ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות חליצה
סימן קסט
ס"ג השנים שמוסיפין לא יהיו קרובים ופסולין בתה"ד סימן רכ"ו כתב דהא"ז כתב דאין קפידא בשנים הנוספים אם אינם כשרים לחליצה והרבה יש לתמוה על דבר א"ז דבפרק מצות חליצה גרסינן אמר רב שמואל בר יודא הוה קאימנא קמי דר"י וא"ל תא סק לזירויא דקני למלויי ביה חמשה אמרינא ליה תנינא בב"ד של ישראל ולא בב"ד של גרים ואנא גר אנא הרי מוכח להדיא דגר שפסול לחליצה פסול אפילו לשנים הנוסעים וה"ה שאר פסולין דמ"ש ועיי"ש מסיק התה"ד דהא בנוספים יש קפידא בכשרים דוקא ע"כ לאו דיינים הם אלא משום גזרה דהשלשה או מחשש אחלופי את"ד ואני תמה דא"כ מה הקשה ר"ש בר"י לר"י מהברייתא ולא בב"ד של גרים הא רק השלשה הם הב"ד ואין הנוסעים מן הב"ד ואינם דיינים ולא נזכר כלל בבריתא דגרים פסולי לנוספים אך התה"ד לא ראה רק בא"ז הקצר אבל בא"ז הארוך סימן תרס"ד וז"ל אם לא חלץ אלא בשלשה חליצתה כשרה דהא מלינן חמשה אפילו בפסולים לחליצה כההוא עובדא דר"ש בר"י הוה קאי קמוה דר"י אמר סק ותוב לזיתא דקני א"ל תנינא ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים ואנא גר אנא א"ל לפרסומי מלתא הא למדתי דמלינן חמשה אפילו בפסולים לחליצה עכ"ל ומה יושר גרסא זו דר"ש ס"ד דמצרפו ר"י לב"ד והביא ברייתא דגר פסול לאותו ב"ד וא"ל ר"י דאינו מצרפו לב"ד רק לפרסומי מלתא וכשר גם גר וגם הרא"ש גרס דהשיב ר"י לריש לפרסומי מלתא אלא דגורס הרא"ש נמי מעיקרא דאמר ר"י לר"ש סק ותוב למלויי לפרסומא מלתא א"כ כבר שמע ר"ש דרך למלויי לפרסומי מלתא זימנו ומה הוסיף אח"כ בתשובתו וצ"ל דבאמת מתחלה גילה דעתו ר"י דצריך לו למלויי החמשה לפרסומי מלתא לבד וכשאמר לו ר"ש דתנינא דב"ד של גרים פסולין לחליצה והוא גר השיב לו בתמיה לפרסומי מלתא אטו הברייתא דפוסל ב"ד של גרים מיירי באותם המצטרפים רק לפרסומי אך ברי"ף ליתא זה הסיום של הרא"ש ואם לא היה הרא"ש גורס ברי"ף כגרסתו איך לא הזכירו אם יש נ"מ לדינא בחילוף הגרסאות וכעין זה כתב מהרמ"פ סט"ל בנידון שלו איך יתכן שהרא"ש שהוא שותה מימי הריף וסתם דבריו הם דברי הריף שהוא הגמרא שלו לא יזכיר שאין כן דעת הריף והובא קצת מזה בי"מ בכללי הרא"ש.
ועוד נראה דגם לפי הגרסא שלנו בגמרא והרי"ף וכמו שהיה הגרסא לפני תה"ד אין הכרח דבשניים הנוספים צריך ג"כ כשרים דיש לפרש דמחמת דר"י אמר לר"ש שעלה למילוי חמשה לפרסומי מלתא דחשש שלא יסבור ר"ש דצריך חמשה דיינים ממש לב"ד של חליצה לזה אמר לו ר"ש תנינא דגרים פסולים לב"ד של חליצה ואנא גר א"כ ממילא ידענא דא"צ חמשה לשם בית דין דאל"כ לא הייתי נמנה באותן חמשה.
ס"ח קרוב במרדכי פמ"ח כתב דהך דאישתמודעינהו דאחוה דמיתנא מאבא גילוי מלתא בעלמא דבלא"ה תופסין אותו בחזקת אחיו מן האב אחר הרוב וקרובים גילו את הדבר כמו שאנו תופסין דומיא דגילוי מלתא בפרק האשה שנתארמלה עכ"ל ואינו מובן מאי אחר הרוב וגם מה צריך לעדות קרוב הא סוקלין על החזקה כדאיתא בפע"י דף פ"ו ונ"ל דס"ל דגמרא קאי על דאחוה דמיתנא מאבא דכבר נודע בלא"ה שהוא אח אלא א"י אם מאביו נאמן קרוב דזה רק גילוי מלתא כיון דרוב בתולות נשאות כדאיתא בפ"ב דכתובות דף כ"ח דאם אחיו רק מן אם ע"כ לא היתה בתולה.
סי"א אין סומכין במנין השנים לא ע"פ קרובים ולא ע"פ נשים אלא ע"פ עדים כשרים להעיד בנו"ב חאה"ע סימן צ"ג תמה הא ע"א נאמן באיסורין ועל הש"ע תמה דבסימן קנ"ח פסק דע"א נאמן ביבמה להתירה לשוק ואיך פסק כאן דלהעיד שהוא בן יג"ש צריך עדים כשרים עיי"ש הנה לפימ"ש הריטב"א בר"פ אם אין מכירין דלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם וכדאיתא במשניות זרעים וכ"כ פר"ח יו"ד סימן קי"ט סקי"ז והוציא כן מהירושלמי עיי"ש וא"כ ה"נ מעיד על האדם שהוא גדול בן יג"ש ובמקום אחר כתבתי דיש ללמוד זה מהכתוב לא יקום ע"א באיש היינו במעיד על גוף האיש שהוא נאמן או גדול והפנ"י בקו"א לקידושין דף ס"ד כתב דלא יקום ע"א באיש היינו להעיד עליו שהוא איש ולא קטן עיי"ש והא דבקידושין שם איתא דיכול אב להעיד על בנו שהוא בן יג"ש לנדרים ולערכין ולהקדשות כתב הריטב"א שם שהוא משום חומר גבוה ובתוס' שם משמע שהוא מדרבנן וכ"כ הפנ"י שם אך במה"ב ריש סימן י"ג דלהתוס' מדאורייתא נאמן והוכחתי כן שם בראיות והריטב"א דכתב משום חומר גבוה משום דאפוקי ממונא הוא.
וי"א שאם הוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב שבא לכלל שנים ובח"ס ח"ב סימן פ"ו כתב לכאורה אם נפסול עדות האב ובעי דוקא שני עדים כשרים להעיד על השנים א"כ בעינן שנים יודעים זוכרים יום לידתו אבל זה ליתא כיון שהחזיק כן שלא בשעת מעשה עדות יבמה והוחזק כן הרי הוא נאמן אפילו לסקול על ידו כאותה אשה שהיה בנה מורכב על כתפה בעשרה יוחסין דף פ' ע"ב וכמ"ש הרמב"ם פי"ו מה"ס גדולה מזו לענין ע"א דעלמא מהימן כת"ג לעונשם וא"ל נאמר כן לא תמצא אדם לוקה ומביא קרבן על נדה דמי יאמר שהיא נדה עכ"ל והובא בפ"ת ותמה עליו דלא הזכיר דברי הש"ע כאן דבעינן דוקא חזקת השכניה שלא עפ"י האב אפילו לי"א המקילין ויל"ע עכ"פ מה נעשה בראיות החת"ס והנה דעת י"א הללו הם מסה"ת ממורו ריב"ש והובא ג"כ בריטב"א פרק האומר דף ס"ד וז"ל דאין אב ואם נאמנין לחליצה דומיא דמכות ועונשין דדבר שבערוה היא ואע"ג דשרינן ע"פ קרוב או אשה שהיבמה זו אשת המת ושהחולץ אחיו של מת התם כיון דמלתא דעל"ג הוא דייקו ואמרו אבל הכא זימנין דלא דייקו את"ד תוס' בשם ריב"ש עיי"ש וא"כ אזדא ראיות החת"ס מבנה מורכב על כתפה דהתם ליכא חשש בדדמי כלל לכן נהי דאם הודו בפני ב"ד שזה בנה והיא אמו אין נענשין עפ"י הודאתם מגזה"כ אבל כיון דהוחזקו אנן סהדיא שהיא אמו אף דהוחזקו רק על ידי עצמן וכעין שכתב מהרש"א בר"פ שור שנגח את הפרה משא"כ הכא דזימנין דלא דייקו מה יועיל אם הוחזק אח"כ כיון דהחזקה בא מכח אמירת האב דלא דייק משא"כ בהוחזק בעיני השכנים שלא ע"פ האב דבתרי ל"ח דלא דייקא כדאיתא בהרא"ש פט"ו מיבמות ס"ג וכן כשהוחזקה נדה בשכנותיה דודאי דייקה על עצמה והתורה הימנה וספרה לה ועוד שאני בנה מורכב על כתפה והוחזקה נדה שלבשה בגדי נדות דהוחזק ע"י מעשה וכן מצאתי במרדכי פמ"ח סנ"ט.
ומה שהביא החת"ס מהרמב"ם פי"ו מסנהדרין דאם ע"א אמר על חתיכה שהיא חלב אם בא אחר ואכלו לוקה כיון דהוחזק ע"פ העד לחלב הפ"י בקו"א לקידושין דף ס"ד הכריח דדוקא בחתיכה ספק חלב דאינו מעיד נגד חזקה אבל אם העיד נגד חזקה אף דנאמן עונשין על פיו וכ"כ החוו"ד בסימן קפ"ה סק"ה והוסיף דאם נאמן מטעם שבידו דהנאמנות דהוה כבעלים ושווייה חתיכה דאיסורא על כל העולם דאזי מועיל אמתלא להכחיש דבריו הראשונים אזי לא אמרינן כיון שהוחזק לוקין על פיו והרי כתבו תוס' בקידושין דף ס"ד הא דנאמן האב לומר בני בן יג"ש לנדרים ולערכין ולהקדשות משום דעשאוהו כדבר שבידו אבל בל"ז לא היה מהימן ומשום דיש לבן חזקת קטנות וכמ"ש תוס' בפרק אלמנה לכ"ג בד"ה רישא וא"כ לא עדיף מהיכא דבידו ממש ועוד כתב בחוו"ד שם דהרמב"ם מיירי בהעיד העד בב"ד דחתיכה זו חלב דאזי לא יכול לחזור ולומר מבודה הייתי וכ"כ המקנה דף ס"ד.
בב"ש סק"ז הקשה כיון דברבוי שערות נאמנין נשים משום דעל"ג א"כ למה אינן נאמנין על שתי שערות רק כשהוחזקה בשנים ומשום חזקה דרבא מסייע כן פירש ב"א כונתו וכן מבואר הקושיא בתשב"ץ סימן פ"ג והניח בצ"ע ונ"ל דהנה אף כשידוע שהיא בת י"ב שנים ויש לה שתי שערות יש חשש שהשערות מלפני הפרק ושומא ננהו ולהכי לכתחלה צריכה בדיקה לפני הפרק שאם יש לה שתי שערות לא יועילו אחר יב"ש להחזיקה בגדולה רק בדיעבד כשלא נבדקה לפני הפרק אין לחוש כמ"ש תוס' ורא"ש בפרק בא סימן דף מ"ח ע"ב הרי דאין זה ודאי גמור שלא היו בה כבר השתי שערות דלכתחלה צריכה בדיקה לפני הפרק לצאת מחשש זה ומשום דכל היכא דאינו ודאי גמור כל היכא דאיכא לברורי מבררינן רק בדיעבד הכריעו חכמים מסברתם דאינן שומא והנה איתא בנמ"י פחז"ה אהא דההוא גברא דדר בקשתא בעילותא ארבע שנין אתא מאריה דביתא אשכחיה אמר לו מה בעית בהאי ביתא אא"ל מפלניא זבינתיה דזבניה מינך אמר לו ר"ח אי אית לך סהדי דדר ביה ההוא מקנך חד יומא מוקמינא ליה בידך ואי לא לא והקשו הראשונים למה לא סגי כשאמר ידענא דדר בו המוכר חד יומא במגו דאי בעי אמר זבינתיה מינך כיון דהחזיק ג"ש ותרצו דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימנין לו משום מגו שוב ליכא ספיקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר מזה המערער או לא לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמטען שהמוכר לו לקחה מהמערער עכ"ל וא"כ כמו דאמרינן כן במגו ה"נ הכא בעל"ג דלא אלים כעדים לא מפיה אנו חיין שנאמין כל כך לדבריה עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לומר שאלו השתי שערות לא היו לפני הפרק משא"כ בריבוי שערות דליכא חשש כלל שמא היו לפני הפרק וכמ"ש הרא"ש בפרק בא סימן דף מ"ח סימן ב' דאאת"ל דבשתי שערות חיישינן שמא לפני הפרק באו היכא דחזינן ריבוי שערות לא חיישינן שמא כולן לפני הפרק באו עכ"ל אבל בחזקה דרבא מסייע לא מפיה אנו חיין כל כך אלא סמכינן נמי אחזקה ובהכי יש לתרץ קושית הב"ש למה בדיקת דדין צ"ל ע"י אנשים הא נמי על"ג כמו ריבוי שערות דסגי ע"י נשים משום דעל"ג הנה מלבד דיש לחלק כיון דריבוי שערות גנאי לאנשים ע"כ סמכינן אנשים משא"כ דדים דאינו גנאי כמ"ש במרדכי כל מה דאפשר לברר יותר עדיף עוי"ל לפי מ"ש דבדדים נמי אם ראו אותן לפני הפרק אין מועילין אחר הפרק רק כשלא ראינו לפני הפרק סומכין בדיעבד שלא היו כן לפני הפרק כמו בשתי שערות וכמ"ש בחידושי הר"ן בפרק בא סימן ולפיכך ס"ל להר"ן שם בדדים צ"ל דיודעים ע"י עדים שהיא כבר אחר יב"ש והרא"ה דחולק וס"ל בדדים גדולים א"צ לידע מנין השנים נמי רק כשלא נודע שהיו לפני הפרק סמכינן עלייהו מסברא דעפ"י רוב לא יהיו כן לפני הפרק אבל משכחת ע"צ המיעוט שימצאו כן לפני הפרק לכן מסתיין כשיש עדות אנשים על הדדים אזי נברר ספק אחד מדעתינו לומר דלא היו לפני הפרק משא"כ כשליכא עדים רק נסמוך על נשים משום דעל"ג לא מפיהן אנו חיין כ"כ עד שנצטרך לברר עוד ספק אחד מדעתינו לומר דלא היו כן לפני הפרק אף דמשכחת שתדמן נמי כן לפני הפרק.
ונראה דמוכח כן מסה"ת דנאמנות נשים על ריבוי שערות אף דליכא עדים על גדלות השנים דהרי מבואר במרדכי פמ"ח בשם סה"ת דאם יש להם ריבוי שערות או ארוכות כמו שרגילים לאיש גדול או לאשה גדולה אז מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעה לכלל שנות הגדולות וכ"כ בא"ז גדול סימן תרע"ב ואיך נדע אם יש לה ריבוי שערות הא א"א ע"י אנשים דדרכיה דרכי נעם וכמ"ש נמ"י פרק ב"ש בד"ה ת"ר נבדקות ע"י נשים וא"כ ודאי סה"ת וא"ז סתמא בהכי מיירי דידענו ע"י נשים שיש לה ריבוי שערות וכ"מ מהתוס' ורא"ש בקידושין דף ס"ד דתמהו כיון דהאב א"נ על גדלות השנים א"כ אשה הבאה לחלוץ איך תחלוץ אע"ג שיש להן סימנים כיון דאין אנו יודעים שנותיהם ותרצו דאי איכא ריבוי שערות סמכינן ארבוי שערות והרא"ש תמה כן איבם קטן שהגדיל ואין שנותיו ידועין לנו עפ"י עדים לא יחלוץ ותירץ ע"י ריבוי שערות ועדיין קשה מה נעשה לאחותינו הא א"א לאנשים לבודקה דדרכיה דרכי נעם אע"כ רר דסגי בבדיקת נשים שיש לחלוצה ריבוי שערות וגם הרמב"ן בר"פ בא סימן דעתו דנשים נאמנות על בדיקת השערות גם לקולא אפילו בלאו חזקה דרבא משום דעל"ג וכ"ש בקטנה דדעת כ"פ דחליצה פסולה רק מדרבנן ורשב"א וריטב"א ונמ"י מספ"ל אם בדיעבד חליצתה פסולה דודאי יש לסמוך על עדות נשים דיש לה ריבוי שערות ועיין לקמן בב"ש סקמ"ט.
אך בקטן שאין לו רק שתי שערות ארוכות כרוחב אצבע שקורין אמה דאפילו יש לו על זה שני עדים כשרים וגם מעידין על יג"ש ויום אחד דאין לחלוץ לכתחלה רק אם היבמה שומרת ויושבת כמה שנים כמ"ש הב"ח בסימן קנ"ה אזי צריך שני עדים כשרים על השתי שערות דבזה לא הוי כ"כ על"ג כמ"ש הב"ש בדעת הד"מ או משום דבזה ליכא עיגון אין להקל תרי קולות להאמין לאיש אחד ולקרובים להאמינם כ"כ עד שמחמת זה נסמוך עוד לומר מסתמא יש גומות ולסמוך על הבקיאות שלהם או עכ"פ שנדע שיש לו יג"ש ויום אחד דאזי יש חזקה דרבא ובזה עלתה ארוכה מה שתפס בפ"ת לסדר חליצה סק"ז על סדר מהר"ם שכתב שם שיבדוק איש אחד אפילו קרוב אם יש ליבם ריבוי שערות ואח"כ באות טית כתב העדים הבודקים את היבם צ"ל כשרים ולא קרובים עוד הקשה כיון דבמקום עיגון סגי בשתי שערות ארוכות ברחב אצבע למה הצריך עדים או חזקה על יג"ש ויום אחד עיי"ש ולפימ"ש הכל א"ש דמ"ש באות טית דעדים הבודקים צ"ל כשרים ולא קרובים היינו כשאין לו רק שתי שערות כרחב אצבע ולא נודע שנותיו רק צריך להגיה קצת באות זיין וכצ"ל אם י"ל שתי שערות ארוכות ברוחב אצבע שקורין אמה אם יש לו ב' עדים. והיינו שיש לו ב' עדים על השתי שערות והדר כתב או אם י"ל ב' עדים כנ"ל דהיינו על יג"ש ויום אחד שנזכר לעיל נמצא המדפיס השמיט פ"א אם יש לו ב' עדים וזה שכיח מאד היכא דאמרו רבנן בכפילא וודאי דאין לסמוך ביבם קטן על אחד או קרובים דיש לו שתי שערות כרחב אצבע דבזה שייך דאמרי בדדמי וגם אינו על"ג כ"כ להתפס בשקרן דיוכל להתנצל דטעה במדידה קצת ע"כ צריך שני עדים כשרים דתרי לא אמרי בדדמי ומה שהקשה בפ"ת על סדר חליצה הנ"ל דבסדר הגט ראשון אות חית דבעדי הגט אם רכים בשנים צריכין לבדוק אותם אם הביאו סימנים ע"י שני עדים כשרים אם יש להם ריבוי שערות ואז הם בחזקת גדולים אפילו אין עדים שהם בני יג"ש הרי דהמסדר עצמו סובר דאם אין עדים על השנים בעי בדיקה בריבוי שערות ע"י שני עדים כשרים דווקא דלא כמ"ש כאן עכ"ל זה גרם לבעל פ"ת שלא ראה בביאור סה"ג שם דכתב משום דגט חמור שהיא א"א וחשש ממזרות אפשר דצריך שני עדים על הבדיקה אף דבחליצה סגי בעד אחד וגם גבי גט כשהלכו עדי הגט ואינם כאן ולא נבדקו עדי הגט רק ע"י ע"א קרוב סגי וא"כ מוכח להיפך מן הפ"ת וגם בלבוש כאן סי"א מוכח דאפילו אין מוחזקת בי"ב שנים רק יש לה ריבוי שערות סומכין על בדיקת נשים וכן מוכח ביש"ש פמ"ח סכ"ו דכתב אנו סומכין בריבוי שערות במקום אחד בערוה אף לחליצה או בשוכבת שהיא חזקה מספקת אף לכלל שנים והדר כתב צריך בדיקה על השערות על פי נשים לאשה ובסימן כ"ז כתב דריבוי שערות עדיפי משערות שוכבות עיי"ש הרי אף דליכא עדות על השנים סומכין על עדות נשים בריבוי שערות וכ"מ בטור דכתב היא נבדקת ע"פ נשים אח"כ כתב אם יש להם ריבוי שערות חזקה שבאו לכלל שנים
והנה ראיתי בפ"ת בסדר חליצה אות זיין הביא מהגט מקושר וז"ל הרש"ל פמ"ח הקיל יותר ביש ריבוי שערות שהוא עצמו נאמן על זה ותימא גדולה שהרי אפילו באשתמודעינהו דאחוה דמיתנא דמסיק ביבמות דגילוי מלתא בעלמא הוא ואפילו על פי קרוב אבל עפ"י עצמו פשיטא ל"מ ודברי רש"ל כשגגה מלפני השליט עכ"ל ואין הספר ג"מ אצלי ונראה שהבין דהוא עצמו נאמן על ריבוי השערות וזה אינו אלא כונת רש"ל אם אחד מעיד על ריבוי שערות הוא עצמו נאמן על שנותיו תדע דהרי ז"ל היש"ש שם סכ"ז הלכך אשנים לא סמכינן אם לא בעדות גמורה או עפ"י שכנים שהוחזקו כך ביניהם לא עפ"י אב וקרובים אבל יש להן ריבוי שערות או ארוכות ושוכבות וק"ו דדיה המטים ומלוי זקנו חשבינן כגדול אפילו עפ"י עצמו עכ"ל והרי מלוי זקנו נראה לעין כל מה צריך לעדותו אע"כ דעפ"י עצמו קאי על השנים ואף דבלא"ה חזקה שהגיע לגדלות שנים מ"מ מהיות טוב דסתמא יודע בעצמו אם בא לכלל שנים שואלין אותו וכן במילוי שערות בריבוי במקום ערוה דחזקה הגיע לכלל שנים בלאו עדות כמ"ש בסימן כ"ו וכ"ז ואאת"ל דהבין ג"כ דעפ"י עצמו קאי על השנים ומ"מ תמה דס"ל דריבוי שערות לא עדיף מגילוי מלתא מ"מ ל"ק מאחוה דמיתנא דהתם רובא דעלמא לאו אחוה של מת זה ומעיד נגד הרוב משא"כ לעדות שנים י"ג כמ"ש נו"ב חאה"ע סימן צ"ג ונהי דאחוה דמיתנא גילוי מלתא בעלמא משום דעל"ג לא משקרי זה ג"כ רק מצד הרוב דלא משקרי בעל"ג לכן צריך אחר להעיד עליו דעדיף דיש לו ג"כ חזקה דאין אדם חוטא ולא לו או טובים השנים מן האחד משא"כ בעדות על יג"ש דאינו נגד הרוב.
והב"ח הקשה על הטוש"ע כיון דכבר כתבו דאין אנו בקיאין בבדיקת גומות וע"כ צריכין ריבוי שערות ואז תו א"צ עדות או חזקה של שכנים על השנים למנ"מ כתבו דסומכין על חזקת שכנים או קול עם שתי שערות ותירץ עיי"ש א"כ מקושייתו מוכח דנשים וקרוב נאמנין על ריבוי שערות אף דלא ידעינן אם הגיעו לשני גדלות דאל"כ הא נ"מ דסומכין על חזקת שכנים דהגיעו לשני גדלות דאזי יהיו נשים או קרוב נאמנים על השערות.
ואפילו יהיבנא להפ"ת דיש חסרון בסדר מהר"ם ואינו מתיר ברבוי שערות זולת עדים כשרים על הריבוי שערות או הוחזק בשני גדלות י"ל דוקא ביבם ולא ביבמה וכמ"ש לעיל בטעמא לכן באות טית כתב העדים הבודקים את היבם צריכין להיות כשרים ולא כתב העדים הבודקים סתם דהוה קאי עליו ועליה.
סכ"ב בהג"ה בגד תפור מבפנים כשרה בפמ"ח דף ק"ב ע"ב אר"י א"ר סנדל התפור בפשתן אין חולצין בו פרש"י שתפור בתוכו בגד פשתן כעין שתופרין בתוכו לבדין והקשו עליו הרשב"א ורא"ש וריטב"א מה בכך הא מחופה עור כשר בדיעבד לכך פרשו כלשון שני שפרש"י דבתפר במשיחה של פשתן לכן נפסק ברמ"א כאן בגד תפור מבפנים כשרה אמנם בא"ז הגדול בהלכות חליצה סימן תרס"ד כתב דקושיא זו שגגה כי רש"י כדין פירש כיון דהלבד בתוך המנעל ואין העור נוגע בבשר הרגל אין כאן חליצת נעל מעל גבי הרגל ומחופה עור דקאמרי אביי ואבוה דשמואל דכשרה היינו שמחופה עור בפנים שאין העץ נוגע בבשר הרגל אלא העור עיי"ש ודבריו מסתברין מאד ואין לומר דחיפוי שייך רק מבחוץ דהא בתיבת נח ובתיבת משה תרגום חפאה מלגו וכיון דלרש"י וא"ז פסול גם דיעבד אם אין החיפוי עור מבפנים ודאי אין להכשיר ובא"ח סימן תרנ"א ס"ז ובמג"א שם סקט"ז לכ"ע אם כרך סודר על הלולב לא יצא משום חציצה ויש לדחות משום דאינו מבטל לסודר רק כרך לפי שעה אינו בטל ללולב ובסימן תקפ"ו סט"ו דנקב בזכרותו ולא הוציאו אינו חציצה משום דמין במינו אינו חוצץ כמ"ש מג"א סק"כ ש"מ אינו מינו חוצץ וכן בטור שם אם צפהו זהב במקום הקצר מקום הנחת פה הוי חציצה אף דמבטל הזהב לשופר כ"ש הכא דכתיב מעל רגלו וצ"ע ממה שכתבתי בערך שי על יו"ד סימן רפ"ט.
סכ"ג מנעל של עו"ג לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה כתב רמב"ן בפמ"ח דף ק"ג יש מפרש לכתחלה לא תחלוץ משום דנהנה דנשאת בו ואם חלצה חליצתה כשרה נהי דעבדה איסורא חליצתה לא מפסלה ולא דאיק לי מהא דגרסינן בפרק ראוהו ב"ד דכ"ח רבא אמר אחד זה ואחד זה לא יצא הדר אמר רבא יצא מ"ט מצוות לאו ליהנות נתנו אלמא אי ניתנו ליהנות כיון שאם ינ והנה ועבד איסורא ואי לא יצא לא עשה ולא כלום ונמצא שלא נהנה אמרינן דלא יצא עכ"ל ונראה בישוב הדבר דכבר מצינו בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"ב גבי הנאת תשמישך עלי דרשב"א ס"ל דמצוות לל"נ אף שיש הנאת הגוף עם המצוה לא חשוב הנאה והר"ן חולק שם וראייתו מנודר הנאה מהמעיין לא יטבול בו בימות החמה ונראה דפלוגתתם תליא בפלוגתת התוס' עם רבינו יצחק שבתוס' בפרק א"צ דף כ"ז ע"ב דלרבינו יצחק כשיש הנאת הגוף עם המצוה כגון אכילת בשר שלמים או שרפת תרומה טמאה ומסיקו תחת תבשילו בטל חלק הדיוט אצל חלק גבוה והוי כאלו כולם לגבוה ולא חשוב הנאת הדיוט כלל ותוס' חולקים עליו ה"נ גבי הנאת תשמישך עלי בטל חלק הדיוט להמצוה וליכא הנאה דמלל"נ אם היה מוטל עליו המצוה מחמתו ולא מחמתה והא דאינו טובל בימות החמה דכיון דבאנו משום ביטול חלק הדיוט לחלק גבוה ואין מחויב לטבל באותו מעיין דוקא אין מבטלין איסור לכתחלה וה"נ גבי חליצה אף דיש לה הנאה דנשאת בטל חלקה אצל המצוה ולא חשוב הנאה אלא לכתחלה אסור דאין היתר לכתחלה לבטל ואין לומר הא אם עבר וביטל איסור גם בדיעבד אסור דשאני התם נהי דנתבטל האיסור מ"מ כשנתירו לו יהנה ממנו וקנסוה רבנן שלא יהנה ממעשה איסור אבל הכא כיון דע"י הביטול לא חשוב הנאה מותר בדיעבד דהרי לא קנסו רק כשנהנה כמו דנטל"פ אסור לכתחלה ומ"מ אם עבר ובישל בקדרת איסור שאב"י או ביטול שאר איסור הפוגם מותר בדיעבד כיון דאינו כהנה מן האיסור משא"כ הא דרבא אם ה"א מצוות ליהנות נתנו הרי ע"י המצוה נהנה לכן לא יצא כדי שלא יהנה אבל למאי דקי"ל מצוות לל"נ אפילו יש עם המצוה גם הנאת הגוף אינו חשוב הנאה כיון דבטל לגבי המצוה.
סכ"ה אטר ברגלו חולץ בשתיהם הב"ח וסדר מהר"ם ומהרמ"ל כתבו שיכונו אם אינו עפ"י הדין לחלוץ ברגל זה יהא רק כמתעסק וכו' ובזה לא יהא חשש חליצה פסולה שצריכה חיזור על כל האחים ותמה עליהם הג"מ דזהו כמו תנאי והא קי"ל אין תנאי בחליצה ותירץ בפ"ת דהוה כתנאי דלשעבר אם עשית א"ל עשית דכתב המל"מ בפ"ו מה"א דא"צ משפטי תנאים אלא דלבסוף מסיק המל"מ דגם בתנאי דלשעבר צריך דיני תנאי עיי"ש ולפימ"ש בערך ש"י עחו"מ סימן רמ"א נשאר סברת המל"מ כדס"ד דבתנאי לשעבר א"צ דיני תנאי.
אמנם בלא"ה אפשר לומר דהכא עדיף, דהנה בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה כתב הא דצ"ל דוקא כתנאי ב"ג משום דכל תנאי שיבטל המעשה חידוש משום דהל"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה לכן אין לך בו אלא חידושו כמו תנאי ב"ג עיי"ש וכ"כ הפנ"י בגיטין דף ע"ה וכ"כ בית מאיר בסימן ק"כ והביא שכ"כ בהגמ"ר ר"פ המדיר והוא בד"מ לעיל סל"ח אות ב' ולפ"ז י"ל עפימ"ש בתוס' רע"ק ר"פ השולח דהיכא דלא נגמר הדיבור חשוב רק מילי אבל היכא שנגמר הכל בשעת דיבורו זה חשוב כמעשה וכ"כ במשפט שלום ר"ס קפ"ב דהיכא דיכול לחזור מדיבורו ל"ח מעשה אבל כשאינו יכול לחזור מדיבורו ונגמר הכל הוי כמעשה והביאו ראיות לדבריהם וא"כ י"ל כל תנאי דהוי רק דיבור היינו כיון דקי"ל דיכול לבטל התנאי אח"כ כל זמן שלא שמע והקפיד כגון ע"מ שאין לך מום אף דהוי תנאי לשעבר מ"מ כל זמן שלא נודע לו והקפיד יכול לבטלו וחיילין הקידושין כדאיתא לעיל סל"ח סל"ה ומשום דדעתו כשהתנה רק אם יקפיד כשיתברר לו שלא נתקיים התנאי לכן חשוב רק דיבור ולא מבטל למעשה אם אינו כתנאי ב"ג שיכול לעשות המעשה ע"י שליח או שאר דברים שהיה בתנאי ב"ג אבל כגון הכא דהוא ספק דין באיזה רגל יחליץ ולא יתברר לו לעולם ובשעת מעשה התנה באם אין הדין לחלוץ ברגל זה לא יהא חליצה כלל ויהא רק כמתעסק תו לא יועיל אם אחר החליצה יחזור מהתנאי כיון דלא חל החליצה בשעת מעשה א"כ נגמר התנאי מיד וחשיב כמעשה א"צ דיני תנאי כלל.
ועוד דבלא"ה יש ס"ס ספק בחליצת רגל ראשון הותרה לגמרי כפוסקים דאותו רגל עיקר ואת"ל מה שחלצה ברגל שני עיקר והוי חליצת רגל ראשון חליצה פסולה שמא כמ"ד דחליצה פסולה א"צ לחזור על כל האחין דזה הוי ספק פלוגתא כדלקמן סימן עין ס"ט ועוד מדאורייתא ודאי כבר הותרה דגם מ"ד דצריכה חיזור ע"כ אחין רק מדרבנן וא"כ תנאי זה לא נצרכה אלא להעדפה דכל מה דאפשר לתקוני יותר מתקנינן וכלל זה דכל שא"א לעשותו ע"י שליח לא מועיל בו תנאי ג"כ הוה ספק דהרי כתב הכ"מ פ"ו מה"א ה"א דרמב"ם לא ס"ל הכי והא דפסק בחלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתיים זוז ל"ה תנאי משום דעביד מעשה אחליה לתנאה כדקי"ל קידשה ע"ת וכנסה דאחליה לתנאו ומה שהקשה הלח"ם דזה הוי רק שמא אחליה לתנאו כמ"ש הרמב"ם ספ"ז מהלכות אישות עיי"ש י"ל עפימ"ש בשו"ת הרא"ש כלל מ"ה סכ"ד דכל תנאי שיש בו שום ספק אין בו כח לבטל המעשה משום דכל תנאי שמבטל המעשה חידוש הוא עיי"ש ול"ד לאם יש ספק אם נתקיים התנאי דהתם יש תנאי בבירור משא"כ הכא שמא תחלת המעשה נעשה בלא תנאי ואף דקידשה ע"ת וכנסה סתם דצריכה גט מספק מדלא אמר דמקודשת כמ"ש הכ"מ ספ"ז מה"א י"ל רק משום חומרא דא"א בספק מיתה החמירו לענין אם קיבלה קידושין מאחר וכה"ג כתבו תוס' בספ"ק דב"מ דף כף ע"ב בד"ה איסורא.
ס"ל ותכוף עצמה רמב"ם כתב ינעוץ בארץ רגלו והיא יושבת וכתב הטור א"י למה כתב יושבת והלא מצות חליצה מעומד ועיקר חליצה התרת המנעל ונ"ל דאיתא בשבת פט"ו צ"ג ב' במתניתא תנא דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלת מיושב ופרש"י אינה שחה לי טלן משום צניעות וכיון דדרכיה דרכי נעם א"צ לכוף עצמה ובעמידה א"א כיון דהוא נועץ בארץ רגלו וכדאיתא בריף דצריך למדחס כרעיה בארעא וכן פרש"י ולא נמצא בשום מקום דצריך להעמיד רגלו על מקום גבוה שתוכל לחלוץ נעלו מעומד וכ"מ בפ' החולץ ל"ט ב' איטלע לה רגליך משמע דא"צ יותר וגם מדילפינן מועמד ואמר שצריך עמידה גם כשנחלץ א"כ כמו בשעת אמירה עומד על הקרקע ה"נ אח"כ והיינו דכתב הרמב"ם יושבת ולא כתב מותרת לישב משמע דוקא יושבת ועמ"ש לקמן סמ"ד.
ומשלכת המנעל לארץ בטור כתב א"י למה צריכה להשליכה לארץ ובס"ח כתב אח"כ תגביה המנעל ותשליכהו למרחוק ונראה שזה ממש בזהר ריש חקת דבעי לבטשא ההוא נעל בארעא לאחזאה דשכיך גופיה דההוא מיתא ואמר עוד ההוא בנושותא דההוא נעל בידא דאתתא לאחזאה דהא איתבני ההוא מיתא בעפרא אחרא דהאי עלמא עיי"ש ר"ל שיתגלגל ואדם על עפר ישוב כמ"ש שם מתחלה נמצא עושין לסימן שני דברים אחד לאחזאה דשכיך גופיה ואחד שיתגלגל וישוב על העפר לכן תחלה משלכת את המנעל וא"צ למרחוק דשכיך גופא במקום שהוא והשלכה שניה לסימן על הגלגול ואיתא בגמ' אורחא רחיקא וזוודא קלילא וא"כ כמו מהכא להתם אורחא רחיקא כן מהתם להכא לכן תשלכהו למרחוק
ואפשר עוד שתי השלכות על סימן הגלגול אלא דע"י החליצה מתפזרים הנר"נ כמ"ש בלק"ת בטעמי המצות פ' תצא וא"כ תחלה מתגלגל הנפש ואח"כ הרוח ולהיות כי עתה לא שכיח שיזכה לנשמה כמ"ש בכונות ר"ה על ותקוה טובה לכן נותנים סימן רק על נ"ר ולהיות גלגול הרוח אחר הנפש לכן תשליכהו למרחוק וגם לטעם הראשון דרק השלכה שניה סימן על גלגול י"ל משום דלפעמים אשה מתגלגלת רק בשביל בעלה ויצאה אשתו עמו לכך משליכתו למרחוק ממה שיתרחק ממנה ולא תצא עמו.
סעי' מם דא"א בלא צחצוחי רוק ר"ב בסוף חולין כתב ותימא הא לכ"ע דם מבטל רוק וי"ל דאיירו שהוא בעין וניכר והקשה בית מאיר דא"כ מה אריא מוצצת משום דא"א אפילו בשותתת נחזי אנן אם ניכר אם לאו וגם אין התחלה לקושית הגמרא עכ"ל ונ"ל משום דיש דם לבן ג"כ כדפרש"י בנדה דף מ"א ע"ב בד"ה טיפי מרגליות דם לבן לכן גם כשניכר תוך הדם שרקקה מראה לבן י"ל שאינו רוק אלא דם כיון דחזינן דודאי יש דם וספק רוק אין ספק מוציא מידי ודאי ונוקמוה אחזקתה דמעיקרא דעדיין לא נתקיים מצות רקיקה לכן אמר במוצצת א"א בלא צחצוחי רוק ויש ודאי רוק ותלינן מראה לבן ברוק ולא בדם לבן ולומר דהרוק אינו ניכר ונתבטל משום דמוקמינן הרוק על חזקתה דלא נשתנה ולא נתבטל.
ועוד נ"מ בלא השגיחו היטב אם ניכר הרוק אם לא אזי אם אפשר בלא צחצוחי רוק חיישינן מספק שלא היה רוק כלל אבל במוצצת דודאי יש רוק רק ספק אם נשתנה ולא ניכר ונתבטל מוקמינן אחזקתו דמעיקרא ומה שהקשה הב"מ דאין התחלה לקושית הגמרא דהיינו מהברייתא יכול יהא דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא ת"ל זובו טמא ואין דם היוצא מפיו טמא אלא טהור דנימא דהתם מיירי שלא ניכר הרוק ונראה מדלא קאמר הש"ס דא"א בלא רוק ואמר דא"א בלא צחצוחי רוק ע"כ ר"ל דא"א שלא יהא בו לבנונות רוק וכפרש"י ותרגום על דודי צח לבן ולפי"ז אצ"ל כשלא השגיחו היטב על הדם מטעם חזקה אלא במוצצת דא"א בלא צחצוחי רוק ודאי אם היו משגיחין היטב היה ניכר מראה לבנונות ועוד מדסיים הברייתא אלא טהור דאך למותר ע"כ ר"ל דלא תימא שיש בו רוק ומחמת ביטול ברוב כשאינו ניכר אתינן עלה אלא טהור רק טהור בלא תערובות רוק טמא ונ"מ כשלא ראה אם ניכר בו רוק לא חיישינן לתערובות רוק.
תו כתב ר"ב א"נ ל"ל ביטול ברוב אלא בדבר שהיה ניכר בפ"ע תחלה ואח"כ נתערב אבל בדבר שתחלת ביאתו לעולם מעורב ל"ל דבטל וכתב עלה הב"מ והוא יותר תימה דאדרבה קי"ל ביו"ד סימן ק"ב כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב בטל אעפ"י שי"ל מתירין וכן בבכורות דף כ"ב משום ביטול ברוב נגעו בה מבואר להיפך עכ"ל ולא דייק יפה במרדכי דהוא בעצמו הביא הך דבכורות אלא שהביאו מפרק המפלת דהיינו הך דבכורות ותרצו יפה גם מהא דיו"ד סימן ק"ב כבר תרצו האחרונים בנוב"ת ושאר פוסקים וגם בא"ז הארוך סימן תרע"א כתב הואיל ורבותיה דהאי רוק הכי שבאו שניהם מפיו ביחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו עכ"ל
סמ"ג דה"ה לחרש וחרשת ברמב"ם פ"ד מהלכות יבום ה"ג כתב אלמת או אלם אין חולצין ואם חלצו חליצתן פסולה ואינן כחרש וחרשת שחלצו שלא עשו כלום לפי שהחרש והחרשת אינן בני דעת והקשו הראשונים הא ביבמות דף ק"ה איתא בחרש וחרשת לפי שאינן באמר ואמרה ולכן אלמת ואלם נמי חליצתן פסולה ונראה דהא דבאלם או אלמת חליצתן פסולה דגזרו חכמים שלא יטעו לומר חליצה מתייבמת ואינה אסורה על קרובין אלא לא חשו רק שיטעו בטעות אחד לומר דחליצה כשרה היא אבל בחרש וחרשת יש שני טעמים חדא דאינן באמר ואמרה וחדא דאינן בני דעת תו לא חיישינן למראית עין וכה"ג כתב מגן דוד בסימן רמ"ד סק"ב לכן בגמרא דבא להורות דגם אלם ואלמת חליצתן פסולה אמר הטעם בחרש וחרשת משום דאינן באמר ואמרה ורמב"ם דבא לומר בחרש וחרשת לא עשו כלום דלא כאלם ואלמת נתן טעם שיש בחרש וחרשת עוד טעם דאינן בני דעת ומ"מ צריכין אנו למ"ש הה"מ דרמב"ם הוכיח זה מהתוספתא דחליצת חרש וחרשת אינן כלום דאל"כ מנ"ל האי סברא לחלק ובזה מתורץ קושית התוס' ביבמות דף ק"ד ע"ב דמנ"ל לר"י דהטעם בחרש וחרשת משום דאינם באמר ואמרה שמא הטעם משום דבעינין שיכונו שניהם והם אינם בני דעת ולפימ"ש א"ש דכיון דמוכח מהתוספתא דחליצת חרש וחרשת אינן כלום ואם רק משום דאינן בני דעת לכוין הא אם לא נתכונו הוי חליצה פסולה עכ"פ ואכצ"ל דיש עוד טעם משום דאינם באמרה ואמר לכן באלם ואלמת נמי חליצה פסולה ובדרישת ארי כאן הקשה למה בשוטה אין החליצה כלום הא החסרון דדעת אינו רק משום דצריך שיתכונו שניהם כמ"ש התוס' הא מבואר בסעיף שאח"ז אם לא נתכוין הוא או היא חליצה פסולה היא והניח בצ"ע ולפימ"ש י"ל דבחליצת שוטה נמי יש תרתי לריעותא לפימ"ש תר"י בפ"ק דברכות אהא דפתח בדחמרא וסיים בדשכרא דאפילו מי שסובר מצות אצ"כ ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצות התלויות באמירה לבד ודאי צריך כונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מיכוין באמירה לא עשה כלום והנה כאן דיש בחליצה מעשה מ"מ צריך שיכונו אם משום דהוי כונת קנין או איזה טעם אחר עכ"פ כשאינו מיכוין באמירה ליכא אמירה אלא כשראוי לבילה אין בילה מעכבת בו כדאיתא ביבמות שם אבל שוטה דאינו ראוי לאמירה כיון דאין כונתו כונה א"כ ליכא אמירה ואינם באמר ואמרה וגם ריעותא בהמעשה כיון שצריך כונה ולאו בני דעת ננהו לכן אין חליצתן כלום אבל פקחין כשאין מכונין ליכא רק ריעותא שאין מכונים אבל ראוין לאמירה דיכולין לכוין ואין בילה מעכבת לענין אמירה ועיין בהה"מ פ"ד שם הלכה י"ח בד"ה חלצה כתב נמי בחד ריעותא הוי חליצה פסולה ובתרתי לריעותא אינה חליצה כלל,
ובלאה"נ ל"ק משוטה דהא מדינא אינה חליצה עד שיתכונו שניהם רק גזרו שתהא חליצה פסולה מפני מראית עין כמ"ש נמ"י ובשוה ליכא מראית עין דניכר לכל וידוע שאין לו כונת והא דבחרש וחרשת מביא הש"ע שני דעות אף דג"כ ניכר לכל משום דב"ד עומדין ע"ג ס"ל לחד דעה דמהני בחרש לפסול כמ"ש ב"ש ובשוטה לכ"ע ל"מ עע"ג בחליצה אבל א"ל דשוטה אינו ראוי לכוין משא"כ פקח אף דלא נתכוין מ"מ ראוי לכוין ואינה מעכבת כמו ראוי לבילה דא"כ למה כשלא נתכונו לא הותרה גם בדיעבד ואם לא אמרו לא חפצתי ומאין יבמה אמרינן דהחליצה כשרה משום דראוין לומר אע"כ לענין כונה גרע.
סמ"ד צריך שיכונו בחכ"צ ס"א כתב דאם הוא כונת מצוה צריכין כונה בשעת מעשה ממש וגם הראנ"ח לא הניח לאוננים לחלוץ דא"י לכוין היטב והאחרונים העלו דהיינו כונת מצוה ולפ"ז אין להחולץ לעמוד על כסא וספסל בשעת חליצת הנעל כדאיתא במ"ח סימן צדיק דמתפלל לא יעמוד על כסא וספסל דמיטרד ולא יכול לכוין וגם על מקום גבוה קבוע דליכא טרדא י"ל דוקא כשעומד בשני רגליו אבל בשעת חליצת הנעל עומד רק על רגל שמאל יש ביעתותא גם כשעומד על מקום קבוע גבוה מן הקרקע ולפ"ז א"ש יותר מה שכתבתי לעיל סעיף למד דלפיכך כתב הרמב"ם שתשב כשחולצת דבעמידה א"א ולכפוף קומתה אינו צנועות ולהעמיד החולץ על מקום גבוה גם כן אי אפשר אך נראה דהרדב"ז שהובא במג"א סימן תקפ"ט סק"ד לא ס"ל הא דחכ"צ דכתב דצריך שיכונו בשעת מעשה ממש.
ועיין בחכ"צ שם פקפק על חליצת מומר כמו דלענין גט ל"מ אם כתב נכרי וישראל עע"ג ומלמדו שיכתוב לשמה משום דנכרי אדעתא דנפשו עביד אף דבפיו אומר שכותב לשמה כיון דאנן סהדי דאינו כותב לשמה ל"ה דברים שבלב ה"נ במומר עיי"ש ולא נראה דגבי מומר ליכא אנן סהדי שמא הרהר תשובה בלבו כדאיתא בקידושין דף מ"ט ע"ב בע"מ שאני צ"ג וברמב"ם פ"ב מגירושין כתב הא דכופין לגרש והא אנוס הוא ה"ט מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העברות רק תקפו יצרו הרע לבטל מצוה וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עיי"ש לכאורה זה ל"ל במומר לכל התורה אבל הראשונים לא חשו לזה וגם מומר מגרש וכדאיתא לעיל ר"ס קנ"ד וצ"ל כיון דאומר רוצה אני ושמא הרהר תשובה ליכא אנן סהדי בשעת מעשה על דברים שבלבו אין מגרעין דברי פיו וכן בחליצה.
ס"נ אם נתנה לו המעות נ"ל אם היו חפצים שלה אצל היבם מכבר בשאלה או פקדון וכה"ג ועכשיו כשפסקה לו שכר בעד החליצה לא אמרו שיהיו החפצים בידו לבטחון על שכר זה עדיין יכולה לומר משטה הייתי בך היכא דמדינא מחויב לחלוץ לה בחנם אח"כ מצאתי באו"ת סימן פ"א ס"ד סקי"א שכ"כ לענין טענת משטה בהודאה דהתם אך אם יש ספק אם מחויב לחלוץ בחנם אזי יכול החולץ לעכב החפצים עד שתשלם לו שכרו אף דאין לו תביעה רק מעות כדאיתא בדיני תפיסה דבפלוגתא דרבוותא יכול לתפוס חפץ ולומר קי"ל ובכה"ג מיירי הב"ש בסוף ס"ק נ"ב.
בסדר חליצה סכ"ד ואפילו אשה וכו' ברי"ף פרק החולץ ובחידושי אנשי שם מבואר אפילו עד המעיד מפי אשה או קרוב נאמן.
סימן קע הלכות חליצה ויבום
בהג"ה חליצה פסולה מעיקרא א"צ לחזור זה מהא"ז סימן רי"ט בשם מורו ר' יהודא בר' יצחק זלה"ה דלא מיקריא חלוצה פסולה להחזירה על כל האחין שנחלקו בה רב ושמואל אלא היכא דאיקלש הזיקה ודמיא לחלוצה כבר אבל לא כשאין חליצה פסולה משום דדמיא דפקעה לה זיקה כגון חליצה דחייבי עשה וב"ש לקמן סי"ח סקי"ג הקשה למה לא הגיה רמ"א כן נמי בר"ס קע"ד ונראה דהכא דמיירי לענין חיזור על כל אחין ביבמה אחת להרבה אחין כתב רמ"א להכריע דחליצה פסולה מעיקרא א"צ לחזור על כל האחין כיון דהוה ס"ס שמא הלכה כמ"ד דחליצה פסולה א"צ לחזור על כל האחין ושמא כהא"ז ורבו דלכ"ע חליצה פסולה מעיקרא א"צ לחזור וזה חשוב כדיעבד דגנאי להאחין בחליצה כדאיתא לעיל בסוף פירוש סדר חליצה וגם יכולה לבא לעיגון אם אח אחד קטן או הלך למדה"י אבל בריש סימן קע"ד דמיירי אם פוטרת צרתה דלא נ"מ בכל מדינות אלו דיש חר"ג שלא לישא שתי נשים כדלעיל בסימן א' סעיף יו"ד בהג"ה ולא שכיח כלל רק בספרדיים דאין להם החר"ג וכדאיתא בהלכות קטנות ח"ב סימן ל"ה דאשכנזים אסורים בשתי נשים וספרדיים מותרים והספרדיים נגררין אחר הרמב"ם ואשכנזים אחר חכמי אשכנז כדאיתא במג"ד סימן רע"א סק"א וא"כ כיון דלרמב"ם בהך דר"ס קע"ד לא נפטרה צרתה בחליצה של השניה או חייבי עשה לא הגיה רמ"א דספרדיים אין נגררים אחר הא"ז ורבו שהם מחכמי אשכנז רק אחר הרמב"ם.
ס"כ ושמעו שמת ראובן וכתב הרמב"ם רצה אחד לחלוץ קודם שידע מה עשה אחיו אין מונעים אותו והקשה בכ"מ ובד"ה שמא חלץ אחיו ונצריכה כרוז לכהונה ותירץ הב"ח דאין לחוש משום דיש ס"ס שמא לא שמע האחר ואת"ל שמע שמא לא חלץ עיי"ש ולא משמע כן מלשון הרמב"ם ושמעו שמת ראובן משמע דידוע ששמעו והמל"מ בפ"ה מהלכות יבום הי"ז תירץ דבשלמא אשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ואמרו לה מת בעלה לא תחלוץ דחיישינן שמא צרתה מעוברת ותלד ונמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה דהתם יש לה תקנה לידע אם מעוברת צרתה אבל הכא אין לה תקנה דאפילו יוודע שלא חלץ ולא ייבם אחיו לזו שבעירו שמא אחר שנודע יחליץ ונמצאת כל ימיה עגונה לא חששו לעגנה כל ימיה עכ"ל וכ"כ בדרישת ארי ולא זכר שכבר קדמו המל"מ אבל קשה כמו דהתם יש תקנה לדעת ותוכרח לילך למדה"י לדעת ה"נ יתוועדו השתי נשים ואם אחת אינה חוששת לחלוץ תלך זו שרוצה לחלוץ שלא תתעגן אצל חברתה ושם ע"כ יחלוץ לאחת דבלאה"נ היבמה צריכה לילך אצל היבם וכיון שבכאן א"א בחליצה מוכרחת לילך אצל צרתה והתם נודע שלא חלץ עדיין כלל ולא יוכל לומר האח שם שאינו רוצה לחלוץ אלא ילכו אצל האח האחר כדאיתא לעיל סימן קס"א ס"ה.
לכן נראה דבשלמא בחשש שעא מעוברת צרתה ותלד אינו תלוי במעשה כמ"ש התוס' ביבמות דף קי"ט בד"ה ר"מ משא"כ הכא תלוי במעשה לחלוץ וכשלא ידעינן דנעשה מעשה לא חיישינן דנעשה מעשה חדש כמו בתנאי דקום ועשה צריך עדים שקיים התנאי ועשה מעשה כדלעיל ס"ס ל"ח ובחו"מ סימן רמ"א סע"י ובשו"ת רשב"א משמן של גאונים שהובא בב"י חו"מ סימן ר"ן סמ"ד כל שטען שנעשה מעשה חדש עליו הראיה אפילו מוחזק ובחידושי רשב"א פד"א דף למד ע"ב כל שאתה אומר שמא נעשה מעשה להכשירה או לאוסרה עליך הראיה וא"כ כ"ש הכא בחשש גזרה דרבנן דתצריכה כרוז לכהונה והאשה בחזקת זקוקה כל שאתה חושש שמא נעשה מעשה להתירה מזיקתה עליך הראיה.
ומ"ש הרמב"ם רצה אחד לחלוץ אין מונעים אותו ולמה לא מוכרח לחלוץ נראה משום דא"כ יכופו הב"ד אותו ואין לב"ד לכוף כל שיש חשש תקלה על צד הרחוק כמ"ש ריטב"א בפ"ב דכתובות דף כף דאין לעשות תקנה אם יש לחוש אפילו על צד רחוק שלא יבא מזה ריעותא לכן היבם עצמו אינו מחויב אלא רשות אם רוצה ע"כ כל דלא נודע שנעשה מעשה לא חיישינן שנעשה מעשה.
סימן קעב
ס"א סריס חמה ואילונית בטור כתב דוקא אילונית ודאית אבל ספק אילונית חולצת וכתב הב"ח איכא למידק הא פשיטא היא דמאשר תלד לא אימעט אלא אילונות ודאית שאינה יולדת ותו דבסריס נמי ה"ל לפרש דוקא סריס ודאי כדילפינן מלא ימחה דאימעוט סריס ששמו מחוי ודאי אבל ספק סריס שלא ניכרו הסימנים יפה חולץ ולא מייבם עכ"ל ונראה כמו דאמרינן בפ"ק דב"מ דף וא"ו ע"ב עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וה"נ אמרינן בסוטה דף כ"ט כל טמא לא יאכל טמא ודאי כל טהור יאכל טהור ודאי והוכיחו מזה הפוסקים דכל משמעותיה דקרא על הודאי ולא ספק וא"כ ה"נ אשר תלד דודאי ראויה להוליד אבל ספק לא חייבה תורה ביבום ובחליצה וקמ"ל הטור דמ"ע חולצת וכמו כל ספק תורה לחומרא לרמב"ם וסייעתיה מדרבנן ולש"פ מדאורייתא אבל בסריס דילפינן מלא ימחה דהמשמעות על הודאי היינו אם אינו מייבם דאזי ודאי ימחה אמרה תורה שייבם שלא ימחה ודאי אבל אם מייבם אינו מחוי ודאי וגם דזה דדרשו פרט לסריס דשמו מחוי קאי על הבעל סריס שמת ואם היבם סריס דרשינן מלהקים לאחיו שם כמ"ש הרע"ב בפ"ה דנדה ותוי"ט בפרק הערל והפרישה כאן מ"מ אם הבעל היה ספק סריס י"ל ולא ימחה דאם לא מייבם ודאי שמו מחוי אבל הבעל לא היה ודאי שמו מחוי דלא היה ודאי סריס ואם היבם סריס דילפינן מלהקים לאחיו שם נמי גם בספק סריס הרי כשלא מייבם ודאי לא יקום שם לאחיו ועוד ע"כ כאן ל"ל דצריך שיהא באופן דודאי יקים שם דמי יודע אם ייבם אם יוליד לכן לא הוצרך הטור להשמיענו דין דספק סריס הך בבעל הן ביבם דחיוב לחלוץ.
ס"ב ספק איילינות חולצת בחת"ס ח"ב סימן פ"ג חלוצה נשתדכה לכהן ויש חשש סכנה א"ל ישאו זל"ז כתב כיון דלהטור בחד סימן מסימני איילונות סגי שלא תחלוץ ואם חלצה מותרת לכהן יש לסמוך להקל וסגי בסימן אחד ובפרט במקום סכנה לכן תבדוק ע"י עדים אם אין לה דדים והיא יותר מבת עשרים שנה תנשא לכהן עיי"ש הנה אם הביאה שתי שערות קודם עשרים שנה אינה איילונות אפילו יש לה סימני איילונות כדאיתא בפרק יוצא דופן דף מ"ז ע"ב דדיקא אם היא בת עשרים ולא הביאה שתי שערות אזי ע"י סימני איילונות היא איילונות וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה"א וא"כ שזו כבר נחלצה קודם עשרים ע"כ דהיה לה שערות דאל"כ קטנה היתה ואינה חולצת ומה יועיל אם היא עכשיו אחר החליצה בת עשרים ויש לה סימן איילונות א"כ צ"ל שהחליצה היה אחר עשרים ולא היה לה שערות כשנעשית בת עשרים רק אח"כ הביאה שתי שערות וחלצה וג"ז צ"ע דשמא נשרו השערות וכבר היה לה וכמ"ש הריב"ש בסימן תע"ד לענין סריס ואף דספק חליצה לא גזרו רבנן היינו אם כבר נשאת לא תצא ותא דהתיר החת"ס לסמוך על סימן אחד כדעת הטור עכצ"ל משום בדרבנן בשעת הדחק סמכינן על המתיר אלא דמלשון החתם סופר שכתב ובפרט במקום סכנה משמע לכאורה דגם בכ"ז יש לסמוך על הטור אף דרמב"ם לא ס"ל הכי וכאן יש ס"ס לחומרא שמא היה לה כבר שערות מלפני עשרים ואת"ל לא היה לה שמא כהרמב"ם דבחד סימן אינה איילונות אף שלא הביאה שערות עד אחר עשרים ועיין מל"מ פ"ד מעבדים ה"א ושעה"מ פ"ב מה"א ה"ג.
ס"ד בהג"ה וי"א דבאחד מאלה נקראת איילונות טור וכ"כ בא"ז סימן תקצ"ח מן ספר המקצועות והא"ז הכריח נמי הכי וכיון דספר המקצועות מן רבינו חננאל דדבריו דברי קבלה והא"ז והטור רבים נגד הרמב"ם ובמקום עיגון שא"י מקום האח אפשר להקל דבחד סימן היא איילונות.
סי"א ב"ש ס"ק י"ג גם אם יכולה לשמור את עצמה ומ"מ היא שוטה אז מגורשת אבל מעשה שהיא חולצת לאו מעשה היא עכ"ל ובא"ז סימן תשע"ח כתב דמעשה בא לפני רבינו שמחה בשיטה אחת דהיתה יודעת לשמור גיטה וכתב דלא ידענא במה יש להבחין אם יודעת לשמור עצמה וכ"כ הא"ז שם דבדיקת שמירת עצמה לא ברירא לי הואיל וכתב מורי רבינו שמחה דלא ידע בדיקת שמירת עצמה וחידוש אצלו שלא הובא ברמ"א לעיל סימן קי"ט.
ובישוב דברי הטור י"ל גם כשא"י לשמור עצמה מותר בזה לגרשה דבפ"ק דף ד' דריש סמוכין לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים דאם היבם מוכה שחין אין חוסמין אותה וא"כ למה מפני שהוא זכר יפסיד ונחסום אותו אם האשה מוכה שחין אלא דאצל היבם ליכא זה דתורה נתנה לו רשות אם ירצה לא ייבם רק יחלוץ וכשא"א בחליצה כגון שוטה דאין אדם דר עם נחש בכפיפה כדאיתא בר"פ חרש ואם אינה יכולה לשמור עצמה דמן התורה מתגרשת רק מדרבנן אסור לגרשה איך נחייב ליבם לכנסה ולשמרה אצלי ונחסום אותו ואם נאמר דבידו שלא לייבמה הרי מבטלין מצות יבום ובר"פ ד"א ובכ"ד איתא בגמרא סבר דאסר לבטל מצות יבום אפילו רק מספק שמא אדמייבם מיית אידך וכ"ש היכא דודאי יתבטל מצות יבום דלכ"ע אין לבטל והטור סתם בסימן קי"ט דכשאינה יכולה לשמור עצמה רק לכתחלה אין לגרשה ובדיעבד מגורשת וא"כ הכא דיש בזה ביטול מצות יבמין חשוב דיעבד ובמקום מצוה לא גזרו לכן כונס ואם ירצה יגרשה אח"כ דבזה אין חוסמין אותו ואין מבטלין המצוה ובפסקי מהרא"י סימן ק"צ כתב דכל דבר שאין לו תקנה חשוב דיעבד כדפירש ר"י פכ"ש אההיא דקדרות של פסח והובא לעיל סימן קס"ט סי"ב בהג"ה.
וגם לפימ"ש הבית מאיר בסימן קס"ט סל"ד ביבם שנקטעו רגליו שא"א לחלוץ דכופין אותו לייבם ככל מ"ע שמכין אותו עד שתצא נפשו והברירה בידו אח"כ לגרשה אף בע"כ דלא גזר רגמ"ה עלה דיבמה שמתחלה לא נשאה לקיימה רק לקיים מצות יבום עיי"ש ה"נ י"ל לענין גזרת חכז"ל שלא לגרש שוטית כשא"י לשמור עצמה דלא גזרו ביבמה שמתחלה לא נשאה אלא לקיים מ"י.
סימן קעג
ס"ו ספק ערוה כתב ב"ש היינו בזרק לה קידושין או גט ספק קרוב לו או לה הוי ספק דאוריי' ואם ב' עדים אומרים קרוב לה וב' עדים אומרים קרוב לו אז הוי ספקא דרבנן דמדאורייתא אוקמה אחזקה וכתב ב"מ תמוהים דבריו דאיך אפשר דספק מציאות יהא ס"ד ולא נימא ד"ת אוקמה אחזקה ותו דלמה שהביא בסימן למד סק"ח דאם היה לעדים ספק לא חלו קידושין דהוי כקידש בלא עדים את"ד ונ"ל דבתשובות מיימנו להלכות אישות תשובה א' דמשם מקור דין זה דספק לעדים לא חלו קידושין איירי שזרק לה הקידושין ולא ראו העדים אם נפל טבעת הקידושין בחיקה או לאו דבזה כתב דלא חלו הקידושין דאוקמוה אחזקה עיי"ש אבל אם ראו היכן נפל הטבעת אלא מקוצר הבנתם לא ידעו לשער אם קרוב לה או קרוב לו זה הוי חסרון ידיעה דלא חשוב ספק אפילו באיסור דרבנן משום דדעת שוטים הוא כמבואר בש"ך יו"ד סימן צ"ח סק"ט ובשערי דורא סימן פ"ז בהגהות שם מבואר בספק חסרון חכמה לא מוקמינן אחזקה והובא בש"ך יו"ד סימן נון ובשפתי דעת סימן נ"ג חקר בספק חסרון חכמה ואח"כ נאבד אם אסור וכתב שם בגליון רע"ק שכן הסכים בתפארת למשה סימן קץ סמ"ו שאסור לכן ה"נ אם ראו העדים היכן נפל הטבעת קידושין רק לא ידעו לשער אם קרוב לה או לו דהוי חסרון ידיעה אפילו נאבד אח"כ מ"מ ל"ל דהעדים אוקמוה אחזקה ולא הוי אצלם ספק דבספק חסרון ידיעה לא מוקמינן אחזקה שפיר הוי ספק דאורייתא והמקנה בסימן למד ס"ה בסד"ה ספק קרוב לו כתב נמי דנ"ל עיקר דמהר"ם ז"ל לא אמר אלא כשלא ראו כלל העדים להיכן נפל הקידושין ולא ראו אלא הזריקה כעובדא דידה אבל אם יודעים מקום הנפילה אלא שלא היו יכולים לכוין מרחוק המדה אם קרוב לו או ק"ל לא אמרינן דהוה כמקדש בלא עדים עיי"ש ולא ביאר טעם החילוק.
אמנם יל"ע דמהר"ם בתשובה שם כתב נמי משום דמוקמונין לה אחזקה דפנויה היתה מעיקרא ומשמע שם דחד טעמא הוא עם מ"ש כל שיש ספק לעדים אין לחוש לקידושין ולמה צ"ל משום החזקה ונ"ל משום דעובדא דידיה שלא ראו העדים שנפל הטבעת לתוך חיקה אך אח"כ ראו שהשליכה הטבעת מתוך חיקה וכתב דחזרה דאח"כ לא מהני אלא משום שלא ראו העדים שבא לחיקה אין לחוש לקידושין וקשה נימא כאן נמצא כאן היה כשזרק המקדש הטבעת ונפל ודאי לתוך חיקה נפל מיד ולא בא לחיקה בסיבה אחרת ועיין לעיל סימן מ"ב ס"ה סקי"ב וסקי"ג ונ"ל משום דכנכ"ה לא מהני להוציא אשה מחזקת פנויה שלה וכמ"ש נמ"י ביבמות דף קט"ו בפרק ט"ו דלהוציא ממון מחזקתו לא סמכינן אכנכ"ה וא"כ ה"ה בדבר שבערוה דילפינן דבר מממון רק במקום עיגון מתק"ח כדאיתא בנמ"י שם וכ"כ מקו"ח סימן תס"ז סי"א סק"ו דלא עדיף כנכ"ה מחזקה דמעיקרא לכן הוצרך מהר"ם לחזקה דמעיקרא דאל"ה לא היה חשוב ספק דכנכ"ה וא"כ היכא דזרק לה הקידושין ונאבד ויש ספק אי היה קרוב לה בלאו חזקה אין לחוש לקידושין כיון דספק לעדים ול"ל דספק חסרון ידיעה לא מיחשב ספק דאם העדים לא ידעו לשער אחרים היו יכולים לשער דזה שייך רק היכא דלא תליא בזה שא"י לשער כמו בנתערב איסור ובעלים א"י לשער אבל הכא דקידושין בלא עדים לאו כלום הרי תליא רק בידיעת העדים ואם אצלם ספק ממלא ליכא עדים גם זולת החזקה אלא אם הלכו העדים וא"י לשאר אנשים שעמדו שם אם קרוב לה הונח הטבעת בזה יש ספק קידושין דשמא העדים שהלכו ראו שהיה קרוב לה ולא קשה רק קושית הב"מ דכה"ג יש לאוקמוה אחזקה אך י"ל דבדבר שאפשר שיתברר דיבואו העדים לא סמכינן אחזקה וכן מצאתי בב"מ לעיל סימן ל"א ס"ג ומשמע התם דמדאורייתא כן הוא וכן נראה דאם נסמך אחזקה וצרה תתייבם ותוליד ואח"כ יבואו העדים ויתברר דהקידושין היה קרוב לה ובאיסור ישבה הצרה עם היבם והרי דרכיה דרכי נעם ול"ד להא דקטן וקטנה דרבנן הולכין אחר הרוב משום דהרוב סברא דלא ניחוש להמיעוט דלא מזדמן ולא מצוי כהרוב משא"כ חזקה דמעיקרא דלאו סברא היא רק גזה"כ אך בכה"ג אין חולצת רק אם כבר פסולה לכהונה דשמא יתברר דלא היתה צריכה חליצה ואתה מצריכה כרוז לכהונה כדאיתא בר"פ בתרא דיבמות ולהכי לא פרש"י ביבמות דף ל"א אהא דמוקי בכת אחת דמיירי שהלכו העדים דא"כ למה תנן דתחלוץ הרי אתה מצריכה כרוז לכהונה ולדחוקן דהמשנה מיירי רק בפסולה לכהונה למה כיון דאפשר לפרש בכת אחת באופן אחר דשוה בכל נשים וגם בגט ספק קרוב לה א"א לאוקמה אחזקה וצרתה תנשא לשוק דאפשר יתברר אח"כ ע"י העדים דהגט היה קרוב לה וצרתה אסורה לשני בלא חליצה ותתגנה על בעלה ודרכיה דרכי נעם כדאיתא בס"פ יש מותרות פ"ז ע"ב בפרש"י בר"ה דרכיה דרכי נועם.
סימן קעד
ס"א חולצת בפ"ב דיבמות דף כף אמר משום דגזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והקשו תוס' הא גמר ביאה נמי אסור דהיבמה נקנית בתחלת ביאה ומ"ש תוס' דלאו דוקא נקט דוחק גדול דיותר ראוי לגזור תחלת ביאה אטו גמר ביאה מלגזור אטו ביאה שניה והנה בעל מימרא שם הוא רבא ונ"ל דרבא לשיטתו דאמר בכתובות דף נ"א ע"ב דאנוסה שריא לישראל אף דסופה ברצון משום דיצר אלבשה וא"כ ה"נ גמר ביאה חשוב אונס דיצר אלבשיה ואונסא כמאן דלא עבר לכן אין לגזור משום גמר ביאה וראיתי בנוב"ת חא"ע סימן ק"נ שכתב מה דסובר ר"א דחייב על כל כח וכח היינו הבועל לא הנבעלת משום דכח שני אנוסה דיצר אלבשה עיי"ש ולא נ"ל אלא ה"ט דר"א כיון דההתחלה לא היה באונס גם מה דיצר אלבשיה אח"כ לא מיחשב אונס כמו דקי"ל לענין שומרים תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב דה"נ הכניס עצמו ברצונו מתחלה ואח"כ מצאתי בפנ"י בכתובות שם שכ"כ הא דחייב לר"א על כל כח וכח ולא אמרינן דיצר אלבשיה וחשוב אונס משום דהכניס עצמו לזה מתחלה ברצון וא"כ כאן דתחלת ביאת היבם משום מצות עשה דיבום אין עליו אשם על גמר ביאה דיצר אלבשיה וחשוב אונס ואף דעושה מעשה ול"ד לאשה דאינה עושה מעשה מ"מ הרי הנו"ב שם כתב דגם אם האשה מהדקת עצמה לו בסוף ביאה ועושה מעשה חשובה אנוסה ואח"כ מצאתי שהפלאה בכתובות שם תירץ קושית התוס' כן והובא בישרש יעקב ביבמות שם ומה שתמה הישי"ע שם על הנו"ב שכתב דגם כשהאשה עושה מעשה חשובה אנוסה דסותר ד"ע שכתב דבבועל ל"ח אונס בכח שני עיי"ש לק"מ דמטעם אחר ס"ל לנו"ב דבועל ל"ד לנבעלת דאשה דעתה קלה או משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא או משום דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו כי האיש ברצותו חורש ברצותו פורש משא"כ האשה לכן יצר אלבשה יותר וחשובה אנוסה.
ואם עבר ובא עליה קנאה ביש"ש פ"ב דיבמות ס"ג תמה מ"ש חייבי עשה מח"ל ועשה הלא שניהם אין עולין ליבום מדאורייתא דאין עשה דוחה עשה וכן תמה השג"א בסל"ג ולולא דבריהם אפשר לומר נהי דעשה אינו דוחה עשה משום דמה אולמא האי עשה היינו לכתחלה דשוא"ת עדיף כדאיתא בזבחים פ' במתן אחד שנתערב במתן ארבע אבל אם כבר עבר ועשה אין דוחה להיפך לומר דלא נתקיים העשה דיבום דנדחה מפני העשה האחרת דהא כבר נעשה המעשה ול"ל שוא"ת עדיף ומוטב שיתקיים העשה דיבום ויתוקן מה שעבר על עשה האחרת ולא ישאר איסור באותו ביאה שו"ר. שכ"כ נו"ב בסוף הספר הובא בישרש יעקב ביבמות דף כף.
אח"כ מצאתי בישועות יעקב כאן סק"ב שהביא מהפוסקים כיון דעיקר הטעם דאין עשה דוחה עשה משום דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה א"כ כשכבר בא עליה לענין אם קנאה אמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהך עשה וכתב על זה דקשה בחייבי לאוין ועשה מדוע לא נימא דאם עבר ובא עליה דקנאה דהרי העשה דוחה ל"ת ומצד העשה השנית נימא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כיון שכבר עבר ובא עליה וביחוד לשיטת ריב"א בתוס' דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אינו לוקה דהלאו כבר נדחה ולא נשאר רק העשה וא"כ קשה טובא אמאי נימא באלמנה לכ"ג דאם עבר ובא עליה לא קנאה והר"ז דומה ממש לחייבי עשה גרידא עכ"ל ולק"מ לא מבעיא לשיטת התוס' דהיכא דאין עשה דוחהל"ת ועשה דלוקה הרי גם הל"ת לא נדחה אלא דגם לריב"א כתבו תוס' בחולין בפרק שילוח הקן דף קמ"א דדוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי לל"ת לגמרי וביבין שמועה כתב בכלל ר"כ בביאור דברי התוס' דתחלה ס"ד דלריב"א אינו מועיל הל"ת להיות סיוע ועוד לעשה שבצדו ואח"כ העלו דגם לריב"א דרק לענין ללקות הל"ת כמאן דליתא אבל לעולם מועיל להיות סיוע להעשה לאלתו יותר משאר עשה עיי"ש וא"כ ל"ל מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ובלאה"נ לק"מ דזה גופא חידוש שיהא עשה דוחה ל"ת אי לאו דילפינן מקרא בפ"ק דיבמות והיינו שתעשה העשה חד מעולה לדחות ל"ת אבל לא לעשות שתי פעולות לדחות הל"ת ואח"כ גם העשה וקצת דומה לזה מצינו בחו"מ סימן למד דעד שנצטרף לענין ממון תו אינו יכול לחייב שבועה ובסימן פ"ז סי"ב בש"ך שם דע"א המחייב שבועה והפכה על שכנגדו אינו יכול להיות עד מסייע לפוטרו משבועה דא"י לעשות שתי פעולות ונראה דהטעם כיון דלולא דגלי קרא דקם לשבועה לא היה מחייב שבועה ואין לנו ללמוד מהקרא אלא דיש לע"א כח לעשות פעולה חדא ולא שתי פעולות ומה דהש"ך בסימן פ"ז כתב בפשיטות הך סברא ובסימן למ"ד הניח בצ"ע הך סברא משום דבסימן למ"ד על מנה אחת מצטרף לחייב ממון ועל מנה אחרת מחייב שבועה ואינו עושה שתי פעולות על ממון אחד עיי"ש בכנה"ג.
סימן קעה
סי"ב שני אחים אחד פקח ואחד חרש וכ' אסורה לעולם הוא משנה ביבמות דף קי"ב ובשו"ת אמרי אש חאה"ע סימן צ"ז תמה מזה על מהר"ם ב"ב דכתב בנפלה ליבום לפני מומר אינה זקוקה דאדעתא דהכי לא נתקדשה ה"נ נימא הכי ולא מצא מענה ומהרש"ק שם הקשה למה בב"ק דף ק"י דפריך אלא מעתה נפלה לפני מוכה שחין למה לא פריך מכל יבמה דהיבם לא נודע מקומו תהא מותרת בלא חלילה דאדעתא שתשאר עגונה ודאי לא קידשה נפשה אע"כ דפריך רק ממעשה בכל יום דאם נפלה לפני מוכ"ש לא פטרינן לה ועל זה משני הש"ס דניחא לה בצוותא כ"ד עם המוכ"ש אבל בנאבד היבם מותרת עיי"ש ובשו"ת הרי בשמים ח"ב סימן רל"ג כתב ראיתי מקשין מסנהדרין ריש פרק כ"ג דתנן המלך לא חולץ ולא מייבם נימא אדעתא דהכי לא קידשה נפשה וכל אלה קושיות עצומות ונ"ל לפימ"ש תוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב ובב"ק דף ק"י דמקח כיון שתלוי נמי בדעת המוכר ואפשר לא היה מתרצה למכור על תנאי אם תמצא טרפה או תמות לא אמרינן אנן סהדי דלוקח לקח על תנאי כל זמן שלא פירש התנאי רק לענין נפלה לפני מוכ"ש לא אכפת לבעל מה שיהא אחר מותו לכן אמרינן אנן סהדי אדעתא דהכי לא קידשה נפשה לולא דניחא לה בצוותא כ"ד ותוס' שם כתבו דבנשואה אכפת לבעל וקפיד שלא יתבטלו הקידושין וכתבתי לעיל סימן קנ"ז דכיון דפלגש מותרת אפילו יתבטלו הקידושין אין חשש משום בעילת זכות כמ"ש הב"ח אמנם לפי המבואר בסבא דמשפטים גם אחר מות הבעל יש קפידא לנשמת הבעל שתטחן לאחר אשתו כיון דשדי רוחא בגוה אינו יכול לסבול בצוותא דאחר לכן מקטרג מאד על הנושאה וזה חשש קטלנית ופירש שם בספר קרני אור דף ק"ד ע"ב אם נשאת לאחיו קפיד המת יותר עיי"ש וצ"ל דמ"מ צוותה תורה לייבם דשומר מצוה לא ידע דבר רע דאל"כ הא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום והזהר"ק ומק"מ ועט"צ שם פרשו דעל אחיו לא קפיד משום הקורבה ולכאורה ראיה להקרני אור מיהודה שאמר פן ימות כאחיו ואם באחיו ליכא חשש קטרוג למה ירא וא"כ בשלמא נפלה לפני מוכ"ש או מומר מה נ"מ לבעל אם יתבטלו הקידושין למפרע ותהא מותרת לזה דהא גם אם לא יתבטלו הקידושין תפול לפני אחיו ואם ייבמה הרי קפיד יותר מאם תנשא לזר ואם תחלוץ ג"כ תנשא לזר לכן שפיר י"ל אדעתא דהכי לא קידשה נפשה אבל בשני אחים אחד פקח ואחד חייש ונפלה לפני חרש דאסורה לעולם וכן אם נאבד היבם וכן נפלה לפני מלך בכל אלה לא תוכל להנשא כלל שפיר קפיד הבעל שלא יתבטלו הקידושין ולפירש זהר"ק ומק"מ ועט"צ דעל אחיו לא קפיד משום אהבת קורבה י"ל נמי דודאי בעלמא דקשוט אינו אוהב אחיו המומר וכזר אצלו ושונאו בתכלית השנאה.
ולפ"ז י"ל קושית הגמר' על המהר"ם הנ"ל דהרי בנשואה כתבו התוס' דצריכה לפרש התנאי דלפימ"ש לא משום דיהא בב"ז למפרע כיון דמיחדת אצלו לא הוה ב"ז אלא הטעם בנשואה שדי רוחא בגוה וקפיד שתטחן לאחר אשתו ויהיו בצוותא חדא עם אחר לאחר מותו ורוצה יותר באחיו משא"כ במומר או לפי סברת מהר"ם דטב לה למיתב טן דו עם המוכה שחין לכן י"ל בנשואה קפיד הבעל שלא תטחן לאחר אשתו ותדיר עם אחיו דבזה לא קפיד משא"כ אם אחיו מומר ודאי לא תתייבם כמ"ש מהר"ם וע"כ יחלוץ לה א"כ תנשא לאחר ומה נ"מ לבעל להקפיד.
ובלק"ת להאריז"ל פרשת תצא כתב נמי כשאדם נושא אשה ובא עליה נותן בה חלק ממנו ממש וזה טעם למשאז"ל שאין ראוי לישא כלל אלמנה כמו שאמרו אל תבשל בקדרה שבישל בה חברך כי אותו הרוח מושבו במעיה ומתקוטט עם השני הנושאה עיי"ש משמע דזה רק אם נבעלה מהראשון אבל בלק"ת סוף פרשת וישב משמע דגם ע"י קידושין נדבק בארוסתו חלק מרוחו.
ובשו"ת הר המר סכ"ז כתב לענין נשבעת לבעלה שלא תנשא אח"מ לאחר אע"ג שבעוד הבעל בחייו יש לו קורת רוח ממה שלא תנשא אח"מ אלמנותו לאחר כמ"ש תנוחן לאחר אשתי וגם מלך אין נושאין אלמנותו ש"מ שיש בזה חילוק כבוד לבעל ראשון וה"ל נשבעת לתועלתו מ"מ אחר שמת אבד התועלת ולא תאבל נפשו וגופו על אודות נשואי אשתו לאחר כלל עכ"ל ולפימ"ש בסבא והאריז"ל ודאי גם לאח"מ יש לו קפידא.