אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן קיח

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן קיח

סימן קיז

ס"א לא בגדי חול לשון תשובת הרא"ש כלל כוין ס"ה תקנה שכתוב בה כי ימות מת שתחלוק האלמנה עם יורשי המת כל אשר ימצא לו והיא אומרת שאין לו דו"ד על בגדי חול שלה כי אינם משועבדים לבע"ח והיורשים טוענים שיש להם לחלוק בהם הדין עם האלמנה שכתוב בתקנה כל אשר ימצא לו ובגדיה לא היו מצויים לו כי לא היה לבעל מהם כלום ועוד דחלוקה זו במקום גביית כתובתה גם עתה לא יעלו לה בחשבון וכתב החמ"ח דמשמע דס"ל דאין שמין לאלמנה בגדי חול בכתובתה והא גמרא ערוכה בכתובות דף נ"ד ולעיל סי' צ"ט ס"א דשמין גם על טעם ראשון יש לפקפק דהא גם בגדי שבת אינם בכלל אשר ימצא לו לפי מה שפסיק לעיל סימן צדי"ק סט"ו עכ"ל ונ"ל דמ"ש הרא"ש ועוד משום דיש לבע"ד לחלוק על טעם ראשון כיון דאשר ימצא לו נכתב על עזבונו לאחר מיתה ואמרינן בכתובות דף נ"ד דלא אקני לה בגדי חול רק כשתהא תחתיו בחייו אבל אחר מותו שמין לה וא"כ יש ספק בלשון התקנה אם הכונה ימצא לו בחייו או אחר מותו אף דימצא לו דכתוב בבכור היינו מצוי לו בחייו י"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד כדאיתא בחולין דף קל"ז ע"ב ועוד דבפ"ק דפסחים דף וא"ו איתא דאלו מגנב חייב באחריות עובר אלא ימצא וה"נ בחייו חייב לעשות לה בגדי חול אחרים כמ"ש בק"ה לעיל סי' צדי"ק סט"ו והיורשים מוחזקים יותר ממנה ועכ"פ אינה מוחזקת יותר מהם לכן כתב ועוד דתקנה זו במקום גביית כתובתה ומדינא מגיע לה הכתובה דעולה יותר מחצי העזבון ואז אף שהיו מעלין לה הבגדי חול בחשבון כתובתה עדיין היה לה יותר מחצי העזבון והתקנה בא לגרע דינה לכן כל ספק בתקנה מוקמונין אדין כמבואר בב"ש לקמן סק"ה.

אך בגדי שבת פליגי ראשונים גם בחייו אם יכול למוכרם או בע"ח גובה מהם כדאיתא בחו"מ סי' צ"ז סכ"ז ובחמ"ח לעיל סי' צדי"ק ס"ק נ"א וא"כ יש ס"ס שמא בגדי שבת גם בחייו הם של בעל וחשוב אשר ימצא לו בחייו ואת"ל בחייו אינם מצוי לו שמא כונת המתקנים אשר ימצא לו בעזבונו אחר מותו ובס"ס גם בתקנה לא מוקמונין אדינא דהא אפילו ס"ס באיסור דאורייתא קיי"ל דמותר ואף דס"ס ל"מ להוציא ממון שאני הכא דעכ"פ אין האלמנה מוחזקת יותר מיורשין ואף דימצא לו הנאמר בבכור צ"ל מצוי בחיי אב מ"מ הכא דאין להאשה רק קנין פירות כל זמן דתיקום קמיה חשוב מצוי לו כמ"ש נמ"י ומרדכי ר"פ י"נ באם נותן לאב במהיום ולאח"מ ומת האב בחיי הנותן דחשוב מצוי לאב כיון דהגוף שלו.

ובכלל נ"ה ס"ה כתב הרא"ש ז"ל וששאלתי אלמנה יש לה לחלק עם נכסי הבעל כפי התקנה אם שמין כל הבגדים מה שעליה דע שכל הבגדים של שבוע אין שמין לפי שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד עכ"ל ולכאורה תמוה ג"כ דהא להיפך אמרינן בכתובות דף נ"ד דשמין מה שעלה דאדעתא למיפק לא אקני לה וצ"ל דס"ל דנגד סברא דאדעתא למיפק לא אקני לה י"ל שאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אך לו שקול ישקל האומדנות הרי הכל בחזקת היורשים דממילא יורשים וכדאיתא בפ' הכותב דף פ"ד דינתן ליורשים שכולן צריכין שבועה ויורשים א"צ שבועה אמנם כשאנו באים מכח התקנה לגרע דין כתובתה אדרבה מוקמונין אדינא בכל מה דאפשר ואמרינן דמתקני התקנה לא היה דעתם לגרע זכותה כל כך וי"ל עוד מה דאמר הרא"ש ועוד ולא סגי ליה בטעם ראשון דלא הוי מצוי לאב בחייו דלדעת הרז"ה וסייעתיה בס"פ נ"ש דאם מגרשה ג"כ שמין לה בגדי חול א"כ כיון דבידו לגרשה חשוב מצויין לו כדמוכח בנדרים דף פ"ו דאמר דאין אשה יכולה להקדיש מע"י דהוי אין ברשותה כיון דאין בידה להתגרש.

ס"ד שפרעה שלא עפ"י ב"ד חובות עכו"ם מנכסי בעלה כדי שלא יזלזלו במכירת קרקעותיו יפה עשתה עיין ב"ש ולכאורה קשה הא בלא"ה כיון שפרעה מנכסי בעלה הרי מבואר בחו"מ סי' קכ"ח דאם היה בידו משל לוה ופרע חובו של לוה צריך הלוה לשלם ולפי טעמו של מהרי"ו שם משום שדר"נ לק"מ דבחייב לעכו"ם ליכא שדר"נ דלאשר אשם לו בישראל כתוב כמ"ש התומים בסימן פ"ו אבל לטעם הש"ך דכשהיה בידו משל לוה אמרינן דפרע ע"ד שישלם הלוה לו קשה ומצאתי בהפלאה הקשה ג"כ הכי וסיים דצ"ל דס"ל דלוה מצי אמר מפייסנא הוינא לו ומחיל לי ולפ"ז נסתר דברי הש"ך מדינא היכא דלא שייך שדר"נ אבל עובדא דהרא"ש מיירי שהיה התקנה שתחלוק האלמנה עם יתמי בעלה בנכסים והיו הנכסים תחת יד אפטרופס רק מה שפרעה האלמנה להגוים היה תחת ידה מעות או שנתנה להם קרקעות מנכסי בעלה א"כ מה שפרעה היה החצי משלה וחצי משל יתומים ויותר לא היה בידה ותובעת מהאפטרופס שיחזיר לה מחלק היתומים החצי מה שפרעה משלה לפי התקנה דמחלק יתומים יפרעו כל החובות כמבואר כל זה בתשובות הרא"ש כלל פ"ז ס"ד.

סעיף י"א שטר שזה בהטור הביא תשובת הרא"ש שבסוף כ' פ"ד פסל השטר מפני שכתוב בו לשון ירושה וחזר ותקנו מפני חובה אחת שכתוב בו ותחזיק שהוא לשון מתנה וסיים דקנתה מה שיש לו עכשיו ומה שקנה אח"כ כי כתב בשטר ומה שאני עתיד לקנות ותמה הב"מ הא א"י להקנות מה שאינו ברשותו עיי"ש וברא"ש גופא ודאי לק"מ דבהשאלה מבואר שסמוך לפטירתו אמר שמקיים השטר וכיון דהשטר בידה ואז כבר קנה והוא קיימו לכן קנתה אך הטור השמיט זה וי"ל לפימ"ש רמ"א בחו"מ סי' ר"ט כמו דאם תפיס אחר שבא לעולם כן קנה אם יש השטר ביד לוקח או מקבל מתנה ועיי"ש בטו"ז דאפילו לא מסר לו השטר אח"כ רק בשעת מכירה או מתנה אך קשה נהי דהשטר בידה הא לא מהני שטר למטלטלין ומה שקנו ממנו קודם שקנה לא מהני וכבר הדר סודר למריה וכ"ש מעות דגם קנין לא מהני דאין מטבע נקנה בק"ס והטור כתב דקנתה כל מה שיש לו עכשיו אף מה שקנה אחר שנתן לה השטר וכ"כ בשו"ת גור א"י בחחו"מ סי' נ"ד דאם יש שטר ביד מקבל או לוקח אחר שבא לעולם לא מהני למטלטלין והובא במ"ש סי' ר"ט לכן נראה כיון שכתב שתחזוק בכל מה שיש לו ותעשה כל חפצה בהם קנתה המטלטלין וגם מעות כל מה שהיה לו בשעת המתנה ע"י משיכה וכיון שהכל שלה ממילא כשקנה הבעל אח"כ הרי קנה במטלטלין ומעות שלה אף דכתב לה מהיום ולאח"מ הגוף שלה מיד רק הפירות יהנה בהם גם הבעל וא"כ חליפי המעות ומטלטלין שלה הם אפילו חליפי חליפין דהכל בא מחמת ממונה דהגוף שלה ולא מיירי רק מה שקנה ולא אם נותן לו במתנה דלא תלינן שניתן לו מתנה דלא שכיח ומ"ש הרא"ש משום שכתב ומה שאני עתיד לקנות ולפימ"ש בלא"ה שלה מחמת שכל מה שהיה לו בשעת המתנה קנתה ואח"כ מה שקנה קנה בממונה ה"ט כיון שכתוב מה שקניתי אם לא היה כתוב ומה שאני עתיד לקנות הל"ל דשייר לעצמו מה שיקנה אפילו במה שיקנה ממה שנתן לה אלא כיון שפירש ומה שאני עתיד לקנות הרי לא שייר לעצמו לכן בכונה השמיט הטור בהשאלה שקיים לה השטר סמוך לפטירתו ועוד אפילו לא החזיקה בהמטלטלין והמעות מכיון שקנתה כל רשותו ע"י ק"ס כמ"ש בהשטר ממילא נקנת לת כל מטלטליו ומעותיו בתורת חצר דמסתמא לא הניח מעותיו ומטלטליו במקום הפקר אלא במקום המשתמר לדעתו וקנתה דמתנה דעת אחרת מקנה סגי במשתמר לדעת הנותן כמבואר ברא"ש פ"ק דב"מ דף י"א ע"ב ואפילו רק משתמר על ידי משרתיו וכדומה חשוב משתמר לדעתו כדמוכח מהא דר"ג ור"י ורע"ק בב"מ שם וכמ"ש נמי בחידושי הר"ן שם ואפילו להרי"ף ורמב"ם דס"ל דגם בדא"מ צריך שיהא משתמר לדעת המקבל מ"מ הכא דאשתו עמו מסתמא משתמרת גם לדעתה וכיון שקנתה בשעת מתנה כל מה שהיה לבעל ממילא כל מה שקנה אח"כ הן שלה דמחמת ממונה בא ומ"ש הש"ך בחו"מ סי' ר"ב דאין חצר קונה רק מה שהיה חצרו מכבר השיגו עליו כל אחרונים

סי"ג עליהם הראי' מבואר בשו"ת הרא"ש כלל נ"ה משום דשטר העומד לגבות לאו כגבוי חשוב הבעל מוחזק והקשה הב"מ דהא השאלה גם על קרקע א"כ מה בכך דלאו כגבוי ביד התובע כן נמי ביד הנתבע תפיסתו בקרקע לאו כלום עיי"ש ואישתמיטתיה ח"ש הרשב"א בתשובה תתקע"ב דאע"ג בקרקע ל"א תפיסה מ"מ זה שירד ברשות חשוב מוחזק אף דיש ספק דתרי ותרי אם ירד רק על תנאי אם יחזיר לו המעות יסתלק ויהא המכר בטל.

סי"ד אינו מעמש"ב בשו"ת הרא"ש סל"ג ס"א כתב טעם לפי שאינו ודאי עוקר דשמא תלד ואף א"ל תלד יכול לגרשה ולישא אחרת דלא מיקרי מעמש"ב אלא היכא דבשעת תנאו ידוע שעוקר דבר מן התורה כגון ע"מ שאין לך עלי שכו"ע וע"מ שלא תשמיטני שביעית והקשה הפלאה בקו"א הא לא קי"ל כשמואל דאמר בב"מ דף נו"ן בע"מ שאין לך עלי אונאה ואפילו לאו ודאי עקר חשוב מתנה עמש"ב וגבי שביעית נמי לאו ודאי עקר דשמא יפרע לפני שמיטה עתוס' מכות ג' ע"ב בד"ה ושמואל עיי"ש.

ונ"ל כיון דאין צורך ונ"מ בהתנאי רק אם לא יפרע קודם שמיטה וכן באונאה אין צורך בתנאי רק אם יהא בו אונאה לכן ס"ל לרב דחשוב ודאי עקר דכונת ותכלית המכוון בתנאי רק לעקור ד"ת ושמואל הוא דס"ל דזה ל"ח ודאי עקר ולא קי"ל כוותיה משא"כ בתנאי שלא ישא אחרת עליה דנ"מ גם כשתלד ויש מקום לתנאי לחול ולא יעקור ד"ת לכן חל אף דאח"כ עוקר ובגיטין דף פ"ד ע"ב איתא אמר הרז"ג ע"מ שתאכל בשר חזיר ל"ח מתנה עמש"ב משום דלאו ודאי עקר דלא תאכל ולא תתגרש היינו נמי דנ"מ בתנאי כשלא תעקור הד"ת שלא תאכל לא תתגרש.

וראיתי בשו"ת מהרי"ק במתחייב לדון בדיני עכו"ם כשלא יפרע החוב למלוה לא חשיב מתנה עמש"ב דלאו ודאי קעקר כהך דגיטין דף פ"ד דה"נ כשמתחייב לאו ודאי עקר דאפשר שיפרע מעצמו עיי"ש ולא דיבר נכונה דמבואר בשו"ת הרא"ש הובא בטוח"מ ריש סימן ס"ז דאם כתב בשטר שיוכל המלוה לגבות בכל צד בין בדרכים הדתיים בין שאינם דתיים הוי מתנה עמש"ב ועטו"ז חו"מ סימן כ"ו וסי' ס"א ס"ו ולפי מה שכתבתי חשוב ודאי קעקר דאין כ"מ בתנאי רק כשלא יפרע מעצמו ועוד שאני הך דגיטין שאין האשה מתחייבת לעשות איסור דהברירה בידה שלא תאכל ולא תתגרש דליכא זמן לומר אחר שכבר נתגרשה מחויבת לאכול משא"כ כאן כשלא יפרע מחויב לעמוד בפלילם ולעשות איסור ואין יכול לחייב עצמו לעשות איסור או אפילו לא ילך מ"מ המלוה יעבור ומצאתי בשו"ת ר"ן שאלה ע"ג דהיה דעת השואל לומר דליכא בזה משום מתנה עמש"ב דלאו ודאי עקר כההוא דגיטין ודחהו הר"ן דהתם אין עוברין על ד"ת כלל אבל כאן אם לא יפרע חובו והמלוה מביאו בערכאות שלהם נמצא עובר על לפניהם ולא לפני עכו"ם וכ"כ התומים בסי' כ"ו ססק"ד,

סי"ז מפני שהיה מגזם עליה לגרשה אין זה טענת אונס והקשו החמ"ח וב"ש מלעיל סימן ק"ה אפילו לא מסרה מודעה מחילתה בטלה ותירץ הב"ש כיון דעבר עשר שנים ובדין יכול לגרשה גם בזה"ז בע"כ לא הוי אונס וקשה דהא הרא"ש כתב תחלה משום דבדין יכול לגרשה ועוד דלא מסרה מודעה א"כ משמע משום דלא מסרה מודעה אפילו ליכא עשר שנים לכן נראה לפימ"ש מהרח"ש הובא בנתיבות סימן ר"ה ס"ב סק"ח כשאנסו בפירוש ליתן לו מתנה גם אונס בלא מודעה מבטל המתנה אבל אם אנסו סתם והוא נתן לו מתנה להפטר מהאונס צריך מס"מ עיי"ש וכאן אנסה סתם שהפחידה לגרשה ולא אנסה שתמחול לו הכתובה ומעצמה מחלה לו הכתובה הוי מתנה משום שלא מס"מ משא"כ לעיל סימן ק"ה דאנסה למחול כמ"ש רמ"א שם וכן הוא בשו"ת רשב"א סימן תתפ"ג אזי המחילה בטלה גם כשלא מסרה מודעה.

סי"ט לא בירושה שנפל לאשה בעודה תחתיו זה הרא"ש בתשובה כנ"ד אבל מהרי"ל בתשובה ס"א הוכיח ממהר"ם דגם בנ"מ שייך התקנה מדכתב כיון דלפי התקנה לא ירות לה בעל פטור מקבורתה ואי איתא דירות נ"מ יחויב ג"כ בקבורתה ול"ל דמיירי דלית לה נ"מ דמ"מ לא פלוג כמו דלדין הש"ס דתקנו קבורתה תחת נדוניתה אף דכנסה בלא נדוניא משום ל"פ את"ד ולי נראה דמשום הא לא אריא לומר דהרא"ש פליג על מהר"ם רבו לפימ"ש המל"מ פ"ו מה"ג הט"ז דלא מצינו בשום מקום דמשום ל"פ יגזרו על הרוב משום המיעוט וא"כ ה"כ בשלא נדוניא על פי הרוב יש לה נדוניא אבל נ"מ לא שכיח כדאיתא בכתובות דף מ"ז ע"ב תקנו מצוי למצוי ואינו מצוי ופרש"י שבויה ואשה שיש לה נ"מ לא שכיחי וכ"כ התוספת דף נ"ב שם בד"ה רצה וכתובה דהיינו נדוניא וקבורתה מצוי וא"כ בשלמא כנסה בלא נדוניא דהוי מיעוטא תקנו משום ל"פ אטו היכא דיש לה נדוניא אבל לומר ל"פ היכא דאין לה נ"מ משים היכא דיש לה נ"מ דהוי רוב אטו מיעוט לא מצינו ותשובה זו של מהר"ם היא במיימני בתשובות השייכים להלכות אישות סימן ל"ה ומבואר שם דלא ירית מינה מידי לכן כתב דאינו חייב בקבורתה והוא מטעם שכתבתי דל"ל בזה ל"פ.

י"א שחוזרין לנותני הנדוניא וי"א לנותנין נוסח התקנה שבד"מ בשם המרדכי ובנ"ש בשם מהר"ם וכן בשו"ת מ"ב סט"ו בשם מהר"ם מנותני הנדוניא או ליורשיה ופירש המ"ב דמהתקנים עצמן נסתפקו בתקנתם וכתב הב"מ דזה לא אפשר דחלילה להרהר הבי על המתקנים שיוציאו מת"י דבר שאינו מתוקן כזה ותו דהמהר"ם עביד עובדא בנפשיה והוציא ממון עפ"י נוסח זה ואלו בספק הרי הדין דיחלוקו הנותן ויורשיה כמ"ש המ"ב עצמו עיי"ש ונ"ל דבקהלת יעקב כתב דודאי לא נתקנה לעקור ירושת הבעל דאין בדורינו לבטל ד"ת או דינא דגרמא ובודאי התקנה היה שיחייבו הבעל להחזיר מה שיירש עיי"ש ועדיין קשה לפימ"ש מהרי"ק בשרש פ"ט אף דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה היינו אם מכר או הקדיש מלוה קרקע המשועבד לו משום דיכול לוה לסלקו בזוזי אבל גוף החוב כיון דודאי עומד לגבות למפרע הוא גובה והוי דבר שברשותו ויכול להקדיש או למכור והוכיח כן מפרש"י בפסחים דף ל"א ומכמה דוכתי א"כ אפילו המתקנים תקנו רק לחייב הבעל הרי למפרע גובה ומיד שמתה האשה נדונייתה לנותן או ליורש ולמפרע גובה א"כ לא יורש כלום ועדיין הוי עקירת ירושתו מעיקרא ומ"ש הרמב"ן שבר"ן ר"פ הכותב וברמ"א לעיל סי' צ"ב אף דלאחר שניסת א"י להתנות שלא יירשנה מ"מ אם מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שיירש ממנה צריך לקיים י"ל או דרמב"ן לשיטתו שבפרק דו"ה כתב דחוב הוי דשלב"ל ולא ס"ל כמהרי"ק דלמפרע גובה או משום דבעל מחייב עצמו הוי רק שנותן ליורשיה מתנה משלו כמ"ש רמב"ן אבל כאן דהמתקנים חייבוהו בע"כ אם למפרע גובה לא ירש כלום אפילו רגע לכן נראה להכי תקנו שיחזיר לנותן או ליורשיה דאיך שיעשה יצא י"ח ממילא ל"ל למפרע גובה הגובה דהא ביד הבעל לסלקו בלא כלום ליתן לצד השני לכן לא תקנו שיחלוקו דא"כ כל חד למפרע גובה החצי ואי דמ"מ א"י לדחותם לומר לכ"א לא אתן לך כיון דניתקן בחרם ע"כ צריך ליתן לאחד מהם א"כ ניחא כיון דסוף סוף מוכרח להחזיר למפרע ויחשב שלא ירש כלום דזה אינו כיון דהברירה בידו ליתן לאיזה מהם שירצה א"כ יש לו טוה"נ והרבה פוסקים ס"ל כמ"ד טוה"נ ממון ואפי' למ"ד טוה"נ אינה ממון וכ"ד מהר"ם כמ"ש בש"ך חו"מ סי' ש"נ מ"מ שיור קצת הוא דלכמה דברים טוה"נ ממון כמ"ש הש"ך בחו"מ סי' ר"ג וסי' ש"נ ועוד כיון דקי"ל בדרבנן כדאי היחיד לסמוך עליו כדאיתא בנדה ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהוראות או"ה וירושת הבעל קי"ל שהוא רק מדרבנן כמ"ש הרמב"ם ורוב פוסקים והמתקנים ראו דהשעה צריכה לכך סמכו בזה אמ"ד דטוה"נ ממון ול"א עקירת דין דגמרא כמו שמצינו בכתובות בנ"ד דהצריכו מותר דינר שלא לעקור לגמרי דין ירושה ה"נ ע"י טוה"נ נשאר לבעל קצת ירושה ואף דלפעמים האב הוא הנותן והוא יורש ראשון וע"כ צריך הבעל להחזיר לו לבד מ"מ כיון דיש לפעמים נותן לבד ויורש לבד ל"ח עקירה לגמרי כמ"ש הטו"ז ומג"א בא"ח סי' תקפ"ח דלהכי לא גזרו בכל יו"ט שלא לתקוע משום שלא לעקור לגמרי המצוה וכשגזרו רק כשחל בשבת לא חשוב עקירה וכן הכא ל"ח עקירה לגמרי כיון דכשיש שנים נותן לבד ויורש לבד והברירה ביד הבעל ליתן למי שירצה.

ולפימ"ש דוקא בשנה ראשונה דתיקן ר"ת ור"ש וחכמי הדור להחזיר הכל וכדי שלא לעקור דין ירושה לגמרי תקנו שיתן הבעל לנותן הנדוניא או ליורשיה אבל בשנה שניה דהתקנה רק להחזיר החצי דלא עקרו כל הירושה א"צ ליתן הברירה לבעל ובזה מה נעמו דברי המרדכי בפרק נ"ש סי' קנ"ה והג"א שם שכתבו שתקנו שבשנה ראשונה אם מתה בלא ולד שיחזיר הכל לנותנין לה או ליורשיה ועוד תקנו שאם מתה בתוך שנתיים אם מתה בלא זרע שיחזור ליורשיה חצי הנדוניא עיי"ש.

ועדיין יל"ד כיון דמפורש בתקנת ר"ת וסייעתו בשנה ראשונה להחזיר לנותן או ליורשיה במה נחלקו הקהלות עם מהר"ם אם להחזיר להנותן או ליורשיה דהרי התקנה נעשה בחרם ואינו כדברי זה ולא כדברי זה ונראה דתקנת ר"ת על הבעל להחזיר למי שירצה וכנ"ל אך אם הבעל לא קפיד או בא לשאול למי עדיף להחזיר בזה נחלקו מהר"ם ובני פלוגתיו ובזה מדויק הלשון שבתשובות כ"ן דהקהלות ס"ל מחזירין ליורשין ומהר"ם עשה מעשה כשמתה נינתו והוצרכו להחזיר לו ולא לאביה עיי"ש דמאי הוצרכו הא אם קאי על הבעל הל"ל והוצרך להחזיר לו אלא דלא הכריח את הבעל להחזיר לו כיון דהתקנה שהברירה בידו ליתן לנותן או ליורשיה רק שהקהל לבד רצונם היו ליתן לאביה ומהר"ם הצריכם להקהל להחזיר לו והבעל לא קפיד אבל אם הבעל היה רוצה דוקא להחזיר לאביה לא היה מצריכו מהר"ם להחזיר לו כי לפימ"ש דסמכו על המ"ד דטוה"נ ממון וא"כ איך יכריחו לבעל ליתן לצד אחד ולהפסידו הטוה"נ ועוד דממ"נ אם טוה"נ אינה ממון לא היו מתקנים לעקור דין הש"ס דבעל יורש וע"כ דסמכו אמ"ד טוה"נ ממון א"כ אפילו תפס צד אחד מחויב להחזיר לבעל אם רוצה ליתן לצד השני דמ"ש הש"ך בס"ס רע"ו דאם תפס טוה"נ אין מוציאין היינו למ"ד טוה"נ אינה ממון.

והנה מה דמבואר במרדכי הנ"ל דהוסיפו לתקן אם מתה בשנה שניה להחזיר ליורשיה למה דוקא ליורשיה נהי כיון דהתקנה בשנה שניה רק להחזיר החצי וא"צ ליתן הברירה לבעל שיחזיר לנותן או ליורשיה מ"מ למה בחרו לתקן להחזיר ליורשיה החצי ואדרבה נראה דעדיף להחזיר לנותן דהא בתקנת ר"ת כתוב להחזיר לנותן או ליורשיה הרי הקדים הנותן וצ"ל בשלמא בשנה ראשונה דהנותן לא נתייאש עדיין עדיף הנותן דעיקר התקנה משום עגמת נפש ותם לריק כחכם אף דאם יחזיר ליורשיה ליכא כ"כ עגמת נפש כמ"ש המ"ב מ"מ נותן עדיף אלא דהוצרך ר"ת בשנה ראשונה ליתן הברירה לבעל אם ירצה יתן ליורשיה כדי שיהא לו טוה"נ כנ"ל אבל בשנה שניה דכבר אסח הנותן דעתו כדאיתא בפרש"י בברכות דף נ"ח ע"ב בד"ה ככלי אובד דאחר יב"ח משתכח מן הלב לכן כשתקנו להחזיר החצי בשנה שניה בחרו להחזיר ליורשיה דוקא.

ולפ"ז אפשר למעט המחלוקת בין מהר"ם להקהלות שהובא בשו"ת מיימני סכ"ו וסל"ה דהא מבואר שם סי' ל"ה דכתב מהר"ם דלא ברירא לן תקנת הקהלות בשניה ואפשר לא נתפשטה תקנתם בכל המקומות וא"כ בשנה שנית אין צריך להחזיר כלל רק בשנה ראשונה ומה שעשה מהר"ם עובדא בנפשיה להחזיר לו ולא לאב כיון שהוא נתן הנדניא היה בשנה ראשונה כמבואר שם סכ"ו ואז לכ"ע נותן עדיף אם אין הבעל רוצה דוקא להחזיר ליורשיה אבל הקהלות שתפסו התקנה להחזיר החצי כשמתה בשנה שניה שפיר אמרו שיחזיר דוקא ליורשיה ולא פליגי עם מהר"ם דגם הוא יודה היכא דתפסו התקנה בשניה כמבואר בנוסח התקנה במרדכי להחזיר ליורשיה כנלע"ד לולא דברי רמ"א ואחרונים שהבינו דיש מחלוקת בזה בין מהר"ם ושאר פוסקים.

ובד"מ לעיל סי' נ"ה הביא לשון התקנה דר"ת אם מתה בלא ז"ק בשנה ראשונה להחזיר הנדוניא לנותנים לה או ליורשיה וכתב ונראה לדקדק מדברי ר"ת שהתקנה היתה להחזיר לנותני הנדוניא ולא ליורשיה והביא ג"כ דברי מהרי"ו שבסימן ס"ד דהתקנה לא היתה רק כשאחרים נותנין לה הנדוניא אבל כשהם בעצמם נותנים הנדוניא לא תקנו עיי"ש וא"כ איך יפרש תקנת ר"ת להחזיר לנותני הנדוניא ולא ליורשיה דהא כתב או ליורשיה ול"ל דמפרש כמ"ש הב"מ לנותנים אם היה אחרים נותנים או ליורשיה אם בעצמה הכניסה הנדוניא דהרי מהרי"ו כתב דדוקא כשנתנו אחרים הנדוניא תקנו משום ותם לריק דלא תקנו בלא טעם וכן מבואר בתקנות ר"ת שבסוף תשובת מהר"ם וגם מבואר במהרי"ו דל"ל בזה לא פלוג כיון דלא ניתקין לכל ישראל כתקנות הש"ס וגם ל"ל דאב נתן הנדוניא או אחר רק אחר מיתת האשה ליתנהו הנותנים דמ"מ מה להו ליורשיה כיון דלא מכחה בא הנדן והל"ל ליורשי הנותן כמ"ש הב"מ והב"מ כתב דמזה הנוסח לנותנים או ליורשיה מוכח דלא כמהרי"ו אבל הד"מ לא ערער על מהרי"ו והביאו בד"מ וברמ"א כאן בפשיטות ועכצ"ל הפירוש דלנותני הנדוניא או ליורשיה שיש להבעל הזכות ליתן לאיזה צד שירצה וכמ"ש ונ"ל דהד"מ נתכוין לדברי ר"ת שבתוספת כתובות פרק כ"ש דף מ"ז ע"ב שכתבו עוד תיקן ר"ת שאפילו בעל מוחזק שיחזור אם מתה תוך שנה מלשון שיחזור דקדק הד"מ שהתקנה היתה להחזיר לנותני הנדוניא ולא ליורשיה דלשון חזרה היינו למקום שבא משם ועוד דלא זכר או ליורשיה ומ"מ נראה דאין מזה סתירה למ"ש המרדכי הנ"ל ומהר"ם בתשובה תתקל"ד להחזיר לנותני הנדוניא או ליורשיה דהא בתוספת כתבו דחזר בו ר"ת בסוף ימיו מאותה תקנה וודאי עדותם נאמנה ואיך א"כ המהר"ם ומרדכי העתיקו תקנת ר"ת ליתד נאמן אע"כ משום דשתי תקנות היה תחלה תיקן להחזיר אם מתה תוך שנה ולא הוזכר או ליורשיה

ועוד נראה דס"ל להד"מ דתחלה תיקן ר"ת והנהיג בלא גזרת חרם אם מתה תוך שנתה להחזיר הנדן להנותן ואח"כ להחזיק המנהג והתקנה גזר והחרים בצירוף חכמי הקהלות והחרם לא נעשה רק באם לא יחזיר לא להנותן ולא ליורשיה אבל כשיתן ליורשיה נהי דעבר על התקנה ראשונה אבל על החרם לא עבר וכיון דמכח החרם מוכרח להחזיר או לנותן או ליורשיה תו ליכא חשש דיעבור על התקנה כיון דמצוה לשמוע דברי חכמים וחזקה אא"ח ולא לו כדאיתא בפ"ק דב"מ דף ה' ע"ב ובתוס' דהזכירו תקנתו לא כתבו שגזר בחרם גם לא כתבו או יורשיה כי זה תקנה ראשונה והד"מ דקדק מאותה תקנה שהיה להחזיר להנותן ומ"ש התוספת דחזר בו ר"ת מאותה תקנה מ"מ לא נתבטל דלא ביטל התקנה וגם כבר תפסו ונהגו באותה תקנה לכן מהר"ם עשה כתקנה ראשונה להחזיר לו הנדוניא שנתן אף דהוא לא היה היורש רק אביה.

ולפ"ז נראה דלפיכך כשתיקן ר"ת תחלה תיקן רק להחזיר לנותן הנדוניא ואח"כ כשעשה תקנה בחרם תיקן או לנותן או ליורשיה כי תקנה לבד אינו עקירת דין הש"ס כיון דכתב הרמב"ם בפט"ז מה"א ה"ט לענין תקנת הגאונים לגבות הכתובה ממטלטלי דיורשים אם היה יודע מתקנת הגאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבין בדבר הרבה שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה עיי"ש וא"כ התקנה מועיל רק אם ידע בה דאז אדעת זה נשא שלא יירשנה אבל כשתיקן ר"ת בחרם דאזי ע"כ דבעל יחזיר גם כשלא ידע מהתקנה א"כ זה הוי עקירה לדין תורה או לדין דגמרא לכן נעשה על אופן שיהא הברירה ביד הבעל ליתן לנותן או ליורשיה וטוה"נ ממון ולא עקר לגמרי הירושה מהבעל וכמ"ש לעיל וכשאין הבעל מקפיד בין שני הצדדים כיון דע"כ יצא הנדוניא ממנו יש לב"ד ליתן להנותן מכח תקנה ראשונה של ר"ת דהיה בשנה ראשונה שלא יתקיים ותם לריק כחכם דנהי דאין בתקנת הגאונים כח להוציא מן הבעל המוחזק בכח ד"ת או תקנת הש"ס אבל להכריע ודאי שפיר כיון דיותר סברא ליתן להנותן כדמצינו בפרק הכותב פ"ד א' במי שמת והיה לו מלוה ופקדון ביד אחד דלר"ט יתנו לכושל ולרע"ק ליורשים עיי"ש לכן מהר"ם הצריכם לב"ד ליתן לו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה