אור ברסלב

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות סוטה

הלכות אונס ומפותה

סימן קעח

ס"ג קטנה שהשיאה אביה וזינתה ימ"ש וכ' וישמ"ש זה פלוגתת רמב"ם וראב"ד דרמב"ם ס"ל דאסורה לבעלה וראב"ד השיגו דפיתוי קטנה אונס ומותרת לבעלה ישראל וזה מבואר ביבמות דף ל"ג ע"ב ובדף ס"א וב"מ הביא מסנהדרין דף נ"ה ע"ב בהא דבעי הא דבהמה נסקלת אם משום תקלה וקלון של האדם או משום קלון לבד ומביא שם דבהמה נסקלת אם בא על קטנה שנישאת או בא עליה קטן והרי תקלה ליכא דלאו בני עונשין הם ומשני דמזידין הן רק רחמנא חס עליהם עיי"ש ולכן אדרבה קשה על הראב"ד עיי"ש ונ"ל לפי מה דאיתא בפ"ק דחולין דף י"ג דקטנים מחשבה לית להו אבל מעשה אית להו דכשעשו מעשה מועיל מחשבתן להחשב כונה ועיי"ש דמיירי לענין שחיטת קדשים דבעי כונה ומשום שנאמר לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבוחו א"כ מוכח מדמעשה יש להם דחשוב לרצונכם ולדעתכם וכתבו תוס' שם דדוקא במעשה טובה לא מעשה גרוע וא"כ קטנה שזינתה כיון דקרקע עולם היא ואינה עושה מעשה כמבואר בסנהדרין דף ע"ד ע"ב להדיא ובפרש"י קרקע עולם היא אינה עושה מעשה הוא עושה בה מעשה אך אם האשה מביאה עליה את הענוה חשובה עושה מעשה כמ"ש תוס' שם בד"ה והא אסתר לכן דוקא פיתוי קטנה אונס כיון שהבועל מפתה אותה אינה צריכה להביאו עליה ומעצמו בא עליה אבל קטן שבא על הערוה דעושה מעשה אינו אונס אלא דרחמנא חס עליו וגם קטנה שמביאה הבהמה עליה מזידה היא ובסנהדרין שם דרוצה לפשוט דתקלה לא צריכין מדתנן דבהמה נסקלת ע"י דחי שעיר דמשכחת דמזידה וכגון שהביאה הבהמה עליה ועיין תוס' בבכורות דף כף וביבמות דף קי"ט דלפיכך הא דרוב בהמות מתעברות הוא רובא דתלי במעשה משום דלפעמים צריכין להביא הבהמה להרביע ואינו רובע מעצמו וראיה לזה מהרמב"ם פ"א מהלכות איסור ביאה הי"ז שכתב קטן בן טית שנים ויום אחד שבא על הבהמה או הביאה עליו היא נסקלת על ידו וכן קטנה בת ג"ש ויום אחד שהביאה בהמה עליה הבהמה נסקלת עיי"ש ולמה בקטן כתב שני אופנים שבא על הבהמה או הביאה עליו ובקטנה כתב רק אופן אחד שהביאה בהמה עליה ולא כתב או שבא בהמה עליה ועכצ"ל אחת משתים או דאין דרך בהמה לבא על אשה רק אם מביאה הבהמה עליה והא מלתא דל"ש או דכשאין מביאה בהמה עליה אינה מרצונה ומדעתה ורק כשוגגת ותקלה ליכא ואין סולקין הבהמה אך כשהביאה הבהמה עליה דעבדה מעשה חשוב מרצונה ואיכא תקלה והרי זה מקורו מסנהדרין שם ע"כ דמפרש הכי דברי הגמרא שם דמזידה היא כשהביאה הבהמה עליה וא"כ לק"מ על הראב"ד.

אמנם דעת הרמב"ם י"ל כיון דחזינן דמעשה יש להם וחשוב מרצונם ומדעתם לכן גם בקטנה שזינתה אף דקרקע עולם היא יש ספק אם היה בדעתה ורצונה כיון דלפעמים אמרינן דהוה מדעתה ומרצונה כשעשתה מעשה דהוה גילוי מלתא דעשתה מדעת ורצון לכן גם כשלא עשתה מעשה נהי דליכא גילוי מלתא מ"מ ספק היא ואף די"ל חזקת היתר מ"מ באיסורא לא מוקמינן אחזקה כדאיתא בחולין דף קל"ד וכ"ד כ"פ הובאו בש"ך יו"ד סימן נון והיא גזרה דרבנן דמן התורה מוקמונין אף באיסור אחזקה וגם כשתטעון ברי שלא היתה אז בדעת שלימה אינה נאמנת ועוד ברי שלה אינו ברי דאפשר אינה מבחנת בעצמה לכן אסורה לבעלה ישראל ומפסדת כתובתה הן מחמת ספק דשניהן טוענין שמא הן כיון שנאסרה עליו ובעל כרחה מגרשה וכמ"ש ג"כ הב"מ ובקה"י סימן ס"ח בד"ה אשת ישראל כתב נמי אף דאם שניהן טוענין שמא נפרע השטר חייב לפרוע מ"מ אם הספק אם זינתה ברצון ואין השטר מברר אם זינתה ברצון או באונס פטור וגם משום דהספק לב"ד בלא טענותיהם הוי דררא דממונא והבעל מוחזק לא מוציאין ממנו וכיון דאסורה רק מדרבנן לא קשה מהא דיבמות דף ל"ג ע"ב בשנים שקידשו ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה לזה דפיתוי קטנה אונס הוא דהא שם בדף ל"ה אמר הא דמחזירין אותם מיד וא"צ להמתין ג"ח משום דכהוראות שעה היתה דחילוף לא שכיח ולא גזרינן ה"נ לענין זה דאוקמוה אדאורייתא ומותרת משום החזקה שו"ר בחת"ס ח"ב מהאה"ע סימן קע"ב דלאו כל עתים שיות בקטנות ואפילו אם נבדקנה לא נעמוד על הבירור לכן נאסרה מספק לבעלה עיי"ש.

והא דיבמות דף ס"א ע"ב דתנא ר' אליעזר אומר כהן לא ישא את הקטנה דאמר רבא משום דחיישינן שמא תתפתה עליו ופריך א"ה ישראל נמי ומשני פיתוי קטנה אונס הוא ואונס בישראל משרא שרי נמי אתי שפיר דהא דחייש בקטנה שמא תתפתה עליו ולא חייש בגדולה כפרש"י התם תתפתה ותזנה עליו לפי שאין בה דעת וע"כ היינו שתזנה והבעל לא ידע דאל"כ לא יבא לתקלה דיגרשה וא"כ ממ"נ כיון דחשש מחמת שאין בה דעת תתפתה הרי אם מחמת חסרון דעת תזנה אונס היא ושריא לישראל ואם תזנה בדעת הרי כמו בגדולה ל"ח ה"נ בקטנה לא תזנה בדעת.

גם מה שהביא הה"מ סתירה להרמב"ם מהירושלמי פרק היה מביא ה"א דאמר ר"י קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה דהתם קאי לענין אם מביא קרבן סוטה על אשתו קטנה כששותת וכיון דמדאורייתא אינה אסורה על בעלה אינה שותה ואין מביא קרבן.

ואפילו נימא דל"ל בזה חזקה כיון דלפעמים יש בה רצון ודעת וסופו להשתנות מ"מ לרמב"ם כל ספק תורה מותר מן התורה רק מדרבנן אסור.

וראיה דקטנה שזינתה הוה ספק אם חשובה אנוסה מירושלמי פ"א דסוטה דאיתא התם שאלו את בן זומא למה ספק רה"י טמא והשיב דילפינן מסוטה ואמר הירושלמי דר"י פליג דאמר קטנה שזינתה אין לה רצון להיאסר על בעלה והא תנינן כל שאין בו דעת לישאל ספקו טהור הא יש בה דעת לישאל ספקו טמא ברם הכא אף שיש בו דעת לישאל ספקו טהור הרי דמיחשב זה לספק ונראה מה דחשיב לקטנה יש בה דעת לישאל משום הא דמחלקינן בין יש בו דעת לישאל או אין בו יליף בבבלי שם דף כ"ט דכתיב הבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ודאי טמא הוא דלא יאכל הא ספק יאכל וכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דלאכול הא ספק טהור לא יאכל אלא ש"מ כאן שיש בו דעת לישאל כאן שאין בו דעת לישאל ומינה יליף הרמב"ם לכל ספק איסור דאורייתא מותר מן התורה דכל מקום דברה תורה רק על הודאי כמ"ש האחרונים הא לא"ה מסברא הל"ל דכל ספק אסור מן התורה דאיך יעשה ספק איסור וא"כ בטומאה דתליא ביש בו דעת לישאל אם אין בו דעת לישאל תינח בודאי אין בו דעת לישאל איכא ילפותא מקרא אבל אם ספק אם יש בו דעת לישאל הדרן לסברא דאסור לכן קטנה דהוה ספק אם יש בה דעת הוה כיש בה דעת אך הרמב"ם ס"ל דקטנה חשובה אין בה דעת לשאול כמ"ש בפיה"מ פ"ג דטהרות משנה וא"ו על המשנה שם דחש"ו אין בהם דעת לשאול וה"ט כיון דלא ידענו אם יש בו דעת להשיב מה יועיל לנו כשנשאל אותו ועדיין אנחנו לא נדע אם בדעת משיב ולא ס"ל כהירושלמי בזה דקטנה חשובה יש בה דעת לשאול וכבר תמהו בזה האחרונים על הירושלמי דס"ל דקטנה יש בה דעת לשאול והמראה פנים כתב דהירושלמי מיירי בקטנה סמוך לגדולתה דיש בה דעת לשאול עיי"ש.

עוי"ל נהי דאשה קרקע עולם לפי שאינה עושה מעשה מ"מ כשידענו דזינתה ברצון ולא צווחה והניחה עצמו לזנות הוי מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה וכ"כ בישועות יעקב כאן לפי דרכו ובחולין דף י"ב שם איתא בקטן דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדאורייתא אין לו מחשבה ומדרבנן יש לו מחשבה לכן ה"נ קטנה שזינתה ברצונה אסורה מדרבנן לבד והאי דאמר ביבמות דף ל"ג ע"ב גבי החליפו נשותיהם דפיתוי קטנה אונס כמ"ש לעיל משום דחילוף ל"ש לא גזרו בה רבנן וההוא דיבמות דף פ"א דאמר דישראל מותר לישא קטנה דלא חיישינן שמא תתפתה ותזנה דפיתוי קטנה אונס דכיון דמדאורייתא מותרת לישראל אין לגזור מחשש שמא תתפתה והך דירושלמי נמי משום דמיירי לענין להשקותה ולהביא קרבן וכמ"ש לעיל ובחידושי ר"ן על חולין כתב דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו שיש לו הכרע אבל לא הכרע גמור רק טפי איכא למימר דאיכוין לכן מדאורייתא לא מהני רק מדרבנן אח"כ מצאתי במקום שמואל שאלה כ"ה שכתב לענין שוטית שזינתה דכיון שלא פרכסה מחשבתה ניכרת מתוך מעשיה ואיתא בחולין דף י"ג דלהחמיר הוה מחשבה עיי"ש ובינת אדם בשער ב"ה סלה חולק עליו דאף דמחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שמתאוה לזנות בשביל זה לא נאמר שיש לה רצון עיי"ש אבל כבר כתבתי לעיל דמבואר בחולין שם דע"י מעשה חשוב כונה ורצון ודעת וכמו כן במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו מדרבנן חשוב כונה ודעת ושם נאמר לענין הכשר זרעים דצריך יותן דומיא דיתן לדעתכם ולענין שחיטת קדשים דיליף מלרצונכם תזבחוהו לדעתכם תזבחוהו ואין באולו משום תאוה אלא לראב"ד י"ל כיון דמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו רק חומרא דרבנן לענין הכשר זרעים י"ל דלא אמרו להוציא אשה מבעלה כמ"ש תוספות בכתובות פרק נערה דף נ"א ע"ב בד"ה אונס דשרא רחמנא היכא משכחת לה אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה מדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוי מוציאין אותה מבעלה על כך והובא בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סימן ע"ז אות א' אמנם בריטב"א שבאס"ז שם מבואר דאבוה דשמואל רק מדרבנן אוסר והא דפריך היכא משכחת הלכה למעשה דהא בכל דוכתי אמרינן אונס בישראל שרי וכ"ש הכא די"ל לא פלוג בתקנתן ובלא"ה דברי התוס' וגם דברי ריטב"א דחוקין כיון די"ל אבוה דשמואל רק מדרבנן חייש מה פריך אונס דשריא רחמנא היכא משכחת ומאי פשיטא למקשן דרבנן לא הוי אוסרין להוציאה מבעלה אטו לא מצינו דגזרו רבנן להוציאה מבעלה והרי רואה מח"ת ג"פ תתגרש אף דאינו רק חשש מדרבנן.

גם דברי ריטב"א דחוקין דהרי הגמרא פריך אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לא ממעשים בנ"י ונ"ל עפימ"ש טו"ז ביו"ד סימן קי"ז וכ"כ התוספות בפא"נ דף ס"ד ע"ב בד"ה ולא ישכור דאין רבנן איסרים דבר המפורש בתורה להיתר לכן פריך אונס דרחמנא שריא כדמייתי בסמוך מהיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה שריא היכא משכחת לה דבשלמא אם היה משכחת ה"א הא דהתירה התורה רק באופן זה התירה אבל אם לא משכחת הרי מפורש ההיתר בתורה ואין רבנן אוסרין המפורש בתורה להיתר נמצא אין סתירה לרמב"ם מזה.

גם מה שהביא הה"מ ראיה מירושלמי דר' יוחנן אמר קטנה שזינתה שריא לישראל י"ל עוד עפימ"ש דרמב"ם אוסר רק מדרבנן דהנה בכ"ד איתא במלתא דל"ש ל"ג רבנן ואיתא ביבמות דף ל"ה זנות דקטנה ל"ש וא"צ להמתין ג"ח אף דבהמתנת ג"ח גזרו הרבה אפילו היכא דודאי אינה מעוברת משום ל"פ לכן ה"נ ס"ל לר"י בירושלמי בזנות דקטנה ל"ג רבנן לאוסרה על בעלה דישראל כיון דל"ש אך בפ"ב דגיטין דף י"ז איתא מ"ט תקנו זמן בגיטין אר"י משום שמא יחפה על ב"א ור"ל אמר משום פירות וקאמר מ"ט לא אמר ר"ל כר"י משום דזנות ל"ש ובירושלמי שם איתא דר' יוחנן ס"ל משום פירות וא"כ צ"ל משום דזנות ל"ש לא תקנו משום שמא יחפה ואף דהתם משום דבעדים והתראה ל"ש כמ"ש תוס' בגיטין שם לחד תירוצא היינו בגדולה אבל קטנה מפורש ביבמות שם זנות דקטנה ל"ש אפילו בלאו עדים והתראה עיי"ש וא"כ אנן דפסקינן כר"י דבבבלי דהטעם משום שמא יחפה כמבואר בראשונים שם וברמב"ם פ"א מהלכות גירושין הכ"ד א"כ ה"נ י"ל דאסורה מדרבנן אף דל"ש.

ועל מה שתרצתי לעיל דהירושלמי לא קאמר רק מדאורייתא אינה אסורה לבעלה יש להקשות מפ"ק דגיטין דף ד' על הא דאר"נ אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה וכ' וכ"ת ה"מ מדאורייתא א"ה אומר היה ר"מ ד"ת מבע"ל ומזה הוכיח ראבי"ה במרדכי פ"ב דכתובות סימן קמ"ז דהא דאר"א אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה דאפילו מדרבנן דאי מדאורייתא ה"ל לפרש אבל י"ל דאין לדקדק כן בלשון ירושלמי וכמ"ש חו"י סכ"ג דאין לסמוך כלל על נוסחאות הירושלמי שבידינו כי כבר ידוע שהנוסחאות מרובים ומפלגים בטעיות חסיר יתיר חליף וכ"כ בשו"ת רמב"ן סימן צ"ו הובאו בכללי שני התלמודי ליד מלאכי.

ס"ה קינא לה משנים זה כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה ה"ג ועיין בה"ט דלכאורה דבריו סותרים למ"ש בפ"ט דנזירות הט"ז דאם הם שלשה הוי ר"ה וספקו טהור וזה איתא בנזיר ר"פ שני נזירים משום דספק טומאה דטמא מסוטה גמרינן דאינן רק שנים הבועל והנבלעת ולע"ד דודאי מה שאסרה תורה הסוטה משום דקינא בה ונסתרה ואיתא בריש נדה דף ג' דמשום סתירה אסרה תורה וסתירה בר"ה ליכא אך אם קינא משנים אחשביה הבעל לסתירה כיון דאמר לה אל תסתרי עם פו"פ ובבעל תליא רחמנא כמו אם קינא לה מאביה אף דליכא חשש זנות דמותר יחוד אב ובתו ומשום דבעל אחשביה לחשוד עם בתו ה"נ אחשביה הבעל לסתירה כרה"י וכה"ג איתא בפרק חבית כיון דאחשביה הוי לדידיה משקה וחייב אם סחטו בשבת אף דלכ"ע לאו משקה הוא וכה"ג איתא בזבחים דף צ"ד מטלית פחותה משלש דאי חשוב עליה מקבל טומאה משום דאחשביה ועיין מנ"ד ריש סימן ש"כ ובמל"מ פ"א מהלכות סוטה סוף ה"ג כתב היכא דאמר לא תסתרי עם פלוני והלכה ונסתרה עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשוב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא אם מקפיד חשוב הסתר עכ"ל הרי משום דמקפיד חשוב הסתר ומובן במה שכתבתי ולכאורה י"ל דלבעל דאחשביה להסתר אהני לאסרה עליו דלדידיה חשוב הסתר אבל על השנים אינה אסורה כיון דבאמת אינו הסתר מה יועיל אחשביה דידיה לגבי אחריני וכ"כ בישע"ק לפי דרכו מטעם אחר ולפ"ז הוה א"ש יותר דהא דילפינן טומאה ברה"י דספקו טמא מסוטה כיון דכתיב ב"פ ונטמאה דילפינן חד לבעל וחד לבועל ע"כ לא מיירי קרא רק בקינא לה מאחד דהוי רה"י וירושלמי דאמר דמקנא לה משנים נמי היינו לאסרה על בעלה אם אינה שותה ומחמת סברא דאחשביה לסתירה.

עוי"ל דהנה בריש נדה דף ג' איתא דרבנן ילפי מסוטה דספק טומאה אסור מה סוטה דספק הוא ועשאוה כודאי ור"ש לא יליף מסוטה דבסוטה לגל"ד כיון דקינא לה ונסתרה משמע דלרבנן לא הוה רגל"ד ונראה דה"ט לפימ"ש בתשובת מיימני דשייכי להלכות אישות סימן חית בד"ה ואני המעתיק נ"ל להביא ראיה לדברי מורי מהנהו עובדי דמייתי בשילהי נדרים וקאמר דלמא נתנה עיניה באחר ה"נ דלמא נתנה עיניה באחר והשמיעה קול תשמיש כדי שיוציאנה דאם לא נאמר כן אלא נאסור אותה עליו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דחשו לעיניה נותנה באחר כל הנותנת עיניה באחר תוכל למצוא לה דרך ליפטר מבעלה כדרך הזה עיי"ש לכן ה"נ בקינא לה ונסתרה ליכא רגל"ד כל כך דשמא נתנה עיניה באחר ועשתה כן שיוציאנה בעלה ואי למה יעשה האחר להסתר עמה י"ל באמת בו נתנה עיניה ושניהן לדבר אחד נתכונו ומ"מ לא זינתה עמו לכן ס"ל לרבנן דבלאו רגל"ד אסרה הכתוב בלא שתיה מגזה"כ והנה מבואר בירושלמי פרק שני דיבמות אהא דחכם שאסר את האשה בנדר לבעל הר"ז לא ישאנה אבל מיאנה בפניו ישאנה דחכם שאסרה משום נדר הוא יחיד חיישינן דלכך נתכוין מתחלה משא"כ מיאון דאינו בפני יחיד ואין אשה ראויה לשנים אין חשש והובא ברי"ף ביבמות שם פרק שני וא"כ ה"נ בשלמא אם נסתרה רק עם אחד ליכא רגל"ד שזינתה דשמא עשו כדי שיוציאנה בעלה וישאו זה את זו אבל נסתרה עם שנים אחר הקינו דאינו ראויה לשנים אין שניים מצויין לחטא מפני אחד כדאמר בירושלמי שם א"כ ודאי משום זנות נסתרו עמה ואיכא רגל"ד טובא לכן אף דאינו רה"י אסורה לבעלה בלא שתיה ואח"כ מצאתי בשו"ת בית שלמה חיו"ד סל"ב דרק לר"ש ס"ל דבסוטה הוי רגל"ד ולא לרבנן והביא כן מהמרש"א בסוטה דף כ"ח והוכחתו מהך דנדה דף ג' שהבאתי ואין לדחות דאם איתא דמשום ענ"ב נסתרה דהרי קמן עכשיו אומרת דלא נטמאה דזה אינו דאימור בשעת סתירה כונתה כדי שיחשדה בעלה ויגרשה ועכשיו חזרה בה וטוענת האמת וכה"ג איתא בירושלמי והובא בנמ"י ס"פ האשה שהלכה דגט חוב לאשה ופריך הגע עצמך שהיתה צווחת להתגרש ומשני אני אומר שמא חזרה בה ובס"ק דסוטה דף ג' תנא דבר"י מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגל"ד שהרי קינא לה ונסתרה ועד אחד מעידה שהיא טמאה עכ"ל הרי דוקא בצירוף ע"א הוי רגל"ד.

סי"א והסתירה בלא שני עדים כן הכריח הכ"מ כדאיתא בב"ש ובפיה"מ לרמב"ם מבואר דהרינון על הזנות אחר שכבר נסתרה וכן היא בירושלמי ריש פ"ו דסוטה ומשמע אפילו יש עדים על הסתירה ומה שהקשה הכ"מ א"כ למה נוטלת כתובה דהא בזה"ז דאינה שותה אבדה כתובתה תירץ בשירי קרבן דהכא מדאורייתא שותה רק מדרבנן אינה שותה ואם אמרו שלא תפסיד הכתובה וגם על התוס' הקשה שהם כתבו דמיירי שיצא הרינון לפני הסתירה ולירושלמי מבואר דאחר הסתירה היה הרינון וי"ל דהא התוס' הכריחו זה מפ"ק דסוטה דדרש וטהורה היא למעט מוטהורה לאפוקי אם יש עדים במדה"י שנטמאה ולאפוקי אם זכות תלה לה ומן היא דרש לאפוקי אם מדברין בה נשים מוזרת בלבנה וכיון דאין המים בודקין אותה למה תשתה וממלא אבדה כתובתה כמו ארוסה וש"י ובזה"ז כל היכא דאינה שותה אסורה לבעלה ואין לה כתובה עיי"ש בתוס' רפ"ו דסוטה וזה דוקא דדריש מן והיא אבל בירושלמי שם פ"ג מ"ה לא דריש רק מן וטהורה לאפוקי כשיש עדים במדה"י שנטמאה ולאפוקי אם זכות תולה אבל לא דרש מן היא כלל א"כ מה דאמר ר' יהושע דאם נשים מוזרת נושאין ונותנין בה אינה שותה היא רק מדרבנן משא"כ לש"ס בבלי דדריש גם תיבת היא ומדאורייתא אינה שותה כיון דאין המים בודקין אותה עכצ"ל דמיירי רק אחר קינוי לבד ולא אחר סתירה וא"כ גם דברי הכ"מ נכונים ואפשר ליישב דברי השירי קרבן דגם כשנו"נ בה מוזרת בלבנה המים בודקין אותה ואם ניצלת הוי סימן דטהורה ומותרת לבעלה מן התורה אלא לענין ונקתה ונזרעה זרע מיעטה תורה דאם נו"נ בה מוזרת בלבנה אין מרווחת דרק מוטהורה נתמעט היכא דבאמת אינה טהורה וא"כ דינו של רמב"ם דיש לה כתובה רק בזמן הבית דמד"ת היתה שותה רק מדרבנן אינו שותה ולא אסרו להפסידה ממון וע"ד שכתב הה"מ לענין איסור סחורה בדברים האסורים והובא בש"ך יו"ד סימן קי"ט אבל בזה"ז דאחר קינוי וסתירה אפילו בלא רינון אינה שותה ואבדה כתובתה מכ"ש אם יש גם רינון.

והב"מ תירץ דלפיכך נוטלת כתובה דל"ד לארוסה או זפ"ז דידעה דלא תוכל לשתות ומ"מ נסתרה אבל זו לא ידעה בשעת הסתירה שתבא לידי רינון והא טוענת שהרינון שקר את"ד ועדיין לא פלט מהקושיא שהקשה בשו"ת חוט השני דמ"ש ממה דאיתא בפרק הארוסה מתו בעליהן עד שלא שתו לא שורין ולא נוטלות כתובה דקי"ל כב"ה עיי"ש והרי גם התם לא ידעה בשעת הסתירה שימותו בעליהן אבל לתירוץ השי"ק א"ש נהי כשאינה שותה הוי ספק זינתה ושטר העומד לגבות לאו כגבוי וכב"ה מ"מ כיון דבזה שהנשים מוזרת נו"נ בה מדינא היתה שותה רק רבנן אמרו שלא תשתה לא רצו להפסידה כתובה מספק דשמא היתה מבררת ע"י השתיה והם אמרו שלא תשתה והם אמרו שתטול הכתובה וכה"ג כתב הש"ך ביו"ד סימן רמ"ב בהנהגות הוראה באו"ה בד"ה עוד נראה וה"נ כמו דאם אמר בעלה אינו רוצה להשקותה אסורה לבעלה ומ"מ נוטלת כתובה משום דהבעל גורם שלא תוכל לברר ה"נ כשאמרו חכמים שלא תשתה וה"נ גורמין לה שלא תוכל לברר עשאוה כמו שהבעל אינו רוצה להשקותה דלא רצו חכמים לגרום לה הפסד באיסורן.

סי"ג מי שנתחרש בנוב"ת סימן קנ"ט כתב דהקינוי של ב"ד שהב"ד שלוחי הבעל וזכין לאדם שלא בפניו וראייתו מסוטה דף כ"ה דרוצה הש"ס להוכיח דעע"ד אינו רשאי לקיימה דאל"כ איך הב"ד מקנין לה ועבדי ב"ד מלתא דלמא לא ניחא לבעל ומשני סתמא ניחא לבעל ופרש"י דלמא לא ניחא לבעל והאיך אנו נעשים שלוחים לו בדבר שהוא חוב לו וקי"ל אין חבין לאדם של"ב ולפיכך הב"ד לא מצי משוי שליח דמילי ננהו ומילי לא ממסרי לשליח ובח"ס ח"ב מהאה"ע סימן צ"ו פשיטה לו ולהשואל דב"ד מקנין ע"י שליח וכ"כ שם סימן ק"י הובאו בפ"ת ובענ"ד תמוה לי הא כמו דאמרה תורה דבעל מקנא לה ומועיל קינויא לאוסרה אם תסתר כן אמרה תורה דב"ד מקנין לה כדדריש בס"פ אורוסה מקרא א"כ מה צריך שיהיו שלוחי הבעל ומנ"ל לש"ס להוכיח מזה דעע"ד אינו רשאי לקיימה ועוד להנו"ב גופא דכתב שם דגם הבעל לא יכול לקנאות לה ע"י שליח כיון דחוב הוא לה והוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחריני והא דב"ד מקנין לה משום דריבה קרא עיי"ש וא"כ נימא דריבה קרא וגלי דלאו משום שליחות מקנין אלא דבעצמם כח לקנות כמו הבעל ועוד לתוס' ורשב"א דנדרים פ"ד דף ל"ו דלא אמרינן זכין לאדם של"ב רק אם זוכה המקבל איזה דבר כגון מזכה חפץ לחברו או מפריש משלו על תבואת של חברו אבל מפריש משל בעה"ב אין לה זכות אלא ניחותא ושליחותא לאו מתורת ניחותא הוא והובאו בקצו"ח סימן רמ"ג סח"י וא"כ איך נעשין הב"ד שלוחים לבעל אע"כ דאינו ממש שלוחים אלא כהא דאיתא בע"ז פר"י דף נ"ג ע"ב דפריך הא דכתיב ואשריהם תשרפו באש הא א"י ירושה לישראל מאבותיהם ואא"א דשא"ש ומשני כיון דפלחו ישראל לעגל גלו אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו נכרים שליחותא דדהו עבדי ותמוה הא אין שליחות לנכרי וגם אשלד"ע ותירץ בתוס' רי"ד שם דאינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא משתרי משום דהוה דשא"ש וכ"כ בחת"ס חא"ח סימן פ"ד והוכיח שם נמי מפרק המגרש דף פ"ח דאיתא שם שלוחתייהו עבדינן דע"כ אינו שליחות ממש רק נתינת רשות וכפרש"י שם וכן נראה מפרש"י בפ"ק דכתובות דף י"א בד"ה על דעת ב"ד דהן נעשין לו אב דהוכיח באס"ז שם דלרש"י אינו מטעם שליחות ומ"מ פרש"י שם בד"ה מ"ד נכרי בהיפקרא ניחא לו וחוב היא לו ואין אדם נעשה שליח לאדם לחובתו שלח בפניו כלומר של"מ עכ"ל הרי דנקט רש"י לשון שליחות אף דאינו משום שליחות וע"כ ה"נ קושיות הש"ס בהא דב"ד מקנין לה משום דאין חבין לאדם שלא מדעתו אף דאינו משום שליחות אלא משום דעכ"פ בעינן ניחותא דבעל הוי כעין שליחות ועוד אם איתא דקינוי ב"ד מטעם שליחות אמאי לא למד הש"ס בר"פ הא"מ מזה דששא"כ.

ולפ"ז אם עשו הב"ד שליח לקנא אין בזה משום מילי דלא ממסרי משליח לשליח ועוד לפימ"ש בתוס' רע"ק ר"פ השולח דמילי אינו רק במחוסר מעשה כגון שלח לאמר לסופר שיכתוב גט אבל כשאינו מחוסר מעשה הוי כמעשה וא"כ קינוי אל תסתרו דהוי שוא"ת ל"ה מילי.

גם מ"ש הנו"ב דאם בא הבעל ואמר דלא ניחא לו בהקינוי בטלה הקינו למפרע לא כ"כ במח"א בהלכות זכיה ומתנה ס"ו ביון דהכריעו חכז"ל דזכות היא לו למ"ל כששמע לא כי אבא חובה היה אצלי והכריח כן מסוטה דף כ"ה עיי"ש וכה"ג כתב בא"ז סימן תשע"ה דהיכא דהכריעו חכמים דעתו לא מהימן לומר דלא כן היה דעתו רק אם באנו לומר שעשה מעשה י"ל שלא עשה מעשה כגון בשלח סבלונות דלפר"ח אמרינן מסתמא קידש מקודם י"ל שלא קידש עיי"ש ונראה טעמו דלא עדיף מרובא דתלי במעשה דלא אזלינן בתריה וכדאיתא בפ"ב דבכורות לכן נאמר שלא קידש מקודם וכ"כ בתה"ד סימן ר"ז דכל היכא דהכריעו חכמים דעתו לא מהימן אפילו בשבועה לומר שלא היה כן דעתו.

איברא דיש לדחות ראיית המח"א שהביא מסוטה שם דבעי בעל שמחל על קינויי אם מחול ת"ש ואלו שב"ד מקנין להם ואם איתא דמצי מחיל יהא זילותא דב"ד אע"כ דלא מצי מחיל כן הוא בגמרא ואם נימא דמצי לאמר על קינוי ב"ד לא הוה ניחא מה מועיל דעל קינויין לא מצא מחל מ"מ על קינוי ב"ד י"ל לא הוה ניחא לי עיי"ש ואינו ראיה דודאי אם לא מצי מחיל לא מהימן נמי לומר דלא הוה ניחא לו אבל למסקנא דמצי מחיל אלא דמסתמא לא ימחול ול"ח לזילותא דב"ד י"ל דמהימן נמי לומר לא הוה ניחא לו במגו דמחיל עתה.

וגם זולת המגו כיון דמצי מחיל כי אמר לא הוה ניחא לי זו עצמה מחילה כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן ס"ו סי"א סקל"ה וסט"ו סקנ"ו לענין מוכר שט"ח דאם אמר פרוע הוא אפילו לית לו מגו אין לך מחילה גדולה מזה אלא אחר סתירה דתו לא מצי מחיל אינו נאמן לומר דלא הוה ניחא ליה לעקור הקינוי למפרע כיון דאומר שלא כהכרעת חכז"ל.

בשו"ת חת"ס ח"ב מאה"ע סימן צ"ו כתב אם שלחו ב"ד שליח לקנא לה ובאו עכו"ם ואמרו שנסתרה ומודית על הקינוי והסתירה רק טוענת שלא זינתה אינה נאמנת במגו דלא קינא לה השליח ב"ד ואפילו במגו דלא קינא לה בעלה או במגו דלא נסתרה כיון דאמרינן ר"פ כשם דאחר קינוי וסתירה עשאה התורה ספק סוטה כודאי ומפסדת כתובתה עיי"ש ולא נ"ל לפימ"ש תוספות בפרק מרובה דף ע"ב ב' בד"ה אין אהא דאמר בפ"ב דכתובות דף חי שנים החתומים על השטר ואמרו קטנים או אנוסים היינו אם כת"י אינו יוצא ממק"א נאמנים האי לאו מגו הוא שאין השטר מתקים אלא על פיהם והפה שאסר היא הפה שהתיר ולמד מזה הנתיבות בסימן ע"א סק"ד לענין נאמנות כבי תרי מהני מגו בענין הנאמנות עצהו אף שהמגו נגד עדים ועדים עדיפי ממגו דשאני הפה שאסר דעדיפא ממגו כמ"ש התוספות הנ"ל דאפילו במקום עדים אמרינן דכל הפה שאסר לא מגרע בדבריו הראשונים מידי וחשבינן כאלו לא אמר חובתו כלל כיון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר עיי"ש א"כ ה"נ הא אם לא היתה מודית לבעל על הקינוי או לעכו"ם על הסתירה היתה ספק סוטה כודאי א"כ לא מגרע הודאתה וכאלו לא אמרה חובתה כלל.

עוד כתב החת"ס שם דאין לומר מגו דהיתה יכולה להכחיש השליח ב"ד ולטעון שלא קינא לה אף דנגד שאר עד אחד היכא דלא מחייב שבועה אמרינן מנו אבל שליח ב"ד הוי כעדים קרובים ופסולים דכתב הרא"ש דל"א מגו דירא להכחיש כמו היכא דיש קול ירא להכחיש הקול עיי"ש וגם זה אינו מוכרח לפימ"ש בנה"מ בכללי מגו סק"ח דדוקא בעדים קרובים חתומים על שטר כיון שחתמו על שטר ודאי אפקא לקלא והוי מגו במקום בעדים קרובים וליכא שטר אמרינן מגו עיי"ש וכיון דאפילו עדים קרובים דלא חשדי לשקר ורק מגזה"כ פסולים אמרינן נגדם מגו לפי שיכול להכחישם מכ"ש נגד שליח ב"ד דאינו רק אחד ועוד כיון דטעמא דלא חצוף להכחיש עדים קרובים טוען יותר מידי דלא חצוף אבל כאן החציפה פניה לטעון דעברה על אזהרת ב"ד ונסתרה ויותר נח היה לה לטעון שלא קינא לה השליח ב"ד ולא ידעה איסור הסתירה ועוד דאחר קינוי וסתירה רגל"ד דזינתה ואינה נאמנת לומר דלא זינתה ועשאה תורה כודאי זינתה א"כ ניחא לה יותר לומר שלא קינא לה השליח ב"ד מלומר דקינא לה ונסתרה רק לא זינתה וכמו דמגו איבעי לטעון טענה דלא שכיח לא אמרינן אבל אם גם מה שטוען עכשיו ל"ש נאמן במגו ה"נ אף דישקר השליח ב"ד ל"ש ה"נ ל"ש דנסתרה אחר קינוי ולא נבעלה לכן אפילו יש עדים כשרים שנסתרה נאמנת לטעון דלא נבעלה במגו דהיתה י"ל דלא קינא לה השליח ב"ד.

סט"ו אבל לא להפסידה כתובתה וזה תמוה דהא כיון דאינה שותה מ"ש ממתו בעליהן עד שלא שתו אבדן כתובתן לב"ה דשטר העומדת לגבות לאו כגבוי וכן הקשה הב"מ וכתב דאין בידו ליישב רק באופן זה דדוקא לגבי יורשין אף דהיא טוענת ברי שלא זינתה מ"מ הוי כא"י אם נתחייבתי משא"כ לגבי בעל הוי כא"י א"פ כיון דהיא טוענת ברי והבעל שמא אך הבעה"ת שער ל"ח כתב דגם יורשים הוי כא"י א"פ עיי"ש ולע"ד נמי הכי הוא נהי דהיורשים שמא לא נתחייבו מ"מ אטו מכיסם משלמין הלא רק מנכסי מורישם וכבר חל השעבוד על נכסיו ויש חזקת שעבוד ולחומר הקושיא נ"ל דיש להקשות בטעמא דב"ה במתו בעליהן דאינו נוטלות כתובתן משום דשטר לאו כגבוי מ"מ גם אינו כמוציא ולהכי אהני מגו להוציא בשטר וכמ"ש רמב"ן בשו"ת סימן ק' ובת"כ סימן ק"ל ובתומים בכללי תפיסה סימן ק"ל דהוי כמונח החוב בסיטמא דאין שום אחד מהן מוחזק וכ"כ שאר אחרונים וא"כ כיון דהאשה טוענת ברי והיורשים שמא למה לא תטול דהא מה דבו"ש לאו ברי עדיף משום דנתבע מוחזק כדאיתא בסוף ב"ק אבל כאן אין שום אחד חשוב מוחזק והתוס' בסוטה דף כ"ה ע"ב כתבו כוון דתורה עשהו לספק סוטה כודאי לא הוי כטוענת ברי אמנם תוס' עצמן ביבמות דף ל"ח ע"ב בד"ה ואביי כתבו דהוי בו"ש ונראה דתליא בהא דלר"ש בנדה דף ה' דס"ל לפיכך ספק סוטה ברה"י כודאי משום דרגל"ד הרי דחשוב כודאי אבל לרבנן דפליגי שם וס"ל דגזה"כ בטומאה ברה"י ולא הוי רגל"ד כל כך למיחשב כודאי אם ליכא עד טומאה א"כ שפיר הוי ברי שלה ברי.

לכן נ"ל נהי דשט"ח או כתובה ל"ח שום אחד מוחזק מ"מ כיון דכתובה דרבנן אין ספק דרבנן מוציא מידי ודאי תורה אכן כתב בשו"ת פרח מט"א בח"א סימן י"א דדוקא בספק תקנה של בני העיר דאין כח בתקנתם לבטל ד"ת אבל תקחז"ל אף בספק דרבנן חשוב כספק ד"ת לענין ספק תקנה בממון עיי"ש והנה הקשו בתוס' פרק אלו נערות דף ל"ט ע"ב בד"ה טעמא מאי תקינו לה רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דתינח גרושה אבל אלמנה למה תקינו לה כתובה ותרצו מתוך שהוצרכו לתקן בגרושה תקינו נמי באלמנה משום חינא ומיהו לכתחלה לא היו מתקנים משום חינא והנה באשל אברהם בא"ח סימן קכ"ח סק"ל כתב דבלא פלוג לא העמידו דבריהם במקום תורה מדכתב המרדכי בשם מהרמ"מ אהא דברכות דף ל"ד אם אין שם כהן אלא הוא לא ישא כפיו שמא תטרוף דעתו ואם הבטחתו רשא"י משמע דאם יש כהנים אחרים אף דמובטח בעצמו שלא יתבלבל מ"מ לא ישא כפיו משום דאנן לא סמכינן אבטחונו ושמא יתבלבל לכן לא יאמרו לו עלה דאזי יוכרח לעלות דלא העמידו דבריהם לבטל ד"ת וכמבואר לשון מהרמ"מ בב"ח שם הרי כיון דהיכא דהבטחתו שלא יתבלבל מדינא שישא כפיו כיון דאין זה טעם מספיק לחוש שיתבלבל ולא הי' מתקנין לכתחלה בזה אלא כיון דגזרו בלא הבטחו גזרו גם בהבטחתו משום לא פלוג לכן כשאמרו לו עלה לא העמידו דבריהם נגד ד"ת זה היוצא מדברי מהרמ"מ למעיין בלשונו ובא"א שם וא"כ ה"נ באלמנה אף דיש קצת טעם משום חינא מ"מ משום זה לא היו מתקנין לכתחלה רק כיון דתקנו בגרושה תקנו נמי באלמנה וא"כ אין לומר בזה דספק תקנתם אלים כספק דאורייתא משא"כ בגרושה דזה עיקר התקנה אלים כד"ת לכן בגרושה אף דאחר קו"ס כשמעידין נשים השונאות שזינתה אינה שותה מ"מ נוטלת הכתובה משום דטוענת ברי ובעלה שמא ובשטר ליכא מוחזק אבל במתו בעליהן דכתובת אלמנה רק משום ל"פ לא אלים לבטל ד"ת לכן כיון דיורשים מד"ת והאשה רק מדרבנן אין ספק דרבנן מוציא מד"ת

והא דלא אמרו בגמרא דפליגי ב"ש וב"ה אי כתובה דאורייתא משום דבלא"ה צ"ל דפליגי אם שטר כגבוי כדאיתא ביבמות דף ל"ח ע"ב גם מ"ד דכתובה דאורייתא ל"ק עליו מב"ה כיון די"ל דס"ל לב"ה דספק סוטה הוי כודאי ממש משום דרגל"ד כדס"ל לר"ש אבל אנן דקי"ל כרבנן דפליגי אדר"ש וקי"ל כתובה דרבנן טעמייהו דב"ה משום דשטר לאו כגבוי וספק דרבנן אינו מוציא מודאי ד"ת ועיין מהרש"א בפרק החולץ דף ל"ח ע"ב ד"ה תוס' בד"ה ואביי שכתב דאי בדעלמא אין ספק מוציא מידי ודאי לא אלימא לן טענת ברי שלה להוציא מידי ודאי.

סי"ז שנאסרה בשבילו במהר"א ששון נסתפק אם אסורה לבועל שני ושבו"י הביא ראיה מסנהדרין דף מ"א ואחרונים דחו הראי' עיין פ"ת ובדרישת ארי תמה דממקומו מוכרע מסוטה דף כ"ה דאיתא התם אלמנה לכה"ג וכו' לאוסרה על הבועל הרי אף דבלא"ה אסורה לבעל אסורה לבועל גם הב"מ הביא ראיה זו ולע"ד מהא לא אריא נהי דבלא"ה אסורה לבעל משום איסור אחר עתה ע"י הבועל נתוסף איסור טומאה לבעל כדכתיב ונטמאה ואפי' אין איסור חל על איסור היינו לחייב חטאת אבל השתא קעביד הבעל שני איסורים שאינן משם אחד כדאיתא בפד"א דף ל"ב מעלה אני עליו כאלו עשה ב' ונ"מ לקוברו בין רשעים גמורים א"כ שפיר נאסרה לבעל בסיבת הבועל משא"כ בועל שני דלא נתוסף איסור על הבעל דכבר אסורה עליו בשביל אותו שם טומאה וברמב"ם פ"ב מסוטה ה"ט כתב אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה וקנא לה ונסתרה אינה שותה אלא תצא בלא כתובה ותהא אסורה עליו אף משום זה וע"כ קאי על חייבי לאוין ועשה דשניה בלא"ה אין לה כתובה כדאיתא ביבמות דף פ"ד וברמב"ם פכ"ד מה"א הרי דאסורה עליו אף משום זה ואח"כ מצאתי בברכ"י לעיל סימן י"א הביא כן מגדול אחד וכיונתי לדבריו תלי"ת

סכ"א מצות חכמים ברמב"ם פ"ד מסוטה הח"י כתב מצות חכמים על ב"י לקנאות לנשיהן שנאמר וקנא את אשתו עכ"ל ויל"ד כיון דכתב שנאמר הוי מן התורה ועוד הא בריש סוטה מבואר דתנא דמתניתין ס"ל דאסור לכתחלה לקנא ור' ישמעאל ס"ל מקנא את אשתו רשות ורע"ק ס"ל חובה א"כ הרמב"ם עד השלשה לא ואיך בירר לעצמו דרך שלא נזכר בש"ס כלל והכ"מ כתב דס"ל כרע"ק רק דאסמכתא בעלמא ולא משמע בגמרא דהוי אסמכתא והמאירי כתב דאין הלכה כרע"ק אלא מד"ס לקנאות ונ"ל נהי דקי"ל הלכה כרע"ק מחברו אבל כאן דתנא דמתניתין ור' ישמעאל תרוייהו לא ס"ל כרע"ק הוי מחבריו אלא דנגד כל אחד מהשלשה יש שנים כנגדו וא"כ אין הכרע בשל מי הוראה לפסוק כמותו והנה תנא דמתניתין דאסר לקנאות ולא יליף מקרא אלא משום דרכי שלום דלא יהא מריבה בינו ואשתו ופלוני שקינה לה ממנו וחושדו וזה רק מדרבנן וכדאמרינן בהניזקין דף כ"ט משום דרכיש דרבנן וכיון דלא איפסקא הלכתא הוי ספק דרבנן דלקולא וכ"ש כאן דיש ספק שמא חובה היא מדאורייתא דלא איפסק הלכתא בין ר"י ורע"ק וכיון דהרמב"ם ס"ל ספק דאורייתא מן התורה לקולא רק מדברי סופרים לחומרא כמ"ש בפ"י מכלאים הכ"ז ובפ"ט מהלכות ט"מ הי"ב לכן כתב מצות חכמים לקנאות לבשיהן שנאמר וקנא את אשתו וכיון דיש ספק אם וקנא רשות או חובה לכן מדרבנן לחומרא ומצוה לקנא ועיין תוספות פ"ק דסוטה דף ג' בד"ה רי"א רשות וז"ל תימא לרבי וכי לית להו הא דאר"ש בשילהי מסכת מכות דכ"ג תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני וכי לר"י בצר להו ולרע"ק טפי להו ונראה דבשאר מצות דמפיק ר"י מקרא עביד להו רע"ק אסמכת' ודריש ליה לדרשא אחריתי עכ"ל ולמה לא תרצו דהא דס"ל לרע"ק כאן וקנא את אשתו חובה דאינו רק אסמכתא וע"כ דלא ניחא להו כלל לומר בזה דהוי אסמכתא.

סכ"ב אין ראוי לקפוץ בטור כתב אלא בינו לבינה בפרישה כתב אם אינו מזכיר לה איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתר עם שום איש לא נאסרה ע"י קינוי וסתירה ובמנחת חינוך פ' נשא מצוה שס"ה פשיטא ליה דגם כה"ג נאסרה ע"י קינוי וסתירה והא דבמשנה ורמב"ם איתא כיצד מקנא אל תסתרי עם פלוני לאו דוקא אלא דאורחא דמלתא דמקנא רק על איש שהוא חשוד בעיניו ואין דרך לקנאות מכל באי עולם עיי"ש ולא ראה דברי הפרישה ואפשר ליתן טעם לפימ"ש מהרי"ט חלק אה"ע סימן א' דבזמן הבית כשקינא לה בינו לבינה אפשר דלא מתסרה מתוך שדרך לקנאות בפני עדים כדי להשקותה דלא חיישא לאותו קינוי ולכך נסתרה כיון דלא קינא לה כדמקני אינשי ודאי דרק שחוק והשטאה הוא עיי"ש ה"נ י"ל בזה שקינא לה מכל אדם מתוך שאין דרך לקנאות מכל אדם רק מן החשוד אצלה ועוד די"ל דכיון דגוזמא הוא הוי רק כמפליגה בדברים ועם כל זה אין ראיה מוכרחת לא לפרישה ולא למנחת חינוך ואפשר גם הפרישה מודה כשקינא לה בפני עדים כיון דטרח וקינא בפני עדים ודאי בגמר לבו קינא לה דהא הפרישה קאי אהא דמקנא לה בינו לבינה והכי משמע מלשון הפרישה עייש"ה גם לדינא נכון כן כיון דבריש סוטה אר"ח מסורא לא לימא אינש לאיתתיה בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דלמא קי"ל כר"י בר"י דאמר קינוי עפ"י עצמו ומיסתתרה הרי דהוי רק ספק וגם הפוסקים נסתפקו אי פסקינן כר"י בר"ח כלל וכשמקנאה מכל איש הוה נמי ספק דהא הפרישה ס"ל דזה לא הוי קינוי ולשון המשנה וגמרא דנקטי אל תסתרי עם פלוני מסייע ליה לפי פשוטו א"כ הוי ס"ס.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה