ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן קיד
ס"א ופסקו בטור כתב אם י"ל בת מאיש אחר אינו חייב לה כלום אלא מה שהתנה עמו דתנן הנושא את האשה ופסק עמה שיזון את בתה ה' שנים חייב לזונה חמש שנים אבל א"ר פסקה לא והקשה ב"י מהיכא תיתי אדעתין שיתחייב והטו"ז תירץ ועדיין אינו מעלה ארוכה למה שחזר הטור וכתב אבל אם לא פסקה לא ונדחק בזה הב"ח גם יל"ד תחלה כתב ופסק עמה ואח"כ כתב א"ל פסקה ונראה דנתכוין למ"ש הריב"ש סי' שמ"ה בשם העיטור אהא דשטרי פסיקתא דר"ג שאם לא התנו כן אלא שעשה כן מעצמו הוי כשאר חיוב דעלמא ולא מקני באמירה והובא ברמ"א לעיל סי' נ"א לכן כתב אבל אם לא פסקה לא אף שהבעל פסק מעצמו לא והלשון במשנה ופסקה עמי והטור נראה דגרס ופסק עמה מ"מ כיון דלא קתני ופסק שיזון מוכח דדוקא שהתנתה עמו ולא הוא בעצמו פסק ומה שהקשה הב"י מה"ת שיתחייב נראה כיון דצריכה לאמה כשאין לה ירושה וכשלא נשאת האם היתה הבת אצלה אף דאינה מחויבת כרחם אשה פרי בטנה ועכשיו דנשאת מכנסת שלה לבעלה ומע"י לבעלה הרי הבעל פוסק חיותה דבת וכתיב בשדי יתומים אל תבא ובפרק לא יחפור דף כ"א איתא בהא דמרחיבין מצודת הדג דמעכבין עליו מלפסוק חיותו וכתב המ"ב סי' מ"ג דהיכא דאין לו אומנות להצייד וזה בא בגבולו מחזירין בדיינים משום דזה שאומנתו בכך סוכ"ד דאינו מבקש מחיה אחרת ולכך אם בא אחר ונוטל מחייתו מחזירין בדיינים ובשו"ת ב"א חחו"מ סי' נ"ח כתב בעני המהפך בחררה וידע אחר ונטלה חייב להחזיר עיי"ש א"כ טובא קמ"ל הטור וקמ"ל עוד יותר דוקא פסקה היא אבל פסק הבעל לבד אינו חייב אף דפסק המרדכי בפרק הגוזל קמא נהי דגרמא פטור מ"מ אם קיבל עליו לשלם בדיבור בעלמא חייב ומתורץ בזה מ"ש הרמב"ם הא דפסקה עמו לזון בתה חייב אף דהוי דשא"ק משום דנעשה בשעת נשואין ותמהו עליו הא בלא"ה כי ליכא רק דיבור בלא שטר וקנין אינו כלום ולפמ"ש א"ש דשא"ה דפוסק פרנסת הקטנה וי"ל דחייב בדיבור בעלמא לולא דהוי דשא"ק ומתורץ קושית הפנ"י ר"פ הנושא למה נקט המשנה דפסקת עמו לזון בתה ולא נקט הפוסק לזון חברו ולפימ"ש א"ש דקמ"ל דוקא פסקה עמו ובשעת נשואין אף דפוסק לחיותא דבת ומה דפריך הש"ס על ר"ל דס"ל אם אמר חייב אני לך מנה פטור משום דסתמא תנן אפילו יש לבת מזונות משלה או ממקום אחר וכדתנן נמי בפירוש אם נשאת האם לאחר או נשאת הבת שניהן חייבין לזונה והטעם מה שאינו חייב הבעל דאת"ה תעוכב אמה מהנשא כשלא ירצה הבעל לקחתה ולפסוק מזונות להבת אף דבמעוברת ומינקת אסורה להנשא משום תקנת הולד ועיין ב"מ לעיל סי' פ"ב ס"ה.
ברמב"ם פי"א ממכירה כתב המחייב עצמו בדשא"ק כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד ומפני מה הפוסק עם אשתו שיזון בתה חייב לזונה מפני שפסק בשעת נשואין והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה והשיג הראב"ד דבר"פ הנושא הקשו מאותה משנה לר"ל וסייעו לר"י והיו סוברין שאינו בשטרו פסיקתא ור"ל הוא שיעמוד אותה בכך ונראה לפימ"ש נו"ב חחו"מ סי' נ"ח דר"ג בשטרי פסיקתא דנקנין באמירה תק"ח הוא דאה לא תק"ח מה בכך דגמר ומקני באמירה כיון שאין האמירה קנין מה מועיל גמירת דעת עיי"ש והנה הא דנקנין בלא קנין רק באמירה הוא דוקא קודם הקידושין משא"כ אח"כ צריך קנין או שטר הרי דתק"ח היה רק לפני קידושין לכן לר"י דיכול להתחייב בשטר אצ"ל דהנושא מיירי בשטרי פסיקתא לפני קידושין דמה דאינו דבר קצוב ידע הש"ס דבנשואין גמר ומקני דהא הטעם דדבר שאינו קצוב לא מהני קנין לרמב"ם משום דאינו גומר בדעתו מה שאינו יודע קצבתו אבל לר"ל דגם בשטר אינו חייב מה יועיל דגמר בדעתו דהוי רק באמירה ומשני בשטרי פסיקתא לפני קידושין ומהני באמירה מתק"ח כדר"ג וזה שאמר הרמב"ם והדבר דומה לדברים הנקנין באמירה היינו דגם בזה משום חיבת נשואין גמר ומקני אלא דתק"ח שיקנה באמירה משום דמתחתני גמרי ומקני לא תקנו רק לפני קידושין ונ"ל הטעם דרוב פעמים מתנין לפני קידושין עד שאין אגודים זה בזה לפני נשואין ל"ש ולא תקנו אבל חיבת נשואין דלגמור בדעתו להתחייב שייך גם אז וכמפורש בירושלמי ר"פ אע"פ והכסף משנה בפכ"ג מה"א דייק מלשון הרמב"ם דפ"א ממכירה הנז"ל דמיירי מפסיקה דשעת נשואין ואז בעי שטר או קנין ולכך קאמר דדומה לדברים הנקנין באמירה ולא קאמר הן הדברים הנקנין באמירה ועדיין קשה אם דומה למה צריך שטר או קנין לפני נשואין משא"כ לפני קידושין ולפימ"ש א"ש ובני אהובה שם הקשה למה שאל הרמב"ם על הפסיקה בשעת נשואין איך יתחייב בדבר שאינו קצוב ומה שיש בו עכ"פ שטר או קנין ולא הוסיף לשאול איך יתחייב לפני קידושין באמירה לבד בדבר שאינו קצוב עיי"ש ולפימ"ש א"ש דלפני קידושין דתק"ח הוא אף דבכל שאר התחייבות שבין אדם לחברו לא מתחייב באמירה אין קושיא נמי משום שאינו קצוב דהם ראו ותקנו מה שאינו לפי ד"ת אבל בנשואין דצריך שטר או קנין ולא תקנו שפיר שאל ומוכח לה מקושית הגמ' על ר"ל ולא על ר"י גם לס"ד דלא ידע מדרב גידל ומועיל לר"י שטר גם בשעת נשואין דלא הוכרח הש"ס לומר דמיירי לפני קידושין וכדר"ג רק לר"ל.
ס"ה מתה הבת אין יורשיה יורשים מזונתיה כתב הטו"ז נלמד מזה מי שהבטיח לחברו ליתן לו מתנה ונתן לו ת"כ ומת המקבל ולא נתן לו עדיין המתנה שאין הנותן צריך לשלם ליורשיו דלא נתכוין אלא ליתן לו דוקא והב"ש פקפק ועיין ב"מ ונ"ל ראיה להטו"ז ממדרש רבה בפרשת שלח פט"ז ר' אחא הגדול פתח יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם למה"ד למלך שהיה לו אוהב והתנה עמו ואמר לו לך עמי ואני נותן לך מתנה הלך עמו ומת אמר המלך לבנו של אוהבו אע"פ שמת אביך איני חוזר בי במתנה שאמרתי לו בא וטול אתה כך הדבר המלך ממ"ה והאוהב זה אברהם וכו' משמע אף דמדינא א"צ ליתן לבנו ואינו ממחוסר אמנה ומשום הן שלך כדאיתא בפרק הזהב דף מ"ט ול"ל דשאני נידון דהמדרש שלא נתן ת"כ ואינו מחויב משום ת"כ דהוה כשבועה דהא הרבותא אינו משום דליכא רק דיבור אלא משום דמת המקבל בטלה ההבטחה וה"ט דשאני מלך כדאיתא בערכין דף וא"ו ובפ"ק דב"ב דף ג' ע"ב מלכותא לא הדרא וע"כ דלגבי בן המקבל לא חשיב חזרה ממילא באינש דעלמא ג"כ לא חשוב עובר על הת"כ ולכאורה ס"ל לר' אחא כמ"ד בב"ב דף קי"ט דא"י לאו מוחזקת ירושה מאבותיהם או מה"ט גופא הוא ירושה מאבותיהם כיון דדבר אלהינו יקום לעולם או נהי דירושה הוא אבל מה שהבטיחו לאברהם אבינו ע"ה לך אתננה וקיים לבניו ועשה להם נסים ונתן להם א"י לא מחויב כי הנסים טרחא כביכול לשנות הטבע והרי מקבל מתנה מת ומ"מ קיים הבטחתו לבניו ונתן להם א"י ע"י נסים ולא לקחו בעצמם עפ"י הטבע והא דאין למדין הלכה ממדרש היינו אם סותר לדברי הגמרא כמ"ש הפוסקים הובאו בי"מ ועיין ביוסף דעת סי' פ"א.