ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות יבום
סימן קנו
ס"ד עד שיודע כתב ב"ש אם בעלה אינו כאן י"ל דחיישינן שמא בא אצלה כמ"ש בסימן ד' י"ד לע"ד אין ראיה דהא קי"ל לעיל סימן ל"ח ובחו"מ סימן רמ"א ס"י דבקום עשה לא מהימן שנעשה מעשה עד שיבא ראיה וכן בתנאי שוא"ת לא מהימן שעשה ועבר על התנאי עיי"ש וא"כ מהיכא תיתי לחוש שבא אלא בסימן ד' גם שנאמר דזינתה תלינן שנעשה מעשה אף דכתבו תוס' בר"פ האשה בתרא דתשמיש לא תלי במעשה דממלא בא דאדם מזדקק לאשתו היינו באשתו אמרו ולא בביאת זנות וכ"כ האחרונים אבל הכא ליכא למיחש שבא דזה הוי מעשה לבא ממקום אחר והב"ש לשיטתו אזיל שכתב בסימן קמ"ד ס"ז אהא דאם לא באתי עד יב"ח יש מחמירין דחיישינן דבא דלאו קום ועשה הוא כי לפעמים מפני איזה עסק בא לשם אבל דחוק כמ"ש התו"ג שם אלא דמש"ה חיישינן התם משום חשש לעז או משום דרגל"ד כיון דלא רצה לגרש אלא בקביעת זמן בדעתו לפייס כמ"ש הראשונים עיי"ש.
ס"ו וי"א שאם יש עדים שי"ל אחים א"נ שיש לו בנים כתב ב"ש סקי"א דאין חולק בזה אמנם בתוס' רי"ד פי"נ דף קל"ד ז"ל הכא אע"ג דמוחזק דאית לו אחים כתב רשב"ם חזקה בעלמא בלא עדים ואגב שוטפיה לא דק דאפילו איכא עדים כמי נאמן ע"י מגו שאין המגו מכחיש את העדים שהעדים מעידים על האחים וזה אומר שיש לו בנים.
בירושלמי קידושין פרק האומר ה"ח מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים נאמן רב אמר מאחר שבידו לגרש נאמן מלתא דשמואל אמרה כן דאמר שמת אחיו והאמינו שמואל ור' יוחנן אמר אינו נאמן נחת עולא לבבל ואמר בשם ר"י דא"נ וחברון עלוי הגע עצמך שהיה כהן ופירוש ק"ע רב ושמואל ס"ל אף עפ"י שמוחזק באחים נאמן לומר שי"ל בנים משום דבידו לגרשה וה"נ נאמן לומר שמת אחיו משום דבידו לגרשה ור"י ס"ל דלא מהימן כיון דהיתה בחזקת זקוקה ליבם וחברון על עולא להקשות הא יש לו מגו והשיבם הגע עצמך אם היה כהן ואינו רוצה לגרשה דשמא לא ימות ולא יוכל להחזירה ותמה בשירי קרבן הא בפ"ח דגיטין ס"ל לב"ה המגרש ע"ת ולא נתקיים התנאי לא פסלה לכהונה א"כ יכול לגרשה על תנאי אם ימות יהא גט ובשו"ת בר"א סימן ק"ט האריך מאד בזה.
ונ"ל דבנו"ב חאה"ע סימן נ"ד כתב דיבמה לשוק אינו דבר שבערוה לפי מה דקי"ל קידושין תופסין ביבמה ואם. זינתה מותרת ליבמה אך המרדכי ותוס' בסוטה דף י"ח ע"ב כתבו דקי"ל אין קידושין תופסין כמו דס"ל לרב ושמואל ור' יוחנן ביבמות דף צ"ב לדדהו הוי דבר שבערוה אלא דאנן לא קי"ל הכי ועיין בספר בית יעקב פ"ב דכתובות דף כ"ג דבדבר שבערוה דאיתחזק איסורא ועד אחד אינו נאמן כיון דבממון אין מועיל מגו להוציא מחזקתו ה"נ בדבר שבערוה דילפינן מממון עיי"ש ולפ"ז קשה איך אמרו רב ושמואל דמהימן לומר יש לי בנים באיתחזיק איסורא דזקוקה ליבם משום מגו וצ"ל שאני מגו דבידו לגרש ולסלק החזקת איסור ועיין חוו"ד ריש סימן קכ"ז דכתב כיון דבידו הוי חזקה עשויה להשתנות וצריך תבלין ונראה כמו שכתבתי כיון דבידו לסלק החזקה נאמן במאמרו נמי נגד החזקה אבל ר' יוחנן ס"ל דלא מהני מגו כזה נמי בדבר שבערוה להוציא מהחזקה וטעמא דמתניתין דיש לו בנים מהימן לאו משום מגו ולא מיירי בהוחזק באחי ולא הוחזק בבנים כדאמר בפי"נ דף קל"ד והוכיח עולא כן דאם משום מגו ובידו לסלק החזקה א"כ היה כהן למה נאמן דמסתמא נאמן תנן במשנה די"ל בנים נאמן דל"ל משום מגו דבידו לגרש דאינו רוצה לגרש לחלוטין שמא לא ימות ותתסר לחזור לו מה תאמר יגרש ע"ת א"ל מתי א"כ אין בידו לסלק החזקה דע"כ אתה חי ומגו כשאין בידו לסלק החזקה ודאי לא מהני בדבר שבערוה נגד חזקה דאינו יכול להתנות אם מתי בחייה יהא גט דעכצ"ל יהא גט מהיום דאל"כ אין גט לאח"מ ואם יאמר מעכשיו שוב אסור לדור עמה דשמא ימות בחייה ואסורה לכהן ועכצ"ל אם מתי מחולי זה יהא גט מהיום א"כ אין בידו למות מחולי זה ולא יסתלק החזקה ואם יאמר הרז"ג מעת שאני בעולם או סמוך למיתתי ג"כ אסורה לו דכל שעה הוה בספק מגורשת עיין גיטין דף ע"ד ע"א.
ובהכי א"ש דבב"ב אמר דנאמן לומר י"ל בנים גם כשמוחזק באחי משום דבידו לגרש ובקידושין דף ס"ד אמר אהא דאמר בשעת קידושין דאית לו בנים או ל"ל אחי ובשעת מיתה אמר דאין לו בנים ואח י"ל דאינו נאמן לאסור משום דמה לי לשקר דאי בעי פטר לה בגט כאנן סהדי ור"נ סבר דנאמן אף לאסור דמ"ל לשקר רק כחזקה שהיה מוחזק באחי עיי"ש ודקדקו המפרשים למה נשתנה הלשון דבב"ב אמר משום דבידו ובקידושין משום מ"ל לשקר ולפימ"ש לעיל א"ש דבקידושין דבשעת מיתה עוקר וחוזר מדיבורא קמא א"כ ל"ל חזקה א"א חוטא ולא לו להאמינו על מה שאמר בשעת שקידש כמ"ש הפנ"י דאז א"י אם תהא זקוקה ליבם דרוב מתעברות ויולדת ושמא תמות היא קודם רק אם לא חזר בו בשעת מיתה אמרינן חזקה א"א חוטא ולא לו כמו שפרש"י שם לר"נ והיינו טעמא דאף בלא איתחזיק איסורא הא דמהימן ע"א להתיר כגון בספק חלב ספק שומן כדאיתא בר"פ האשה רבה משום דחזקה א"א חוטא ולא לו אבל אם איתחזיק איסורא לא סמכינן על הך חזקה דא"א חוטא ולא לו וכ"כ הפנ"י וע"כ עכצ"ל משום מה לי לשקר דנאמן במגו דאנן סהדי אבל בב"ב דאינו חוזר מדיבורו בשעת מיתה אצ"ל משום מה לי לשקר דאף דמוחזק באחי והוא בחזקת זקוקה ליבם מ"מ כיון דבידו לגרש ולסלק החזקה לא חשוב חזקה וכמ"ש החוו"ד דהוי כעשויה להשתנות והביא ראיה לדבריו מהתוספות וממלא נאמן גם בלא טעמא דמגו ולפ"ז אף דהבעל כהן וליכא מגו דאינו רוצה לגרשה שמא יחזיר לבריאתו ותהא אסורה לו כמו שאמר בירושלמי מ"מ מהימן מטעם דבידו ליכא חזקת איסור אבל לכהנים אחרים אסורה דזה אין בידו לסלק האיסור דבין יגרשה בין לא יגרשה תהא אסורה לכהן אחר אך מטעם דמה לי לשקר מותרת לכהנים כמ"ש הרמב"ן בחידושיו לב"ב שם דאינו מתכוין להתירה לכהנים דלא אכפת לו רק שלא תהא זקוקה ליבם וכיון שמאמינין אותו שלא תהא זקוקה ליבם הואיל והותרה הותרה לכל ממלא כשבעלה כהן אסורה לכהנים אחרים דמגו ליכא וגם אין בידו לסלק החזקת איסור מכהנים וכן אם חוזר בשעת מיתה ואומר אין לי בנים ויש לו אחים אם הוא כהן דל"ל מה לי לשקר אסורה בלא חליצה לכולא עלמא אף לישראל ולהכי בב"ב אף דג"כ היה יכול לומר משום מ"ל לשקר מ"מ אמר טעמא דבידו דנ"מ היכא שהבעל כהן מ"מ מהימן משום דבידו והחזקה עשויה אצלו להשתנות והוי כלא איתחזיק איסורא ותא דפריך עולא בירושלמי תגע עצמך אם בעלה כהן משום דבא לסייע לר' יוחנן דס"ל דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה דאפילו לא איתחזיק איסורא אין עד אחד נאמן בלא מגו כדאיתא בריש גיטין בחידושי רמב"ן ובר"פ האשה רבה בחידושי רמב"ן.
אח"כ מצאתי ביד המלך פ"ג מיבום כתב נמי הא דבב"ב משום דבידו לגרשה אינו מטעם מגו אלא כיון דהוי בידו לעקור חזקת זיקה יבם שבה הורע כח החזקה וכמו דע"א נאמן באיסורין בדבר שבידו אף נגד חזקה דכיון דבידו לשנותה הוי החזקה כמאן דליתא וכיון דאין כאן חזקה ממלא נאמן בפ"ע בלא שום מגו להתירה לשוק ולומר די"ל בנים והן הן הדברים כמו שכתבתי.
אמנם מה שהוסיף לתרץ בזה קושיות התוספות בב"ב דלמה יהא נאמן לומר יש לי בנים הואיל דבידו לגרשה והא אי היה מגרשה היה פוסלה מן הכהונה וגם הרמב"ן הקשה דהוי מגו לחצאין ואין אומרים מגו לחצאין ואם לא היה נאמן להתירה לכהן גם לישראל לא יאומן להתירה ותירץ היד המלך כסברתו דאין הנאמנות משום מגו כלל רק משום דבידו לגרשה מגרע כח החזקה וכיון דאין הנאמנות משום מגו אין שום חילוק בין כהן לישראל ונאמן גם להתירה לכהן את"ד ובאמת בידי היתה ושלחתיה דלהתירה לכהן ל"ל דבידו לסלק החזקת איסור יבם דע"כ ממ"נ בחזקת איסור לכהן היא דאם לא יגרשה אסורה לו משום דזקוקה ליבם ואם יגרשה פסולה לכהן משום גרושה ואיך נאמר דביד הבעל לסלק ממנה חזקת איסור לכהן.
ס"ח נאמן ע"א להעיד שניתן לבעלה בן במחנה אפרים פ"ג מהלכות יבום כתב נראה טעמו משום דרוב נשים מתעברות ויולדת ובפ"ק דגיטין אמרו ד"ת ע"א נאמן משום דרוב סופרי דדייני מגמר גמירי עכ"ל וברמ"א כתב די"ח בב"י בשם הראב"ד והרא"ש והיינו הרא"ש שכתב בכלל נ"ב ד"ב וז"ל והאי דמספ"ל אם האשה נאמנת על עצמה לומר שכלו חדשי העובר שילדה אחרי מות בעלה כשלא שהה שלשים יום כדי שלא תצטרך חליצה לא ידענא במאי נסתפקת למה תהא נאמנת אפילו לאחר איתתא לא מהימנה כ"ש לעצמה להתיר יבמה לשוק עכ"ל וקשה איך פשיטא הדבר להרא"ש הא מבואר בהאשה בתרא דמיעוט מפילות וא"כ רובא בני קיימא ונאמן עד אחד אפילו בדבר שבערוה ואיתחזיק איסורא לומר שהדבר מן הרוב ואפילו נשים ואשה עצמה נאמנות לומר בפנ"כ ובפנ"ח כדתנן בפ"ב דגיטין הרי דמשום דרוב בקיאין לשמה נאמנות גם נשים ובלשמה ליכא למימר מפני שהכתב מוכיח ועוד המשנה לא נתנה טעם דכתב מוכיח רק על החמש נשים שאין נאמנין לומר מת בעלה.
ועכצ"ל דהרא"ש לא סמך על הרוב דאינן מפילות בזה דלא חיה שלשים יום ויש ריעותא לפנינו וסתמא לא מיירי באכלו ארי וכדומה לכן אין דומה להא דרוב בקיאין דלא חזינן שום ריעותא ולפ"ז אין ראיה מזה שיחלוק הרא"ש על הרמב"ם שפסק דע"א נאמן להעיד שניתן לבעלה בן אם ידענו שלקח עוד אשה במדה"י דלא נראה ריעותא בהרוב נשים מתעברות ויולדת והב"י וד"מ וב"ש כתב דדמיין הנהו תרי דיני דניתן לבעלה בן ולהעיד על הולד שכלו חדשיו ולפימ"ש אין דומין וי"ל הרא"ש ס"ל כהרמב"ם.
ומ"מ קשה על הראב"ד דס"ל דע"א אינו נאמן לומר ניתן בן לבעלה מה יענה לראיה של מח"א ונ"ל דהריטב"א הקשה בריש גיטין אהא דאמר רוב בקיאין נימא סמוך מיעוטא לחזקת א"א והוי פלגא ותירץ דלא הוה רק מיעוטא דמיעוטא כדמסיק סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ובמצפה איתן תירץ שם עפימ"ש הריטב"א בפ"ק דחולין גבי מיעוטא דאין מומחין דלא חיישינן ליה אע"ג דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת דאין המיעוט בודאי דלא שחטו יפה דאפשר שחט שפיר וה"נ גבי גט אפשר גם אינו מומחה כתב הגט לשמה את"ד וא"כ בהא דעד מעיד שנולד בן לבעלה אף דרוב מתעברות ויולדת מ"מ סמוך מיעוטא לחזקת זקוקה ליבם והוי פלגא דהמיעוט ודאי איסור ועיין ח"ר ר"פ האשה בתרא דגם לרבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא לפ"ז צ"ל דס"ל לראב"ד דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ואין עד אחד נאמן גם בלא איתחזיק איסורא ורמב"ם ס"ל דלא הוי דבר שבערוה וכיון דאפילו תסמוך מיעוטא לחזקה הוי כפלגא ופלגא ונאמן עד אחד.
ס"ט מי שזינה עם אשה וכ' הר"ז ספק וחולצת ולא מתייבמת הה"מ פ"ג מיבום הקשה דרמב"ם גופא פסק דל"ח שמא זנתה עם אחר ואם זינתה עם כהן אוכלת בתרומה משום בנה ותירצו הב"ח וב"ש דהתם מיירי בתרומה בזה"ז שהוא רק מדרבנן אמנם רדב"ז ח"ג סימן תקכ"ו דחה דכל הפרק משמע בתרומה דאורייתא ולע"ד כיון דאוכלת תרומה הוי כאומרת בפירוש שהולד מהכהן ואפילו בתרי ותרי מהני ברי שלה לעצמה כדאיתא בכתובות דף כ"ב ע"ב והא דלא מהני ברי שלה לגבי אחר משום דיש הכחשה בין תרי ותרי כמבואר שם בראשונים וה"נ אפילו דסתמא כשאוכלת בתרומה אוכל גם בנה כמ"ש ב"מ לע"ל סימן ד' מ"מ כיון דנאמנת לעצמה נאמנת גם לגבי בנה שאוכל עמה וכמ"ש בחידושי רמב"ן ריש גיטין בהא דוספרה לה אף דאיתחזיק איסורא מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לגבי בעלה ואף דאינה אומרת בפירוש דהולד מהכהן הוה כאומרת בפירוש כדאיתא במהרי"ו סכ"ב וברמ"א יו"ד סימן קפ"ה ס"ג בהא דאמרה לו טמאה אני ואח"כ באה ושוכבת אצל בעלה בשתיקה והב"ח וש"ך שכתבו שצריכה לפרש האמתלא היינו משום דמעיקרא אמרה בפירוש טמאה אני אבל אם מעיקרא לא היה רק ספק סגי כשבאה ושוכבת אצלו עיי"ש וא"כ ה"נ רק ספק נאמנת לעצמה אף דמיתחזקה באיסור אכילת תרומה קודם שילדה אמנם זה דוקא לענין אכילת תרומה דחמיר מזנות פנויה דזר בתרומה במיתה ביד"ש כדאיתא בסנהדרין דף פ"ג משא"כ פנויה שזינתה רק לאו כדאיתא ברמב"ם פ"א מה"א והחשוד לדבר קל אינו חשוד לחמור ועוד דגם לאיסור אחר שאינו חמור אינו חשוד אם אינו מאותו המין כדאיתא בשו"ת רמב"ן ורשב"א סימן ס"ד והובא בש"ך יו"ד סימן קי"ט סקי"ב והביאו ראיה מפ"ק דחולין דף ה' דמומר לערלת אינו מומר לשחיטה אף דהדבר ידוע דמילה חמור בעונש ובעיני הבריות אבל לענין יבום שתהא מותר לשוק דהאיסור מאותו המין דזינתה באיסור ויבמה לשוק ג"כ ביאת איסור ושניהן רק בלאי כיון דחשידה לאותו המין תו אינה נאמנת לומר דהולד מפלוני ועיין בחוו"ד ר"ס קפ"ה דגם לענין נדה דהתורה אמרה וספרה לה מ"מ עבדה איסורא לגבי בעלה באיסור זה ששמשתו נדה אינה נאמנת בשעת ווסתה לומר טהורה אני עיי"ש ואף דלגבי אחרים ס"ל לרמב"ם ולהרמב"ן במיוחסות סימן ק"ע ובשו"ת רשב"א סימן ס"ד דעל אחרים נאמן מ"מ ה"נ מיירי הרמב"ם באותה זונה עצמה שזינתה וילדה ואח"כ נשאה המזנה ומת בלא בנים דכן משמע לשונו שכתב מי שזינה עם אשה וכו' וחולצת משמע להדיא דעלה קאי דאל"כ הל"ל אשתו חולצת ומה דהבעל לא מהימן משום דאנן סהדי דאינו יודע כל שלא היו חבושין בבית האסורין כמ"ש הרא"ש בתשובה ריש כלל פ"ב.
ולפימ"ש הש"ך ביו"ד סימן קי"ט סקח"י דהיכא דנוגע בדבר אין החשוד נאמן גם לאחרים באותו מין איסור א"כ כאן ודאי נוגעת בדבר לומר הולד מפלוני שידוע שזינה עמה דגנאי לה לומר דאפקרה עצמה גם לאחרים וכדאמרינן בפחז"ה דף מ"ד דמשום דניחא ליה דלא לקרייה גזלנא או לוה רשע חשוב נוגע ומ"מ אינה חשודה להחמיר כדאיתא בפרישה והובא בטו"ז שם סק"ח והביאור הגר"א שם סקח"י האריך והעלה דגם לרמב"ם רק סתם אדם אף שאינו נאמן להרמב"ם אף בשאר איסורים כמ"ש שם ס"א בהג"ה מ"מ נאמן על של חברו מה שאינו כן בחשוד ומ"מ לשאר דברים הוא נאמן ואע"ג דגזלן ושאר עברות אפילו מדרבנן נפסלין עליהן היינו בדבר שצריך עדות כשרים אבל באיסורין דע"א נאמן ואפילו אשה ועבד נאמנים בהם כמ"ש בסימן קי"ח ס"ח אף הם נאמנים דחשוד לדבר אחד לא הוי חשוד לשאר דברים.
והנה ברמב"ם פט"ו מהלכות א"ב הלכה מבואר דאם בא עליה ארוסה ולא דיימא מעלמא הולד כשר אף דלא נבדקה האם אם מארוסה נולד וכתב הה"מ דיליף לה מל"ק דרבא בספ"ז דיבמות דאמר הא דאמר רב ארוסה שבא עליה הארוס וילדה הולד ממזר מסתברא דוקא דדיימא נמי מעלמא ואמר רבא מנא אמינא לה מדתנן ישראלית שבא עליה כהן וילדה תאכל בתרומה וא"כ כ"ש אם בא עליה ארוס דבתר דידיה שדינן לה עיי"ש ולפי מה שכתבתי הא דתאכל בתרומה כיון דאוכלת הרי כטוענת ברי דהולד מהכהן ונאמנת א"כ מאי ראיה לענין כשרות הולד כשלא נבדקה ואפילו בנבדקה מ"מ י"ל תרומה לזר דחמור דהוי במיתה נאמנת דמקל לחמור אינו חשוד ואף דרב ס"ל בסנהדרין דף פ"ג ב' דתרומה לזר אינו במיתה מ"מ ברייתא התם ס"ל דבמיתה ורב תנא ופליג א"כ מאי ראיה מהמשנה די"ל דס"ל כברייתא.
ונ"ל דהראיה כיון דנאמנת לגבי תרומה בלא דיימא מעלמא ע"כ דלא אמרינן ודאי מרובא דעלמא כדפרש"י לרב דהולד ממזר ודאי דאם ה"א דודאי מעלמא אי אפשר להאמינה וכיון דמוכח דרק ספק הוא ולכן נאמנת ממלא לענין ספק ממזר דמותר מן התורה רק מדרבנן אסור לכ"ע מהני חזקה להתיר וכיון דארוס ודאי בא עליה והספק אם נעשה מעשה זכות מעלמא מוקמינן על חזקה שלא נעשה מעשה חדש דזה הוי חזקה דהרי בתנאי דשוא"ת מוקמינן אחזקה שלא נעשה מעשה ובתנאי קו"ע צריך להביא ראיה שעשה משום דמוקמינן על החזקה שלא נעשה מעשה וכמ"ש בחו"מ סימן רמ"א ס"י ובסמ"ע שם סקכ"ג וכ"ש בארוסה דארוס חשוב היתר לגבה מן התורה ולעלמא אסורה מן התורה דיש לה חזקת כשרות ונהי דאין זה ראיה מוכרחת מדאוכלת בתרומה משום נאמנות דידה לזה אמר רבא רק מסתברא כיון דלתרומה נאמנת הרי דלא חשוב ודאי מעלמא ממלא סברא לענין ספק ממזר לומר דלא נעשה עוד מעשה מעלמא וכל זה לענין ספק ממזר אבל לענין להתירה בלא חליצה דהוי איסור דאורייתא לא סמכינן אחזקה וכדעת הראשונים בש"ך יו"ד סימן נון דבספק איסור דאורייתא לא סמכינן אחזקה ואפילו אומרת ברי לא מהימנא כיון דחשודה על ביאות איסור לאו וכמו שכתבתי.
סי"א הלכה היא ובעלה ובנה בטו"ז בא"ד ויש מי שרוצים לחלק ולומר דכאן לא מגרע החזקה דאדם סופו למות והוי חזקה עשויה להשתנות ול"ד לחזקה דאח וכו' ואמאי חשבינן ליה לחזקה כלל אפילו להקל באיסור תורה עכ"ל מהא לא אריא דכל עד אחד למה לא יהימן מחמת חזקת כשרות שלו כמו שהקשה רשב"ץ ח"א ענין ע"ז וצ"ל כיון דאיתחזיק היתרא לא מהני חז"כ שלו והיינו כשהחזקות שוות אבל כשעשויה ודאי להשתנות יש להאמין לע"א דחז"כ שלו אינו ודאי סופו להשתנות ועדיף מהחזקה שסופו ודאי להשתנות אבל זולת עד אחד גם חזקה עשויה להשתנות הוי חזקה ומה שהקשה מגיטין דף כ"ח ג"כ לק"מ דמאן דס"ל בנוד שמא יבקע מכ"ש דחייש שמא ימות וע"כ המשנה דלא חייש למיתה לא אתיא כוותיה והמשנה דלא חייש למיתה ע"כ אתיא כמ"ד דלא חייש לשמא יבקע הנוד דאל"כ אמאן תרמייה כדאיתא בכמה דוכתיה.
אמנם מהתוס' פרק האומר בקידושין דף ס"ד מוכח דגם נגד חזקה דסופו להשתנות אין עד אחד נאמן רק אמאן דמוטל עליו להודיעו לאחרים כגון אב שאומר על בנו שהגיע לכלל נדרים עיי"ש בד"ה נאמן לנדרים ונראה דס"ל להתוספות דהא דעד אחד אינו נאמן נגד חזקת היתר מתרי טעמא חדא כמ"ש הרשב"ץ דשמא משקר במזיד אף דיש לו חזקת כשרות כיון שהוא מעיד לסתור החזקה וטעם שני כמ"ש הפנ"י ריש גיטין דחיישינן דאומר בדדמי לכן דוקא אב על בניו דדייק ולא שייך בדדמי ודוקא משום דחזקת קטנות עשויה ודאי להשתנות דאזי לא חיישינן דמשקר דחזקת כשרות שלו דאינו ודאי עשויה להשתנות עדיף.
ואם יש עד אחד דמתו הבעל ובנה נאמנת להטו"ז וכן מסיק הגאון מוהר"ר העשיל זלה"ה משום דיש לה מגו להכחיש העד דע"א א"נ היכא דאיתחזיק היתר וצ"ע לפימ"ש רשב"ץ בח"א בענין ע"ה עד סימן פ"ד דהיכא דעל"ג מהימן ע"א כיון דעל"ג חזקה לא משקר אף דהריב"ש חולק עליו וכ"פ רמ"א בחו"מ ס"ס למ"ד וגם לרשב"ץ במקום הכחשת בע"ד י"ל דאינו נאמן וכמו ע"א אומר מת וע"א אומר לא מת אף דזה שאומר מת על"ג אם יבא חי מ"מ כיון דמגו לא מהני אם הטענה שהיה יכול לטעון הוא נגד חזקה כמ"ש כנה"ג והסכים לדבריו התומים בכללי מגו ס"ק ס"ז דאינו רוצה לטעון נגד חזקה א"כ ה"נ אינה רוצה לטעון דבנה קיים כיון דיש להעד שאומר מת חזקה דלא משקר במלתא דעל"ג.
ותמהתי בנידון שאלת הטו"ז דהאשה אמרה דהיה שם עוד אחד וא"כ הרי יכולה היתה לשתוק מזה שהיה עוד אחר והפה שאסר הוא שהתיר ונאמינה דמת בעלה תחלה ואפילו אמרה שהיו שני אנשים שם אח"כ ראיתי שגם הב"מ תמה בזה.
ונראה דעובדא היה דנהרגו האב ובן בפעם אחת ואמרה דבעלה יצתה נשמתו קודם לבנו ויש לחוש שמא תאמר בדדמי דאפשר נתעלף בעלה והבן מת תחלה דלהבחין על זה צריך בקיאין ורגילין דהרי מה"ט היו פוקדין על המת שלשה ימים כשהיו מניחין את המת בכוכין שמא עדיין חי הוא ונתעלף וטעו בו ונהי דעכשיו דמניחין עפר עליו א"צ לפקוד מ"מ שמא הבן יצא נשמתו תחלה ועיין יו"ד סימן של"ט בש"ך סק"ה דכל המעמץ עם יציאת הנפש הר"ז שופך דמים אלא ישהה מעט שמא נתעלף ועיין סימן שצ"ד ס"ג ובחת"ס יו"ד סימן של"ח וא"כ אפילו אמרה וקברתיו לא יועיל בזה אך בר"פ האשה שלום פליגי הראשונים אם עד אחד במלחמה נאמן ודעת הרי"ף דאם לא אמר וקברתיו חיישינן דאומר בדדמי ואפילו בשנים ודעת רמב"ן דבעד אחד נמי אין לחוש לבדדמי ודעת הרבה פוסקים דרק בשנים מעידין ל"ח דאומרים בדדמי ודעת מהריב"ל אפילו שנים פסולין ל"ח דאומרים בדדמי ודעת המבי"ט הובא בקו"ע סימן רל"א אם אחד העיד בשם עצמו ובשם גוי מסל"ת הוי כשני עדים ולא אמרו בדדמי ועיין נו"ב סימן כ"ח וא"כ בכה"ג שאמרה האשה דהיא עם עוד אחד ראו דבעלה מת תחלה לא חששו דטעו ואמרו בדדמי וא"כ היתה מוכרחת לומר שהיה עוד אחר עמה ואפילו נאמר דלדינא לא חיישינן שתאמר בדדמי בכגון זה מ"מ הב"ד חקרו אותה אם יודעת ומבחבת בזה ולכן אמרה שעוד אחד ראה שמת בעלה תחלה להוציא החשש מלב הב"ד ול"ל בזה הפה שאסר הוא שהתיר ועיין לעיל סימן י"ז ס"ה דאם אמרה האשה או העד אני ראיתי שמת שואלין האיך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ועיין בא"ח סימן של"ד ס"ה בהג"ה.
ואפשר מחמת שהמעשה היה בזמן הרג רב אחר שנת ת"ח ומבואר לעיל סימן י"ז סמ"ח בטו"ז וב"ש ס"ק קמ"ט בגזרות ת"ח ואילך אפילו מי שלא נלחם רק היה שם בכלל המלחמה ממש וא"כ אין האשה נאמנת ולרמב"ם אפילו אמרה קברתיו וצ"ל דהיה עוד אחד שם וסמכו בזה על אמירתה שראתה היא ואחר שמת בעלה דאז אין חשש לבדדמי לדעת מהריב"ל והמבי"ט הנ"ל ואף דלרמב"ם גם קברתיו לא מועיל משום דחיישינן דמשקרת היינו משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו כמ"ש הב"ש שם ס"ק קמ"ו אבל כשאמרה דראתה עוד עם אחר שמת ע"י ההריגה ליכא חשש דמשקרת ומאמינים לה דראתה עם אחר שמת בעלה וליכא חשש בדדמי וא"כ ל"ל הפה שאסר היא שהתיר וצ"ע בזה.
סי"ב כשהיתה פסולה לכהונה בטו"ז כתב דלא פלוג רבנן כדאשכחן גבי מינקת חברו ולפימ"ש המל"מ פי"ב מהלכות גירושין הט"ז בד"ה וראיתי למהרח"ש דל"פ היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר ומה גם דאפשר דבעיגונא לא אמרינן ל"פ משום דרבנן לא באו להחמיר אלא להקל עיי"ש אזדא ראיית הטו"ז דגבי מינקת איכא זמן קצוב משא"כ כאן אפשר תתעגן לעולם ועוד בשלמא אירוסין ונשואין לכל מסור לכן לא פלוג שלא יטעו משא"כ חליצה דאינה רק בב"ד ולא חיישינן לב"ד טועין כדאיתא בב"ב פי"ג דף קל"ח ע"ב ובפרק מצות חליצה דף ק"ו ובחו"מ סימן מ"ו ס"ח.
סימן קנז
ס"א ממזר כתב ב"ש כבר כתבתי בסימן הקדום דאיירי דהיו חבושין בבית האסורים וכתבו ב"מ וישועת יעקב דתמות דהאי דלעיל לפטור דוקא בחבושין אבל כאן לזקוק גם ספק זוקק עיי"ש ולק"מ דאטו הכא קמ"ל המחבר דזוקק מספק שמא אינו ממזר הא קמ"ל דאפילו ודאי ממזר זוקק בתורת ודאי וזה דוקא בחבושין מיירי.
ס"ב אפילו ברוב בריב"ש סימן קפ"ב כתב דוקא באמר קודם מעשה ותירץ בזה קושיית תשב"ץ על הרי"ף דלמה במעיד על סימני הבת כתב הטעם משום חזקה דרבא ות"ל דהוי גלוי מלתא בעלמא אע"כ משום דהתם מעיד בשעת מעשה וכתב ב"י דאין נראה כן מדברי הפוסקים אלא אפילו בשעת מעשה מעידין וא"כ הדרא קושיית תשב"ץ לדוכתה ונ"ל לפימ"ש פר"ח ביו"ד סימן קי"ט סקי"ז דהא דעד אחד נאמן באיסורין להתיר דילפינן מנדה וספרה לה היינו במעיד על הדבר עצמו אם מותר אבל מעיד על איש דנאמן חד לא מהימן בהא דזה עדות גמורה וצריך שני עדים עיי"ש וכבר קדמו הריטב"א בר"פ אם אין מכירין שלא אמרינן ע"א נאמן באיסורין אלא במעיד על גוף האיסור ולא במעיד על האדם עיי"ש וא"כ בעדות על סימני הבת דהיא עדות על עצם האדם אם גדולה או קטנה היא היה צריך שני עדים רק משום חזקה דרבא גם נשים נאמנין אבל להעיד שזה אחי פלוני אינו עדות בעצם האדם רק בחוץ ממנו אם פלוני אחיו וכיון דאינו מעיד על איסור או ממון הוא רק גלוי מלתא משא"כ על סימני הבת זה עצמו צריך עדות גמורה אף דאינו על איסור או ממון דהוא על עצם אדם.
ס"ד נפלה לפני יבם מומר יש מי שמתיר באור זרוע סימן תר"ה הביא בשם תשובות רבותינו כתב בטעמן של הגאונים שהתירו דכתיב כי ישבו אחים יחדו מי קאמר אפילו הוא מומר יבוא עליה והא כתיב דרכיה דרכי נעם אלא מקיש ישיבת אחים אהדדי ומה מת אחד מהם ביהדות אף יבמה יבא עליה ביהדות וכ"ת לא יבוא ולא תפטר מידי דהוה אמומר שקידש התם הוא דבידים ואיסור מיתה אבל הכא דממלא ואיסור לאו לא דאיכא למיחש לעיגון עכ"ל ואינו מובן כלל מ"ש בידים או ממלא או איסור מיתה או לאו וגם משום עיגון ממ"נ אם מדינא צריכה חליצה או לא נפטרת מהזיקה מה יועיל עיגון ואם מדינא אינה זקוקה מה צריך לטעם עיגון ונראה עפימ"ש בשו"ת מהר"י מינץ סימן י"א דמומר שקידש חומרא מדרבנן בעלמא הוא דחוששין לקידושין כ"כ רבינו טובי' וכן משמע מדברי א"ז ומדברי בנו ר"ה כההוא דקידושין האמ"ל ע"מ שאני צדיק גמור חיישינן שמא הרהר תשובה בלבו דפירש חומרא בעלמא לרבינו טובי' עיי"ש והנה מהר"ם פאדוה סימן ל"ז כתב דהא דע"מ שאני צדיק גמור אפילו היה רשע כל ימיו היא מקודשת מספק שמא הרהר הטעם מאחר שהוא אומר כך ורצה בקידושין מסתמא רוצה לקיים תנאו אבל שיהיה דבר כללי על כל בעל עברה בלי טעם וסברא אי אפשר עיי"ש ועל דרך זה ס"ל להתשובה דמייתי א"ז דבשלמא מומר שקידש יש הוכחה דרצונו להתנהג בדת משה וישראל דאם לא כן בכדי לא עביד מעשה בידים לקדש על פי אופן דת משה וישראל אטו חושש לביאת פנויה מי שמומר לכל התורה וגם האשה הנתקדשת למומר ודאי לא תעכב על ידו לדור עמו בלא קידושין כדמו"י וקי"ל מעשה בכדי לא עביד אינש כדאיתא בחו"מ סימן מ"ב ס"ט ועיי"ש בפ"ת סק"ז משא"כ אם היבם מומר ל"ח שמא הרהר תשובה בשעת מיתת אחיו ועוד בשלמא לענין קידושין חוששין ולא מוקמינן אותו אחזקתו שהיה רשע משום דאיסור א"א במיתה לא אזלינן בתר חזקה להקל כדאיתא בפרק הזרוע דף קל"ד ברש"י ד"ה חלה ספק איסורא שיש בה עון מיתת הלכך לא סמכינן אחזקה והובא בפתיחה לה"ט להפרמ"ג ושכ"כ בירושלמי והר"מ הטעם מפני שהוא עון מיתה לא מוקמינן אחזקה והבית מאיר לעיל סימן ואו סי"ד השיג עליו וכתב דגם באיסור לאו חיישינן מדרבנן באשתכח ריעותא וכדעת הפוסקים שהובאו בש"ך יו"ד סימן נון ולכן לשלול זה דלא נימא גם באיסור לאו ולא אשתכח ריעותא והוכחה נחמיר מדרבנן דלא לאוקמוה אחזקה כתב כיון דאיכא עיגון לא מחמרי מדרבנן דאדרבה אזלו לקולא משום עגונות כדאיתא בפרק האשה רבה ובריש גיטין ובריש כתובות דף ג' ע"א או ר"ל דבידים קבלה קידושין ואיהו דאפסדה אנפשיה לא חשו לעיגון דידה ואם לא ידעה שהוא מומר י"ל דהוה קידושי טעות דאנן סהדי אלו ידעה לא היתה מתקדשת למומר דלענין מומר לא אמרינן בכל דהו ניחא לה כמ"ש מהר"ם ועיין נוב"ת חאה"ע סימן פ' ואח"כ ראיתי בפו"כ דמהרא"י סימן קל"ח שכתב אם נתקדשה למומר בטעות שלא ידעה ודחי אמרינן דאדעתא דהכי לא נתקדשה כמ"ש מהר"ם בר"ב להדיא דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת לבא בגיות עכ"ל ורמזו באה"ט בסימן מ"ד סק"ו וודאי הנו"ב אישתמיט ליה דברי מהרא"י שבפו"כ ועיין בתה"ד סימן רכ"ג הרחיב דברי התשובה שבא"ז דהתם בידים הוא דקעבד משומד מעשה ואיסור כרת הוא אבל הכא ממלא הוא ואיסור לאו ואיכא למיחש לעיגון עכ"ל לפ"ז צריך לפרשו כפירוש הראשון שכתבתי אח"כ מצאתי בחת"ס ח"ב מאה"ע סימן ע"ג שפירש כן.
ומהר"ם הביא ראיה דפטורה מחליצה כשהיבם מומר מדפריך בהגוזל דף ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ומשני טב למיתב טן דן א"כ לגבי מומר ל"ל הכי דאנן סהדי דלא ניחא לה להתייבם לו כי יעבירנה על דת ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה מעיקרא והוי כאלו התנתה עמו ע"מ שלא תתייבם לו והפנים מאירות ח"ב סימן קמ"ה כתב דאינו ראיה כלל דהא פרש"י ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שתזוקק לאחיו וא"כ מי הגיד להר"מ דניחא לה במוכ"ש עד שחילק דבמומר אנן סהדי דלא ניחא דלמא כפרש"י דגם במוכ"ש לא ניחא לה אלא דניחא בבעלה שהוא שלם ומכנסת עצמה בספק שאם ימות תזקק ליבם אף שאינה יכולה לסובלו ולקבלו ה"נ גבי מומר איתתא בכל דהו ניחא לה ומכנסת עצמה בספק וכן הקשה הב"ח ונראה דהא דמכנסת עצמה בספק היא מהכרח דהבעל לא יתרצה שיתבטלו הקידושין ויעשה איסור לדור עם אשה בלא קידושין ורש"י לשיטתו בפרשת חיי שרה דפלגש היא בקידושין בלא כתובה אבל הרמב"ן שם הביא מסנהדרין דף כ"א דפלגש בלא קידושין וכתב הכ"מ בפ"ד מהלכות מלכים שכן גרסא אמיתית בסנהדרין וגם דעת רמב"ם שם כן ועוד הביא ראיה כיון דקי"ל כתובה דרבנן אם גם פלגש בקידושין מה בין פלגש לאשתו מן התורה וא"כ לא אכפת לבעל שיתבטלו הקידושין למפרע כשימות בלא זרע וכמ"ש הב"ח וא"כ למה תכניס עצמה בספק ליפול לפני מוכה שחין וודאי אדעתא דהכי נתקדשה שיתבטלו הקידושין למפרע אם לא דאיתתא בכל דהו ניחא לה גם במוכ"ש משא"כ במומר ודברי מהר"ם מוכרחין.
ובזה י"ל ג"כ מה שהקשה בהגמ"ר פרק החולץ על מהר"ם ממש"כ התוס' בב"ק שם דל"ל אדעתא דהכי לא קדשה נפשה רק בארוסה ולא כשנשאת דקבלה טובה ודאי מקדשה נפשה כדי שתהא נשואה לבעלה עיי"ש דגם זה דוקא אם פלגש בקידושין אבל בלא קידושין יש איסור וא"כ לא יתרצה הבעל לתנאי זה שיתבטלו הקידושין למפרע וכיון דא"א לה לקבל הטובה רק זולת בתנאי מוותרת על התנאי ורמב"ן בפ' חיי הכריח דל"ל פלגש בקידושין ובלא כתובה כיון דקי"ל כתובה דרבנן מ"ש פלגש מא"א מדאורייתא והתוס' בפ"ק דכתובות דף יו"ד כתבו דקי"ל כתובה דאורייתא א"כ י"ל כרש"י דבלא קידושין יש איסור משא"כ לפי מה שהעלו הפוסקים דכתובה דרבנן ואין איסור בלא קידושין ומה אכפת לבעל אם אדעתא דהכי לא נתקדשה ממלא יכולה להתקדש רק אדעתא דהכי ולא תפסיד הטובה א"כ ודאי רק אדעתא דהכי נתקדשה ובזה א"ש קישור דברי התוס' שכתבו אחר זה וא"ת אדם שקנה מחברו שום דבר ונתקלקל יבטל המקח דאדעתא דהכי לא קנה וי"ל דהתם לאו בלוקח לחודיה תליא מלתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר אקנה לו אדעתא דהכי אבל הכא דקידושין בדידה קיימא והוא אינו חושש האיך דעתה להתקדש עכ"ל דנתקשו האחרונים בקישור דבריהם ולפימ"ש א"ש דהוכיחו זה שהקדימו דבנשאת ל"ל אדעתא דהכי לא נתקדשה כיון דקבלה טובה והבעל לא יתרצה באותו תנאי שיתבטלו הקידושין למפרע כיון שנשאת דנמצא עשה איסור למפרע וכיון דהבעל לא יתרצה והיא רוצה להנשא ע"כ מוותרת על אותו תנאי ורש"י ס"ל דע"כ הקושיא דפריך דנפלה לפני מוכ"ש נימא דאדעתא דהכי לא נתקדשה מנשואה מיירי דהא בהגמ"ר פרק החולץ הקשה לפירוש התוס' דמארוסה פריך לישני אין ה"נ וסמוכין דלא תחסום דאיתא בפ"ק דיבמות דלמדרש דנפלה לפני מוכ"ש אין כופין אותה להתייבם רק לחלוץ איצטרך לנשואה והתוספות ס"ל כמ"ש הגמ"ר שם משם ר"ת דמסברא פריך ולא מכח מדאיצטרך עיי"ש ולפ"ז צ"ל לפרש"י דלס"ד דהש"ס דלא אסיק אדעתיה התירוץ דאיתתא בכ"ד ניחא לה משום טן דו אף דבנשואין מקבלת טובה והבעל לא יתרצה שיתבטלו הקידושין למפרע מ"מ לא תתרצה האשה לו אם היה הבעל אומר בפירוש דאינו רוצה בתנאי זה לא היתה מתקדשת ולא נשאת לו ואינו דומה למקח שהביאו תוספות דדבר גדול כזה לדור עם מוכה שחין אינה מכנסת עצמה אפילו על ספק לס"ד דש"ס דלא ניחא לה בכ"ד או דשאני מקח כמ"ש נתיבות בסימן ר"ל דל"ל במקם אומדנא כיון דברשות לוקח נפסד המקח מזלו גרם דנסתפחה שדהו וודאי ההיזק חל עליו משא"כ בנפסד הבעל ל"ל אצל האשה נסתפחה שדה שלה דאין הבעל שדה של האשה לכן י"ל אומדנא אדעתא דהכי לא נתקדשה ולא נשאת עי"ש וכ"כ התוספות בפרק המדיר דף ע"ז בד"ה אבל דגבי איש ל"ל דנסתפחה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו וצ"ע דלענין קטלנית קי"ל להיפך דאשה שמתו שני אנשיה מזלה גרם אבל איש אם מתו שני נשיו לא אמרינן מזלו גרם כדאיתא לעיל סימן טית ועיין בשו"ת הרא"ש סוף כלל נ"ג.
וצ"ע לשון הש"ס בב"ק שם התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכ"ד איך יתכן לומר אנן סהדי דניחא לה במוכ"ש בשלמא לרש"י י"ל אנן סהדי דניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם אלא בזולת מהר"ם קשה על הש"ס מה צ"ל אנן סהדי וסגי אם ליכא אנן סהדי להיפך ממלא הוי דברים שבלב ועכצ"ל אנן סהדי בעלמא דטב למיתב ט"ד ממלא הכא עכ"פ ספק.
הג"ה יכול לקדש ולהתנות בתה"ד סימן רכ"ג יש נוהגים להתנות בכה"ג בשעת קידושין שלא תיזקק ליבם אם תפול לפניו וצ"ע בדבר דבמרדכי פרק הפועלים מייתי ירושלמי דהמתנה עמש"ב תנאו בטל כמו אם מתי לא תיזקק ליבום עכ"ל ונ"ל דיש לפרש שלא תיזקק אף דלא יתבטלו הקידושין למפרע וזה ודאי נגד ד"ת או יש לפרש אם לא ישאר ממנו זרע וישאר האח המומר יתבטלו הקידושין מעיקרא דרק ע"ת זה קידשה נמצא מעולם לא היתה אשתו ואינו עוקר ד"ת דאינו רוצה שתתקדש לו רק באופן אם ישאר זרע ממנו או תמות בחייו או המומר ימות בחייו ואינו דומה. לע"מ שאין בו אונאה דרוצה שהמקח יהא קיים ומ"מ לא יהא בו דין אונאה או לע"מ שאין לך עלי שכו"ע דרוצה שתהא מקודשת ומ"מ לא יחויב בשכו"ע וכיון דיש לפרש באופן דמהני נימא לישנא דמהני קאמר כדאיתא ר"פ השולח בטל משמע הכי ומשמע הכי ולישנא דמהני קאמר וכן בע"מ שאין לך עלי שאר וכסות דאר"י בדבר שבממון תנאו קיים משום דמפרשינן ע"מ שתמחלי לי אף דיש לפרש שלא יהא אף בלא מחילתה אלא דזה נגד ד"ת מפרשינן באופן שאינו נגד ד"ת וכ"כ מהראנ"ח בשניות סל"ו דאף לרבנן דפליגי אר"מ בערכין ד"ה וסברי אדם מוציא דבריו לבטלה היכא דיכולין לפרש דבריו בלשון המועיל מפרשים גם לרבנן והובא בכנה"ג וברכ"י יו"ד סימן רנ"ח ושם הביא כמה ראשונים ואחרונים דס"ל הכי וגם מהרי"ט צהלין סימן רמ"ח כתב יותר מזה עיי"ש אחר כך מצאתי להב"מ בצלעות הבית סימן ואו כתב נמי דע"מ שלא תיזקק הואיל למשמעות הלשון א"א לקיימו אנו משנים כונתו כאלו דעתו במה שאומר ע"מ שלא תזקק היינו שימות ויניח ז"ק או לא יהא אח אם תזקק היינו שימות בלא ז"ק ויהא אח לא תהא מקודשת ותלה באילן הגדול הב"ח שכ"כ להפרש דברי הרא"ש והטור לענין אחר עיי"ש.
ועיין בתוספות בערכין שם בד"ה אדם יודע דאפי' א"י מ"מ דעתו על פי שתקנו חכמים הלשון וא"כ ק"ו דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואומר התנאי ודאי דעתו עפ"י שתקנו חכמים הלשון ואפשר גם רבנן מודו בקידושין ועכ"פ כשא"צ לשנות הלשון רק לפרש גם רבנן מודו וראיה עוד מפרק מוכר את הבית דף ס"ג בהא דע"מ שמעשר ראשון שלי עיי"ש פירשב"ם.
אך תינח אם אין איסור בעילת זנות למפרע אם יהיו קידושין אבל אם יש בזה איסור ודאי איסורא לא ניחא לו ולא לרבנן כדאיתא בהשואל דף צ"ו ב' ושו"ת רשב"א סימן קע"ח ובא"ח סימן תמ"ח ס"ב עיי"ש ביאור הגר"א ובהגהות אשרי בפרק איזהו נשך בסוף נ"ת פירוש וא"כ לפמ"ש הב"ח כאן והרד"ך דאין איסור ב"ז בזה דמיוחדת לו כל ימי חייו כמו פלגש ה"נ לישנא דמהני קאמר ובסנהדרין דף כ"א ע"ב גרסת רמב"ן בפ' חיי שרה פילגשם בלא קידושין אבל לירושלמי פלגשם בקידושין בלא כתובה כדאיתא בפרק אע"פ ה"ב וביבמות פרק כיצד ה"ד אשת חמיו אין איסור מן התורה דהא דוד נשא פלגש שאול רצפה בית איה הובא בתוס' פרק כיצד דף כ"א ואם פילגש בלא קידושין מאי ראיה ועיין ביאור הגר"א לעיל סימן כ"ו אות זיין ובישרש יעקב ביבמות שם ונראה דירושלמי לשיטתו בסוף כתובות דקי"ל כתובה דאורייתא ולכן זה החילוק בין פלגש לאשתו אבל אנן קי"ל כתובה דרבנן כמו הוכחות הראשונים מש"ס דילן כדאיתא ברא"ש פ"ק דכתובות דף יוד דכל הגאונים הסכימו דכתובות אשה דרבנן וא"כ ע"כ פלגש בלא קידושין דאל"כ מת חילוק בין פלגש לאשתו כמ"ש רמב"ן בפ' חיי שרת והנה יותר היה טוב לפרש התנאי שלא תהא מקודשת ולמה נהגו אז לטמנו ברמז נראה משום שכתב רמב"ן בתשובה סימן רפ"ד אחר שהשיב לר"י ז"ל בראיות דפלגש מותר סיים ואתה תזהירם מן הפלגש שאם ידעו ההיתר יזנו ויפרצו ויבואו עליתן בנדותן והובא בכס"מ פ"א מהלכות אישות וכ"כ רדב"ז בח"ד סימן רכ"ח.
אח"כ בא לידי ספר המכריע להריא"ז ושם בסימן מ"ב הביא תשובות גאוני בבל דמבואר בדבריהם דהירושלמי שילהי כתובות ס"ל כתובה דאורייתא אך תלמוד בבלי ס"ל כתובת דרבנן והכי קי"ל.
סימן קנח
ס"א מת יבמי עיין שו"ת אמרי אש חא"ע סימן ל"ז במעשה דאחי בעלה נלקח לצבא בילדותו ועתה א"י אם חי או מת ורוצה הגאון מהרש"ק לומר דל"ש לומר אוקמוה אחזקת חי דגרע משבוי שכתבו התוס' בב"מ דל"ח ע"ב דאין בשבוי חזקת חי ובעל אמרי אש דבאנשי מלחמתו יקפיד המלכות על חייהם וראיתי לאחד בכת"י רצת להמציא היתר ג"כ מכח דברי תוס' הללו בבעל מלחמה שנמצא צלוב וא"י אם הוא תוך ג"י דכתב תב"ש בסימן י"ז ס"ק פ"ד משום דמוקמינן לבעלה בחזקת חיים יש אוסרים לחוש דמת לפני ג"י ונשתנה ונדמה לאחר אבל זה דהוא שבוי ליכא גביה חזקת חיים ודחיתי דבריו דתוס' לא כתבו כן רק דלחומרא חיישינן ולא להקל תדע דעיר שכבשה כרקום והיוצא ליהרג דבגיטין דכ"ח ע"ב דרובן למיתה ומ"מ נותנין עליהן חומרי חיים משום חזקת חי וחזקת א"א כמ"ש הריב"ש סי' שע"ט ואין לך שבוים גדולים מהם ועוד דהנמצא צלוב במלבושי בעל מלחמה ואם אחר הוא ג"כ שבוי הוה ועוד דבע"מ אינו כשבוי וכמ"ש בשו"ת אמרי אש הנ"ל.
עוד כתב להתיר מטעם שהועד ששמעו ממנו שאמר שימות א"ע ועתה דנמצא תלוי הוכיח סע"ת וכמ"ש בנו"ב ליתא דמבואר בש"ך יו"ד סימן שמ"ה סק"ג בשם רש"ל דדוקא כשראינוהו עלת לגג ואח"כ נמצא נופל מת אבל בלא"ה אף שאמר לא מחזיקינן לו במאבד ע"ל עיי"ש וראית משבועות דף מ"ו בההיא דנקיט נרגא וכו' וזה קשה גם על הנו"ב ומצאתי בשו"ת חת"ס חא"ע סימן ס"ו כמ"ש.
עוד כתב להתיר משום דלא נשמע בכל הסביבות שנאבד יהודי זולת בעל מלחמה יהודי בעל אשה העגונה ה"ל קרוב ומצוי כיון דעדים אומרים דמכירין אותו בטב"ע ובקרוב ומצוי כתב בנטע שעשועים בסימן ס"ד להתיר עכת"ד זה קרוב לשמוע לפמ"ש הב"מ בסימן י"ז סכ"ז דסתמא עדים אינם אומרים בדדמי ומכירין אותו בטב"ע וסברא דעדות העדים מברר לנו הספק דהוא תוך ג"י עיי"ש וא"כ י"ל נהי דהאוסרים לא סמכו על סברא זאת להתיר בספק תוך ג"י מ"מ כשנצטרף עם הוכחה דקורבא מודו ובלא"ה דעת תב"מ שם כהמקילין וכן העיד מהרח"ש דנהגו וכ"ד כמה גדולים עיין פ"ת שם ס"ק קכ"ג.
והב"ש שם ס"ק פ"ד הקשה ממ"ש בתשובה מהר"ם מינץ אם א"י אימת מת קרובו אמרינן דמת בקרוב משום דאוקמוה אותו בחזקת חי כמ"ש ביו"ד סימן שצ"ז וכאן ל"א דנהרג תוך ג"י עיי"ש ולכאורה י"ל לפמ"ש רש"י בחולין דף קל"ד דבספק איסור מיתה וכרת לא סמכינן אחזקה וצ"ל דהא דבגיטין דף כ"ח דבת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדה"י אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים שא"ה דלא אתרע החזקה עדיין כלל ולפ"ז במיתת יבם דליכא רק איסור לאו שפיר יש לסמוך אחזקת קיים ותוך ג"י הוא ולא נשתנת אלא דהב"ש בלא"ה תירץ דאדרבה מוקמינן לבעלה בחזקת קיים והנו"ב בקמא חא"ע סימן ל"א דחה דברי הב"ש דמת חזקת חיים יש לראובן יותר מלאחר די"ל דאותו אחר ע"כ ג"כ חי היה ותן לו חזקת חיים ועדיין חי ובעלה מת אמנם האחרונים דחו דבריו דאנו דנין על בעלה מוקמינן ליה בחזקת חי אף דעי"כ צ"ל דאחר יצא מחזקתו וכמו בשתי כתי עדים המכחישין זא"ז זו באה בפ"ע ומעידת וזו באה בפ"ע ומעידה עיין חת"ס חא"ע סימן ס"ה ונטע שעשועים סימן תנ"ל.
ס"ג בהג"ה וי"א דאין ע"א נאמן המתרי"ק בסימן קע"ה כתב דאם היבם מומר יש לסמוך אע"א ביבמה כיון דדעת הרי"ף ורמב"ם וסמ"ג דע"א נאמן ביבמה לשוק ודעת גאונים דבמומר אינה זקוקה כלל ליבם וכ"כ כמה אחרונים בתשובותיהם וישעי"ק כתב כיון דבמומר ל"ש חזקה דדייקא ומנסבא דאינה חוששת אם לא תתייבם להמומר כ"ע מודים דאין ע"א נאמן ולי נראה דאפילו מאן דס"ל דע"א אינו נאמין לתתירת לשוק כיש יבם אינו דודאי זקוקה ליבם כיון דעבידי לגלוייא לא משקרי הוא חזקה כמ"ש התשב"ץ בח"א שאלה פ"ג ופ"ד וחזקה דאתיא מכח רובא הוא ועומדת נגד חזקת חי דיבם אלא נשאר ספק אם מת ומ"ד דנאמן ע"א ביבם ס"ל דמשום דעל"ג הוי ודאי מת וא"כ ביבם מומר דבלאו הכי ספק דפלוגתא דרבוותא אם זוקק ליבום הוי ס"ס שמא אינו זוקק אפילו חי ואת"ל זוקק שמא מת דספק פלוגתא דרבוותא וספק מעשה הוי ס"ס לקולא כמ"ש מנ"י בכללי ס"ס וכן נראה לענין מה שכתב הב"ש דלכאורה ע"א אינו נאמן להעיד לאיש שמתה אשתו לפוטרו מחדרגמ"ה כיון דכתבו הד"מ וב"ש בסימן א' דעכשיו הוא רק תקנה שלא לישא שתי נשים וכיון דע"א מעיד שמתה והוא מלתא דעל"ג נשאר רק ספק השקול וספק בתקנה לקולא וא"ל דל"מ ס"ס בדבר שבערוה או דל"מ ס"ס בדבר שאפשר יתגלה אח"כ האיסור דהא בירושלמי פרק בתרא דיבמות אהא דיצתה חמותה מלאה חוששת ורי"א אינה חוששת אמר דיצתה מלאה חוששת משום שהוא ספק אחד ספק זכר ספק נקבה מד"ת להחמיר ורי"א א"ח שהן שתי ספקות ספק נקבה וספק אינו בן קיימא ושתי ספקות מד"ת להקל וע"כ ל"פ ת"ק אלא משום דספק אינו בן קיימא לא מיחשב לספק דרוב נשים יולדת בן קיימא כדאיתא בבבלי התם דרק מועט מפילות אבל בס"ס לכ"ע מותרת.
והנה ביבמות דף צ"ב ע"ב אמר רב יבמה קידושין אין בה נישואין יש בה משום דמחלפא באשה שהלך בעלה למדה"י וכתב הריטב"א לעולם בזנות שריא ליבם והא דרב כשנשאת בעד אחד דאי במזיד גמור זנות בעלמא הוא ואי כשנשאת בעדים הא סבר רב דאפילו אשה בעלמא מותרת לחזור לו כדפסק לעיל וש"מ דס"ל לרב דע"א נאמן ביבמה שתנשא לשוק וכדפסקו רבוותא ז"ל את"ד וקשה על הרא"ש וטור דס"ל אין ע"א נאמן ביבמה להתירה וגם קשה למה לא פשיט הש"ס מההוא דרב.
ונראה דמה דמספ"ל לש"ס אם טעמא דע"א נאמן משום דעל"ג משום דנהי דרוב לא משקרי בעל"ג מ"מ לא מהני רוב בדבר שבערוה כמו דאין הולכין בממון אחר הרוב וגם בממון ל"מ על"ג כדאיתא בחו"מ סימן למ"ד בסוף הסימן בסמ"ע וכ"כ בית יעקב בכתובות דף כ"ג דרוב ל"מ בדבר שבערוה להוציא מחזקת איסור דילפינן דשב"ע דבר דבר מממון וא"כ לרב דס"ל ר"פ המניח הולכין בממון אחר הרוב הה"ד בדשב"ע ולכן ע"א נאמן במיתת היבם משום דרובא לא משקרי בעל"ג משא"כ לדידן אין ראיה וא"כ עכצ"ל דעל"ג חשוב כרוב אלא דלא עדיף מחזקת ממון או איסור א"א וחזקת איסור לשוק וא"כ עכ"פ הוי ספק אם חי דודאי חזקת חי לא עדיף מרוב דא"כ למה לרב ע"א נאמן ביבמה.
ס"ה היה לאחת מהן עד וכתב הב"ש להרא"ש למ"ל הטעם הצרה אינה מעידה לחברתה ת"ל ע"א א"נ ולע"ד נ"מ כשידוע שנפל למשאל"ס ובא ע"א שאח"כ ראהו נפלט מהמים והכירו וקברו דאז גם הרא"ש מודה כיון דמשאל"ס רובן למיתה ואיתא ברפ"ק דגיטין כיון דרוב בקיאין לשמה נאמן ע"א אף באתחזיק איסור ערוה ועוד דרוב מהני היכא דלא איתחזיק איסורא דערוה כמ"ש לעיל מן הבית יעקב דף כ"ג וכיון שנפל למשאל"ס תו ליכא חזקת א"א דהרי אם נשאת בדיעבד ל"ת ומן התורה גם לכתחלה מותרת כדאיתא במבי"ט הובא בתק"ע סימן רי"ג ועיין תוס' ב"מ דף כף ע"ב בד"ה איסורא וברא"ש האשה תניינא דף קט"ו ס"ג וכ"ש כשידוע עפ"י שני עדים שנטבע במשאל"ס ואח"כ בא ע"א שלא ידע מהטביעה והעיד שראה אותו מת והכירו וקברו דאזי גם להרא"ש נאמן ע"א ביבמה שמת היבם כיון דעל"ג אתיא מרובא אבל צרתה א"נ דמתוך שנאתה תשקר גם במלתא דעל"ג דהרי צרתה אין נאמנת על מיתת בעלה לצרתה אף דיש טעמא דדייקא ומנסבא ועל"ג וצ"ע בתוספות האשה בתרא דף קכ"א בד"ה ולא היא שכתבו ואע"ג דרובייהו דצו"מ אי סליק קלא אית ליה מ"מ לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה עכ"ל ולמה כיון דידוע דנפל למשאל"ס וכבר יצאה מאיסורה מדאורייתא למה לא נסמוך ארובא דקלא אית ליה לצו"מ ואפשר משום דלא חלקו חכמים בין איש לאיש או דאינו רוב גמור ונראה דמש"ה האריך הש"ס לומר שם ולא היא לא שנא אינש דעלמא ול"ש צו"מ והנה סגי לומר ולא היא או אף צו"מ אלא דטעמא טעים ל"ש לומר לא פלוג ואין לשנות זה מזה.
ומהרי"ו ספ"ח כתב האשרי שכתב פרק האשה שלום שקשה הדבר להקל להתיר יבמה לשוק ע"פ ע"א ה"מ כגון שמעיד העד שמת היבם כיון דאיכא חזקת איסור לשוק אבל הכא שמעיד דבתו עודה חיה דליכא חזקת איסור לשוק מודה האשרי דע"א מהימן לאוקמה אחזקה אפילו איכא שום קול בעלמא שמתה הבת נאמן העד לאשתוקי קלא דבפ"ב דכתובות ובפחז"ה איתא כגון דמוחזק באבוה דהאי דכהן הוא ונפיק קלא דבן גרושה או חלוצה הוא ואחתינן ואתא ע"א ואסהיד דכהן הוא ואסקינן אלמא ע"א נאמן מדאורייתא נגד קול בעלמא עכ"ל צ"ל הא דאמר דע"א נאמן לאוקמה אחזקה היינו נגד קול דראייתו דמהימן אינו רק אם הוחזק מעיקרא בכהן אבל בדליכא קול מהימן ע"א אם רק לא איתחזיק איסורא כדאמר ברישא דאלת"ה קשיא סיפא ארישא וא"כ ראיה לדברי היכא שידוע עפ"י עדים שנטבע במשאל"ס ואתא אח"כ ע"א שראוהו אח"כ מת וקברו והכירו היטב נאמן לכ"ע גם ביבמה להתירה לשוק דכיון דנטבע במשאל"ס ומותרת מן התורה להנשא תו ליכא חזקת איסור.
סימן קנט
ס"ח בהג"ה אם היתה משודכת לו כבר מותר לכונסה הוא מהגו"ר דכתובות סימן רצ"א כתב ואם באנו לומר ששייך חרם הגאון ביבמה א"כ אדרבה המשודכת תיאסר עליו יבמתו ולא יבמתו המשודכת כי היא קדמה ועוד כי היכי דבקידושי דאורייתא מפקעי זיקה דאורייתא לענין אחות אשה דאיסורא דאורייתא ה"נ שידוכין דחרם דרבנן פקעי הזיקה לענין חרם דרבנן את"ד וצ"ע כיון דתקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים לא מהני גם ריצוי שלה כמ"ש בתשובת הר"ן סימן מ"ח ובד"מ לעיל סימן א' והובא בב"ש שם סק"כ משא"כ חרם הקהלות שלא לחזור מהשידוך אינו כשמתרצין שניהם לחזור כמבואר בד"מ סימן נ"א ובית שמואל הביאו שם סק"י וא"כ ל"ד להא דקידושי דאורייתא מפקעי זיקה דאורייתא דשתיהן אינן יכולין למחול זה לזה בדברים בעלמא משא"כ שידוכין נדחין מפני זיקה כיון דאי אמרה לא בעינא ליתא לחרם הקהלות משא"כ חדרגמ"ה וכה"ג איתא בפרק אלו נערות דף מ"ם היכא אמרינן ניתי עשה ונידחי ל"ת כגון מילה בצרעת דלא אפשר לקיומיה לעשה אבל הכא אי אמרה לא בעינא מי איתיה לעשה כלל וכתבו תוס' שם בד"ה ניתי דאפי' אמרה בעינא ליה לא חשיב עשה ואפשר ס"ל כמ"ש בת"י שם בד"ה אי אמרה משום דלגבי דידה ליכא עשה דהא אי בעיא אמרה לא בעינא ליה הלכך אין לה לעבור בלאו דלא יבא ממזר משום עשה דידיה דהיא מוזהרת כמותו א"כ הכא אפשר דחדר"ג רק על האיש שלא ישא שתי נשים ולא על האשה שלא תנשא לו כשיש לו כבר אשה אחרת אף דהתקנה משום קטטה אח"כ ראיתי בהלכות קטנות ח"ב סימן ל"ה וז"ל אם מותרות האשכנזות לינשא שתים לספרדי אחד תשובה אפשר כשם שלא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים ה"נ ותקנת רגמ"ה אקרקפתא דגברי מכח משום תקון דדהו אבל אשה בכל דהו ניחא לה ולתקוני אתי ר"ג ולא לעוותי וכן הורה הרב אור שרגא והלכה רווחת ואין פוצה פה אעפ"י שיש לפקפק עכ"ל והובא בבאה"ט לעיל סימן א' סק"כ אלא דכתב בתורת ודאי והרי הוא מפקפק גם טעמו קליש מאד והר"ן בתשובה מ"ח נסתפק תחלה אם מרצון האשה יכול לישא עליה עוד אחרת כיון שחרם זה לתקנת האשה נעשה והיא אומרת א"א בתק"ח כגון זו שומעין לה ואח"כ כתב שמא חרם זה לא לתקנת הנשים בלבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם ולא עוד אלא אפי' נאמר שלתקנת האשה בלבד נעשה אפשר שהר"ג ז"ל חשש שמתוך שהנשים כפופות לבעליהן אם יספיק נתינת רשות שלה שמא יקניטנה בעלה עד שתרצה עכ"ל הרי להיפך דודאי לתקנת הנשים נעשה אלא נסתפק שמא גם לתקנת אנשים.
ודברי הר"ן צריכין ביאור דמה הועיל בזה שאף לתקנת אנשים נעשה שמפני זה לא תוכל לומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתי דהרי גם הבעל תמיד אומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתי ונראה דהיא הנותנת בשלמא אם תקנו רק משום טובת האשה אהני התקנה כשלא תתרצה לבעלה שישא עוד אחרת אבל אם תקנו גם לטובת האנשים הלא תמיד כשרוצה לישא עוד אשה אומר א"א בתק"ח שתקנו לטובתו אלא ודאי התקנה מעיקרא היה שלא יוכל לומר א"א בתק"ח וכיון דעל שניהם חשש רגמ"ה לתקנתם ה"נ האשה א"י לומר א"א בתק"ח כיון דגם לטובת הבעל תיקן ולא יכול לוותר טובת עצמו מכ"ש האשה אינה יכולה לוותר טובת הבעל או כשם שהתקנה היה שלא יוכל לוותר טובת עצמו כן היה התקנה דגם האשה לא תוכל לוותר טובת עצמה.
סימן קס
ס"ז בהג"ה במדינות אלו שכופין לחלוץ אינו יורשה זה דעת מהרי"ק שרש צ"א ומל"מ פכ"ב מהלכות אישות ה"י כתב ז"ל איברא דמתניתין דשומרת יבם שמתה דאזלינן בתר חזקת ממון מרייהו ומפרש בגמרא דמספ"ל אי זיקה נשואה עושה או לא ולפיכך כתובה בחזקת בעל א"כ אפילו דנימא דמצות חליצה קודמת וכופין לחלוץ כל זמן שלא חלצה הספק במקומו עומד דאי האי זיקה נשואה עושה עד שיחלוץ איברא דהרוצה לדחוק עצמו ולפרש דע"כ לא מספ"ל אלא היכא דקיימא ליבום ולחליצה וכשיבנה איגלאי מלתא דכנשואה הויה כיון דהויה זקוקה מקודם אבל כשעומדת ע"כ לחליצה לא מהניא האי זיקה לספוקה כנשואה וזה דוחק עכ"ל והב"מ כתב עיין מ"ל שהרבה להקשות על דין זה וגם שניהם אישתמיט להו דברי חידושי רשב"א בפרק החולץ דף ל"ח בסד"ה זיקת ארוסה דטעמא הוא הא דזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה משום דמספ"ל בשעת נפילה אי ייבם או יחלוץ וכ"כ הריטב"א שם בד"ה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה וז"ל והנכון יותר דקושטא דמלתא נקט דזיקת ארוסה או נשואה ספק הם דלא ידעינן או ייבם או יחלוץ עכ"ל וא"כ ממלא לדידן שכופין לחלוץ ליכא ספק כלל ובשו"ת רשב"א סימן תש"ה כתב אלמנה שילדה בת ומתה הבת תוך ל"י דנוטלת כתובתה מיד קודם חליצה אף דש"י שמתה יבם יורש כתובתה זו אינה שומרת יבם להתירה לו כיון דספק נפל ע"כ חולצת ולא מתייבמת והובא בכנה"ג כאן ובב"י לעיל סימן צ"ג הרי כל שאינה עומדת להתייבם אין היבם יורשה ול"ל משום דהוי ס"ס שמא הבת אינה נפל ואינה זקוקה ליבם כלל ואת"ל נפל שמא זיקה אינה ספק נשואה דהא הכתובה בחזקת יורשי בעל ואין מוציאין ממון בס"ס ואפילו לפוסקים דמוציאין ממון בס"ס הא הרשב"א לא מטעם זה אתי עלה אלא משום דודאי לא תתייבם רק תחלוץ אלא מהרי"ק עצמו סתר משנתו דבשרש ק"ב כתב דנהי דלא שבקינן לו לייבומה משום דחיישינן שלא יתכוין לשם מצוה מ"מ אין כח בידינו להפקיעו מירושתו ולכך נהגו לעשות פשרה וכבר כתבו אחרונים דמהרי"ק סותר א"ע ומ"מ מ"ש ולכך נהגו לעשות פשרה י"ל מטעם אחר כדי שיחלוץ ברצונו ולצאת מחשש חליצה מעושה אף בליכא ירושה כופין לחלוץ משום דהאידנא רובם אין מתכונין למצוה מ"מ כשיש ממון כל מה דאפשר לתקוני מתקנינן דשמא האי גברא יתכוין למצוה ובחנם כופין אותו לחלוץ אבל כשנותנין לו מעות מתרצה לחלוץ או דהוי תלוה וזבין דזביניה זבינא ואף דגט מעושה שלא כדין ונתנו לו מעות פליגי הפוסקים אם הוה כתלוה וזבין כדאיתא לעיל סימן קל"ד ס"ח ומשום דשמא חביבא לו אשתו יותר מהממון שנותנים לו ותלוה וזבין בפחות משוייה לאו זביניה זביניה כמ"ש תו"ג שם והובא בע"ת אבל בהא דכופין לחלוץ הוה ספק דשמא בדין שלא ייבם דלא מיכוין למצוה ואז חליצה מעושה כשרה וכשנותנין לו מעות יש עוד ספק דשמא אינה חביבה עליו יותר מהממון ומועיל משום ס"ס בהיתר יבמה לשוק דאינה רק לאו.
ס"ח דהם ספק ויורשיה ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי הקשו ב"א וישעי"ק דלעיל אמרינן ש"י שמתה נוטל היבם החצי מנ"מ מטעם דזיקה ספק נשואין עושה ונימא אין ספק מוציא מידי ודאי ונראה דאין ספק מוציא מידי ודאי הוי כמו חזקה דג"כ אין ספק מוציא מידי ודאי שהוחזק עד עתה וכנראה מפ"ק דפסחים דף טית בהא דחבר שמת וכן פרש"י בע"ז דף מ"א ע"ב אין ספק מוציא מידי ודאי שהוחזק תחלה לאיסור והנה כתב כנה"ג מן הגהות אלפסי דלא מוקמינן אחזקה רק בספק מקרה לא בספקא דדינא והובא בשפתי דעת סימן ח"י סק"א דודאי מפני חזקה לא איפשט הדין וכ"כ התב"ש בסי' כ"ט ובסימן למ"ד סק"א דאין מועיל החזקה לענין הבעלים דאטו משום דזה מוחזק בהיתר איפשט בעיא דילן וא"כ ה"נ לענין אין ספק מוציא מידי ודאי דכאן הוא ספק במקרה אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ לעיל דהספק אי זיקה נשואין עושה הוי ספק דין וזה נוטה לדעת המל"מ הנ"ל דזיקה ספק נשואין עושה הוי ספק בדין אך לפימ"ש לעיל אשם ריטב"א ורשב"א דהטעם משום דלא ידעינן אי יחלוץ או ייבם הוי כספק במקרה אך עדיין י"ל דהא כתב הרשב"א משום דמספ"ל בשעת נפילה או ייבם או יחלוץ וא"כ הספק על להבא ולא על שלעבר וקי"ל בפרק כל הגט דף כ"ח ע"ב לשמא מת לא חיישינן לשמא ימות חיישינן ול"ל דוקא לענין מיתה דזה סוף כל אדם דהא תוס' בפרק האיש מקדש בדף מ"ו ע"ב למדו מזה דשמא קידש לא אמרינן ולשמא יקדש אמרינן הרי דלא מהני חזקה על להבא לומר אין ספק מוציא מידי ודאי ה"נ בזיקה דהספק בשעת נפילה אלהבא שמא ייבם או יחלוץ ועוד דעד כאן ל"צ לטעמא דאין ספק מוציא מידי ודאי רק לדעת המל"מ דאף דאינו רשאי לייבם יורש אותה היבם אבל אם אינו יורש אותה רק כשיוכל לייבם א"כ כאן הרי א"י לייבם וכמ"ש הב"מ מן הגהות מרדכי דכתובות פא"נ.
סימן קסא
ס"א אלא אחת מהם ואם חלץ לאחת לדעת ב"י אין איסור לחלוץ לשניה ודעת הב"ח דאסור מדאורייתא וכתב הב"ש דאישתמיטתיה הסוגיא דר"פ ר"ג נגזר חליצה אחר גט אטו חליצה אחר חליצה כל כי הני תחלוץ ותיזל עכ"ל וזה לפרש"י שם כלומר מה אכפת לן כל ימיה תחלוץ אמנם רשב"א וריטב"א שם הקשו על רש"י חדא דלישנא משמע לשון תימא ועוד אמאי לא אכפת לן אם אתה אומר תחלוץ מתייבמות לכן פרשו דבחליצה אחר חליצה מה ירוויחו וליכא למיחש שיעשו כן עיי"ש וא"כ אין סתירה גם להב"ח מסוגיית הש"ס.
אמנם מה שהקשו רשב"א וריטב"א על פרש"י דלמה לא אכפת לן אם אתה אומר חולצת מתייבמות נראה דהא איתא ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ופרש"י מי לא בעי למיחש לספק איסור לאו כי היכא דחיישינן לספק איסור כרת הא מידי דספקא לאו הרחקה דרבנן בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר עכ"ל וא"כ בשלמא בריש יבמות דף ג' דקאי על ט"ו נשים פוטרת צרותיהן דכיון דפוטרות נשארו באיסור אשת אח שהן בכרת כדאיתא ברמב"ם פ"ו מהלכות יבום לכן באיסור כרת עשו הרחקה דאם אתה אומר חולצת מתייבמות אף דחששה קלה היא דלמה יחלוץ בחנם באין צורך ולא שכיח כיון דפטורות אבל לחלוץ בת חליצה דגם אם מייבם אינן רק בלאו כדאיתא במ"ק דף יו"ד ע"ב וברמב"ם פ"א מהלכות יבום הי"ב ולקמן סימן קס"ב ס"ב עיי"ש וא"כ מנ"ל לחדש גזרה מה דלא מצינו רק באיסור כרת לומר דגזרו גם בלאו חששא קלה כמות שהיא.
ומה שהביאו לרש"י בדף קי"ט לחלק בין ספק איסור להרחקה הוא משום דבדף פ"ב רבא גופא מחלק בין לאו לכרת ומקשה הש"ס על רבא דאיהו גופא אמר מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת וסיים הש"ס קשיא וידוע היכא דאמר קשיא יש תירוץ לכן מחלק רש"י בין ספק כההיא דדף קי"ט להרחקה בדבר שודאי מותר מה"ת כההיא דדף פ"ב ועוד דלפי פרש"י ההוא דדף נון כל כי הנהו תחלוץ ותיזל מה אכפת לן כל ימיה תחלוץ והרי בפרק קמא דף ג' אמר סתמא דש"ס אם אתה אומר חולצת מתייבמות וע"כ לחלק בין כרת ללאו והלא רבא אמר מ"ל איסור לאו מ"ל א"כ לכן מחלק בין ספק איסור להרחקה.
וכן פסק הרדב"ז ח"א סימן קס"ג לענין חיבוק ונישוק סמוך לווסת אף דאמרו חכז"ל לפרוש מאשתו סמוך לווסת מ"מ אמרינן דרק מתשמיש עשו הרחקה כיון דתשמיש דנדה בכרת אבל חיבוק ונישוק דנדה רק בלאו לא גזרו וחולק על תה"ד בסימן ר"נ דס"ל כמו דעשו הרחקה בכרת כן בלאו והביא רדב"ז ראיה מכמה פוסקים והובא בפ"ת ליו"ד סימן קפ"ד סק"ה וכ"פ ב"י ביו"ד סימן קפ"ד ובריב"ש סכ"ד הביא מפרש"י ספ"ק דע"ז דמשום חשש רחוק ליכא למגזר רק באיסור כרת וכ"כ תוס' במנחות דף נ"ד בסד"ה אין מחמיצין דמשום מלתא דלא שכיח לא גזרינן רק באיסור כרת.
וריטב"א בפ"ד דיבמות דף מ"ד כתב דאפשר נמי קפידא ואיסור דאורייתא הוא שלא לחלוץ ולבזות כי אם לצורך עכ"ל ונראה דה"ד שלא יחייבוהו הב"ד לחלוץ דאם מרצונו הרי יכול למחול על כבודו ורק במלך תנן בפרק כ"ג דאין רשאי למחול על כבודו לחלוץ משום דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול לכן נראה דאם יצא קצת לעז על החליצה דבכה"ג בגט כופין אותו לתת גט אחר כדאיתא לעיל סימן קנ"ד סכ"א בהג"ה מ"מ בחליצה אין כופין אותו רק אם רוצה לחלוץ שנית ומוחל על בזיונו יש על מה לסמוך להתיר וכן אם יצאה החליצה למקום אחר ואי מאמינן לה שכבר חלצה ויש שם מאחי המת אם רוצה לחלוץ לה שנית מותר אבל לחייבו שיחלוץ לא כי י"ל קי"ל דחליצה אחר חליצה אסור ואינו מוחל על בזיוני אף דהריטב"א כתב דוקא שלא לצורך היינו היכא דמדינא צריכה חליצה מספק אבל הכא הרי האשה מודה דכבר חלצה ואיהי דאפסדה אנפשה שלא הביאה שטר חליצה.
ובני אהובה בפ"א מהלכות יבום ה"ט כתב אם חולץ לאחת ואח"כ מתכוין לחלוץ לשניה למה לא יהיה זה נכלל באיסור בל תוסף כמו הישן בשמיני בסוכה לשם מצות סוכה וצ"ע עכ"ל וזה קשה רק להרשב"א וריטב"א דפרשו כונת הש"ס כל הני תחלוץ ותיזל היינו מהיכי תיתי יעשה זאת לחלוץ שני פעמים אבל באמת אסור משום דאם אתה אומר חולצת מתייבמות ואסור מדרבנן לבד אבל רש"י מיאן בפירש זה דמשכחת שיעשה זאת לצורך אם יצא לעז על חליצה ראשונה או אין לה ראיה שכבר נפטרה בחליצה במקום אחר ובכה"ג ליכא בל תוסיף דאינו מתכוין למצוה רק להוציאה מהלעז או אם באמת לא חלצה אזי תפטר בחליצה זו מאח זה שבכאן אבל אם חלצה כבר חליצה כשרה תהא חליצה זו לבטלה.
סימן קסג
ס"א לא בראוי בשו"ת מהרא"ש סימן קמ"ט כתב בין לענין יבם בין לענין בכור כל שחייב המוריש מס למלך כל נכסיו נקראים ראוים ואין בכור ולא יבם נוטלים כלום ואפילו במטלטלין והב"מ הקשה איך ס"ד דהמלך יקרא מוחזק במטלטלין הא עשויים להבריח מן המלך כמכל אדם ומ"ש מלך משאר ב"ח את"ד ולק"מ דהא מבואר במרדכי ס"פ לא יחפור דקהל נקראים מוחזקים לענין מס המלך נגד כל ספ"ק מדאמרינן בפרק איזהו נשך דף ע"ג ב' מוהרקייהו דהנהו בי טפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לשתעבד למאן דיהיב ומדאמר בי טפסא דמלכא מנח אלמא חשוב המלך כמוחזק במס של כל אחד ואחד וכל היכא דאיכא שום ספקא ושום טענה שאינה ברורה ליחיד ליפטר מן המס אמרינן דדמ"ד ומוהרקייהו בי טפסא דמלכא מנח עד שיברר הדבר שהוא פטור עכ"ל הרי דלאו דוקא בקרקע חשוב המלך מוחזק אלא אף במטלטלין דאל"כ כשהיחיד אין לו קרקע יחשב היחיד מוחזק וע"כ לאו מטעם התוס' שבפחז"ה משום דהקרקעות עיקרן של המלך והרי פרש"י בפא"נ שם דגוף האנשים עבדים למלך דדמ"ד והרי האנשים אינן עיקרן של מלך וכ"פ רמ"א בחו"מ סימן ד' דלענין מס חשובין הקהל מוחזקים נגד יחיד מה"ט וכ"כ בחידושי רמב"ן פחז"ה דף נ"ה ורשב"ם דשעבוד המלך עדיף משאר שעבודים וכגבוי דמי וא"כ מה זו טענה דמטלטלין עשויין להבריח דהא כן יסד המלך אף דעשויין להבריח יהא כגבוי ודדמ"ד דכן דינו שיהא כמוחזק אף במטלטלין וכמבואר במרדכי הנ"ל דזה דד"מ שיהא כמוחזק ול"ד לב"ח כיון דעשויין להבריח לא סמכה דעת המלוה עליהן ולא על בטחון המטלטלין הלוה לומר עליהן נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה אבל במס כן יסד המלך אף שעשויין להבריח יהא חשוב כמוחזק ועוד בשלמא לענין חוב דנכסי דלוה גופן של לוה רק יש למלוה שעבוד כשסמך עליהן דנעשין ערבין בעד החוב לכן במטלטלין דלא סמך עליהן ליכא שעבוד עליהן אבל במס למלך דחשובין כגבוי למלך ומונח באוצר המלך הרי אף שהן ביד אחר הן כפקדון בידו ואטו בפקדון נאמר כיון שיכול להבריחן לא יחשב המפקיד מוחזק וכמו חוב דא"י המלוה למוכרן רק במעמ"ש מתק"ח הלכתא בלא טעמא או בשטר בכומ"ס אבל פקדון יכול להקנות דחשוב לעולם ברשות מפקיד.
ועוד לפימ"ש בחידושי רמב"ן פחז"ה דף מ"ג ע"ב אהא דאמרינן שם והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא וז"ל ותמהני למה צריך לומר כך ונ"ל משום דאמרינן בעלמא נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ואמרינן בערב דהוה אסמכתא ולא משתעבד אלא משום בההוא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה לפיכך המטלטלין דומין לאסמכתא שאם לא יפרענו ולא ימצא קרקעות וימצא מטלטלין שיפרע מהם וצריך למכתב דלא כאסמכתא אבל הקרקעות עיקר שעבדו עליהן ולא הלוהו אלא ע"מ ליפרע מהן וכי כתב הכי גלו אדעתייהו דעיקר שעבודיה נמי שוי אמטלטלי ושווינהו לנפשיה דומיא דמקרקע עכ"ל וא"כ הרי כתב הראב"ד שאין דין אסמכתא לעו"ג הובא במג"א סימן תמ"א סק"ב.
ולכאורה נראה דזה תליא בפלוגתא המבואר בחו"מ סימן שס"ט ס"ו דלדעת המחבר שם המבריח מכס המלך הוי גוזל ודעת י"א בהג"ה דלא הוי רק הפקעת הלוואתו ומשום דדעת המחבר וסייעתו דמלך חשוב מוחזק וכגבוי דמי משא"כ דעת הי"א לא חשוב כמוחזק והוי רק הפקעת הלואתו אלא דקשה למה סתם רמ"א בחו"מ סוף סימן ד' דמלך והקהל הבאים מכחו של מלך חשובין מוחזקין לענין מס.
ובגוף הדין העלתי לעיל סימן קוף ס"ב דלא קי"ל מחמת מס יחשב ראוי ולהכי השמיטו הפוסקים הך דשמואל דפחז"ה דף כ"ה ורמ"א דבחו"מ סס"ד דחשוב למלך מוחזק במס היינו בגוף סך המס אבל לא לענין הנשאר אחר כך נותר על המס והרמ"א בסימן רע"ח דכתב דקרקעות הוי ראוי לענין בכור או משום דכמ"י כ"כ אין להוציא מיד שאר היורשים דכל ספק חשיבי יורשים הפשוטין מוחזקים כמ"ש בסימן רע"ז סי"א לענין ספק אי הוא בכור ועיין בשער משפט ר"ס רע"ח או דס"ל דבקרקעות שאני כמ"ש התוס' בב"ב שם משום דעיקרן של מלך.
והנה בדברי מהרא"ש סימן ר"ב מוכח דבספקא דדינא לא אמרינן דחשוב היבם הממע"ה נגד שאר יורשי אחיו וכן ס"ל להר"א דו בוטין ומקור ברוך שהביא בכנה"ג אות ד' וכן נוטה דעת שער משפט בסימן רע"ח ולפ"ז נ"ל לדינא לענין אם המת אחי היבם חייב מס למלך דבין נשאר מטלטלין ואין היבם ולא יורשי האח המת תפוסים בהם בין נשאר קרקע נוטלן היבם כי יש ס"ס שמא לענין מס לא חשוב ראוי כדמוכח מהפוסקים שהשמיטו הך דבב"ב דף נ"ה הנ"ל דלא כהנמ"י ורמ"א בחו"מ סימן רע"ח ואת"ל דחשוב ראוי שמא כמהרי"ו ורשד"ם סימן רל"ח בחאה"ע דגם בנשאר חוב מהאח המת נוטלן היבם דאין דין ראוי שלא ירש היבם רק אם אבי האח המת מת אחר בנו אבל אם שאר יורשים תפסו המטלטלין לא מהני ס"ס ליבם להוציא מהם.
הג"ה וי"א דיבם נוטל במלוה ובשאר ראוי רק שאינו נוטל בראוי של אביו אם מת אחר אחיו זה דעת מהרי"ו סימן מ"א ודעת מהר"ם אלשיך ודעת רשד"ם ורמ"א לא ראה רק ראיה אחת במהרי"ו אבל רשד"ם ומהר"ם אלשיך הרבו בראיות והנה מהר"א ששון הביא מן הטור דלעיל סימן סמך דיבם אינו נוטל מששבינות שעשה אחיו המת ונשא אחיו ולא פרע עדיין זה ששלח לו האח המת שושבינות אף דשושבינות כמלוה עיי"ש וזה קשה יותר על מהר"ם אלשיך שהוכיח מן הטור שבכאן דיבם יורש מלוה שהיה לאחיו המת אצל אחרים עיי"ש ולע"ד נראה לפימ"ש תוס' בפמ"ש דף קמ"ה ע"ב אהא דאין הבכור נוטל פ"ש בשושבינות אף למ"ד דבמלוה נוטל פ"ש דשושבינות גרע דשמא לא יפרע לעולם לכן לכ"ע הוה ראוי והמרא"ש רצה לתרץ מכח דברי תוס' אלו אלא דדחהו דתוס' קיימא אהא דהאב שלח שושבינות עם בנו לאחר בשם כל בניו ואז הדין דהשושבינות חוזר לאמצע לכל בניו וכשמת האב עדיין לא נשא בנו ולא שמח עמו זה האחר שנשתלח לו השושבינות עד אחר מיתת אביו לכן בשעת מיתת האב היה ראוי דשמא לא יתקיימו כל התנאים שיש בחיוב חזרת השושבינות לכן חשוב ראוי עיי"ש ואני אומר אפ"ה מ"מ חזינן דזה גרע ממלוה כל זמן שלא נתקיימו תנאי חיוב חזרת השושבינות והרי מהרי"ו ומהר"ם אלשיך כתבו דלמה במת האב לאחר מיתת בנו אין היבם נוטל חלק אחיו המת דהוה ראוי ובמלוה נוטל חלק אחיו ותרצו משום דמעולם לא היה בעין אצל אחיו חשוב ראוי משא"כ במלוה שהלוה אחיו היה כבר אחיו מוחזק במעות טרם שהלוה עיי"ש וא"כ תינח מלוה שגם אחר שהלוה מעות נעשה חוב ברור לא נעשה מעולם ראוי אבל שושבינות מיד ששלח אחיו השושבינות דנעשה ראוי מכח דשמא לא יבא לידי חיוב חזרה לעולם א"כ כבר נפסק ממה שהיה מוחזק מעיקרא לכן אף דאחר שנשא האח ונעשו כל תנאי החיוב כמלוה מ"מ הוי כמו שלא היה ביד האח מעולם וכמו שכר פעולה דכתב המרדכי ר"פ י"ב דאפילו למ"ד מלוה לא חשוב ראוי מ"מ זה שלא היה בידו מעולם חשוב ראוי ועיין בברכות בפרק שלשה שאכלו דף נון ע"ב בהא דתנן מטה שנגנבה חציה או שאבדה חציה או שחלקוה אחין או שותפין טהורה החזירוה מקבלת טומאה מכאן ולהבא למפרע לא כיון דפלגוה פרח לה טומאה מינה ה"נ כיון דנעשה ראוי אף דאח"כ נעשה חוב ברור מ"מ כבר פקע שם מוחזק רק אח"כ פנים חדשות הוא מכאן ולהבא והוי כמו מעולם לא היה חוב זה ביד האח המת לכן לא יירשנו היבם.
ונראה דה"ד לפי מה דקי"ל אין ברירה אבל למ"ד י"ב בתנאי כדאיתא בפרק כל הגט דף כ"ה ע"ב בהרני בועלך ע"מ שירצה אבא דאמרינן כשרוצה האב הוברר למפרע ומקודשת למפרע ה"נ בשושבינות דניתנו על תנאי שאם יחיה המשלח וישא אשה כרכהו אם פנויה או נשואה או בתולה ויעשה שמחה כרעהו אזי יחויב להחזיר לו השושבינות וכיון דהוברר למפרע דנתקיימו התנאים הרי מעיקרא היה מלוה ממש ולא ראוי.
ולפ"ז מתורץ קושית מהרא"ש על הטור שכתב היכא דעשה האח שושבינות מנכסיו שאין היבם יורש אותו והרי אוקים שמואל מתניתין דאחין שעשו שושבינות בחי' האב ביבם עסקינן דמשמע טעמא שעיקר הנכסים היו של האב אבל אם האח עשה מנכסיו היבם יורש דאל"כ אמאי נקט מתניתן בחיי האב עיי"ש שנדחק לתרץ ולפימ"ש א"ש כיון דאם עשה האח שושבינות משלו תליא בפלוגתא דברירה י"ל בפלוגתא לא מיירי כדאיתא בפ"ק דיבמות דף טית ולפ"ז מוכח אם יש ברירה היה היבם יורש השושבינות משום דהוברר למפרע דהיה עומד להיפרע ונעשה מלוה גמורה אלא דאנן קי"ל א"ב הרי מוכח להטור ג"כ במלוה גמורה היבם יורש.
וכ"ז שיש ליבם ההלוואות אחיו דוקא בהקרן ולא בהרבית דזה לא היה מעולם ביד אחיו ועיין בחוו"ד סימן ק"ע סק"ו ובנתיבות ס"ס פ"ב וסימן קכ"ט ס"ה וצ"ע למה מהרי"ו ומהרם אלשך סתמו.
ס"ג ואפילו היה אחד מהם מוחזק כ"כ הרא"ש וקשה די"ל הרא"ש לשיטתו דפסק בפרק כיצד הרגל ובכמה דוכתי דתפיסה מספק ל"מ אבל רמב"ם ומחבר ס"ל דתפיסה מהני ומצאתי בב"מ הקשה נמי הכי ונראה לפימ"ש תוס' בפ"ק דגיטין דף י"ד ע"ב בד"ה וחכ"א יחלוקו דבכ"מ אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה זולת היכא דאשכחן בהדיא יחלוקו עיי"ש הרי אף דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה מ"מ לפעמים פסק הש"ס יחלוקו אף דיש לאחד חמ"ק ה"נ כיון דסתם הש"ס יחלוקו ומשמע אף היכא דאחד מוחזק ועל הרוב כשיבם היבם מסתמא החזיק בנכסים וכמ"ש הב"מ לכן סתמו המחבר כיון דהש"ס הוציא זה מהכלל דהממע"ה וריטב"א כתב טעם כיון דמחמת ירושה הם באים ודמי כמו דתפיסי בהו תרוייהו לא בעי לאפוקי מנייהו למיעבד שודא דדיינו ושודא דעביד רבנן שיהיו חולקים בהם ודינא דכד"ג ליכא נמי הכא מה"ט דתפסי בה תרווייהו ואיכא דרד"מ לכל חד וחד עכ"ל.
ס"ה אין חוששין לדבריו משום דקם דינא א"י לבוא בממ"נ בחו"מ סימן רס"ח ס"ג פסק רמ"א דוקא אם כבר נפסק הדין וכאן לא כתב דדוקא אם כבר נפסק הדין רק סגי אם כבר חלקו ונ"ל דבתה"ד סימן ש"י כתב כיון דנפסק הדין אסח דעתו ונתייאש ויל"ד נימא ג"כ דאסח דעתו ונתייאש גם בלא נפסק הדין כיון דא"י להוציא מחברו וצ"ל כמ"ש הרא"ש בב"מ פא"מ סימן טית אהא דראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר דלא נתייאש דמימר אמר היום או למחר אתפוס משלו עיי"ש וא"כ ה"נ אף להוציא מחברו כיון שמוחזק עכשיו מ"מ לא מתייאש דסובר לאח"ז אתפוס משלו ותפיסה מהני לכ"ע בזה כמ"ש הטו"ז שם לכן דוקא בנפסק הדין עפ"י ב"ד מתייאש כמ"ש תה"ד או משום דא"כ מה כח ב"ד יפה קם דינא כמ"ש המלחמות ד' בפרק החולץ שם אבל כאן דאפי' אחד מוחזק חולקין כדלעיל ס"ג וא"כ ל"מ תפיסה לכן אחר שחלקו אפילו מעצמם כבר נתייאש וזכה היבם בהחצי כשבא לידו ואף דתה"ד כתב גם בדין דכאן דוקא אם כבר חלקו עפ"י ב"ד מ"מ לא ס"ל להרמ"א כן דגם הש"ך השיג שם על תה"ד בזה ואח"כ ראיתי בתומים בסוף קיצור תק"כ כתב ג"כ הטעם דצריך פסק ב"ד דכח ב"ד יפה להפקיע והפקר ב"ד הפקר וכבר קדמו המלחמות ד' וגם בתה"ד ל"ל טעם זה דבפירוש כתב משום דע"י שפסקו הב"ד אסח דעתיה ונתייאש עוד כתב בתומים שם דבהך דחו"מ סימן רס"ח אין כאן שום דבר המוכיח שנתייאש ולכך צריך העמדה בדין משא"כ הכא אף דחלקו מעצמם יש דבר המוכיח ומברר דנתייאש כיון דבעצמו נטל רק מחצה עיי"ש.
והש"ך בס"ס הק"כ הקשה על תה"ד דאם טעמא בספק ויבם דקם דינא משום דנפסק בב"ד נתייאש מה אמרו בש"ס דפלוגתא דר"א ור"י בפלוגתא דאדמון ורבנן במי שהלך למדה"י ואבדה לו דרך שדהו באחד שלקח מארבע והרי התם לא נפסק בב"ד ונ"ל דס"ל להש"ס דר' אבא ור' ירמיה ס"ל תרוייהו דאחר שפסקו ב"ד לחלוק אסח אדעתיה ונתייאש דסתמא פליגי בין לא שמענו מן הספק דנתייאש בין שמענו אלא דר' ירמיה ס"ל אף דמכח ספק ופסק ב"ד נטל היבם מחצה מ"מ אם באמת הספק אינו בנו בא לידו באיסור ע"י טעות והיכא דבאיסורא בא לידו לא מועיל יאוש וליכא יאוש וש"ר דרשות יורש לאו כרשות לוקח כדאיתא ר"פ הגוזל ומאכיל וכ"ש בקרקע דלא מהני יאוש ור' אבא ס"ל דזה לא חשוב באיסורא בא לידו כיון דע"י ספק ובדין מגיע לו חצי אך כתבו תוס' בפח"ה דף מ"ד בד"ה דוקא דבקרקע נמי מהני יאוש אלא בקרקע אין רגילין להתייאש כשישראל גזלה שאם לא יוכל להוציאה מידו משום דלא ציית דינא יוציאנה מיד בנו עכ"ל וא"כ ה"נ בספק ויבם נהי דע"כ חולקין מספק אפי' ציית דינא לא מתייאש דיוציא מיד בנו בממ"נ לכן דוקא אם החלוקה ע"י ב"ד אסח דעתו ונתייאש אבל במי שאבדה לו דרך שדהו בארבעה שמקופין שדהו דגם מיד בניהם אינו יכול להוציא מתייאש גם בלא פסק ב"ד ומה דדחי הש"ס ר"א אמר לך אנא נמי כאדמון ושא"ה דא"ל דרכי חד גבך היינו די"ל דטעמא דר' אבא נמי לאו משום יאוש דאם היה מטעם יאוש מה זו טענה דדרכי גבך וכבר נתייאש אצל הארבעה.
וא"ל מה קאמר ר' אבא כרבנן בשלמא רבנן דמיירי בלוקח הוי יאוש וש"ר דמהני אפילו באיסורא אתי לידו דמוכר אבל ר' אבא דמיירי בבני יבם ליכא ש"ר וי"ל דזה חשוב באיסורא בא לידו דזה לק"מ לפימ"ש תוס' בפרק לולב הגזול בדף למ"ד ע"ב בד"ה וקרקע דש"ר לא שייך בקרקע וגם למאי דכתבו תוס' שם כיון דטעמא דיאוש לא קני משום דבאיסורא אתי לידו א"כ גבי קרקע נמי אם נתייאש קודם שהחזיק בה הלוקח קונה הלוקח מ"מ י"ל לפימ"ש מהר"י מטראני שבאס"ז כתובות דף ק"ט וז"ל אי שתקת שתקת פירש אתפרש עמך בדמי הדרך ואם לא שתקת ותרצה אותה בחנם אני אלך לאותם שמכרן לי באחריות ואומר לכל אחד אתה מכרת לי שדה שלימה וזה בא ותובע ממני דרך בואי ותפצו לי והם יבואו עמך ולא תוכל לדיין עמהם ואלה הם דברים בעלמא לרווחא דמלתא אלא אף עפ"י שלא הלך להם כך הדין נותן כיון שמכחם הוא בא שכמו שהם דוחים אותו כך הוא דוחה אותו עכ"ל והיינו למאי דס"ל להגמרא ביבמות דר' אבא כרבנן ובלאו טעמא דאי שתקת קם דינא ע"כ הך דאי שתקת רק לרווחא דמלתא ויש להבין מה צורך לרווחא מאחר דבלאו ה"ט זוכה בדין ונראה משום דאיתא בשבת פרק כל כתבי דף ק"כ אהא דתנן ואם היו פקחין עושין עמו חשבון אמר רבא בירא שמים עסקינן ולא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח ופרש"י דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים בזכיה דהפקירא דידע שלא מרצונו הפקירו עיי"ש לכן רבא לשיטתו קאמר נמי הכא נהי דבעל הדרך נתייאש ולוקח זה זכה מהפקר מ"מ יאמר נא בעל הדרך שלוקח זה אינו ירא שמים ונהנה משלו לכן לרווחא דמלתא שירוויח להנצל מלזות שפתים אומר לו הלוקח אי שתקת ואתפשר עמך וא"ל שתקת אסלק עצמו מן עקשות פה ולזות שפתים ומהדרנא שטרא למריה נמצא אני נהנה ואתה בעל הדרך לא אסר כיון שאם מהדרנא שטרא למריה גם כן לא תזכה בהדרך אפילו מירא שמים.
ועכ"פ מהך דאי שתקת מוכח דמיירי בלוקח באחריות כמ"ש מהרימ"ט וא"כ ליכא שינוי רשות כמ"ש נמ"י פחז"ה דף מ"ד והובא ברמ"א חו"מ סימן שס"א ס"ה דאם מכר באחריות לא הוי שינוי רשות.
ובזה ארווח לן מה דקשיא טובא כיון דהש"ס ביבמות ר"ל דר"א ור"י בפלוגתא דהנהו תנאי דפליגי רבנן ואדמון ור"א כרבנן למאי מייתי הא דאמר רבא דא"ל אי שתקת דאדרבה מייתי חובה לנפשיה דהא בזה דאי שתקת דחי הש"ס דר"י אמר לך אנא נמי כרבנן ונהי דתחלה ס"ל להש"ס דזה רק לרווחא דמלתא וכמ"ש מהרימ"ט מ"מ טוב יותר לשתוק מזה מלתת אצבע בין שיני הדוחה ומצאתי בתומים בסוף קיצור תק"כ שתמה נמי הכי ולפמ"ש הוכרח לזה וכמ"ש.
ולפי"ז א"ש דברי רמב"ם בפט"ו מהלכות טוען הי"א שכתב אם היו ארבע השדות לאיש אחד שקנה אותם מארבעה אין לו עליו דרך שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכ"א שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהן ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו שהקשו האחרונים כיון דפסק בפ"ה מהלכות נחלות ה"ד דקם דינא כר' אבא מה צ"ל הטעם בהלכות טוען הטעם דמהדרנא שטרא למריה ולצרפו לטעם ואני קניתי מכל אחד מהן כל זכות שיש לו ולפימ"ש א"ש דקשה לו מאחר דקי"ל כרבי אבא דקם דינא למה אמר רבא אי שתקת ואם רבא לא ס"ל כר"א אלא כרבי ירמיה למה פסק הריף כר"א אע"כ דרבא אמר זה אף דקם דינא דזכה הלוקח מחמת דכבר נתייאש בעל הדרך מ"מ ירא שמים אינו יוצא בזה דלשיטתו אזיל רבא בהא דפרק כ"כ וכ"פ הרמב"ם בפכ"ז מהלכות שבת הכ"ד והיינו לרווחא דמלתא כמ"ש מהרמי"ט וכן ס"ל להש"ס בהא דאמר ר"א כרבנן רק ר' ירמי' דחיק לומר אנא דאמרי אפילו כרבנן וטעמא דאי שתקת מועיל לבדו בלא טעם דקם דינא אבל הש"ס ור"א ס"ל דטעם דמהדרינא שטרא למריה היינו רק לומר כיון דבלא"ה לא מצי לאתהנית ה"ל זה נהנה וזה לא חסר והרי אם מ"מ הדרך אינו של לוקח יוכל למחות בו כמ"ש בנוב"ת סכ"ד דמי שרוצה לדור בחצר חברו דלא קיימא לאגרא אין שום ה"א שיכוף זה את חברו שיניחנו לדור בחצרו חנם דזה נהנה וזה לא חסר וכתב שם כן גם לדעת הרמב"ם עיי"ש והובא בפ"ת סימן ק"ט לחו"מ לכן ס"ל לר"א והש"ס דזה ל"מ רק אם כבר אין הדרך של בעליו דכבר נתייאש וקם דינא רק ירא שמים אינו רוצה ליהנות ממה דהפקיר חברו בע"כ דזה דוקא כשזה חסר וזה נהנה אבל כאן דלא מצי ליהנות א"כ לא חסר והדרך עתה אינו שלו ליכא בזה משום יראת שמים לכן כתב הרמב"ם שני הטעמים כמו דס"ל לר' אבא ורבא.
ואפשר לזה נתכוין הרמב"ם בפ"ה מהלכות נחלות ה"ד שכתב ז"ל מת היבם אחר שחלק עם זה הספק ובאו בני היבם הראוים לירש אביהם אע"פ שיש לזה הספק לומר אם אחיכם אני תנו לי חלק בירושה זו ואם איני אחיכם החזירו לי החצי שלקח אביכם אין לזה הספק בנכסי אביהן עמהן כלום ואין מוציאין מידן עכ"ל דקשה למה הוסיף ואין מוציאין מידן כיון דכבר כתב דאין לזה כלום והרי הרי"ף פסק כר"א לגמרי ואין בזה ספק לדעתו אלא לפימ"ש א"ש כיון דר"א ורבא בחד שיטתא ור"א כרבנן ואמר רבא נמי טעמא דאי שתקת כדי שגם ירא שמים יפטור וא"כ בהא דיבם דל"ל מהדרינא שטרא א"כ ירא שמים אינו רוצה ליהנות ממה שנתייאש חברו ור"א לא אמר רק קם דינא והיינו הדין כן דאין לב"ד להוציא מידם אבל ירא שמים מעצמו אינו רוצה בזה ליהנות ממה שהפקיר חברו שלא מרצונו.
ופרש"י ביבמות שם ואבדה דרך שדהו ששכחו על איזה מן הרוחות היתה ובכתובות על המשנה שם פרש"י ואבדה דרך שדהו שהחזיקו בה בעלי השדות שבוצריו ויל"ד למה ביבמות פירש ששכחו ולפימ"ש ה"ט דביבמות דהש"ס בא לומר דר' אבא כרבנן והיינו משום דאסח דעתיה ונתייאש כיון דע"י חסרון ידיעה נטל היבם פלגא לא חשוב באיסורא בא לידו דגם חכמים דס"ל דאין לו טענה על הלוקח משום דנתייאש והיינו דוקא אם שלא בגזלונותא במזיד החזיקו בהדרך אלא ע"י שכחה לכן מהני יאוש אבל אם בגזל החזיקו אף דזה מ"מ מתייאש לא זכו ושינוי רשות ליכא כשקנה באחריות א"כ ע"כ טעמייהו דחכמים לא משום יאוש אלא משום אי שתקת.