רובא ד"מ לא כ"ש וכתבו תוס' שם דברוב גמור גם בד"נ אזלינן בתר רובא עיי"ש וה"נ בחזקה דלא אתרע כלל אזלינן בתר חזקה ועיין פנ"י בפרק האומר דף ס"ג ובקו"א שם סימן פ"ט דחזקת דלא אתרע עדיף מרובא וחשוב ודאי גמור משא"כ היכא דנולד ספק לפנינו עיי"ש לכן ס"נ כיון דגרושה לפנינו כבר נולד לנו ספק אימת נתגרשת נהי דיש חזקת א"א דמעיקרא לא קטלינן אותה אח"כ מצאתי בהגהות רב"פ זלה"ה שנדפס בישלתי ש"ש שכתב דבקידושי ספק או בגרושי ספק אף דאיכא חזקה דמעיקרא ליכא עונש הגוף בב"ד על הבא עליה והא דסוקלין על החזקה אינו רק בבנה מורכב על כתיפה וגם בספק בשחיטה אף דאיכא חזקה ליכא מלקות משום אכילת נבלה עכ"ל ושפ"ד סימן ח"י סק"א לא כ"כ.
ס"ב יבמה שמת היבם צריכה להמתין ג"ח אחר מיתת היבם זה כתבו תוס' ביבמות דף מ"ב בשם ר"ת משום דקרובה לביאה יותר מארוסה ונמשכו אחריו הא"ז בסימן תרל"ד והרא"ש והטוש"ע לקמן סימן קס"ד ס"א אלא דשם כתבו רק בשם י"א ומשום דלא נזכר בגמרא ובשאר ראשונים כגון רמב"ן ורשב"א ונמ"י ביבמות שם דדרכם לבאר כל חמירא ולי צ"ע לפימ"ש רדב"ז ח"א סימן צ"ה לענין טבילה במים חמין בשבת דגזרת מרחצאות בטובל בכלים איכא אבל בטובלת במים חמין ליכא גזרה ולא מפני דלא שייכה גזרת מרחצאות במים חמין דאדרבה כ"ש הוא וכמ"ש למעלה וכ"כ רשב"א ז"ל אלא הטעם הוא דאין לנו לכלול בגזרה אלא מה שאמרו בעלי הגזרה והם לא אמרוהו אלא בטובלים בכלי במאי דגזרו גזרו ובמאי דלא גזרו לא גזרו דבשלמא היכא שהדבר הוא מצד הדין יש לאסור כל מה דדמי ליה אבל כשהוא מטעם גזרה אין לנו אלא מה שגזרו עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דאמרו בגמרא בפירוש ארוסה ולא אמרו יבמה אפ"ת דכ"ש הוא משום דקרובה לביאה יותר מארוסה מ"מ אין לנו לכלול בהגזרה מה שלא אתמר בפירוש בגמרא ונהי דודאי א"א לחלוק על ר"ת מ"מ אפשר זה טעמן של ראשונים שלא כתבוהו וגם קצת יש לחלק דבשלמא ארוסה דבעצמן וברצונם נשתדכו קרובים לביאה אבל יבמה אפשר דסניא ליה ולא תתרצה ביבמה ולא יכניס מריבה לתוך ביתו ובתוס' פרק הא"ר דף צ"ד ע"א בד"ה כי תבעי לך כתבו ביותר שכיח דסניא ליבם מדרחמא ליה כדמשמע בסוף האשה שלום דף קי"ז ודף קי"ח וכמים הפנים לפנים כן לב האדם כדאית' ביבמות שם דף קי"ז א"כ כמו דאיהי סניא ליה כן הוא סניא לה ולא ירצה ליבמה רק לחלוץ לה ומדרבנן אסור ליבמה עד שיעשה בה מאמר ויכניסה לחופה מקודם וארוסה כבר קדשה ואינו מחוסר רק חופה ואפשר לעשות זה סניף למ"ש הב"ש בסימן קס"ד סק"ג דאפשר בזה"ז דכופין על החליצה א"צ להמתין ג"ח דהא אינה קרובה לביאה.
ולקמן סימן קס"ד כתבו הטוש"ע שגם מת תיבם תוך ג"ח ממיתת בעלה צריכה להמתין ג"ח ממיתת היבם וכתב עצי ארזים דתמיהא מלתא טובא שלא נזכר זה בדברי התוס' והרא"ש ואדרבה נקטו להדיא מת אחר שלשה חדשים אבל במת תוך שלשה חדשים נראה מצד הסברא דא"צ להמתין ג"ח ממיתתו דאין לחוש ולומר שבא עליה תוך ג"ח דשמא היא מעוברת מאחיו ונמצא פוגע באיסור כרת וגם י"ל דמטעם זה ליכא למגזר אטו נשואה דעלמא דמידע ידעי כ"ע שלא בא עליה דמסתמא לא עבר על איסור כרת את"ד וזה י"ל דכמו בארוסה דכלה בלא ברכות אסורה מד"ס כנדה כדאיתא לקמן סי' נ"ה מ"מ גזרו ה"נ אם יודעת בעצמה דאינה מעוברת דלא בא עליה בעלה יותר מג"ח היא נאמנת גם להיבם כמו שכתב בחידושי רמב"ן ריש גיטין דלהכי לא ילפינן דע"א נאמן באיסורין גם דאיתחזק איסורא כמו נדה דספרה לה כתיב משום דשאני נדה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה ונשאר רק איסור מד"ס משום הבחנה אך מ"מ יש לחלק דאסורה ליכא רק איסור אחד ולאו כ"ע זהירי באיסור דרבנן כמ"ש הה"מ בפ"א מה"א אבל ביבמה יש תרתי איסורי דרבנן חדא כמו בארוסה דיבמה נמי אסרו חכמים בלא קידושין וחופה כדאיתא לקמן סימן קס"ו ועוד גזרת חכמים משום הבחנה אפילו ודאי אינה מעוברת ותרי איסורי דרבנן חמיר כאיסור דאורייתא כמ"ש הרע"ב פ"ג דעירובין מ"ג
ונראה דמדברי ר"ת שבספר הישר סמ"ה למדן הטוש"ע דגם במת היבם תוך ג"ח להמתין ג"ח ממיתו דאיתא שם שכתב ר"ת דקצת ראיה דאחר מיתת היבם צריך המתנה ג"ח ממאי דקאמר ביבמות דף מ"ב היבמה שחלצו לה אחים משמע הא מת היבם צריכה ג"ח ממיתתו מדנקט שחלצו ולא תני ש"י שמת יבמה תוך ג"ח צריכה להמתין ג"ח ואם לאחר ג"ח א"צ להמתין וג"ח שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת מיתת היבם וכן שנויה בתוספתא היבמה שחלצו לה אחים משמע דוקא חלצו וכן הובא בא"ז הנ"ל ויל"ד מה הוסיף מהתוספתא הא היינו הך תוספתא שהובא בגמרא ויותר ראיה מהגמרא שהביאה מתוספתא עצמה דאלו התוס' עצמה מצינו כ"פ מדלא הובא בגמרא לא דייקא.
ונראה משום דהראיה מהגמרא סגי על אם מת היבם אחר ג"ח אבל כשמת תוך ג"ח י"ל דסגי בג"ח ממיתת הבעל והא דלא תני אם מת היבם משום דבעי למתני אם חלצו אחר ג"ח א"צ להמתין דזה דווקא בחליצה ולא במת היבם תני רישא ג"ח אם חלצו לכן הוסיף ראיה מהתוספתא דלא תני כלל אם חלצו אחר ג"ח רק תניא הרישא דאם חלצו תוך ג"ח כדאיתא בתוספתא שלפנינו בפרק ששי וא"כ ל"ל דמשום סיפא נקט חלץ ממילא מוכח דגם כשמת היבם תוך ג"ח צריכה להמתין ממיתת היבם ג"ח ועיין בס"פ כל התדיר דיותר פשיטא ליה דתני רישא משום סיפא מלומר תני סיפא משום רישא.
ובעיקר ראיית ר"ת כראה דאינו ראיה לפימ"ש תוס' ביבמות ר"פ החולץ בד"ה ונמצאת להוכיח דהחולץ תוך ג"ח א"צ חליצה אחרת מדתניא בדף מ"א ע"ב יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג"ח צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעיא חליצה והטו"ז לקמן סימן קס"ד סק"א כתב נמי כהתוס' וז"ל שכן משמע להדיא דא"צ חליצה אחרת מתנו רבנן חלצה תוך ג"ח צריכה להמתין עד שלשה חדשים מיום המיתה ש"מ דאחר ההמתנה סגי לה ומותרת להנשא דאל"כ ההמתנה זו מה צורך יש בה וא"ל דקמ"ל דצריכה להמתין קודם שיחלוץ שנית זה אינו דהא קתני סיפא חלצה לאחר ג"ח א"צ להמתין וא"כ ודאי כי היכא דבסיפא א"צ להמתין ותנשא מיד אחר החליצה ה"נ ברישא דתנשא אחר ההמתנה דאין בין רישא לסיפא אלא ההמתנה עכ"ל וא"כ נדחה ראיית ר"ת דלהכי לא נקט מת יבמה ונקט חלצו לה כדי להשמיעינו דא"צ חליצה אחרת אחר ג"ח והטו"ז פסק כן להלכה דלא כי"א שבש"ע שם ואפשר מה"ט כתב ר"ת רק קצת יש ראיה משום דיש לדחות כמ"ש ומש"ה הוסיף עוד דכן שנויה בתוספת' משום דבתוספת' לא קתני הסיפא וי"ל דאין מוכח מהרישא דא"צ חליצה אחרת כמו שכתב הטו"ז וא"כ למה נקט חלצה מיבמה אבל כיון דהתוס' הוכיחו מהרישא לבד דא"צ חליצה אחרת ליכא ראיה גם מהתוספתא לדברי ר"ת ונראה מה"ט השמיטו התוס' ראיית ר"ת משום דלשיטתם אינה ראיה כלל רק הביאו דברי ר"ת שאמר כן מסברא גם בלא ראיה.
ועיין פ"י דנדרים דף ע"ד תנן לענין הפרת נדרים אין היבמה גמורה לאישה כשם שארוסה גמורה לאישה ומזה למד בפרח מט"א ח"ב שאלה ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה דמה ארוסה אין מתאבל עליה כ"ש ש"י הרי דשומרת יבם אינה גמורה ליבם כארוסה לארוס וכ"כ במפל וואש סימן ס"ה לנידון דידיה דסתם ארוסה לנשואין קיימא אבל יבמה כך עומדת לחלוץ כמו לייבם וכיון שכן אף דגזרו להמתין ג"ח בארוסה אין ראיה שגזרו כן גם בש"י שמת יבמה דיותר יש לדמות ארוסה לנשואה מיבמה דאינה גמורה ליבם כל כך גם קי"ל בש"י שזינתה מותרת ליבם משא"כ בארוסה כדאיתא לקמן סימן קנ"ט ס"ג.
ועוד בשלמא ארוסה שמת הארוס הוא רק מיתה דחד דשכיח אבל זו שימות בעלה ורוב נשים מתעברות ויולדת והדר ימות גם יבמה דהוי מיתה דתרי לא שכיח כמ"ש החכ"צ בסימן מ"א דלפיכך קרי נולד בהא דמתו כל האנשים המבקשים את נפשיך כדאיתא בר"פ רא"א משום דדתן ואבירם תרי הוי ולא שכיח אפילו לזמן מרובה עיי"ש ועיין סעיף חית דבדבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו כשאינה ראויה להוליד וא"כ ה"נ כ"ז שלא נתייבמה דאסור לבא עליה בלא מאמר מרצונה ובעדים וחופה כדלקמן סימן קס"ו א"כ ודאי לא שכיח שימות בעלה בלא זרע והדר ימות גם יבמה טרם שייבמה ולא דמי לארוסה חדא דבארוסה ליכא הא דרוב נשים מתעברות ויולדת ועוד דהוי רק מיתה דחד ומנ"ל לכליל הך בגזרה דארוסה כיון שלא נתפרש בש"ס וכיון דלא מצינו זה בשאר מחברים ראשונים משמע דלא ס"ל הך דר"ת וכ"כ בעצי ארזים.
ועכ"פ יש לסמוך עמ"ש הב"ש בסימן קס"ד כיון דבזה"ז אין מייבמין בטל הטעם שכתב ר"ת דקרובה לביאה והנה בישועות יעקב כאן כתב כיון שכבר נאסר א"א להתיר אף דבטל הטעם כדקי"ל כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולא זכר דברי הב"ש.
ולעד"נ לפימ"ש בשו"ת הרא"ש בכלל שני ס"ח על טלית של פשתן דאין לאוסרו בזה"ז שאין לנו תכלת ליכא למגזר שמא יתן בו תכלת בכסות לילה או יקרע סדינו ויהא כלאים שלא במקום מצוה דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו כיון שהטעם ידוע כיון שנתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דל"ד לביצה דרפ"ק דביצה דאין הטעם ידוע כ"כ לעולם ועוד בנידון זה אין פאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזרה וכיון דהשתא לא שייכא הך גזרה שרי ממילא והובא בב"י א"ח סימן טית ובמג"א שם סק"ז ולפ"ז י"ל תינח בדבר ההוה ומצוי טובא דאיסור ידוע דמעשים בכל יום דאסור וכיון שאין הטעם ידוע לא ידעו העולם שמש"ה הותר משום שנתבטל הטעם כיון שאין טעם האיסור ידוע והטעם לא ידוע משא"כ הכא דגם האיסור לא ידוע כיון דלא שכיח שימות הבעל בלא זרע דרוב נשים יולדת והדר ימות גם יבמה דמיתה דתרי ל"ש וא"כ אין האיסור ידוע זולת הלומדים התוס' והש"ע והלא המה יודעים ג"כ הטעם וכיון שנתבטל הטעם ממילא בטל האיסור וגם אינה תקנה רק גזרה משום נשואה שמת בעלה דשייך בה חשש שמא מעוברת.
סעי' י"א מעוברת חברו בנוב"ת סל"ח דייקא מלשון חברו לאפוקי מעוברת מגוי ובתשובת רעק"א ס"ס צ"ה דחהו דהא בשבת דף ק"נ מוקי ר"פ ההוא דלא יאמר לחברו לשכור פועלים דלא יאמר לחבר נכרי את"ד ולק"מ דהרי גם בתוס' שם בד"ה אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב י"א דוקא לחברו אבל לנכרי אסור עיי"ש והרי לעיניהם הא דמפרש ר"פ לחבר נכרי אע"כ ס"ל לי"א דרק ר"פ ר"ל לחבר נכרי אבל ר"א דמפרש אפ"ת חברו ישראל ס"ל דחברו דייקא ישראל וכ"כ בכפ"ת בפרק לולב הגזול דף ל"ט ויותר מזה פרש"י בסוכה שם דאפילו ע"ה לא יתכן לקרא חברו של ת"ח ותוס' הקשו עליו מכמה דוכתי והכפ"ת יישבו עיי"ש אבל הר"ש בפ"ב דדמאי והובא בתוי"ט פ"ד דדמאי מ"ב אהא דתנן המדיר את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו הא דאמר חברו והרי הוא חבר ת"ח וחברו ע"ה מ"מ משום דגייסו גבי הדדי נקרא חברו עיי"ש ולע"ד מיושבים קושיות התוס' בסוכה על רש"י מהא דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית משום דסתמא משאלת לאשה דגייסה בה ושואלת ממנה לשאול לה וכן הא דהאומר לחברו צא ולקט לך תאנים מתאנתי דפרש"י דלא נתן מדה ללקיטתו וא"י כמה לקט א"כ סתמא מדנותן לו כמה שירצה גייסי אהדדי וכן הא דלא יאמר לחברו בשבת לשכור פועלים דלא פסק לו שכר מסתמא גייסי אהדדי ועושה לו בחנם או קי"ל בגוי דיתן לו שכר הראוי משא"כ הא דסוכה דלוקח מחברו בדמים קצובין זה כל אדם לוקח אף ממי שאינו מכירו ולא שייך לשון חברו אא"כ שניהם שוים ע"ה או ת"ח וא"כ הא דתנן מעוברת חברו ומינקת חברו לא שייך אם זינתה עם נכרי דאין לו חברותא עמו אם לא ששניהם עכ"פ יהודים.