אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות אונס ומפותה

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות אונס ומפותה

הלכות חליצה

סימן קעז

ס"א המפתה כתב מהרי"ק שרש קכ"ט דאם לא הבטיחה שישאנה בשעת מעשה רק קודם לכך ולאח"ז בא עליה סתם ולא הזכירה לו אז שישאנה לא אמרינן דאדעתא דהכי מחלה והביא ראיה מזבין למיסק לא"י דלא מהני גילוי דעת מקודם ואמרינן דברים שבלב ל"ה דברים והב"מ כתב דתמוה כי יותר יש לדמות האשה למוכר והבועל ללוקח שמבואר בחו"מ סימן רכ"א מי שביקש לקנות מחברו ומוכר ביקש מאתיים ולוקח לא רצה ליתן רק מנה ולא נתרצה מוכר ואח"כ נתרצו ולקח הדבר בסתם אם הלוקח תבע למוכר שיתן לו הדבר צריך ליתן לו מאתיים וכל מעיין יראה דלהא דומה ואינו ענין כלל לזבין אדעתא למיסק לא"י שזה לא היה כלל דבר שהמקח בשבילו נעשה וא"כ לא מבעיא אם תחלה לא רצתה להשמע לו עד שהבטיחה בהנשואין והיא. היתה שואלת הבטחה זו ממנו דפשיטא דהיא ממש כהך דחו"מ סימן רכ"א אלא אפילו משמעות ענינו שהנואף כשפיתה אותה הבטיחה מעצמו בהנשואין ואח"כ בסתם נשמעת אליו מה"ת דלא נימא דעל סמך הבטחה ראשונה נשמעה לו דומיא דאלו בא לוקח אצל אחד שימכור לו במנה והמוכר מיאן בדבר או שנטרפה השעה ולא נגמר ושוב כיעדו יחדו ונתן לו החפץ בסתם והכי נימא דבמתנה נתן לו ופשיטא שחייב ליתן מה שפסיק מעיקרא וגבי נדר לה אתנן אטו מחויב לנדור בשעת מעשה ועוד למה לא יתחייב לישאנה כמו שנשתעבד לה כמו באתנן שתנאי שכירות אצ"ק את"ד ובענ"ד דברי מהרי"ק נכונים דאין זה דומה להך דחו"מ סימן רכ"א ולאתנן דהתם טובת המוכר לעולם בלתי ספק ליטול מאתיים יותר מליטול מנה וכיון דלוקח בא שנית דסתמא ליקח במאתיים כיון דמוכר לא רצה ליתן לו בפחות למה נימא דנתחרט המוכר ולא רצה עכשיו ליטול מאתיים דודאי כיון דרואה ומרגיש דלוקח בא ע"ד ליתן מאתיים גם הוא לא נותן לו בפחות וכן באתנן ונתרצו שניהם מכבר על שכירות האתנן מה"ת נימא דמחלה האתנן כיון דבועל נתרצה ליתן אבל בהבטחה לישאנה ואפי' לא רצתה להשמע לו בלא"ה מ"מ י"ל נתחרטה אח"כ דשמא עיניה נתנה באחר כדאיתא בשילהי נדרים וכ"ש בזה דרועה זונות יאבד הון ורעה לה זה שישאנה ועוד סבות מסבות שונות שאינו לפי כבודה וכבוד משפחתה ואפילו היה רוצה לישאנה שמא אז בשעת מעשה לא היתה רוצה בו רק לתאוות בעלה נשמעת לו לפי שעה לבד ואף דעכשיו תובעת אותו שישאנה מ"מ הדרה בה עכשיו ומעשים בכל יום בשידוכין דאחר קישור השידוכין חוזרת בה הכלה ואינה רוצה בו ואח"כ חוזרת ורוצה בו וכן בגירושין דחוזרין ונשאת לו אף דתחלה סיבבה היא הגט ועכ"פ כיון דאפשרי כן הוא ממלא בשעת מעשה הוי לה לפרש דאל"כ הוי דברים שבלב ואינן דברים ועיין תוס' ר"פ השולח בד"ה מ"ד דאפילו איגלאי מלתא למפרע דברים שבלבו מ"מ כיון דבשעת מעשה לא ידעו עדים מה בלבו הוי דברים שבלב ולא הוה דברים וכה"ג איתא ביבמות פרק הערל דף פ' ע"א וליחוש שמא הבריא בינתיים וה"נ א"א להוציא מכח מה שלא רצתה מעיקרא רק ע"מ שישאנה וגם עתה תובעת זה ממנו מ"מ שמא בינתיים לא רצתה אף אם הבועל היה רוצה ומה שהבטיחה מתחלה משום שתתרצה לו אבל אחר כך אם אינה מקפדת בדבר גם הוא לא נשתעבד לה וגם אינו דומה להא דחו"מ סימן רכ"א כיון דמוכר לא ביקש מהלוקח שיטול במנה יש הוכחה שאינו רוצה רק במאתיים משא"כ לענין בעילה אין לה מצח לתובעו אפילו בבעלה כמשאחז"ל על פסוק ואל אישך תשוקתיך והוא ימשול בך ומהרי"ק דמדמהו לזבין ע"ד למיסק לא"י משום דהתם נמי אפשר בשעת מכר היה מתחרט למיסק לא"י מאיזה סבה ששיער אז שאינו טוב לו ואפילו היה רוצה הלוקח ליקח ע"ת זה לא היה מתרצה המוכר אף דמעיקרא אמר שרוצה למיסק לא"י וכן אומר עכשיו ולכן כל שלא פירש התנאי בשעת מעשה הוי דברים שבלב ול"ה דברים.

עוד כתב מהרי"ק שם אפילו התנה עמה בשעת מעשה אפ"ה אינו משלם בו"פ וקנס כיון דמ"מ מדעתה עביד שהרי בקידושין דף מ"ו מוכיח דעיקר קרא דמפתה מיירי במפתה לשם אישות א"כ מאי פריך בריש נערה דף מ"ב לאביה נמי פשיטא מדקא יהיב מפתה והלא בסיפא דמשנה דהתם מסיים בהדיא דאין המפתה נותן רק כשלא יכנוס ואם איתא דהוה כמחילה בטעות כשאמר לה לכונסה ואינו כונס א"כ היכא ידעינן מאותה משנה דלאביה הוי מדקא יהיב מפתה כיון דלא יהיב רק כשלא יכנוס אע"ג דהוי לעצמה ומחלה הא לא מחלה רק אם יכנוס עיי"ש והב"מ דחה ראייתו דהא במשנה שם תנן לכשיוציא ופריך אשתו היא בתמיה ומגיה הש"ס לכשלא יכנוס הרי ס"ל לש"ס דלא מיירי בפיתה לשם אישות דא"כ שפיר תנן לכשיוציא דצריכה גט כשאביה והיא מרוצים עיי"ש ואינה דחיה דהא בתוס' ישנים שם דף ל"ב ע"ב בד"ה לכשיוציא אשתו היא כתבו אפילו היתה לשם אישות מ"מ פריך אשתו היא כיון דאינה צריכה גט לכאורה יש לדחות ראיית מהרי"ק דשפיר פריך לאביה נמי פשיטא דל"ל דפיתה לשם אישות ואח"כ אינו רוצה לכונסה לכן חייב בבו"פ וקנס דעד שכופין אותו לשלם בו"פ וקנס יכפוהו לכנוס וכה"ג איתא בפ' המדיר דף ע"ז דאמר שמואל אכסוה שערי לאלעזר עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון אמנם מ"ו שפיר הוכיח מהרי"ק כיון דרב ור"י שם לא ס"ל כשמואל ומשום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה ודעת בה"ג והרא"ש דהלכה כרב ור"י א"כ אפ"ת דהלכה כשמואל מ"מ ליכא למפרך פשיטא דאם לא תנן דלאבוה ה"א בפיהם לשם אישות ואינו רוצה אח"כ לכונסה ואין כופין אותו לכנסה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה לכן יותר נכון לכופו לשלם בו"פ וקנס והתשלומין שלה אף דמדעתה נבעלה דהוי מחילה בטעות.

עוד כתב הב"מ ותו תמוה לי במפתה לשם אישות דהיינו דרך קידושי ביאה הא לא שייך סברתו כלל דהואיל שנבעלה שלא ע"י קידושין גליא דעתה וכו' עדיין קשה לוקמה בפיתה לשם אישות ומה שכתב דאפילו פיתה לשם אישות אינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב תמה אני הא מ"מ סברה שיתרצה ומדוע לא יהא מחילה בטעות אם חוזר ומגרשה עכ"ל וגם זה אינו תימא דעל מה סמכה וכי ידעה שיהיו קידושין דאפשר לא יתרצה האב ויהא ביאת זכות וכדאמרינן בהמדיר דקידשה ע"ת ובעל ודאי מחל התנאי משום דאין אדם עושה בב"ז ולא אמרינן דסמך שתתקיים התנאי ושם עדיף כיון דנתקדשה ע"ת דבידה לקיים ודעתה לקיים וכפרש"י בגיטין פרק כה"ג בדף כ"ה ע"ב דאפילו ספק שמא לא תקיים התנאי לא חשוב וכן פרש"י בהמדיר שם דף ע"ג ע"א ומ"מ מיחשב בעילת זנות א"ל אחליה לתנאה וכ"ש דל"ל בזה דהוה מחילה בטעות כיון דלא ידעה אם יתרצה האב ומ"מ נבעלה ועל מה סמכה וה"ל להתנות אם לא יתרצה האב בקידושין ישלם לה בושת ופגם וכן משמע במהרי"ק שרש קי"א בסופו דדוקא אם מחל מחמת שסמך על אמירת אחיו ואח"כ נודע שהטעוהו אבל אם לא הי' על מה לסמוך ומחל ונתפשר מחמת ספק הוי מחילה שפיר וכ"כ במשכנות יעקב הובא בפ"ת לחו"מ ס"ס קכ"ה עיי"ש.

ועוד אפשר מ"ש מהרי"ק דאינה מקודשת כיון שלא נתרצה האב היינו כיון שלא נתרצה מעיקרא וכן משמע לשונו דאל"כ הל"ל אם לא יתרצה האב ואזיל בשיטת הגאונים דס"ל דאפילו יתרצה האב אח"כ אינה מקודשת וכפשטות לשון דאביי בקידושין דף ו"ו דמהר ימהרנה דצריך לקדשה אח"כ מדעת האב וכ"פ המחבר לעיל בסימן ל"ז סי"א ואפילו הי"א שהביא המחבר שם היינו דמקודשת משעת שמיעת האב ולא למפרע וכתב מהרי"ק בשרש ל"ב משום דאף דנתאכלו המעות מ"מ לא למלוה דמיא עיי"ש וא"כ בקידושי ביאה לא שייך זה ואינה מקודשת אפילו נתרצה האב כששמע אח"כ וא"כ ודאי ביאת זנות הוי בשעת פיתוי

והתוס' בכתובות ל"ט ע"ב בד"ה מפתה דאיהו מצי מעכב כתבו ואפילו פיתה לשם אישות יכול הוא לגרשה וזה לכאורה סותר למ"ש ת"י שם דאפילו פיתה לשם אישות א"צ גט ועוד קשה הא אביי הוא דקאמר מפתה דאיהו מצי מעכב ואביי קאמר בקידושין דאפילו פיתה לשם אישות אמרה תורה מהר ימהרנה דצריך לקדשה אח"כ לדעת אביה ונ"ל משום דאפילו צריכה קידושין אח"כ לדעת אביה מ"מ איהו לא מצי מעכב כיון דפיתה לשם אישות נשתעבד לה לישאנה דהא בעד זה נבעלה לו וכמו באתנן וכמ"ש הרא"ש בפרק השוכר את הפועל דנתחייב משום שכירות לכן אף דלא חלו הקידושין בשעת אותו ביאה מ"מ חייב לישאנה כמו השכיר עצמו ועשה פעולתו בעד מטבע ואח"כ נתברר שהמטבע פסלתו מלכות ודאי מחויב המשכיר ליתן לו מטבע אחרת יפה ושוה למטבע ראשונה כמו שחשבו מעיקרא קודם שנודע שנפסלה וכן מוכח לעיל סימן כ"ט ס"ז בב"ש סק"כ ובלאו ראיה נמי פשוט הוא לכן כתבו תוס' דיכול הוא לגרשה אמנם מה דלא פירש הש"ס שם לעיל מה דתנן לכשיוציא דפריך אשתו הוא ולא פירש משום דפיתה לשם אישות כופין אותו שישאנה ושייך לכשיוציא אח"כ דצריכה גט היינו כיון דלדין הש"ס יכול לגרשה בע"כ מה אהני לה אם נכופו לישאנה ואדרבה רע לה שתפסל לכהונה ע"י הגט משא"כ פנויה שזינתה כשרה לכהונה כדלעיל סימן ואו ס"ח וגם אטרוחי ב"ד בחנם לא מטריחינין כדאיתא בב"מ דף ק"י ע"א לכן כתבו ת"י דאפילו פיתה לשם אישות א"צ גט והתוס' שכתבו דאיהו יכול לעכב דיכול לגרשה היינו כיון דיכול לגרשה ממילא יכול לעכב נמי שלא ישאנה.

ולפ"ז בזה"ז דאיכא חדר"ג שלא לגרש בע"כ יכולה לכופו שישאנה וכן כתב הב"מ ונראה דמהרי"ק שלא כתב כן מיירי שכיון שאינו רוצה לישאנה גם היא לא ניחא לה שישאנה בעל כרחו או אביה לא ניחא לו לכופו לכן דן מהרי"ק רק אם יחויב לשלם לה כשאר מפתה ומה"ט כותבין קנס בשידוכין דאם לא ירצה החתן ישלם הקנס ולא ניחא להו שיולידו בני שנואה או לדור עם נחש בכפיפה.

והב"ש סק"א הביא דברי מהרי"ק וכתב דא"צ לישא אותה וכתב החת"ס ח"ב מוהאה"ע סימן ק"ה ז"ל אך תובעת לישאנה הסכים ב"ש עם מהרי"ק והוא פסק דפטור מכלום והאמת שא"א לשום קנין שיחול על האדם שיתחייב לישא אשה פלונית ומש"ה הצריכו קדמונינו לתקן חרמות וקנסות בתנאים של שידוכין משום שאין שום קנין וחיוב חל על נישואי אשה עכ"ל ולפימ"ש אין ראיה ממהרי"ק דלא דן כלל על חיוב הנישואין וכמ"ש וגם לא ידענא טעם למה לא יחול קנין וחיוב בשלמה קנין לבד י"ל דהוה כקנין אתן דל"מ אבל בחיוב הגוף למה לא וכ"ש דהוה כשכירות דא"צ קנין וכמו שמור לי היום ואשמור לך למחר דגופו משתעבד כמ"ש הב"מ ולכאורה י"ל לפימ"ש בערך ש"י על חו"מ סימן ר"א ורמ"ג דאין חיוב בקנין ליתן שטר מועיל לפי שאינו חיוב ממון אין על מה לחול חיוב גופו ואף דהכא ע"י הנשואין מתחייב בשאר וכסות י"ל דזה מחלא חל עליו החיוב דהתורה הטילה עליו ואפילו מתנה ע"מ שאין עלי שכו"ע ס"ל לר"מ דתנאו בטל דמתנה עמש"ב הרי דזה אינו מכח שנתחייב בעצמו הבעל וה"נ הוא חייב עצמו רק לישאנה וזה אינו חיוב ממון וצ"ע בזה מ"מ במתחייב מחמת שנשמעת לו הוה שכירות וא"צ שום קנין ושמור לי ואשמור לך ג"כ אינו חיוב ממון רק שוה ממון ה"נ שוה ממון ואינו דומה למתחייב בקנין ליתן שטר ראיה אף דשוה ממון מ"מ אינו מתחייב בממון רק שוה לשכנגדו ממון ואינו בעד שכר פעולה וגם לא מצי למימר משטה אני ביך כיון דליכא בזה שכר קצוב דיהא האתנן שוה כמה מתחייב ליתן לה וכמ"ש היש"ש בפ"י דב"ק סל"ח דבשדכנות וסרסרות היכא דליכא קצבה אי"ל משטה א"ב וכתב הש"ך בחו"מ בס"ס רס"ד דכ"ע מודו בזה ולפימ"ש המל"מ פ"ו מהלכות שבועות סוף ה"ז דבדבר שאין מועיל בו קנין גם משום שכירות פועל ליכא דלא כהריב"ש סימן ר"פ וכן משמע משו"ת מהר"א ששון סימן ע"ג שהביא קצו"ח ס"ס ס"ו עיי"ש י"ל ה"נ כיון דחיוב וקנין לא מהני לישא אשה פלונית דאינו חיוב ממון וכמ"ש ול"ד לשמור לי ואשמור לך דהתם טרחתו כממון וכמו שהבאתי בערך ש"י חו"מ סס"ז וסימן ריש ס"ז מן רש"י וריטב"א וכמה פוסקים משא"כ לישא פלונית דגם הוא נהנה ושכרו אתו לא חשיב חיוב ממון מצד הבועל ולא מועיל בו קנין וחיוב לכן גם משום שכירות לא משתעבד ועמ"ש בערך ש"י לחו"מ סימן ר"ג ואפשר עוד דבשלמא שמור לי היום ואשמור לך למחר דהוה ש"ש משום דמשתעבדין בשוה י"ל איידי דבעי לקנות שישמור לו חברו גמר ומשתעבד וכה"ג איתא בחו"מ סימן קע"ו וסימן ר"ז לענין דשלב"ל ואסמכתא משא"כ במתחייב לישאנה בעד בעילה במקרה דאין הדברים שוין ל"ש איידי.

ס"ה זונה שתבעה בב"מ תמה על הש"ך שבחו"מ סימן ע"ה סקכ"ב שכתב דבטוען א"י אם נתחייבתי דאם תפס מפקינין וזה מרמב"ן וריב"ש והם ס"ל בספ"ד ל"מ תפיסה אפילו בטענת ברי דהתופס בעדים משא"כ להחולקים דגם בספ"ד מהני תפיסה את"ד ולק"מ דבשלמא בא"י אם נתחייבתי יש לו חזקת פטור וגם כשתפס אידך יש לנתפס חמ"ק דהחזקה מכריע מדאורייתא לודאי ועוד קודם שתפס אידך החזקנו הנתבע לפטור מחמת חזקת פטור ונעשה מה"ת כודאי פטור וכמ"ש בהגש"ד בטעם ספק אחד בגופו וס"א בתערובות וכ"כ בתה"א משום דקודם שנתערב אסרנו אותו נעשה כודאי איסור לכן כשנתערב אח"כ ל"ל ס"ס כ"ש הכא דקודם שתפס אידך היה לזה חזקת פטור והא דחייב לצי"ש משום דלענין איסור תורה לא סמכינן אחזקה מדרבנן וכדעת כ"פ הובאו ביו"ד סימן נון וגם למאן דס"ל התם להקל י"ל הכא משום דה"ל למידע ופשע שאני משא"כ בספ"ד משום חזקה לא ישתנה הדין רק משום דספק הוא לא מוציאין מהמוחזק וכשתפס אידך הוא המוחזק וא"ל לפימ"ש מהרש"א ביבמות פרק הא"ר דף פ"ח ע"ב דחזקה אינו מועיל אלא למאן דמספ"ל ולא למי שטוען ברי והביא ג"כ מהתוס' דזה דוקא באיסור דאינו נוגע לאחריני משא"כ בממון דנוגע לאחר בזה ודאי לאו כל כמיניה לתפוס ולומר לדידי אינו ספק ואח"כ מצאתי בקוה"ס כלל ב' ס"ד שכ"כ.

אמנם מה שהקשה ב"ח דבספר ת"כ סנ"ד מסיק דבטענת ברי בספק שבשטר מועיל תפיסה מפני שע"י השטר ספק לנו מכ"ש בא"י אם נתחייבתי דודאי ספק לנו שהרי הנתבע עצמו מסופק זה קושיא אלימתא ואפשר מה שא"י בעצמו אינו ריעותא כל כך דאדם עלול לשכחה משא"כ ספק בשטר דנעשה ספק לב"ד בלא טענותיהם אתרע החזקה יותר ועיין תומים בקונטרס ת"כ סימן נ"ד דספק הנראה לב"ד אתרע חמ"ק ובקוה"ס כלל ב' ס"ה כתב דהיכא דאיכא ספיקא לפנינו זולת טענותיהם מועיל טענת ברי גם נגד חזקה כיון דטוען ברי אינו ספק מצלו עיי"ש לכן י"ל מה דנתבע א"י אינו ריעותא כ"כ דאדם עלול לזה ומעשים בכל יום ועוד אפשר שטר אלים יותר דנהי דקי"ל דשטר לאו כגבוי מ"מ ל"ח מוציא נמי כמ"ש האחרונים א"כ השטר מרע לחזקה.

ויותר נ"ל לפימ"ש בערך ש"י עחו"מ סימן כ"ה ס"ה דטעם החילוק שכתבו הפוסקים בין תפס קודם שנולד הספק ובין תפס אחר שנולד הספק דכיון דכבר נולד הספק ופטור מליתן משום דהמע"ה הוחזק כודאי ממונו וכשתפס אידך הוי כתופס ודאי ממון חברו ואח"כ מצאתי שכ"כ התומים בח"כ אות כ"ז והבאתי שם ראיה מהגהות או"ה שבטו"ז יו"ד סימן ק"י סקי"ד וכ"כ בהגש"ד סימן פ"ד אות ג' לענין ס"ס דאם בא ס"א תחלה ל"מ כשבא אח"כ עוד ספק להתירו מכח ס"ס כיון דתחלה לא היה רק ס"א נעשה אותו פעם כודאי וכשנתערב אח"כ הוי כמו ודאי איסור שנתערב וא"כ כ"ש הכא דכשנולד הספק הוי מוחזק ומחמת חזקת פטור או חזקת מ"ק נפטר נעשה הספק כודאי אך בספק בשטר דמהני תפיסה למדו הה"מ סוף הלכות מלוה מתרי ותרי והנה בתו"ת מבואר בכתובות דף כף דלא מגבינין בו ולא קרעינין לו ואי תפיס אידך אין מוציאין מידו כמו שפירש"י התם ומשום דבשטר בעהש"ט מוחזק לא קרעינין לו א"כ ל"ל דכבר נעשה כודאי דהרי קמן דלא קרעינין להשטר והוי תרי חזקות דסתרי רק לא מזדקקין להוציא מכל אחד מה שמוחזק בו לכן אם תפיס בעהש"ט מהני תפיסתו דמעולם לא נעשה כודאי.

תדע דע"כ שאני ספק שבשטר דהרי כתב הש"ך בחו"מ סימן מ"ב ס"ח דגם הרמב"ן מודה אם בעהש"ט טוען ברי אם תפס אין מוציאין מידו והרי הרמב"ן ס"ל דאפילו טוען ברי ואידך שמא אם תפס מוציאין ממנו כמבואר באס"ז פ"ק דב"מ בסוגיא דת"כ אע"כ ס"ל להש"ך דספק בשטר שאני ועיין בקו"א להפלאה לעיל סימן ע"ז בסופו וקצו"ח ונתיבות סימן נ"ט שכתבו בטוען מנה לי בידך והלה אומר א"י אם נתחייבתי אם תפס התובע בעדים מוציאין ממנו

וע"ז נאמר לא תחלל את בתך להזנותה עיין מזרחי פ' קדושים פסוק כ"ט מה שתירץ הא קי"ל דלא נקראת זונה אלא נבעלת לפסול לה או גיורת ולי נראה דבשעת מעשה זנות היא זונה אפילו בפנויה אבל שתקנה שם זונה לעולם אינו רק בנבעלת לפסול דשדי בה זוהמא ותורה אמר זונה לא יקחו והרי בשעת קיחה מתיחדת לזה ואינם נפקת ברא ולכן כתיב ביהודה ותמר ויחשביה לזונה כיון דנפקת ברא חשובה זונה בשעת מעשה והרי שם עני ועשיר וכדומה הרבה אינו רק בשעתן ומה שלא כתב הרמב"ם אפי' משהה בתו בוגרת עובר על לא תחלל כדס"ל לרע"ק בסנהדרין דף ע"ו דרע"ק לטעמו בספ"ק דות דחייש למיעוטא דחזינן רוב בוגרת אין מזנות ועיין רמב"ם פכ"א מהא"ב הלכה כ"ה כ"ו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה