ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
מהדורא בתרא · סימן יג
ס"א תשעים יום בכנה"ג נסתפק אשה שהיתה בחזקת א"א והביאה עדים שנתגרשה אבל אין זוכרים אם עברו חדשי הבחנה אם היא נאמנת לומר שעברו עיי"ש ולענ"ד מהימנת לפימ"ש תוס' בקידושין דף ס"ד אהא דתניא נאמן האב לומר בני זה בן יג"ש ויום אחד ובתו זו בת יב"ש ויום אחד לנדרים וחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין וכתבו תוספות דע"א נאמן באיסורין ותימה הא א"נ אלא בדבר שבידו וי"ל כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו עכ"ל ונראה מה שכתבו עשאוהו אין הכונה דרק מדרבנן עשאוהו בחומרא דהא מקמי הכי אר"ח דנאמן גם לקרבן ואמר הש"ס ת"כ דר"ח מהאי ברייתא והרי מייתי קרבן ולא חיישו דמייתי חולין לעזרה ועוד הא בברייתא תני דנאמן לחרמים ולהקדשות ופרש"י חרמים הקדש בדק הבית א"כ הקדשות קדושת הגוף כגון בהמה זו לקרבן וסתמא תני ל"ש קדושת הגוף כגון לקרבן או לשאר דבר ואאת"ל להקדשות היינו שהקדיש לעניים ממ"נ אם אמר הרי עלי הוה כדר וכבר תני לה ואם אמר הרי זו לעניים דאינו נדר רק נדבה אזי כשיש ספק אזלינן לקולא דהוה ספק ממון כמ"ש מהרי"ט ח"ב בחחו"מ סימן קכ"ד עיי"ש וא"כ ל"ל דעשאוהו מדרבנן לחומרא דכיון דרק לחומרא עשאוהו הרי ספק הוא והל"ל ספק ממון לקולא לנתבע ולחומרא לתובע אע"כ דמדאורייתא הוא אלא משום דלא מקרא ילפי רק מסברתם דרבנן הוא כתבו עשאוהו ומצאתי בפנ"י שם נסתפק בזה ולע"ד כמ"ש ועיין חוו"ד ריש סימן קכ"ז בביאור דברי תוס' ומוכח נ"כ דמדאורייתא הוי כדבר שבידו עייש"ה וכ"כ בש"ש שמעתתא וא"ו פי"ט.
ובחידושי רשב"א כתב שם וז"ל תמיהא מלתא מ"ש אב דנקט הא אפילו אחר דע"א נאמן באיסורין דאפילו א"ל ע"א אכלת חלב מביא קרבן ע"י כדתנן בכריתות ושמא לרבותא נקט אב אע"פ שהוא קרוב עיי"ש ודבריו להיפך מדברי תוס' אך רשב"א לשיטתו דשם בדף ס"ה ע"ב דהא דאכלת חלב מחייבו קרבן לאו משום דשתק והוי הודאה אלא אפילו אמר א"י אבל תוס' כתבו שם דמשום דשתק הוי הודאה והכי איפסיק ביו"ד סימן קכ"ז וא"כ דברי התוס' מוכרחים דכל שעתיד ליגדל הוי כדבר שבידו וא"כ האשה בעצמה ג"כ נאמנת כדבר שבידה כמ"ש התוס' ריש גיטין דלהכי אשה נדה נאמנת שטבלה לנידותה משום דבידה לטבול ולהכי נאמנת לומר בהמה זו נשחטה עיי"ש וא"כ ה"נ כיון דימי הבחנה כיון דסופן לבוא הוי כדבר שבידה ונאמנת ואפילו אי הוה מדאורייתא וכ"ש שאינו רק מדרבנן משים גזרה דהיכא דהוא בידו הימנוהו רבנן בדרבנן לאשה ולקטן כמ"ש תוס' בערובין דף נ"ט בד"ה ותחומין עיי"ש והרי נדה ושחיטה וחמץ יש לו חזקת איסור ולא ידעינן אם נשתנה החזקה מכ"ש זו דודאי כבר נתגרשה אלא לא ידעינן אם כבר עברו ימי הבחנה.
וא"ל הא לענין חליצה משמע בסדר חליצה דצריך אחר להעיד דכבר עברו תשעים יום משמת בעלה ואין האשה עצמה נאמנת עיין בפירוש סדר חליצה אות ל"ט דשאני התם דחליצה חשוב דבר שבערוה כמ"ש הריטב"א בקידושין שם דף ס"ג ע"ב וקי"ל חליצת מעוברת לא שמה חליצה כדאיתא ביבמות דף ל"ו ע"ב והקילו להאמין אפילו ברוב משום דאינו רק גלויי מלתא בעלמא היא כמ"ש בפירוש ס"ח שם ולא רצו להקל כ"כ להאמין את האשה עצמה.
ובהכי א"ש מ"ש הב"י בסימן קס"ט ובפירוש ס"ח סל"ט הטעם דצריך שידעו הדיינים דיש צ"ב מיום שמת הבעל משום דשמא מעוברת היא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה ונתקשה הב"מ בסימן קס"ט ס"ט מי דחקו לה"ט הא אפילו ידעינן שאינה מעוברת ואפילו יבא אליהו ויאמר שאינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין ג"ח משום דאינה עולה ליבום כדאיתא בפרק החולץ דף מ"א ע"ב ולפימ"ש א"ש דאם היה ברור דאינה מעוברת רק מדרבנן אינה עולה ליבום ולחליצה כמו דגזרו גם בקטנה דלא תנשא תוך ג"ח כדאיתא התם בהחולץ וא"כ אינה דבר שבערוה ורק גזרה מדרבנן אזי האשה עצמה נאמנת שעברו צ"ב יום משמת הבעל אבל מחשש שמא מעוברת דאזי החליצה פסולה וכ"ש דאסורה להתייבם שמא תפגע באחי בעלה שלא במקום מצוה והוי דבר שבערוה אין האשה נאמנת בעצמה וזה דדייק צריך שידעו הדיינין דהיינו שידעו לא מאמירת האשה.
אח"כ מצאתי בישועת יעקב סימן קס"ט ס"ט ס"ק י"ז ז"ל צריך שידעו שיש צ"ב יום הטעם דשמא מעוברת היא וחליצת מעוברת לא שמה חליצה ואין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והוי חשש תורה ואמנם אף דאינה מעוברת מ"מ צריכה להמתין ג"ח כמבואר בש"ס דיבמות דאף אם יבא אליהו ויאמר שאינה מעוברת צריכה להמתין ג"ח אלא דעל זה היתה נאמנת ובחשש תורה אינה נאמנת עכ"ל.
ולי נראה אפילו באיסור דאורייתא אם אינו דבר שבערוה או ממון נאמנת האשה גם על עצמה דהרי מבואר ברשב"א פרק הא"ר דף פ"ח דהקשה למה אין ע"א נאמן בדאיתחזיק איסורא ואין בידו תפשוט מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע"ג דאתחזקה נדה ואין בידה לתקן דבימים תלה רחמנא י"ל דהתם כיון שדרכה להיות רואה ופוסקת והתר הבא מאליו נאמנת ואי משום טבילה בידה לתקן הוא וכ"כ בריש גיטין ב' ע"ב דע"א נאמן באיסור אם לא אתחזק איסורא או בידו לתקן ילפינן מנדה דא"ר וספרה לה ודרשינין בכתובות דף ע"ב לה לעצמה וכיון דדמ"ה פוסקין ממילא וימיה באין ממילא חשוב כחתיכה ספק חלב דלא אתחזיק איסורא ואי משום טבילה הא בידה לתקן וכן כוונת התוס' ריש גיטין שם בד"ה ע"א כמ"ש מהרש"א שם וא"כ אפילו יהא הא דצריכה להמתין ג"ח איסור דאורייתא נאמנת עצמה כיון דהתיר תלוי בימים דבאים ממילא וצ"ל כונת הישועות יעקב דאם מדאורייתא לא היה מועיל החליצה תוך ג"ח אפילו ודאי אינה מעוברת אז היה דבר שבערוה וא"כ לענין גירושין שהספק אם כבר עברו ג"ח מיום שנתגרשה ודאי נאמנת.
וצ"ע על התוס' בקידושין דף ס"ד דהקשו אהא דבני בן יג"ש נאמן לנדרים הא ע"א א"נ אלא בדבר שבידו והוצרכו לתרץ כיון דסופו ליגדל עשאוהו כדבר שבידו והא מנדה ילפינן דנאמנת לענין ספירת ימים דכבר עברו השבעה ימים משום דממילא באים וצ"ל משום דהתוס' בקידושין דף ס"ה ע"ב בד"ה נטמאו כתבו דהא דאמר בכל דוכתין ע"א נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר אבל לאסור הדבר אינו נאמן רק אם בידו עיי"ש לכן הוכרחו גבי הא דנאמן לנדרים דהוה לאסור משום דסופו ליגדל הוי כבידו או שאני היכא דמעיד דנעשה גדול דאישתני גופא והביא שתי שערות דגדלות שאינן שומא וכמ"ש המל"מ פ"ד מה"א ה"ז דזה הוי כמחוסר מעשה ולפ"ז י"ל מש"ה הוכרחו לתרץ דעשאוהו כדבר שבידו ולדעת הפנ"י דרבנן עשאוהו ומשום דאינו ממש כמחוסר זמן דממילא אתי.
ולפ"ז לענין ימי הבחנה דהוי להתיר אין אנו צריכין לדברי התוס' בקידושין דף ס"ד דבלא"ה ילפינן מוספרה לה אך דיש לחלק דבשלמא בוספרה לה דאינה בחזקת רואה דם תמיד וממלא פוסקת והימים ממלא באים משא"כ לענין ימי הבחנה נהי דהימים ממילא באים מ"מ י"ל דעד עכשיו היתה בחזקת א"א ובאיחור הזמן נתגרשה דהגירושין לאו ממילא בא אבל מהתוס' דקידושין מוכח דגם כה"ג ע"א נאמן דהא התם נמי י"ל באיחור הזמן נולדו וכמ"ש מרדכי ר"פ א"צ לענין ספק ביצת שנולדה אם עיו"ט או ביו"ט,
והפנ"י בפ"ב דכתובות דף י"ז ע"א בתוס' ד"ה משום ב"א כתב דהיכא שאומרת ברי שנתגרשה מקדם ואין אדם מכחישה בברי אפילו באיסורא מצרפינן ברי ושמא לחזקה דהשתא דהרי גרושה לפניך לאפוקי מחזקה קמייתא דמהני אף להוציא ממון מחזקתו דהוי תרתי במקום חדא וכ"ד רש"י עוד כתב לפימ"ש רשב"א והר"ן בפ"ק דחולין גבי גבינות דכל היכא דא"א לומר דהשתא ממש בזו הרגע נשתנה החזקה קמייתא בשעה שאנו מוצאין השתנות החזקה אגלאי מלתא למפרע שהיינו מחזיקין החזקה קמייתא בטעות איזה זמן מש"ה איתרע חזקה קמייתא ומוקמינן אחזקה דהשתא דומיא דכתמים דהטמאין למפרע עד שעת הכיבוס וה"נ בגט דידענו שנתגרשה ולא ידעינן אימת עיי"ש ולפי דבריו ה"נ כיון דעדים מעידין שנתגרשה ואין זוכרין אימת מוקמינן אחזקה דהשתא לומר כבר נתגרשה ועברו ימי הבחנה ולפ"ז אשה שבאה ואמרה מת בעלה ועברו ג"ח חולצת מיד וצ"ע לפ"ז למת צריכין בחליצה עכ"פ קרוב או אשה שיעידו שכבר עברו צ"ב יום משמת בעלה וכמ"ש הב"י בסימן קס"ט ואפשר דבאמת זה אינו מעכב בדיעבד או בשעת הדחק דהחולץ מוכרח לילך וא"א להמתין והכי משמע ביבמות דף ל"ט ע"ב דאתקין ר"י בגיטא דחלוצה דאישתעמודענהו דאחוה דמיתנא מאבא הוא וכ"כ הרי"ף בס"פ מ"ח ולא כתבו נמי דידעו שיש צ"ב יום משמת הבעל אע"כ דזה לא מעכב לדעת וסומכין על האשה עצמה והב"י ואחרונים החמירו רק לכתחלה דלא למסמך עליה דשמא לא עברו ימי הבחנה והיא מעוברת ולא מועיל החליצה וכשתפיל אח"כ יהא דבר שבערוה.
וגוף דברי הפנ"י אם כי דבריו נכונים מצד עצמן אבל מה שהכריחו מחמת דנתקדשה עמ"ש התוס' דאם זינתה ומוציאה גט שאין בו זמן לא קטלינן לה אף די"ל שלא נתגרשה עד אחר הזנות דהיא בחזקת א"א כיון דהרי גרושה לפניך והוקשה להפנ"י הא בכמה דוכתי מוכח דחזקה דמעיקרא עדיפא מחזקה דהשתא עיי"ש לפע"ד בלאו דבריו לק"מ דנהי דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא לאיסור ולהיתר אבל לא לעונש מיתה ומלקות אם אתרע כבר החזקה דהא רוב עדיף מחזקה ואין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון מחזקת בעליו מכ"ש שאין מוציאין ע"י חזקה וא"כ ק"ו אם בד"מ אין מוציאין ע"י חזקה ק"ו בד"נ להוציא חיותו מחזקת גופו וכדאיתא בריש סנהדרין דף ג' ע"ב מה ד"נ דחמירי א"ר זיל בתר רובא ד"מ לא כ"ש וכתבו תוס' שם דברוב גמור גם בד"נ אזלינן בתר רובא עיי"ש וה"נ בחזקה דלא אתרע כלל אזלינן בתר חזקה ועיין פנ"י בפרק האומר דף ס"ג ובקו"א שם סימן פ"ט דחזקת דלא אתרע עדיף מרובא וחשוב ודאי גמור משא"כ היכא דנולד ספק לפנינו עיי"ש לכן ס"נ כיון דגרושה לפנינו כבר נולד לנו ספק אימת נתגרשת נהי דיש חזקת א"א דמעיקרא לא קטלינן אותה אח"כ מצאתי בהגהות רב"פ זלה"ה שנדפס בישלתי ש"ש שכתב דבקידושי ספק או בגרושי ספק אף דאיכא חזקה דמעיקרא ליכא עונש הגוף בב"ד על הבא עליה והא דסוקלין על החזקה אינו רק בבנה מורכב על כתיפה וגם בספק בשחיטה אף דאיכא חזקה ליכא מלקות משום אכילת נבלה עכ"ל ושפ"ד סימן ח"י סק"א לא כ"כ.
ס"ב יבמה שמת היבם צריכה להמתין ג"ח אחר מיתת היבם זה כתבו תוס' ביבמות דף מ"ב בשם ר"ת משום דקרובה לביאה יותר מארוסה ונמשכו אחריו הא"ז בסימן תרל"ד והרא"ש והטוש"ע לקמן סימן קס"ד ס"א אלא דשם כתבו רק בשם י"א ומשום דלא נזכר בגמרא ובשאר ראשונים כגון רמב"ן ורשב"א ונמ"י ביבמות שם דדרכם לבאר כל חמירא ולי צ"ע לפימ"ש רדב"ז ח"א סימן צ"ה לענין טבילה במים חמין בשבת דגזרת מרחצאות בטובל בכלים איכא אבל בטובלת במים חמין ליכא גזרה ולא מפני דלא שייכה גזרת מרחצאות במים חמין דאדרבה כ"ש הוא וכמ"ש למעלה וכ"כ רשב"א ז"ל אלא הטעם הוא דאין לנו לכלול בגזרה אלא מה שאמרו בעלי הגזרה והם לא אמרוהו אלא בטובלים בכלי במאי דגזרו גזרו ובמאי דלא גזרו לא גזרו דבשלמא היכא שהדבר הוא מצד הדין יש לאסור כל מה דדמי ליה אבל כשהוא מטעם גזרה אין לנו אלא מה שגזרו עכ"ל וא"כ ה"נ כיון דאמרו בגמרא בפירוש ארוסה ולא אמרו יבמה אפ"ת דכ"ש הוא משום דקרובה לביאה יותר מארוסה מ"מ אין לנו לכלול בהגזרה מה שלא אתמר בפירוש בגמרא ונהי דודאי א"א לחלוק על ר"ת מ"מ אפשר זה טעמן של ראשונים שלא כתבוהו וגם קצת יש לחלק דבשלמא ארוסה דבעצמן וברצונם נשתדכו קרובים לביאה אבל יבמה אפשר דסניא ליה ולא תתרצה ביבמה ולא יכניס מריבה לתוך ביתו ובתוס' פרק הא"ר דף צ"ד ע"א בד"ה כי תבעי לך כתבו ביותר שכיח דסניא ליבם מדרחמא ליה כדמשמע בסוף האשה שלום דף קי"ז ודף קי"ח וכמים הפנים לפנים כן לב האדם כדאית' ביבמות שם דף קי"ז א"כ כמו דאיהי סניא ליה כן הוא סניא לה ולא ירצה ליבמה רק לחלוץ לה ומדרבנן אסור ליבמה עד שיעשה בה מאמר ויכניסה לחופה מקודם וארוסה כבר קדשה ואינו מחוסר רק חופה ואפשר לעשות זה סניף למ"ש הב"ש בסימן קס"ד סק"ג דאפשר בזה"ז דכופין על החליצה א"צ להמתין ג"ח דהא אינה קרובה לביאה.
ולקמן סימן קס"ד כתבו הטוש"ע שגם מת תיבם תוך ג"ח ממיתת בעלה צריכה להמתין ג"ח ממיתת היבם וכתב עצי ארזים דתמיהא מלתא טובא שלא נזכר זה בדברי התוס' והרא"ש ואדרבה נקטו להדיא מת אחר שלשה חדשים אבל במת תוך שלשה חדשים נראה מצד הסברא דא"צ להמתין ג"ח ממיתתו דאין לחוש ולומר שבא עליה תוך ג"ח דשמא היא מעוברת מאחיו ונמצא פוגע באיסור כרת וגם י"ל דמטעם זה ליכא למגזר אטו נשואה דעלמא דמידע ידעי כ"ע שלא בא עליה דמסתמא לא עבר על איסור כרת את"ד וזה י"ל דכמו בארוסה דכלה בלא ברכות אסורה מד"ס כנדה כדאיתא לקמן סי' נ"ה מ"מ גזרו ה"נ אם יודעת בעצמה דאינה מעוברת דלא בא עליה בעלה יותר מג"ח היא נאמנת גם להיבם כמו שכתב בחידושי רמב"ן ריש גיטין דלהכי לא ילפינן דע"א נאמן באיסורין גם דאיתחזק איסורא כמו נדה דספרה לה כתיב משום דשאני נדה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת גם לבעלה ונשאר רק איסור מד"ס משום הבחנה אך מ"מ יש לחלק דאסורה ליכא רק איסור אחד ולאו כ"ע זהירי באיסור דרבנן כמ"ש הה"מ בפ"א מה"א אבל ביבמה יש תרתי איסורי דרבנן חדא כמו בארוסה דיבמה נמי אסרו חכמים בלא קידושין וחופה כדאיתא לקמן סימן קס"ו ועוד גזרת חכמים משום הבחנה אפילו ודאי אינה מעוברת ותרי איסורי דרבנן חמיר כאיסור דאורייתא כמ"ש הרע"ב פ"ג דעירובין מ"ג
ונראה דמדברי ר"ת שבספר הישר סמ"ה למדן הטוש"ע דגם במת היבם תוך ג"ח להמתין ג"ח ממיתו דאיתא שם שכתב ר"ת דקצת ראיה דאחר מיתת היבם צריך המתנה ג"ח ממאי דקאמר ביבמות דף מ"ב היבמה שחלצו לה אחים משמע הא מת היבם צריכה ג"ח ממיתתו מדנקט שחלצו ולא תני ש"י שמת יבמה תוך ג"ח צריכה להמתין ג"ח ואם לאחר ג"ח א"צ להמתין וג"ח שאמרו משעת מיתת הבעל ולא משעת מיתת היבם וכן שנויה בתוספתא היבמה שחלצו לה אחים משמע דוקא חלצו וכן הובא בא"ז הנ"ל ויל"ד מה הוסיף מהתוספתא הא היינו הך תוספתא שהובא בגמרא ויותר ראיה מהגמרא שהביאה מתוספתא עצמה דאלו התוס' עצמה מצינו כ"פ מדלא הובא בגמרא לא דייקא.
ונראה משום דהראיה מהגמרא סגי על אם מת היבם אחר ג"ח אבל כשמת תוך ג"ח י"ל דסגי בג"ח ממיתת הבעל והא דלא תני אם מת היבם משום דבעי למתני אם חלצו אחר ג"ח א"צ להמתין דזה דווקא בחליצה ולא במת היבם תני רישא ג"ח אם חלצו לכן הוסיף ראיה מהתוספתא דלא תני כלל אם חלצו אחר ג"ח רק תניא הרישא דאם חלצו תוך ג"ח כדאיתא בתוספתא שלפנינו בפרק ששי וא"כ ל"ל דמשום סיפא נקט חלץ ממילא מוכח דגם כשמת היבם תוך ג"ח צריכה להמתין ממיתת היבם ג"ח ועיין בס"פ כל התדיר דיותר פשיטא ליה דתני רישא משום סיפא מלומר תני סיפא משום רישא.
ובעיקר ראיית ר"ת כראה דאינו ראיה לפימ"ש תוס' ביבמות ר"פ החולץ בד"ה ונמצאת להוכיח דהחולץ תוך ג"ח א"צ חליצה אחרת מדתניא בדף מ"א ע"ב יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג"ח צריכה להמתין שלשה חדשים משמע דלא בעיא חליצה והטו"ז לקמן סימן קס"ד סק"א כתב נמי כהתוס' וז"ל שכן משמע להדיא דא"צ חליצה אחרת מתנו רבנן חלצה תוך ג"ח צריכה להמתין עד שלשה חדשים מיום המיתה ש"מ דאחר ההמתנה סגי לה ומותרת להנשא דאל"כ ההמתנה זו מה צורך יש בה וא"ל דקמ"ל דצריכה להמתין קודם שיחלוץ שנית זה אינו דהא קתני סיפא חלצה לאחר ג"ח א"צ להמתין וא"כ ודאי כי היכא דבסיפא א"צ להמתין ותנשא מיד אחר החליצה ה"נ ברישא דתנשא אחר ההמתנה דאין בין רישא לסיפא אלא ההמתנה עכ"ל וא"כ נדחה ראיית ר"ת דלהכי לא נקט מת יבמה ונקט חלצו לה כדי להשמיעינו דא"צ חליצה אחרת אחר ג"ח והטו"ז פסק כן להלכה דלא כי"א שבש"ע שם ואפשר מה"ט כתב ר"ת רק קצת יש ראיה משום דיש לדחות כמ"ש ומש"ה הוסיף עוד דכן שנויה בתוספת' משום דבתוספת' לא קתני הסיפא וי"ל דאין מוכח מהרישא דא"צ חליצה אחרת כמו שכתב הטו"ז וא"כ למה נקט חלצה מיבמה אבל כיון דהתוס' הוכיחו מהרישא לבד דא"צ חליצה אחרת ליכא ראיה גם מהתוספתא לדברי ר"ת ונראה מה"ט השמיטו התוס' ראיית ר"ת משום דלשיטתם אינה ראיה כלל רק הביאו דברי ר"ת שאמר כן מסברא גם בלא ראיה.
ועיין פ"י דנדרים דף ע"ד תנן לענין הפרת נדרים אין היבמה גמורה לאישה כשם שארוסה גמורה לאישה ומזה למד בפרח מט"א ח"ב שאלה ק' דשומרת יבם שמתה אין היבם מתאבל עליה דמה ארוסה אין מתאבל עליה כ"ש ש"י הרי דשומרת יבם אינה גמורה ליבם כארוסה לארוס וכ"כ במפל וואש סימן ס"ה לנידון דידיה דסתם ארוסה לנשואין קיימא אבל יבמה כך עומדת לחלוץ כמו לייבם וכיון שכן אף דגזרו להמתין ג"ח בארוסה אין ראיה שגזרו כן גם בש"י שמת יבמה דיותר יש לדמות ארוסה לנשואה מיבמה דאינה גמורה ליבם כל כך גם קי"ל בש"י שזינתה מותרת ליבם משא"כ בארוסה כדאיתא לקמן סימן קנ"ט ס"ג.
ועוד בשלמא ארוסה שמת הארוס הוא רק מיתה דחד דשכיח אבל זו שימות בעלה ורוב נשים מתעברות ויולדת והדר ימות גם יבמה דהוי מיתה דתרי לא שכיח כמ"ש החכ"צ בסימן מ"א דלפיכך קרי נולד בהא דמתו כל האנשים המבקשים את נפשיך כדאיתא בר"פ רא"א משום דדתן ואבירם תרי הוי ולא שכיח אפילו לזמן מרובה עיי"ש ועיין סעיף חית דבדבר שאינו מצוי ברוב לא גזרו כשאינה ראויה להוליד וא"כ ה"נ כ"ז שלא נתייבמה דאסור לבא עליה בלא מאמר מרצונה ובעדים וחופה כדלקמן סימן קס"ו א"כ ודאי לא שכיח שימות בעלה בלא זרע והדר ימות גם יבמה טרם שייבמה ולא דמי לארוסה חדא דבארוסה ליכא הא דרוב נשים מתעברות ויולדת ועוד דהוי רק מיתה דחד ומנ"ל לכליל הך בגזרה דארוסה כיון שלא נתפרש בש"ס וכיון דלא מצינו זה בשאר מחברים ראשונים משמע דלא ס"ל הך דר"ת וכ"כ בעצי ארזים.
ועכ"פ יש לסמוך עמ"ש הב"ש בסימן קס"ד כיון דבזה"ז אין מייבמין בטל הטעם שכתב ר"ת דקרובה לביאה והנה בישועות יעקב כאן כתב כיון שכבר נאסר א"א להתיר אף דבטל הטעם כדקי"ל כל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ולא זכר דברי הב"ש.
ולעד"נ לפימ"ש בשו"ת הרא"ש בכלל שני ס"ח על טלית של פשתן דאין לאוסרו בזה"ז שאין לנו תכלת ליכא למגזר שמא יתן בו תכלת בכסות לילה או יקרע סדינו ויהא כלאים שלא במקום מצוה דלא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין דאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו כיון שהטעם ידוע כיון שנתבטל הטעם בטל האיסור ממילא דל"ד לביצה דרפ"ק דביצה דאין הטעם ידוע כ"כ לעולם ועוד בנידון זה אין פאן תקנה אלא ב"ש אוסרין משום גזרה וכיון דהשתא לא שייכא הך גזרה שרי ממילא והובא בב"י א"ח סימן טית ובמג"א שם סק"ז ולפ"ז י"ל תינח בדבר ההוה ומצוי טובא דאיסור ידוע דמעשים בכל יום דאסור וכיון שאין הטעם ידוע לא ידעו העולם שמש"ה הותר משום שנתבטל הטעם כיון שאין טעם האיסור ידוע והטעם לא ידוע משא"כ הכא דגם האיסור לא ידוע כיון דלא שכיח שימות הבעל בלא זרע דרוב נשים יולדת והדר ימות גם יבמה דמיתה דתרי ל"ש וא"כ אין האיסור ידוע זולת הלומדים התוס' והש"ע והלא המה יודעים ג"כ הטעם וכיון שנתבטל הטעם ממילא בטל האיסור וגם אינה תקנה רק גזרה משום נשואה שמת בעלה דשייך בה חשש שמא מעוברת.
סעי' י"א מעוברת חברו בנוב"ת סל"ח דייקא מלשון חברו לאפוקי מעוברת מגוי ובתשובת רעק"א ס"ס צ"ה דחהו דהא בשבת דף ק"נ מוקי ר"פ ההוא דלא יאמר לחברו לשכור פועלים דלא יאמר לחבר נכרי את"ד ולק"מ דהרי גם בתוס' שם בד"ה אומר אדם לחברו הנראה שתעמוד עמי לערב י"א דוקא לחברו אבל לנכרי אסור עיי"ש והרי לעיניהם הא דמפרש ר"פ לחבר נכרי אע"כ ס"ל לי"א דרק ר"פ ר"ל לחבר נכרי אבל ר"א דמפרש אפ"ת חברו ישראל ס"ל דחברו דייקא ישראל וכ"כ בכפ"ת בפרק לולב הגזול דף ל"ט ויותר מזה פרש"י בסוכה שם דאפילו ע"ה לא יתכן לקרא חברו של ת"ח ותוס' הקשו עליו מכמה דוכתי והכפ"ת יישבו עיי"ש אבל הר"ש בפ"ב דדמאי והובא בתוי"ט פ"ד דדמאי מ"ב אהא דתנן המדיר את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו הא דאמר חברו והרי הוא חבר ת"ח וחברו ע"ה מ"מ משום דגייסו גבי הדדי נקרא חברו עיי"ש ולע"ד מיושבים קושיות התוס' בסוכה על רש"י מהא דמשאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית משום דסתמא משאלת לאשה דגייסה בה ושואלת ממנה לשאול לה וכן הא דהאומר לחברו צא ולקט לך תאנים מתאנתי דפרש"י דלא נתן מדה ללקיטתו וא"י כמה לקט א"כ סתמא מדנותן לו כמה שירצה גייסי אהדדי וכן הא דלא יאמר לחברו בשבת לשכור פועלים דלא פסק לו שכר מסתמא גייסי אהדדי ועושה לו בחנם או קי"ל בגוי דיתן לו שכר הראוי משא"כ הא דסוכה דלוקח מחברו בדמים קצובין זה כל אדם לוקח אף ממי שאינו מכירו ולא שייך לשון חברו אא"כ שניהם שוים ע"ה או ת"ח וא"כ הא דתנן מעוברת חברו ומינקת חברו לא שייך אם זינתה עם נכרי דאין לו חברותא עמו אם לא ששניהם עכ"פ יהודים.
אמנם בגוף הדין כתבתי בחידושי סימן זה דבזה לכ"ע מחויבת להניק את בנה כיון דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כמוה והיא אמו ואינו של הכו"ע ול"ד לנולד מישראל דהוא של אביו ועיין בתוי"ט פ"ז דברכות משנה ג' למה בבהמ"ז בזימון אומרין אלקינו ובבה"ת ד' כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין עיי"ש וא"כ כיון שאמו הביאתו לעולם ואין לו אב מדינא מחויבת להניקו אך אם נאנסה מכו"ע י"ל דאין עליה חיוב ואף דהיתה יכולה להתהפך ולא היתה מתעברת מ"מ לא עשתה שום מעשה אלא ממילא נתעברה וא"כ י"ל להכי תנן מעוברת חברו ומינקת חברו לאפוקי אם הולד מכו"ע דסתמא באונס בא עליה כי ברצון לא שכיח לזנות עם כו"ע וכמ"ש ב"ש לעיל סימן ד' סקמ"ג ונ"ב וחת"ס חאה"ע ס"ט ועצי אחים סימן כ"ה ממשמעות טי"ד סימן קנ"ג דגוי מאיס לה.
הסמ"ג בעשה סוף מצוה נון ז"ל הר"ש היה אומר דגרושה מניקה מותרת להנשא מפני שאיתא בפרק אע"פ דנ"ט נתגרשה אינה כופה להניק ולא הודה לו ר"ת לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינק כופה להניק כמו שאומר שם וגם בשאלתות פוסק דל"ש גרושה ל"ש אלמנה ותמה הב"ח בשו"ת חדשות סכ"ח מה תשובה השיב ר"ת ממכירה שכופה הא גם הר"ש לא התיר אלא היכא דאינה משועבדת להניק עכ"ל הב"ח ויל"ד עוד דהל"ל ולא הודה לו ר"ת כשמכירה התינוק דאין כופה להניק ותוס' בפ' אע"פ דף סמך ע"ב בד"ה והלכתא כתבו דגם אלמנה לא מישתעבדה להניק מכי תבעה כתובתה או רוצה להנשא עכ"ל ונראה דגם ר"ת ס"ל דאינה דין לאסרה משום הנקת הולד היכא דאינה מחויבת להניק אלא דלא חלקו חכמים בגזרתם ולהכי אסרו באלמנה אף אם תובעת כתובתה וכיון דע"כ לא חלקו ה"נ אסרו בגרושה אבל הר"ש ס"ל בשלמא באלמנה עצמה י"ל לא חלקו אבל לומר כן בגרושה נמי משום אלמנה דהוי כשני מינים לא אמרינן וכדכתב הר"ן בשבת ר"פ שואל דקי"ל כת"ק דאין רואין במראה של מתכות בין קבועה בין אינה קבועה כיון דגזרו באינה קבועה שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלין לא חלקו בין קבועה לאינה קבועה ומיהו שאר המראות מותרין דלהחמיר במין אחר אטו אותו המין שראוי לחשבו אפילו רבא מודה דלא מחמירין תדע דהא אמרינן בפ"ק דאם אדם חשוב הוא מותר ולא גזרינן אטו שאינו חשוב ובשמן נמי חלקו בין מושחא לדנפשא ולא גזרו זה מפני זה עכ"ל לכן ס"ל להר"ש דה"נ גרושה ואלמנה הוי כשני מינין אבל אלמנה כשתובעת כתובתה יש לגזור אטו אינה תובעת דל"פ במין אחד ולזה כתב הסמ"ג הרי גם גרושה כשמכירה התינק כופה להניק ושייכה הטעם והגזרה ממילא יש לאסור גם באינה מכירה בגרושה גופה וגם באלמנה עכצ"ל כן דהא שרוצה להנשא אין כופה להניק רק כשמכירה וע"כ דגזרו אינו מכירה אטו מכירה אח"כ ראית. במהרש"א בפ' מע"פ שם כתב דהא דנתגרשה אין כופה אותה לא תקשי לר"ת דמ"מ אסורה להנשא דגזרינן אטו לא נתגרשה ואטו מכירה דכופין אותה.