ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות
סימן סו
ס"א קודם שיכתוב לה כתובה לעיל סימן ס"א כתב רמ"א למ"ד דחופת נדה הוי חופה אעפ"י שאינה ראויה לביאה הה"ד אם לא כתב כתובה ותמה בישועות יעקב כאן בפירש הארוך ולעיל סימן ס"א בפירש הקצר הא כתב הב"ש סוף סימן ס"א דאם מודיעין לחתן שהיא נדה גם לרמב"ם קונה וכ"כ בסימן ס"ד סק"ה וא"כ ה"נ הבעל יודע דלא כתב כתובה וגם לרמב"ם מהני החופה ונראה לפימ"ש בנה"מ להוכיח דהא דבשותפין אמרינן דקנו גם בדשלב"ל איידי דבעי לקנות גמור ומקנה דוקא היכא דעכשיו א"א לקנות בקנין טוב אבל אם אפשר ע"י קנין טוב לא אמרינן איידי עיי"ש סימן קע"ו ס"ג וסימן ר"ז סי"ג הוכיח כן מדברי הרמ"א וא"כ ה"נ כאן בחופה דצייתי להדדי ליהנות זה מזה בזכות שיש להם זה על זה הוי עוד יותר מנשתתפו ונהי דחופת נדה כיון שאינה ראויה לביאה ליכא קנין טוב מ"מ איידי דבעי לקנות גמרי ומקני להדדי וה"ד כשיודע שעכשיו היא נדה אבל אם א"י ל"ל איידי דהא כסבור שראויה לביאה ויש קנין טיב אבל לענין חסרון הכתובה הרי אפשר עכשיו לכתוב כתובה דאזי החופה קנין טוב ל"ל איידי ול"ש כשיודע א"ל.
ויקנו מידו בפ"ק דכתובות ר"א שרי למבעל בתחלה בשבת א"ל והא ל"כ לה כתובה אמר אתפוסוה מטלטלין וכתב הר"ן וא"ת והא הוי כקונה קנין בשבת ואפשר מפני מצוה התירו א"נ מבע"י מיירי ולא היה שהות כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל והקשו באס"ז ומפרשים למה לא אמר שיקנו ממנו ויש תרצו דקנין סודר חמור מהתפסת מטלטלין ואסור בשבת כמבואר באס"ז פ"ק דכתובות דף זיין ע"א ולפ"ז אם עברו וקנו מידו דבדיעבד מהני קנין בשבת כדאיתא בחו"מ סימן ר"ח מותר אח"כ לבעול.
אמנם נראה כיון דטעם דקנין מועיל דקנין לכתיבה עומד ויכולה לילך אצל העדים שיכתבו לה דא"צ תו לאמלוכי בו כמ"ש הה"מ וב"י דמה"ט סמכה דעתה נראה דבשבת או מבע"י כשאין שהות לכתוב לא מהני דהא מה דחתימת עדים כשר ולא הוי מפ"כ כתוב בהרז"ה בפד"א דהעדים שלוחין והוי מפי כתבו ואפילו בל"ז ג"כ אין כותבין רק מטעם שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף ע"ג דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ה"מ אלו שעשאן שלוחין ואפילו אלו אם כתבו פ"א א"י לכתוב פ"ב כיון דכבר עשו שליחותן עיי"ש וכן הוא בפג"פ דף קע"א ובחו"מ סימן ל"ט ס"ה וסימן נ"א ס"א ומ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף ל"ד בתחלה שהעדים שלוחי מלוה והקונה צע"ג והנה בנזיר דף י"ב מבואר דכל מידי דלא מצי איהו למיעבד השתא לא מצי משוי שליח וא"כ בשבת או מבע"י כשאין שהות לכתוב לא מצי משוי שליח לכתוב וצריך אחר שבת לעשותם שלוחים לכתוב לכן לא אמר ר"א שיקנו מידי
ולכאורה רציתי לומר כיון דלא מחוסר מעשה רק זמן דממילא קאתי יכול לעשותן שלוחים שיכתבו אחר שבת לפ"ד רש"י ביבמות דף ל"ד דמחוסר זמן ל"ח דשלב"ל הובא במל"מ פ"ד מה"א ה"ז אמנם המל"מ כתב שם דאפשר לענין שליחות מודה רש"י לתוס' ויותר מפורש יוצא מדברי נוב"ת חאהע"ז סימן נ"ב בד"ה ומ"ש המל"מ דאם לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח לעשות אחר כך אפילו רק מחוסר זמן לכ"א.
ועוד אאתיל דשליחות לא גרע מקנין בדשלב"ל מ"מ לא עדיף מדשלב"ל לר"מ דאינו חל הקנין רק אחר שב"ל ה"נ במחוסר זמן אינו חל עד זמן שיכול לעשותו בעצמו וכן מצאתי בנו"ב שם סי' נ"ד בד"ה ומעתה וא"כ אפילו לדעת הפוסקים בחו"מ סימן ל"ט ס"ד דאם קנו מידו תו לא יוכל למחות בעדים מלכתוב ה"ד כשחל השליחות מיד אלים הקנין לחזק שלא יוכל לחזור משא"כ כאן דלא חל השליחות מיד בשבת יכול לחזור אחר בעילתו בשבת ולמחות בעדים מלכתוב.
ואפילו לפימ"ש התומים בסימן ל"ט באורים סקי"ט דהוא מתק"ח שלא יוכל לחזור מה שלא נראה כן משו"ת הרשב"א סימן אלף ל"ד מ"מ היינו כשחל השליחות מיד אלמוהו חכז"ל להקנין אבל בשבת דלא חל מיד השליחות ול"ד לשאר קנין דחל השליחות מיד וגם הוא מלתא דלא שכיח ל"ל לא פלוג שפיר יכול לחזור ולא סמכה דעתה ועיין שו"ת רשב"א סימן אלף רי"א שכתב דכל שטר משטר מקנה ילפינן וכל שהמתחייב בשלו אינו עושה את העדים שלוחין לכתוב אין עדותן שבשטר עדות עיי"ש ואין לומר דמידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח דוקא אם הוא אינו מועיל אפילו עבר ועביד אבל לכתוב נהי דבשבת אסור מ"מ אם עבר וכתב מועיל חשוב מצי עביד דזה אינו חדא דמבואר בגליון תוס' פרק כירה דף מ"ג דבאיסור דאורייתא לא אמרינן שאם עבר ועוד כיון דצריך חתימת העדים והם שלוחין א"כ כשחתמו בשבת י"ל אשלד"ע ואינו מועיל דבטל השליחות ועוד דנעשו פסולין לעדות ופסול השטר ועוד אפ"ת מידי דתליא בדידיה לבד אמרינן דמצי עביד באיסור אבל דבר שצריך עדים להחתים מי ישמעו לו כשרים לעשות איסור דאורייתא ועוד דבר"פ הא"מ שאל הש"ס שליחות מנ"ל ויליף שם מקראי הרי דלולא זה ה"א דלא מצי משוי שליח וא"כ אין לנו רק מה דמוכחי קראי כשמצי עביד השתא בהיתר ואינו מחוסר זמן ועיין בשו"ת הרא"ם ח"ג סימן ל"א וסי' ל"ז הביא כמה ראשונים דגם מחוסר זמן חשוב דשלב"ל והוכיח דגם רש"י הכי ס"ל ודחה ראיות המל"מ והעלה דכ"ע הכי ס"ל וגם בשעה"מ פכ"ב ממכירה ה"ט הביא ממהרי"ק שרש פ"ט ומהראנ"ח ח"א סימן כ"א דס"ל דמחוסר זמן הוי דשלב"ל וגם כתב דמרש"י אין ראיה עיי"ש שו"ר במח"א הלכות שלוחין ס"ט כתב היכי דנשבע שלא לקדש אשה פלונית ועשה שליח לקדש ל"ל מידי דאיהי ל"מ עביד לא מצי משוי שליח כיון דאם עבר ועביד בעצמו מהני רק איסורא רביע עליו והובא בשו"מ מהדורא תליתאה ח"א סימן כ"ה איברא דמח"א הביא שם ממהראנ"ח ח"ב דגם זה הוי מידי דלא מצי עביד משום האיסור לא מצי משוי שליח והוא במים עמוקים ס"ס י"ז והובא בגליון רע"ק לעיל סי' ל"ה ופ"ת שם ס"ק י"ג ולא ערערו משמע דהכי ס"ל.
ס"ג או שמחלה לו כתב הב"ש סק"ט בפלוגתא יד הנמחל עה"ת כדאיתא בחו"מ סימן ס"ה וכונתו למ"ש שם סכ"ג בהג"ה האומר שטר אחד מחול לך הקטון מחול ולא הגדול ולפימ"ש בנתיבות בדיני תפיסה אות י"א דוקא בבא לזכות מכח הלשון אזי אמרינן דלא מחית אינש נפשו לספיקא ודעתו רק על משמעות הברור שבלשונו אבל בספק תרי ותרי הממע"ה ה"נ בפלוגתא הממע"ה.
והנה ברמב"ם פי"ב מה"א אפילו כתבה לו התקבלתי תנאו בטל שכל הפוחת בב"ז וכבר הקשו מפרק החובל דף פ"ט דאמר כל לגבי בעלה ודאי מחלה ועלה בדעתו דוקא כאן דמסופקת אם ימות קודם אם יגרשה לא גמרה ומחלה דאפשר אלמלי היתה יודעת שבעלה ימות בודאי קודם לא היתה מוחלת ומה"ט גם כתיבת התקבלתי לא מועיל ומה דכתב הרמב"ם שכל הפוחת היינו דנהי דאינה מוחלת בלב שלם מ"מ הוא לא נתחייב לה כתובה כיון שהתנה לזה אמר דתנאו לעבור על איסור בטל ומצד מחילתה ל"מ דאינו רק מחמת דלא ידעה שיגיע לה כתובה וא"כ הא דהחובל דמכרה כתובתה לאחר דאפילו ימות בעלה קודם אין לה כתובה ודאי גמרה ומחלה דל"ל אלמלי ידעה ומצאתי אח"כ בישיע"ק כן עיי"ש אך עדיין תקשי מהרמב"ם גופא דבסוף פי"ז מה"א כתב דמוחלת כתובתה הוא מחול והר"ן כתב דוקא אם מגרשה והוא דחוק דדברי רמב"ם משמע אף שאינו מגרשה והב"ש תירץ דבפי"ב דהתנה עמה בשעת קידושין או נשואין שתכתוב לו התקבלתי ל"מ דהוי מתנה עמש"ב ובפי"ז מחלה אחר הנשואין מהני וג"ז צ"ע דהא לר"י במתנה על שאר וכסות מהני דדבר שבממון מהני מחילתה ובכתובה דלא מהני משום דבב"ז א"כ גם כשמוחלת אח"כ מ"מ הוי דבר איסור כשאינה מגרשה ולמה יועיל מחילתה אז יותר ונ"ל לפימ"ש תוס' בפרק אעפ"י דף נ"ו דמתנה עמש"ב תנאו בטל דוקא כשמתכוין במזיד לעקור ד"ת עיי"ש א"כ בשלמא בתנאי בשעת קידושין או נשואין הרי נחתו ע"ד לדור ביחד בלא כתובה באיסור בב"ז ול"ל שמא שוגגין הן דאין יודעין שיש איסור דא"כ נמי י"ל דהתנאי בטל דהוי מחילה בטעות דאלמלי ידעי שיש איסור לא היו מתנין וכמ"ש כה"ג בהג"א פרק איזה נשך בדף ס"ו ועכ"פ ממ"נ ל"ד לתנאי בגוב"ר דלא נתכוין לעקור ד"ת וגם לא היה בטעות אבל כשמוחלת אחר הנשואין י"ל דלא נתכונה לאיסור רק היה בדעתה שלא לדור עמו ואף דאח"כ דרה עמו אמרינן אימר השתא נשתנה דעתה והממע"ה ותו ל"ל דלא ידעה ומחלה לפימ"ש הרא"ש בב"מ דף נ"א בהא דפליגי רו"ש בע"מ שלא יהא לך עלי אונאה דס"ל לרב דהתנאי בטל משום דלא ידע ומחיל דהלכה כרב אף דבעלמא בממון הלכה כשמואל נגד רב מ"מ כיון דאונאה הוי איסור הלכה כרב וא"כ כשמוחלת אחר נשואין ודעתה שלא לדור עמו לית במחילתה איסור לא איכפת לן מה דלא ידעה ומחלה ול"ל כיון דדרה עמו אח"כ הוכיח סע"ת דהא קי"ל דזה הוי ספק אם נימא הוכיח סע"ת עיו"ד סימן ד' ס"ב ועוד ל"ל בזה לא ידעה ומחלה כיון דאמרינן שמא היה בדעתה שלא לדור עמו י"ל מש"ה מחלה הכתובה כדי שתהא קלה בעיניו לגרשה בלא כתובה וא"כ ל"ל אלמלי ידעה בודאי שיגרשה לא היתה מוחלת וא"ל הא אם תטעון כשמחלתי היה בדעתי לדור עמו באיסור או טעיתי ולא ידעתי שיש איסור והא הבעל כא"י א"פ דחייב דזה אינו דהאחרונים בחו"מ סימן ע"ה ס"ט העלו היכא דלא ה"ל למידע פטור ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם והובא לקמן קס"ח ס"ח והביאו הב"מ גם הוכיח מהטור דאפילו דרין אחר מחילתה מ"מ מחילתה מועיל ובית יעקב הקשה על הב"ש בין תנאי בשעת נשואיו למוחלת אח"כ דהא לרב דימי בפ' אעפ"י דף נ"ז בסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ולהב"ש דכתב דיד הנמחל עה"ת ה"ל לפסוק כר"ד ולא כרבין ויפה הקשה אך לפימ"ש א"ש דהתם מיירי בסוף דומיא דתחלה דפרשו להדיא שידורו יחד בלא כתובה ועד"ז מוחלת וגם לשון הפוחת משמע דהבעל פיחת כמ"ש תוס' שם דף נ"א ועלה קאי נמי דרב דימי והיינו דלא רצה לדור עמה רק אם תמחל לו כתובתה ואף דכתב הרשב"א בתשובה הובא בב"מ סוף פי"ז מה"א דמחילתה בטלה משום דהוה מחילה באונס י"ל אה"נ זה טעמו של ר"ד דמחילתה בטלה או שהיא באופן שיש לו טענה עליה שלא לדור עמה ועי"כ מוחלת לו וכעין שכתב בשו"ת הרא"ש שבטור ס"ס קי"ח ולפי הנראה לדינא דגמרא דמותר לישא אחרת עליה אפילו יש לו בנים אם אמר שתמחל לו הכתובה וא"ל ישא עוד אשה לא חשיבה אונס כיון דבדין יכול לישא שיחדתו כדי שידור עמה לבד ומ"ש הרא"ש כיון שלא קיים פ"ו בדין יכול לישא אחרת עליה משום דנ"מ אחר תקנת רגמ"ה
אמנם בלא"ה נ"ל לתרץ קושית הבית יעקב מעל הב"ש דז"ל הגמרא שם דף נ"ז רב דימי אמר ר"ש ב"פ אריב"ל משום ב"ק מחלוקת בתחלה אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת פרש"י מחלוקת דר' יהודא ור' יוסי דר"י ס"ל דוקא בכתבה לא התקבלתי ור' יוסי ס"ל אפילו ע"פ מוחלת בתחלה אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה אא"כ כתבה שובר התקבלתי ור' יוחנן אמר בין בזו בין בזו מחלוקת ומפרש ר' יוחנן דברי עצמו בין בתחלת חופה בין בסוף חופה מחלוקת ותחלה דאריב"ל תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה כי אתא רבין אמר מחלוקת בסוף חופה אבל בתחלת חופה ד"ה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת יעיי"ש ונתקשו באס"ז בפירושא והפלאה הקשה לר"ד דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת בע"פ משום שכבר זכתה א"כ בסוף חופה נמי כבר זכתה ולי קשה עוד הא אפילו בתחלת חופה כבר זכתה דתחלת חופה קונה כמ"ש הרא"ש לעיל בדף נ"ו שם והובא בחמ"ח לעיל סימן ס"א וכ"כ הפנ"י דתחלת חופה כבר זכתה ולא שייך תנאי רק הפלוגתא אי סגי במחילה בע"פ ונראה לפי דעת הירושלמי ר"פ אעפ"י דגם אחר נישואין אמרינן הא דרב גידל דהן דברים הנקנין באמירה ואמר שם עד כדון כשלא בעל נקנין באמירה משום חיבת הביאה שיבעול ויש שם בק"ע שתי גרסות דלחד גרסא עדיף כשכבר בעל מקנה באמירה משום בעילה ראשונה שעבר וחד גרסא עדיף כשלא בעל עדיין עיי"ש וא"כ הסברות שקולין ובזה פליגי כאן דמ"ד מחלוקת אי סגי למחול באמירה לבד אחר שזכתה לפני הביאה כיון שעדיין לא בעל ס"ל לר' יוסי דסגי למחול באמירה דהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת ביאה שיבעלנה אח"כ דהא לירושלמי מתחייב הוא לה בלא קנין משום דרב גידל כמ"ש דמהני מחילתה משום חיבת ביאה ור' יהודא ס"ל כיון דכנסה לחופה תו ליכא משום דר"ג אבל בסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת דאחר הביאה תו ליתא דרב גידל ולרבין ס"ל לר' יוחנן אפילו בסוף ביאה מחלוקת דלר' יוסי מוחלת באמירה שהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת לילה ראשונה העבר והנה הר"ן כתב בר"פ אעפ"י דמוכח מהש"ס בבלי דאחר נישואין ליתא משום דרב גידל דלא כירושלמי והיינו מדאמר שם בגמרא דאמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה צריכין לאמלוכי ביה דמיירי בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה הרי דאחר נשואין לא נקנה באמירה עיי"ש וא"כ ממילא ליתא לכל האי שקלא וטריא דרב דימי ורבין ור' יוחנן דפליגי אימת נקנה באמירה. אחר נשואין וא"כ כיון דפלוגתת ר' יהודא ור' יוסי אי מוחלת באמירה ע"כ מיירי אחר נשואין לענין מחילה ולא לפני נשואין לענין תנאי וכמ"ש הפנ"י וכן נראה דלפני הנשואין לא מצית למחול דעדיין לא זכתה והוי דשלב"ל וגם כתיבת התקבלתי לא מהני וע"כ הא דאמר ר' יוסי דגם בע"פ יכולה למחול משום אף דכבר זכתה סגי במחילה בע"פ והלכה כרבי יוסי נגד ר' יהודא וכדברי הבית שמואל ובזה מתורץ מה דהשמיטו הרי"ף והרא"ש הא דרב דימי ורבין אלא דעדיין קשה למה לא הביאו פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי דמינה אנו למדין דסגי באוררה למחול כרבי יוסי וכמ"ש הר"ן והא דכתב הרמב"ם ספי"ז מהלכות אישות דמחילת כתובה לבעלה סגי באמירה כתב הה"מ בפ"ה מהלכות מכירה דיליף מפ"ק דקידושין דע"ע גופו קנוי דאל"ה א"צ שטר וסגי כשאמר לו רבו זיל הרי דשעבוד א"צ למחול בשטר או בקנין מ"מ הרי הרי"ף בקידושין לא הביא הך מימרא ומשום דע"ע אינו נוהג רק בזמן שהיובל נוהג
ונ"ל ראיה דיכולה למחול הכתובה באמירה בעלמא דבב"ק דף פ"ט אמר רבא הלכתא טוה"נ לאשה ופריך למה כשחבלה באחר פטורה תזבין כתובתה בטוה"נ ומשני כל לגבי בעלה מחלה והקשו תוס' הא חייבת מדד"ג ותרצו דאין לה ובספרי ערך ש"י לחו"מ סימן ס"ו כתבתי הא דלוה פטור כשאין להמוחל לשלם היינו דמחילה רק סלוק שעבוד בעלמא ואפילו בעל כרחו של לוה החוב מחול כמ"ש המח"א בה"ז והפקר סי"א מהתוס' בפ"ק דקידושין דף י"ט בד"ה אומר אדם וכ"ז אם נמחל מכח סלוק באמירה אבל אם אין נמחל רק בכתובת שובר א"כ הוי כשטר מקנה דצריך שיבא השובר ליד לוה ויקנהו כמ"ש בחו"מ סימן קצ"א וא"כ בלא רצון הלוה אינו קונה בע"כ והרי לוה מסייע בגרמית ההיזק ואף דמיכוין לטובתו חייב כדמסקי הפוסקים בחו"מ סי' ס"ו סכ"ג ואף דלוה אינו עושה מעשה בקבלתו השובר ובהסכמתו מ"מ הרי אפילו כשאמר הלוה ללוקח לישתבע לי מלוה דלא נפרע ואינו רוצה לישבע חייב המלוה מדד"ג כדאיתא התם סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ז ובס"ק ק"ט מן הריא"ז בש"ג כ"ש זה הלוה דבלא קבלתו לא היה מועיל המחילה וא"כ כהזיקו שניהן דשניהם חייבים ואם לית לו הזה גובה מהשני ונהי דעיקר הגורם הוא המוחל דהמקבל לא עביד מעשה כולה האי כמ"ש ר"ן בנדרים דף ל"ה בד"ה למעול מ"מ כשאין למוחל לשלם יחויב המקבל וכמ"ש כת"ג בש"ך חו"מ סימן שצ"א סק"א יעיי"ש וא"ב מה קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה אע"כ דמועיל המחילה בדיבור בעלמא גם בכתובה והרי"ף בפרק החובל הביא שם האי גמרא ממילא לא היה צריך להביא הך פלוגתא דר"י ור' יוסי והפלוגתא דר"ד ורבין וס"ל לרי"ף דבכתובה ל"ל לא ידעה ומחלה היכא דלא מכרה הכתובה ואלמלי ידעה שיגיע לה הכתובה לא היתה מוחלת כמ"ש לעיל אלא כיון דיודעת שעי"ז קלה בעיניו להוציאה חשובה יודעת כמ"ש התוס' בב"מ דף נ"א
והנה דעת הב"ש דרק תנאי של הבעל לא מהני ומה שכתב הרמב"ם גם כשכתבה התקבלתי ל"מ מיירי ג"כ שהתנה עמה הבעל שתכתוב לו כן והוא דחוק ונ"ל דיל"ד למה נקט ר' יהודא דתכתוב התקבלתי מה שאינו אמת הל"ל שתכתוב לו שמוחלת לו גם רמב"ם בפי"ז מה"א כתב דאם מחלה לו מחול ובפי"ב כתב דכתבה התקבלתי דהיה יכול לומר בשתי המקומות בחד לישנא דכתבה או אמרה התקבלתי או כתבה או אמרה דמוחלת לו לכן נראה לפימ"ש תוס' בב"ק דף ק"ד ע"ב בד"ה אגב דאודיתא לא קניא מדאורייתא ועיין קצו"ח סימן קצ"ד וספר מצל מאש סי' יו"ד אישתמיטתיה דברי תוס' הללו ומצאתי בברכ"י חו"מ סי' מ"ם שהקשה כן על המצל מאש והנה ברמב"ם פ"ט מזכיה הלכה יו"ד כתב שכ"מ שצוה ליתן מתנה לעכו"ם אין שומעין לו והביא המל"מ שם משו"ת הר"ן סמ"ו דתק"ח במקום איסורא לא תקון וא"כ ה"נ ז"ש הרמב"ם דגם אה כתבה לו התקבלתי והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי בב"ז וה"ט דהודאה רק קנין דרבנן ובמקום איסור לא מועיל ור' יהודא דלא ס"ל הא דכל הפוחת קמ"ל דמהני אם כתבה לו התקבלתי דליכא איסור אבל אם היה אומר דמהני מחילתה אין מזה ראיה דליכא איסור ואף די"ל כיון דכתבה לו התקבלתי הרי אומדנא דמחלה לו מ"מ י"ל כיון דבאתה לעקור תק"ח ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כמ"ש הה"מ א"כ לא מועיל אומדנא עד שיפרש וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' רמ"ז סק"ד וכה"ג כתב בסמ"ע סי' רפ"א ס"ק כ"א מתשובת הרא"ש וז"ל הרא"ה באס"ז ר"פ אעפ"י והיא כותבת לו התקבלתי אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקרא הוי ואם בא לצי"ש חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה היא דקאמר דמחלה לו ומסתברא דהיינו מחילה כיון דהודה דפרעה דעתה דמחלה ליה עכ"ל הרי דאינו אומדנא ברורה דמחלה גם הוקשה לו למה נקט התקבלתי וברשד"ם חאה"ע סימן קע"ט הובא בכנה"ג להגה"ט כאן הביא מפסק מהריב"ל על אשה שהודית בחליה שהחזיר לה הבעל הנדן שנתן אביה וכשבאו לדין הודה הבעל שלא החזיר רק בא להפטר מחמת הודאתה מתקנת השבון ופסק מהריב"ל דחייב הבעל להשיב להאב ורשד"ם חלק עליו בראיות שפטור מחמת הודאתה וק"ל להמעיין שם שכל ראיותיו אין מכריחין רק לומר דזכה הבעל מחמת אודיתא דהוי כקנין אבל לא דאומדנא ברורה דמחלה לו וכן משמעות הרבה ראשונים דאינו מחילה כדאיתא בש"ך חו"מ סי' ס"ו וסי"א סקל"ד.
והגם שאיני כדאי להכריע בין רשד"ם ומהריב"ל מ"מ לע"ד הדין עם מהריב"ל דמה שהוכיח מהרשד"ם מן הריטב"א ר"ס אעפ"י דהודאה שקיבל אף דידוע שלא קיבל פטור מן החוב אפילו יש בו שבועה וכן ממ"ש המרדכי פי"נ בשם מהר"ם אם אמר ראובן לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אמר ודאי אינך חייב לי שאפילו אין שמעון מוחל ראובן פטור אעפ"י שראובן יודע שחייב לו וכ"כ הטוחו"מ סי' ע"ה וראיה מטענו חטים והודה לו בשעורים עיי"ש אינם ראיות לפימ"ש הטו"ז ביו"ד ס"' קס"ט ס"ק י"ד דגבי ממון אדם נאמן לחובתו והודאות בע"ד כמאה עדים דמי אעפ"י שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בחו"מ סי' קי"ג ס"ב אבל זהו בודאי אינו שיועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו עיי"ש וכן הביא מקו"ח סי' תמ"ח מחידושי רשב"א בפ"ק דקידושין דף י"ט וא"כ התקנת השבון חצי נדן לאב דנעשו בשבועות וחכמים ואלות בס"ת כמ"ש בשו"ת כנס"י שאלה ע"ט מהמרדכי וכל בו ובנימין זאב ומ"ב והר"ן אף שכתב מהרי"ל במקום שאין החוב חל גם השבועה אינה חלה ולכך בנשבע לשלם ביום פלוני פטור אם הגיע שמטה בנתיים או מחל לו או אינו בעיר המלוה כדאיתא בחו"מ סי' ע"ג ס"ז בהג"ה ובס"ח דבר זה לא שייך בחרמים ושבועות שעשו ר"ת והשו"ם את"ד הכנס"י והתשובות שם והיינו כמ"ש הסמ"ע בסימן ע"ג שם משום דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע וה"ד בנשבע בעצמו ולא בתקנות שעשו הגדולים והאבי האשה לא הודה בעצמו רק האשה והרי הבעל מודה עכשיו שלא החזיר לה הנדוניא ואינו יוצא מידי האיסור ואאת"ל דמצד האיסור לבד אין להוציא ממון ועיין חו"מ סי' פ"ז סכ"ה בש"ך סקנ"א ובתומים שם ס"ק נ"א ובנה"מ ס"ק י"ב מ"מ כיון דיש איסור בזה לא הוי אודיתא שום קנין כמ"ש לעיל וגם מחילה ליכא כיון דלא פירשה בפירוש דמוחלת ל"מ אומדנא לעקור נחלת אבות דהוי כמו לעקור ד"ת כיון שנעשה התקנה בחרם ושבועה וכמ"ש בטו"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ב ואף לפי מה שחילק שם הטו"ז מ"מ עכ"פ הוי כתקחז"ל.
ובגוף הודאתה צ"ע כיון דהאב נתן הנדן ע"ד המנהג להחזיר לו החצי אם תמות בתו וכתב ריא"ז בש"ג פרק מציאת האשה דיורשי אביה יכולין לעכב על הבעל מלמכור בנכסים המשועבדים לכתובתה שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגרש כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות בלא בנים והובא לעיל ס"ס נ"ג עיי"ש ונהי דס"ל למהריב"ל אם החזיר לה הבעל הנדוניא שנתן אביה פטור כיון שלא נשאר בידו ואין בזה משום ותם לריק כחכם מ"מ י"ל הודאתה לא מועיל כמו מלוה שאומר שטר אמנה או פרוע אינו נאמן כשחב לאחריני כדאיתא בפ"ב דכתובות דף י"ט ה"נ חב לאביה ואפשר אם היה הבעל טוען דבאמת החזיר לה כמו שהודית היה נאמן מתוך שמפסדת לעצמה בהודאתה אם תחיה לא יהא לה הכתובה כשתתאלמן או תתגרש גם תהא קלה בעיניו להוציאה ול"ד להא דחו"מ סי' ע"ג ס"ה דאין שותף נאמן נגד חברו לומר שהלוו מאחר דהתם נוגע בעדותו עיי"ש אבל כאן אינה מרווחת ואדרבה מפסדת וכדאמרינן בגיטין בסופר שאמר שכתב שלא לשמה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לגבי לוקח לפסול את הס"ת וג"ז צ"ע דיש לחוש לקנוניא ומ"מ כיון שהבעל מודה שלא החזיר ל"ל בזה הוי הודאות ב"ד כמ"ע דמי כיון דמחייבת לאביה להפקיע שעבודו ובפרק איזהו נשך דף עי"ן ע"ב בצאן ברזל איתא כיון דאי לא משכח נכרי זוזי תפיס לולדות הוי יד נכרי באמצע ופטורין מן הבכורה דחשיבי כאלו נכרי שותף ה"נ כיון דנתן האב הנדן ואם תמות בתו בחיי בעלה חוזר חצי הנדן לאביה עדיין יד אביה באמצע,
עוי"ל הא דמהריב"ל היה מאמינה אם לא היה הבעל מודה לאו משום הודאות בע"ד כמ"ע אלא משום מגו דיכולה למחול לו דמשום הודאות בע"ד ל"ל כיון דחב לאחרינא דהיינו לאביה דהרי משעבוד נדונייתה לאביה כמ"ש ריא"ז דאין הבעל יכול למכור ומוכח שם דאפילו ברצון אשתו א"י למכור וכ"כ בה"י לעיל ס"ס נ"ג ואף די"ל לריא"ז כמו דא"י למכור ה"נ ל"מ מחילתה דאם יכולה למחול למה לא יועיל מחילתה מ"מ י"ל נהי דיכולה למחול לבעלה אז כלה השעבוד דהתקנה לא נתקנה שלא תוכל למחול דזה לא שכיח דמפסדת גם לעצמה דלא תמצא ממונה כשתתאלמן או תתגרש אבל כשלא מחלה השעבוד של האב קיים ואאת"ל דיכולה למכור מ"מ בהודאתה מפסדת מיד לאביה דכמו דיכולה למכור כתובתה בטוה"נ דשמא ימות הבעל קודם כן יכול האב למכור זכותו בחייה בטוה"נ דשמא תמות היא קודם ואף דיכולה למחול מ"מ לא מועיל הודאתה מצד הודאות בע"ד כיון שחבית לאביה וראיה לזה מן התוס' בכתובות דף י"ט אהא דהאומר שטר אמנה דהקשו נהימנה במגו דמחל ללוה והרי אף דמחילתו מועיל מ"מ אינו מועיל הודאתו כשחב לאחריני וא"כ כיון דנאמנותה רק מכח מגו שפיר פסק מהריב"ל דאם הבעל מודה הרי משקרת ומה לנו במגו שלה דהמגו אינו מועיל רק שנאמר דקושטא הוא.
עוי"ל חזקה אא"ח ולא לו כדאיתא בשבועות מ"ב ע"ב בשכ"מ שהקדיש נכסיו ואח"כ אמר מנה לפלוני בידי אלא דכתב הנמ"י בשילהי ב"ב דדוקא נגד הקדש נאמן דא"א עושה קנוניא על הקדש אבל אם חייב לאחרים בשטר ואומר דחייב לפלוני מע"פ מוקדם אינו נאמן והפמ"א הקשה הא גם נגד הדיוט אמרינן חזקה אא"ח ולא לו כדאמרינן פ"ק דב"מ בההוא רעיא ותירץ השעמ"ש ס"ס רנ"ה דהתם מועיל חזקה דאא"ח לענין שלא לפסלו דיש לו חזקת כשרות משא"כ להוציא ממון עיי"ש וא"כ הכא דבעל מוחזק נאמנת מחמת חזקה דאא"ח ולא לו אבל מחמת הודאות בע"ד אין להאמינה כיון דחבית לאביה ואם הבעל מודה דבשקר הודית ממילא בטלה הודאתה דהחזקה אינו מועיל רק לומר דקושטא אמרה ואף דבלאו תירוץ השעמ"ש י"ל קושית הפמ"א לפימ"ש הבית יעקב בכתובות דף כ"ג דהא דאמרינן בקידושין דף ס"ג דנאמן ליתן גט משום חזקה דאא"ח ולא לו ה"ד כיון שהוא עושה מעשה נותן לה גט ומתירה עיי"ש וא"כ שאני בההיא רעיא דלא חשדינן לו שרועה הבהמות בשדות אחרים כיון דהוא בעל מעשה מ"מ ודאי חזקה דאא"ח יש אפילו כשאינו בעל המעשה כמו בהקדיש ואח"כ אומר מנה לפלוני בידי אלא לגבי להתיר א"א לא סמכינן אהך חזקה כשאינו בעל מעשה ולכאורה י"ל גם לתירץ הפמ"א דלגבי הדיוט לא סמכינן על חזקה דאא"ח דרוצה בטובת יורשיו יותר מאחרים א"כ בנידון מהריב"ל דהנ"מ רק בין הבעל לאביה ל"ל כן אלא דאפשר אוהבת הבעל יותר ורוצית בטובתו אחר מותה יותר וכן י"ל אם נ"מ בין הבנים וצ"ע בזה.
בהג"ה ולפי המנהג בקו"א הפלאה כתב לפימ"ש הרא"ה בכתובות דף נ"א ע"ב דאם היה מותר לפחות ממאתיים ומנה נאמן הבעל לומר שהתנה עמה לפחות וא"כ הכא לענין תוס' דמותר לפחות נאמן לטעון שהתנה לפחות את"ד ולא נראה דהא מבואר בחו"מ ס"ס ש"ל טען האריס שהתנה ליטול החצי ובעל השדה טוען שהתנה ליתן השליש הולכים אחר מנהג המדינה הרי אם האריס מוחזק בפירות מ"מ אם המנהג ליתן רק שליש מוציאין מידו ואם בעל השדה מוחזק אם המנהג ליתן החצי מוציאין מידו הרי דלא מהני טענת ברי אפילו במוחזק וכן מבואר בירושלמי פרק השוכר את הפועלים ה"א דאם המנהג להשכים ולהעריב בעה"ב כופן אף דטוענים ברי ובמקום שנוהגין שלא להשכים ולהעריב א"י לכופן ואמר עלה זאת אומרת דלא אמרינן הממע"ה כשטוען נגד המנהג ול"ל דהכא אינו מנהג ברור דא"כ איך יכופו לבעל לכתוב כתובה גדולה אפילו אינו זוכר כיון שמוחזק ואפשר אם האשה אינה טוענת ברי והבעל טוען ברי אין מוציאין מידו דלענין אריס ופועלים מיירי להדיא כששניהם טוענים ברי ואף דמגו לא מהני אם טען ששינה המנהג כמ"ש נמ"י פרק המקבל דף ק"י אפשר ברי עדיף ואף דמהראיה שהובא בש"ך בכללי מגו אות ב' מפ"ח דפאה דמגו ל"מ מוכח אפילו טוען ברי ואידך שמא מ"מ שא"ה דלא שייך חזקת ממון משא"כ כשמוחזק טוען ברי ואידך טוען שמא לא מועיל מנהג להוציא ממנו ועוד דדחה הש"ך שם הראיה מפיאה עיי"ש והתוס' ר"פ המניח כתבו דגם רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב להוציא מ"מ אם המוחזק טוען ברי נגד שמא מודה רב מ"מ י"ל מנהג עדיף מן רוב דהא אנן קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואחר המנהג הולכין והבוו"י ושאר פוסקים הובא בש"ך שם כתבו דמגו ל"מ נגד מנהג דהוי כמגו במקום עדים א"כ משמע גם ברי לא מהני נגד שמא אף דודאי ל"ד בעדים ממש דהא צריך לישבע היסת אף דמנהג מסייעו ובתומים בכללי מגו אות צדיק כפל ושילש דמנהג אינו כמו רוב דרוב עדיף עיי"ש והוא תמוה דהא אנן קי"ל אין הולכין בממון אחר רוב אבל אחר מנהג הולכין כדמוכח מההוא דאריס ומהירושלמי אלא אם המנהג רק מן הרוב וחזינן מיעוט דלא נהגו כן אזי אין מוציאין ממון מכח המנהג וכ"כ בפו"כ מהרא"י סי' רכ"ט.
ובתה"ד סימן ר"ז לענין סבלונות כתב אפילו החתן והכלה אומרים דלא קידש מקודם אין נאמנים היכא דמנהג לקדש והדר מסבלי כיון שאומרים תמורת מהמנהג והטוען תמורת המנהג אפילו במגו אינו נאמן דהכי פסק א"ז בפרק הפועלים ומרדכי פרק המקבל בשם ר"ח ושערי דרה"ג עיי"ש ויל"ע מאי ראיה דא"ז ור"ח הא מיירי בהכחשת בע"ד בברי וברי משא"כ נידון תה"ד דליכא מי שיכחישם וצ"ל כיון דגם במגו אינו נאמן וע"כ דהוי כמגו במ"ע ממילא גם ברי ואין מכחישו נמי אין מועיל ולהכי מייתי התה"ד הך דא"ז ור"ח דגם במגו א"נ אף דבנדון התה"ד לא מיירי כלל לענין מגו ועוד לכמה ראשונים מועיל מגו להוציא כדאית' בחו"מ סי' פ"ב סי"ב ולכ"ע בו"ש לאו ברי עדיף דהא קי"ל כר"נ ור"י כדאית' בחו"מ סימן ע"ה וכיון דא"נ במגו לשנות המנהג כ"ש בברי נגד שמא והרא"ה שהביא הנ"ל לא מיירי כלל במקום מנהג.
סי"א בהג"ה ויש מקומות כתב ב"ש ס"ק כ"ג שנוהגין בקראקא לכתוב הוספה שליש חוץ מלבושים ותכשיטים השייכים לגופה ולכאורה קשה מה יועיל הכתיבה למה שלא היה בשעת כתיבה דהא הוי דשלב"ל וחיוב ליכא דהא לא נתחייב לקנות לה ועיין לעיל סי' נ"א ומצאתי שעמדו בזה בנוב"ת בחא"ע סי' ק' ושו"ת גבעת שאול ופ"ת הובאו בפ"ת כאן ולקמן סי' צ"ט ונראה לפימ"ש הריב"ש בס"ס שמ"ה כיון דרגילין לעשות כן מועיל משום מנהג דקונה גם בדשלב"ל ומטבע וא"צ שהתנו עליו בפירש בני העיר אלא קונה מחמת סטימותא עיי"ש ודבר זה אישתמיט לנתיבות בסי' ס"א והאחרונים הנ"ל אפשר מיירי במקומות שלא נהגו לכתוב כן רק אירע באקראי שאחד כתב כן אלא ממ"ש תמהתי על מה שנהגו לא משמע כן וא"כ אישתמיטתיה דברי הריב"ש
והבית יעקב כאן כתב דאף שכ"כ בכתובה מ"מ צריכה להביא ראיה שהקנה לה לגמרי ומ"מ מועיל הכתב באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה ולזה מהני הכתב שכתב לה השייך לגופה שלא יקחו ממנה כשתצא ממנו אבל מה שנותן לה סתם להתקשט אינה זוכה בהם דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ז דטבעות ותכשיטין בע"ח גובה מהן וכתב הסמ"ע הטעם משום דדברים כאלה ודאי לא אקני לה רק כשיצטרך למוכרם ימכרם וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל אמרינן דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשט עד שיצטרך למוכרם ובכלל השייך לגופה לא משמע רק אותן שהקנה לה בפירש שיהיו שלה דלא נימא אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה ובכל ספק שבשטר יד בעל השטר עה"ת עכ"ל ולא משמע כן בנו"ב הנ"ל ונראה משום דלומר מה שכתב חוץ מהשייך לגופה סתם ל"ל דהכונה אם יקנה לה דזה הוי דברים שבלב ואינו ענין ליד בעהש"ט עה"ת דה"ד אם יש ספק בלשון עצמו לא לומר דהיה כונתו איזה תנאי מה שלא נזכר בלשון וכמו במשנה דקידושין דף ס"ב ושם בגמרא דף נו"ן ומה שהביא מהסמ"ע ז"ל הסמ"ע שם ס"ק ס"א דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחו מידן וימכרם ומש"ה בע"ח גובה מהן עכ"ל וכתב בשו"ת פ"ת סי' ס"א דבע"ח גובה מהן משום דמסתמא גם לענין זה לא הקנה להן שיונעל דלת לפני לוין שאם לא יהא המלוה בטוח להפרע מהן לא ילוה לו בעת דחקו עיי"ש וא"כ באמת מקנה להן רק דיש אומדנא דע"ד זה מקנה דפשיטא אין דעתו שימות ברעב והיא תתקשט אבל לענין שלא תקחם אחר מותו ליכא אומדנא זו ונהי באה ל"כ לה שיהיו שלה תכשיטין השייך לגופה מכח סטימותא
ומ"ש הבית יעקב ועוד יש לחוש שמא לקחה אותן בעצמה להתקשט כיון שהיא נושאת ונותנת ג"כ אינה טענה רק אם לא נתקשטה בפניו אבל אם ראה וידע הן בכלל השייך לגופה כיון דהניחה להתקשט בהן.
סימן סז
סעיף ב' טענת בתולים אפילו י"ל עדים שלח נסתרה עם הראשון הכי איתא בבריית' פ"ק דכתובות סוף דף י"א ובמשנה שם לא נזכר אפילו יש עדים וכן סתמו רי"ף ורמב"ם וכתב ב"ש דס"ל כשיש עדים הפסידה הכתובה ובש"ס פריך מעיקרא על הברייתא וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני רב שרביא כגון שקידש ובעל לאלתר ואיכא דמתני לה אמתניתין דפריך רב שרביא וליחוש שמא תחתיו זינתה ומשני ר"ש נמי הכי ורמב"ם ורא"ש ורי"ף לא הזכירו כלל הא דקידש ובעל לאלתר ונ"ל מה דלא כתבו אפילו יש עדים דפסקו כסתם משנה ולא כהברייתא מדלא הוזכר במשנה פליג אבריית' ומתניתין עדיף ואאת"ל דאין הכרע מ"מ אין להוציא מהבעל המנה כיון דלהמשנה כשיש עדים הוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה.
ומה שהשמיטו תירוץ דר"ש דיל"ד מה הוקשה לש"ס שמא תחתיו זינתה הא קי"ל כרבינא בבכורות דף כ"ף דלא אזלינן בתר רובא דתלי במעשה וכתב רמב"ן שם דמיעוט דלא תלי במעשה עדיף מרובא דתלי במעשה ועכ"פ מוכרח דשקולין הן וא"כ אם התלוי במעשה עם שאינו תלוי במעשה מחצה על מחצה חשוב זה שאינו תלוי במעשה רוב ותוספת שם כתבו דבעילת בעל ל"ח תלי במעשה דממילא מזדקק וא"כ בעילת זנות חשוב תלוי במעשה וכ"כ אחרונים א"כ מאי קושיא מהיכי תיתי לחוש דתחתיו זינתה דתלי במעשה יותר יש לתלות בבעילת בעל ראשון דאינו תלי במעשה דחשוב כרוב ואאת"ל דפריך לענין להפסידה כתובתה דאין הולכין אחר הרוב בממון מ"מ איבא נמי ס"ס שמא אינו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס כמ"ש תוספת מאי אמרת בס"ס אין מוציאין ממון מ"מ רוב וס"ס ודאי מהני דאאת"ל דס"ס לא עדיף מרוב עכ"פ כרוב הוא כמ"ש בשו"ת תולדות אדם לרשב"א ובתרי רובא מוציאין ממון כמ"ש בפו"כ מהרא"י סי' רכ"ט לכן עכצ"ל דהנהו תרי לישני תליין במה דפליגי אמוראי בבכורות שם אם אזלינן בתר רובא דתליא במעשה דלמ"ד דאזלינן בתר רובא דתליא במעשה אין עדיפת למה דלא תלי במעשה ממה דתלי במעשה ולישנא קמא דמקשה ומשני על הברייתא דאפילו יש עדים דלא ק"ל על המשנה מטעם שכתבתי רק אברייתא כיון דיש עדים דלא נסתרה נהי דבעל שני לא סמיך אעדים דס"ל לחבבה אומרים אנן אעדים סמכינן וודאי לא נבעלה מבעל ראשון ולישנא בתרא דמקשה ומשני על המשנה אזיל למ"ד דרובא דתלי במעשה לא גרע מאינו תלוי במעשה לכן אנן דקי"ל כרבינא בבכורות שם אצ"ל כלל דקידש ובעל מיד כשאין עדים דלא נסתרה וכיון דסתמו כמתניתין דדוקא כשאין עדים אין לו ט"ב לא הזכירו כשקידש ובעל תיכף
עוי"ל דיל"ד מאי קושיא שמא תחתיו זינתה הא כיון שנשאת לראשון חזקת גופה דהיתה בתולה עשויה להשתנות ויש לנו לומר שנחזיקנה בעולה למפרע כשעת מציאתה כמו בפע"י דף ע"ט בקידשה אביה בדרך וקידשה עצמה בעיר ביומא דמשלם שית ונמצאת בוגרת דאמר רב הרי היא בוגרת לפנינו ולא חיישינן לקדושי אביה וא"ל שא"ה דעשויה להשתנות ממילא בלא מעשה דהא ה"נ לא חשוב תלי במעשה כמ"ש תוספת בבכורות דף כ"ף דממילא מזדקק עמה בעלה ונראה מש"ה לישנא קמא לא פריך הך קושיא על המשנה רק אברייתא דתנא אפילו יש לה עדים שלא נסתרה כיון דלא נבעלה מבעלה יש לה חזקת הגוף לומר דעד תחתיו דשני בתולה היתה ותחתיו כבעלה ולישנא בתרא דמקשה על המשנה ולא משני משום שעת מציאותה משום דא"כ תקשה לשמואל ולמ"ד שם בפע"י דהלכה כשמואל דלא אזלינן בתר שעת מציאותן אף בחזקה עשויה להשתנות ואף במכחשת מודה שמואל הא הכא מיירי בכל גוני אפילו אינה מכחשת כמ"ש באס"ז וא"כ לפי מה דמסיק בפע"י דהלכה כרב ה"כ אצ"ל שקידש ובעל לאלתר ואאת"ל דפריך וליחוש להפסידה כתובתה אף דיש ס"ס משום דאין מוציאין ממון בס"ס דלא עדיף מרוב מ"מ רוב בהדי חזקה מוציאין ממון לכ"ע כדאית' בירושלמי רפ"ב דכתובות הובא במלחמות ד' שם וה"נ כיון דיש חזקה דהשתא לומר כשעת מציאתו וליכא חזקה דמעיקרא כנגדו מועיל הס"ס עם החזקה להוציא ממון וכיון דכל הקושיא לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב דה"נ ס"ס לא עדיף מרובא לא הוה מצי לשנוייא דכאן יש נמי חזקה דהשתא דהא לשמואל לא ס"ל בפע"י דזה חזקה היא.
עוי"ל לפימ"ש התוספת ורא"ש באס"ז דמה דפריך וליחוש שמא תחתיו זינתה הוא לרב אשי דאמר בעלמא אם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום אפילו מנה רק הכא יש לה מנה דהרי כנסה ראשון דלפ"ז יטעה הבעל מדיש לה מנה ע"כ בודאי בעולה התחזקה דהא בעלמא אין לה כלל לכן לא יבא לב"ד ויש לחכמים לתקן שלא יהא לה כלל כדי שיבא לב"ד ויצא קול ואפשר יתברר ע"י עדים דתחתיו זינתה את"ד והנה כיון דנשאת לראשון ועומדת לבעול מהיכי תיתי נחזיק איסורא לומר דתחתיו זינתה דהא מבואר בפא"ט דף נ"ו ע"ב בנפלה לאור ואין ב"מ ירוקין כשרה ואם שלקו ונמצאו ירוקין טרפה ואמר רב אשי הלכך לא ליכול אינש אלא בשלקא ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן והוכיח מזה בא"ז פ"ק דבכורות דאחזוקי איסורא לא מחזיקנן אפילו היכא דאיכא לברר והכי איפסקא ביו"ד סי' נ"ב וסימן פ"ג א"כ ה"נ אין לאחזוקי איסורא להצריך בירור כיון דליכא עדים שלא נסתרה עם בעלה אפי' יצא קול אין בו ממש כל שאינו באופן המבואר בפ' המגרש דף פ"ט ועכצ"ל דכיון דלרב אשי קאי הקושיא ואיהו ס"ל בפא"ט כל היכא דאפשר לברר מחזיקנן איסורא וצריך בירור ה"נ צריך לבא הבעל לב"ד שיחקרו אפשר יתברר וא"כ לדידן דאין להחזיק איסור להצריך בירור אצ"ל דקידש ובעל לאלתר והה"מ פי"א מה"א ה"ח ז"ל וממה שאמרו בגמרא ניחוש שמא תחתיו זינתה ה"ק שמא אם יבא לב"ד יבאו עדים ויעידו והרבה פירושים נאמרו בו ולא נזכרה הסוגיא ההוא בהלכות אלא המשנה כפשטה והן דברי רבינו ועיקר עכ"ל וכתב הלח"מ נראה דהוקשה לו הסוגיא דניחוש שמא תחתיו זינתה וא"כ אמאי כתב רבינו סתם דהא מכח הך קושיא הוצרכו להעמידה דקידש ובעל לאלתר ולזה נראה שתירץ דה"ק שמא אם יבואו לב"ד וכו' וא"כ לא תירץ כלום דעדיין קשה למה כתב רבינו סתם דכמו שהקשו בש"ס על המשנה קשה על דברי רבינו ועו"ק כיון דאח"כ כתב דסוגיא זו לא הובא בהלכות למה הוצרך לישבה דמדהוצרך לישבה מתחלה משמע דהיא עיקר ואח"כ כתב דדעת רבינו והלכות שאינה עיקר ודבריו מתמיהין ועוד קשה למה אינה עיקר ואיך דחו הך סוגיא בלא טעם וראיה את"ד ולפימ"ש א"ש דה"ק דהקושיא וניחוש פירושו שמא אם יבא לב"ד יבואו עדים ויעידו דל"ל דהקושיא למה אינה מפסדת כתובתה דלשון ניחוש משמע לענין איסור כמ"ש באס"ז ואיך תיאסר בלא עדים דבשלמא אם הקושיא להפסיד כתובתה י"ל אף דיש ס"ס שמא לאו תחתיו ושמא באונס אין מוציאין ממון בס"ס אבל ממה שאמרו ניחוש משמע דהקושיא משום חשש איסור וע"כ משום דכל מה דאפשר לברורי צריכין לעשות וא"כ אינה עיקר כיון דקי"ל אחזוק איסורא לא מחזקינין וא"צ לברר והרבה פירושים נאמרה בו ולא נזכרה סוגיא זו בהלכות ע"כ ס"ל זה הפירוש לכן סתם רבינו ולא הביא הך דקידש ובעל מיד.
ועוד פשוט י"ל מאי דפריך וליחוש דזינתה תחתיו ע"כ רק מדרבנן דהא יש לה חזקת היתר ול"ל דיש כנגדה חזקת הגוף דכיון דנשאת לראשון עשוי להשתנות כמש"ל אלא מדרבנן לא סמכינן באיסור דאורייתא אחזקה כדעת הפוסקים שהובא בש"ך יו"ד סי' בו"ן וכ"ש לפירש התוספת דיש לגזור להפסיד כתובתה כדי שיבא לב"ד וכיון דיש שתי לשונות בש"ס הוי ספק אי קאי אברייתא דיש עדים שלא נסתרה עם ראשון או קאי על המשנה דליכא עדים ממילא הוי ספק דרבנן לקולא היכא דליכא עדים אלא אי ה"א דהקושיא ניחוש שמא תחתיו זינתה להפסיד כתובתה מדינא הל"ל קולא לנתבע לכן כתב הה"מ דממה שאמרו וניחוש משמע דה"ק כדי שיבואו עדים ויתברר איסורה ממילא הוי ספק דרבנן ולקולא.
הב"ח הקשה על הטור למה ל"כ בגיורת קטנה שאין נותנין לה הכתובה אלא לכי גדלה ולא מיחתה כדאית' בגמ' פ"ק דכתובות דף י"א וגם רבא ל"פ עליו עיי"ש וכבר הקשו הראשונים כן נמי על הרי"ף שהביא רק דרב יוסף דהגדילה יכולה למחות ביבמות פרק החולץ ולא הביא הא דאינן נותנין לה הכתובה רק לכי גדלה.
ונ"ל דיל"ד הא נתקשה הרשב"א למה חיישינן דלכשתגדיל תמחה ותהא נכרית למפרע לענין הכתובה ולענין איסור ל"ח ותירץ דחזקה שלא תמחה רק להוציא ממון חיישינן כמו ע"א דנאמן לאיסור ולא לממון הובא באס"ז ועדיין קשה הא בפט"ו דיבמות איתא דבאה ואמרה מת בעלי תנשא ואמרו ב"ש דנוטלת כתובה דממדרש כתובה נלמד לכשתנשאי לאחר תטול מ"ש ליכי וב"ה פליגי ואמרו ב"ש אם התרתם ערוה החמורה על פיה לא תתירו לגבות כתובתה וחזרו ב"ה והודו לב"ש וא"כ ה"נ כיון שכתב לה כתובה ולכשתנשאי כתק"ח הרי חייב עצמו ליתן לה כתובתה כשתהא מותרת להנשא וחייב עצמו אף שיהא ספק שמא לכשתגדיל תמחה ול"ד לגר שנתגייר ואשתו עמו דפטור מכתובה א"ל קיימה דלא נתחייב על אופן זה שיתגיירו רק אם ימות או יגרשה וצ"ל דאביי ורבא לשיטתייהו דבכתובות דף פ"א תרוייהו ס"ל דב"ה לית להו הך מדרש כתובה וכתבו תוספ' וראשונים שבאס"ז שם דס"ל דב"ה לא הודו לב"ש רק מחמת הק"ו אם התרתם ערוה החמורה אך לפי מה דמסיק שם רב אשי ס"ל לב"ה נמי מדרש כתובה עיי"ש לכן שפיר פריך אביי כאן שמא תגדל ותמחה וב"ה לא הודו רק משום ק"ו דהתרתם ערוה החמורה א"א שהיא במיתת ב"ד אבל כאן לא התרנו רק איסור לאו דנכרית או מגע יין וגם רבא לא דחה לקושית אביי מכתובה מה"ט דמדרש כתובה כיון דלב"ה לא ס"ל אבל לרב אשי דגם ב"ה מודו לדרוש מדרש כתובה צריך ליתן לה הכתובה מיד שו"ר בבית יעקב ס"ס זה שכתב נמי בגר שהטעם שפטור מליתן הכתובה שנתחייב משום דלא נתחייב רק ע"ד שיתקיים החיתון עד יום מותם.
עוי"ל דקושית הש"ס נהי דחייב עצמו ליתן לה כתובה על הספק כיון דכתוב לכשתנשאי תטול מ"ש ליכי מ"מ נהי דחייב מ"מ שמא תמחה לכשתגדיל והיא נכרית למפרע ומותר הפקעת הלואתו והנה י"ל כיון דרבא לא פריך מכתובה משום דלא תהא קלה בעיניו להוציאה כדאית' בש"ס א"כ הלכה כרבא וכ"כ באס"ז אלא דישיע"ק הקשה כיון דא"צ ליתן לה עד שתגדיל ועכשיו ישליש הכתובה אצל הב"ד כמ"ש באס"ז ורמב"ם בפ"י מהלכות מלכים א"כ תו לא תהא קלה בעיניו להוציאה עיי"ש אמנם לפימ"ש דהקושיא רק משום הפקעת הלואתו התינח אם נוכל לומר שישאר הכתובה בידו אבל לפי מה דמסיק הש"ס דמחויב לכשתגדיל ולא תמחה וא"כ מחויב מיד להשליש תו ליכא משום הפקעות הלואה כיון דאין הכתובה בידו וממילא צריכין ליתן לה הכתובה מיד כיון דהכי קיבל עליו בחיוב ליתן לה מיד אף דתהא ספק שמא תמחה אח"כ.
עוי"ל נהי דממדרש כתובה נלמד דנתחייב לה על הספק מ"מ הא כתובה תקנתא דרבנן ולמה תקנו כלל בגיורת שנתגיירה כשהיא קטנה שמא תמחה ומשני דנ"מ שתטול לכי גדלה וכיון שתקנו תו לא חלקו ותקנו גם בזו לכתוב לכשתנשאי דל"פ בתקנתם כדאית' בכתובות נ"ב ב' ל"פ רבנן פרש"י לא חילקו בין כתובה לכתובה אחרי שרוב כתובות יש בהן נדוניא לא חלקו וכה"ג כתבו תוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב והפליאה בדף י"א בד"ה כתובה.
ורמב"ם בפ"י מהלכות מלכים כתב דישליש הכתובה בב"ד עד שתגדיל ולא תמחה וכ"כ באס"ז וכתב הטעם שמא ילך לו הבעל ותפסיד כתובתה ועוד שנגרום בזה שתחזור לסורה ולפ"ז היה אפשר לומר תינח בזמן קדמון שהיה ידינו תקיפה ואם תמחה אחר שתגדיל תיהרג כמ"ש רמב"ם שם יש גבול עד שתגדיל ותו אין לחוש שתמחה אבל בזה"ז שאין ידינו תקיפה עליהם א"כ יש לחוש דטרם שתגדיל יהבה דעתה למיהדר אלא מערימה כדי לקבל כתובתה ואח"כ תמחה ומה הועילו חכמים בתקנתן להשליש המעות ולא ליתן לה כלל א"א שמא תחזור לסורה לכן הטוש"ע והרי"ף לא כתבו להשליש המעות דהא בסי' רס"ח ביו"ד ג"כ לא כתבו אם מיחתה אחר שתגדיל מענישין אותה כיון דזה אינו בזה"ז אלא דקיל דא"כ מה מותיב אביי לר"י מהא דיהבינן לה כתובה לס"ד דלא ידע דיש גבול עד שתגדיל ולא תמחה נימא משום חשש שמא תחזור לסורה וצ"ל כיון דקושטא דמלתא ליכא חשש דתחזור לסורה כיון דיש תקנה להשליש המעות עד שתגדיל ואז תו לא תוכל למחות גם להערים א"א דמענישין אותה לכן משני האמת והיינו דהאריך רש"י בד"ה שוב א"י למחות ואם מיחתה הרי היא כישראלית מומרת ליענש בכל עונשי ב"ד וצ"ע מנ"ל לרמב"ם זה מהגמרא דאין דרכו לכתוב רק מה שנזכר בגמרא וגם הוצאות ממון לזמן חשוב הפסד ממון כדאית' בריש מכות דף ג' מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז ע"מ ליתנו לו מכאן עד ל"י והוא אומר מכאן עד עשר שנים אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד שלשים יום בין נותנן מכאן ועד יו"ד שנים וכן איתא בחו"מ סי' ע"ג דמשביעין ע"ז א"כ כמו דאין להוציא ממנו הכתובה ליתן לה מחשש דתווחה ה"נ אין להוציא ממנו להשליש ונראה דהרמב"ם דייק כן מהגמרא דמותיב איך יהבינן לה כתובה ושמא תמחה ואזלה ואכלה בגיותה משמע דעל הוצאות ממון מהבעל לא קפיד כיון דעכשיו היא בחזקת ישראל לכל דבר ומתירין אותה להנשא לישראל וכיון דהוחזקה מהני גם להוציא ממון דמעמידין אותה על חזקתה שלא יתבטל למפרע וכה"ג כתבו תוספת בגיטין דף ל"ג לענין התראת ספק רק קפיד דאזלא ואכלה בגיותה וכיון דמשלישין המעות תי ליכא חשש זה ועל הגמרא קשה למה חייש יותר לאזלה ואכלה בגיותה מהוצאות ממון מהמוחזק ולפימ"ש לעיל א"ש דכיון דבכתובתה התקנה לכתוב לכשתנשאי לאחר תטול כתובתה וגם כשלא נכתב הכתובה עד"ז נושא אם כן הוא בעצמו קיבל עליו לשלם לה אף דספק שמא תמחה אלא אנן מי שתקינן דאזלת ואכלה בגיותה דזה איסור חמור למען ספות הרוה את הצמאה כי אז יעשן וכו' ר"ל כדאית' בסנהדרין דף ע"ו ב' לענין המחזיר אבדה לעכו"ם.
סי"א וכן הדין בגר שנתגייר ב"ש כתב בשם הש"ג דעו"כ שנשא בת ישראל וכתב לה כתוב ונתגייר אין הכתובה כלום והשיג עליו הפלאה בקו"א דלא גרע מאם התחייב דבר באתננה דחייב לשלם דהוי כמו לוה כשהיה גוי ונתגייר דחייב לשלם ובאשת עו"כ שאני כיון שהחיוב היה בשעה שהיתה אשת עו"כ הוי כהפקעת הלואתו דמותר עכ"ל ולא הבנתי דהא נתגיירו יחדיו וכשהיו גוים ל"ל הפקעת הלואתו שרי דלא הותר רק לישראל להפקיע מא"י ועכשיו שנתגיירו אסור להפקיע חיובו ממנה ועוד מה לנו מה שהיתה גויה בתחלת החיוב מ"מ עכשיו גיורת היא ואסור מלהפקיע ממנה וכ"כ הבית יעקב דודאי קנין וחיוב של נכרי מהני אלא דנכרי לא התחייב רק באופן שלא יפסק האישות שלהם עד יום מותם ומש"ה כשנתגיירה וכלה אישות תכף על אומן זה לא נתחייב.
עוד כתב בקו"א דמ"ש בש"ג דעו"ב שנשא בת ישראל ונתגייר אין הכתובה כלום אף שכתב לה דאין ראוי לקיים כתובתה כיון דבעברה נשאת לו דליתא דהא לא גרע מח"ל לרע"ק דלא תפסי קידושין ואפ"ה יש לה כתובה כדאית' ביבמות דף פ"ה כ"ש הכא דכתב לה עכ"ל ואישתמיטתיה דברי תוספת התם דלרע"ק לית לה כתובה בח"ל כיון דלא תפסי קידושין עיי"ש ועוד בח"ל שניהם מוזהרין ואין לקנסה יותר מבעלה משא"כ בת ישראל מוזהרת מלישא עו"כ והוא לא מוזהר וא"ל דהעו"כ מכשירה ועובר בלפ"ע דבן נח אינו מוזהר על לפ"ע וראיה מפ"ק דע"ז דף י"ד דמותר למכור לבינה לעו"כ שקונה לסחורה דאלפני דלפני לא מפקדינן ואם הגוי עובר בלפני עור הרי ישראל המוכר לא מביאו לעשות איסור ויעבור בלפ"ע וכן מצאתי בחו"י סי' קפ"ה דאם נותן מכשול לפני אחר שיעבור בלפ"ע גם הנותן עובר דמ"ש איסור דלפני עור משאר איסור.
סימן סח
סעי' וא"ו פ"פ בישועות יעקב כתב דבזמן הזה א"נ לומר פ"פ מצאתי כיון דיש חרם דרגמ"ה ול"ל דנאמן משום דחזקה אא"ט בסעודה ומפסידה דהך חזקה ל"מ רק לכתובה דרבנן ועוד דפרש"י דאלו היה שונאה היה מגרשה ואחר תקנת רגמ"ה א"י לגרשה ותמה למה לא הגיה רמ"א ונ"ל לפימ"ש בשו"ת רשב"א הובא במהרי"ק סוף שרש ק"א שלא תיקן רגמ"ה אלא לגדור בפני הפרוצים המעוללים בנשותיהם שלא כראוי ולא באותן שאחז"ב תצא שלא בכתובה וכתב מהרי"ק שם דבארוסה לא תיקן הביאו רמ"א לעיל סי' א' ופרשו בית הלל ואחרונים דהיינו דמותר לגרשה בע"כ וא"כ ודאי כשאומר אחר ביאה ראשונה פ"פ מצאתי כיון דחזקה דחא"יט בסעודה ומפסידה לא שייך טעם התקנה דאם שונאה היה מגרשה לפני החופה וא"ל לא פליג דהא קמן דהרשב"א למיחש לומר ל"פ והתיר בנישתטית ונראה דה"ט לפימ"ש מהרי"ו סימן ס"ה דלא אמרינן לא פלוג רק בתקנת חכז"ל הכוללת לכל ישראל ותקנו במנין חכמי כל ישראל אבל תקנות המדינות דלא ניתקין רק באיזה מדינות לא תקנו רק היכא דשייך הטעם והובא ביד מלאכי והרי תקנות הקהלות ג"כ בחרם ה"נ תקנת רגמ"ה לא נתפשטה בכל המדינות וגם כיון שאינה רק תקנה הוי רק ככתובה דרבנן אף דבממון הפקר ב"ד הפקר ילפינן בגיטין דף ל"ו ב' מקראי ובספר בית יעקב כתב כמי לדינא כמ"ש מטעם אחר אך אם הסעודה עשתה הכלה או אביה צ"ע.
ס"ז אם הוא כהן כתב תמ"ח סק"ח בזה"ז שמקדשין בשעת חופה וכו' י"ל דלא נאסרה על בעלה והבית מאיר כתב דאם יש נכרי או פסול באותו עיר הא דינה חרוץ בסימן וא"ו באלמת וה"נ כאן דאין אומרת לכשר נבעלתי דמכחשת דתצא אם לא בשני רובים את"ד ונראה לפימ"ש בדק הבית בשעה"ת בית ד' שער שני בספק אחד מותרת מן התורה דמוקמינין לה בחזקת היתר אי נמי כולהו תרי ספקא בעלמא בכל דוכתא ודאי רק איסורא דרבנן הוא וכיון שבן הכא גבי אשה אין ראוי להאמינו על פיו לאוסרה עליו כיון דליבא אלא איסורא דרבנן עכ"ל ואם בספק תחתיו דיש נגד חז"ה חזה"ג וספק אונס אף דרוב ברצון אמר כן ובמקום דבעלמא אסרו חכמים ק"ו ב"ב של ק"ו הבא דבעלמא אפילו מדרבנן סגי בחד רובא ואפילו לו שקול ישקל מותר בחז"ה אפילו בספק איסור דאורייתא לכמה פוסקים כהובא בש"ך יו"ד סי' נו"ן אלא משום מעלות יוחסין החמירו ודאי אין להחמיר על פיו ועוד דבשאנח"ד דאינו אסור לאחר רק לעצמו ליכא משום מע"מ כמ"ש האחרונים בהעלאה בקו"א וחת"ס א"ע סכ"ט ואף דחזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה הא ל"מ רק לכתובה דרבנן אף דמוחזק בממון וכ"ש הכא להוציאה מחז"ה לפוסלה וריטב"א בר"פ ראוהו ב"ד כתב להכשיר איש צריך שני עדים א"כ כ"ש להוציאו מחזקת כשרות לפסלו וכן משמע לשון דאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו דוקא עליו ולא על כהן אחר ואח"כ ראיתי בקו"א להפנ"י בכתובות סי' כ"ד דייק כן וכתב משום דחזקה דאא"ט לא מועיל נגד דאורייתא כמ"ש תוס' ולפימ"ש אפילו לרשב"ם שבהג"א פ"ק דכתובות וריא"ז בש"ג דאם על תוספת כתובה נאמן היינו לענין לפטור מממון שמוחזק ולא לפסלה לכהונה דחזקה אינה בשני עדים שו"ר בריטב"א פ"ק דכתובות דף טי"ת בד"ה ל"א אלא בא"כ דליכא אלא ספק תחתיו ומיהא ספק תחתיו איכא אע"ג דאם נבעלה לפסול לה פסולה לכהונה אפילו לא נבעלה תחתיו בההוא ליכא למיחש כיון דרוב כשרים אצלה עכ"ל הרי דא"צ תרי רובי ויל"ד מאי פסקא כיון דרוב כשרים אצלה ואדרבה סתמא רוב פסולין עכו"ם וכדומה ואפילו ברוב בשרים שמא אזלא איהי לגבייהו והוי קבוע ואפשר כונתו רוב כשרים אצלה משום דרוב בודקת ומזנה כדקי"ל כר"ג כמ"ש תוספת בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב בד"ה השבתנו ואף דזולתה רוב פסולים מ"מ עדיף הרוב בודקת משום דמסייעה חזקת היתר כמ"ש בכי אהובה בפי"א מה"א ה"י בד"ה איברא.
ואם היא אשת ישראל מותרת לו בפ"ק דכתובות טי"ת ע"ב פריך מאי קמ"ל דנאמן להפסידה כתובתה וכו' והקשה אס"ז ליקשי יותר ממשנה דלקמן הגיורת והשפחה יש להם טענת בתולים וע"כ נתקדשה גדולה לישראל דאין לאביה רשות בה דגר כקטן שנולד דמי ולכהן אסורה ומותרת משום ס"ס וע"כ ט"ב לכתובה ונ"ל דקשה על ספק אינה תחתיו נימא כנכ"ה וברשות בעלה זינתה וצ"ל ר"א לשיטתי בכתובות דף ע"ה ע"ב דלא ס"ל הא דכנכ"ה לענין מומין אך לפימ"ש רמב"ן ובנ"י ביבמות ר"פ האשה שלום דלא פליגי רק לענין להוציא ממון אבל לענין איסור כ"ע ס"ל כנכ"ה הק"ל אך תוספת הרא"ש באס"ז כתב דאין חשש שזינתה אחר החופה תחת בעלה רק שמא כשהיתה ארוסה וארוסה חשיבה ברשות אביה כיון דעודה בבית אביה לענין כנכ"ה כמ"ש הרא"ש בפרק המדיר וכתב שם הרא"ש דוקא נערה כיון שהוא עצמה ברשות אביה לענין הכתובה ולשאר דברים לכן י"ל בנכסיה ואירע לפני אירוסין עיי"ש וא"כ גיורת דאינה ברשות אביה הוי כבוגרת דגם ארוסה חשיבה ברשות בעלה כמ"ש הרא"ש שם ממילא י"ל כנכ"ה ותחתיו נאנסה כשהיתה ארוסה או זינתה ברצון וליכא ס"ס ואסורה עליו וא"כ י"ל הא דתנן דיש להן ט"ב לאוסרה ובוגרת ישראלית בלא"ה אין לה טענת פ"פ כמבואר כאן בש"ע.
ועתה ראיתי בקהל"י ס"ז הקשה דאם אי אפשר להיות שזינתה אחר החופה רק לפניה נימא כנכ"ה וודאי זינתה קודם אירוסין דכנכ"ה וגם אשת כהן מותרת אמכם במקו"ח סי' תס"ז סק"ו כתב בעצמו דהיכא דאיתיליד ריעותא בגופה לא סמכינן להתיר ע"י כנכ"ה וא"כ כ"ש הכא דיש כנגד כנכ"ה חזקה דמעיקרא דנולדה בתולה.
במשנה רפ"ק דכתובות בתולה נשאת ליום ד' שאם יהא לו ט"ב ישכים לב"ד פרש"י שמתוך כך יצא קול ויתברר והקשו תוספת דא"כ בדף טי"ת ע"ב דמייתי ראיה דקי"ל בפ"פ מדתקנו להנשא ביום הרביעי כדי שאם ימצא פ"פ יבא לב"ד דמאי לאו לאוסרה מאי ראיה הא הטעם כדי שיתברר ע"י עדים ונראה דאחרונים הקשו הא אשת ישראל מותרת משום ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס ובס"ס א"צ לברורי כדאית' ביו"ד ס"ס ק"י וא"כ אם מורינן שא"צ לברר איך תקנו כדי שישכים לב"ד ויצא קול ויתברר ונ"ל דתוספת הקשו מאי ספק אונס הא רוב ברצון ותירץ הפנ"י כיון דיש ס"א שקול מצרפינן מיעוטא של ספק שני והוי רוב עיי"ש וא"כ ברוב צריך לברר רק בס"ס דעדיף מרוב כמו שצידד בשו"ת רשב"א סימן ת"א א"צ לברר וכ"כ בפסקי מהרא"י ס"ס קכ"ט דס"ס עדיף מרוב הובא בתורת השלמים בקוה"ס ס"ק מ"ה ומה"ט כתב קוה"ס דס"ס א"צ לברר אך את"ל דלא קים לן בפ"פ הוי ס"ס גמור ספק אינו פ"פ וספק אינו תחתיו דלענין ס"ס גם ספק חסרון ידיעה הוי ספק כמ"ש ש"ך סי' נ"ג סקט"ו ועוד הא דספק חסרון ידיעה ל"ה ספק היינו אם עדיין אפשר אחר יודע ויכול עוד להכיר משא"כ כאן דמתחלת לידת הספק כשבעל תו א"א להבחין ועיין שפ"ד סי' כ"ג סקט"ו ולבושי שרד בפתיחה אות א"ד מ"ה וכיון דהוי ס"ס גמור א"צ לברר ושפיר קאמר תנינא דמוכח דקי"ל בפ"פ.
מותרת מבואר בש"ס משום ס"ס ספק אינו תחתיו וספק באונס והקשה באס"ז נימא ודאי תחתיו דאיכא חזקת הגוף דעדיף משאר חזקות ה"נ עדיף מחזקת היתר ונראה דתוספת רפ"ק הקשו למה תקנו להנשא ביום הרביעי הא זנות לא שכיח ותירץ בתוספת הרא"ש שם דדוקא תחת בעלה דנשמרה לא שכיח אבל בארוסה שכיח עיי"ש וא"כ הכא דל"ל שמא תחתיו ממש אחר החופה זינתה דתולין במצוי והנה לענין גבינות מבהמה שנמצא בריאה סרכא כתב הרשב"א והובא ביו"ד סימן פ"א דל"ל סמוך לשחיטה נטרפה דסרכא ע"כ ג"י לכן אוסרין הגבינות מכמה ימים כיון דבטעות החזקנוה בכשרה אותן ג"י תו אתרע חזקתה למפרע אפילו קודם הג"י וכתב טו"ז שם סק"ג אפילו רק זמן מועט ע"כ יצאה מחזקתה דינא הכי וא"כ ה"נ כיון דמחופה ולהלאה ודאי לא זינתה והחזקנוה בטעות ולכאורה קשה לפ"ז הא דאמר הש"ס בדף י"ב ע"ב דנאמנת דתחתיו אחר שנתארסה נאנסה משום ברי וחזקה וגם תתעורר קושית התוספת בדף טי"ת גם באשת כהן נוקמוה בחזקת היתר דלאו תחתיו זינתה ותרצו דיש כנגד זה חזקת הגוף דנולדה בתולה ולפימ"ש ליכא לאוקמוה אחזקת הגוף אך י"ל דרשב"א לא אמר רק לחומרא אין לסמוך על חזקה כה"ג להתיר ספק איסור תורה אבל כאן להתיר ע"י חזקת היתר י"ל כנגדה יש חזקת הגוף דמדינא גם זה הוי חזקה.
בה"ג מתרצת עצמה כתב ב"ש היכא דאיכא ס"ס מותרת אף בשותקת משמע דהיינו ספק תחתיו ספק רצון ובירושלמי פ"ק דכתובות ויערב עליו המקח לית יכול דאר"א מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה וחש שמא באונס קלא איה לאונס ופריך בלא"ה חד ספק אסור ומשני דהוי ס"ס ספק אינו תחתיו וספק אונס לכן צ"ל משום דיש קול ובבבלי דף טי"ת אהא דאר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה פריך והא הוי ס"ס שמא אינו תחתיו ושמא באונס וכתבו תוספת דרוב ברצון אינו רוב גמור רק מדרבנן לכן מצטרף לספק אחר ולפיכך כתבו הפוסקים דפליגי ירושלמי ובבלי בזה ולפימ"ש הרא"ה בבדה"ב בשעה"ת שער שני בית ד' אם מדאוריית' הוי ס"ס רק מדרבנן לא מהני ס"ס כזה לאו כל כמיניה דבעל לאוסרה עליו על פיו עיי"ש ולפ"ז י"ל דל"פ דירושלמי קאי על המשנה דתקנו שישא ברביעי כדי שלא תתקרר דעתו היכא דאסורה עליו מן הדין דאר"א מצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה היינו היכא דאינה מכחישתו דודאי מצא ולאו משום פיו דשאנח"ד לכן ספק אונס אף דרק מדרבנן הוי רוב רצון אינו מצטרף לס"ס משא"כ בבבלי דלא נקט מצא אלא האומר פ"פ מצאתי נאמן דהיינו כשמכחישיתו והוא שאנח"ד כדמייתי ראיה מהאומר קדשתיך והיא אומרת לא קידשתני לכן כיון דרצון רוב רק מדרבנן לאו כל כמיניה לאסרה על פיו שו"ר באס"ז דף טי"ת בד"ה מאי קמ"ל שכתב דאם חידושי' דר"א דאסורה עליו אף דהוי רק ספק לא הל"ל אלא המוצא פ"פ אסורה עליו אבל מדקאמר האומר פ"פ מצאתי משמע דבעי לאשמועינן נמי דנאמן לאסור על עצמו דבר המותר ואף דאתי לב"ד רק להפסידה כתובתה וכשרואה שחייבו אותו ב"ד חוזר בו ואומר בתולה מצאתיה אפ"ה אסורה עליו דלדבריו הראשונים אנו מאמינים את"ד וא"כ בירושלמי דנקט מצא פ"פ דלית בו הכחשה וכיון דאין מוכרח להשוות מחלוקת בין ירושלמי ובבלי י"ל בשותקת לא מצטרף ספק אונס להיות ס"ס.
אמרה נאנסתי נאמנת בירושלמי ה"א אמר אהא דתנן דאומרה משארסתני נאנסתי ר"א ור"ב אומרים נאמנת הד"א למנה ומאתיים אבל אין רשאי לקיימה משום ספק סוטה דאר"א מצא פ"פ אסור משום ספק סוטה ובהלכה וא"ו איתא אהא דר"ג ור"א אומרים נאמנת תמן את אומר אין נאמנת והכא נאמנת ומשני הכא דשניהם מודים נאמנת אבל כשאין מודים אין נאמנת ותפסו הראשונים דירושלמי סותר א"ע ולי נראה דיל"ד דתחלה אמר אין רשאי ולבסוף אמר מצא פ"פ אסור וגם הקשו אהא דאמר בוגרת כחביות פתוחה הד"א לענין מנה מאתיים אבל לקיימה אין רשאי ולמה כיון דבוגרת הרבה פתחן פתוח לכן נ"ל דהכונה אין רשאי לקיימה אין חייב לקיימה כדפרש"י בערכין דף כ"ח במשנה וכ"כ תוס' שם ובקידושין דף ל"ג ובתענית דף י"ג והובא בקה"י בל"ח סימן תמ"ד וא"כ ה"נ י"ל כן כיון דלקמן דף קי"ט בטור וש"ע איפסק דזיווג ראשון אסור לגרש אא"כ מצא בה ערות דבר וזיווג שני נמי אא"כ שונאה מחמת דהקדיחה תבשילו וכדומה ועיין רא"ם ח"ב ס"א וג"פ בסימן קי"ט ומל"מ פ"י מהג"א הכ"א ומהרי"ט חחו"מ סימן צ"ח דגם בארוסה דינא הכי ומ"ש הג"פ די"ל הרא"ם דאוסר בארוסה משום דנתייחד עמה כמה חדשים לא משמע הכי דהא הרא"ם כתב וכ"ש דנתייחד עמה אסור לגרשה הרי דגם בלא נתייחד אסור כיון דלא מנא בה ער"ד וא"כ כולם ס"ל דלא כהפר"ח בסימן קי"ט דזיוג ראשון ה"ד נשואה שעשאה כלי עיי"ש ועכ"פ לכ"ע אפילו בזיווג שני אסור לגרשה רק כשיש לו סבה שהקדיחה תבשילו וכדומה דעי"ז שונאה לכן אמר הירושלמי בזה אף דנאמנת ומותרת לו ע"מ אין מחויב לקיימה אם לבו נוקפו שמא משקרת והיא אצלו ספק סוטה דהא אר"א מצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה לכן גם כשמתרצת עצמה ואומרת נאנסתי אינו חייב לקיימה אם חושש לעצמו דמשקרת וגם בבוגרת אף דכמה בוגרת פתחן סתום מ"מ אם חושש שמא זו פ"פ מחמת זנות אין חייב לקיימה ותלי"ת אח"ז הרבה מצאתי בא"ז סימן תרט"ו תשובה לראבי"ה שפירש הך אינו רשאי אינו מחויב והביא ראיה מערכין דף כ"ח וגם דקדק כן ממה דבכולהו אמר אין רשאי ובפ"פ אמר אסור אלא שדרך דרך אחר עיי"ש,
ובעיקר הך דינא אם נאמנת לומר נאנסתי לענין איסור י"ל כמו דנאמנת לענין כתובה להוציא ה"נ לענין איסור דאין לב"ד להזדקק לכופו לגרשה אבל לצי"ש יחוש לעצמו ולכן בירושלמי ה"ו דקאי אהא דאם יהא לו ט"ב ישכים לב"ד ע"כ דב"ד יכפוהו לגרש כשיתקרר דעתו דאל"כ מאי שיאטיה דב"ד לזה לכן אמר דנ"מ רק כשאינה מתרצת עצמה אבל במתרצת עצמה נאמנת שו"ר בשו"ת פנים מאירות ח"ג ס"ס כ"ב כתב דהגאון ר"י מפראג פסק שלא להתיר בפירש להבעל לדור עמה וגם לא יכופו אותו הב"ד להוציאה.
עוד יש לחלק בין אומר אין לבי נוקפי וברי לי דאינה משקרת וכמו שפרש"י בכתובות דף כ"ב ע"ב באומרת ברי לי ואין לבי נוקפי ובין כשאומר שמסופק אם משקרת ומצאתי שכ"כ נוב"ת חא"ע סי"ד וסי"ז ועיי"ש שכתב הא דחולק הירושלמי בהא דאומרת נאנסתי נאמנת רק לכתובה ולא לאיסור דבגמרא דף י"ב ע"ב אמר דנאמנת משום ברי וחזקת גופא דאחר שנתארסה נאנסה ולא קודם וקשה שמא זינתה ברצון וצ"ל כיון דאומרת אחר אירוסין נאנסה ובעלה אומר לא כי אלא קודם שנתארסה הרי אינו חושדה על זנות ברצונה לכן לענין ממון נאמנת אבל לענין איסור אנו חושדין אותה וגם זה כיונתי לדעתו תלי"ת.
ומהרי"ט בחידושיו לפ"ק דכתובות האריך בראיות דאינה נאמנת לומר נאנסה ורשב"א שבאס"ז כתב דנאמנת אף דקינא לה ונפתרה אין נאמנת לומר שלא נבעלה שאני דרגל"ד דאלת"ה אונס דשריא איך משכחת דלמא אומרת שקר שנאנסה ואין אונס ורצון אלא אחר כונת הלב ולא גרע מצא פ"פ ממי שראינו שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והיא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דנאמן ע"א ואף שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן בדף י"ג ע"ב זו עדות שהאשה כשרה לעצמה את"ד וי"ל קושית הרשב"א כיון דאונס קלא אית לה כמ"ש בירושלמי הוי רגל"ד דברצון זינתה כיון דליכא קלא אלא הא בשדה עצמה צעקה ואין מושיע לה איך יצא הקול וצ"ל דהיא גופא מפרסמת אח"כ א"כ אם באמת צווחה דליכא רגל"ד הוי כחתיכה ספק חלב דע"א נאמן ומה שאמרו בדף י"ג זו עדות שהאשה כשרה לעצמה לומר לכשר נבעלה משום דבודקת ומזנה כמ"ש תוספת שם.
ובש"ס פ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב אמר דטעמא דר"ג דנאמנת שנאנסה אחר אירוסין משום מגו א"נ משום חזקה נראה דנ"מ אם טרם בואם לב"ד אמרה שנאנסה תו לא מהימנא במגו כשבאו לפני ב"ד כמ"ש בשו"ת הרא"ש שבחו"מ סי' ע"ב סח"י בהג"ה ותומים שם סקל"ה הכריח מהרא"ש דמיירי גם כשהודה לפני עדים היה לו המגו מ"מ אין מועיל אבל אם לא אמרה כלום עד בואה לפני ב"ד מהני המגו ואף דרגל"ד כיון דליכא קלא מ"מ כיון דיש לה מגו הוי נמי להיפך רגל"ד ממילא הוי כחתיכה ספק חלב דע"א נאמן שו"ר במח"א פח"י מהלכות א"ב חקר בזה והובא בנוב"ת חא"ע סימן ח"י.
עוד יש לחלק די"ל אף דהיא עדות שעל גופה נאמנת כמו בנדה וספרה לה דג"כ נאמנת על גופה ורמב"ן ריש גיטין כתב הא דלא ילפינן מזה דע"א נאמן גם באיתחזיק איסורא דשאני נדה מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת גם לבעלה וא"כ ה"נ אם זינתה תחתיו ברצון גם האשה אסורה לדור עמו אך דוקא אם טוענת נאנסה ושידור עמה אבל אם מתחלה מבקשת רק הכתובה והבעל טוען מק"ט ולגרשה בלא כתובה אלא אחר שמחייבין אותו כתובה חוזר ורוצה לדור עמה תו לא מהימנא דל"ל מתוך שנאמנת על עצמה דמעיקרא לא טענה שידור עמה ועכשיו עבידה לאחזוקי דיבורה וכעין שכתב בטור לקמן סי' קנ"ב וריב"ש שבד"מ שם ובעל העיטור שבחו"מ סימן ל"ג וכ"ש הכא דזה ליכא למילף מוספרה לה,
ס"ה התוס' יש לה בפ"ק דכתובות דף יו"ד אר"נ א"ש משום רשב"א חכמים תקנו לב"י לבתולה מאתיים והם האמינוהו שאם אמר פ"פ להפסידה כתובה וכתב הרי"ף משם גאון דת"כ כיון דכתב לה חייב מן התורה א"נ להפסידה וטעמא דמסתבר הוא ורשב"ם וכ"פ ס"ל דגם לת"כ נאמן ויש להבין דעתם וגם לר"ת ור"י דפסקו כתובה דאורייתא מדכתבינן דחזי לכי מדאורייתא ותמה הב"ש עליהם סוף סי' ס"ו הא קי"ל האומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה דהטעם משום דכתובה רק מדרבנן והנה רמב"ן והרא"ה הקשו גם אם כתובה דאורייתא לימא לה אייתי ראיה דקיימת תנאך דנשאה רק ע"מ שהוא בתולה ועוד למה אי כתובה ד"ת לא ליהמן משום חזקה דאא"ט בסעודה ומפסידה ותרצו משום די"ל מגו דתחתיו נאנסה דהיתה נאמנת דקי"ל כר"א ור"ג ומבואר בגמרא הטעם דנאמנת לומר תחתיו נאנסה משום דחזקת הגוף מסייעה ובכתובות דף נ"ו בעי ר"א נכנסה לחופה ופרסה נדה אם י"ל ת"כ וסלקא בתיקו ומדברי המרדכי והג"א נראה אף אם פרסה נדה אחר החופה מ"מ אומדנא דרק ע"ד חיבת ביאה כתב לה ת"כ ולדעת כ"פ מיירי שפרסה נדה בשעת החופה ועיין לעיל סימן ס"א והנה קי"ל דנושא בתולה בועל ב"מ ופורש אף א"ל מצא דם כדאיתא ביו"ד סימן קצ"ג ואף בקטנה שלא ראתה מעולם והיא חומרת רב ושמואל ור"י ור"ל כמ"ש ב"י שם וא"כ כיון דמוקמינן לה אחזקת הגוף דתחתיו נאנסה כל מה דאפשר לאחר האונס מאחרינן וא"כ מיד שהערה בה מכיר דפתחה פתוח דקי"ל בפרק הבע"י דף נ"ה שהכנסת עטרה היינו העראה ועיין נוב"ת בחא"ע סי' כ"ג דבהכנסת קצת העטרה יש השרת בתולים ממילא צריך לפרוש מיד דעדיין לא ישבה זיין נקיים אחר שנאנסה כיון דתלינן האונס כל מה דאפשר סמוך לחופה ואסור לגמור ביאתו וקי"ל בפ"ק דקידושין דף יו"ד כל הבועל דעתו אגמר ביאה א"כ ה"נ מה שכתב לה ת"כ משום חיבת ביאה דעתו אגמר ביאה וכיון דבע"כ פירש ולא גמר ביאתו דהיינו בהכנסת כל האבר כמ"ש בפי"מ לרמב"ם פרק הבע"י ובסנהדרין פ"ז הובא בנו"ב שם אין לה ת"כ אם היתה מודה לו שמצא פ"פ ובעולה היתה ועכשיו שמכחישתו בב"ד אין לה אנו כלל לענין ת"כ לכן אף דת"כ שחייב א"ע יש לה מד"ת נאמן להפסידה וכ"ז לדעת התוס' בפרק קמא דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל דבין בקידושין שתהא ארוסה בין לענין נשואין צריך גמר ביאה זולת אם מרצונו פירש ולא גמר ביאתי אף שהיה מותר לגמור ביאתו ודעת הר"ן בפרק הבע"י ג"כ דלעולם אין קנין בהעראה דדעתו אגמר ביאה זולת ביבמה אמנם דעת ר"ן גאון שהביאו תוס' שם וכ"ד הרי"ף בפרק הבע"י דקידושין דוקא אינו בהעראה אבל אחר קידושין נעשית נשואה גם בהעראה א"כ ה"נ אף שלא גמר ביאתו יש לה ת"כ ממילא נאמנת להכחישו דלא מצא פ"פ במגו דנאנסה תחתיו ועוד הרי"ף לא ס"ל חומרא דרב ושמואל לענין קטנה ונערה ובוגרת נמי שלא ראתה בבית אביה עיין בב"י יו"ד סי' קצ"ג לכן שפיר כתב דמסתבר דת"כ יש לה.
ודעת הרמב"ם דחופת נדה שאינה ראויה לביאה ל"ה חופה כלל וראייתו מנדה דף ס"ו רבינא איעסק לבריה בי רב חביבא א"ל לארבעה לכתוב כתובה כי מטא לארבעה א"ל לנטור עד ארבעה אחריני א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל לא ס"ל למר להא דרבא תבעיה להנשא ונתפייסה צריך ז"נ אלמא אפילו בספק נדה אסור לכנוס ורא"ש פרק אעפ"י השיג עליו וכתב בק"נ דגם הרא"ש מודה אם היתה נדה בשעת החופה ל"ח נשואה לכל מילי וגם בש"ע לעיל סי' ס"א אף דהעלה דמותר לכנוס לחופה נדה מ"מ פסק שם בס"א דאין לה דין נשואה לענין כתובה מנה ומאתיים וליורשה וכדומה וכ"כ הב"ש שם דכ"ד המחבר לעיקר ודעת ר"י הובא בהג"א שם בפ' אעפ"י לחלק בין ידע הבעל א"ל ידע דהוי חופה בטעות וכ"פ שם הרמ"א דצריך להודיעו וא"כ לפימ"ש תוס' הרא"ש באס"ז רפ"ק דכתובות דזנות תחת בעלה ל"ש דמשמרה וכ"ש מזמן חופה עד שנתייחדה עמו וכמ"ש רמב"ם בפיה"מ פ"ב דגיטין במשנה דנכתב ביום דל"ש שיתחדש כזאת בזמן כזה ומכ"ש אחר החופה א"כ אין לה מגו לטעון שנאנסה אחר החופה דמגו דל"ש לא אמרינן רק י"ל מגו דנאנסה ארוסה ותהא נאמנת משום חזקת הגוף גם אנו נאמר דזמן קצר לפני החופה נאנסה ולא ספרה ז"נ ומיד שהרגיש בפ"פ היה אסור לגמור ביאתו וכל הבועל דעתו אגמר ביאה והוי חופה בטעות דעכ"פ לענין כתובה אינה רק כארוסה דאין לה גם מנה ומאתיים דארוסה לית לה כתובה כדלעיל סי' נ"ה ס"ו א"כ אין לה מגו דמוכרחת לטעון בתולה מצאתנו וגם אם כתובה דאורייתא נאמן וכ"ז לדידן דקי"ל כחומרת רב ושמואל דבועל ב"מ ופורש אבל לדין המשנה תנן מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות כדאיתא בנדה דף ס"ד לכן אמר רשב"א דנאמן רק משום דכתובה דרבנן אבל לדידן נאמן גם אם כתובה דאורייתא.
ולפ"ז א"ש מה דר"י אמר שמואל נאמן להפסיד כתובתה ולא אמר משום דחכמים תקנו כתובה ור"נ אמר שמואל משום ר"ש ב"א אמר משום דחכמים תקנו דלפי דין המשנה ותנאים דנותנין לבתולה ד' לילות אבל שמואל עצמו הא ס"ל בועל ב"מ ופורש ולפ"ז מיושב פסק דידן דנאמן להפסיד כתובה דהקשו תוס' מרב אשי דאמר דף י"ב תני כל שלא משמש אינו נאמן להפסידה כתובתה עיי"ש בד"ה אר"נ דרב אשי קאי אברייתא שאמר הני ולדינא דתנאים א"נ אם כתובה דאורייתא.
ואת"ל כיון דבנדה דף ס"ו ע"ב תניא רבותינו חזרו ונמנו דבועל ב"מ ופורש הרי גם בימי תנאים גזרו מ"מ י"ל דכ"פ רב אשי אהא דאר"נ א"ש משום רשב"א דלפ"ז י"ל דהא דבעל נאמן דלית לה מגו דתחתיו נאנסה דא"כ ע"כ פירש מיד שהערה והרגיש דפ"פ ואינה נשואה רק בגמר ביאה אלא דזה רק בפ"פ אבל רב אשי דקאי אברייתא דמיירי בטענת דמים דלכן כל שלא משמש א"נ הרי לא ידע עד אחר שגמר ביאהו ופירש א"כ י"ל מגו ואף דביאה באיסור הוא מ"מ כיון דאינו רק איסור דרבנן אינו טענה כדאיתא ביו"ד סימן קי"ט ובחו"מ סי' רל"ד במכר לו איסור דרבנן ואכלו וא"כ אין ראיה מרב אשי דאינו נאמן להפסיד כתובתה רק בטענת דמים ואם הברייתא דכל שלא משמש נשנית קודם שנמנו ויש לה ד' לילות וודאי י"ל מגו כיון דגמר ביאתו בהיתר והוי חופה ראויה לביאה וחיבת ביאה.
בר"ן הביא דרמב"ן הקשה למה אין עליה להביא ראיה שהיתה בתולה דע"מ כן נתחייב לה כתובה וצריכה ראיה דקיימה תנאה אפילו אי כתובה דאורייתא וגם זולת טעם דאא"ט בסעודה ומפסידה ומהרי"ט הקשה על הר"ן דבעצמו כתב בפרק ווי שאחזו דתנאי בשוא"ת א"צ ראיה שקיים תנאו ותירץ משום דרוב בתולות נשאת וחזקת הגוף מועיל להוציא ממון ותמה על רמב"ן דבעצמו כתב כן במלחמות רפ"ב דכתובות דברוב וחזקה מוציאין ממון עי"ש ולא ראה באס"ז שרמב"ן עצמו תירץ כן וגם יותר ה"ל להקשות על רמב"ן עצמו שכתב בפרק המגרש הר"ן בשמו דבתנאי שוא"ת א"צ להביא ראיה שקיים ומה דלא תירץ הר"ן משום רוב וחזקת הגוף וגם רמב"ן שבאס"ז תירץ עוד תירוץ אחר ולא די לו ביה י"ל דהכא קאי על מימרא דשמואל ובקידושין דף ע"ט כתבו תוס' לשמואל כיון דממ"נ מקודשת אף די"ל עכשיו יצאה מחזקתה מ"מ לא מועיל חזקה זאת ה"נ כיון דממ"נ עכשיו תו אינה בתולה לא מהני החזקה מכח איחור וקדם להוציא ממון ע"י אף בצירוף הרוב.
והא דהקשה מהרי"ט דהוי תנאי דשוא"ת י"ל דבשוא"ת אמרינן דלא נשתנה כמ"ש סמ"ע בסי' רמ"א ס"י וקשה איך מוציאין ממון עי"ז דלא עדיף מחזקה אחרת ומחזקת ממון אך י"ל במ"ש מהרי"ט בחיו"ד סי' א' דבתנאי שוא"ת חל המעשה מתנה או מכר או נדר מיד כיון דממילא מתקיים התנאי עיי"ש לכן י"ל אוקי חזקה דלא נשתנה נגד חזקת ממון והוי ספק השקול ואין ספק ביטול התנאי מוציא מידי ודאי מעשה שכבר חל וכה"ג כתב בתשובת ריטב"א שבב"י חו"מ סי' מ"ו וזה בתנאי דלהבא משא"כ בתנאי שלעבר דהספק אם חל כלל.
ס"ט מחרים ובפיה"מ כתב הרמב"ם דישביעה היסת והקשה תוי"ט הא בפיה"מ לסוף נדרים כתב דליכא היסת על טענת שמא ורגל"ד ליכא שנבעלה לפני אירוסין ונ"ל דבירושלמי פ"ק דכתובות ה"א המוצא פ"פ אסורה משום ספק סוטה ופריך שמא אנוסה ומשני קול יוצא לאנוסה וקשה דאנוסה מפורש בתורה בשדה מצאה צעקה הנערה ואין מושיע לה א"כ איך יצא קול וצ"ל דבעלמה מפרסמה ויוצא קול וכ"כ האחרונים וה"ד אם נאנסה ארוסה דנסתפחה שדהו ומוטב לה לפרסם שנאנסה כדי שאם ימצא פ"פ לא תתסר עליו או להעלות נקם על המאנס אבל נאנסה קודם שנתארסה למה תוציא קול דהרבה אין רוצין ליקח רק בתולה דלפיכך כנסה בחזקת בתולה ומצאה בעולה הוי מק"ט וטוב לה יותר השתיקה דלאו כ"ע בקיאין בפ"פ ושמא לא ידע שפ"פ וא"כ רגל"ד מדליכא קול דקודם אירוסין נאנסה ובשילהי נדרים דאיירי בשהתה עשר שנים ולא ילדה וטוענת דהחסרון ממנו דאינו יורה כחץ אף דרוב אינם כן מ"מ להיפך נמי רוב מתעברות ויולדת וליכא רגל"ד לכן אין עליה רק ח"ס ובזה מתורץ קושית התוס' בפ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב בד"ה לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסה דבר"פ המניח דייק דלא כי טוען ברי והכא אינו ברי ולפימ"ש א"ש כיון דאונס בתר אירוסין קול יוצא ומדליכא קול ודאי מקודם אירוסין דלא הוציאה קול שהיה בדעתה להטעותו לכן טוען לא כי.
סימן סט
ס"ד בהג"ה כל שאינה ניזונית אין לה כסות דהוא בכלל המזונות בנחלת שבעה במשפטי כתובה אות כ"ף כתב אף דבסי' קי"ד ובחו"מ סי' סמ"ך אין כסות בכלל מזוני מ"מ כתב רמ"א דאין לה כסות דבכ"מ הממע"ה והכא והתם קולא לנתבע עכ"ל ולפ"ז אם האשה מוחזקת אין להוציא מידה מספק וזה אינו לפימ"ש הרשב"א בתשובה שהובא בב"י לקמן סימן צ"ג בד"ה כתב הרשב"א בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן על ראובן להביא ראיה מה מחל או נתן לו עיי"ש והובא בגליון דהגרע"א בחו"מ סי' ס"ה סס"ג הרי מבואר אף דהנמחל מוחזק ידו עה"ת ולדבריו נתכוין הנתיבות בדיני תפיסה סי"א וכתב דכל שקנה מחמת הלשון אינו קונה רק מה שברור בלשונו כמבואר בסימן ס"ה סכ"ג כשאומר שטר אחד מחול רק הקטן מחול לכן נראה דה"נ אם טוענת שלא נתכונה לפוטרו מכסות שומעין לה אף לדעת הר"ן דבאומרת איני ניזונת ואיני עושה א"י לחזור בה אלא כיון דמע"י תחת מזונת וכסות בטל מאמרה ויש לה מזונת וכסות וצריכה ליתן לו מע"י ואם אינה רוצה ליתן לו מע"י ולא ליקח מזונת ע"כ צריכה לפוטרו מכסות,
איני זנך ואיני נוטל מע"י אין שומעין עב"ש דאפילו בדספקה מע"י למזונת אין שומעין לו ויל"ד דאפוכי מטרתא למה וכן הקשה בני אהובה בפי"ב מה"א ונראה דמע"י שלו לטוות לו צמר והוא מחויב להזמין לה הצמר וכ"כ בקה"י.
ובזה נ"ל לתרץ קושית הנ"מ שהובא באב"מ לדעת הי"ח דלעיל דבאומרת איני ניזונית וא"ע יכולה לחזור בה א"כ הא דאיתא בכתובות דף ק"ז בהלך בעלה למדה"י דאין לה מזונת לשמואל שמא א"ל בעלה לאי מע"י במזונותיך נהי דקבלה עליה יכולה עכשיו לחזור בה עיי"ש ונראה כיון דקבלה עליה א"כ סמך בעלה עליה שתקנה צמר ותעש ואל"ה או לא היה הולך למדה"י כי מי יחוש חוץ ממנו או היה מעמיד מי שיזמין לה הצמר והוי כאם אוביר ולא אעבוד משלם במיטבא דחייב אף דמבטל כיסו של חברו פטור משום דסמך עליו כמ"ש הריטב"א שבאס"ז ב"מ דף ע"ג ב' וכ"כ בשו"ת הרא"ש כ"א ס"ז בשוכר שנשאר בבית שנה שניה חדש אחד דחייב בשכירות כל השנה כיון דמשכיר סמך עליו ואין בנמצא תוך הזמן מי שישכור וכן הוא בחו"מ סימן שי"ב ואפשר אפילו בדלא ספקה עכשיו מ"מ מצ"ל אלו לא קבלה עליה לא היה הולך למדה"י והיה משתדל הרבה להזמין לה צמר בזול ולמכור באופן שהיה מספיק מע"י למזונותיה וכשקבלה עליה סמך עלה שתשתדל הרבה בזה כדי שיספיק לה אח"כ מצאתי במצודת דוד דרשה צמר ופשתים בעצמה חפשה אחר צ"ו לטוות אותן עם כי אין על האשה אלא לטוות ולא לחזור אחריהן ובזה מתורץ הא דאמר בהמדיר בדספקה יכול להדירה באומר צאי מע"י במזונותיך לפימ"ש ריטב"א ותר"י באס"ז דבדברים קטנים קונם מפקיע דלא אלמוה לשעבודה וכה"ג כתב הרא"ש דוקא במזונת שהוא דבר הצריך לה יותר אלמוה לשעבודה ולא בכתובה וא"כ כ"ש טרחא לקנות צמר דחוזי דאינשי עבדי ליה סרסרותא וגם הא דפ"ק דגיטין דף י"ב אהא דאם ירצה שלא לזון את אשתו רשאי בדספקה י"ל דאז יכול להדירה וי"ל בזה מה דהר"ן בר"פ שד"ג פירש בדספקה דוקא בקבלה עליה ובהמדיר כתב די"ל בע"כ משום דבזה יכול להפקיע בקונם אף דבדברים קטנים לא ס"ל כהריטב"א דלא נתנו דבריהם לשיעורין ולא ללקו במזונת אבל טרחא ענין אחר הוא.
ס"ו וירושתה ברמב"ם פי"ב ה"ט מה"א כתב התנה עמה שלא יירשנה תנאו בטל דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחקת משפט וכתב בהשגות חסרון דעת אני רואה בכאן ומה צורך לחקת משפט ואין אדם מקנה מה שאין לו בו שום זכות את"ד ונ"ל דנ"מ אם אמר למורישו עשה עמי פעולה ע"מ שלא אירש אותך דבריב"ש סי' ר"פ כתב דאם עשה לחברו טובה והתנה עמו על דבר דלא שייך בו קנין הוי כמו שכיר דמחייב לקיים תנאו כיון שקבל טובה ממנו בעד זה ועמ"ש בערך ש"י על חו"מ סי' ר"ג וא"כ לולא טעם דחקת משפט צריך לקיים תנאו וזה שדייק הרמב"ם וכל תנאי שבירושה לומר אפילו בא התנאי בעד טובה וסתם תנאי הכי הוא בעד איזה פעולה מ"מ כיון שנאמר לחקת משפט בטל התנאי וראיה לזה מהתוס' פרק אע"פ דף נ"ו בד"ה הר"ז מקודשת ותנאו בטל שהקשו לר"מ דשייך מתנה עמ"ש בתורה אפילו גבי ממון א"כ לא יכול אדם למחול חובו לעולם ע"י תנאי שאם יאמר עשה עמי היום וחובך מחול לך יהא מתנה עמש"ב מיהו מלוה לא חשבינן כתובה בתורה עיי"ש הרי דגם בהתנה בעד פעולה דחייב מדין שכירות תנאו בטל לר"מ וא"כ ה"נ לר"י דבדבר שבממון תנאו קיים מ"מ ירושה דכתב בה לחקת משפט הוי מתנה עמש"ב כמו לר"מ בשאר ממון ואפשר בעל השגות דכתב מה צורך לחקת משפט ס"ל דאם בשכירות גם לחקת משפט לא מגרע דהוי באמת יורש רק פורע חובו עם הירושה ולא ס"ל כהתוס' והא דאר"מ דהא"מ לי ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות תנאו בטל ומקודשת דבקידושין לא שייך שכירות כמ"ש לעיל סי' נ"א אבל קשה לעשות מחלוקת בין השגות ותוס' ועוד נהי דלכ"ע בתורת חיוב מועיל התנאי היינו בלשון חיוב דוקא אבל שלא יירש או עשה עמי ואמחול חובך לא משמע בתורת חיוב בעד פעולה אלא מחילת חכם כמו שעשית עמדי בחנם וצ"ע בכ"ז גם אין לומר דלא ניחא להשגות דרמב"ם קמ"ל דל"מ התנאי אבל בעד פעולה דהא מקור לשון תנאי הוא מלשון אתנן זונה כפרש"י ורד"ק בהושע חי"ת על התנו אהבים וכ"כ בקה"י בלשון חכמים בשם הרא"ם תנאי בלשון חכמים הוא לקוח מלשון המקרא התנו אהבים ועיין קצו"ח סימן של"ב דהתנה עם פועל ליתן לו בשכרו דשלב"ל מחויב ליתן דמיו.